הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע תפ"ח 44105-09-19

בפני
כבוד ה שופטת רז-לוי – אב" ד
כבוד השופטת שלו
כבוד השופט משניות

בעניין:

מדינת ישראל

המאשימה
ע"י ב"כ עו"ד ערן צברי – פמ"ד פלילי

נגד

אולג סמורז'בסקי

הנאשם
ע"י ב"כ עו"ד ליאור רונן

הכרעת דין
השופט אהרון משניות
כתב האישום והמענה
כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מייחס לו עבירה של רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק). לפי הנטען בכתב האישום, במועד הרלוונטי לאירוע, הנאשם התגורר בקרוון נגרר שניצב ברחבת הכורכר הסמוכה לקניון "לב" באשקלון, וזמן מה קודם לכן התעורר סכסוך בינו ובין ר.ס. יליד 1992 (להלן: המנוח). זאת, בעקבות רצונו של המנוח כי הנאשם יספק לו חומר המכונה "נייס גאי", אשר בגללו המנוח דפק מעת לעת על הקרוון של הנאשם באמצע הלילה, בדרישה כי יספק לו את החומר האמור.
ביום 28.8.19 סמוך לשעה 02:40, הגיע המנוח לקרוון, דפק בדלת ודרש מהנאשם שהיה בקרוון באותו זמן, שיספק לו את החומר האמור. הנאשם דרש מהמנוח שיעזוב את המקום, אך המנוח סירב והמשיך לדפוק בחוזקה על דלת הקרוון. המנוח המשיך בשלו, גם לאחר שהנאשם איים עליו כי יכה אותו בראשו באמצעות חפץ כלשהו, ואף אמר לנאשם בתגובה: "לך על זה" או מילים דומות לכך.
בשלב מסוים נטל הנאשם מוט ברזל שהיה בקרוון, והיכה את המנוח באמצעות המוט באזור הכתף. המנוח התקרב לנאשם, והנאשם שב והיכה את המנוח בעוצמה באמצעות המוט בפלג גופו העליון מספר פעמים, בראשו, בחזהו, בגבו ובידיו. במהלך המכות, נפל המנוח על הארץ, והנאשם המשיך להכותו, תוך שהוא מטיח במנוח: "אמרתי לך לא לבוא אלי יותר, מה לא הבנת?" או מילים דומות.
בהמשך האירוע, הנאשם נכנס פעמיים לקרוון, ואחר כך יצא והמשיך להכות את המנוח באמצעות המוט בחלקי גוף שונים, תוך שהוא צועק על המנוח ואומר לו שביקש ממנו כמה פעמים שיניח לו. הנאשם נכנס חזרה לקרוון, ושכנים ששמעו את צעקותיו של הנאשם ואת אנחות הכאב של המנוח, הגיעו למקום, וביניהם הייתה גם ס.ד. שמתגוררת בסמוך אשר ניגשה אל המנוח שהיה שרוע על הרצפה ומתבוסס בדמו. הנאשם יצא שוב מהקרוון לעבר המנוח תוך שאמר לו "חשבתי שאמרתי לך ללכת", וכשהבחין בס.ד. נכנס חזרה לקרוון, וזמן קצר לאחר מכן יצא ממנו והתרחק מהמקום.
המנוח פונה מהמקום באמבולנס לבי"ח ברזילי באשקלון כשהוא סובל מפגיעות קשות בראשו ומתקשה בנשימה, והוא מת בבית החולים כתוצאה מהמכות שהיכה אותו הנאשם, כאשר מותו נגרם מהחבלות הקהות שפגעו בראשו ובגבו, אשר גרמו בין השאר לפגיעה נשימתית בשל שברים מרובים בצלעות ודימומים נרחבים בריאות. בנוסף, נגרמו למנוח חבלות חמורות רבות, לרבות שברים ופצעים מדממים בחלקי גופו השונים, וכן שטפי דם ודימומים באיברים פנימיים.
לטענת המאשימה, הנאשם גרם בכוונה למותו של המנוח, כשהוא רואה מראש את התרחשות המוות כאפשרות קרובה לוודאי, כתוצאה מהחבלות הקשות והפצעים שגרם למנוח.
במענה לכתב האישום, הנאשם הכחיש כי היה סכסוך בינו ובין המנוח, וטען כי המנוח הטריד אותו וקינטר אותו "ברמות גבוהות", בכך שנהג לדפוק בחוזקה על דלת הקרוון שבו התגורר, ולמנוע ממנו לישון , וכך נהג גם ביום האירוע, בסמוך לשעה 02:40. הנאשם טען כי הפציר במנוח שוב ושוב לעזוב את המקום, אך המנוח סירב והמשיך לדפוק על הדלת, תוך שהוא צועק על הנאשם ומאיים עליו כי יפגע בו. בשלב מסוים, המנוח ניסה לפרוץ את הדלת ולהיכנס בכוח לקרוון, והנאשם הזהיר אותו כי יכה אותו אם לא יעזוב את המקום.
לדברי הנאשם, הוא לא היה יכול להתקשר למשטרה מפני שנגמרה לו הסוללה בטלפון הנייד, ולכן ניסה להפחיד את המנוח בכך שזרק לכלוך לעברו, וכשזה לא עזר איים עליו שיכה אותו במוט ברזל. כשגם זה לא עזר, הנאשם יצא לעבר המנוח כשמוט ברזל בידו "על מנת לנסות ולמנוע את ההתקפה וההטרדה הקיצונית מאת המנוח" כלשון המענה, ולאחר שהמנוח התקרב אל הנאשם בצורה מאיימת והתגרה בו, הנאשם היכה אותו פעם אחת עם מוט הברזל שבידו.
אלא שהמנוח לא הורתע, והמשיך להתקרב אל הנאשם "בצורה מאיימת", ולכן הנאשם היכה את המנוח שוב "מספר פעמים", ובעקבות זאת המנוח נפל ארצה. לטענת הנאשם, בשלב הזה הוא היכה את המנוח כשלוש פעמים ברגלו, ואמר לו: "אמרתי לך לא לבוא אלי יותר, מה לא הבנת?" או מילים דומות. הנאשם הכחיש כי המשיך להכות את המנוח לאחר מכן, אך אישר כי צעק על המנוח שהוא ביקש ממנו כמה פעמים שיניח לו.
הנאשם אישר את האמור בסעיפים 8 ו-9 לכתב האישום, כי שכנים ששמעו את צעקותיו של המנוח הגיעו למקום, וביניהם השכנה ס.ד, וכי זמן קצר לאחר מכן יצא מהקרוון והתרחק מהמקום. הנאשם מאשר כי המנוח פונה באמבולנס לבית חולים וכי לאחר טיפול שקיבל הוא נפטר בבית החולים, אך הוא מכחיש כי קיים קשר סיבתי בין מעשיו ובין מותו של המנוח. עם זאת, הוא מאשר כי למנוח נגרמו חבלות ושברים כתוצאה מהמכות שהיכה בו.
הראיות
בעקבות הכפירה החלקית של הנאשם, התנהלו הוכחות שבמהלכן העידו 4 עדים במסגרת פרשת התביעה, והנאשם ועד נוסף העידו במסגרת פרשת ההגנה. כמו כן, הוגש תיק מוצגים מוסכם, שנוספו לו מוצגים אחדים שהוגשו במסגרת פרשת ההגנה. להלן אסקור תחילה את הראיות שהובאו במסגרת פרשת התביעה, ולאחר מכן את הראיות שהובאו במסגרת פרשת ההגנה.
פרשת התביעה
העדויות
פרשת התביעה החלה בישיבת ההוכחות ביום 25.6.20, אשר בה נשמעו 3 עדי תביעה. עד התביעה הראשון היה מעסיקו של הנאשם, מר חנניה פדידה, אשר ציין בתחילת עדותו כי קיבל את הנאשם לעבודה כרתך בחברת ג'נסטיל אשר מייצרת ארגזי מתכת למשאיות, ובה הוא עובד כמנהל ייצור. העד ציין כי ביום האירוע לפנות בוקר, לפני 6:00, הגיעו לביתו שלושה בלשים שאחד מהם לקח ממנו את הטלפון הנייד שלו, והוא התבקש להתלוות אליהם לתחנת המשטרה.
בדרכם למשטרה שאל אותו אחד הבלשים אודות הקשר בינו ובין הנאשם, והעד השיב כי הוא עובד שלו. כשנשאל מדוע התקשר אליו הנאשם באותו לילה, אישר העד כי הנאשם אכן התקשר אליו באמצע הלילה, אולם הוא לא הבין מה הנאשם רוצה ממנו, ולכן אמר לו שיחזור אליו. אציין בעניין זה כי אין חולק שהנאשם התקשר לעד באותו לילה, שעות אחדות קודם לכן, בשעה 02:45.
העד הוסיף כי בחקירתו הבין "שהיה רצח עם [המנוח]" שהיה חברו של הנאשם ו "היה מציק לו הרבה" כלשונו (עמ' 86 ש' 10). לדבריו של העד, הנאשם סיפר לו כי המנוח היה בא לקרוון שבו התגורר הנאשם בשעה 02:00 – 03:00 לפנות בוקר בכדי לעשן אתו "נייס גאי" והיה מציק לו ומפריע לו לישון. על רקע זה, הנאשם ביקש מהעד שישוחח עם המנוח, והעד אכן דיבר עם המנוח כמה פעמים קודם לאירוע, וביקש ממנו שיניח לנאשם.
העד ציין כי הכיר את המנוח באמצעות הנאשם, ומדי פעם היה רואה אותו בשכונה ואף דיבר אתו אישית כמה פעמים אך אינו זוכר מתי: "אני יודע שאני דיברתי עם [המנוח] כמה פעמים אבל אני לא זוכר אם לפני יום או יומיים או שבוע" כלשונו (עמ' 88 ש' 10). העד ציין עוד כי יום לפני האירוע שוחח עם הנאשם, והוא אמר שנמאס לו כבר ושבסוף הוא ייקח מקל ויכה את המנוח בראשו, והוסיף כי באותו יום, לאחר שהיכה את המנוח, הנאשם הגיע כרגיל לעבודה בבוקר, ונלקח למשטרה ע"י בלשים שהגיעו למקום עבודתו.
בחקירה הנגדית ציין העד, כי היה מרוצה מעבודתו של הנאשם, וכי היה בקשר חברי עם הנאשם, ותמך בו גם מחוץ למסגרת העבודה, ולכן הנאשם פנה אליו וביקש את עזרתו בעניין ההטרדות של המנוח. העד ציין עוד כי הנאשם סיפר לו על הצקות יומיומיות של המנוח שכללו גם עשיית פנצ'רים בגלגלים של הקרוון, והוסיף כי הנאשם היה מגיע לעבודה כשהוא עייף ומתוח, לאחר לילות של חוסר שינה, באופן שפגע בעבודה, וכי הנאשם היה "סהרורי עצבני" ואמר שנמאס לו שהמנוח כל הזמן מציק לו (עמ' 90 ש' 21).
בסוף החקירה הנגדית אישר העד כי בעבר שוחח עם המנוח, שאף הבטיח לו כי יעזוב את הנאשם, אך בפועל לא עזב אותו והמשיך להציק לו. בחקירה החוזרת ציין העד כי ידע שהנאשם היה משתמש ב"נייס גאי", וכי הוא אינו יודע להבחין בין אדם שנראה סהרורי בעקבות שימוש בחומרים ממכרים ובין אדם שנראה כך כתוצאה מעייפות מצטברת, אולם הוא הדגיש שאצלו בעבודה הנאשם לא היה נוגע ב"נייס גאי" וכי העייפות החלה מהיום שבו המנוח החל להציק לו ולהפריע לו לישון.
עדת תביעה 2, גב' ד.ר. מתגוררת בסמוך למקום האירוע, והייתה עדת ראיה לחלק מהאירוע. העדה ציינה כי בסביבות השעה 02:00 התעוררה מצעקות, הציצה מבעד לתריס של חלון ביתה וראתה "שאיזה בן אדם היה שם והרביץ על משהו", תוך שהיא עושה תנועה של הנפת יד (עמ' 93 ש' 6). בהמשך שמעה קולות גניחה, וחשבה שמדובר בכלב מוכה. היא הבחינה שהאדם המכה נכנס לקרוון סמוך, ולאחר מכן במשך 3 – 4 פעמים היה יוצא מהקרוון, "הרביץ שוב למטה למשהו" שממשיך לגנוח, חוזר לקרוון וחוזר חלילה.
בשלב זה החליטה העדה להתקשר למשטרה ולדווח על מה שהיא רואה. בעודה ממתינה להגעת המשטרה, הבחינה באישה שיוצאת מהבניין שלה, מתקרבת לזירת האירוע ומתבוננת בה, וחוזרת חזרה לבניין. כעבור כמה דקות הבחינה בגבר שיצא מכיוון הקיוסק הסמוך, שאף הוא הגיע לזירת האירוע, התבונן בה ונעלם, ולאחר מכן הגיעו אמבולנס ומשטרה. העדה ציינה כי לא יכלה לראות אם האדם שהיכה החזיק חפץ כלשהו בידו, אך הבחינה שהוא עושה תנועות של הכאה, כשהוא מניף את ידו ומורידה, והיא שמעה את הגניחות של מי שהוכה.
כשנשאלה מדוע חשבה שמרביצים לחיה, השיבה העדה כי לא ידעה אם זה כלב או בן אדם, מפני שלא שמעה מילים בתגובה למכות אלא רק גניחות, שיכולות לבוא גם מבעל חיים. בהמשך העדות מסרה העדה כי האיש המכה לבש חולצה לבנה או משהו בהיר, וכי בהמשך האירוע הבחינה באדם נוסף, שלבש גופיה שחורה, שיוצא מאזור הקרוון לכיוון הבניין שבו היא גרה, אך היא אינה יודעת אם יש לו קשר כלשהו לאירוע.
בחקירה הנגדית אישרה העדה כי התעוררה מצעקות ששמעה, ועמדה על הגרסה שמסרה קודם לכן בחקירה הראשית כי הבחינה באדם שמכה בתנועות מלמעלה למטה מישהו או משהו שנמצא על הרצפה, ולא מכה על הקרוון, ולאחר מכן שמעה גניחות שבאו בעקבות המכות. לדבריה האדם המכה יצא מכיוון הקרוון למרחק של 4 – 5 מטרים מהקרוון, ושם היכה את מי שהיכה, והיא אף שמעה אותו אומר לפחות פעמיים משהו כמו "אתה לא תעשה לי את זה עוד פעם" (עמ' 100 ש' 13), אולם היא אינה יודעת לזהות איזה מבטא היה לאותו אדם. העדה הוסיפה כי היא משוכנעת שהגניחות ששמעה בעקבות המכות של האדם שהיכה היו גניחות של כאב.
בסיום החקירה הנגדית ציינה העדה כי האישה שנראתה בסמוך לזירת האירוע הלכה לכיוון פח הזבל שבסמוך לבניין, ולא התקרבה לכיוון הקרוון אלא ראתה את מקום האירוע מרחוק (עמ' 107 ש' 32). בחקירה החוזרת היא אישרה כי מדובר בשכנה שלה שגרה קומה מעליה.
עדת תביעה 3, גב' ס.ד. היא אותה שכנה שעליה העידה העדה הקודמת, והיא מסרה בתחילת עדותה כי היא גרה בבניין סמוך למקום האירוע בקומה שלישית, וכי בעת שישנה בלילה היא התעוררה מרעש ששמעה: "זה ככה ככה כמו מרביץ, מתי מרביץ, מישהו בוכה, אה, אה..." (עמ' 110 ש' 7). העדה ירדה מדירתה לחניה, אשר בה ניצב קרוון לבן, ולידו שכב אדם שדם ניגר מראשו, כשהוא גונח ובוכה. העדה הבחינה באדם שיצא מהקרוון ומקל בידו, שבתחילה לא הבחין בה. לאחר שהבחין בה, שאלה אותו ברוסית מדוע הוא מכה את האדם שהיה שרוע על הרצפה, והוא השיב לה ברוסית: "האיש הזה כל הזמן מגיע אליי, דופק ולא נותן לי לישון" (עמ' 112 ש' 17). העדה ציינה כי פנתה אל אותו אדם ברוסית, לאחר ששמעה אותו מדבר עם האדם שהוכה על ידו בעברית עם מבטא רוסי.
בשלב מסוים הגיע למקום איש על אופנים ששמע את הרעש, ודיבר עם האדם המכה, אולם היא לא שמעה את השיחה ביניהם, מפני שהתרחקה מהמקום בכדי להתקשר ולהזמין אמבולנס, אולם התקשרה בטעות למשטרה, וביקשה ממוקד המשטרה שיזעיקו אמבולנס. העדה אישרה כבר בתחילת עדותה כי התקשרה למשטרה בשעה 02:43. לאחר מכן, כשהאיש עם המקל עבר לידה, היא אמרה לו שעוד מעט תגיע משטרה והוא הודה לה על כך. העדה ציינה כי המתינה עד שהגיע אמבולנס, ולאחר מכן חזרה לביתה, והאיש עם המקל עזב את המקום דרך אחת הכניסות של הבניין.
בהמשך עדותה, לאחר שב"כ המאשימה רענן את זיכרונה, אישרה העדה כי בתחילה ראתה אדם יוצא מהקרוון בלי מקל, ניגש אל האדם ששכב על הקרקע ואומר לו בעברית במבטא רוסי: "אני אמרתי לך למה אתה פה, למה אתה פה" (עמ' 115 ש' 6), כשהוא מדבר בקול רם ונראה לה עצבני. לאחר מכן הוא נכנס לקרוון ויצא שוב כשמקל בידו. העדה ציינה כי האדם שראתה באותו לילה אינו דומה לנאשם והוא נראה לה מבוגר יותר מהנאשם, וכי אותו אדם לא היה מגולח, לבש חולצה כהה והיה לו שיער שיבה לא מסורק, אולם אישרה כי ראתה אותו בשעת לילה מאוחרת וכי המקום "היה די חשוך" (עמ' 117 ש' 4).
בחקירה הנגדית ציינה העדה כי כשירדה למטה, היא נעמדה ליד פחי הזבל במרחק מה מהקרוון, והבחינה באדם ששכב על הרצפה במרחק של כמטר וחצי מהקרוון, ולאחר מכן ראתה אדם יוצא מהקרוון (עמ' 120 ש' 20), ואישרה את מה שמסרה במשטרה כי אותו אדם היה לבוש בחולצה שחורה. בהמשך ציינה העדה כי התעוררה בלילה מהקולות של החבטות ששמעה וכן מהאנחות שבאו בעקבותיהן, אך לא שמעה צעקות לפני כן, והוסיפה כי המרחק בין המקום שבו היא עמדה בסמוך לפחים ובין הקרוון הוא בערך 6 – 7 מטרים (עמ' 123 ש' 20).
בהמשך החקירה הנגדית שבה העדה ואישרה דברים שאמרה בחקירה הראשית, ובכלל זה כי שמעה את האדם שיצא מהקרוון אומר לאדם שהיה שרוע על הרצפה מוכה וחבול: "למה אתה דופק כל הזמן לא נותן לי לישון" (עמ' 126 ש' 4), ואישרה גם את הדברים שמסרה בעדותה במשטרה, סמוך לאחר האירוע, כי האדם שהיה שכוב על הרצפה לבש חולצה בהירה, וכי הוא דימם מראשו, וגם החולצה שלבש הייתה מוכתמת בדם. במהלך החקירה הנגדית, ב"כ הנאשם הקדיש זמן רב בניסיון לברר מול העדה מתי אמר לה האדם שגר בקרוון כי הוא לא רצה שזה יקרה אבל הוא (האדם החבול ששכב על הרצפה) הציק לו, והעדה השיבה כי זה היה לאחר שאמר לה תודה, והיה בדרכו לעזוב את זירת האירוע (עמ' 141 ש' 33).
בסוף החקירה הנגדית, בתשובה לשאלות ב"כ הנאשם, אמרה העדה כי התרשמה "שהאיש עם המקל רצה שהבן אדם הזה שלא יתקרב אליו והוא רצה ללמד אותו לקח", והוסיפה: "כמובן שהוא לא רצה להרוג אותו" (עמ' 147 ש' 5 – 9). התשובה של העדה עולה בקנה אחד גם עם הדברים שמסרה כשהתקשרה למשטרה ובקשה "דחוף אמבולנס לפני שהוא מת", כפי שעולה מדו"ח הפעולה ת/6.
העד האחרון שהעיד במסגרת פרשת התביעה הוא עד תביעה 4, מר רומן סמואלביץ, שהעיד בדיון שנערך ביום 20.7.20. בשל תקלה, חל שיבוש במספור של עמודי הפרוטוקול, והפרוטוקול של עדותו במועד זה מתחיל בעמ' 86, אף שהפרוטוקול של הדיון הקודם מיום 25.6.20 הסתיים בעמ' 152. לכן, ההפניות לפרוטוקול מפסקה זו והלאה מתייחסות לדיונים שממועד זה ואילך.
העד ציין בתחילת עדותו כי הוא קבלן עצמאי בתחום המסגרות והרתכות, וכי הנאשם עבד אצלו בעבר ונותר בקשר עמו. במועד האירוע, לאחר שחבל במנוח, בשעה 02:45 או סמוך לכך, התקשר הנאשם לעד, וכך תיאר העד את השיחה: "והוא בא והוא אומר לי, בוא תעזור לי, ואני אומר, במה לעזור? והוא אמר, אני שברתי ראש עם ברזל... זהו, אני שברתי לו את הראש, ואני אומר, למי אתה שברת ראש? 'הבחור שמציק (ש)לי'" (עמ' 88 ש' 13 – 26).
בהמשך ציין העד, כי אמר לנאשם שיפנה למשטרה, והוסיף כי הנאשם ביקש ממנו כמה פעמים קודם לכן שיעזור לו להתמודד עם אדם שמציק לו "שהוא זורק אבנים, שהוא כל פעם זורק אבנים ושהוא כל הזמן לא נותן לו לישון, והוא גנב לו את האופניים וזו לא הפעם הראשונה, שני אופניים הוא גנב לו. והוא שם גפרורים בתוך המנעול...כשהוא לא יכול לפתוח את הקונטיינר שלו" (עמ' 89 ש' 17 -19). לדבריו, הנאשם אמר לו ביחס לאותו אדם: "הוא זקן, הוא זקן כבר ואם אני תופס אותו אני נותן לו בראש" (עמ' 90 ש' 22).
בחקירה הנגדית ציין העד, כי בתחילה לא ידע במי מדובר, אולם בהמשך הוא פגש את אותו אדם, כאשר היה עם הנאשם אצל מכר בשם סימו, והבין ששמו הוא רפי. העד ציין עוד כי כשהנאשם התקשר אליו באותו לילה, הוא ישן במיטתו וכי הנאשם נשמע לו "קצת מסטול" כלשונו. כשהתבקש ע"י ב"כ הנאשם לספר מה בדיוק אמר לו הנאשם באותה שיחה, השיב העד כי הנאשם לא אמר "שברתי את הראש" אלא אמר "נתתי בראש" (עמ' 95 ש' 3 ואילך).
בהמשך עדותו ציין העד, כי הנאשם החל להתלונן בפניו כי אותו רפי מציק לו כחודש – חודש וחצי לפני מועד האירוע. כשנשאל אם הנאשם ביקש עזרה מאנשים נוספים, השיב העד כי הנאשם פנה גם לבחור מאשקלון, שאף התקשר לעד בעניין זה. בסוף עדותו ציין העד כי הנאשם סיים לעבוד אצלו כחודש – חודש וחצי לפני האירוע (עמ' 98 ש' 4). בעדותו של עד זה הסתיימה פרשת התביעה.
המוצגים
במסגרת פרשת התביעה הוגשו מעל 50 מוצגים, אשר רובם הוגשו בתיק מוצגים מוסכם, שהוגש במסגרת פרשת התביעה. המוצגים כוללים בין היתר שתי אמרות שנגבו מהנאשם, שהראשונה מביניהן נגבתה שעות אחדות לאחר האירוע; תיעוד של הולכה והצבעה שבוצעו ביום 28.8.19; דוחות פעולה שונים של בלשים וחוקרי המשטרה שנטלו חלק בעבודת המשטרה לאחר האירוע; מסמכים רפואיים שונים; חוות דעת פתולוגית; הודעות שמסרו במשטרה העדים שבכתב האישום; וכן דיסק מחקרי תקשורת ודיסק צילום הזירה.
להלן אסקור בקצרה שלושה מוצגים בולטים: תיעוד השחזור, חוות דעת מז"פ וכן חוות הדעת הפתולוגית, כאשר מוצגים נוספים ישולבו במקומות שונים בהמשך כמידת הצורך. אציין עוד כי התייחסות מפורטת לאמרותיו של הנאשם – ת/1א ו- ת/2א תובא בתחילת הפרק של פרשת ההגנה.
השחזור
לאחר שהסתיימה גביית האמרה הראשונה של הנאשם, התבקש הנאשם לשחזר את האירוע, והביע את הסכמתו לכך. הדיסק שמתעד את כל הפעולות הקשורות בשחזור סומן ת/3ג, והוא כולל 5 סרטונים, אשר הראשון והאחרון שבהם הם תיעוד הפתיחה והסיכום של הפעולה בתחנת המשטרה, ושלושת הסרטונים שביניהם מתעדים את ההובלה וההצבעה בשלוש הזירות שבהן התבצע השחזור.
הזירה הראשונה היה ברחבת הכורכר הסמוכה לקניון לב אשקלון, שבה היה מוצב הקרוון בעת האירוע, כאשר בעת השחזור הקרוון כבר לא היה שם, מפני שנגרר קודם לכן לתחנת המשטרה באשקלון. תיעוד השחזור בזירה זו החל בשעה 12:42 ונמשך 18:27 דקות, ובמהלכו תיאר הנאשם את נסיבות תחילת ההיכרות בינו ובין המנוח, ולאחר מכן תיאר את השתלשלות האירועים בלילה, תוך שהוא מדגים את המעשים שביצע כלפי המנוח על חוקר המשטרה שערך את השחזור.
כמה פרטים שמתועדים בתמלול השחזור ת/3ב בזירה זו ראויים לציון: הנאשם ציין כי הזהיר את המנוח שהוא ירביץ לו אם הוא לא ילך, "והוא לא הלך והוא עוד התחיל לקפוץ עליי" (עמ' 13 ש' 3). כשנשאל מדוע לא התקשר למשטרה, השיב תחילה "ואיך זה יעזור?" (ש' 6) ובהמשך הוסיף כי נגמרה לו הסוללה באותו רגע. הנאשם ציין עוד כי בעת שהיכה את המנוח, הוא גם צעק עליו וקילל אותו (עמ' 12 ש' 24 ואילך). בהמשך תיאר הנאשם את חילופי הדברים בינו ובין המנוח, וכי המנוח דרש ממנו לפתוח את הדלת והוא סירב, והתמיד בסירובו גם כשהמנוח אמר לו כי יש לו קריז והוא רוצה לעשן (עמ' 16 ש' 20).
הנאשם תיאר עוד כי המנוח ניסה לפתוח את הדלת בכוח וכל הקרוון רעד כתוצאה מכך, וכשיצא מהקרוון עם המקל (כך בלשונו של הנאשם אולם הכוונה לפרופיל ברזל), המנוח אמר לו "יאללה תרביץ", ואף התקרב אליו בצורה מאיימת, ובעקבות זאת הנאשם החל להכות את המנוח בפלג גוף עליון. הנאשם ציין עוד כי הוסיף להכות את המנוח עד שהמנוח נפל (עמ' 21 ש' 28), והוסיף כי בשלב זה הוא (הנאשם) היה כבר בקריז מעצבים, ונתן לו עוד שלוש מכות ברגליו, ולאחר מכן עזב אותו (עמ' 22 ש' 24).
הזירה השנייה שבה נמשך השחזור הייתה בבניין שבו גר יוסי חברו של הנאשם, אשר לדירתו הלך הנאשם לאחר שפגע במנוח, והתיעוד בזירה זו החל בשעה 13:07 ונמשך 12:53 דקות.
הזירה השלישית היא מגרש החניה בסמוך לתחנת משטרת אשקלון, אשר אליה נגרר הקרוון שבו התגורר הנאשם, והתיעוד בזירה זו החל בשעה 13:28 ונמשך 11:33 דקות. האמת היא שהגדרת העגלה הנגררת כקרוון מחמיאה מאוד לאותה עגלה. מדובר בקופסת פח לא גדולה, סגורה מכל הכיוונים ונטולת חלונות, כשדלת כניסה רגילה נמצאת בחזיתה של אותה עגלה, שיושבת על מרכב של שני גלגלים גדולים.
כאשר אחד החוקרים פתח את דלת הקרוון, התגלתה העליבות הגדולה של המקום והתנאים הקשים שבהם התגורר הנאשם בשנים האחרונות. המקום נראה יותר כמו מחסן מבולגן וגדוש בסמרטוטים ובחפצים שונים, מאשר כחדר מגורים של אדם, ובקושי ניתן היה להבחין במיטה שצמודה לדופן שמול דלת הכניסה. בכל אופן, נראה שניתן בנקל לנענע את העגלה מבחוץ, ולהטריד מאוד את מי שנמצא בפנים. ראוי לציין עוד כי המוט שבו היכה הנאשם את המנוח לא נמצא, לא בזירת האירוע, וגם לא בקרוון שבו התגורר הנאשם.
להשלמת התמונה אציין כי המוצגים הקשורים לשחזור כוללים גם את דו"ח ההולכה וההצבעה, התמלול של ההולכה וההצבעה, שני דוחות פעולה של שוטרים שהשתתפו בשחזור, וכן דו"ח ביצוע צילום השחזור.
חוות דעת מז"פ
מדובר בחוות דעת מומחה של רפ"ק ד"ר צחית חזן-איתן, ראש שלוחת דרום של המעבדות הניידות לזיהוי פלילי. חוות הדעת סומנה ת/22, והיא מתארת את הזירה ואת הממצאים הרבים שנמצאו בה סמוך מאוד לאחר האירוע. ד"ר צחית מציינת כי הגיעה לזירה בשעה 04:30, והיא מפרטת בהרחבה את כל הפעולות שבוצעו בזירה, את הממצאים שנמצאו בה, וכן את המוצגים שנתפסו בה.
עוד נכתב בחוות הדעת כי צולמו בזירה 268 צילומים, אשר 53 מתוכם צורפו לחוות הדעת. הצילומים כוללים תצלומי אוויר של הזירה, צילומים של הקרוון מזוויות שונות, וכן צילומים של כתמי דם וממצאים נוספים שנמצאו עליו או בסמוך אליו. כמו כן, יש צילום של הנאשם עם הבגדים שלבש בעת האירוע (תמונה 34), וכן צילומים של כתמי דם שנמצאו במקומות שונים על החולצה שלבש. כמו כן יש צילומים של הבגדים שלבש המנוח בעת האירוע, כולל חולצת טריקו לבנה עם הדפס מקדימה, שמגואלת בדם רב.
חוות הדעת הפתולוגית
גופתו של המנוח הועברה למכון לרפואה משפטית וחוות דעת המומחה, שנחתמה ע"י ד"ר מאיה פורמן ביום 23.10.19 סומנה ת/23. (יצוין כי בשל טעות סומן גם התמלול של קלטת השחזור בזירה הראשונה כ-ת/23, לכן מובהר כי הסימון ת/23 להלן מתייחס לחוות הדעת של ד"ר פורמן).
בכל אופן, חוות הדעת האמורה כוללת 14 עמודים שמפרטים בהרחבה את הממצאים שעלו מנתיחת הגופה. המסקנה של ד"ר פורמן בעמ' 13 היא "כי מותו (של המנוח) נגרם קרוב לוודאי משילוב של חבלות קהות לראש וחבלות קהות לגו". בהמשך יש פירוט נרחב יותר של הממצאים, ונכתב בין היתר כי בעת קבלת המנוח לבית חולים ברזילי באשקלון, היו אישוניו מורחבים וללא תגובה לאור, ומדובר בממצא שמתיישב עם נזק מוחי.
ביחס לחבלות בראש, נכתב כי בבדיקה החיצונית ובנתיחה של הגופה נמצאו 4 פצעי קרע בקרקפת בצד שמאל, שבר מוארך בעצם הרקה, דימומים תחת הקרום העכבישי וכן דימומים ברקמת המוח, והממצאים הללו מתיישבים עם חבלות מחפץ קהה ומוארך בראש, ולכן יש אפשרות סבירה שנגרם למנוח גם נזק מוחי. המשמעות היא כי "פגיעה עצבית מפושטת... ובצקת מוחית בעקבות החבלה, עלולות לגרום למוות".
ביחס לחבלות בגו, נכתב כי מעבר לסימנים החבלתיים הנרחבים על פני הגב, נמצאו שברים רבים בצד האחורי של הצלעות עם דימומים נרחבים סביב השברים, וכן פגיעות נרחבות בריאות, כולל קרע באחת האונות ודימום נרחב במקום אחר. כמו כן, נמצאו קרעים נרחבים בטחול ודימום ברקמת השומן שליד הטחול, וכן נמצאו דימומים בסמוך לכליה השמאלית.
המשמעות של הממצאים הללו היא כי "השברים בצלעות כאשר הם מרובים, פוגעים ביכולת של בית החזה להתרחב בעת הנשימה באופן תקין... ובכך נפגעת פעולת הנשימה, ובעקבות כך נפגע חמצון הדם והרקמות... הפרעה בחמצון הדם, עלולה הייתה ג(ר)ם לתרום לפגיעה בחמצון האיברים, ובהם המוח, ולהחמיר את הפגיעה בו".
עוד נכתב בחוות הדעת כי פיזור הממצאים במקומות שונים בגוף, וקיומם של ממצאים במקומות שאינם אופייניים לנפילות, מתיישבים עם כך שהמנוח הוכה מספר רב של פעמים. בסוף חוות דעת נכתב כי בבדיקה טוקסיקולוגית התגלו תוצרי פירוק של קוקאין בדם ובשתן, אולם הכמות הייתה נמוכה ולכן סם זה לא תרם למותו של המנוח. כך גם ביחס למורפין שנמצא רק בשתן של המנוח, ולכן קרוב לוודאי שגם הוא לא תרם למותו של המנוח.
להשלמת התמונה הראייתית במישור הרפואי אציין כי כבר בתחילת המשפט, ביום 19.11.19, הוגשה לבית המשפט בהסכמה חוות דעת פסיכיאטרית, אשר נערכה ע"י ד"ר גריסרו מהמרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, לפי צו של בית משפט שלום ובהוראת הפסיכיאטר המחוזי, ונקבע בה כי הנאשם היה אחראי למעשיו, וכי הוא כשיר לעמוד לדין.
פרשת ההגנה
במסגרת פרשת ההגנה העידו שני עדים: הנאשם עצמו וכן מומחה מטעמו פרופ' לרנר, שחוות דעתו הוגשה אף היא וסומנה נ/2. בנוסף לעדויות אלה, אתייחס בפרק זה גם לשתי האמרות שנגבו מהנאשם במהלך החקירה, שאמנם הוגשו כמוצגים במסגרת פרשת התביעה, אולם סברתי שעדיף לכלול אותן בפרק זה, סמוך לפני סקירת עדותו של הנאשם. כמו כן, הוגשה במסגרת פרשת ההגנה הודעתו במשטרה של יוסף דניאלי שגר בבניין הסמוך למקום האירוע בקומה הראשונה, שהתקשר למשטרה לאחר ששמע צעקות וקללות ברוסית, ולאחר מכן שמע גניחות, והאירוע נראה חשוד בעיניו. הודעתו שנמסרה במשטרה שעות אחדות לאחר האירוע הוגשה בהסכמה וסומנה נ/1.
האמרות שנגבו מהנאשם
האמרה הראשונה שסומנה ת/1א נגבתה מהנאשם שעות אחדות לאחר האירוע, ביום 28.8.19 בשעה 09:45, וכבר בתחילת האמרה, כשנשאל אם הוא יודע במה הוא חשוד, השיב: "כן (כ)שאני הלכתי הוא היה חי" (ש' 2), ובין השיטין ניכר כי הנאשם מנסה להרחיק את עצמו מהעבירה החמורה שבה הוא חשוד בטענה כי כשעזב את זירת האירוע המנוח עוד היה בחיים.
בהמשך ציין הנאשם את שמו של המנוח, והוסיף כי הכיר את המנוח באמצעות מכר משותף, יוסי שמו, אך אינו זוכר מתי. הנאשם ציין עוד כי ההיכרות ביניהם שטחית: "...רואה אותו בבית קפה שלום שלום וזהו", אולם הוסיף כי המנוח היה נוהג להציק לו: "הוא היה מציק לי כל הזמן אמר תביא לי לעשן תביא לי טבק פשוט באמצע הלילה מגיע אליך בן אדם תן לי לעשן דופק בדלת תביא לי לעשן" (ש' 15 – 17).
הנאשם ציין עוד כי הוא גר בקרוון שנמצא ליד קניון "לב אשקלון", וכי המנוח גנב לו אופנים מהקרוון וכן מפתחות של דירות של חברים שהחזיק ברשותו. לדבריו, המנוח היה מעשן הרבה "נייס גאי" ומריחואנה, והוא (הנאשם) היה נותן לו מהחומרים הללו בלא תשלום בכדי שיפסיק להציק לו ויעזוב אותו. הנאשם ציין כי המנוח היה נוהג להגיע אליו באמצע הלילה, בשעות 03:00 או 04:00, מפריע לו לישון ובכך פוגע גם בעבודה שלו, ולאחר שכל בקשותיו של הנאשם מהמנוח כי יפסיק להציק לו לא הועילו, הנאשם פנה גם לאנשים אחרים וביקש שידברו על לבו של המנוח אך ללא הועיל.
בליל האירוע, המנוח שוב הגיע לקרוון של הנאשם בשעת לילה מאוחרת והחל לדפוק בחוזקה בדלת, והנאשם התעורר משנתו כתוצאה מכך. לדבריו, המנוח ניסה לפרוץ את הדלת בכוח, והנאשם איים עליו: "אני הזהרתי אותו אמרתי לו יש לי חפץ כבד ביד ואם הוא לא ילך אני אפתח ואתן לו עם זה בראש" (ש' 64). הנאשם פתח את הדלת והזהיר את המנוח כי ייתן לו מכה אם לא ילך, והמנוח השיב לו "קדימה תן אני לא אלך", והנאשם אכן נתן.
כשהתבקש לתאר מה קרה לאחר מכן, השיב הנאשם: "הוא עשה תנועות ידיים ניסה להרביץ לי פחדתי ממנו שירביץ לי, התחלתי לגמור אותו כי אם לא הייתי עושה את זה הייתי מקבל, יש לי ניסיון עם אנשים שאם לא תיתן אתה תקבל, ושבור לי יד ואני לא יודע לריב מכות רק יודע יוצא ככה להרוג. עשו טוב שלא נתנו לי נשק בצבא" (ש' 72 – 74).
הנאשם ציין כי היה עצבני: "...הייתי כבר במצב שלא חשבתי מה אני עושה אתמול זה היה כבר טיפה אחרונה כמה אפשר לשבת על בן אדם חיה אפשר לשגע ככה" (ש' 84),והוסיף כי היכה את המנוח כמה מכות במוט ברזל שהחזיק בידו: "פעם ראשונה נתתי לו מכה חשבתי שיעזוב והוא התנפל עלי... התחלתי לתת ל(ו) מכות ולא הסתכלתי ולא חשבתי מה אני עושה לא רציתי שהוא ירביץ לי" . כנשאל באיזה חלק בגוף היכה אותו השיב: "לא זוכר מכה ראשונה זוכר בכתף ואחר כך לא זוכר" (ש' 87 – 92). הנאשם הוסיף כי המנוח נפל כתוצאה מהמכות בסמוך לדלת הקרוון, וכשנשאל אם המנוח היכה אותו השיב: "לא הוא לא הספיק, יש לי ניסיון מר ולא נתתי לו לתת לי מכות נתתי ראשון" (ש' 100).
הנאשם ציין עוד כי שתה שני בקבוקי בירה לפני האירוע, אך הכחיש כי היה שיכור (ש' 125), והוסיף כי לאחר שהיכה את המנוח חזר לקרוון, ובאו אנשים וצעקו עליו, והוא הסביר להם מדוע היכה את המנוח, ולאחר ששמע מהם שהזמינו אמבולנס, עזב את המקום והלך לחברו יוסי שגר בסמוך, וביקש לישון אצלו אך לא סיפר לו על מה שקרה, ובבוקר הלך לעבודתו. הנאשם ציין עוד כי לאחר האירוע התקשר בטלפון לחברו רומן, שאותו שיתף בעבר בכך שהמנוח מציק לו, וביקש ממנו להגיע, אולם רומן אמר שאינו יכול להגיע.
הנאשם אישר כי התקשר לאחר האירוע גם למעסיקו חנניה פדידה, שגם הוא הכיר את הבעיה שהייתה לו עם המנוח, ואישר עוד כי יכול להיות שקילל את המנוח ברוסית במהלך האירוע. כמו כן, אישר הנאשם כי עישן "נייס גאי" יום קודם לכן, וכי הוא מעשן חומר זה באופן קבוע שנים רבות כי זה עוזר לו להתמודד עם כאבים כרוניים שיש לו ברגל.
לקראת סוף האמרה הוטח בנאשם כי המנוח מת כתוצאה מהמכות שלו, והנאשם השיב: "אני מצטער בכל מקרה לא ניסית(י) לרצוח אותו" , וכשנשאל מה חשב שיקרה למנוח כאשר הוא מכה אותו במוט ברזל בכל הגוף, השיב: "שהוא לא יגיע יותר אלי ולא יוכל להרביץ לי, פשוט רציתי שהוא ייעלם ממני" (ש' 280 – 282). בהמשך, נשאל הנאשם מדוע לא התקשר למשטרה והשיב כי בשכונה לא אוהבים אנשים שמתקשרים למשטרה, ומניסיון העבר הוא יודע שהמשטרה לא הייתה פותרת את הבעיה (ש' 286). הנאשם נשאל עוד מדוע המשיך להכות את המנוח גם לאחר שהמנוח נפל לרצפה ולא היה יכול לפגוע בו, והשיב "לא יודע כבר הייתי בקריז... רציתי רק להגן על עצמי אני יודע שהוא יותר חזק ואם היה קם היה מרביץ אותי הוא יותר צעיר ממני ויותר חזק..." (ש' 298 – 300).
האמרה השנייה שסומנה ת/2א נגבתה מהנאשם ביום 12.9.19, לאחר שהוא התייעץ עם עו"ד רונן שייצג אותו גם במהלך המשפט. ככלל, הנאשם שב על עיקרי הדברים שאמר באמרה הראשונה, אולם חידד דבריו בכמה נושאים, וכבר בפתח הדברים הדגיש כי במעשים שעשה הוא ניסה להגן על עצמו, על רכושו וגם על בריאותו הנפשית. בהמשך שב הנאשם וטען כי המנוח איים עליו, גנב חלק מרכושו מהקרוון שבו התגורר ואף ניסה לא פעם לפרוץ לקרוון, וכי הטריד אותו כמעט כל לילה במשך החודש שקדם לאירוע. הנאשם אישר כי בלילה של האירוע המנוח לא תקף אותו אלא רק איים עליו, ובהמשך טען כי רצה להתקשר למשטרה או לחברים אך נגמרה לו הסוללה בטלפון הנייד (ש' 20). אולם בהמשך האמרה, כשהוטח בפניו כי הייתה לו אפשרות להתקשר למשטרה השיב כי לא הייתה לו אפשרות כזאת, וכשנשאל כי היה יכול לעזוב את המקום ולהתקשר מטלפון של אדם אחר, השיב: "לא יכולתי כי הוא היה נכנס לקרוון שלי ועוד פעם גונב דברים" (ש' 107).
הנאשם שב וטען כי אינו זוכר כמה מכות היכה את המנוח, וציין כי לאחר שהיכה את המנוח נכנס לקרוון לכמה דקות שבהן ניסה לטעון את הטלפון הנייד, וכשיצא פגש אישה שהגיעה לזירת האירוע, ובחור על אופניים, ויכול להיות שהם ראו אותו מכה את המנוח. הנאשם ציין עוד כי כשהוא עזב את המקום עם הגעת האמבולנס המנוח עוד היה בחיים (ש' 72). בהמשך עומת הנאשם עם הממצאים של חוות הדעת הפתולוגית, בין היתר על פגיעות באיברים רבים, כולל שברים רבים בצלעות ודימומים נרחבים בריאות, ועל כך השיב: "אני לא מבין באנטומיה ולא יודע איפה נתתי מכות ומה יוצא מזה" (ש' 78).
הנאשם אישר כי תקף את המנוח עם מוט ברזל, וציין בהקשר זה: "מה שהיה לי זה מה שלקחתי ואם היה פטיש הייתי לוקח אותו... שוב אני טוען כי לא היה לי לא רצון ועד אז לא תכננתי להרוג אותו... אם לא היה מציק ועוקב אחרי אני בכלל לא הייתי מגיע אליו" (ש' 85 – 87). כשנשאל איך לא חשב שהמכות עם מוט הברזל יכולות להרוג השיב: "איך אני יכול לדעת שזה יהרוג מקסימום חשבתי שהוא ייכנס לבית חולים ואני לא אראה אותו יותר... " (ש' 95). כשנשאל באיזו עוצמה היכה את המנוח השיב: "... מכות ראשונות ניסיתי לא להרביץ חזק לא בכל הכוח, מכל הכוח נתתי לו... כמה מכות אחרונות ברגל כי רציתי לשבור את הרגל זה נתתי כן מכל הכוח וזה מעצבים, הוא הביא אותי למצב הזה" (ש' 137 – 139).
עדותו של הנאשם בבית המשפט
הנאשם העיד בפנינו ביום 16.11.20 ובתחילת עדותו בחקירתו הראשית תיאר בקצרה את קורות חייו. הנאשם נולד באוקראינה בשנת 1974, לאחר סיום לימודיו עבר קורס מסגרות, והתחתן בפעם הראשונה בהיותו בן 17 על רקע הריונה של בת זוגתו. התינוק שנולד נפטר כעבור שבועיים ובעקבות זאת התפרקה המשפחה, והנאשם התגייס לצבא.
לאחר שירותו הצבאי התחתן הנאשם בשנית, ובחודש מאי 1995 נולד לו ילד, וכעבור חודשיים, בחודש יולי באותה שנה, עלה ארצה עם אשתו ובנו. תחילה עבד במפעל נשר, ולאחר מכן עבד שנים רבות במקומות עבודה שונים, עד שבחורף 2019 השתתף בקורס לרתכות ומסגרות של משרד העבודה, ולאחר שסיים את הקורס, התחיל לעבוד בחברה שמייצרת עגלות למשאיות, ועבד שם עד למעצרו.
הנאשם ציין כי החל להשתמש בנייס גאי (להלן גם הסם) לפני כתשע שנים, לאחר שנחבל ברגלו בתגרה עם אדם שתוי שקילל את אשתו. כתוצאה מכך נגרם לו שבר קשה ברגלו ועד היום יש לו פלטינות ברגל והוא סובל מכאבים, והסם למעשה מסייע לו להרגיש טוב יותר. הנאשם הדגיש כי היה נוהג לרכוש את הסם כשעוד הותר למכור אותו בפיצוציות, והוסיף כי היה נוהג לעשן בערב אחרי העבודה, וכי למרות שהיה מעשן היה תמיד מבצע את עבודתו בצורה הטובה ביותר וכולם היו מרוצים ממנו.
הנאשם ציין עוד כי לאחר גירושיו מלפני 7 שנים החליט להיות לבד, הצליח להתפרנס מעבודתו, ואף לחסוך מעט כסף שבו רכש קרוון וליתר דיוק נגרר סגור בלי חלונות, שאותו הציב בסמוך למקום עבודתו, ובו התגורר. באשר לאירוע נשוא כתב האישום, הנאשם תיאר בהרחבה את הרקע שקדם לאירוע, וציין כי הכיר את המנוח, אשר מוכר לו בשם רפי ההודי, באמצעות חבר משותף בשם יוסי סאלו. לדבריו, ראה את המנוח כמה פעמים בשכונה, ופעם אחת פגש אותו בביתו של יוסי, והם שתו ודיברו ביניהם. כשהמנוח הבין שהנאשם מעשן נייס גאי, הוא אמר לו שגם הוא מעשן, והציע שיעשנו ביחד, וכך אכן עשו ואף נשארו לישון בלילה בביתו של יוסי. כשהנאשם נרדם, העיר אותו המנוח משנתו וביקש לעשן שוב, והנאשם ביקש ממנו שיניח לו מפני שהוא צריך לעבוד למחרת, אולם המנוח הפציר בו, והנאשם נעתר להפצרותיו, והכין ג'וינט שאותו עישן ביחד עם המנוח, ולאחר מכן חזר לישון. אולם כעבור חצי שעה שוב העיר אותו המנוח, וכך במשך כל אותו לילה, המנוח לא נתן לנאשם לישון.
כעבור כמה ימים, יוסי שוב הזמין אותו לביתו, אולם הנאשם סירב להזמנה כי חשש שהמנוח שוב יהיה שם, ולבסוף הסכים לבוא לביתו של יוסי, לאחר שהאחרון הבטיח לו שרק שניהם יהיו בבית. הם החלו לראות סרט, ולפתע המנוח נכנס לביתו של יוסי עם אדם נוסף, מבלי לדפוק בדלת, ואותו אדם דרש ממנו להביא למנוח נייס גאי, ואף לקח לו את משקפיו ואיים עליו שישבור אותם אם לא יביא את הסם למנוח. כשיוסי ביקש מהם שלא יפגעו בנאשם, החבר של המנוח היכה את יוסי, ולבסוף הם לקחו מהנאשם בכוח את הסם שהיה לו, ומדובר באירוע שהתרחש כחודש לפני האירוע נשוא כתב האישום.
בהמשך עדותו תיאר הנאשם אירוע נוסף שהיה כעבור ימים אחדים, כאשר יוסי הזמין את הנאשם ללון בביתו, והנאשם הסכים בתנאי שיוכל לנעול את הדלת מבפנים כדי שאף אחד לא יוכל להיכנס בלילה, ויוסי הסכים לכך. באמצע הלילה הגיע המנוח לבית של יוסי, ולאחר שהבין שהנאשם שם, הוא החל לדפוק בדלת ולאיים על הנאשם, ולבסוף עזב את המקום. בבוקר כשהנאשם עבר בקרוון שלו בדרכו לעבודה, הוא הבחין בכפיסי עצים שהוכנסו לחור המנעול, באופן שמנע את האפשרות לפתוח את הדלת ולהיכנס לקרוון. כתוצאה מכך, הנאשם לא יכול היה ללבוש את בגדי העבודה שלו, והפסיד יום עבודה. כשראה את המנוח בצהרי אותו יום והתלונן בפניו על מעשיו, השיב לו המנוח: "כל פעם שלא תפתח לי, כשלא תעשה מה שבא לי, ככה זה יהיה כל הזמן" (עמ' 112 ש' 6).
הנאשם הוסיף כי "... מהזמן הזה, מהדיבור הזה חודש שלם, חודש שלם וזה מסוף יולי ועד סוף אוגוסט, שהוא היה בא אליי כל לילה... הוא היה דופק בדלת... זה קרוואן שבנוי מפח דק וכל הקרוואן זז, וזה כמו לשים סיר על הראש ולתת עם כפית בסיר הזה, מכות. ואני עייף מעבודה... ופתאום באמצע הלילה מתחילים לבכות... לדפוק בדלת ולצעוק, אולג תפתח, אולג תפתח, אולג תפתח, אני רוצה, אני רוצה לעשן אז בוא תפתח" (שם ש' 7 – 18).
כשנשאל מדוע לא פנה למשטרה, השיב כי בתחילה לא חשב שהמצב ידרדר עד כדי כך, ולבסוף, כשרצה להתלונן במשטרה, אנשים שדיבר איתם שכנעו אותו להימנע מכך: "אמרתי שאני אלך למשטרה כי זה כבר, כי אי אפשר כבר, לא, אל תלך למשטרה ואנחנו נסתדר, אנחנו כולנו פה משפחה ופה וזה, וככה לא הלכתי" (שם ש' 27). הנאשם ציין כי בליל האירוע נכבה לו הטלפון מפני שלא היה טעון, אולם הוסיף: "יכול להיות שהייתי יכול להתקשר אבל כבר נכנסתי לפניקה" (ש' 30).
לדבריו, באותו לילה המנוח היה אגרסיבי במיוחד, צעק עליו שהוא בקריז, קילל אותו, איים עליו שישחט אותו אם לא יפתח לו את הדלת, ואף ניסה לפרוץ את הדלת של הקרוון. וכך תיאר הנאשם את המשך האירוע:
אני עומד בפנים ואני כולי רועד מפחד וכל הקרוואן מתנדנד מהמכות שלו, ואני צועק לו, תעזוב אותי בשקט ואם אתה לא תעזוב אותי אני אצא ואני אתן לך מכות פשוט, יש לי פרופיל ביד, תיזהר ממני, ומה אני שומע? בוא, יאללה, בוא ותצא, צא, והוא ממשיך לשבור, וממשיך וממשיך, אז פתחתי את הדלת. פתחתי את הדלת ויצאתי לבחוץ, אני עומד על יד הדלת והוא גם עומד מולי, אני מראה לו את הפרופיל הזה ואני אומר לו, תיזהר ממני, לך מפה אתה כבר הוצאת לי את כל הנשמה, הוצאת לי את המוח כבר, תעזוב אותי, אני לא חבר שלי (כך במקור – א.מ.) ואני לא חייב לך, אני לא מוכר, אני לא סוחר, מה אתה רוצה ממני בכלל? וקיבלתי כמו כפה בפנים, אתה בן אדם טוב ואני אקבל ממך מה שאני רוצה (עמ' 113 ש' 12 – 22).
הנאשם הבהיר בהמשך עדותו כי המנוח לא היכה אותו, אולם לאחר הדברים שהמנוח אמר לו, הוא חש כאילו שהמנוח ירק לו לפנים. לכן חש כי אין לו ברירה, והיכה את המנוח בכתפו, באמצעות מוט הברזל שהיה בידיו, והסביר כי עשה זאת "בשביל להזהיר אותו, בשביל להגן על עצמי ובשביל להראות לו שאני רציני, שיעזוב אותי, חשבתי שהוא יגיד, אוי, ירגיש כואב ויעזוב אותי, יעצור לפחות או משהו" (עמ' 114 ש' 10).
בתגובה לכך, המנוח הניף את ידו כלפיו בצורה מאיימת, ולכן הנאשם היכה אותו שוב וקפץ לאחור כדי להתרחק ממנו, אולם המנוח קפץ בעקבותיו: "אני קופץ אחורה והוא קופץ עליי, נתתי לו עוד פעם מכה ועוד פעם קפצתי אחורה, וזה לא עוצר. אז אני כבר, אני מרוב פחד עצמתי עיניים וכבר זה כמו שנכבה לי המסך, אני כבר התחלתי לתת מכות ולא הסתכלתי לאן בכלל" (עמ' 115 ש' 12 – 15). הנאשם הוסיף כי חשש שהמנוח יהרוג אותו, והדגיש כי הוא לא התכוון להרוג את המנוח: "אני לא התכוונתי להרוג אותו אבל חשבתי שאם אני אתן לו מכות הוא לפחות ייכנס לבית החולים, הוא ירגיש את זה והוא יעזוב אותי בשקט לפחות, וככה זה נגמר" (ש' 17 – 20).
לקראת סוף החקירה הראשית, הנאשם תיאר עד כמה המנוח פגע בו במהלך החודש שקדם לאירוע, וציין כי במשך כשנה הקרוון שלו היה מונח בחצר, ואף אחד לא נגע בו, והוא אף לא היה נועל אותו בלילה. אולם לאחר שהכיר את המנוח, לילה אחד הוא שכח לנעול את הדלת של הקרוון, ובאותו לילה המנוח גנב לו את האופניים החשמליות שהיו לו, ויחד איתן גנב גם סט מפתחות שכלל בין היתר מפתח של הדירה של אחותו וכן מפתח של הלוקר בעבודה.
לדבריו, מאז שנגנבו לו האופנים, הוא נאלץ להגיע לעבודה בהסעה, ולעיתים כשהיה מסיים לאחר שההסעה יצאה, היה חוזר ברגל מהעבודה לקרוון שלו, מרחק של כמה קילומטרים. הנאשם ציין גם כי העובדה שלא ישן בלילות בגלל ההפרעות של המנוח פגעה ביכולתו לעבוד: "אני הייתי כמו זומבי, אני עובד רתך מסגר וזה גז, זה חשמל גבוה, זה פלזמה וזה גם שאני מסוכן לעצמי וגם שהייתי יכול להיות מסוכן לאחרים" (עמ' 117 ש' 18).
לבסוף הסביר הנאשם כי האירוע הסתיים מבחינתו, לאחר שהסביר לאישה שהגיעה לזירת האירוע את הסיבה למעשיו, ולאחר שאותה אישה אמרה לו שהזמינה משטרה ואמבולנס, והוא הבין שהוא אינו יכול לעזור, ולכן עזב את המקום והלך לביתו של חברו יוסי. הנאשם שב והדגיש כי לא התכוון להרוג את המנוח, וכי כשעזב את המקום, המנוח עוד היה בחיים.
בחקירה הנגדית חזר הנאשם על עיקרי הדברים שאמר בחקירה הראשית, ובין היתר אישר כי הוא משתמש קבוע בסם מסוג נייס גאי, אולם המנוח היה משתמש כבד ממנו, וחומר שהספיק לנאשם לשבוע, המנוח היה גומר אותו בתוך יום וחצי. כשנשאל מדוע לא פנה למשטרה, השיב כי היו לכך שתי סיבות: הסיבה האחת מפני שהיה לו "ניסיון מאוד גרוע" כלשונו (עמ' 122 ש' 16) עם המשטרה, והוא נוכח לדעת שהמשטרה לא עוזרת; והסיבה השנייה היא מפני שאנשים שמכירים גם אותו וגם את המנוח ביקשו ממנו שלא יפנה למשטרה, והם כבר יסדרו את הדברים. בהמשך ציין הנאשם כי הוא מתכוון בעיקר למנהל העבודה שלו חנניה, שהעיד כעד תביעה 1, ואמר לו לילה לפני האירוע, שהמנוח הבטיח לו שלא יטריד יותר את הנאשם.
הנאשם אישר שהיו פעמים שהוא התקשר למנוח, וטען כי עשה זאת בכדי לבקש מהמנוח שיחזיר לו את הסמים שלקח ממנו, כפי שהמנוח הבטיח לו שיעשה. לדבריו, פעם אחת כשהוא סבל מכאבים ברגלו ולא היה לו כסף לקנות עוד סם, הוא התקשר למנוח, שאמר לו שיחזיר לו כמות מסוימת של סם, אולם הוא נאלץ להתקשר אליו שוב כי לא מצא את הסם במקום שהוא אמר שהשאיר אותו (עמ' 126 ש' 23 – 26).
הנאשם ציין כי אינו יודע מתי המנוח הגיע אליו באותו לילה, מפני שהטלפון היה מנותק, והעריך כי המנוח דפק על הדלת של הקרוון כעשר דקות, עד שהנאשם פתח את הדלת. כשנשאל כמה מכות היכה את המנוח, השיב כי בתחילה היכה אותו מכה אחת בכתף, לאחר מכן היכה עוד שתי מכות בראשו, ולאחר מכן העריך כי היכה אותו עוד כ-10 מכות, כאשר במכות האחרונות המנוח כבר נפל לרצפה, אולם הנאשם המשיך להכותו ברגליו.
הנאשם אישר כי לפני שיצא למנוח חיבר את הטלפון הנייד למטען (עמ' 131 ש' 33), ולאחר שיצא והחל להתעמת עם המנוח, חזר לקרוון, ניסה בלא הצלחה להתקשר לחנניה פדידה (עד תביעה 1), ולאחר מכן התקשר לרומן (עד תביעה 4), ודיבר אתו פחות מדקה עד שהטלפון כבה (עמ' 132 ש' 5 – 8), אולם בהמשך העדות טען כי אינו זוכר בדיוק מתי חיבר את הטלפון למטען, מפני שהיה בפניקה ובלחץ בגלל הדפיקות של המנוח בדלת (עמ' 133 ש' 6 – 12).
בהמשך עומת הנאשם עם מחקר התקשורת של הטלפון הנייד שלו, ממנו עולה כי הטלפון שלו היה פעיל באותו לילה משעה 02:30 ועד שעה 03:09, ועל רקע זה הוא נשאל שוב מדוע לא התקשר למשטרה להתלונן על המנוח, והוטח בו כי ההסבר שנתן בעבר כי הטלפון לא היה טעון אינו נכון. הנאשם לא השיב באופן ענייני לשאלה, ותחת זאת הטיח בב"כ המאשימה כי אם היה עובר חוויה דומה למה שהוא עבר באותו לילה, היה יכול להבין אותו (עמ' 136 ש' 9).
הנאשם אישר כי יום לפני האירוע אמר לחנניה בעת שהתלונן בפניו על מעשיו של המנוח, כי בסוף הוא ייתן לו מקל בראש, אולם הוסיף כי לא חשב לעשות את זה: "אבל זה לא בדיוק מה שחשבתי לעשות... נכון שאמרתי לו את זה מעצבים" (עמ' 136 ש' 28 – 30). לעומת זאת, הנאשם הכחיש כי אמר דברים דומים גם לרומן עוד לפני האירוע, והדגיש כי דיבר על כך עם רומן רק כאשר התקשר אליו במהלך האירוע, לאחר שכבר החל להכות את המנוח.
בהמשך עדותו, שב הנאשם וטען כי בחיים לא התכוון ולא ניסה להרוג אף אחד, ואף היה נוהג להביא אוכל לאנשים שלא היה להם מה לאכול. הנאשם אישר גם כי בתחילה היכה את המנוח כדי להפחיד אותו, ולאחר מכן המשיך להכותו בכדי להגן על עצמו כי המנוח כמעט התנפל עליו. אולם כשנשאל כמה פציעות היו עליו כשנעצר, השיב "אף אחת", וציין גם כי לא קיבל אף מכה מהמנוח, אך הסביר זאת בכך שלא נתן לו להכות אותו, שכן בכל פעם שחשב שהמנוח מתגבר, המשיך להכות אותו, וגם לאחר שהמנוח נפל, הוא המשיך להכותו, אך ציין כי בשלב זה הוא היכה אותו ברגליו בלבד (עמ' 141).
הנאשם אישר כי צעק כמה פעמים על המנוח "אמרתי לך אל תבוא" (עמ' 142 ש' 20), ואישר גם כי היה עצבני, מפוחד ובסערת רגשות במהלך האירוע: "זה היה מאוד מעורבב, אני לא יודע מה יותר מזה היה, פחד או עצבים... הייתי מבפנים כולי רועד" (עמ' 143 ש' 1 ו-9). הנאשם אישר עוד כי בשלב מסוים במהלך האירוע הוא התרחק מהמנוח שגנח מכאבים, וכעבור זמן קצר חזר והמשיך להכות את המנוח, וכך הסביר את התנהגותו: "זה מאוד יכול להיות, למה? כי אני הייתי כולי, אני הייתי, אני לא יודע איך, אני כמעט השתגעתי, יצאתי מדעתי" (עמ' 145 ש' 24). כשנשאל אם הבין מה קרה למנוח כתוצאה מהמכות שספג מהנאשם, השיב כי אכן נתן לו מכות קשות, אך הוסיף: "אבל אני לא חשבתי בכלל ואפילו קרוב, שהוא נפטר, ימות או משהו כזה, אפילו בראש זה לא היה לי" (עמ' 146 ש' 6). כמו כן אישר כי לפני שהשליך את מוט הברזל שבו היכה את המנוח, ראה שיש עליו דם.
בסוף החקירה הנגדית נשאל הנאשם אם הוא מבין "שאם נותנים למישהו את הכמות של המכות האלה בראש, אז זו תוצאה אפשרית, שהוא ימות?", והשיב כי אינו יודע ו"אין לי ניסיון כזה" (עמ' 151 ש' 16 - 20), וכשהתבקש לתאר את מוט הברזל שבו היכה את המנוח, ציין כי מדובר בפרופיל ברזל מרובע וחלול מבפנים, ברוחב של 2.5 ס"מ ובאורך של כמטר.
חוות דעתו ועדותו של הפסיכיאטר המומחה – פרופ' ולדימיר לרנר
פרופ' לרנר (להלן גם המומחה) היה העד השני שהעיד במסגרת פרשת ההגנה, ועדותו נשמעה בפנינו ביום 9.2.21. אולם בטרם שמיעת עדותו הוגשה לבית המשפט חוות דעתו מיום 10.12.20, אשר סומנה נ/2. מחוות הדעת עולה כי המומחה בדק את הנאשם בבית המעצר "אוהלי קידר" שבו שהה במועד הבדיקה ביום 15.11.20, ולא מצא עדות "לקיום חולי נפשי בסיסי אצל הנבדק". המומחה התרשם כי הנאשם הוא אדם נורמטיבי, ולא מצא סימנים, ואף לא רמזים כלשהם, לקיום הפרעה נפשית כלשהי אצל הנאשם., ולפי התרשמותו הנאשם שיתף פעולה בבדיקה ולא הכחיש את המעשה המיוחס לו.
פרופ' לרנר שמע מהנאשם כי במשך חודש קודם לאירוע המנוח הפריע לו לישון בלילה, ואף היו לילות שלמים שהוא לא הצליח לישון בהם בשל הפרעותיו של המנוח, אף שהשינה הייתה מאוד חשובה לו בכדי שיוכל להגיע בזמן לעבודה ולתפקד כראוי. בהיעדר פסיכוזה שהייתה יכולה להסביר את התנהגותו האלימה של הנאשם, המומחה התייחס בחוות דעתו למידת ההשפעה של חוסר ניהול שינה סדירה ורציפה על התנהגותו של האדם. וכך תיאר המומחה את שיטת עבודתו בחוות הדעת: "לצורך כתיבת חוות דעת זו, ערכתי חיפוש נרחב בספרות המקצועית הקושרת בין שינה, אורכה ואיכותה, לבין התנהגות תוקפנית או אלימה" (נ/2 בעמ' 6). העד ציין כי הוא מסתמך בעניין זה על 24 מאמרים שנכתבו ב-30 השנים האחרונות.
מהספרות המקצועית עלו הנתונים הבאים: כמות ואיכות השינה קשורים להתנהגות תוקפנית בזמן ערות; קיים קשר סטטיסטי בין חוסר בשעות שינה ובין תוקפנות עצמית עד כדי התאבדות; חוסר בשעות שינה עלול לגרום גם לאימפולסיביות התנהגותית וחוסר ויסות רגשי וכן לירידה קוגניטיבית; כמו כן, יש קשר בין הפרעות בשינה ובין פגיעה ביכולת השיפוט, אובדן שליטה רגשית, הפחתת הגמישות הנפשית והחרפה של תסמינים פסיכוטיים.
על רקע כל האמור, הגיע פרופ' לרנר למסקנה שגם במקרה שלפנינו, שבו הנאשם סבל משינה מועטה, מופרעת ובעלת איכות ירודה במשך למעלה מחודש, "לא ניתן לשלול שהשפעת תופעה זו של חסך שינה גרמה לכך שהנאשם לא הבין היטב את השלכות מעשיו מקום שהיה מצופה שיבינם, וכמו כן לא ניתן לשלול כי חוסר השינה גרם גם לאובדן שליטה על התנהגותו, שבסופו של דבר הביאה לגרימת מותו של המנוח".
בחקירה הנגדית נשאל המומחה אם העובדה שהנאשם שירת בצבא האוקראיני, אך לא ניתן לו נשק במהלך שירותו, לא הדליקה אצלו נורת אזהרה, שכבר בעת שירותו בצבא גילו אצלו פוטנציאל של אלימות, שבגללה מנעו ממנו לשאת נשק, ואולי זאת הסיבה לאלימות שגילה נגד המנוח, ולאו דווקא חוסר השינה שממנו סבל. על כך השיב כי העובדה שלא נפתחו לנאשם עד כה תיקים פליליים בעבירות אלימות מלמדת על כך שהתנהגותו בעניין זה אינה חורגת מהנורמה.
בהמשך נשאל המומחה על דברים שאמר הנאשם למנהל העבודה שלו פדידה יום לפני האירוע, כי אם המנוח יטריד אותו שוב, הוא יכה אותו בראשו, מה שיכול ללמד שהאלימות כלפי המנוח לא הייתה ספונטנית, אלא מתוכננת מראש, ועל כך השיב כי ניתן לראות בדבריו אלה של הנאשם קריאה לעזרה של אדם שכבר זמן ממושך לא נותנים לו לישון כראוי בלילה, והמחסור המתמשך בשעות שינה עלול להביא אדם לאלימות (עמ' 165 ש' 40 ועמ' 166 ש' 13).
המומחה נשאל עוד אם יכול להיות שהשימוש בסמים השפיע על התנהגותו של הנאשם, והשיב כי העובדה היא שהוא משתמש כבר זמן רב בסמים "ולמרות זאת הוא התקדם בעבודה. זאת אומרת, השימוש בחומרים פסיכיאטריים (כך במקור – א.מ.) לא השפיעו על היכולת לעבוד ולתפקד כמו שצריך" (עמ' 167 ש' 7). תשובה דומה השיב העד כשנשאל אם יכול להיות שנסיבות חייו הקשות הן שגרמו לנאשם להתנהג באלימות, והשיב כי למרות נסיבות חייו הוא התקדם בעבודה ובתחומים נוספים, ולכן לא זו הסיבה לאלימות שלו כלפי המנוח (עמ' 170 ש' 24).
בהמשך עדותו נשמע פרופ' לרנר נחרץ יותר באשר להשפעת החוסר בשעות שינה על אלימות של אנשים, מכפי שכתב בחוות הדעת שבה ציין כי לא ניתן לשלול השפעה כזאת, וכך אמר: "חוות הדעת שלי רק אומרת, ואני עומד על זה גם, עומד על זה שחוסר השינה יכול לגרום כמעט אצל 99.999% אנשים לאלימות, התאבדות, רצח, מה שאתה רוצה" (עמ' 171 ש' 21), והוא עמד על דבריו, גם כאשר בית המשפט ציין בפניו במהלך החקירה החוזרת כי הדברים אינם עולים בקנה אחד עם ניסיון החיים. העד הוסיף כי השימוש ב"נייס גאי" יכול לגרום לאלימות רק כאשר הוא גורם למצב פסיכוטי, ואילו אצל הנאשם "השימוש בסמים לא גרם לשינויים בהתנהגות, לא גרם לו שום דבר" (עמ' 173 ש' 20).
טיעוני הצדדים
ב"כ שני הצדדים סיכמו טיעוניהם בכתב, תוך שהם מפרטים בהרחבה יחסית את העדויות שנשמעו בבית המשפט, ואת הראיות שהוגשו במהלך המשפט. מאחר והדברים הללו פורטו בהרחבה לעיל, אפרט להלן את תמצית טיעוני הצדדים, תוך מתן דגש לטיעונים המשפטיים, והפנייה כמידת הצורך לראיות שתומכות בטיעונים אלה.
טיעוני ב"כ המאשימה
ב"כ המאשימה הגיש את סיכומיו בכתב ביום 1.3.21, וכבר בראשית דבריו הוא ציין כי אין כמעט מחלוקת על העובדות שבכתב האישום, שהנאשם מודה למעשה ברובן המכריע, ועיקר המחלוקת היא בשאלה המשפטית, באיזו עבירה מעבירות ההמתה שלאחר הרפורמה בנושא זה בתיקון 137 לחוק העונשין, יש להרשיע את הנאשם, בהינתן העובדות שבכתב האישום.
ב"כ המאשימה פירט בתחילת סיכומיו את עובדות כתב האישום ואת המענה של הנאשם לכתב האישום, ולאחר מכן סקר את עדותו של הנאשם בפנינו, תוך שהוא עומד על הקשיים בגרסתו בכמה נקודות: לגבי אופי הקשר בין הנאשם ובין המנוח, ציין ב"כ המאשימה כי מהחקירה הראשית של הנאשם נוצר רושם כי הקשר ביניהם היה חד סטרי מכיוון המנוח לכיוון הנאשם, והתמקד רק בהטרדות בלתי פוסקות כלפי הנאשם בשל רצונו של המנוח לקבל מהנאשם "נייס גאי" שהמנוח ידע כי הנאשם משתמש בו באופן קבוע; ואילו מהחקירה הנגדית עולה כי בכמה הזדמנויות גם הנאשם התקשר למנוח וביקש ממנו סמים, כדי להקל על הכאבים ברגלו, כשלא נותר לו כסף לרכוש סמים, משמע כי הקשר ביניהם היה דו סטרי, ולא כפי שהנאשם ניסה להציג את הדברים בחקירה הראשית.
ב"כ המאשימה הפנה בעניין זה לפלטי התקשורת מדיסק מחקרי התקשורת שסומן ת/19, מהם עולה כי ביום 12.8.19 בערב התקיימה שיחה אחת שבה הנאשם התקשר למנוח שנמשכה 34 שניות, וביום 25.8.19, שלושה ימים לפני האירוע, התקשר הנאשם פעמיים למנוח, והשיחה הראשונה ביניהם שהחלה בשעה 20:35 נמשכה 2:22 דקות, והשיחה השנייה שהתקיימה כחצי שעה מאוחר יותר, נמשכה 53 שניות.
נקודה נוספת מתייחסת לטענות הנאשם בדבר הטרדות רבות מצד המנוח גם באמצעות הטלפון, כאשר בחינה של פלט השיחות מהטלפון של המנוח, מעלה כי בתקופה שבין 3.8.19 ועד 26.8.19 התקיימו בין המנוח ובין הנאשם 29 שיחות טלפון, כאשר השיחה האחרונה התקיימה יומיים לפני מועד האירוע (נראה שבעניין זה טעה ב"כ המאשימה כאשר טען בסעיף 26 לסיכומיו כי השיחה במועד זה התקיימה 4 ימים לפני האירוע, ולא היא, שהרי האירוע נשוא כתב האישום התרחש ביום 28.8.19 לפנות בוקר), ולטענת ב"כ המאשימה תמונה מלאה של השיחות "מציבה סימן שאלה ביחס למידת ההטרדות מצד המנוח בדרך זו".
נקודה נוספת שנוגעת אף היא למחקרי התקשורת שנעשו בטלפון הנייד של הנאשם מתייחסת לטענת הנאשם כי לא התקשר למשטרה, מפני שהטלפון הנייד שלו לא היה טעון והיה מנותק באותו זמן. לדברי ב"כ המאשימה, פלט התקשורת של הטלפון האמור מלמד כי בליל האירוע מהשעה 02:30 ועד השעה 03:11, הטלפון של הנאשם היה מחובר באופן רציף לאינטרנט, ואף בוצעו ממנו שתי שיחות לאחר האירוע, האחת לחנניה בשעה 02:45 שנמשכה 01:37 דקות (לדברי הנאשם מדובר בניסיון להתקשר לחנניה שלא צלח), ושיחה נוספת לרומן, בשעה 02:47 שנמשכה 59 שניות. משמע כי טענת הנאשם שלא התקשר למשטרה מפני שהטלפון היה מנותק אינה נכונה.
בתיאור העובדות של האירוע, ב"כ המאשימה ציין בין היתר את העובדות הבאות: הקשר בין הנאשם ובין המנוח היה קשר הדדי של הספקה וצריכה של סמים; הנאשם התבטא לפני האירוע בכמה הזדמנויות כי אם המנוח יוסיף להציק לו הוא יכה אותו בראשו; המנוח מעולם לא תקף את הנאשם, גם לא בליל האירוע, ולכל היותר הוא איים עליו; הנאשם היה יכול להתקשר למשטרה בליל האירוע ונמנע מלעשות זאת; הנאשם היכה את המנוח בראשו, והמשיך להכותו גם כשהמנוח נפל ארצה בעקבות המכות שקיבל; יתירה מכך, לפחות פעם אחת, לפי גרסת הנאשם, או כמה פעמים לפי גרסת עדת תביעה 2, הנאשם התרחק מהמנוח במהלך האירוע, ולאחר מכן חזר אליו והמשיך להכותו; לפי ממצאי חוות הדעת הפתולוגית, המנוח הוכה מכות קשות בראשו ובגוו, ולא ברגליו כפי שטען הנאשם.
על רקע האמור, עתר ב"כ המאשימה כי בית המשפט ירשיע את הנאשם בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, בהתאם להגדרתה של העבירה במסגרת הרפורמה בעבירות המתה, לפי תיקון 137 לחוק העונשין, כאשר לטענת ב"כ המאשימה, החלופה המתאימה ליסוד הנפשי במעשיו של הנאשם היא החלופה של רצח בכוונה, ולא רצח באדישות. זאת, בהתאם להלכת הצפיות, אשר לפיה אדם מודע לתוצאה טבעית הנובעת ממעשיו, ומודעות זו שקולה לכוונה להגיע לאותה תוצאה; כאשר לטענת ב"כ המאשימה, הנאשם היה מודע לאפשרות כי המכות העזות שהיכה את המנוח בחוזקה, באמצעות מוט ברזל, בכל חלקי גופו, כולל בראשו ובצלעותיו, תגרומנה למותו של המנוח כתוצאה קרובה לוודאי.
ב"כ המאשימה טען עוד כי נסיבותיו של הנאשם אינן נכללות בגדרו של סעיף 301ב של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת. זאת, מפני שהקשר בין הנאשם ובין המנוח "היה מושתת על יחסי תן וקח" של נייס גאי, ולא מדובר בהתעללות חמורה ומתמשכת כנדרש בסעיף 301ב(א). והדברים אמורים ביתר שאת, כאשר הייתה לנאשם אפשרות לפעול בצורה אחרת, במקום לנקוט באלימות כה קשה כלפי המנוח.
כמו כן, טען ב"כ המאשימה, כי ההטרדות של המנוח את הנאשם אינן מהוות התגרות שיכולה להצדיק אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(1). לדבריו, התנאי של התגרות מקביל לתנאי של היעדר קנטור שנדרש לצורך הרשעה בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי הדין הקודם שלפני תיקון 137. ביחס לתנאי זה נקבע בפסיקה כי שאלת קיומו נמדדת באמצעותם של שני מבחנים מצטברים: מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי, ולטענת ב"כ המאשימה "הרפורמה לא כללה שינוי באופן בחינת יסודות הקנטור כפי שנקבעו בפסיקה לאורך השנים שחלפו לרפורמה" כלשונו בסעיף 71 לסיכומיו. לשיטתו, ההטרדות של המנוח כלפי הנאשם אינן מגיעות כדי קנטור לפי המבחן האובייקטיבי שנקבע בפסיקה, ולכן לא ניתן לקבל את טענתו של ב"כ הנאשם כי יש לייחס לנאשם אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(1) בשל אותה התגרות.
עוד טען ב"כ המאשימה כי הנאשם גם אינו יכול לטעון לאחריות מופחתת בשל קרבה לסייג של הגנה עצמית, מפני שלא מדובר בנסיבות שבהן ניתן לטעון שהנאשם חרג במידה מועטה בלבד מתחולת הסייגים לאחריות פלילית של הגנה עצמית, צורך או כורח, כנדרש לפי סעיף 301ב(ב)(3) לחוק העונשין. זאת, מפני שהנאשם לא ספג כל אלימות מהמנוח, בוודאי לא כזו שיכולה להצדיק את האלימות הקשה שנקט כלפי המנוח, שהייתה הרבה מעבר לנדרש בנסיבות העניין.
בסוף סיכומיו, ביקש ב"כ המאשימה כי בית המשפט ידחה את חוות הדעת של פרופ' לרנר, וטען כי היא מתעלמת מנסיבות חייו הקשות של הנאשם, אשר גר בתנאים קשים מאוד, ואשר צרך באופן קבוע במשך שנים רבות סמים ואלכוהול, ולכן סביר להניח כי נסיבות קשות אלו השפיעו גם על איכות שנתו של הנאשם וגם על התנהגותו.
טיעוני ב"כ הנאשם
ב"כ הנאשם הגיש את סיכומיו ביום 20.6.21, והשלים את טיעוניו בע"פ יומיים לאחר מכן, ביום 22.6.21. טענתו העיקרית של ב"כ הנאשם היא כי יש לזכות את הנאשם מעבירת הרצח, ולקבוע כי הוא פעל לצורך הגנה עצמית על גופו ורכושו, בהתאם ל"חוק דרומי" (סעיף 34י1 לחוק העונשין, אשר נוסף בשנת 2008 בתיקון 98 לחוק). לחילופין, טען ב"כ הנאשם כי אם תידחה הטענה העיקרית, יש להרשיע את הנאשם בעבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, בשל הקנטור המתמשך של המנוח את הנאשם, לפני האירוע ובסמוך לו, לפי סעיף 301ב לחוק.
באשר לטענה העיקרית בדבר הגנה עצמית, טען ב"כ הנאשם כי הנאשם עשה כל שביכולתו בכדי להרחיק את המנוח, הן ע"י פניה לאנשים שמכירים את המנוח והן באזהרות רבות בזמן האירוע, וכי בניגוד למקרים קודמים שהתפרסמו בהקשר דומה, בעניינו של שי דרומי, ולאחרונה גם בעניינו של אריה שיף, שבהם הפורצים ניסו לעזוב את המקום ולמרות זאת נורו ונהרגו, בנסיבות שלפנינו המנוח סירב לעזוב את המקום, למרות שהוזהר שוב ושוב ע"י הנאשם, ואף התקדם לעברו באופן מאיים, עד כי לא נותרה ברירה לנאשם אלא להכות במנוח "עד אשר איבד הנאשם את עשתונותיו, ואיבד שליטה על מעשיו לאור הקנטור וההתעללות המתמשכת מצד המנוח, והיכה וחבל במנוח...", כלשונו של ב"כ הנאשם.
באשר לטענה החלופית של אחריות מופחתת, טען ב"כ הנאשם כי מרשו היה נתון להתעללות חמורה ומתמשכת מצד המנוח שגרמה לו למצוקה נפשית קשה, וכי בנוסף לכך האלימות של הנאשם כלפי המנוח בוצעה סמוך לאחר התגרות קשה של המנוח כלפיו, בכך שדפק על דלת הקרוון ואיים לפרוץ לתוכו ולהרוג את המנוח, שבעקבותיה הנאשם התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו, בנסיבות שמצדיקות למתן את אשמתו של הנאשם.
ב"כ הנאשם טען עוד כי על אף האמור בחוות הדעת הפתולוגית, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי החבלות של הנאשם במנוח הן אלה שגרמו למותו, מפני שבדמו של המנוח נמצאו ממצאים שמלמדים על צריכת סמים עובר לאירוע, וייתכן שאלמלא אותם סמים שגרמו לדיכוי נשימתי, המנוח לא היה מת מהמכות שספג מהנאשם. לדבריו, פיזור המכות על כל חלקי גופו של המנוח מלמד דווקא על היעדר כוונה או אדישות למותו של המנוח, ומחזק את טענת הנאשם כי בשל ההתגרות החמורה מצד המנוח, הוא איבד את העשתונות, והיכה את המנוח מבלי לכוון דווקא לראשו של המנוח או לאיבר חיוני אחר, שאילו היה נוהג כך, ניתן היה לטעון כי התכוון לגרום למותו.
ב"כ הנאשם הוסיף וטען כי הנאשם לא התכוון להרוג את המנוח, ומצא תימוכין לטענה זו בעדותה של ס.ד. - עדת תביעה 3, אשר העידה כי לאחר שהנאשם סיים להכות את המנוח, הוא המשיך לצעוק על המנוח מדוע הוא עדיין שם, משמע כי הוא לא היה מודע לעוצמת המכות, וציפה כי המנוח יעזוב את המקום לאחר המכות שקיבל, ומכאן המסקנה כי הנאשם לא התכוון כלל לגרום למותו של המנוח. לא למותר לציין כי ב"כ הנאשם העלה טענה זו כבר במהלך חקירה הנגדית של העדה (עמ' 144 ש' 25).כמו כן, טען ב"כ הנאשם כי יש לקבל את חוות דעתו של פרופ' לרנר לפיה חוסר השינה של הנאשם שנגרם כתוצאה מההטרדות של המנוח, תרם להתנהגותו האלימה של הנאשם במהלך האירוע.
ב"כ הנאשם דחה את טענת ב"כ המאשימה כי היה קשר הדדי בין הנאשם ובין המנוח על רקע שימוש והספקה של סמים, וטען כי הפעמים הבודדות שבהן הנאשם התקשר למנוח, היו בכדי לקבל מהמנוח בחזרה את הסמים שלקח קודם לכן מהנאשם, כפי שהבטיח שיעשה, ואין בכך כדי ללמד על קשר דו כיווני בין השניים כטענת המאשימה.
בהמשך סיכומיו, הפנה ב"כ הנאשם לפסיקה שלטענתו תומכת בטענותיו, הן באשר לטענה בדבר קיומו של קנטור מצד המנוח, כאשר בעניין זה הפנה ב"כ הנאשם גם למאמר של פרופ' קרמניצר בעקבות פסק הדין בדנ"פ 1042/04 בעניין ביטון, וכן למאמר נוסף של השופט אוהד גורדון בעניין "נוסחת הקנטור", והן באשר לטענה בדבר הגנה עצמית, שלטענתו עומדת לנאשם, כפי שנקבע בעבר בעניין דרומי.
להלן אדון ואכריע במחלוקות שבין הצדדים, כאשר בכדי להקל על הבנת הדברים, מצאתי לנכון לחלק את הדיון וההכרעה לשני פרקים, שהראשון בהם יתמקד במישור העובדתי, והשני – במישור המשפטי. החלוקה בין שני המישורים איננה דיכוטומית, ויש נקודות השקה בין שני המישורים, ובכל זאת, נראה לי שניתן לחלק את הסוגיות השונות בחלוקה גסה לשני המישורים הללו, וכאמור לעיל, דומני שיש תועלת בחלוקה זו.
דיון והכרעה – המישור העובדתי
קביעת ממצאים עובדתיים שרובם לא שנויים במחלוקת
למעשה, אין כמעט מחלוקת על העובדות שביסוד כתב האישום, מפני שהמאשימה אינה חולקת על כך שהמנוח הטריד את הנאשם בשבועות שקדמו לאירוע, וגם בליל האירוע עצמו, בכך שהיה דופק על דלת הקרוון שבו התגורר הנאשם כמעט בכל לילה, בשעות הקטנות של הלילה, ודורש מהנאשם שיספק לו "נייס גאי", כשהוא יודע שהנאשם נוהג להשתמש בסם זה.
בעניין זה עדותו המפורטת והעקבית של הנאשם, נתמכה גם בעדויותיהם של חנניה ורומן - עדי התביעה 1 ו-4, אשר היו מעסיקיו של הנאשם בתקופות שונות והיו אתו בקשרי ידידות, ושניהם העידו כי הנאשם שיתף אותם בהתנהגותו המטרידה של המנוח שהציק לו כמעט מדי לילה, והפריע לו לישון בלילות, והנאשם אף ביקש מהם כי ידברו עם המנוח ויבקשו ממנו שיפסיק להציק לנאשם.
העד חנניה ציין בהקשר זה כי הנאשם סיפר לו על הצקות יומיומיות של המנוח שכללו גם עשיית פנצ'רים בגלגלים של הקרוון, וכי הנאשם ביקש את עזרתו בעניין זה. העד ציין עוד כי הנאשם היה מגיע לעבודה כשהוא עייף ומתוח, לאחר לילות של חוסר שינה, באופן שפגע בעבודה, וכי העייפות החלה מהיום שבו המנוח החל להציק לו ולהפריע לו לישון, והנאשם היה "סהרורי עצבני" ואמר שנמאס לו שהמנוח כל הזמן מציק לו (עמ' 90 ש' 21). העד אישר כי בעבר שוחח עם המנוח, שאף הבטיח לו כי יעזוב את הנאשם, אך בפועל לא עזב אותו והמשיך להציק לו. העד אישר עוד כי יום לפני האירוע שוחח עם הנאשם, והוא אמר שנמאס לו כבר ושבסוף הוא ייקח מקל ויכה את המנוח בראשו.
העד רומן ציין כי הנאשם ביקש ממנו כמה פעמים קודם לכן שיעזור לו להתמודד עם אדם שמציק לו, שזורק אבנים על הקרוון ומפריע לו לישון, ואף גנב לו אופניים חשמליות, וקלקל את המנעול של הקרוון שבו התגורר. העד ציין כי הנאשם החל להתלונן בפניו על אותו אדם שמציק לו כחודש – חודש וחצי לפני מועד האירוע, והוסיף כי הנאשם ביקש עזרה מאנשים נוספים, וכי ידוע לו שהוא פנה גם לבחור מאשקלון, שאף התקשר לעד בעניין זה.
יוצא אפוא כי בעניין ההטרדות של המנוח את הנאשם בשבועות שקדמו לאירוע, גרסתו של הנאשם נתמכת גם בעדויותיהם של עדי התביעה חנניה ורומן שהעידו כי הנאשם שיתף אותם במצוקה הרבה שהמנוח גרם לו, ואף ביקש את עזרתם שידברו עם המנוח שיחדל ממעשיו. העדים הללו נראו אמינים בעיניי, לא נמצאו סתירות בדבריהם, והעדויות שמסרו תומכות זו בזו, וגם המאשימה אינה חולקת על אמינות דבריהם. לכן, לא ראיתי סיבה מדוע לא לתת אמון מלא בעדותם.
נוכח האמור, אני קובע כי המנוח אכן הטריד את הנאשם בלילות לעיתים תכופות, בתדירות שאינה ידועה במדויק, בכך שבחודש שלפני האירוע נהג להגיע לקרוון של הנאשם בשעות מאוחרות, לדפוק על דלתו, ולדרוש ממנו "נייס גאי", וכי הטרדות אלה גרמו לנאשם אי נוחות וטרדה רבה, כפי שעולה מעדותו של הנאשם, שנתמכה כאמור גם בעדותם של חנניה ורומן.
אשר להתרחשויות בליל האירוע, הנאשם אינו חולק על כך שהיכה את המנוח באמצעות מוט ברזל באותו לילה, לאחר שלטענתו המנוח דפק בחוזקה על דלת הקרוון, איים עליו שיהרוג אותו ואף ניסה לפרוץ את הדלת, וראיתי לתת אמון בדבריו של הנאשם באשר למעשיו המטרידים של המנוח כלפי הנאשם, שהתחילו את שרשרת ההתרחשויות באותו לילה. זאת, מפני שהם מתיישבים עם הטרדותיו של המנוח את הנאשם בשבועות שלפני כן, כפי שנקבע לעיל.
יתירה מכך, גרסתו של הנאשם נתמכת גם בעדותן של עדות התביעה 2 ו-3 – ד.ר וס. ד. על הדברים ששמעו את הנאשם אומר למי שהוכה. כך למשל ד.ר. העידה כי שמעה את הנאשם אומר לפחות פעמיים למנוח משהו כמו "אתה לא תעשה לי את זה עוד פעם" (עמ' 100 ש' 13). כיוצא בזה העידה ס.ד. כי שאלה את הנאשם ברוסית מדוע הוא מכה את האדם שהיה שרוע על הרצפה, והוא השיב לה ברוסית: "האיש הזה כל הזמן מגיע אליי, דופק ולא נותן לי לישון" (עמ' 112 ש' 17).
הנאשם אף אישר כי בתחילה היכה את המנוח מכה אחת בכתפו בכדי להזהיר אותו, וכשהאזהרה לא הועילה, המשיך להכות את המנוח, בתחילה בכך שנתן לו שתי מכות בראשו, ולאחר מכן המשיך להכותו במקומות שונים בגופו, ולהערכתו היכה אותו בערך 10 מכות. עם זאת, הנאשם טוען כי לא התכוון להרוג את המנוח, ועל כך אדון בהמשך בפרק שעוסק במחלקות המשפטיות שבין הצדדים.
בהקשר להתרחשויות בליל האירוע, קיימת מחלוקת עובדתית מסוימת בשאלה כמה פעמים התרחק הנאשם מהמנוח, ולאחר זמן קצר חזר אליו והמשיך להכותו, במהלך האירוע. העדה ד.ר. ציינה בעדותה כי הנאשם נכנס ויצא מהקרוון במהלך האירוע של הכאת המנוח 3 – 4 פעמים, בשונה מגרסתו של הנאשם, אשר מהאמרה השנייה שלו במשטרה וכן מעדותו בפנינו עולה כי נכנס לקרוון פעם אחת במהלך האירוע, לדבריו כדי לנסות ולהטעין את הטלפון הנייד, ולאחר מכן יצא מהקרוון והמשיך להכות את המנוח.
בעניין זה, נראה לי כי מאחר והנאשם ציין שוב ושוב כי אינו זוכר במדויק את כל הפרטים בליל האירוע, ומאחר ולא מצאתי כי היה לד.ר. אינטרס כלשהו לפגוע בנאשם, נראה לי כי ניתן לתת אמון בדברים שמסרה בעדותה, ולאמץ את הקביעה בעדותה שקרובה יותר לגרסתו של הנאשם, כי במהלך האירוע התרחק מהמנוח וחזר אליו והמשיך להכותו כ-3 פעמים, לפי המספר הנמוך שהעדה ציינה בעדותה.
ובכל זאת, נראה כי בשתי נקודות נדרשת הכרעה של בית המשפט בעניינים מהותיים שקשורים למישור העובדתי או משיקים לו: הנקודה האחת היא בשאלה האם היה באפשרותו של הנאשם להתקשר בליל האירוע למשטרה כטענת המאשימה, או שמא הדבר לא היה אפשרי בגלל שהסוללה לא הייתה טעונה כטענת הנאשם. העניין הנוסף הוא טענתו של ב"כ הנאשם בסיכומיו כי לא הוכח מעל לכל ספק כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהמכות שהיכה אותו הנאשם.
להלן, אדון בשתי נקודות המחלוקת שנותרו, כסדרן.
השימוש בטלפון של הנאשם בליל האירוע
הנאשם נשאל כבר באמרה הראשונה שנגבתה ממנו שעות אחדות לאחר האירוע מדוע לא התקשר למשטרה, וכך נכתב באמרה ת/1א בעניין זה, בשורות 285 – 288:
ש. עוזי חוקר: יכולת להזמין משטרה לרפי היום בלילה ולפתור את הבעיה למה לא עשית את זה?
ת. כי זה לא היה פותר את הבעיה יש לי ניסיון עם ילדים שזורקים אבנים על הקרוואן התקשרתי מספר פעמים ולא באו ובשכונה לא אוהבים אנשים שמתקשרים למשטרה וזה לא היה פותר את הבעיה הוא היה ממשיך לבוא אליי מה אכפת לו מהמשטרה...
לעומת זאת, באמרה השנייה שנגבתה כשבועיים לאחר האמרה הראשונה, כבר בתחילת האמרה, מבלי שנשאל על כך, הנאשם אמר ביוזמתו כי רצה להתקשר למשטרה או לחברים, וטען לראשונה כי נגמרה לו הסוללה (ש' 21). אולם בהמשך האמרה, כשהוטח בפניו כי הייתה לו אפשרות להתקשר למשטרה, השיב כי לא הייתה לו אפשרות כזו (ש' 103 – 104), אך סתם ולא פירש, ולא שב על טענתו מתחילת האמרה כי הסוללה של הטלפון לא הייתה טעונה. העובדה שהנאשם לא טען טענה זו כבר בפעם הראשונה שנשאל על כך באמרה הראשונה אומרת דרשני, והנאשם לא נתן לכך הסבר כלשהו. לכן, מלכתחילה האמון שניתן לתת לגרסה זו הוא מוגבל מאוד.
הנאשם התייחס לכך גם בעדותו בבית המשפט, וכשנשאל על כך בחקירה הראשית השיב כי בליל האירוע נכבה לו הטלפון מפני שלא היה טעון, אולם הוסיף: "יכול להיות שהייתי יכול להתקשר אבל כבר נכנסתי לפניקה" (עמ' 112 ש' 30). בחקירה הנגדית עומת הנאשם עם מחקר התקשורת של הטלפון הנייד שלו, ממנו עולה כי הטלפון שלו היה פעיל באותו לילה משעה 02:30 ועד שעה 03:09, משמע כי הטלפון לא התנתק במהלך האירוע. הנאשם נשאל מה יש לו להגיד על זה, וזו הייתה תשובתו: "אין לי כלום להגיד, אני לא שמתי לב לדברים כאלה בכלל". בעקבות זאת נשאל: "לא, כי אמרת שהטלפון כבר כבה באותו הרגע", והשיב: "אז אולי לא, אני לא זוכר" (עמ' 134 ש' 20 – 23). יוצא אפוא כי הנאשם עצמו אישר למעשה כבר בחקירה הראשית כי היה יכול להתקשר למשטרה, אבל היה בפניקה ולכן לא עשה זאת.
יתירה מכך, כפי שטען ב"כ המאשימה בסיכומיו, פלט התקשורת של הטלפון הנייד של הנאשם מלמד כי בליל האירוע מהשעה 02:30 ועד השעה 03:11, הטלפון היה מחובר באופן רציף לאינטרנט, ואף בוצעו ממנו שתי שיחות, האחת לחנניה בשעה 02:45 שנמשכה 01:37 דקות, כאשר לפי גרסת הנאשם מדובר בניסיון להתקשר לחנניה שלא צלח (כך עולה מעדותו של הנאשם בעמ' 132 ש' 6), אולם לפי משך השיחה אין מדובר בניסיון התקשרות, ואף חנניה אישר כי ענה לשיחתו אך לא הבין מה הנאשם רוצה, ושיחה נוספת לרומן, בשעה 02:47 שנמשכה 59 שניות. דבר קיומה של שיחה זו אושר ע"י רומן, וכשנשאל מה ענה לנאשם, כששמע ממנו שהיכה בראשו של האדם שהציק לו, השיב: "אני אמרתי לו תלך למשטרה, מה אתה מתקשר אלי..." (עמ' 89 ש' 5).
המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא כי לא הייתה כל מניעה לנאשם מלהתקשר למשטרה בליל האירוע, שכן הטלפון היה פעיל ומחובר לאינטרנט, כפי שעולה ממחקרי התקשורת, וכפי שהנאשם עצמו הודה בכך בעדותו כבר בחקירה הראשית, כאשר אמר כי יכול להיות שהיה יכול להתקשר, אבל לדבריו נמנע מכך מפני שנכנס לפניקה.
זאת ועוד, אין חולק שהנאשם ביצע מיד לאחר האירוע שתי שיחות טלפון, ולכן ברי כי היה יכול להתקשר גם למשטרה, עוד לפני שהחליט לעשות דין לעצמו ולהכות את המנוח. מכאן מתבקשת המסקנה, כי הנאשם נמנע מלהתקשר למשטרה מסיבותיו שלו, ולא בגלל מניעה טכנית כלשהי, כפי שטען ב"כ הנאשם בסיכומיו. על המשמעות של הדברים ארחיב בהמשך, כשאדון במחלוקות המשפטיות שבין הצדדים.
סיבת המוות של המנוח
כאמור לעיל, ב"כ הנאשם חלק למעשה על חוות הדעת הפתולוגית, וטען כי על אף האמור בחוות הדעת האמורה, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי החבלות שגרם הנאשם למנוח הן אלה שגרמו למותו, מפני שבדמו של המנוח נמצאו ממצאים שמלמדים על צריכת סמים עובר לאירוע, וייתכן שאלמלא אותם סמים שגרמו לדיכוי נשימתי המנוח לא היה מת מהמכות שספג מהנאשם.
טענה זו של ב"כ הנאשם מעוררת תמיהה, מפני שחוות הדעת הפתולוגית של ד"ר פורמן ת/23 הוגשה בהסכמה, וב"כ הנאשם וויתר על חקירתה של ד"ר פורמן, כעולה מהפרוטוקול מיום 20.7.20, עמ' 84 ש' 14. בכך לכאורה הסכים ב"כ הנאשם לתוכנה של חוות הדעת בלא הסתייגות, והממצאים והמסקנות שמפורטות בחוות הדעת באשר לסיבת מותו של המנוח ברורים.
אמנם במענה לכתב האישום, שהוגש בכתב ביום 4.3.20, ב"כ הנאשם הכחיש את הקשר הסיבתי שבין מעשיו של הנאשם ובין מותו של המנוח, אולם בדיון שנערך לאחר הגשת המענה, ביום 12.3.20, הבהיר ב"כ הנאשם את דבריו במענה, וכך אמר: "... אני מבהיר שהנאשם אינו כופר בכך שהחבלות שנמצאו על המנוח (לא) (בפרוטוקול נוספה כאן, ככל הנראה בשל טעות הקלדה, המילה לא, אשר ברור מתוך הקשר הדברים כי יש להשמיט אותה, שאם לא כן – המשפט אינו מובן – א.מ.) נגרמו ע"י הנאשם. הטענות שלנו נוגעות לקשר הסיבתי למוות ובעיקר לרצף העובדתי ולשאלה איך מבחינת הרצף נגרמו החבלות" (עמ' 12 ש' 1).
בעניין זה, המסקנה של ד"ר פורמן בעמ' 13 היא כי מותו של המנוח "נגרם קרוב לוודאי משילוב של חבלות קהות לראש וחבלות קהות לגו". המסקנה הזאת נתמכת בשורה של ממצאים שמפורטים אף הם בחוות הדעת, כאשר ביחס לחבלות בראש נמצאו 4 פצעי קרע בקרקפת בצד שמאל, שבר מוארך בעצם הרקה, דימומים תחת הקרום העכבישי וכן דימומים ברקמת המוח, והממצאים הללו מתיישבים עם חבלות מחפץ קהה ומוארך בראש שככל הנראה גרם למנוח גם נזק מוחי ובצקת במוח שעלולה לגרום למוות.
ביחס לחבלות בגו, נכתב בחוות הדעת, כי מעבר לסימנים החבלתיים הנרחבים על פני הגב, נמצאו שברים רבים בצד האחורי של הצלעות, וכן פגיעות נרחבות בריאות, כאשר השברים הרבים בצלעות פוגעים ביכולת של בית החזה להתרחב בעת הנשימה באופן תקין, באופן שפוגע בפעולות הנשימה. בעקבות כך נפגע חמצון הדם והרקמות, וכן נפגעת הספקת החמצן למוח, ויש בכך כדי להחמיר את הפגיעה במוח שנגרמה מהחבלות הקשות בראשו של המנוח, כמפורט לעיל.
חוות הדעת אינה מתעלמת מהסמים שנמצאו בגופו של המנוח במסגרת בדיקה טוקסיקולוגית שנערכה במנוח, ונכתב בה כי התגלו תוצרי פירוק של קוקאין בדם ובשתן של המנוח, אולם "הרמה שנמצאה הינה נמוכה (מוגדרת ברמה שהיא מתחת לרמה שעלולה להיות רעילה) ולכן סם זה קרוב לוודאי לא תרם למוות" כלשונה של ד"ר פורמן בעמ' 14 לחוות הדעת.
דברים דומים נכתבו בחוות הדעת גם ביחס להימצאות המורפין בגופו של המנוח, ומוטב להביא את הדברים ביחס לסם זה במלואם:
כמו כן נמצא מורפין שהוא סם נרקוטי. סם זה נמצא רק בשתן. לא נרשם כי סם זה ניתן במסגרת הטיפול הרפואי ולכן קיימת אפשרות שניטל ע"י המנוח קודם לכן. סם זה נמצא רק בשתן, ולכן קרוב ודאי (כך במקור – א.מ.) לא תרם למוות. לא ניתן לשלול כי בעת שהמנוח איבד את הכרתו היה סם זה בדמו עדיין ותרם לדיכוי נשימתי.
בנסיבות אלה ספק בעיניי אם ניתן להיאחז במשפט האחרון בפסקה זו כדי לתמוך בטענה כי ייתכן שהסמים שנמצאו בגופו של המנוח הם אלה שגרמו למותו. זאת לאור החבלות העזות שספג אשר הן שגרמו למותו על פי מה שנקבע בחוות העדת שהוגשה בהסכמה, והדברים נכונים אף ביתר שאת משלא הוגשה כל חוות דעת נגדית .
יתירה מכך, אפילו אם היה נקבע כי הסמים שנמצאו בגופו של המנוח תרמו במידה כזאת או אחרת למותו, עדיין לא היה בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין המכות העזות שהנאשם היכה את המנוח, ובין התוצאה הקטלנית של מותו של המנוח שנגרמה כתוצאה ממכות אלה. זאת מפני שקיומו של קשר סיבתי למעשיו של הנאשם אינו מחייב בלעדיות, ואין הכרח כי מעשיו של הנאשם יהיו הגורם היחיד שגרם למותו. לכן, אין מניעה כי בנוסף למעשיו של הנאשם, יתקיים גורם נוסף שתרם למותו, ואין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיו של הנאשם ובין התוצאה הקטלנית. כך נוסחה ההלכה בעניין זה בע"פ 6415/11:
הדרישה לקשר סיבתי עובדתי, משמעה כי התנהגותו של הנאשם שימשה סיבה מהותית והכרחית, מנקודת ראות פיזית – אובייקטיבית, להתרחשות התוצאה. על התביעה להוכיח כי התנהגותו של הנאשם היוותה סיבה – בלעדיה – אין למות הקורבן, הגם שהתנהגות זו אינה חייבת להיות הסיבה היחידה והתכופה להתרחשות המוות. עם זאת, על אותה התנהגות להיות בעלת תרומה הכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית כפי שארעה בפועל [...] (ע"פ 6415/11 פולוחין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.12.2012, פס' 37).
בנסיבות שלפנינו, אין חולק כי אלמלא המכות העזות שהיכה הנאשם את המנוח, הן אלה שהיכה בראשו של המנוח והן אלה שהיכה בחזהו ובגבו, המנוח לא היה מוצא את מותו באותו לילה, ודי בכך כדי לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין החבטות של הנאשם במנוח ובין מותו של המנוח, וכי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מחבטות אלה, כפי שנקבע במפורש בחוות הדעת הפתולוגית. זאת, אפילו אם תתקבל טענת ב"כ הנאשם, כי גם הסמים שהמנוח צרך עובר למותו, תרמו במידה כזו או אחרת לתוצאה הקטלנית, טענה שכאמור נשללה בחוות הדעת האמורה.
דיון והכרעה – המישור המשפטי
משהגענו עד הלום, וקבענו את הממצאים העובדתיים הקשורים למותו של המנוח, נותר לנו לדון ולהכריע בשאלוות המשפטיות שעולות מהנסיבות שלפנינו אשר רובן הועלו בסיכומי ב"כ הצדדים. מדובר למעשה בשלוש שאלות: 1. האם עומדת לנאשם הטענה של הגנה על בית מגורים לפי "חוק דרומי", כפי שטען ב"כ הנאשם; 2. האם התקיימו בענייננו נסיבות שיכולות להצדיק את הרשעתו של הנאשם בעבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, בין אם בעילה של מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת ע"י מי שהנאשם גרם למותו לפי סעיף 301ב(א), בין אם בעילה של התגרות כלפי הנאשם בתכוף למעשה ההמתה לפי סעיף 301ב(ב)(1) לחוק העונשין; 3. האם מדובר בהמתה בכוונה כטענת ב"כ המאשימה, או שמא עסקינן בהמתה ביסוד נפשי של אדישות.
לשלושת הסוגיות המשפטיות הללו, צריך להוסיף נושא נוסף, בעניין חוות הדעת של פרופ' לרנר, שטען כי העייפות הרבה של הנאשם, כתוצאה מהטרדותיו של המנוח, גרמה לאובדן שליטה של הנאשם על מעשיו, ולחוסר הבנה של הנאשם את המציאות שהייתה קיימת באותו לילה.להלן אדון תחילה בעניין חוות הדעת של פרופ' לרנר, ולאחר מכן אדון ואכריע ביתר הסוגיות כסדרן.
1. חוות הדעת של פרופ' לרנר
חוות הדעת של פרופ' לרנר הוגשה לבית המשפט במסגרת פרשת התביעה, ולאחר מכן הוא העיד בבית המשפט והגן על האמור בחוות דעתו. ראוי לציין כי בחוות הדעת הכתובה, התבטא פרופ' לרנר במתינות, וכתב כי "לא ניתן לשלול" את האפשרות שחוסר שינה מתמשך גרם לכך שהנאשם לא הבין היטב את השלכות מעשיו וגם איבד שליטה על התנהגותו. לעומת זאת, בעדותו בפנינו נשמע פרופ' לרנר נחרץ יותר וקבע "שחוסר השינה יכול לגרום כמעט אצל 99.999% אנשים לאלימות, התאבדות, רצח, מה שאתה רוצה" (עמ' 171 ש' 21).
מדובר בחוות דעת שלא נעשתה ע"י בדיקה קונקרטית ומעקב אחר התנהגותו של הנאשם, אלא המומחה ציין בעמ' 5 לחוות דעתו, כי הוא מסתמך על דבריו של הנאשם שטען כי במשך תקופה של למעלה מחודש, המנוח היה מעיר אותו כל לילה משנתו. המומחה לא התייחס כלל לנסיבות חייו הקשות של הנאשם, אשר כוללות בין היתר שימוש יומיומי בסם מסוג "נייס גאי" במשך שנים רבות, וכן מגורים בקרון קטן מפח שמוצב בחניון ציבורי, ולא בחן את ההשפעה שיכולה להיות לנסיבות מעין אלה על איכות השינה של הנאשם.
זאת ועוד, לא לגמרי ברור מה מטרתה של חוות הדעת, שהרי מצב של עייפות לא נמנה על הסייגים לאחריות פלילית בחוק העונשין. זאת ועוד, נראה כי הקביעה הנחרצת של פרופ' לרנר שחוסר שינה לבדו יכול לגרום לכל אדם (99.999% כלשונו), לאלימות, התאבדות ואף רצח, היא קיצונית וגורפת מאוד, ואינה עולה בקנה אחד עם ניסיון החיים והשכל הישר. סביר להניח כי כמעט כל אדם סובל מעת לעת מחוסר שינה ממשי, ולמרות זאת אין בכך כדי לגרום לפרץ בלתי נשלט של אלימות, כפי שאמור להיות לדבריו של פרופ' לרנר.
כמו כן, ספק בעיניי אם חוות הדעת של פרופ' לרנר עולה בקנה אחד עם האמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית שקבעה את אחריותו של הנאשם למעשיו, ואת כשירותו לעמוד לדין, ונקבע בה כי "נשלל מצב פסיכוטי, אפקטיבי או אחר היכול להשפיע על כושר השיפוט, הבדלה בין טוב לרע או מותר ואסור" (ההדגשה שלי – א.מ.), בשונה מטענתו של פרופ' לרנר כי עייפות מתמשכת גורמת לרוב האנשים להיות אלימים, ולכן "לא ניתן לשלול כי חוסר השינה גרם גם לאבדן שליטה על התנהגותו (של הנאשם – א.מ.) שבסופו של דבר הביאה לגרימת מותו של המנוח" כלשונו בסוף חוות הדעת.
מכל הטעמים הללו, אני סבור כי אין לתת משקל של ממש לחוות דעתו של פרופ' לרנר.
2. הטענה של הגנה על בית מגורים (המכונה חוק דרומי)
המסגרת הנורמטיבית
הסייג לאחריות פלילית של הגנה עצמית מופיע בסעיף 34י לחוק העונשין, אשר קובע כי

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".
בפסיקה נקבעו שישה תנאים מצטברים, לקיומו של הסייג של הגנה עצמית, וכך נוסחה ההלכה בעניין זה בע"פ 1964/14:
[...] הוכרו בפסיקתו של בית משפט זה, כמו גם בספרות המשפטית, שישה תנאים שצריכים להתקיים על מנת לבסס קיומה של הגנה עצמית... התנאי הראשון הוא שמטרתה של ההגנה העצמית היא להדוף תקיפה שלא כדין. התנאי השני הוא תנאי הסכנה, היינו שעל המותקף או זולתו לעמוד בסכנה מוחשית. התנאי השלישי נסב על דרישת המידיות, שעניינו בעיתוי התממשותה של הסכנה, היינו יש לפעול מתוך הגנה עצמית במועד שבו הסכנה ממשמשת ובאה. התנאי הרביעי הוא שהאדם הטוען לסייג של הגנה עצמית לא נכנס למצב בהתנהגות פסולה. התנאי החמישי מתייחס לקיומה של נחיצות בפעולת הדיפת התקיפה, ואילו התנאי השישי דורש שהדיפת התקיפה תהיה סבירה [...] (ע"פ 1964/14 שלווה שימשילשווילי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 6.7.2014 פס' 29, להלן: עניין שלווה).
הסייג של הגנת בית מגורים נוסף בתיקון מס' 98 לחוק העונשין, אשר נודע גם בכינוי "חוק דרומי" בשל הרקע שעמד ביסוד התיקון האמור, וכך נוסח הסייג האמור, בסעיף 34י1 לחוק העונשין, בחלקו הנוגע לעניננו:
(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור.
(ב) הוראת סעיף קטן (א) לא תחול אם –
(1) המעשה לא היה סביר בעליל, בנסיבות העניין, לשם הדיפת המתפרץ או הנכנס;
(2) האדם הביא בהתנהגותו הפסולה להתפרצות או לכניסה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.
בפסיקה נקבע כי "כפי שנאמר, לא אחת, הסייג של הגנת בית מגורים מרחיב את סייג ההגנה העצמית, הקבוע בסעיף 34י ל חוק העונשין..." (ע"פ 5184/14 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.8.2016), פסקה 64, להלן: עניין פלוני), והדברים מבוארים בהמשך פסק הדין, שבו נאמר כי כל התנאים הנדרשים לקיומו של הסייג של הגנה עצמית קיימים גם בסייג של הגנת בית מגורים, אלא שהתנאי השישי של הסבירות מתון יותר.
זאת, מפני שלפי נוסח החריג לסייג "עניינו במקרה בו מעשה ההתגוננות 'לא היה סביר בעליל, בנסיבות העניין, לשם הדיפת המתפרץ או הנכנס'. זאת, בשונה מהחריג לסייג ההגנה העצמית, הקבוע בסעיף 34טז ל חוק העונשין, לפיו די בכך ש'המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה', כדי לשלול את ההגנה. דרישת פרופורציה זו, מבקשת כי יתקיים יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לבין הפגיעה הצפויה ממעשיו של הפורץ" (עניין פלוני פסקה 67).
בעניין שלווה (בפסקה 37) נאמר בעניין זה כי הסייג של הגנת בית מגורים קובע "תנאי סבירות מרוכך בהשוואה לזה שנקבע ביחס להגנה עצמית", וכך נאמר גם בדברי ההסבר להצעת החוק של תיקון 98, כי החריג לתחולתו של הסייג של הגנת בית מגורים שמפורט בסעיף 34י1(ב)(1) "מקל לעומת הוראת סעיף 34טז לחוק העונשין, שלפיה די בכך שהמעשה לא היה סביר לשלול את תחולת ההגנה".
במילים אחרות, קיומו של הסייג של הגנת בית מגורים מותנה אף הוא בקיומם של כל ששת התנאים שנקבעו בפסיקה לקיומו של הסייג של הגנה עצמית, אלא שהדרישה של הסבירות מרוככת יותר. לכן, לעניין הסבירות בסייג של הגנת בית מגורים, די בכך שהמעשה לא היה בלתי סביר בעליל, כדי להחיל את הסייג, ואין צורך בקיומה של פרופורציה הדדית בין שני הצדדים, שלפיה היחס בין הנזק הצפוי מפעולת ההתגוננות צריך להיות שקול לפגיעה הצפויה ממעשיו של הפורץ, כפי שנדרש בסייג של הגנה עצמית. ועדיין, אין משמעות הדבר כי כל האמצעים סבירים וכשרים להדיפתו של פורץ, וברור שנקיטת צעד קיצוני ובלתי הפיך, ייכנס להגדרה של מעשה בלתי סביר בעליל, שמחריג את תחולתו של הסייג.
מן הכלל אל הפרט
על רקע האמור, אבחן את הנסיבות שלפנינו, ובעניין זה אסתייע בניתוח המשפטי שנעשה בעניין שלווה, שבו היה מדובר בנסיבות שמעוררות שאלות דומות לאלה שעולות בנסיבות שלפנינו, אף שהנסיבות העובדתיות שם קלות בהרבה, במובן זה שהאמצעי שנקט בו הנאשם כדי להדוף את תוקפנותו של המתלונן לא הביאה למותו של המתלונן, אלא "רק" לפציעתו באמצעות דקירה בסכין, באופן שחייב את אשפוזו בבית חולים לימים אחדים.
בקצירת האומר אציין כי שם דובר במתלונן קשיש בן 72 מעורער בנפשו, מתקשה בהליכה ונעזר בקב בהליכתו, שנכנס לבניין שבו מתגורר המערער, עלה במדרגות והגיע בסמוך לדלת דירתו של המערער, דפק בדלת והחל לקלל ולגדף, והמשיך בכך גם לאחר שהמערער שאל אותו לפשר מעשיו. כעבור דקות אחדות, המערער יצא מדירתו לחדר המדרגות כשסכין בידו, שאותה הציג בפני המתלונן כדי לאיים עליו, ובתגובה לכך השליך המתלונן את הקב לעבר המערער.
המערער לא נפגע מהקב, אולם בתגובה למעשיו של המתלונן, דקר אותו בבטנו בסכין שהייתה בידו, וכתוצאה מכך המתלונן נפצע, אושפז ימים אחדים בבית חולים ואף נזקק לניתוח. המערער טען לקיומה של הגנה עצמית והגנה על בית מגורים, אולם טענותיו נדחו, והוא הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ודינו נגזר ל-14 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים. ערעורו לבית המשפט העליון גם על הכרעת הדין וגם על גזר הדין נדחה.
בית המשפט דן תחילה בשאלה אם עומדת לנאשם הטענה של הגנה עצמית, וקבע כי הנאשם אינו עומד בתנאים של נחיצות וסבירות, שהם התנאים החמישי והשישי, שנדרשים לתחולתו של הסייג של הגנה עצמית.
באשר לתנאי החמישי של הנחיצות, קבע בית המשפט כי "במסגרת דרישת הנחיצות, על המעשה להיות נחוץ להדיפת התוקף הן מבחינה איכותית והן מבחינה כמותית: איכותית – בשים לב לחלופות קיימות אחרות לשם הדיפת התוקף; וכמותית – בשים לב למידת הכוח שמופעל לצורך הדיפת התוקף...". בעניינו של המערער קבע בית המשפט כי עמדו בפניו חלופות פחות פוגעניות לצורך הדיפתו של המתלונן, כאשר דרך המלך הייתה פנייה למשטרה ולחלופין פנייה לחברים או לבני משפחה שיסייעו לו. בדומה לנאשם שלפנינו, גם המערער שם ציין כי לא פנה למשטרה מפני שהעריך כי ייקח למשטרה זמן רב על שתגיע למקום, אולם בית המשפט העליון דחה את הטענה, כפי שנהג גם בית המשפט המחוזי, וקבע כי אין בטענה זו כדי להצדיק הימנעות מפנייה למשטרה ובחירה באפשרות של עשיית דין עצמית.
בית המשפט סיכם את עמדתו ביחס לדרישת הנחיצות בקביעה נורמטיבית כי "הסייג של הגנה עצמית לא נועד להצדיק בדיעבד נטילת החוק לידיו של אדם, שעה שעמדה לרשותו האפשרות של פנייה לרשויות או למצער לעזרה של אנשים קרובים שאותם ניתן היה להזעיק למקום" (שם פסקה 33).באשר לתנאי השישי של הסבירות, קבע בית המשפט כי בהתאם לאמור בסעיף 34טז לחוק העונשין "יש לשקול את חומרת הסכנה הכרוכה בתקיפה אל מול מידת הכוח שהפעיל המותקף", ובהמשך קבע ביחס למערער כי "בהתחשב במצבו הפיזי של המתלונן ובעובדה שהיה 'חמוש' בקב אלומיניום בלבד, פעולותיו יצרו סכנה מזערית למערער, אם בכלל. לעומת זאת, הפעולה שבה נקט המערער – נעיצת סכין בבטנו של המתלונן – משקפת אלימות ברמה גבוהה מאוד ויש בה ממד קטלני... בשים לב לכך שדקירת סכין בבטנו של אדם עשויה לגרום לנזקים חמורים עוד יותר מאלה שנגרמו למתלונן, ואף חלילה למוות".
בהמשך בחן בית המשפט אם המערער עומד בתנאי המרוכך של סבירות שחל בסייג של הגנה על בית מגורים, וקבע כי המערער אינו עומד גם בתנאי מרוכך זה, מפני שהוא עשה שימוש באמצעי קטלני מול אדם מבוגר שמגבלותיו הפיזיות ניכרות, ולכן דקירתו של המתלונן בנסיבות הללו היא "מעשה לא סביר בעליל", שמחריג את תחולתו של הסייג האמור.
נראה כי ניתן ליישם בנקל את הקביעות של בית המשפט העליון בעניין שלווה גם בנסיבות שלפנינו. בעניין הנחיצות, לאחר שקבענו כממצא עובדתי כי לא הייתה מניעה לנאשם מלהתקשר למשטרה בליל האירוע, בעת שהמנוח החל להטריד אותו, ברור כי הפנייה למשטרה הייתה חלופה פחות פוגענית שהנאשם היה יכול לנקוט בה, והסברו של הנאשם כי למד מניסיון העבר שהמשטרה אינה יכולה להועיל, אינו יכול להתקבל, וודאי שאינו יכול להצדיק את החלופה הקטלנית שבה בחר הנאשם, בכדי להדוף את המנוח.
כמו כן, הנאשם היה יכול להתקשר עוד לפני שתקף את המנוח, למכרים שאליהם התקשר לאחר שתקף את המנוח, וגם היה יכול לעזוב את המקום וללכת לבית חברו יוסי, כפי שעשה לאחר שפגע במנוח, ובכך היה יכול להגן על עצמו, אם אכן חש מאוים מהמנוח, ולבקש את עזרתו של אותו יוסי שהכיר את המנוח וגר בסמוך. לכן ברור כי תנאי זה לא התקיים בנסיבות שלפנינו.
כך גם באשר לתנאי השישי של הסבירות, ברור כי הכאתו של המנוח בחוזקה גם בראשו ובפלג גופו העליון, ולא מכה אחת אלא יותר, באמצעות מוט ברזל, איננה סבירה בשום קנה מידה, אפילו אם נקבל את טענת הנאשם כי חש מאוים מהמנוח, ובוודאי שלא יכולה להיות כל הצדקה לכך שהנאשם המשיך להכות את המנוח גם לאחר שהמנוח נפל ארצה כתוצאה מהמהלומות שספג, כשהוא נאנק מכאבים.
זאת ועוד, אין חולק שהמנוח לא תקף את הנאשם, אלא אף לגרסת הנאשם רק גרם לו לחוש מאוים, ולא ניתן לומר שתקיפתו של המנוח מספר מכות במוט ברזל יכולה להוות תגובה סבירה לאותה תחושת איום שחש הנאשם. אין ספק אפוא כי מעשיו של הנאשם, גם אם נקבל את טענתו כי חלקם נעשו מתוך חשש מהמנוח ורצון להגן על עצמו, מהווים מעשים בלתי סבירים בעליל, גם לפי הגרסה המרוככת של תנאי הסבירות, שנקבעה בסייג של הגנה על בית מגורים. לכן, ברי כי גם תנאי זה לא התקיים בעניינו של הנאשם.
למעלה מן הצורך אציין כי בית המשפט המחוזי קבע בעניין שלווה, כי המערער לא עבר כלל את סף הכניסה לסייג של הגנה על בית מגורים, מפני שתנאי הסף הוא שהמעשה ייעשה "כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים", ואילו מי שנותר בחדר המדרגות לא נכנס לבית המגורים. השופטת ברק-ארז לא נדרשה להכריע בעניין, מפני שקבעה כבר קודם לכן שהמערער אינו עומד בתנאים של נחיצות וסבירות, אולם היא ראתה לציין כי "... עמדתו של בית המשפט המחוזי מתיישבת עם הגישה העולה מן הפסיקה בארצות-הברית... ואף – מבלי לקבוע מסמרות – הולמת את הגישה הזהירה הראויה לפרשנותה של הגנת בית המגורים..." (עניין שלווה פסקה 38).
הדברים הללו שנקבעו שם, יפים מקל וחומר בנסיבות שלפנינו, כאשר הקרוון שבו התגורר הנאשם היה מוצב ברשות הרבים, ברחבת כורכר ששימשה כחניון ציבורי, והמנוח נותר במהלך כל האירוע מחוץ לקרוון, ובשום שלב לא נכנס לתוך הקרוון, ולכן לא מדובר במי שהתפרץ או נכנס לבית מגורים, וממילא לא ניתן לטעון לקיומו של הסייג של הגנה על בית מגורים כטענת ב"כ הנאשם.
סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו בהרחבה לעיל, התוצאה היא שאני דוחה את טענותיו של ב"כ הנאשם כי עומד לנאשם הסייג לאחריות פלילית של הגנה על בית מגורים, וקובע כי לא חל בנסיבות שלפנינו, לא הסייג של הגנה עצמית, וגם לא הסייג של הגנה על בית מגורים.
3.האם מדובר בהמתה בנסיבות של אחריות מופחתת
המסגרת הנורמטיבית
החלופה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת מעוגנת בסעיף 301ב לחוק העונשין, אשר נוסף לחוק במסגרת תיקון 137 לחוק העונשין, שהסדיר בחקיקה את הרפורמה בעבירות המתה ברוח המסקנות של דו"ח וועדת קרמניצר שהמליץ על רפורמה מקיפה בנושא זה.
וזה לשון הסעיף, בחלקו הנוגע לענייננו:

301ב. (א) על אף האמור בסעיפים 300 ו-301א, הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם והמעשה נעשה כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו, דינו – מאסר חמש עשרה שנים.
(ב) על אף האמור בסעיפים 300 ו-301א, הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מהנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עשרים שנים:
(1) המעשה בוצע בתכוף לאחר התגרות כלפי הנאשם ובתגובה לאותה התגרות, ובלבד שמתקיימים שניים אלה:
(א) בעקבות ההתגרות הנאשם התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו;
(ב) יש בקושי האמור בפסקת משנה (א) כדי למתן את אשמתו של הנאשם, בשים לב למכלול נסיבות העניין;
אציין כבר בפתח הדברים, כי ההטרדה של המנוח כלפי הנאשם, מבלי להקל בה ראש, אינה עולה כדי "התעללות חמורה ומתמשכת" כנדרש לפי סעיף 301ב(א), לא מבחינת אופי המעשים של המנוח שלא כללו אלימות פיזית כלפי הנאשם, ולא מבחינת משך תקופת ההטרדה שנמשכה שבועות אחדים, בשונה מהדוגמאות שהובאו בדברי ההסבר, כמו עניינה של כרמלה בוחבוט או עניינו של שוקי בסו, שבהם היה מדובר בהתעללות שנמשכה שנים רבות. לכן, אינני סבור כי עסקינן בנסיבות שיכולות להיכלל בגדרו של העילה שמפורטת בסעיף האמור .
נראה כי עיקר טענותיו של ב"כ הנאשם כוונו לעילה שבסעיף 301ב(ב)(1) של המתה בעקבות התגרות כלפי הנאשם מצד מי שהנאשם גרם למותו. בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 972 (פורסם בנבו, 16.11.2015), עמ' 175), נאמר כי המבחן המוצע לקנטור (כך בלשון דברי ההסבר) בנוסח המוצע, זונח את השימוש במבחן האדם הסביר וקובע במקומו מבחן חלופי, שמשלב בין מבחן אובייקטיבי למבחן סובייקטיבי, כאשר "לעניין המבחן הסובייקטיבי הדרישה היא לתגובה אמוציונלית עזה להתגרות, אשר פגעה בצורה קשה ביכולת השליטה העצמית של הנאשם".
ובאשר למבחן האובייקטיבי-נורמטיבי נאמר כי "בית המשפט יידרש להכריע, אם יש ברגש העז שהתעורר בנאשם לנוכח ההתגרות והקושי הרב בשליטה העצמית כדי לגרוע מאשמתו של המקונטר. בחינה זו תבוצע בנקודת מבט חברתית מוסרית, שהיא חיצונית למקונטר". עוד נאמר בדברי ההסבר כי "כדי שאשמת העושה תיחשב פחותה באופן משמעותי, צריך להתקיים יחס הולם בין טיב ההתגרות ומידתה, לבין הפגיעה הניכרת בשליטה העצמית שגרמה ההתגרות".
מאחר ותיקון 137 נכנס לתוקפו בחודש יוני 2019, הפסיקה של בית המשפט העליון בעניין זה מועטה למדי, וחיפוש בנבו מעלה כי בית המשפט העליון התייחס עד כה רק בשני פסקי דין, לפרשנות המושג התגרות לפי הדין החדש, והיחס בינו ובין המושג קנטור לפי הדין הקודם. כך נוסחו הדברים בסוגיה זו בע"פ 1130/19 ע"י כב' השופט אלרון:
הניסוח החדש של סוגיית הקנטור שונה מהדין הישן בכמה היבטים. ראשית, בעבר היעדר הקנטור שימש יסוד בעבירת הרצח, ואילו כעת התקיימות הקנטור היא נסיבה שיוצרת הסדר ענישה מקל (מכאן נובע היבט אפשרי נוסף, והוא השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה בדבר קנטור). שנית, ההיבט הסובייקטיבי של הקנטור הועמד בחוק החדש על קושי "במידה ניכרת", אם כי גם לפי הדין הקודם דובר במעשה "מתוך סערת רוח, אבדן עשתונות ואבדן שליטה עצמית"... שלישית, המבחן האובייקטיבי, שעוגן בעבר בפסיקה בתור קושי של אדם סביר לשלוט בעצמו, הפך למבחן נורמטיבי המתבטא בהפחתת "אשמתו של הנאשם" (ע"פ 1130/19 נאצר שוא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.12.2020), פס' 27).
בפסק דין מאוחר יותר בעניין גרנות (ע"פ 8363/19 רם גרנות נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 8.6.2021) פס' 8), נאמרו דברים נוספים ביחס למהותו של המבחן האובייקטיבי: "ההיבט האובייקטיבי של המבחן נשקל אפוא מנקודת מבט חברתית ומוסרית, החיצונית לנאשם. על בית המשפט העורך את המבחן לבטא: 'תחושת צדק אנושית, בלי לפגוע במסר לציבור בדבר האיסור המוחלט להמית'..." .
אולם דומני שהביטוי הברור ביותר למשמעות שיש לתת לנושא של התגרות בנאשם, ניתן בדו"ח ועדת קרמניצר, אשר מדגיש בהקשר זה את המשקל שיש לתת במישור הערכי-מוסרי לסבירות התגובה של הנאשם למעשה ההתגרות, ומוטב להביא מקצת מהדברים שצוטטו גם בע"פ 1130/19, כלשונם:
[...] על מנת שאשמת העושה תפחת באופן משמעותי, צריך להתקיים יחס הולם בין טיב ומידת ההתגרות לבין הפגיעה הניכרת בשליטה העצמית, שנגרמה על ידה (להבדיל מהתגובה הקטלנית). לא כל המתה במצב של איבוד ניכר של שליטה עצמית, בעקבות עלבון או אפילו הרמת יד, משקפת רמת אשמה שהיא פחותה משמעותית מרמת האשמה המאפיינת רצח. השאלה אם היא כזו, אם לאו, תלויה במידה רבה בשאלה, האם בנסיבות המיוחדות של המקרה, איבוד העשתונות של הממית כשלעצמו (אך לא, בשום פנים, המעשה הקטלני שלו), נוכח ההתגרות שהביאה לכך, ראוי להבנה של החברה, כביטוי לחולשת הטבע האנושי. לא ניתן להשיב על שאלה זו באופן מופשט, אלא רק תוך בחינה מפורטת ומדוקדקת של נסיבות המקרה. לא אחת, כדי להשיב לשאלה האמורה, צריך יהיה לבחון לא רק את ההתגרות, אלא גם את מה שקדם לה, ולעתים אף את מערכת היחסים בין הצדדים (הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה דין-וחשבון (ירושלים, אוגוסט 2011), עמ' 33).
מן הכלל אל הפרט
על רקע האמור, אבחן את הנסיבות שלפנינו כדי להכריע האם מעשיו של המנוח עולים כדי התגרות על פי המבחנים שצוינו לעיל. כאמור לעיל, המנוח הטריד את הנאשם בשבועות שקדמו לאירוע, בכך שהגיע כמה פעמים בשעת לילה מאוחרת, ודפק על דלת הקרוון שבו התגורר הנאשם, תוך שהוא דורש מהנאשם כי יביא לו "נייס גאי" לשימושו, ובכך הפריע לנאשם לישון בלילות, עובדה שהטרידה אותו מאוד ואף הפריעה לו בעבודתו כרתך שדרשה ממנו דיוק וזהירות בשל השימוש שעשה בעבודתו בחומרים מסוכנים.
גם בליל האירוע המנוח הטריד את הנאשם, בכך שבשעת לילה מאוחרת מאוד, בסמוך לשעה 02:40, דפק בחוזקה על דלת הקרוון, ואף איים על הנאשם כי יהרוג אותו אם לא יפתח לו את הדלת, ולטענת הנאשם גם ניסה לפרוץ את הדלת (עמ' 113 ש' 10 וכן בפרוטוקול השחזור ת/3ב עמ' 17 ש' 18 - 21). הנאשם העיד כי חש מאוים מהמנוח שכמעט התנפל עליו, אולם בסופו של דבר, גם הנאשם הודה כי המנוח רק איים עליו ורק כמעט התנפל עליו, אבל בפועל לא היכה אותו ואף לא נגע בו. אלא שהנאשם הסביר זאת בכך שלא נתן למנוח את ההזדמנות להכותו, מפני שבכל פעם שחשב שהמנוח מתגבר על המכות שכבר קיבל ממנו ועלול לסכן אותו ולפגוע בו, שב והיכה אותו.
ניתן לקבל את דבריו של הנאשם, כי מעשיו של המנוח בשבועות שקדמו לאירוע, ובליל האירוע, הציקו לו מאוד ופגעו בו מאוד, והיוו התגרות של ממש מבחינתו, אולם לא ניתן לקבל את טענתו כי מידת הפגיעה של המנוח בו הייתה כה חמורה עד כדי כך שגרמה לו להתקשות במידה ניכרת לשלוט בעצמו. נראה כי התנהגותו של הנאשם במהלך האירוע הייתה מחושבת אף לשיטתו, כאשר בתחילה היכה את המנוח מכה אחת בכתפו כדי להזהיר אותו, ולאחר מכן כשראה שהמנוח אינו נרתע מהאזהרה, החל להכותו בראשו, ולאחר מכן ביתר חלקי גופו, כשהוא מציין כי שב והיכה את המנוח רק כשחש שהמנוח יכול שוב לאיים עליו ולסכן אותו. נראה עוד כי גם העובדה שיותר מפעם אחת במהלך האירוע הוא התרחק מהמנוח וכעבור זמן קצר חזר אליו ושב להכותו, מלמדת על כך שהוא שלט בעצמו, שהרי היה יכול לעצור ולהתרחק ולחזור ולהמשיך באלימות כלפי המנוח, ואין מדובר בפרץ של אלימות שיצא משליטה.
אולם אפילו אם אקבל את טענת הנאשם כי בגלל ההתגרות של המנוח הוא "התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו", עדיין יש בכך כדי לעבור רק את המבחן הסובייקטיבי בהגדרת ההתגרות, ועדיין יש לבחון אם הנאשם צולח גם את המבחן האובייקטיבי, שבו יש לשקול גם שיקולים ערכיים ומוסריים. בעניין זה אין ספק כי התנהגותו הקיצונית של הנאשם במהלך האירוע, אינה צולחת את המבחן האובייקטיבי-נורמטיבי, משני טעמים שמשלימים זה את זה.
לפני שאפרט את הטעמים הללו, אציין כי הנוסח של המבחן האובייקטיבי שנזכר בסעיף 301ב(ב)1(ב) אשר קובע כי "יש בקושי האמור בפסקת משנה (א) כדי למתן את אשמתו של הנאשם, בשים לב למכלול נסיבות העניין", הוא כללי ואמורפי, ויש לצקת בו תוכן ממשי, כפי שנאמר בעניין גרנות הנ"ל על המבחן הנורמטיבי, כי ראוי שבית המשפט יעסוק במלאכה נורמטיבית זאת "באמצעות עריכת מבחן ערכי וחברתי היוצק תוכן קונקרטי להתגרות כנסיבה אשר מפחיתה מאחריות בגין מעשה המתה" .
דומה כי לעת הזאת, בית המשפט צועד בשדה בור, בבואו לבצע את המלאכה הנורמטיבית שמוטלת עליו, ולצקת תוכן קונקרטי למושג "התגרות", שעדיין לא נקבעה הלכה באשר לפרשנותו בהקשר זה. בנסיבות אלה, על בית המשפט לבחון כל מקרה ומקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו, ויש לעשות זאת בזהירות ובאחריות, לבל תצא תקלה תחת ידינו, בהרחבה פרשנית יתירה של המושג האמור, שעלולה להביא חלילה לפגיעה בערך העליון של קדושת החיים.
בנסיבות שלפנינו, יש כאמור שני טעמים שמונעים לדעתי את החלת הנסיבה המקלה של התגרות בעניינו של הנאשם. הטעם האחד הוא מפני שהנאשם אישר כי לא פנה למשטרה במהלך כל השבועות שבהם המנוח הטריד אותו לעיתים תכופות, וגם לא התקשר למשטרה בליל האירוע, אף שכפי שקבעתי לעיל, לא הייתה מניעה כי יעשה זאת. תחת זאת, החליט הנאשם לעשות דין לעצמו, ולפגוע המנוח באלימות קשה שהביאה בסופו של דבר למותו של המנוח.
נראה לי כי הדברים שנאמרו בעניין שלווה לגבי הסייג של הגנה עצמית, נכונים גם ביחס לנסיבה המקלה של התגרות כלפי הנאשם, שהיא לא נועדה " להצדיק בדיעבד נטילת החוק לידיו של אדם, שעה שעמדה לרשותו האפשרות של פנייה לרשויות או למצער לעזרה של אנשים קרובים שאותם ניתן היה להזעיק למקום". לכן, מבחינה מוסרית וערכית, לא ניתן לאפשר לאלימות הקשה שנקט הנאשם כלפי המנוח, לחסות בצילה של "הקלת" ההתגרות, שעה שהנאשם היה יכול להזעיק את המשטרה, ונמנע מכך מטעמים השמורים עמו.
הטעם השני הוא הדברים שהובאו בדברי ההסבר להצעת החוק, בעקבות האמור בדו"ח ועדת קרמניצר, כי "כדי שאשמת העושה תיחשב פחותה באופן משמעותי, צריך להתקיים יחס הולם בין טיב ההתגרות ומידתה, לבין הפגיעה הניכרת בשליטה העצמית שגרמה ההתגרות", ולא יכול להיות ספק כי אין שום יחס הולם, וגם לא משהו קרוב לכך, בתגובה הקשה, האלימה והקיצונית שנקט הנאשם, כלפי התגרותו של המנוח, שלא הייתה בה אפילו אלימות פיזית כלפי הנאשם. בלשונה של ועדת קרמניצר, ניתן לומר כי איבוד עשתונות כה קיצוני של הנאשם, בהינתן נסיבות ההתגרות במקרה שלפנינו, לא יכול להיות "ראוי להבנה של החברה, כביטוי לחולשת הטבע האנושי".
נוכח כל האמור, אני סבור כי לא התקיימו בנסיבות שלפנינו התנאים הנדרשים לקיומה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, מפני שהנסיבות הללו אינן מקיימות, לא את המבחן הסובייקטיבי, וודאי שלא את המבחן האובייקטיבי-נורמטיבי הנדרשים לקיומה של הקלה זו, ולכן אני דוחה את טענת ב"כ הנאשם כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת.
להשלמת התמונה ביחס לאפשרות של אחריות מופחתת אציין עוד, כי בהינתן התגובה הקיצונית של הנאשם להטרדות של המנוח, בכך שהיכה את המנוח מכות נמרצות במוט ברזל בראשו ובפלג גופו העליון עד זוב דם, שגרמו בסופו של דבר למותו של המנוח, לא ניתן גם לומר כי מדובר "במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה מתחולת סייג לאחריות לפי סעיפים 34י, 34יא או 34יב ויש בנסיבות העניין כדי למתן את אשמתו" כנדרש לצורך תחולת ההקלה של אחריות מופחתת לפי סעיף 3ב(ב)(3) לחוק העונשין. זאת, מפני שלא מדובר בחריגה מועטה בלבד כנדרש לפי חלופה זו, אלא בחריגה קיצונית ובלתי סבירה בעליל שגרמה לתוצאה נוראה שאינה מתקבלת על הדעת.
4. היסוד הנפשי במעשיו של הנאשם
עבירת הרצח מוגדרת בסעיף 300(א) לחוק העונשין במילים הבאות: "הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו – מאסר עולם". זאת, בשונה מהנוסח של העבירה לפי הדין הקודם שלפני תיקון 137 לחוק העונשין, אשר קבע בסעיף 300(א)(2) ל חוק, כי יורשע ברצח אדם אשר "גורם בכוונה תחילה למותו של אדם" .
כידוע, החידוש הבולט בתיקון 137 הוא יצירת חלוקה שונה בין מכלול עבירות ההמתה, והוספת שתי מדרגות נוספות במדרג החומרה של עבירות ההמתה, באופן שמאפשר רזולוציה מדויקת יותר בהערכת מידת החומרה של מגוון מעשי ההמתה, שהמחוקק ראה לאבחן ביניהם במסגרת הרפורמה בעבירות המתה.
אחד השינויים הבולטים בתיקון 137, נעשה ביחס לקביעת היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הרצח. בשונה מהיסוד הנפשי של "כוונה תחילה" על שלושת התנאים הנדרשים לקיומו, שפורטו בסעיף 301(א) בדין הקודם, וניתנה להם פרשנות בפסיקה ענפה של בית המשפט העליון, הנוסח החדש מרחיב את גבולות היסוד הנפשי, וקובע למעשה שתי חלופות לקיומו של היסוד הנפשי: כוונה או אדישות.
המושגים הללו מתבארים בסעיף 20(א) לחוק שמגדיר מהי מחשבה פלילית, וקובע כי אופיו של היסוד הנפשי במחשבה הפלילית משתנה בהתאם למידת רצונו של הנאשם להגיע לתוצאות הנובעות ממעשה העבירה. המחוקק מבחין בין שלושה סוגים של מחשבה פלילית, תוך פירוט המאפיינים הנפשיים מבחינת הנאשם של כל אחד מהם, ומונה את הסוגים הללו מהחמור לקל: "כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות...; אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען".
ואם בסעיף 20(א) עסקינן, ראוי לציין כי בסעיף זה האדישות היא אחת משתי חלופות של פזיזות, ביחד עם קלות דעת, ובשונה מכוונה, משמע כי האדישות נמצאת ברמת מודעות פחותה מרמת המודעות של כוונה (ועל פי החוק שלפני תיקון 137, המתה באדישות או בקלות דעת הקימו את עבירת ההריגה לפי סעיף 298). לעומת זאת, לאחר תיקון 137 נקבע ביחס לעבירות המתה, בסעיף 300(א) הנ"ל, כי הכוונה והאדישות כרוכות יחדיו ברף הגבוה יותר של עבירות ההמתה, בעבירת הרצח, שהעונש המרבי עליה הוא מאסר עולם, ואילו קלות הדעת נמצאת ברף חומרה נמוך יותר, בעבירה של המתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג לחוק, שהעונש המרבי עליה הוא 12 שנות מאסר.
בדברי ההסבר להצעת החוק של תיקון 137, יש הסבר נרחב ביחס לשינוי זה ביסוד הנפשי של עבירת הרצח, ומוטב להביא מקצת מהדברים כלשונם:
היסוד הנפשי של אדישות הולם את עבירת הרצח בנוסחה המוצע, משום שהוא מגלם עמדה שלילית מובהקת ויסוד נפשי מגונה כלפי הערך של חיי אדם. היסוד הנפשי של אדישות מוגדר בסעיף 20 (א)(2)(א) לחוק העונשין כשוויון נפש לאפשרות גרימת תוצאות המעשה הנמנות עם פרטי העבירה. העושה האדיש אינו חפץ בהשגת התוצאה הקטלנית, אך דווקא על רקע זה ולאור חשיבות הערך של חיי אדם, ניתן לצפות מהעושה להעדיף בבירור להימנע ממעשה שהוא צופה שיביא להתרחשות תוצאה זו, ואולם לאדיש, בניגוד לקל הדעת, אין העדפה לעניין אפשרות גרימת התוצאה. אחת היא לו אם יקופחו חיי אדם אם לאו. על כן יסוד נפשי זה מבטא זלזול מובהק והתנכרות קשה וחמורה לערך של חיי אדם, שבעטיים מעשה ההמתה הוא מעשה חמור מובהק.
בהמשך דברי ההסבר נאמר כי בשל החומרה המיוחדת בעבירות המתה, יש הצדקה בעבירות אלה "להבחנה בין היסוד הנפשי של אדישות- המבטא כאמור זלזול מובהק בערך של חיי אדם – לבין היסוד הנפשי של קלות דעת שמבטא חומרה פחותה, וכן לכריכה של האדישות והכוונה יחד, תוך הבחנה בינן לבין קלות דעת." עם זאת, אין בדברי ההסבר התייחסות לשאלה אם יש נפקות מעשית להבחנה בין יסוד נפשי של כוונה ובין יסוד נפשי של אדישות ביחס לעבירת הרצח (ראו לעניין זה את מאמרו של אוהד גורדון "רצח באדישות" ספר אדמונד לוי (2017) עמ' 391, בעמ' 402).
בכל אופן, לדברי ב"כ המאשימה, יש לייחס לנאשם יסוד נפשי של כוונה, כפי שאכן נטען בסעיף 13 לכתב האישום, בהתאם לחזקה העובדתית – ראייתית שנקבעה בפסיקה, אשר לפיה חזקה על אדם כי הוא מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. לטענתו, יש להחיל חזקה זו גם על הנאשם, אשר חזקה עליו כי התכוון לגרום למותו של המנוח, שהינו תוצאה טבעית שנובעת מהמכות העזות שהיכה את המנוח באמצעות מוט ברזל, בכל חלקי גופו, כולל בראשו ובגוו.
ובלשונו של ב"כ המאשימה: "למה בדיוק ציפה הנאשם שיקרה למנוח כאשר הוא שובר לו את הראש (ממש), שובר לו חוליה בצוואר, מרסק לו את הצלעות, גורם לפגיעה בריאות ובחלקים נוספים בגופו... הדברים משתלבים דווקא עם כוונה ממשית של הנאשם לפגוע קשות במנוח... מלמדים על הבנתו את תוצאות הדברים הישירה, ומכאן כי הכוונה אשר יש לייחס לו הינה כוונה (ולא אדישות) ברף גבוה מאוד " (ההדגשה במקור – א.מ.).
הפגיעות הקשות שנגרמו לנאשם בראשו, בצלעותיו ובאיברים פנימיים חיוניים, כפי שפורטו ע"י ב"כ המאשימה, וכפי שפורטו בהרחבה בחוות הדעת הפתולוגית, יכולות אכן ללמד על קיומה של חזקת הכוונה, שהרי כך נקבע בפסיקה כי "... פגיעה באיזור חיוני בגופו של הקורבן עשויה להוות אינדיקציה לקיומה של החלטה להמית, אף כאשר מדובר בפגיעה אחת בלבד..." (ע"פ 437/13 אלחיאני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.8.15)), קל וחומר כאשר עסקינן בשורה ארוכה של פגיעות בכל חלקי גופו של המנוח.
אולם כטבען של חזקות מסוג זה, חזקה זו איננה חזקה חלוטה, ובידי הנאשם האפשרות לסתור אותה, תוך הבאת ראיות או מתן הסבר מתקבל על הדעת למעשיו, באופן שיכול לעורר ספק סביר באשר לכוונתו.
הנאשם אכן נתן הסבר למעשיו, גם בחקירתו במשטרה וגם בעדותו בפנינו. באמרתו הראשונה במשטרה ת/1א נשאל הנאשם: "אתה מבין שאם אתה נותן מכות עם ברזל מספר פעמים לבן אדם בגוף בכתף לכיוון הראש אז אתה יכול פשוט להרוג אותו?" וכך השיב: "לא התכוונתי להרוג אותו התכוונתי להגן על עצמי ממנו..." (ש' 290 – 292).
הסבר דומה נתן הנאשם גם באמרתו השנייה ת/2א, כאשר לאחר שאישר כי תקף את המנוח עם מוט ברזל, הוסיף את הדברים הבאים: "מה שהיה לי זה מה שלקחתי ואם היה פטיש הייתי לוקח אותו... שוב אני טוען כי לא היה לי לא רצון ועד אז לא תכננתי להרוג אותו... אם לא היה מציק ועוקב אחרי אני בכלל לא הייתי מגיע אליו" (ש' 85 – 87). וכשנשאל איך לא חשב שהמכות עם מוט הברזל יכולות להרוג השיב: "איך אני יכול לדעת שזה יהרוג מקסימום חשבתי שהוא ייכנס לבית חולים ואני לא אראה אותו יותר... " (ש' 95).
דברים דומים אמר הנאשם גם בעדותו, כאשר תיאר כיצד חש מאוים המנוח במהלך האירוע: "אני קופץ אחורה והוא קופץ עליי, נתתי לו עוד פעם מכה ועוד פעם קפצתי אחורה, וזה לא עוצר. אז אני כבר, אני מרוב פחד עצמתי עיניים וכבר זה כמו שנכבה לי המסך, אני כבר התחלתי לתת מכות ולא הסתכלתי לאן בכלל" (עמ' 115 ש' 12 – 15). הנאשם הוסיף כי חשש שהמנוח יהרוג אותו, והדגיש כי הוא לא התכוון להרוג את המנוח: "אני לא התכוונתי להרוג אותו אבל חשבתי שאם אני אתן לו מכות הוא לפחות ייכנס לבית החולים, הוא ירגיש את זה והוא יעזוב אותי בשקט לפחות, וככה זה נגמר" (ש' 17 – 20).
הנאשם חזר על הדברים הללו במילים אחרות, גם בהמשך עדותו בחקירה הנגדית, וציין כי היה עצבני, מפוחד ובסערת רגשות במהלך האירוע: "זה היה מאוד מעורבב, אני לא יודע מה יותר מזה היה, פחד או עצבים... הייתי מבפנים כולי רועד" (עמ' 143 ש' 1 ו-9). בהמשך עדותו, כשנשאל מדוע המשיך להכות את המנוח לאחר שהמנוח כבר שכב על הרצפה, השיב: " כי אני הייתי כולי, אני הייתי, אני לא יודע איך, אני כמעט השתגעתי, יצאתי מדעתי" (עמ' 145 ש' 24). כשנשאל אם הבין מה קרה למנוח כתוצאה מהמכות שספג מהנאשם, השיב כי אכן נתן לו מכות קשות, אך הוסיף: "אבל אני לא חשבתי בכלל ואפילו קרוב, שהוא נפטר, ימות או משהו כזה, אפילו בראש זה לא היה לי" (עמ' 146 ש' 6).
אמנם, ניכר כי בעדותו בפנינו הנאשם ניסה להקצין את החשש שלו מהמנוח ואת מעשיו של המנוח, יחסית לגרסתו בחקירות המשטרה, ואף נראה כי מסר תשובות מיתממות לשאלה אם לא חשב שמכות במוט ברזל על ראשו של המנוח יכולות לגרום למותו. יחד עם זאת, ישנן מספר ראיות חיצוניות שיש בהן לחזק במידת מה את גרסתו העקבית של הנאשם, גם בחקירותיו במשטרה וגם בעדותו בפנינו, כי לא התכוון להמית את המנוח אלא רצה רק ללמד אותו לקח כדי שיפסיק להטריד אותו, וכי המנוח עוד היה בחיים בעת שהנאשם עזב את המקום, ולכל הפחות יכולות להקים ספק בשאלת התקיימותה של חזקת הכוונה.
גרסתו של הנאשם מתיישבת עם עדותה של ס.ד. כי בעת שהנאשם הלך מהמקום, הוא אמר לעבר המנוח משהו כמו "אמרתי לך ללכת למה אתה פה" או מילים דומות, ואף הודה לה כאשר היא סיפרה לו כי הזעיקה את המשטרה שצפויה להגיע עוד מעט. ס.ד. ציינה גם כי התרשמה מהנאשם שהוא לא רצה להרוג את המנוח אלא רק ללמד אותו לקח כדי שלא יטריד אותו שוב. כך גם עולה מדו"ח הפעולה ת/6 כי כשס.ד. התקשרה למשטרה לאחר שהנאשם כבר חדל להכות את המנוח, היא סברה כי המנוח עודנו בחיים ולכן ביקשה "דחוף אמבולנס לפני שהוא מת".
אין ספק שמתשובותיו של הנאשם עולה בבירור כי הוא התכוון לפצוע את המנוח ולגרום לו חבלות קשות, ואף כי הוא היה אדיש לסבלו של המנוח ולהיתכנות שהמכות הקשות יגרמו למותו, אך לא ניתן לומר כי הוכח במידה הנדרשת – מעבר לכל ספק סביר, כי הוא חפץ במותו של המנוח, גם אם היה יכול או היה צריך לצפות אותו.
בנסיבות אלה, נראה לי כי הנאשם הצליח לעורר ספק בקיומה של חזקת הכוונה בעניינו, לאור עדותו העקבית והראיות הנוספות שיכולות לתמוך בטענתו כי לא התכוון להמית את המנוח אלא רצה רק ללמד אותו לקח. לכן, אני סבור כי לא הוכח בפנינו מעל לכל ספק כי הנאשם התכוון להמית את המנוח, ומשכך יש לקבוע שהנאשם גרם למותו של המנוח ביסוד נפשי של אדישות.
סוף דבר
סיכומם של דברים, הוכח בהתאם לחוות הדעת הפתולוגית, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהמכות העזות שהיכה אותו הנאשם באמצעות מוט ברזל בראשו ובכל חלקי גופו. משכך ולאחר שדחיתי את טענות ב"כ הנאשם כי הנאשם פעל בנסיבות של הגנה עצמית את של הגנת בית מגורים, או כי מדובר בנסיבות של המתה באחריות מופחתת בשל ההתגרות של המנוח בנאשם סמוך לפני האירוע, ובמשך כמה שבועות קודם לכן, התוצאה היא כי הוכח בפנינו מעל לכל ספק, כי הנאשם גרם למותו של המנוח כתוצאה מכך שהיכה אותו בחוזקה בראשו ובכל חלקי גופו וגרם לו לחבלות קשות שהביאו למותו. עוד הוכח בפנינו כי הנאשם היה לפחות אדיש לתוצאה האפשרית של מותו של המנוח כתוצאה מהמכות שספג ממנו.
בכך התקיימו בעניינו של הנאשם גם היסוד העובדתי וגם היסוד הנפשי הנדרשים להרשעה בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, שיוחסה לנאשם בכתב האישום, ולכן אציע לחברותיי להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח לפי הסעיף האמור, ביסוד נפשי של אדישות.

אהרון משניות, שופט

השופטת י. רז-לוי – אב"ד
אני מסכימה עם כל האמור בחוות דעתו המקיפה והנהירה של חברי כב' השופט משניות ואני מצטרפת לכל האמור בה.

יעל רז-לוי, שופטת

השופטת ג. שלו

גילת שלו, שופטת
אני מסכימה.

לפיכך, הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט א. משניות להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין ביסוד נפשי של אדישות.

ניתנה היום, כ"ב חשוון תשפ"ב, 28 אוקטובר 2021, במעמד הצדדים.

יעל רז- לוי, שופטת

גילת שלו, שופטת

אהרון משניות, שופט