הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ת"א 66876-07-17

בפני
כבוד ה שופט שלמה פרידלנדר

תובעת

אלה אלחזוב
ע"י עו"ד ד"ר דוד בוסקילה

נגד

נתבעת
אולגה טומשוב
ע"י עו"ד מוריה אפרת מכלוף

פסק דין
מבוא וטענות הצדדים
לפניי תובענה להצהיר כי התובעת היא בעלת זכות החכירה לדורות בדירה ברח' חוגלה 20/4 בבאר שבע (גוש 38098 חלקה 22 תת-חלקה 64, שבבעלות רשות הפיתוח; להלן: "הדירה").
התובעת טוענת כי בשלהי שנת 2008 הסכימה לבקשת ביתה אינסה, חברתה דאז של הנתבעת, לרשום את המשכנתא של הנתבעת על הדירה של התובעת, באופן זמני; כדי שהנתבעת, שעמדה לעבור דירה לאשדוד, לא תפסיד מענק מותנה ברציפות זכויות בדירה בנגב ("מענק נגב") . דא עקא, שהנתבעת ניצלה לרעה את מחלתה של התובעת ואת אי-שליטתה בעברית, וגרמה להחתמתה על חוזה המכר מיום 4.11.08 ועל מסמכים נלווים, שלפיהם זכות החכירה לדורות בדירת התובעת עברה לבעלות הנתבעת לצמיתות, מבלי שהתובעת תהיה מודעת לכך. בניגוד לתניות החוזה בעניין התמורה, בסך 220,000 ₪, ובעניין העברת החזקה – התובעת מעולם לא ביקשה ולא קיבלה תמורה בעד עסקה זו, ולא העבירה לנתבעת את החזקה בדירה, אלא המשיכה לנהוג בדירה מנהג בעלים, בכך שהשכירה אותה לשוכרים שונים, וגבתה את דמי השכירות, מבלי להטריד עצמה בחוזה האמור. בחלוף כ-8 שנים, בשל צורך לשפץ את הדירה ולהכשירה למגורי בנה, פנתה התובעת לעירייה לקבלת תשריט הדירה, ונדהמה לגלות שהדירה רשומה על שם הנתבעת. בעקבות גילוי זה, פנתה ביתה של התובעת, אינסה, לנתבעת, בשיחה שהוקלטה ותומללה, אשר ממנה עולה כי הנתבעת מודה כי הדירה שייכת לתובעת. שיחה דומה התנהלה והוקלטה גם עם בן זוגה של הנתבעת, רומן. התובעת טוענת לזיוף חתימתה על מסמכים שונים, לרבות זיוף הסכמי שכירות לצורך יצירת רושם כאילו דווקא הנתבעת היא שנהגה בדירה מנהג בעלים, ולתמיהות שונות בתהליך רישום הזכויות בדירה על שם הנתבעת. אפילו היה חוזה מכר – הוא הופר בהפרה יסודית על ידי הנתבעת, באי-תשלום התמורה. לא סביר שהתובעת הייתה מוכרת, בתמורה לסך 220,000 ₪, דירה שרכשה מכונס נכסים אך כשנה קודם לכן (ביום 28.5.2007), בתמורה לסך 260,000 ₪ בקירוב [$55,000, לפי שער של 4.035 ₪ לדולר; ראו סעיף 14 בכתב ההגנה]. התובעת מסכמת את גרסתה וטענתה כלהלן: " התובעת תטען כי התנהגותה של הנתבעת, בתחבולות וממניע של מרמה וחוסר תום לב, הדרך המתוחכמת בה ניצלה את תום ליבה של התובעת ואת מחלתה על מנת להחתימה על חוזה שכלל לא הבינה את משמעותו, הזיוף של מסמכים על מנת ליצור מצג שווא, אי תשלום תמורה ככתוב בהסכם, כל אלה מעידים בעד עצמם על יצירת הסכם פיקטיבי אשר דינו, בטלות" [כתב התביעה, סעיף 55].
הנתבעת טוענת כי לא היו דברים מעולם, והתובעת מנסה לבטל עסקת מכר "מתוך זדון ובלא ניקיון כפיים במטרה להוביל לביטולה של העסקה בין הצדדים מתוך שיקולי כדאיות גרידא" [כתב ההגנה, סעיף 1]. לטענת הנתבעת, בינה לבין אינסה, בת התובעת, "אין ולא היה מעולם קשר חברי כל שהוא, מעבר להיכרות בסיסית במכון הקוסמטיקה" [שם, סעיף 18]. התובעת עצמה הובילה את הנתבעת לעו"ד שלמה (שלומי) אביטן, שהיה מוכר לתובעת מעריכת עסקה קודמת עבורה, כדי לערוך את העסקה הנדונה, ושבה וביקרה במשרד מספר פעמים [שם, סעיפים 21, 48]. התובעת קיבלה בעד הדירה תמורה בסך 350,000 ₪. לבקשת התובעת, לצורך השתמטות ממס שבח, הוסכם שבחוזה יירשם סך 220,000 ₪, והנתבעת, שלא תוכל לקבל הלוואת משכנתא על סכום שלא נרשם, תפרע את היתרה על ידי כך שהתובעת תמשיך להשכיר את הדירה ותגבה דמי שכירות למשך 9 שנים לאחר הרכישה. הסכמה זו, המנוגדת לחוזה שבכתב, הייתה בעל פה ולא דווחה לעו"ד אביטן. הנתבעת שילמה לתובעת, במזומן, שני תשלומים על חשבון התמורה בסך כולל של 90,000 ₪, והתובעת אישרה זאת בחתימתה, שאומתה על ידי עו"ד אביטן [נספח ה1 לכתב ההגנה]. יש גם תיעוד תומך בתשלום היתרה, בסך 130,000, באמצעות שיק של בנק ירושלים לפקודת התובעת, שהתובעת חתמה על גבי צילומו לאישור קבלתו [נספח ו2 לכתב ההגנה]. הנתבעת שיתפה פעולה עם התובעת בהשכרת הדירה לאורך השנים, כנדרש נוכח היות הנתבעת הבעלים הרשום של הזכויות בדירה. בכלל זה, הנתבעת התלוותה לתובעת, בשנת 2014, למשרד עו"ד גדעון פנר, לצורך הגשת תביעה נגד אחד השוכרים [כתב ההגנה, סעיף 31]. הנתבעת לא ידעה על מחלת התובעת, שהסתדרה מצוין בעברית ולא נזקקה לתרגום, לרבות בעסקאות ובהתנהלות מול הכונס, עו"ד אביטן והשוכרים . לא היה אצל התובעת שום ביטוי חיצוני למצוקה או אי-כשירות, לא על רקע רפואי ולא על רקע לשוני [שם, סעיפים 39, 43, 45]. הנתבעת הכחישה זיוף חתימות של התובעת, וציינה שחלקן אף אומתו ע"י עו"ד אביטן. הנתבעת טוענת , בהסתמך על חוות דעת מומחה מטעמה, כי ההקלטה והתמלול המתורגם של שיחת הבת אינסה עם הנתבעת ובן זוגה רומן (ברוסית) עברו עריכה מניפולטיבית ואינם משקפים את השיחות ואת המציאות כהווייתן. לקראת חודש נובמבר 2017, שבו עמדה להסתיים התקופה שבה הייתה התובעת זכאית להשכיר את הדירה, ושבו היה עליה למסור את החזקה בדירה לנתבעת, לפי ההסכם בעל פה ביניהן – התחילה התובעת ליזום הטרדות ופעולות משפטיות למניעת מסירת הדירה לנתבעת [שם, סעיפים 34-33]. הנתבעת טוענת, אפוא, כי חוזה המכר היה אמיתי ומחייב, וכי שולמה מלוא התמורה בגינו, הגם שלא כאמור בו אלא באופן שהוסכם בין הצדדים בעל פה.
במילים פשוטות, גרסת הנתבעת היא שהתובעת מכרה לה את דירתה, תוך דחייה של מסירת החזקה; בעוד שגרסת התובעת היא שהתובעת רק השאילה לנתבעת את זכות הקניין הרשומה (ה- "Title") בדירתה, ללא זכות החזקה.
להלן אסקור את הראיות העיקריות שהובאו בהליך, בתוספת הערות בדבר התייחסותי אליהן; ולאחר מכן אדון במסקנה העולה ממכלול הראיות הללו.

חוות הדעת של המומחה לזיהוי כתבי יד
בעקבות טענת התובעת לזיוף חתימותיה על מסמכי עסקת המכר המוכחשת על ידיה, ובהתאם להסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה [פרוטוקול מיום 22.11.17, עמ' 5] , הוגשה ביום 8.7.18 חוות דעת מכרעת מאת מומחה לזיהוי כתבי יד, מר אמנון בצלאלי, מיום 5.7.18 (להלן: "המומחה") . מסקנות המומחה היו כי, בסבירות גבוהה, החתימות על חוזה המכר הן של התובעת. קיים קושי להגיע למסקנה מובהקת לגבי אישור התשלום בסך 90,000 ₪, אולם לא נצפו ניגודים בין החתימה לבין הדוגמאות העשויים להצביע על כותב אחר. החתימה על צילום ההמחאה הבנקאית של הבנק למשכנתאות בסך 130,000 ₪ אמיתית, אך קיימת אי בהירות לגבי הקשר שבין הכתב של התובעת, הממוקם בזווית לא מקובלת בשולי הדף, לבין תוכן אישור הקבלה שמעליו. אין קשר ממשי בין חתימתה הנחזית של התובעת על גבי ייפוי הכוח הבלתי חוזר לבין הדוגמאות, וכך גם לגבי הבקשה לרישום הערת אזהרה. לגבי שם המשכיר בהסכם השכירות שנבדק, נמצא שהשם המקורי היה של התובעת, אך הוא כוסה בנוזל מחיקה לבן , ועל גבי המחיקה נרשם שמה של הנתבעת. ממצא זה נתמך על ידי חתימות מקוריות של התובעת בשולי ההסכם. המומחה הדגיש כי יכולת הבדיקה הייתה מוגבלת, משום שנמסרו לו צילומים – ולא מסמכים מקוריים, שלא אותרו על ידי הצדדים.
המומחה אישר כי התובעת חתמה על חוזה המכר. אולם, למעשה התובעת לא הכחישה את חתימתה על חוזה המכר, אלא רק חתימות מסוימות על מסמכים מסוימים שנחזו להיחתם על ידיה, שאין בהם כדי לבטל את עצם ההתקשרות בחוזה. לגבי החוזה הייתה עיקר טענתה של התובעת כי הוחתמה עליו על יסוד ההנחה שהוא לא נועד אלא להסדיר את רישום המשכנתא של הנתבעת על דירת התובעת, באופן זמני; ומבלי שהוסברו לה תוכנו ומשמעותו. למעשה, לא ניתן היה להגשים את הסכמת התובעת לסייע לנתבעת אלא בדרך של כריתת חוזה מכר ; שרק לפיו היה הבנק למשכנתאות עשוי להסכים לגרירת המשכנתא של הנתבעת אל הדירה של התובעת, תוך שימור מענק נגב, תחת גרירתה לדירת הנתבעת באשדוד, שהייתה גורמת לאבדן המענק. לפיכך, החתמת התובעת על חוזה המכר מיום 4.11.08 תאמה לחלוטין את כוונת התובעת, שלא הייתה רשאית להלין – לגרסתה היא – אלא על הימשכות היאחזותה של הנתבעת ברישום הזכויות בדירה על שמה, מעבר לתקופה המינימלית שנדרשה לשימור הזכאות למענק נגב, כהסכמת הצדדים לגרסתה. לפיכך, הממצא של המומחה בדבר אמיתות חתימותיה של התובעת על החוזה אינו מסייע להכרעה במחלוקת.
המומחה נטה לאשר את חתימות התובעת על אישורי התשלום. לכאורה, חתימת התובעת על אישור בדבר תשלום התמורה מורה על תשלום התמורה; אשר הוכחש על ידי התובעת, ואשר אינו מתיישב עם טענתה לעסקת מכר פיקטיבית שכיסתה על "השאלה" , אלא תומך בגרסת הנתבעת בדבר עסקת מכר אמיתית, כנגד תמורה ששולמה בפועל. דא עקא, שדווקא בנקודה חשובה זו המומחה היה מסויג בדבר מובהקות ממצאיו. מצד שני, ממצאי המומחה, שכאמור נוטים לייחס לתובעת את החתימות על גבי אישורי התשלום, נתמכים בעדותה של גב' פנינה פולדי, מזכירתו של עו"ד אביטן, שלפיה התובעת חתמה לפניה על אישור קבלת התשלומים בסך כולל של 90,000 ₪; ובעדותו של עו"ד אביטן, שאישר את חתימת התובעת על גבי אישור זה. איני מייחס משקל רב לתמיהתו של המומחה בדבר מיקום חתימתה של התובעת בפינת הצילום של השיק בסך 130,000 ₪. ניתן לראות, לדוגמא, בדף האחרון של חוזה המכר בין הצדדים [מוצג 3 עמ' 25 בתיק המוצגים מטעם התובעת], שהתובעת אינה מקפידה על "מיקום תקני" של חתימתה על פני הדף שעל גביו היא חותמת. אטעים כי דווקא מסמך זה הוגש למומחה במקורו. כלומר, מדובר בכתב וחתימה מקוריים על גבי צילום השיק; בניגוד למסמכים אחרים שהמומחה ציין כי הוגשו לו רק צילומיהם [ראו והשוו חוות הדעת, תיאור המסמכים שנבדקו]. עוד אציין כי השיק היה לפקודת התובעת, והוא נפרע בבנק על ידי הנתבעת [ראו מוצגי התובעת מס' 44-39, עמ' 169-158 בתיק המוצגים מטעמה]. כלומר, התנוססה על גבו חתימת היסב של התובעת [שם, עמ' 159], הנראית דומה לחתימת התובעת על צילום השיק בסך 130,000 ₪, שאושרה על ידי המומחה, ואשר נראתה אמיתית לבנקים שטיפלו בהצגתו לפירעון.
מסקנתי, אפוא, מעבר למאזן ההסתברות האזרחי, כי התובעת אכן חתמה למצער על החוזה ועל אישורי התשלום; וכי הכחשותיה בעניין זה פוגמות במהימנותה.
המומחה חשף ניסיון לזייף את שם המשכיר על גבי אחד מחוזי השכירות, בדרך של מחיקת שם התובעת בנוזל מחיקה, ורישום שם הנתבעת תחתיו. זהו ממצא וודאי, הנתמך על ידי המסמך המקורי, שבו רשום שם התובעת ללא נוזל מחיקה, אשר נמצא על ידי ב"כ הנתבעת במשרדי העירייה. אולם זהו ממצא תמוה; משום ש הניסיון להציג את הנתבעת כמשכירת הדירה אינו צליח, בשים לב לקיומם – הידוע לשני הצדדים – של חוזי שכירות נוספים, שבהם מתנוסס בעקביות שמה של התובעת. כמו כן, למעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת השכירה את הדירה לאחרים בשנים הנדונות – אם כחלק ממנהג בעלים, כגרסת התובעת, ואם כחלק מן התמורה בעד מכירת הדירה, כגרסת הנתבעת. בנסיבות אלה לא מובן מה היה האינטרס של צד כלשהו לבצע זיוף זה; אלא אם מדובר בניסיון מגושם של התובעת להשחיר את הנתבעת ולטפול עליה אשמת זיוף שתפגום במהימנותה. אכן, נראה שידה של התובעת הייתה בזיוף; משום שהמסמך עם נוזל המחיקה הועבר לבא-כוחה על ידיה [ראו הניתוח, המקובל עליי, בסיכומי הנתבעת, סעיפים 29-26; ובמיוחד לסתירה בין דברי התובעת לבין דברי בא-כוחה בעמ' 28 ו-32 בפרוטוקול]. יש בכך כדי לפגום במהימנותה של התובעת.

פוליגרף
הצעתי לצדדים להיבדק בפוליגרף אצל מומחה מטעם בית המשפט, והודעתי להם מראש כי אשקול לייחס קבילות ומשקל לתוצאות בדיקה כאמור (כמבואר להלן) , כמו גם לסירוב להיבדק כאמור (כדין מי שנמנע מהבאת ראיה) . התובעת הסכימה, והנתבעת סירבה. דא עקא, שהתובעת לא הסתפקה בכך שהודיעה לבית המשפט על הסכמתה, דבר שהיה גורר הפנייתה לבדיקה אצל מומחה מטעם בית המשפט כאמור; אלא נבדקה באופן עצמאי ופרטי במכון שאינו מוכר לבית המשפט [החלטה מיום 16.9.17 ; ודברי הצדדים והחלטה ב פרוטוקול עמ' 3, 4, 15-14].
כמבואר בהחלטה הנזכרת, עמדתי היא כי הגם שבדיקת הפוליגרף טרם הוכרה כראיה מדעית לאמירת אמת או שקר [ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי (27.4.1988)] – ניתן לקבלה כראיה עובדתית, בין שאר הראיות, להוכחת תגובות גופניות שהתלוו למסירת גרסה מסוימת, אשר עשויות לבטא דחק נפשי, או היעדרו, בזיקה לאותה גרסה. יוזכר כי "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" [ סעיף 53 בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: " פקודת הראיות")]. עוד יוזכר כי, לפי סעיף 10א בפקודת הראיות, "בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו" [פקודת הראיות, סעיף 10א(ג)]. כלומר, תגובות גופניות המתלוות למתן האמרה או העדות, כפי שהן משתקפות מתוך בדיקת הפוליגרף, הן נסיבות הכרוכות במתן האמרה או העדות, ועשויות להוות "אותות אמת" (או אותות שקר) המשפיעים על מהימנותה, ביחד עם מסכת הראיות בכללותה. עמדה זו טרם נדונה בפסיקת בית המשפט העליון, וממילא אינה סותרת את ההלכה הפסוקה .
אמינותה של בדיקת פוליגרף (בממוצע, למעלה מ-80%) עולה בעשרות אחוזים על התרשמות בלתי-אמצעית מסימנים התנהגותיים בעת העדות, ואפילו על עדות ראייה . היא בוודאי אינה נופלת מראיות אחרות, בלתי וודאיות אך בכל זאת קבילות בהליכים משפטיים, כגון חוות דעת סוציאליות, פסיכולוגיות ופסיכיאטריות, והערכות של מסוכנוּת [ראו: איתן אלעד, הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו (בר-אילן 2005), עמ' 276-206; 191-153; Don Grubin, “The Polygraph and Forensic Psychiatry”, 38(4) J. Am. Acad. Psychiatry L. 446 (2010); Robert Buckhout, "Psychology and Eyewitness Identification", 2 L. & Psychol. Rev. 1976, 75, 90 ; דורון מנשה, רביע עאסי, "טעות בזיהוי חזותי של חשודים: הזמנה למחקר ורפורמה", משפטים לה (תשס"ה) 205-329, כגון מול הערות שוליים 179, 189, 235, 322, 332, 372; Amsel T., "Comparative Review of Polygraph and Other Diagnostic Tools and Methods", APA Magazine (2013) 46(1), 45 – 57. Also Published in: European Polygraph 7(1), 23 ; אפרת פינק, רתם רוזנברג רובינס, "הפוליגרף כמכשיר לגילוי האמת או כראיה מדעית: עיון מחדש בסוגיית קבילות הפוליגרף בהליכים פליליים", הפרקליט נג תשע"ג 3, עמ' 33-20; הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 3.1102, שימוש בבדיקות פוליגרף על ידי רשויות המדינה, עדכון מיום 8.9.2009, פרק א(1)].
לא בכדי, אפוא, מסתייעים בפוליגרף בחקירות משטרה, ביטחון וביטוח; ואני סבור כי הסתייעות בפוליגרף עשויה לתרום גם לבירור האמת בהליכים משפטיים. ספק רב בעיניי אם מותר לנו שלא לעשות שימוש זהיר בכל אמצעי זמין העשוי לסייע בחקר האמת; בהתאם למגמת המעבר של דיני הראיות מכללי קבילות לעקרונות משקל. ככל שתרבה ההידרשות לפוליגרף בהליכים משפטיים – יגדל התמריץ להשקיע במחקר ופיתוח בתחום זה של התחקות אחר שקרים ( Deception Detection או Liespotting). חזקה שבעקבות כך ישוכללו אמצעים כאלה ואחרים ויהפכו לאמינים יותר, נגישים יותר, ופולשניים פחות – מה שיצמצם את החשש לטעויות ולפגיעה בכבוד הנבדקים .
בענייננו, התובעת הגישה כאמור חוות דעת פרטית מאת מומחים לפוליגרף, ה"ה יוחאי קיטרון וחגי קיטרון. התובעת השיבה בשלילה על השאלות "האם במשרדו של (עו"ד) שלומי אביטן קבלת סכום של 40 א' ₪ או יותר במזומן? האם קבלת מאולגה (הנתבעת) צ'ק על סך 130 א' ₪ עבור הדירה שלך בב"ש?" [מוצג 38, עמ' 157-154 בתיק המוצגים מטעם התובעת; התוספות בסוגריים אינן במקור]. מסקנת המומחים הייתה כי "לא מאובחנות תגובות פיזיולוגיות המעידות על אמירת שקר. בהסתמך על ממצא הבדיקה וניסיוני המקצועי, אני סבור שהנבדקת דוברת אמת...". הנתבעת וויתרה על חקירת המומחים [פרוטוקול עמ' 71]. בסיכומיה [פסקאות 56-54] טענה לאי-קבילותה של חוות הדעת, וגם ציינה כי התוצאה הראשונית לא הייתה חד-משמעית, והתובעת זומנה לבדיקה נוספת.
חרף גישתי האמורה, בענייננו החלטתי שלא להתחשב בממצאי הפוליגרף. אין מדובר בבדיקה אצל מומחה מטעם בית המשפט, אלא בבדיקה פרטית. איני מטיל, חלילה, דופי בבדיקה ובעורכיה. אולם, כאשר בעל דין מגיש בדיקה פרטית, אין לדעת אם הייתה זו בדיקה יחידה. לא מן הנמנע שהוא קושש בדיקות אחדות והגיש את זו שתוצאותיה נוחות לו. כבר צוין כי התובעת לא הפיקה תוצאה חד-משמעית בבדיקה הראשונה, ועורכי הבדיקה העניקו לה הזדמנות נוספת. לא נחשפתי לפרטי הממצאים הפיזיולוגיים העובדתיים שהפיקו עורכי הבדיקה בשתי הבדיקות, אלא אך למסקנותיהם. בענייננו אין מדובר בממצא חיובי של מתח פנימי, בזיקה לשאלות האמורות, העשוי לבטא אמירת שקר; אלא על ממצא שלילי של היעדר מתח פנימי. ממצאים כאלה נמצאו כבעלי תקפוּת פחותה יחסית לממצאים חיוביים [ראו סיכום הממצאים בהנחיית היועמ"ש הנזכרת]. איני זוקף את סירובה של הנתבעת להיבדק לחובת מהימנותה; משום שלא מן הנמנע כי סירובה נבע מעצה משפטית של עורכת-דינה, שהצהירה כי אינה רוחשת אמון לבדיקה זו [פרוטוקול עמ' 14], ולא דווקא מחשש כי גרסתה תיחשף כשקרית. יצוין כי בהקשר מסוים הנתבעת דווקא הסכימה להיבדק בפוליגרף [פרוטוקול עמ' 66]. כאמור – אין מדובר בראיה מדעית שחוות דעת מומחה אודותיה מהווה ראיה קבילה, כשלעצמה, בהיעדר הסכמה דיונית לקבלתה; והשימוש בה בהליכים משפטיים טרם נעשה מקובל. לאור המקובץ, איני קובע ממצא על יסוד בדיקת הפוליגרף של התובעת והסירוב להיבדק של הנתבעת.

עדות עו"ד עינב חימי
עדותה של עו"ד עינב חימי, חברתה הטובה של אינסה שלימים הפכה גם לחברתה של הנתבעת [פרוטוקול עמ' 17], עשתה עליי רושם חיובי, ואני נכון לקבוע ממצאים לפיה.
עו"ד חימי העידה על היחסים ההדוקים בין אינסה, בת התובעת, לבין הנתבעת ["אז הן היו חברות הכי טובות, הן היו כמו אחיות... עזרו אחת לשניה. היתה ביניהן אהבה"; שם]. זוהי תמיכה ראייתית בגרסת התובעת, הפוגמת במהימנות הנתבעת אשר הכחישה מכל וכל יחסים כאמור [שם, עמ' 58] . עו"ד חימי העידה שאינסה סיפרה לה כי התובעת נעתרה לבקשתה לרשום את הדירה על שם הנתבעת, כדי לקבל "הטבה כלשהי בשביל אולגה" [פרוטוקול עמ' 18]; והיא, עו"ד חימי, סירבה לשתף פעולה עם ה" קומבינות שלהן" [שם]. מעדותה זו עולה שהתובעת ידעה שהיא מתקשרת בחוזה המעביר את הדירה על שם הנתבעת, חרף הסיכון המשפטי הכרוך בכך שמפניו הזהירה עו"ד חימי את אינסה, משום שלא ניתן היה להיענות לצורך של הנתבעת בלי לעשות כן, ומשום שאינסה נתנה אמון מלא בנתבעת. עדות זו של עו"ד חימי פוגמת במהימנות התובעת, אשר השימה עצמה כמי שלא ידעה על מה היא חותמת וכמי שהופתעה לגלות, בחלוף שנים, כי דירתה רשומה על שם הנתבעת. עדותה של עו"ד חימי, אפוא, פוגמת במהימנותם של שני הצדדים.
נקודה נוספת בעדותה של עו"ד חימי ראויה לציון: עו"ד חימי העידה שאינסה התקשרה אליה, כחברה, אחרי שיחתה הטלפונית עם הנתבעת, והשיחה לפי תומה, בנסיבות שאינן מעוררות חשד למגמתיות, וכשהיא "מאוד נסערת": "תראי מה האישה הזו עם עוד כמה כינויים לא נעימים עשתה לאמא שלי, היא רוצה לקחת לה את הבית, ועכשיו היא מבקשת שאם אנחנו רוצים להחזיר היא רוצה כסף... דיברו על סכום קטן יחסית של כ-40,000-35,000 ₪" [פרוטוקול עמ' 18; ראו גם עמ' 20]. עדות זו תומכת בגרסת התובעת.
אולי ניתן למצוא בעדותה של עו"ד חימי נקודה נוספת: בשיחותיה עם אינסה, שהיו בגדר שיחה בין חברות ולא נועדו לביים ראיות – לא נשמע מוטיב שאינו מתיישב עם גרסת התובעת, כגון רמז לקבלת תמורה כזו או אחרת . לאור מה שנאמר ושלא נאמר באותן שיחות – התרעומת של אינסה על הדרישה הכספית של הנתבעת ורומן נשמעה אותנטית. לו הייתה התובעת מקבלת תמורה כלשהי (מלבד המתנה בסך 5,000 ₪ , כלהלן בפסקה ‎29) – מן הסתם דרישת השבה הייתה מתקבלת בהלך רוח אחר.

עדות התובעת
התובעת שללה בעדותה כי ראתה את השיק בסך 130,000 ₪ או חתמה על צילומו [ פרוטוקול עמ' 23]. כזכור, המומחה, שהוסכם בין הצדדים כי חוות דעתו תהיה מכרעת, אישר את אמיתות חתימתה של התובעת על גבי צילום זה, ואני מעדיף את חוות דעתו על גרסתה.
התובעת העידה כי עד הביקור בעירייה, בשנת 2017, לא ידעה שהדירה רשומה על שם הנתבעת [פרוטוקול עמ' 27]:
ש. האם ידעת קודם לביקור בעיריה שהדירה רשומה ע"ש אולגה?
ת. לא, אני לא נתתי דירה אלא מענק לזמן קצר".
חוששני שאין זו אמת. בהמשך הדברים העידה התובעת [שם; ההדגשה הוספה] :
" ... משפחת דרובוט לא שילמו כסף ואמרתי שבלי כסף אין דירה שלי ופיניתי אותם, וששון (עו"ד ששון ממשרד עו"ד פנר – ש"פ) כתב מכתב והם יצאו לפני הזמן.
ש. את הלכת לעו"ד ששון והוא ביקש שאולגה תבוא. זה היה בערך בשנת 2014. אפשר לומר שבשנת 2014 את ידעת שבהית רשום על אולגה כי פנר אמר לך?
ת. לא, פנר לא אמר כלום, הוא אמר שזה רשום על אולגה, אבל אני יודעת שזה אמור להיות רשום על אולגה באופן זמני לצורך המענק, כך אני מבינה. אני מחכה שהיא תקבל את המענק, והרישום יחזור על שמי".
כלומר, התובעת הבינה יפה, מלכתחילה ולמצער במועד הביקור במשרד עו"ד פנר בשנת 2014, שמהות העסקה שעשתה עם הנתבעת היא העברת הדירה על שם הנתבעת, למשך כמה שנים. היא לא הייתה אמורה להיות מופתעת, אפוא, בשנת 2017, שהדירה רשומה על שם הנתבעת. לכל היותר, הייתה אמורה להתרעם על השיהוי בהעברת הדירה בחזרה על שמה, ולדרוש את אכיפת ההסכם בעל פה ביניהן בעניין זה. אולם, לא זו הייתה גרסת התובעת, שהתייחסה לעצם קיומם של החוזה, ושל הרישום בטאבו (ובעירייה, לפי הנמסר לה לטענתה), כאל תרמית של הנתבעת שנפלה עליה כרעם ביום בהיר. דבר זה פוגם במהימנותה.
בחקירתה הנגדית של התובעת עלה כי לא נמצאו בתדפיס חשבון הבנק שלה החיובים המצופים, לפי עדותה, של כרטיס האשראי וקופת החולים. ב"כ הנתבעת לא הטיחה בה עובדה זו ישירות, אך בסיכומיה טענה כי יש בכך כדי להצביע על הסתרת חשבון בנק נוסף של התובעת, שלו נחשף – היו ניכרים בו עקבות של קבלת התמורה בעד מכירת הדירה [ראו עדות התובעת ב פרוטוקול עמ' 31-30; וסיכומי הנתבעת, סעיפים 43-42]. התמיהה היא במקומה; אך המסקנה נראית לי בלתי משכנעת. מי שרוצה להסתיר קבלת כספים, בוודאי אם דפוס התנהלותו הכספית הוא כשל התובעת ["הכל אני משלמת במזומן, כי אני לא יודעת מה יש בבנק"; פרוטוקול עמ' 30] – אינו מפקיד אותם בבנק כלשהו. זאת ועוד: הנתבעת הייתה יכולה לברר בנקל חשד זה. מספר הבנקים בישראל קטן מאוד. לו ביקשה צו המורה לכל אחד מהם לגלות אם מתנהל אצלו חשבון של התובעת – הייתי נעתר לבקשה, כפי שנעתרתי לבקשות דומות לצורך בירורים בנקאיים בענייננו. מחדל ראייתי זה נזקף לחובת הנתבעת.
התובעת טענה כי הוחתמה על חוזה העסקה תוך ניצול מצבה הרפואי הקשה ואי-שליטתה בעברית [עדותה בפרוטוקול עמ' 24-23; סיכומים מטעמה, פרק 1 וכן עמ' 4 למעלה]; קרי: בנסיבות של עושק הפוגמות בהתקשרות [ חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: " חוק החוזים"), סעיף 18]. לא מצאתי ממש בטענה זו. הוברר כי התובעת התכוונה להעביר את דירתה על שם הנתבעת, ודבקה בכך גם זמן רב לאחר כריתת החוזה והתאוששותה הרפואית. עוד הוברר כי התובעת התנהלה עצמאית מול עורכי דין ושוכרים בעסקאות קנייה, מכירה והשכרה נוספות [פרוטוקול עמ' 28]. עו"ד אביטן ומזכירתו גב' פולדי שללו את האפשרות שהתובעת לא הייתה בכושר מתאים להתקשרות בעסקה בביקוריה במשרדם. טענה לביטול חוזה עקב פגם בהתקשרות יש להעלות תוך זמן סביר מכריתת החוזה; אך התובעת העלתה אותה לראשונה בכתב התביעה, קרי: בשיהוי של כ-9 שנים. כלומר, מדובר גם בעדות כבושה שמהימנותה פגומה מן הבחינה העובדתית, וגם בהחמצת המועד לטעון לפגם בהתקשרות מן הבחינה המשפטית.
התובעת לא טענה, ואין צריך לומר שלא הוכיחה, כי פנתה אי פעם לעו"ד אביטן בדרישה לקבל עותק מן המסמכים שהוחתמה עליהם. אדם נתפס על חתימתו, בוודאי על חתימתו שלה לא התכחש תוך זמן סביר מעשייתה, או מאז שנודע לו על טענה לעשייתה. כמה שנאמר: "חזקה על מי שחותם על חוזה, שהוא מכיר את תוכנו. מכל מקום, נושא הוא באחריות כלפי הצד האחר, אם הצהרתו מוכחת ככוזבת, או כאשר הוא מפר התחייבות שנטל על עצמו. ניצע סביר רשאי היה לסמוך על הצהרה והתחייבות אלה, ומבחן זה, שהוא אובייקטיבי, תופס גם במקרה שלפנינו" [ע"א 16/80 לולו נ' סלומון (18.9.1983), פסקה 1]. ועוד נאמר: "... אינה נשמעת הטענה מפי החותם על מסמך, שהוא חתם מבלי לקראו תחילה ומבלי לדעת את תכנו: אם לא ניתנה לו הזדמנות לקראו תחילה, צריך היה להימנע מלחתום; ואם לא קראו מסיבה אחרת או ללא כל סיבה, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד, ורואים אותו כאילו לקח על עצמו מרצון את הסיכון הכרוך בחתימתו על מסמך סתם" [ע"א 121/70 גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח בע"מ (28.2.1971), פ"ד כה(1) 648, פסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ח' כהן, עמ' 661-662. לכלל שלפיו אדם נתפס על חתימתו ראו גם ע"א 325/88 כהן טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק (23.1.1990), פסקאות 9 -10; ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (7.6.1990), פסקה 4 וה אסמכתאות המאוזכרות שם].
טענות התובעת לפגמים בהתקשרות בחוזה מיום 4.11.08 – למעט הטענ ות להיותו חוזה למראית עין , וחוזה בלתי חוקי – נדחות, אפוא.
התובעת העידה כי "אחרי כמה ימים, אולי שבועיים (מחתימת החוזה – ש"פ) , היא (הנתבעת – ש"פ) באה לבית שלה (צ"ל שלי – ש"פ) ואמרה לי שעזרתי לה המון ונתנה לי מעטפה שבו היה 5000 ₪, והחזרתי לה ואמרתי לה שאני יודעת שהמצב שלה קשה, והעזרה שלי זה מתנה ממני ולא צריך כסף " [פרוטוקול עמ' 24]. הנתבעת מכחישה זאת מכל וכל [פרוטוקול עמ' 67]. אולם, מבחינת התובעת אין מדובר בסתם הכחשה, או ב"מילוי חללים" בסיפור הבסיסי, או בהעצמה או בטשטוש של מוטיבים בגרסה – אלא בסיפור עצמאי, שלא נדרש לביסוס הגרסה, אשר יש בו פרטים פנימיים קונקרטיים. הלך הרוח של הנתבעת, המשתקף מסיפור זה, תואם את הלך הרוח שלה ושל בן זוגה רומן, כפי שהוא משתקף משיחותיה הטלפוניות של אינסה עמם, אשר יצוטטו בהרחבה להלן. אני נוטה, אפוא, להאמין לגרסת התובעת לגבי סיפור קטן זה, התומך בעיקר גרסת התובעת.
התובעת העידה כי רומן דרש ממנה 35,000 ₪ בגין השבת הדירה לתובעת, והזמין אותה לביתם של הנתבעת ורומן באשדוד, עם סכום זה במזומן, כדי לפתור את העניין [פרוטוקול עמ' 24]. גם עו"ד חימי העידה שאינסה הנסערת סיפרה לה על דרישה זו של הנתבעת ורומן [שם עמ' 18]. משקלה של עדות זו, הגם שהיא עדות שמועה כפולה (עו"ד חימי שמעה מאינסה ששמעה מאימה, התובעת) – אינו זניח; משום שאפילו חשודה התובעת בהונאת הנתבעת – היא אינה חשודה על הונאת ביתה אינסה, ואינסה אינה חשודה על הונאת חברתה עו"ד חימי; שהרי אף אחת מהן לא הייתה צפויה, בזמן אמיתי, להפיק תועלת לעניין הדירה מאמירת שקר לביתה או לחברתה, לפי העניין. כלומר, מעדותה האמינה של עו"ד חימי אני מסיק שאינסה אכן סיפרה לה על כך, כשהיא נסערת; ומדברי אינסה אני מסיק שאימה, התובעת, אכן שיתפה אותה בכך, בעקבות ההתרחשות האמורה. בתור עדות שמועה, היא אינה קבילה ישירות לאמיתות תוכנה; אולם היא קבילה כראיה נסיבתית למהימנות הדוברים, וכך היא מקרינה בעקיפין גם על מהימנות גרסתם. רמז נוסף לגרסה זו מצוי בדבריהם המוקלטים של רומן והנתבעת, שיצוטטו להלן, שלפיהם יש עוד היבטים לסיפור, לרבות עניין כספי לא סגור שרומן וולדיק דיברו עליו, ויש מקום לכך שהצדדים ייפגשו כדי להסדיר את העניין. רומן עצמו, כשהוטח בו עניין זה, השתמט מתשובה עניינית [כלהלן בפסקאות ‎41-‎42]. מכאן המסקנה, מעבר למאזן ההסתברות האזרחי, שהתובעת אכן שמעה מהתובעת, או מרומן, דרישה כספית כאמור, שיש בה משום תמיכה בעיקר גרסתה של התובעת.

עדות אינסה, שיחותיה המוקלטות וחוות דעתו של מומחה להקלטות מטעם הנתבעת
אינסה הצהירה והעידה על נסיבות שיחותיה הטלפוניות עם הנתבעת ועם רומן, בן זוגה של הנתבעת [תצהיר אינסה וצרופותיו, שהגשו ביום 4.12.17; פרוטוקול עמ' 35-34]. אינסה הכחישה עריכה מניפולטיבית כלשהי של ההקלטות.
מומחה מטעם הנתבעת, מר דניאל הרפז, חיווה את דעתו כי ההקלטות נערכו באופן מניפולטיבי [תיק המוצגים מטעם הנתבעת, מוצג 18]. לא מובנת לי הסתייגותו של ב"כ התובעת מהסתמכות הנתבעת בסיכומיה על חוות דעת זו, שהוגשה כדין, תוך שב"כ התובעת מוותר על חקירתו של מר הרפז [פרוטוקול עמ' 44].
לא השתכנעתי מחוות דעת זו. מר הרפז התבסס בעיקר על העולה מפירוט השיחות שהתקבל מחברת פלאפון [צורף למוצג 18 של הנתבעת] כי לא נמצאה שם שיחה, מהטלפון הנייד של אינסה לטלפון הנייד של הנתבעת, באורך מתאים להקלטות [גם השיחה עם רומן התקיימה כשהוא ענה לטלפון של אינסה במכשיר של הנתבעת; פרוטוקול עמ' 35]. אולם, עיון בפירוט השיחות מעלה כי דווקא היו שיחות ארוכות מהטלפון הנייד, לרבות באורך ההקלטה שמר הרפז ציין כי נמשכה כ-7 דקות [ביום 30.3.17, שחל באותה שנה ביום ג' ניסן, קרי: ערב פסח, בהתאמה מלאה לתוכן השיחה שבה הציע רומן להיפגש לאחר הפסח]. מר הרפז ציין כי שמע "קולות דחוסים" ונקישות, "דבר היכול להצביע על התערבות מאוחרת בהקלטה " [ההדגשה הוספה]. כלומר, אין מדובר בקביעה חד-משמעית.
אולם העיקר הוא בדברים עצמם, שמדברים בעד עצמם, ואינם נשמעים כ"פסיפס" של קטעי דברים התלושים מהקשרם. הטקסט העולה מן התמלילים שצורפו נשמע רצוף לחלוטין, עם קשר תוכני ומשמעי מלא בין משפט למשפט, ולא מצאתי בו כל קטיעות חשודות מבחינת רצף התוכן והזיקה בין דברי הדוברים [מבחר קטעים יצוטטו להלן].
הדוברים עצמם – הנתבעת ורומן – לא סתרו בעדויותיהם את הטקסט המתומלל במישור הקונקרטי, והסתפקו בטענות כלליות, סתמיות ובלתי משכנעות, כי הדברים סורסו או כי נאמרו רק " להרגעת הרוחות" [עדות רומן, פרוטוקול עמ' 40]. אולם, הדברים מדברים בעד עצמם אחרת; ומפני חשיבותם אצטט בהרחבה קטעים נבחרים משיחתה של אינסה עם רומן, ובהמשך – גם משיחתה עם הנתבעת [ההפניות בסוגריים הן לעמודי התמלילים של שתי השיחות]:
(עמ' 4)
"רומן: לכן אני רוצה להפגש איתך. באיזה תנאים. את הרי לא יודעת הכל. את יודעת רק את מה שאמא אומרת לך. אבל יש שני צדדים למטבע, את מבינה?
...
רומן: אני רק רוצה להפגש איתך ולהראות לך ולהסביר לך ולשמוע מה שתגידי לי ולפתור את הבעיה הזאת וזהו... בצורה אנושית. אנחנו נפגש איתך, כן? אני הצעתי להפגש עם ולדיק. (רומן רומז לחשבונות נוספים בין הצדדים שלא הובהרו, ונראה שהם מתקשרים לגרסת התובעת כי רומן דרש ממנה 35,000 ₪ כתנאי להחזרת הדירה על שמה – ש"פ ).
...
אינסה: אבל אסור להתעלל ככה בבן אדם, באמת. אולגה רצתה טובה.
רומן: מה עשיתי? מה עשיתי? מה גירשתי אותה מאיפשהו או שעשיתי לה משהו רע או שדיברתי איתה לא יפה?
(עמ' 5)
אינסה: אבל יוצא שהדירה על השם שלכם.
רומן: אז הדירה על שמנו כבר עשר שנים, אינסה יקירתי, עשר שנים היא כבר על שמנו.
אינסה: נו נכון אבל זאת הדירה של אמא.
רומן: נו אז משה קרה בעשר שנים האלה? תגידי לי, היו לך בעיות כלשהן בעשר שנים האלה? (רומן לא מוחה ולא אומר משהו כמו 'מה פתאום של אימא, היא מכרה אותה לאולגה לפני עשר שנים!' – ש"פ)
אינסה: אני אסביר לך, היא רצתה לעשות שיפוצים. היא רוצה להחזיר לולדיק (אחי אינסה, בן התובעת – ש"פ) . הרי אצל אימא היו גרים שוכרים כל הזמן. ויש לה שם,
רומן: אין בעיה, שתשכיר למי שהיא רוצה, מישהו מפריע לה בזה או מה? (יוזכר כי השיחה מתקיימת במועד סמוך לתום תקופת החזקה של התובעת, לגרסת הנתבעת; ובכל זאת רומן אינו מסתייג מן האפשרות שהתובעת תעביר עתה את הדירה לבנה, מן הסתם לתקופה משמעותית, שהרי היא אף מתכוונת לשפצה קודם. כל זה כמובן אינו מתיישב עם גרסת הנתבעת – ש"פ).
...
אינסה: אבל רק לא מבינה במה להבין. תקשיב, הדירה של אמא. היא רוצה לתת לולדיק.
רומן: אני לא מתווכח עם זה אפילו. אני הרי לא מכחיש את זה אינסה. (ההדגשה הוספה. זוהי אמירה מאוד ברורה של רומן התומכת בגרסת התובעת – ש"פ)
אינסה: אבל היא בשוק מזה שלקחתם הלוואה כלשהי על הדירה שלה (כאן מופיע מוטיב שיחזור בשיחת אינסה עם הנתבעת, ואשר עולה גם מראיות אחרות [ראו פרק 6 בסיכומי התובעת וההפניות שם, במיוחד למוצג 36 עמ' 138 בתיק המוצגים מטעם התובעת]. מתברר שהנתבעת ניצלה את העובדה שהדירה הנדונה נרשמה על שמה, ומשכנה אותה לטובת הלוואה נוספת, מלבד גרירת המשכנתא המקורית לצורך שימור מענק נגב. התובעת הבינה כי משמעות הדבר היא שהנתבעת "התנחלה" בדירתה, מבחינה משפטית, לתקופה ארוכה בהרבה מן המוסכם מלכתחילה. ראו עוד בעניין זה בשיחה בין אינסה והנתבעת – ש"פ) . יוצא שהדירה שלה,
רומן: תקשיבי, תקשיבי, אף אחד לא לקח שום דבר. אני לא יכול לדבר על הנושא הזה בטלפון. אני לא בטוח שאת לא יושבת עם איזה עורך דין שם.
אינסה: אני ברכב,
(עמ' 6)
רומן: או מקליטה אותי. (הדברים הנשמעים מפי רומן מקבלים משנה משמעות דווקא משהוא חושד שמקליטים אותו. חרף זאת, לא נשמעים ממנו דברים המחזקים את גרסת הנתבעת, בדבר מכירת הדירה לנתבעת, או השוללים את גרסת התובעת, המוטחים בו במפורש – ש"פ).
...
אינסה: הוא (ולדיק – ש"פ) גר ברמת גן בדירה של חדר וחצי. חדר וחצי. שם לילדה אין מה לעשות. ילדה בת 9 חודשים. מה היא תעשה עם חדר וחצי. אחי ידרוך עם המשקל שלו, מאה חמישים קילו, כבר אין מה לנשום. אז אמא שלי, איך זה נקרא, החליטה לתת לולדיק את הדירה הזאת כדי שהוא יגור שם עם אלינה (בת זוגו של ולדיק – ש"פ) והילדה. כי אין לו עכשיו כסף ללכת לקנות. הוא גר עכשיו ברמת גן. מבין?
רומן: נו.
אינסה: והיא שכנעה אותו "ולדינקה, תעבור לדירה שלי". לבאר שבע הוא לא כל כך רצה כי הוא בספורט, בתל אביב מכירים אותו טוב יותר, מכבדים אותו וכל זה.
רומן: נו.
אינסה: נו ולדיק כבר הסכים. שכנעו אותו כדי שהוא יעבור לגור בבאר שבע, ברחוב חוגלה בדירה של אמא (הדירה הנדונה – ש"פ) . עכשיו, מה אמא עושה. האינסטלציה שם מאוד לא טובה. כל השוכרים תמיד התלוננו על ריח מסריח. נו איזה ריח יש מרטיבות.
רומן: הבנתי. (שוב: אינסה מטיחה ברומן במפורש שהתובעת מתכוונת למסור את הדירה, שלפי גרסת הנתבעת נמכרה לה לפני כ-9 שנים, ואשר גם תקופת החזקה של התובעת בה לפי ההסכמה בעל פה ביניהן, לגרסת הנתבעת, עומדת להסתיים, ורומן, למרות שהוא חושד שהוא מוקלט, אינו מוחה ואינו מבטא גרסה נגדית – ש"פ).
(עמ' 7)
...
אינסה: אבל במסמך אמרו לה, לכי, הדירה לא רשומה על השם שלך. הדירה רשומה בטאבו על אולגה. אני אפילו,
רומן: אז מה חשבת, את קונה דירה, מה הטאבו לא נרשם? מה את לא מבינה את זה? את קנית לעצמך דירה בנתניה, מה רצת לרשום את הטאבו?
אינסה: אבל רומן, כשאמא עשתה לאולגה את העסקה הזאת כדי שאולגה,
רומן: אבל הטאבו נרשם אוטומטית. אף אחד לא רשם אותו. תקשיבי, אני עומד מאחורי המילים שלי. אף אחד לא נסע לשום טאבו. לא בשנת 16' כפי שאמרת. ולא בשנת 14' ולא ב 13' ולא ב 15'. (כלומר, במענה להטחת אינסה כי הנתבעת רשמה את הדירה בטאבו על שמה – רומן אינו מגיב באמירה כמו 'ברור, הרי הדירה נמכרה לאולגה!', אלא בהתגוננות שלפיה לא הנתבעת גרמה באופן פעיל לרישום זה; כאילו רישום הדירה בטאבו על שם הנתבעת גורם אי-נוחות גם לרומן. כך גם בהמשך, ובשיחת אינסה עם הנתבעת – ש"פ).
...
אינסה: עכשיו בנוסף, שאמא פתאום רוצה את המסמכים האלה ששלחתם לולדיק ולאלינה לא יודעת... בקיצור, אלינה חישבה ולפי המסמכים האלה. אני לא חישבתי (עמ' 8) ולא ראיתי, לא יודעת. והיא אמרה שעל הדירה של אמא, אם לחשב כמו שאתה אמרת לאלינה,
רומן: נו,
אינסה: שצריך לשלם עד שנת 30'
רומן: נו
אינסה: אז תקשיב, יוצא שעל הדירה של אמא יש כמעט חצי מיליון, בגדול. (שוב עולה עניין המשכנתא הנוספת, ארוכת הטווח, שהנתבעת לקחה על הדירה, מעבר לסיכום המקורי בין הצדדים לגרסת התובעת. כמובן שלפי גרסת הנתבעת אין כל בעיה בכך; אבל רומן לא אומר את זה – ש"פ).
...
אינסה: בוא נעשה דבר כזה. תקשיב. בוא נעשה ככה שאמא שלי תהיה רגועה. הינה עצרתי כדי לא לנסוע כדי שתשמע טוב יותר. נעשה ככה, אנחנו נפגש,
רומן: כן.
אינסה: אולי נלך לנוטריון. שאולגה תגיד ככה, תרשום שאין לה זכויות על הדירה הזאת. זה בנוטריון עם חותמת של עורך דין, שהדירה הזאת שייכת לאלחזוב אלה. ולזה. ואז בסדר. אתה מבין, אמא דואגת. נשבעת, היא מקיאה. היא מקיאה. אתה יודע מה זה להקיא? היא מדברת איתי ורצה להקיא. כל הזמן יש לה בחילה.
רומן: אבל עשר שנים הכל בסדר, אין שום בעיות. למה עכשיו היא, (שוב, אינסה מבקשת הצהרה נוטריונית של הנתבעת שהדירה שייכת לתובעת ואין לנתבעת זכויות בה; ורומן אינו מוחה, להפך, הוא מתפלא מדוע התובעת חשה שזכויותיה בסכנה – ש"פ).
אינסה: מכיוון שזה עכשיו בטאבו, כי בעירייה אמרו לה.
רומן: אבל טאבו זה אוטומטית...
אינסה: טוב לא יודעת, עכשיו תקשיב, נעשה ככה, נלך לנוטריון. נרשם מסמך שלאולגה אין זכויות למכור את הדירה, לגנוב את הדירה, לא יודעת מה לעשות, ש דירה הזאת שייכת לאמא שלי וזהו. ושהאישה שתחייה רגוע.
רומן: ... (ההשמטה במקור. אכן, מדובר בקטע משמעותי מאוד בשיחה. אולם, אני מניח שמדובר בקטע לא ברור שהמתמלל לא הצליח לפענח, ולא בהשמטה מכוונת; שהרי לכל אורך השיחה, הן עם רומן הן עם הנתבעת כלהלן, אין רומן והנתבעת שוללים אמירות דומות של אינסה, כמצופה נוכח גרסתם , אלא מקבלים אותן – ש"פ ).
...
רומן: אז בואי נקבע להפגש איתך אחרי החגים. פסח כשר ושמח ונפגש אחרי פסח.
אינסה: טוב, מה אני אגיד לך. פשוט, באמת, אני צריכה להרגיע את אמא איכשהו, אתה מבין?
רומן: אז תרגיעי את אמא. תרגיעי, אותה, למה את דואגת? אני שוב פעם אומר לך, עשר שנים הכל בסדר, הכל טוב.
אינסה: טוב.
רומן: אין שום, אני בכלל לא מבין מה זה הבלגן הזה.
...
רומן: שאמא לא תדאג. הכל בסדר." (כלומר, רומן מעביר מסר מרגיע שלפיו הנתבעת אינה מתכוונת להשתלט על דירת התובעת, והתובעת דואגת לשווא. רומן לא אומר משהו כמו 'אני לא יודע מה אימך רוצה, היא מכרה לנו את הדירה בכסף מלא לפני עשר שנים!' – ש"פ).
בשיחתה של אינסה עם הנתבעת אנו מוצאים אותם מאפייני תוכן, כלהלן:
(עמ' 3)
אינסה: תראי אולה, למה אתם לא רוצים להחזיר לה את הדירה? הרי בקשת לתקופה קצרה.
אולגה: למה אני לא רוצה? בבקשה, תקחו אותה, מה אני משתמשת בדירה שלה, מה אני גרה שם? אינסה את מוזרה כזאת, מה זה לא רוצה? (ההדגשה הוספה. אינסה מטיחה בנתבעת במפורש את גרסת התובעת, והנתבעת מאשרת אותה למעשה – ש"פ).
אינסה: אני מבינה אבל בעלך, אני הבנתי ככה מאלינה וולדיק שהוא אמר, בקיצור צריך להחזיר לכם כסף.
אולגה: איזה כסף להחזיר?
אינסה: תשאלי את רומה (הכוונה לרומן – ש"פ) .
אולגה: אני... (כך במקור – ש"פ) אמר שנשאר המשפט, יכול להיות ששלחתי לאח שלך, הוא דיבר איתם, מבינה? אחרי זה אמא אמרה שהיא תלך לנוטריון שתעשה איזה הסכם וזהו וכולם (עמ' 4) נעלמו, אני לא יודעת. אני לא צריכה את הדירה הזאת לחלוטין. אם הייתי צריכה אותה אז כבר מזמן הייתי מוכרת אותה ושוכחת. אינסה את מבינה את זה מצוין. (ההדגשה הוספה. הנתבעת שוב מאשרת גרסת התובעת, ורומזת לעניין כספי פתוח שנדון בין רומן וולדיק, כנרמז גם בשיחת אינסה עם רומן לעיל – ש"פ).
... (עמ' 5)
אינסה: הם הוציאו אישור שהוצאת את זה (את הטאבו – ש"פ) רק בפברואר או דצמבר של שנת 2016. אמא נכנסה לפאניקה "אולגה רוצה לשקר לי, אולגה רוצה לגנוב ממני את הדירה".
אולגה: אני עשיתי טאבו? איזה טאבו עשיתי?
...
אולגה: אני נשבעת לך שלא הלכתי לשום טאבו
(עמ' 6)
אינסה: באמא שלי, 2016 חודש דצמבר או פברואר, אני לא זוכרת את החודש אבל אני זוכרת את השנה, עבר על אולגה טומשוב. כשאמא גילתה שהעברת את הדירה מאחורי הגב שלה, שלא היית צריכה להעביר בכלל שום דבר, היא נכנסה להיסטריה ולכן היא,
אולגה: אינסה, בקיצור את מאמינה לי או שתמשיכי להגיד את שלך? אני אומרת לך אלף פעם שלא הלכתי לשום טאבו, לא העברתי שום דבר. מה זה טאבו? שהלכתי לטאבו? מה זה טאבו? (הנתבעת אינה מצדיקה את רישום הדירה בטאבו על שמה בכך שהיא רכשה אותה, אלא מצטדקת באמירה שהיא לא גרמה לרישום זה – ש"פ).
...
אולגה (צ"ל אינסה – ש"פ) : אבל את הרי לא קנית. ויוצא ככה שהטאבו על השם שלך. באיזה אופן? את מבינה מה העניין? את מבינה למה אימא בהיסטריה? אני הרי לא ממציאה את זה. אני לא אומרת כדי לריב איתך, אני פשוט מסבירה לך את הסיטואציה.
אינסה (צ"ל אולגה – ש"פ) : אני גם מסבירה לך. אני לא הלכתי לשום טאבו." (תגובת הנתבעת לא משתנה גם כשאינסה מטיחה בה במפורש את המילים "את הרי לא קנית", בהתאם לגרסת התובעת ובניגוד מוחלט לגרסת הנתבעת – ש"פ).
לסיכום העולה משיחותיה של אינסה עם רומן ועם הנתבעת אומר כי רומן והנתבעת מתבטאים בשיחות אלה באופן שאינו משתמע לשני פנים. הם אינם מגיבים על אמירותיה של אינסה כפי שהייתי מצפה שיגיב אדם שרכש דירה לפני כ-9 שנים, בתמורה מלאה, ופתאום מטיחים בו שהמוכר מצפה להמשיך לנהוג בדירה מנהג בעלים ללא הגבלת זמן, ואף להחתים את הקונה על הצהרה לפני נוטריון שאין לקונה זכויות בדירה. אני רואה בשיחות אלה, שכאמור אמינותן לא נפגמה על אף האמור בחוות דעתו של מר הרפז מטעם הנתבעת, משום ראיה מכרעת לעיקר גרסתה של התובעת; על אף קיומם של ממצאים אחרים, כאמור לעיל ולהלן, אשר חושפים אמירת אי-אמת מצד התובעת בעניינים מסוימים, ועל אף חוסר הקוהרנטיות לכאורה בין כלל הממצאים הללו.
אינסה העידה כי יש לה חשבון בנק אחד, בבנק לאומי [פרוטוקול עמ' 36]. דא עקא, שהיא התקשתה להצביע, בדפי החשבון שלה [מוצג 49, עמ' 203-183 בתיק המוצגים מטעם התובעת], על חיובי כרטיס האשראי [ פרוטוקול שם]. לטענת ב"כ הנתבעת, דבר זה מראה כי לאינסה חשבון בנק נוסף, שאותו הסתירה, שאילו נחשף – היו מתגלים בו עקבות התמורה שקיבלה התובעת. אולם, הנתבעת לא פעלה לבחינת עניין זה, דבר שהיה ניתן להיעשות בנקל [כלעיל בפסקה ‎25].
אינסה הודתה כי לא הייתה מעורבת בעסקה, אלא רק קישרה את הנתבעת לאימה, התובעת. כלומר, אין לאינסה ידיעה מכלי ראשון מה באמת סיכמו ביניהן התובעת והנתבעת.

עדות רומן
במהלך עדותו, רומן חזר והצהיר כי לא היה נוכח ולא היה מעורב בעסקה בין התובעת והנתבעת [פרוטוקול עמ' 39], ואינו מצוי בה: "אני לא ממש בעניינים בעסקה הזו" [שם, עמ' 40].
לשאלה מדוע שלח לולדיק הודעה מהטלפון שלו, שבה ביקש לשלם 35,000 ₪ כדי להחזיר לתובעת את הדירה – השיב רומן: " המסמך היחיד באותו רגע שמצאתי והיה לי להוכיח שכמובן שאולגה לקחה משכנתא על הדירה, אז מצאתי את הפתק הזה ושלחתי לו בווטסאפ צילום של משכנתא של בנק לאומי. להראות לו שזה חלק מהסכום ששילמנו, שהיא שילמה על הדירה" [פרוטוקול עמ' 41-40].
זוהי תשובה תמוהה שאינה ממין השאלה. רומן אינו מכחיש את ההודעה ואת הדרישה הכספית שבה, ואינו מסביר כיצד היא משתלבת עם גרסת הנתבעת, שלפיה הדירה היא קניינה. זוהי תמיכה עקיפה לגרסת התובעת בדבר הדרישה הכספית האמורה. רק בהמשך, כאשר ב"כ התובעת דוחק בו, מכחיש רומן באופן כללי וסתמי את הדרישה הכספית [פרוטוקול עמ' 42-41].
ככלל, התרשמתי שרומן ניסה להרחיק עצמו ממעורבות בפרשה, ולא חשף את כל הידוע לו לגביה ולגבי עניינים הכרוכים בה.

עדויות עו"ד אביטן ומזכירתו גב' פולדי
עו"ד שלמה אביטן העיד על טיפולו בעסקת המכר של הדירה בין התובעת והנתבעת. מעדותו עולה כי נעשתה בין התובעת והנתבעת עסקת מכר לכל דבר ועניין. הוא אישר העברת סך 90,000 ₪, במזומן, מהנתבעת (הקונה) לתובעת (המוכרת): התשלום הראשון, בסך 50,000 ₪, נמסר בנוכחותו; והתשלום השני, בסך 40,000 ₪, נמסר בנוכחות מזכירתו , גב' פולדי [פרוטוקול עמ' 8-7 ו-51-49]. עו"ד אביטן העיד שהתובעת הכירה את משרדו מעסקה קודמת, ושיקרה בנסותה להכחיש זאת [שם, עמ' 6 ו-47]. עו"ד אביטן אישר את חתימת התובעת על גבי אישור לבנק למשכנתאות, שלפיו קיבלה מהנתבעת תמורה בסך 90,000 ₪ [שם, עמ' 8; מוצג נ/5, שצורף כנספח ה1 לכתב ההגנה].
גב' פנינה פולדי, מזכירתו של עו"ד אביטן, העידה כי בנוכחותה מסרה הנתבעת לתובעת את התשלום השני בסך 40,000 ₪, ואישרה בחתימתה שקיבלה, בסך-הכל, 90,000 ₪ [פרוטוקול עמ' 53].
התובעת טוענת כי עו"ד אביטן וגב' פולדי לא אמרו אמת, אלא שתפו פעולה עם הנתבעת וגרסתה השקרית. אפשרות זו אינה סבירה בעיניי. איני מזהה בענייננו כל אינטרס לעו"ד אביטן לסכן את הרישיון המקצועי שלו, ואת המוניטין שלו , בעדות שקר בבית משפט ; העלולה להיות מוקעת ככזו בפסק דין המפורסם לציבור – כדי לסייע ללקוחה אחת, אדם פרטי שאינו משופע באמצעים, להונות לקוחה אחרת, בקשר עם עסקה לרכישת דירה קטנה בבאר שבע. אפילו היו נופלים פגמים בטיפול משרדו בעסקה – היה עדיף לעו"ד אביטן, בשים לב להיקף הפעילות רבת השנים של משרדו, להפיס את דעת התובעת בפיצוי הולם, ולא להסתכן כאמור. כמובן, יכולים להיות בין אנשים שונים, הנוכחים בהתרחשות מסוימת, הבדלים בראייתם את מה שהתרחש שם; כגון בשאלה עד כמה הסביר עו"ד אביטן לתובעת את מהות העסקה ואת תוכן החוזה, או עד כמה ניתן היה לראות על התובעת שהיא מצויה, במעמד החתימה, במצב רפואי קשה. אולם עדותו של עו"ד אביטן בדבר העברת כספי התמורה בסך 90,000 ₪ הייתה נטולת פקפוק, אפילו בחוכמה שלאחר מעשה, והיא ניתנה בשתי הזדמנויות שונות [פרוטוקול מיום 22.11.17, עמ' 9-6; ופרוטוקול מיום 28.11.18, עמ' 52-46]. לפיכך, דחיית גרסתו משמעה לייחס לו הן תרמית כלפי התובעת הן שיבוש הליכי משפט. אלו הם מעשים חמורים מאוד, ומסוכנים מאוד מבחינתו. הנטל להוכיחם מוגבר. התובעת לא הרימה אותו.
מסקנתי, אפוא, כי הנתבעת אכן העבירה לידי התובעת, במשרדו של עו"ד אביטן, 2 תשלומים על חשבון התמורה בעד הדירה, בסך כולל של 90,000 ₪; וכי התובעת אישרה בחתימתה, ביום 8.12.08, כי קיבלה סכום זה מן הנתבעת.
מה אירע לאחר מכן – איני יודע. נוכח דפוסי ההתנהלות העולים מן העדויות בהליך זה, לא הייתי מופתע לגלות כי התמורה שולמה לתובעת למראית עין בלבד, והוחזרה לנתבעת לאחר מכן. אולם, אין לפניי כל ראיה לכך, ואיש לא טען לכך.

עדות הנתבעת
הנתבעת שללה מכל וכל קשר חברי עם אינסה, וגם עם עו"ד חימי [פרוטוקול עמ' 58]. אני מעדיף את עדותה של עו"ד חימי בעניין זה, וזוקף לחובת מהימנותה של הנתבעת את הכחשתה.
לגרסת הנתבעת, לא היא ביקשה לרשום על שמה את דירת התובעת, אלא אינסה, במהלך טיפול ציפורניים אצל הנתבעת, סיפרה שהתובעת מבקשת למכור את דירתה. באותה תקופה הנתבעת ביקשה לרכוש דירה להשקעה, במקום דירתה שבסביבה חרדית. לגרסת הנתבעת, היא נענתה לבקשת התובעת להעמיד את מחיר העסקה הרשמי על 220,000 ₪, סכום נמוך ב-130,000 ₪ ממחירה האמיתי של הדירה, ולפרוע את ההפרש באמצעות דחייה של קבלת החזקה בדירה למשך 9 שנים, שבהן תמשיך התובעת להשכיר את הדירה ולגבות את דמי השכירות.
גרסה זו אינה אמינה בעיניי. בתקופת חוזה המכר מיום 4.11.08 הושכרה הדירה בדמי שכירות חודשיים בסך 1,400 ₪ [מוצג 4 עמ' 28 בתיק המוצגים מטעם התובעת]. נתון זה אינו תואם את האמור בסיכומי הנתבעת, כאילו עמדה ביסוד החישוב הנחה של דמי שכירות בסך 1,200 ₪ [סיכומי הנתבעת, סעיף 7]. אין כל יחס נראה לעין בין גובה דמי השכירות לבין התקופה הנקובה. הנתבעת גם לא הסבירה את פשר הכימות הזה של הפירעון [פרוטוקול עמ' 61]; ולא ברור על איזו תשתית ראייתית נסמך האמור בסיכומי הנתבעת בעניין זה. לא ברור גם הצורך בשיטה בלתי שגרתית זו של מימון ההפרש; משום שהנתבעת מכרה את דירתה הקודמת בסך 457,000 ₪, והיה לה עודף במזומן בסך 107,000 ₪ על המחיר המלא של דירת התובעת לגרסתה, וגם יכולת למשכן את הדירה הנרכשת.
הנתבעת העידה כי במרץ 2017, בתקופה שבה התקיימו השיחות הטלפוניות המוקלטות בין אינסה לבין רומן והנתבעת – קיבלה גם טלפון מהתובעת, שאמרה לה כי היא רוצה לשפץ את הדירה ולהכניס את בנה לגור בה. לגרסת הנתבעת, תגובתה הייתה: " אמרתי לה שאוטוטו היא צריכה למסור לי את המפתחות, אני צריכה לקבל את השכירות וידעתי שאם הוא ייכנס יהיו צרות" [פרוטוקול עמ' 64]. אכן, תגובה זו עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעת. דא עקא, שממש לא זאת הייתה תגובתה לאותם דברים בדיוק, שנאמרו לה על ידי אינסה בשיחתן הטלפונית המצוטטת לעיל. שם, תגובתה המוקלטת דווקא עלתה בקנה אחד עם גרסת התובעת. הנתבעת נשאלה על הפער בין דבריה בבית המשפט לבין דבריה בשיחה המוקלטת, והשיבה: "חלק אמרתי וחלק לא אמרתי, יש חלק שהם חתכו, חיברו, הוסיפו מילים. אף פעם לא הייתה שיחה עם אינסה כל כך הרבה זמן" [שם]. מדובר בהכחשה כללית, סתמית ובלתי משכנעת, הנשענת בעיקר על חוות הדעת של מר הרפז, ולא על עדותה הנחושה כמי שהייתה צד לאותה שיחה. אפילו היו חיתוכים והדבקות – המניפולציה היחידה שמר הרפז ציין כאפשרות בחוות דעתו – אין בכך כדי להכניס להקלטה דברים שלא נאמרו; והדברים שנאמרו, ברצף נושאי ומשמעי, מדברים בעד עצמם כמפורט לעיל. אני מעדיף, אפוא, את דברי הנתבעת בשיחה המוקלטת עם אינסה על עדותה בבית המשפט.
הנתבעת העידה כי אחרי שהתובעת חתמה על צילום השיק בסך 130,000 ₪ – ביקשה ממנה לפרוט לה את השיק באמצעות חשבונה של הנתבעת. לגרסת הנתבעת, התובעת הסבירה בקשה זו בכך שיש לה בחשבון הבנק גירעון בסך 60,000 ₪, והיא לא רוצה תנועה בחשבון [עדות הנתבעת, פרוטוקול עמ' 63]. גרסה זו אינה סבירה; אפילו כשאני מנסה לבחון את ההתנהלות הכספית של הצדדים לפי דפוסי ההתנהלות, התמוהים כשלעצמם, העולים מן העדויות בתיק. לפי גרסת הנתבעת, התובעת מכרה דירה בתמורה רשמית בסך 220,000 ₪, שהסך של 130,000 ₪ היווה חלק ממנה. כלומר, הפקדת השיק בחשבונה של התובעת לא היה עלול לסבך אותה עם הרשויות, משום שדווקא כסף זה לא היה "שחור". לא הגיוני שהבנק של התובעת יאפשר לה להגיע לגירעון בסך 60,000 ₪; במיוחד בשים לב להתנהלותה הכספית בחשבון הבנק שלה, שבו לא היו לה פיקדונות ולא נכנסה אליו משכורת [עדות התובעת, פרוטוקול עמ' 31-30]. לא סביר שבנסיבות של גירעון כזה בחשבונה – התובעת לא תזדרז להפקיד בו שיק כאמור, כדי לכסות את הגירעון הכרוך בריביות חריגות כבדות, לפני שהבנק ינקוט נגדה אמצעים יקרים וכואבים. גרסה בלתי סבירה זו פוגמת במהימנות הנתבעת.
הנתבעת הודתה כי הגם שהתובעת חתמה על צילום השיק בסך 130,000 ₪ [לגרסת הנתבעת, הנתמכת בקביעת המומחה מר בצלאלי] – הרי ששיק זה הופקד בחשבון הנתבעת. כלומר, החתימה על צילום השיק אינה מהווה בפועל ראיה להעברת סכומו לתובעת. גרסת הנתבעת בדבר העברתו של סכום זה לתובעת היא כי, לבקשת התובעת, פרטה את השיק בחשבונה, והעבירה לה את המזומנים; כדבריה [פרוטוקול עמ' 63]:
"אחרי שלושה ימים שהצ'ק יפרע, אני מקבלת טלפון מאלה והיא מבקשת שאעביר לה 22,000 ₪ לחשבון של אינסה ובאותה תקופה כבר הייתה מלחמה, בגלל זה גם אני לא יכולתי להגיע וגם היא לא, בגלל זה היא ביקשה העברות, והיא ביקשה שלא אעביר לה עוד 10,000 ₪ לחשבון של אינסה. נשאר לי לשלם עוד 98,000 ₪ במזומן, ולאחר שבוע כשהיה רגוע יותר, באתי אליה, היא הייתה מתחת לבית שלה, נתתי לה מעטפה חומה שמקבלים מהבנק, היא קיבלה ממני 98,000 ₪ במזומן, לא החתמתי אותה על כלום כי היה לחוץ מהאזעקות. חשבתי שמספיק שהחתמתי אותה על הצ'ק".
גרסה זו של הנתבעת מהווה מעין "הודאה והדחה". משהודתה שהשיק הופקד בחשבונה, לאחר שהתובעת חתמה על צילומו לאישור קבלתו – על הנתבעת הראיה שהיא אכן העבירה את סכומו לתובעת במזומן, בניגוד להכחשת התובעת, וכמתחייב מ"נרטיב המכר" של הנתבעת; ולא הותירה את תמורתו בחשבונה, בהלימה ל"נרטיב ההשאלה". דא עקא, שסיפורה דלעיל של הנתבעת אינו אמין בעיניי. לא ניתן כל הסבר לפיצול הסכומים כך שדווקא 22,000 ₪ יועברו תחילה לחשבונה של אינסה, ודווקא 10,000 ₪ יועברו לאחר מכן לחשבונה של אינסה, ודווקא 98,000 ₪ יועברו במזומן. הטעם היחיד למפרט תשלומים זה הוא התאמתו לתדפיסים של חשבונות הבנק של הנפשות הפועלות, שהוגשו כראיות בהליך [תדפיס חשבון של התובעת צורף לתיק המוצגים מטעם התובעת כמוצג 30 עמ' 111; תדפיס חשבון של הנתבעת צורף שם כמוצג 44 עמ' 169; ותדפיס חשבון של אינסה צורף שם כמוצג 49 עמ' 183]. נראה, אפוא, כי גרסה זו נוצרה בדיעבד כך שהיא תתאים לראיות שנפרשו לפני הנתבעת. גרסה זו לא הועלתה על ידי הנתבעת קודם לכן. אמנם, הנתבעת טוענת כי נפלה אי-הבנה בינה לבין באת-כוחה, בשלב העבודה הדחוקה בזמן על הכנת כתב ההגנה; וכי הודיעה על כך לפני שנחשפו המסמכים הבנקאיים [סיכומי הנתבעת, סעיף 35; פרוטוקול מיום 17.9.17, עמ' 3]. חרף זאת, גרסה תמוהה וכבושה זו מעוררת אי-נוחות. באותו דיון בבית המשפט, ב"כ הנתבעת הודיעה כי תגיש תיקון לכתב ההגנה בתצהיר שיצורפו לו המסמכים התומכים בו. אני משער כי, בשלב זה, הנתבעת כבר הבינה – מבלי שתיזקק לתדפיסי בנק שטרם הוצגו, מלבד תדפיסי הבנק של עצמה – כי התדפיסים אינם תומכים בגרסה שבכתב ההגנה, וכי נדרשת גרסה שתתאים להעברות המתועדות לחשבונה של אינסה, ולהיעדר העברות נוספות, בין לחשבונה של אינסה בין לחשבונה של הנתבעת. אזכיר כי לאינסה הייתה גרסה נוגדת לפשר העברות הכספים בין הנתבעת לבינה; שלפיה אינסה סייעה לנתבעת מדי פעם בהלוואות, או בקבלת כספים שלא באמצעות חשבון הבנק של הנתבעת, לבקשתה [פרוטוקול עמ' 38-37].
לא סביר בעיניי גם התיאור שלפיו העברת ה-98,000 ₪ נעשתה ללא ספירת הכסף במעמד שני הצדדים וללא קבלת אישור על העברתו; בנסיבות שבהן החתימה על צילום השיק אינה רלבנטית, לאחר שהשיק הוחזר לנתבעת. הפחד מאזעקות אינו מסביר זאת. הנתבעת עצמה העידה כי באותם ימים המצב היה רגוע יותר [פרוטוקול עמ' 63, כמצוטט לעיל], במידה שגרמה לה לנסוע מאשדוד לבאר שבע ובחזרה כדי למסור את הכסף לתובעת. העמידה תחת ביתה של התובעת הייתה יותר מסוכנת מאשר פגישה מסודרת בתוך בית התובעת, עם אופציה לצאת לחדר המדרגות (או מרחב מוגן זמין כלשהו), למספר דקות , במקרה של אזעקה.
הנתבעת טענה כי משיכת סך 103,000 ₪ מחשבונה, ביום 4.1.09; קרי: סמוך לאחר ההפקדה בחשבונה של השיק לפקודת התובעת בסך 130,000 ₪ – תומכת בגרסתה כי משיכה זו נועדה למסור את המזומנים לתובעת. איני שותף להשקפה זו; משום שבהמשך התדפיס ניתן לראות שהנתבעת משכה מחשבונה גם סך 55,000 ₪, ביום 1.2.09, לאחר הפקדת שיק בסך 62,100 ₪ ביום 20.1.09, ללא קשר לעסקה עם התובעת. כלומר, זהו מנהגה של הנתבעת שלא להלין בחשבונה סכומים גדולים, אלא למשכם במזומן סמוך להפקדתם. ממילא אין בעצם המשיכה כדי להעיד כי הנתבעת מסרה את הסכום הנמשך לתובעת.
העולה מן המקובץ הוא כי עדותה של הנתבעת, בדבר העברת סך 130,000 ₪ ל תובעת, היא עדות יחידה של בעלת דין, שלחובתה נזקפו ממצאי מהימנות שליליים, והיא אינה נתמכת בראיות חיצוניות. הנתבעת לא הוכיחה , אפוא, כי העבירה לתובעת את הסך של 130,000 ₪.
עדותה של הנתבעת בנושא רישומה בעירייה כבעלת הדירה הייתה "מזגזגת" ולא משכנעת:
ש. אחרי שקנית את הבית, נהוג ללכת לעירייה, ללכת לכל מיני מקומות לקבל אישורים. עשית את זה?
ת. עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות. רשמנו את החוזה, הלכנו איתה לעירייה, קיבלתי טופס של העברת זכויות ושילמתי. העברת זכויות על שמי בעירייה? על מה אתה מדבר?
ש. מים, ארנונה?
ת. הדירה בשכירות, למה אני צריכה לרשום על שמי?
ש. גם המונה של המים רשום על שם השוכר, אבל רשום שם של בעל הנכס. המכירה של הדירה לא דווחה לעיריית באר שבע בכלל, מה תגידי?
ת. הבאתי לה ייפוי כוח, היא ביקשה ממני בשנת 2010. עם הייפוי כוח היא הייתה יכולה לעשות.
ש. אני חוזר ושואל: את קנית את הבית, מי שקונה בית הולך לעירייה לרשום שהוא בעל הבית, למה לא רשמת את זה?
ת. הייתי איתה בעירייה, קיבלתי את הטופס ורשמנו את הבית, אני חושבת שברגע שנתתי לה את הייפוי כוח היא הלכה ורשמה שוב על עצמה.
ש. הנכס לא היה רשום על שמך בעירייה ועד היום לא רשום על שמך?
ת. כי הוא היה רשום על שם השוכרים".
התברר שהדירה הייתה ונותרה רשומה בעירייה על שם התובעת [דו"ח של עיריית באר שבע, מוצג 7 עמ' 41 בתיק המוצגים מטעם התובעת]. טענת הנתבעת, שהתובעת שינתה בחזרה את הרישום על שמה, אינה סבירה. לגרסתה העקבית של התובעת, כאשר באה לעירייה לקבל תשריט של הדירה לצורך שיפוצה, נמסר לה שהדירה רשומה על שם הנתבעת, וזה היה האירוע המכונן שממנו למדה כי הנתבעת "השתלטה" על דירתה, בניגוד להסכמה המקורית [כתב התביעה, סעיפים 22-20; פרוטוקול עמ' 27]. אין נפקא מינה שגרסה זו לא שכנעה אותי לגופה [ כלעיל בפסקאות ‎23-‎24]. החשוב לענייננו הוא כי לו ידעה התובעת שהיא עצמה שבה ורשמה את עצמה כבעלי הדירה בעירייה – לא הייתה מספרת סיפור זה; משום שדי היה לה לבסס את גרסתה על גילוי הרישום בטאבו על שם הנתבעת. כלומר, לצד בעיית המהימנות של גרסת התובעת בעניין זה, שעליה עמדתי לעיל – יש כאן גם עדות של הנתבעת, באותו עניין, שאינה מוסיפה למהימנותה של הנתבעת.
בשולי הדברים אציין כי את עובדת אי העברת הדירה על שם הנתבעת בעירייה ניתן היה ליישב עם שתי הגרסאות. התובעת הייתה עשויה לטעון כי הדירה נותרה רשומה על שמה, ודבר זה תומך בגרסתה כי הצדדים לא התכוונו שהדירה תעבור לבעלות הנתבעת, אלא רק תירשם על שמה בטאבו, לצורך המשכנתא ושימור "מענק נגב". הנתבעת הייתה עשויה לטעון שבגלל ההסכם בעל פה, לגרסתה, כי התובעת תמשיך להשכיר את הדירה ולגבות את דמי השכירות, וכפועל יוצא מכך גם להתנהל מול העירייה בקשר עם החזקה בדירה ותשלום החשבונות – הוסכם בין הצדדים, מטעמי נוחות, כי, להבדיל מן הטאבו, הדירה תישאר רשומה בעירייה על שם התובעת. דא עקא, שלא כך העידו הצדדים. כל צד העיד באופן שאינו מתיישב עם העובדות וההיגיון. חוששני שניתן בכך ביטוי לבעיות מהימנות של שני הצדדים.

הכרעה
כעולה מסקירת הראיות והדיון בהן לעיל, שני הצדדים נתפסו בחוסר מהימנות. אפשר שהמחלוקת העיקרית בין הצדדים כרוכה בהיבטים נוספים, שנרמזו אך לא בוררו; כגון במישור הכס פי, שממילא איני מוסמך לדון בו במסגרת תובענה לסעד הצהרתי בלבד, בבית משפט מחוזי. שמו של ולדיק, בנה של התובעת, עלה כמי שרומן ניהל עמו מגעים רלבנטיים לס כסוך – אך הוא לא העיד. לא בורר אם לתובעת, לנתבעת ולאינסה יש חשבונות בנק נוספים שתדפיסיהם, בתקופה הרלבנטית, לא גולו. התובעת, הנתבעת, אינסה ורומן לא נבדקו בפוליגרף, אצל מומחה מטעם בית המשפט, אודות ההעברות הכספיות ואודות שיחות אינסה עם הנתבעת ורומן והקלטתן, באופן שהיה עשוי לסייע בבחינת המהימנות של עדויותיהם. כל זאת גורם לי לחשוש כי מסכת הראיות שהוצגה במשפט אינה חושפת את כל העובדות הרלבנטיות. אולם, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". לפיכך עליי להכריע בתובענה ההצהרתית שלפניי, לפי הראיות שהובאו לפניי ולפי הדין.
ראיות רבות שהובאו במשפט אינן יכולות להכריע במחלוקת, משום שניתנו להן הסברים המעקרים את נפקותן; או שכנגדן עומדות ראיות נגדיות המשמרות את מבוכת אי-הוודאות. לדוגמא, הוכח חוזה מכר בין הצדדים; אולם כל צד טען להסכמה בעל פה בניגוד לאמור בו. כך הפכו החוזה, וחתימות התובעת המאומתות על גביו, לבלתי רלבנטיים להכרעה. במישור הכספי של תשלום התמורה הובילו מאזני ההסתברות ונטלי ההוכחה לממצאים מפוצלים, בדבר תשלום סך 90,000 ₪ מצד אחד ואי-תשלום סך 130,000 ₪ מצד שני. ממצאים אלו מעוררים אי-נוחות, משום שהם אינם מתלכדים לסיפור קוהרנטי אחד, המקנה תחושה של פיצוח האמת ההיסטורית שביסוד הסכסוך המשפטי. אולם גם קביעת ממצאים הפוכים הייתה מעוררת אי-נוחות, בגלל הניגוד בין אותם ממצאים הפוכים לבין ראיות אחרות. כלומר, מקבץ הראיות אינו מתכנס לתוצאה לכידה, המשרה תחושה של התרת ספקות.
בנסיבות האמורות, תרתי אחר עוגן ראייתי מוצק, שאינו משתמע לשני פנים, כדי לבסס עליו את ההכרעה. עוגן זה נמצא לי בדבריהם המוקלטים של הנתבעת ושל בן זוגה רומן, בשיחותיהם עם אינסה, אשר למעשה אישרו את עיקר גרסתה של התובעת כי הדירה שייכת לה, בניגוד לעולה מחוזה המכר למראית עין ("נרטיב ההשאלה"). ניסיונה של הנתבעת לפגום במהימנות ההקלטה לא הצליח ליצור בליבי ספק סביר, וכמובן לא להטות את מאזן ההסתברות האזרחי . נראה שלנתבעת יש עניינים לא ברורים עם הדירה הזו, או עם כספים שהיא נושה בתובעת. אולי הנתבעת פשוט נסחפה "לעשות עוד סיבוב" של משכנתא על הדירה של התובעת, ועתה, כשסבלנותה של התובעת פקעה, בעוד הנתבעת מחויבת לבנק למשכנתאות וזקוקה להמשך השעבוד של דירת התובעת למשכנתא שלה – נדחקה הנתבעת להתכחש לסיכום ביניהן ולטעון כי החוזה למראית עין היה, כביכול, חוזה מכר אמיתי ובתמורה. יהיה הסיפור המלא אשר יהיה – איני יכול להלום את השיחות המוקלטות אלא עם הנחת אמיתותה הגרעינית של גרסת התובעת.
חרף הנקודות הלא-מעטות בגרסת התובעת שמצאתי כלא-מהימנות, ואשר קבעתי ממצאים בניגוד להן – איני רואה לנכון ולצודק להחיל בענייננו את הלכת חיון, שלפיה – כאשר התובע נתפס ב"שקרים ... המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים ... לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות" [ע"א 765/18 חיון נ' חיון (1.5.2019), פסקאות 35-26]. שלושה טעמים הובילוני למסקנה זו.
כדי לדחות תביעה בגלל שקרים של התובע, יש להיות משוכנעים שמדובר בשקרים; כגון כאשר התובע הצהיר דבר והיפוכו, כפי שהיה בעניין חיון. לעומת זאת, מאזן ההסתברות, וניגוד בין גרסת התובע לבין ראיות אחרות, או הגיון הדברים – הגם שבמשפט אזרחי יש מקום, להשתית עליהם ממצאים שיפוטיים , ולעתים אין מנוס מכך – אינם מצדיקים בהכרח קביעה וודאית כי מדובר בשקר, עד כדי הצדקה לדחות את התביעה בשל כך בלבד. בענייננו, העדפתי את קביעות המומחה לזיהוי כתבי יד, שאישר את חתימות התובעת על אישורי התשלום; ואת עדותם של עו"ד אביטן ומזכירותו גב' פולדי כי התובעת קיבלה בנוכחותם את התשלומים, וחתמה לפניהם על אישור התשלום ; על פני הכחשת התובעת ביחס לאותם תשלומים ואישורים. אולם אין זו קביעה וודאית; משום שהיא מסתמכת על קביעה מסויגת של המומחה, ועל עדות בעל פה של אחרים. לא נמצאה עדות וודאית לקבלת התשלומים; כגון תדפיס בנק של התובעת המשקף זאת.
בענייננו, "ליבת המחלוקת" היא אם הצדדים התכוונו לעסקת מכר, או לעסקת מכר למראית עין, שלא נועדה אלא כדי לאפשר לנתבעת להיראות כמי שממשיכה להיות בעלים של דירה בנגב, לצורך זכייה ב"מענק נגב". לגבי ליבה זו, השתכנעתי שגרסת התובעת הייתה אמת. היבטים אחרים של גרסתה, כגון חתימתה על אישורי התשלום ופרטים אחרים בהשתלשלות העניינים – אינם בגדר ליבת המחלוקת; למרות שעניין התשלומים מקרין על ההתחקות אחר אמיתות החוזה, ובמובן זה הוא קרוב מאוד לליבת המחלוקת. לא מן הנמנע כי כשם שהחוזה היה למראית עין – גם התשלומים היו למראית עין; וכספים עברו בין הצדדים בכיוונים ובסכומים שאינם תואמים את האישורים החתומים ואת מה שנחזה לקרות במשרד עו"ד אביטן (כפי שאירע עם השיק בסך 130,000 ₪) .
הטעם השלישי הוא שכנגד העניינים שבהם נראה שהתובעת לא העידה אמת – מצויים עניינים שבהם הנתבעת לא העידה אמת; ובעיקר – בליבת המחלוקת, שבה קבעתי, על יסוד סתירה חזיתית בין עדות הנתבעת בבית המשפט לבין דבריה המוקלטים בשיחתה עם אינסה (בדומה לעניין חיון), כי הגרסה האמיתית היא של התובעת. כלומר, קיים מעין "קיזוז" בין מה שנראה כשקרי התובעת לבין מה שנראה כשקרי הנתבעת, כאשר מאזן ההסתברות, נוכח "העוגן הראייתי" של השיחות המוקלטות, נוטה דווקא לטובת התובעת. בנסיבות כאלה, אין מקום ליישום הלכת חיון; ויש להתייחס לשקרים כאלה ואחרים של הצדדים או מי מהם כמאתגרים וכמסבכים את בירור האמת, ולאו דווקא כחורצים את גורלו של בירור האמת על הסף.
אני דוחה, אפוא, את טענת הנתבעת [המקופלת בהפנייתה, לאחר הגשת הסיכומים, לפסק דין חדש זה שניתן לאחר הגשתם] כי יש לדחות את התביעה על הסף בגלל שקרי התובעת, מכוח הלכת חיון.
"חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל" [חוק החוזים, סעיף 13]. בענייננו, חוזה המכר מיום 4.11.08 היה למראית עין בלבד, משום שהוא לא נועד למכור את דירת התובעת לנתבעת, אלא לרשום באופן זמני את דירת התובעת על שם הנתבעת, כדי שהנתבעת תוכל לרשום את המשכנתא שלה, עם "מענק נגב", על דירתה של התובעת בבאר שבע, לאחר שמכרה את דירתה שלה בבאר שבע כדי לעבור דירה לאשדוד. לפיכך חוזה המכר בטל; והזכויות שהוא התיימר להעניק לנתבעת, ברישום זכות החכירה לדורות בדירה על שם הנתבעת – בטלות.
"חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל " [חוק החוזים, סעיף 30]. בענייננו, חוזה המכר מיום 4.11.08 נועד לסייע לנתבעת לזכות ב"מענק נגב" שלא כדין, חרף העובדה שלאמיתו של דבר מכרה את דירתה בבאר שבע לטובת מגורים באשדוד. לפיכך, חוזה המכר בטל גם מחמת היותו בלתי חוקי, בלתי מוסרי וסותר את תקנת הציבור.
סעיף 80 בחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני (1879) (להלן: " חוק הפרוצדורה") קובע כי לא ניתן להוכיח, ללא מסמך בכתב, עסקאות שעל פי הרגיל והנהוג נעשות בכתב; וכן טענה בעניינים כאמור נגד מסמך בכתב. אפילו מטעם זה בלבד אין תוקף לטענת הנתבעת לקיומו של הסכם בעל פה לשלם מחיר אחר מן הנקוב בחוזה המכר, כאשר ההפרש ישולם באמצעות הארכת החזקה של המוכרת בדירה מעבר לנקוב בחוזה. נאמר שם כי "טענה ותביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה עולה על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב או על ידי הודאתו או פנקסו של הנתבע" (ההדגשה הוספה). לפיכך, פעולתו של סעיף זה על גרסאות הצדדים בענייננו אינה אחידה. טענת התובעת בדבר הסכם בעל פה, שלפיו החוזה שבכתב הוא למראית עין בלבד, יכולה להתקבל; משום שהיא מסתמכת על הודאת הנתבעת בשיחתה המוקלטת עם אינסה. אולם, טענת התובעת השוללת קבלת תשלום בסך 90,000 ₪ אינה יכולה להתקבל ; משום שהיא מנוגדת למסמך בכתב של אישור התובעת לקבלת תשלום זה, ואינה נסמכת על מסמך בכתב או על הודאת הנתבעת. כמו כן, טענת הנתבעת כי העבירה לתובעת סך 130,000 ₪ במזומן אינה יכולה להתקבל, בהיעדר אסמכתא בכתב והודאת התובעת.
[במאמר מוסגר אעיר כי, לטעמי , סעיף 80 בחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני (1879) הוא ההוראה המעשית ביותר במשפט הדיוני והראייתי; וגם המודרנית ביותר, בשים לב לזמינות של דרכי התיעוד כיום. יש לאל ידה של הוראה זו למנוע סכסוכים רבים, התדיינויות רבות ועגמת נפש רבה.]

סיכום וסעדים
התובעת מבקשת להצהיר כי הדירה הנדונה שייכת לה, על אף האמור בחוזה המכר מיום 4.11.08; משום שחוזה זה נעשה למראית עין, לבקשת הנתבעת, כדי להציגה כבעלת דירה בנגב, ולזכותה ב"מענק נגב".
הוכח, בהודאות הנתבעת ובן זוגה רומן, שהוקלטו על ידי בת התובעת אינסה, כי אכן גם הנתבעת ובן זוגה רואים את הדירה כשייכת לתובעת; למרות שלפי החוזה למראית עין דירה זו נמכרה, לכאורה, לנתבעת.
בעניין התמורה נקבעו ממצאים מפוצלים: לא עלה בידי התובעת לסתור את הראיות לכך שהיא קיבלה, במסגרת העסקה, סך 90,000 ₪, נכון ליום 8.12.08. כך עולה מתוך אישור תשלום בסך 90,000 ₪, מיום 8.12.08, החתום בידי התובעת. חתימה זו אומתה בידי המומחה המכריע מטעם בית המשפט, מר אמנון בצלאלי, ובידי עו"ד אביטן. עו"ד אביטן ומזכירתו גב' פולדי העידו שהתשלומים הללו בוצעו בנוכחותם. מאידך גיסא, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי שילמה לתובעת את הסך של 130,000 ₪. הוכח כי השיק של הבנק למשכנתאות, בסכום זה, הופקד בחשבון הבנק של הנתבעת; ולא הוכח כי פדיונו במזומן נמסר לתובעת. ספק אם ממצאים מפוצלים אלה קוהרנטיים מבחינה נרטיבית. אולם לא ראיתי מנוס מ הם, לאור הראיות שהונחו לפניי ולאור הגיון הדברים ; משום שכל ממצא אחר היה עומד בניגוד חריף יותר לראיות ולהגיון. מכל מקום, אין בממצאים אלה כדי לסתור את העולה באופן כה מרשים מהודאותיהם המוקלטות של הנתבעת ורומן בדבר היות הדירה שייכת לתובעת. תביעות כספיות, בזיקה לממצאים אלה ובכלל, ממילא אינן בגדר "המנדט" שלי בתובענה זו.
יש להצטער על ההתנהלות הבלתי נורמטיבית שנחשפה בהליך זה, משני הצדדים. מי שמעביר "סטיפות" של מזומנים ללא תיעוד, ומתקשר בחוזים למראית עין, שבצדם הסכמות נוגדות בעל פה, במגמה לפעול "מתחת לרדאר" של רשויות המדינה, להשתמט ממס, ולזכות בהטבות שאינן מגיעות לו – א ין לו להלין אלא על עצמו אם נגרמו לו, עקב כך, נזקים כספיים וראייתיים; בבחינת "קומבינת" אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ [בהשראת עו"ד עינב חימי, כלעיל בפסקה ‎18; ומשלי יט, ג] .
התביעה מתקבלת, במובן זה שזכות החכירה לדורות בדירה ברח' חוגלה 20/4 בבאר שבע (גוש 38098 חלקה 22 תת-חלקה 64) תירשם לאלתר על שם התובעת. חוזה המכר מיום 4.11.08 – בטל.
נוכח ממצאי המהימנות השליליים לגבי התובעת, וסיועה לנתבעת בהתקשרות בחוזה למראית עין שמטרתו בלתי חוקית – אין צו להוצאות לזכות התובעת, חרף קבלת התובענה ההצהרתית.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין ליועץ המשפטי של משרד הבינוי והשיכון, כדי שישקול נקיטת צעדים מתאימים נוכח זכייתה של הנתבעת במענק נגב על יסוד רכישת דירה בנגב למראית עין בלבד.

ניתן היום, ט"ו חשוון תש"פ, 13 נובמבר 2019, בהיעדר הצדדים.