הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ת"א 936-08-13

בפני
כבוד השופט יעקב פרסקי

התובעים:

  1. גויטע עזיזה ז"ל ת.ז. XXXXXX955
  2. גואטה עקיבא ת.ז. XXXXX421
  3. גואטה ציון ת.ז. XXXXXX134

ע"י ב"כ עו"ד דוד סבג

נגד

הנתבעים:

  1. גואטה בני ת.ז. XXXXXX866
  2. גואטה איציק ת.ז. XXXXXX228
  3. גואטה חוה ת.ז. XXXXXX623
  4. גואטה דגנית ת.ז. XXXXXX184
  5. גואטה יסמין ת.ז. XXXXXX726

הנתבעים 1-5 ע"י ב"כ עו"ד דן גינר

6. הסוכנות היהודית
ע"י ב"כ עו"ד אלון איפרגן

7. רשות מקרקעי ישראל
ע"י פרקליטות מחוז דרום אזרחי
ע"י ב"כ עו"ד נאווה גוטמן

8. אגודה שיתופית מושב עובדים עוזה
ע"י ב"כ עו"ד רחלי שפיגל

פסק דין

תביעה זו עוסקת בטענות התובעים ולפיהם הם הזכאים לזכויות במשק 96 שבבעלות הנתבעים 1-5

רקע
1. הצדדים הינם בני דודים, תושבי מושב עוזה שבמועצה האזורית שפיר. בשנות החמישים של המאה שעברה, קיבל המנוח רחמים גויטע (גואטה) ז"ל, (נפטר בשנת 1990), (להלן: "רחמים ז"ל", או "הסבא") את זכויות בר הרשות במשק 46 במושב עוזה. כפי שעלה מחומר הראיות, לסבא היו שני בנים, עמוס גויטע (גואטה) ז"ל, (נפטר בשנת 2012), (להלן: "עמוס ז"ל") וכן אברמינו גואטה (גויטע) ז"ל, (נפטר בשנת 1998), (להלן: "אברמינו ז"ל"). בשנת 1959 קיבל עמוס ז"ל את משק 96 הוא המשק נשוא תיק זה. התובעים הינם אלמנתו ושניים מילדיו, יורשיו לכאורה של עמוס ז"ל. הנתבעים הינם ילדיו ויורשיו לכאורה של אברמינו ז"ל. התובעת 1 עזיזה גויטע ז"ל, אלמנתו של עמוס ז"ל, הלכה לעולמה ביום 19.4.16. אמם של הנתבעים, גב' אמה גואטה ז"ל, אף היא נפטרה לפני הגשת התביעה . הזכויות במשק 96 רשומות על שם אמה גואטה ז"ל. בקצירת האומר, מדובר במחלוקת בני הדודים, כולם נכדים של סבא רחמים ז"ל באשר למשק 96, והגורמים המיישבים צורפו כצד למחלוקת זו .

2. בניו של עמוס ז"ל טוענים כי הוא היה ונותר בעל זכויות בר הרשות במשק 96 ובמקביל ירש את משק הסבא משק 46. עוד טוענים הם כי בשעתו, התיר זכות מגורים לאחיו אברמינו ז"ל ולפיכך לשיטת התובעים, מלבד משק 46, גם זכויות בר הרשות במשק 96 הינן בבעלותם. מנגד ובתמצית טוענים הנתבעים 1-5 כי לא סביר כי מבחינה משפחתית, שהיה מצב שבו לאח אחד זכויות בשני משקים, תוך הותרת האח השני ללא בעלות במשק כאשר כל המסמכים והראיות מצביעים על כי אין כל ממש בטענות התובעים . התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 6 הסוכנות היהודית, (להלן: "הסוכנות"), הנתבעת 7 רשות מקרקעי ישראל, (להלן: "הרשות") הטוענות כי לא יכול היה להיות מצב שבו למתיישב אחד היו מאושרות זכויות בר רשות בשני משקים. התביעה הוגשה גם נגד הנתבע 8 מושב עוזה, (להלן: "המושב").

הראיות בתיק
העדויות
3. מטעם התובעים העיד התובע 2 מר עקיבא גואטה. מטעם הנתבעים 1-5 העידה הנתבעת 3 הגב' חוה גואטה. מר עקיבא גואטה הינו יליד שנת 1970. גב' חוה גואטה הינה ילידת 1968. הקושי הגדול בעדויות עדים אלו הי נו בכך שהאירועים נשוא התיק התרחשו במאה הקודמת כאשר ניתן דגש כפי שיפורט להלן, לאירועים מחודש ינואר 1985 אז עברו הזכויות שהיו במשק 46, שהיו על שם הסבא ז"ל לבעלות עמוס ז"ל. בשנים אלו היה מר עקיבא גואטה בן כ – 15. גב' חוה גואטה ה ייתה בת כ – 17. לא הייתה לעדים אלו כל ידיעה אישית אודות האירועים ולפיכך לא היה בליבת העדות כל ערך שכן עדויות אלו בקשר לליבת המחלוקת היו עדויות שמועה, על פי מה ששמעו במשפחה, או עדויות של סברה כאלו ואחרות, עדויות של מה שעדים אלו חושבים שעשו הדור הקודם האחים המנוחים. מטעם הסוכנות הנתבעת 6 ניתנה עדותה של גב' אביבה שוקר. מטעם הנתבע ת 7 הרשות ניתנה עדותה של גב' סיגל אזולאי. הן גב' שוקר מטעם הסוכנות והן גב' אזולאי מטעם הרשות לא ידעו דבר מידיעה אישית וכל עדותם נובעת מהתיקים שמצויים במשרדים של גורמים אלו. עדות אלו יכלו לתת עדות סברה כזו או אחרת או להתייחס לשאלת דרך הפעולה של הסוכנות והרשות כיום. מטעם הנתבע 8 מושב עוזה ניתן תצהיר מטעם מזכיר המושב שלישיבת ההוכחות לא התייצב בשל מחלה, ומאוחר יותר הנתבע 8 ויתר על העדתו וביקש להסתמך על שאר העדויות ותוצאת הדברים הינה שלא ינתן משקל לתצהיר של מזכיר המושב. מהאמור עולה כי ההכרעה בתיק תהיה בעיקרה על ראיות שהינם מסמכים, פרשנותם וכן על ראיות נסיבתיות.

המצב העובדתי כפי שמשתקף מהמסמכים
להן יסקרו המסמכים העיקריים הרלבנטיים להכרעה בתיק כחלק מהתמונה העובדתית הנגלית לפי המסמכים שבעיקרם הינם מסמכים מתוך תיק הנכס ברשות ובסוכנות.

4. לא הייתה מחלוקת שהסבא ז"ל קיבל את זכויות בר הרשות במשק 46 בתחילת שנות ה – 50. בשנת 1959 קיבל עמוס ז"ל את זכויות בר הרשות במשק 96. התובעים צירפו לתביעתם רשימה ישנה של המשקים ובעלי זכויות בר הרשות בהם, מהם עלה כי הזכויות במשק 96 בבעלות עמוס ז"ל ומאותה רשימה עלה כי הזכויות במשק 46 בבעלות הסבא ז"ל , (משמע שמדובר במסמך לפני ינואר 1985 המועד שבו וויתר עמוס ז"ל על משק 96, מועד שיסקר להלן). התובעים צירפו מסמך מיום 23.9.77 ולפיו ארגון המים דורש תשלום חוב מעמוס ז"ל בשל משק 96. התובעים צירפו מסמכים נוספים כמו דרישת תשלום חשמל למשק 96 לשנים 1959 וכן 1960. כך ובנוסף צורפו שוברי תשלום מס הכנסה ורכוש לשנת 1967-1968 בהם הוזכר עמוס ז"ל כמי שמחזיק במשק 96. התובעים לא הציגו מסמכים דומים נוספים לאחר שנת 1981. בכול המסמכים האמורים לא היה ולו מסמך אחד שיוכל לסייע בשאלה שבמחלוקת הנוגעת לאירועים שלאחר ינואר 1985.

5. הנתבעים 1-5 הציגו מסמכים המראים את זיקתו של אברמינו ואמה ז"ל למשק 96. כך ובין היתר, מכתב לוועד המושב מיום 17.1.95. אישור המושב מיום 5.2.95 על כי אברמינו ז"ל הוא שגר במשק 96. מכתב ממשרד השיכון לסוכנות היהודית מיום 7.11.04 ולפיו בית 96 נבנה על שם אברמינו ז"ל. דו"ח משרד השיכון מיום 23.3.72 המת ייחס למשק 96 שהמתיישב בו הינו אברמינו ז"ל. מכתב משותף שכתבו עמוס ואברמינו ז"ל מיום 8.8.76 לסוכנות היהודית שבו כתובת עמוס ז"ל הינה משק 46 כאשר הנדון במכתב הינו "אברמינו גואטה בית 96". חשבונות מושב מהשנים 1982-1983 שלפיהם משק 96 שייך לאברמינו ז"ל. חשבון חשמל מיום 28.11.84 ולפיו חיוב החשמל למשק 96 הינו על שם אברמינו ז"ל . חשבון ארנונה למועצה האזורית מיום 25.12.88 על שם אברמינו ז"ל משק 96. ומסמכים רבים נוספים התומכים בכך שאברמינו ז"ל הוא שהחזיק במשק 96 מתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. הנתבעים 1-5 אף הפנו למסמכים מעת המשקם החקלאי לפי " חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי" התשנ"ב – 1994, "חוק גל", שם יוחסה הבעלות במשק 96 לאמה ואברמינו ז"ל.

6. ממכתב מיום 6.9.82 עלה כי עמוס ז"ל פנה לראש המועצה האזורית שפיר עם עותק לרשות, בו ביקש סיוע לחתימה על תוכניות לבניית בית מגוריו במשק 46 וכפי שנכתב במכתב: "...מבקש מכל הגורמים לעשות כמיטב יכולתם לסייע למשפחתי הסובלת מאוד מאוד – כעשר שנים". במכתב מאוחר יותר, מיום 10.9.84 פנה המושב לרשות בבקשה לחתום על היתר בנייה לפנים משורת הדין וחרף חריגות הבנייה, לבית שבונים הזוג עמוס ומחילה גואטה במשק 46 אותו החלו לבנות בהתאם למכתב כבר שמונה שנים קודם לכן. עמוס התגורר לפיכך שנים רבות לפני ינואר 1985 במשק 46.

7. הסוכנות פנתה במכתב מיום 2.1.85 לרשות ובו הודיע על כוונתה לאשר לזוג גואטה עמוס ועזיזה להחזיק במשק 46 וכשבועיים מאוחר יתר בהודעה מיום 18.1.85 שהתקבלה ברשות ביום 21.1.85 התבקשה הרשות על ידי הסוכנות לרשום כי משק 46 עתיד להימסר לעמוס ולתובעת 1. עוד צוין בבקשה במפורש כי כתובתם הקודמת של המתיישבים הייתה משק 96 במושב עוזה וכי: "משק 96 הוחזר לסוכנות ללא תמורה – העברה ממשק 96 למשק 46 – משק הוריו".

8. ביום 21.1.85, שלושה ימים בלבד לאחר שנשלחה הודעת הסוכנות לרשות על כוונתה למסור לעמוס ז"ל את משק 46, חתם עמוס ז"ל על תצהיר בפני עורך דין, לפיו הוא מתגורר במשק 46 במושב עוזה וכי אין לו כל רכוש קרקע נוסף מחוץ לנחלתו זו. התצהיר מבהיר במפורש כי הוא ניתן בתמיכה לבקשתו לקבלת נחלה במשק 46. בו ביום, בעקבות בקשת הסוכנות כאמור, ולאחר קבלת תצהיר זה ובהסתמך עליו, אישרה הרשות את הודעת הסוכנות על מסירת נחלה 46 לעמוס ז"ל והחזרת משק 96 לסוכנות והרשות חתמה על ההודעה. ביום 24.2.85, כחודש לאחר רישום משק 46 על שמו של עמוס ז"ל, ביקשה הסוכנות מהרשות שלא לאשר לעמוס ז"ל תכניות בנייה במשק 46 עד לקבלת אישור הסוכנות. אף בבקשה זו ציינה הסוכנות במפורש כי עמוס ז"ל :"קיבל משק אביו וויתר על משקו בעבר משק 96 (החזירו לסוכנות) ".

9. ביום 12.8.04 פנה המושב לרשות בבקשה לקבל אישור לגבי מעמד משק 96. מן הבקשה עולה כי המושב דווח לרשות כי משק 96 מאוכלס "שנים רבות" על ידי גב' גואטה אמה, מר אברמינו גואטע ז"ל וילדיהם. ביום 19.9.04 פנתה הסוכנות למושב והודיעה, בין היתר, כי תהיה מוכנה להמליץ בפני הרשות להקצות את משק 96 ע"ש אמה גויטע בכפוף לאישור הרשות. במכתב זה מצוין שוב כי: "משק 96 הוחזר בשנת 1985 לסוכנות היהודית, לאחר שבעלי הזכויות בו דאז, ה"ה גוטע עמוס ועזיזה, הועברו למשק הוריהם – מס' 46 ונרשמו כבעלי הזכויות במשק זה". ביום 10.1.05 הודיעה הסוכנות לרשות כי הסוכנות עתידה למסור את משק 96 לגויטע אמה בהתאם להמלצת האגודה. בהודעת הסוכנות צוין כי הנחלה אינה רשומה כמאוישת.

10. שנים לאחר שאברמינו ז"ל נפטר (בשנת 1998) , ביום 2.2.05 הגיש עמוס ז"ל תביעה נ' יורשי אברמינו ז"ל לבית המשפט השלום בבאר שבע תביעה שעניינה סעד הצהרתי ולפיו הינו בעל זכויות בר הרשות במשק 96 וכן ביקש את פינוים של האלמנה והאחיינים שלו. התביעה הועברה לבית המשפט המחוזי, ת"א 4148/05 ומאוחר יותר בהחלטה (פסק דין) מיום 3.8.06 נמחקה. לאחר שהסתיים ההליך המשפטי האמור, הודיע הסוכנות בשנית לרשות כי היא עתידה למסור את משק 96 לגב' גויטע אמה ז"ל. ביום 12.12.07 הודיעה הרשות כי זכויות בר הרשות במשק 96 רשומות ע"ש גויטע אמה ז"ל.

התיישנות, שיהוי, השתק
11. הנתבעים טענו כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף מחמת התיישנות, שיהוי חמור ו/או השתק. טענו הנתבעים כי עילת התביעה השתכללה לכל המאוחר בינואר 1985 עת השיב עמוס ז"ל את משק 96 לסוכנות היהודית ולא החזיק בו. נטען כי טענת התובעים ולפיה עילת התביעה החלה עת העברת משק 96 על שם אמם של הנתבעים 1-5 אין בה כל ממש שהרי כבר בינואר 1985 חתם עמוס ז"ל על הצהרה ולפיה אין לו כל זכויות מלבד אלו שבמשק 46. לפיכך טוענים התובעים כי עמוס ז"ל או יורשיו מנועים מלטעון כי נעלמו מהם עובדות המהוות את עילת התביעה. לחילופין טענו הנתבעים כי תביעה כספית הנוגעת להעברת המקרקעין בשנת 1985 וודאי התיישנה. לחילופי חילופין טענו הנתבעים כי גם אם לא תתקבל טענת ההתיישנות, הרי מדובר בשיהוי חמור בהגשת התביעה, ובפרט לאור התביעה הקודמת שהוגשה כבר בשנת 2005. עוד טענו הנתבעים כי הגשת התביעה אינה אלא ניצול לרעה של הליכי בית המשפט. התובעים מנגד טענו כי עילת התביעה השתכללה רק החל ממועד רישום משק 96 על שם אימם המנוחה של הנתבעים וכי העובדה שלא הוגשה בקשה נפרדת לסילוק על הסף מדברת בעד עצמה שהנתבעים לא סוברים באמת שיש ממש בטענתם.

12. דין טענת ההתיישנות להתקבל. מהמסמכים שצורפו לגביהם ניתנה סקירה לעיל, עלה ובין היתר כי עמוס ז"ל התגורר במשק 46 במשך שנים רבות לפני שהזכויות במשק הועברו לבעלותו ובמקביל מי שהתגורר במשק 96 היה אברמינו ז"ל ומשפחתו . עילת התביעה השתכללה לכל המאוחר בחודש ינואר 1985. ממכתב הסוכנות לרשות מיום 2.1.85 עלה כי עמוס ז"ל עומד לקבל ללא תמורה את משק 46 ולכן התבקש פטור מדמי הסכמה. ביום 18.1.85 יש הודעה מהסוכנות לרשות כי עמוס ועזיזה ז"ל קיבלו את משק 46 תוך שהחזירו ללא תמורה את משק 96 והסבר כי מדובר בחזרה למשק 46 שזה משק ההורים. הרשות אישרה ההודעה ביום 21.1.85. בו ביום, עמוס ז"ל חתם על תצהיר ברור ולפיו מצהיר הוא כי הוא מתגורר במשק 46 ואין לו כל רכוש קרקעי בין בבעלות ובין בחכירה מחוץ לנחלה זו שהוא מקבל מהרשות והתצהיר נועד בתמיכה לבקשתו לקבל את משק 46. ישנם מסמכים נוספים מאוחרים המצביעים על אותה החזרה של משק 96 לצורך קבלת משק 46. כך למשל מכתב הסוכנות לרשות מיום 24.2.85 ולפיו עמוס ז"ל קיבל את משק 46 בתמורה לוויתור על משק 96. לפיכך, עילת התביעה נולדה בחודש ינואר 1985 אז היה ברור לעמוס ז"ל כי הוא אינו עוד בעלים של הזכויות במשק 96. התביעה נשוא תיק זה הוגשה ביום 1.8.13, כלומר חלפו קרוב לשלושים שנה מאז השתכללות עילת התביעה. הטענה ולפיה רק בשנת 2007 השתכללה עילת התביעה שכן רק אז נרשמו זכויות בר הרשות על שם אימם ז"ל של הנתבעים אין בה ממש, שהרי את אותה תביעה בדיוק, הגיש עמוס ז"ל בשנת 2005, תביעה שנמחקה לאור כך שעמוס הודה בקושי הראייתי ולאור "הוויתור" עליו חתם בשנת 2005, ועל כך יורחב להלן. לפיכך, דין התביעה להידחות בשל התיישנותה וקל וחומר שדין טענות התובעים ולפיהם נשמרה להם הזכות לתבוע פיצוי כספי שכן בשנת 1985 החזיר עמוס ז"ל את משק 96 ללא פיצוי כספי להידחות בשל התיישנותה המובהקת של תביעה כספית פוטנציאלית זו .

13. הנתבעים טענו גם לשיהוי ומניעות כמו גם ניצול לרעה של הליכי המשפט. כאן המקום להתייחס לאותה תביעה שניהל עמוס ז"ל, שהוגשה לאחר שאחיו אברמינו ז"ל נפטר, וכאמור נמחקה. הצדדים לא איתרו את התיק המקורי שככל הנראה כבר בוער. הצדדים צירפו מספר מסמכים שאיתרו, בהם התצהיר שתמך בבקשה שהוגשה לסעד זמני עד לתום הליכי התביעה שהוגשה כאמור בשנת 2005. בתצהיר מיום 2.2.05, הצהיר עמוס ז"ל בסע' 5 בזו הלשון:

"מטעמים משפחתיים, נתתי לאחי ז"ל גואטה אברמינו, זכות שימוש בדירת המגורים אשר היתה בנויה על גבי הנחלה וזה התגורר בה בהתאם למוסכם עד לפטירתו לפני מספר שנים ומאז נכנסו לגור בדירה אשתו של אחי, היא המשיבה 1 וילדיה הם המשיבים 2 עד 5".

14. מהם אותם "טעמים משפחתיים" עליהם הצהיר עמוס ז"ל בתביעה משנת 2005 שהוגשה לאחר שאברמינו ז"ל נפטר. האם הם כטענת התובעים, כלשונם, קשורים לזכות שימוש במשק 96 או כטענת הנתבעים "סידור" משמעו כי לכל אחד מהאחים תהיה בעלות בזכויות בר הרשות במשק אחד והדברים סוכמו עוד בחיי הסבא רחמים ז"ל . נושא זה ידון להלן, אולם יש לציין כי חלוף השנים מביא לקשיים ראייתיים בדיון באותם "טעמים משפחתיים", נושא שיובא בחשבון בדיון לגוף התביעה.

15. נושא מהותי יותר מתביעת 2005 הוא בשאלה מדוע התביעה נמחקה. לעניין זה, אין אלא להפנות לשתי פסקאות, מתוך החלטת (פס"ד) הנשיא פלפל ז"ל, מיום 3.8.06. ההחלטה עסקה בבקשת עמוס ז"ל שהתקבלה, למחוק את התביעה האמורה ולא לדחות אותה וכך צוין בסע' 6 להחלטה:

"התובע, בתגובתו לעמדת כל הנתבעים טוען, כי רק לאחר הגשתה של התביעה הועברו אליו מסמכים מידי נתבעת מס' 6 – הסוכנות היהודית, לעיונו ומתוכם הסתבר לו, כי התובע, ייתכן וחתם, בתום לב, לדבריו, על מסמכים ובהם מסמכי ויתור על המשק נשוא התביעה. ב"כ התובע מבקש להבהיר כי "לא הומצא כל מסמך שהוא עליו חתום התובע כמסכים לוותר על זכויות במשק נשוא התביעה". לעניין מחיקה או דחיית התביעה טוען, ב"כ התובעה, כי מחיקתה של התביעה נתבקשה לאור המלצתו של ביהמ"ש. לדבריו, בשל העובדה שייתכן ובעתיד יימצא מסמך כלשהו שיאפשר לתובע את הוכחת טענתו, יש למחוק עת התובענה ולא לדחותה".

ובהמשך בפסקה השנייה של סע' 7:

"מתוך בקשת התובע ותגובתו לעמדות הנתבעים עולה, כי כיום לא עומדת לתובע עילה וכי קיים קושי בהוכחת טענתו, היינו המסכת העובדתית עליה הוא סומך לא תקנה לו את הסעד המבוקש ועל כן התבקשה מחיקתה של התובענה ולא דחייתה על הסף (וזאת כאמור בתקנה 100 לתקנות)".

16. והנה, חלפו 7 שנים מאז נמחקה התביעה הקודמת, שם, קיבל עמוס ז"ל, כפי שעולה מעיון בהחלטתו של בית המשפט את המלצת בית המשפט, ביקש למחוק את התביעה ולא לדחות אותה, שכן הודה בקושי הממשי בראיותיו וכל שביקש היה לשמור לו איזה "פתח" למקרה שימצאו מסמכים התומכים בטענתו. חלפו שנים רבות, לא רק שהתביעה המקורית הוגשה שנים רבות מאוד לאחר פטירת אברמינו ז"ל אחיו של עמוס ז"ל, (כשבע שנים לאחר פטירתו), אלא גם תביעה זו הוגשה רק לאחר שעמוס ז"ל עצמו נפטר (בשנת 2012) . כך למשל, לא ניתן להעמיד לחקירה נגדית את עמוס ז"ל שיסביר את "הטעמים המשפחתיים" הנוגעים למשק 46 ואת הקשר לאותו מסמך וויתור הנוגע למשק 96 ומה ה ייתה כוונתו עת ביקש למחוק את התביעה לאחר שהבין כי מסמך הוויתור עליו חתם מקשה על תביעתו. בשעתו, עתר עמוס ז"ל לבית המשפט בתביעה משנת 2005 שזו לא תמחק שמה ימצא בעתיד מסמך התומך בטענתו, אולם לא נמצא כל מסמך ולא נטען בתביעה דנן כי ישנו ולו מסמך אחד שלא היה כבר בתביעה הראשונה משנת 2005. השנים חולפות ועימם הקשיים הראייתיים.

17. העדויות שהובאו, בין היתר ע"י בני המשפחה, אין בהם אלא עדות שמיעה לאירועים. לפיכך ובענייננו יש ממש בטענות הנתבעים, כי יש להחיל את הלכת ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נז(5) 433, (2.7.03), ולפיה יש בהשתהות שבפניה לערכאות משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע, תוך פגיעה בצפייתו הלגיטימית של הנתבע ושיש לראות בהתנהגות שכזו בידי תובע כוויתור על תביעתו. כאשר מוסיפים לדברים את ויתורו של עמוס ז"ל בשנת 2005 על תביעתו, אלא אם כן יהיו בידו מסמכים חדשים, מה שלא הובא בתביעה זו, הרי שמסקנתי הינה שיש לקבל את טענת הסף ודין התביעה להידחות גם בשל השיהוי שבהגשתה.

זכות העמידה בהגשת התביעה
18. הנתבעים טענו כנגד זכות העמידה של התובעים להגשת התביעה. התביעה הוגשה ביום 1.8.13. התובעים היו אלמנת עמוס ז"ל, עזיזה גויטע ז"ל שהלכה לעולמה לאחר הגשת התביעה ביום 19.4.16. התובעים הציגו רק בסיכומי התשובה בתיק צו ירושה שניתן ביום 13.8.17 ולפיו היורשים של עזיזה גויטע ז"ל הינם שמונת ילדיה. הקושי הינו בכך שלא הוכח כי עזיזה גויטע ז"ל היא היורשת של עמוס ז"ל, ועל פני הדברים, התובעים 2-3 אינם אלא שניים מתוך שמונת ילדיהם של עמוס ועזיזה גויטע ז"ל. מכאן שיש ממש בטענות הנתבעים ולפיהם התובעים לא הוכיחו זכותם להגיש התביעה.

העדר עילת תביעה – לא ניתן להיות בעלי זכויות בר רשות בשני משקים במקביל
19. גם לגוף התביעה, יש לדחות אותה. החלטת רשות מקרקעי ישראל מיום 17.5.1965 שאושרה כדין בידי ממשלת ישראל, החלטה שהתובעים עצמם צירפו למוצגיהם, כמו הרשות שאף היא צירפה החלטה זו קובעת בסע' 6 בזו הלשון:

"מתנחל ובני משפחתו הסמוכים על שולחנו, לא יהיו זכאים להחזיק יותר מנחלה אחת על מקרקעי ישראל. הגיעה כדין לידי חוכר כאמור יותר מנחלה אחת, יהיה הוא חייב להותיר בידו נחלה אחת בלבד, והיתר להחזיר למחכיר. לחוכר ישולם פיצוי עבור נחלה שנלקחה ממנו....".

20. הקביעה האמורה ברורה. החל ממועד ההחלטה בשנת 1965, ובכול השנים שחלפו מאז כולל ינואר 1985 ועד היום, לא יכול מתיישב להיות בר רשות ביותר מנחלה אחת. על כך טענו התובעים שהיות ולא ניתן בשעתו פיצוי, אלא החזרת הנחלה הייתה על דרך הוויתור, אין להחזרת הנחלה תוקף. עוד טענו התובעים כי לוויתור בשנת 1985 אין תוקף וכן טענו כי אין כל היגיון בכך שעמוס ז"ל היה מוותר על נחלה המגיעה לו כדין. עוד טענו התובעים כי עמוס ז"ל לא ידע כי יש איסור להיות בעלים במקביל של שני משקים ואם היה יודע על כך, חזקה שהיה מעביר את אחד המשקים למי מילדיו. לפיכך התבקש בית המשפט להצהיר על כי מלבד נחלה 46, עמוס ז"ל זכאי להיות בעל הזכויות בנחלה 96 ובהתאם כי יורשי עמוס ז"ל הם שיהיו זכאים למשק 96. טענה הרשות וטענה הסוכנות כי "אין מצב" שבו יהיה אדם אחד בעלים של שתי נחלות, כי עיקרון זה גורף, ועל עיקרון זה עמדו הסוכנות והרשות מאז ועד היום. הנתבעים 1-5 טענו כי כל העובדות העולות מהמסמכים מצביעות על כך שהיה "סידור משפחתי" ולפיו עמוס ז"ל שהיה בעל הזכויות במשק 96 אך התגורר במשק 46 של הסבא, יקבל לבעלותו את משק 46 ואברמינו ז"ל שהתגורר במשק 96 הוא שיהיה בעל הזכויות בו.

21. מצאתי ממש בטענות הנתבעים. גם אם היה ממש בטענות התובעים, לא שוכנעתי בכול אפשרות ולפיה בניגוד לעקרונות הבסיסיים של הגורמים המיישבים, אפשרות ולפיה יכול היה מתיישב אחד להיות בעל הזכויות בשתי נחלות, כי עמוס ז"ל יכול היה להיות מוחרג מעיקרון זה. העובדות כולן תומכות בגרסת הנתבעים ולפיה באופן פוזיטיבי היה ברור לעמוס ז"ל כי הוא אינו יכול להיות הבעלים של שני המשקים. בראש הדברים, מצויים המסמכים מינואר 1985 ולפיהם ובין היתר ניתן תצהיר של עמוס ז"ל ולפיו וויתר הוא על נחלה 96 על מנת שיוכל להיות הבעלים של נחלה 46 בה כבר התגורר. עמוס ז"ל חתם על מסמך שבו הוא מצהיר שאין לו זכויות בכול נכס אחר, והתצהיר מדבר בעד עצמו. עמוס ז"ל, בתצהיר שהגיש בתביעה משנת 2005 בסע' 5 שאליו הפניתי לעיל, התייחס "לטעמים משפחתיים" שלשיטתו הביאו לכך שהוא מסר את זכות השימוש במשק 96 לאחיו אברמינו ז"ל. אלא שהטעמים המשפחתיים, מתיישבים יותר עם כך שהסיכום המשפחתי היה שלכל אחד מהאחים יהיה משק אחד, ולא מצב שבו לאחד האחים תהיה בעלות בזכויות בר הרשות בשני משקים כשלשני לא יהיו זכויות כלל. יש להבהיר ולהדגיש כי האחים עמוס ואברמינו לא יכלו להעביר את משק 96 ישירות, לפי נהלי הגורמים המיישבים. אלא שבפועל, משק 96 הוחזר, וניתן בנפרד בסופו של יום בהמלצת האגודה מושב עוזה לאמה גואטה ז"ל.

22. טוען ב"כ התובעים בסיכומי התשובה, סע' 30-31 בזו הלשון:

"כל ניסיון של הנתבעים (כולם) בתיק זה לטעון שאלמלא היה עמוס ז"ל "מוותר" על משק 96 לא היה מקבל לידיו את משק 46, הינה ניסיון מופרך והזוי, שאין כל בסיס או היגיון בצידו!!! יכול היה עמוס ז"ל בקלות וללא כל בעיה, להשאיר את 2 המשקים בתחומי התא המשפחתי (שלו ושל ילדיו הבוגרים). התובעים עמדו על כך ארוכות בסיכומיהם!!".

אלא ש"היא הנותנת". העובדה ולפיה בינואר 1985, עמוס ז"ל בחר לוותר על משק 96 ולקבל את משק 46 ולהצהיר כי אינו טוען לכל נכס מלבד משק 46 מדברת בעד עצמה. חזקה כי עמוס ז"ל הכיר בשנת 1985 בחוסר האפשרות להיות בעל הזכויות בשני משקים, והטוען אחרת, עליו נטל הכנוע והדבר מתיישב עם טענת הנתבעים ל"סידור המשפחתי" ולפיו לכל אחד מהאחים יהיו הזכויות במשק אחד.

23. אותם "טעמים משפחתיים" ולפיהם אברמינו ז"ל יהיה בעלים של משק אחד במושב, משק 96 כמו אחיו שיהיה הבעלים של משק 46 שהוא משק הסבא, מתיישבים עם המסמכים הרבים הנוגעים לכך שאברמינו ז"ל פעל לבניית הבית במשק 96. לאור כך שעמוס ז"ל לא יכול היה להחזיק יותר ממשק אחד בו זמנית, סביר יותר כי העדיף שאחיו אברמינו ז"ל הוא שיקבל את המשק המקורי שהזכויות בו היו בבעלותו מאשר שמשק זה יימסר לגורם מחוץ למשפחה והטעמים המשפחתיים מתיישבים עם טענות הנתבעים 1-5 לעומת אותה טענה ולפיה "הסידור המשפחתי" היה שלבן אחד יהיו 2 משקים ולאחיו 0. עוד יש לציין כי הזכויות במשק 46 הועברו לבעלות עמוס ז"ל בינואר 1985 כחמש שנים לפני שהסבא רחמים ז"ל נפטר בשנת 1990. אף כאן הדבר מחזק את אותו "סידור" משפחתי הנטען בידי הנתבעים 1-5 ולפיו המטרה של האחים הייתה שעמוס ז"ל, יהיה הבעלים של המשק שבו התגורר כל השנים, משק 46 ואילו אברמינו ז"ל יהיה בסופו של יום הבעלים של המשק שהוא ומשפחתו התגוררו בו כל השנים, משק 96.

24. לדברים יש להוסיף כי הרשויות כולן, הסוכנות, הרשות, והמושב ראו לאורך השנים מאז ינואר 1985 את עמוס ז"ל כבעלים של נכס אחד בלבד, של משק 46 וכך גם עמוס ז"ל ראה עצמו במסמכים שעליהם הוא חתם. עמוס ז"ל לא נתן כל ביטוי אחר במהלך השנים לאותו וויתור על משק 96 כאשר לראשונה טען לבעלות בזכויות למרות אותו וויתור עליו חתם, רק שבע שנים לאחר פטירתו של אחיו אברמינו ז"ל במסגרת התביעה שהגיש בשנת 2005 . אף בסיומה של התביעה עת ביקש הוא למוחקה, עמוס ז"ל הודה שאין לו ראיות להוכחת טענתו, ומאז לא השתנה המצב הראייתי.

25. לפיכך, לא רק שאין מדובר בכך שהתובעים לא עמדו בנטל השכנוע לכך שהם זכאים להיות כחליפיו של עמוס ז"ל בעלי זכויות בר הרשות במשק 96, אלא שהנתבעים הוכיחו באופן פוזיטיבי שלעמוס ז"ל ובהתאם לכך ליורשיו אין כל זכויות במשק 96 ולא היו כאלה מאז ינואר 1985. כן הוכיחו הנתבעים 1-5 כי הרישום על שם אימם המנוחה נעשה כדין.

26. טוענים התובעים כי כ יום מעבדים הם מקרקעין המשויכים למשק 96 כראייה לזכויותיהם. נושא זה לא מוצה והטענה לא הובררה, אולם גם אם בטענה זו יש ממש, לאור הקביעות בפסק דין זה, משמעות הדברים הינה שהתובעים אינם אלא ברי רשות של ברי רשות שהינם הנתבעים 1-5 באותם מקרקעין המסונפים למשק 96 ואשר הזכויות בו הועברו כדין מאת הרשות, הסוכנות והמושב לידי אימם המנוחה של הנתבעים 1-5 שלכאורה הם יורשיה ולא שוכנעתי בכול פגם שנפל בהענקת זכויות בר הרשות לאלמנתו של אברמינו ז"ל, אמה ז"ל היא אימם של הנתבעים 1-5 .

27. לאור האמור, דין תביעת התובעים לדמי שימוש ראויים במשק 96 אף היא להידחות ולאור כך שנדחתה טענתם לזכויות במשק 96.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

התובעים, ישלמו הוצאות הנתבעים 1-5 בסך של 15,000 ₪, הוצאות הנתבעת 6 (הסוכנות היהודית) בסך 10,000 ₪, הוצאות הנתבעת 7 (רשות מקרקעי ישראל) בסך 12,000 ₪ והוצאות הנתבע 8 (מושב עוזה) בסך של 8,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום.

ניתן היום, ז' שבט תשע"ח, 23 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.