הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ת"א 57999-10-18

בפני
כבוד ה שופט שלמה פרידלנדר

תובע

משה מישל אסרף
ע"י עו"ד יניב אלבז

נגד

נתבעים
1. עו"ד כפיר בובליל
ע"י עוה"ד שי גימלשטיין ובר אולמרט

2. אורדקה בע"מ
ע"י עוה"ד שמואל גלינקא ויהונתן קיסוס

פסק דין
מבוא וטענות הצדדים
לפניי תובענה לזכייה בשווי השקעתו של התובע – 21.5% ממניותיה של הנתבעת 2, חברת אורדקה בע"מ (להלן: "החברה"); ולחלופין סך 2,600,000 ₪ [מחושב לפי קרן ההשקעה בסך 300,000 אירו, נכון ליום 15.11.09, בצירוף ריבית מרבית לפי צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל-1970 עד יום הגשת התביעה (24.10.18); ראו סיכומי התובע, עמ' 15].
אין מחלוקת כי ביום 15.11.09 התקיימה פגישה עסקית בהשתתפות התובע, מר משה מישל אסרף (להלן: "התובע"); הנתבע 1, עו"ד כפיר בובליל (להלן: "הנתבע"); ואדם נוסף, מר ניקולה טרטור, שעסק אז בנדל"ן בתל-אביב (להלן: "ניקולה"). לפגישה האמורה (להלן: "הפגישה") קדמה היכרות אישית ועסקית בין התובע וניקולה ובין הנתבע וניקולה, אולם לא הייתה היכרות מוקדמת ממשית בין התובע והנתבע.
לטענת התובע, באותה פגישה הוצע לו, על ידי ניקולה והנתבע, להשקיע סך 300,000 אירו במיזם נדל"ן של החברה ברחוב הירקון בתל-אביב, בתמורה ל-21.5% ממניותיה של החברה. באותו מעמד מסר התובע סך 300,000 אירו, בשטרות כסף צרורים בשקית; וקיבל לידיו, לטענתו, שני מסמכים כאסמכתא לעסקה. משמעותם של המסמכים האמורים מצויה בליבת המחלוקת בענייננו, ולפיכך יתוארו ויצוטטו להלן במלואם.
המסמך הראשון, שצורף כנספח ג' לכתב התביעה, הוא נייר מכתבים של הנתבע, הנושא בכותרתו העליונה את הכיתוב "כפיר בובליל, עורך דין" (בעברית ובאנגלית), ובתחתיתו את הכתובת ופרטי ההתקשרות של משרדו של הנתבע באשקלון. וזה תוכן המכתב (הטעויות במקור):
"לכבוד
מר טרטור ניקולה
ומר משה אסרף
הנדון: חברת אורדקה בע"מ
אני עו"ד כפיר בובליל מאשר בזאת כי מר מישל אסרף העביר בנוכחותי סך של 300,000 אירו למר ניקולה טרטור בתאריך 15.11.09 כסך הנ"ל יוחזר למר אסרף אחרי מכירת הדירות בגינן ניתן הסכום הנ"ל כהלוואה למר טרטור.
בכבוד רב,
כפיר בובליל, עו"ד"
בשולי מכתב זה חתמו הנתבע (על גבי שמו המודפס), וכן התובע וניקולה.
לטענת התובע, הוא לא ידע לקרוא עברית, ואפיון ההעברה כ"הלוואה למר טרטור" לא היה על דעתו ולא תאם את שהוסכם באותה פגישה.
גם המסמך השני, שצורף כנספח ד' לכתב התביעה, הוא נייר מכתבים של הנתבע עם כותרת עליונה ותחתונה כבמסמך ההעברה לעיל. בגוף המסמך נכתב כלהלן:
"לכבוד,
כבוד הרב וקנין
אישי למכותב בלבד
הנדון: חברת אורדקה בע"מ
אני עו"ד כפיר בובליל המחזיק הבלעדי של כל המניות בחברת אורדקה בע"מ מבקש להודיע לכבוד הרב כי אני משריין עבור מר מישל אסרף דרכון צרפתי מס' (...) סך של 21.5% ממניותיה של חברת אורדקה בע"מ.
מר אסרף יכול לקבל לידיו בכל דרך שיחפץ ובכל עת את סך המניות האמור וזאת ללא חיוב כספי כלשהו מלבד מס שיוטל אם וכאשר יוטל מס על העברת מניות שתתבצע על ידי במקרה ומר אסרף יחפוץ במניות כאמור. שיריון מניות זה אינו מגביל אותי בהתנהלות העסקית היום יומית ויתכן וכל מניות החברה ישועבדו לטובת בנק מלווה.
שיריון זה אינו מהווה עסקה במקרקעין ונעשה על פי הוראת הרב ועל פי הדברים היום יומיים שביני ובין כבוד הרב על פי דין תורה.
מכתב זה הנו אישי ואינו יכול לשמש כל אדם או גוף מלבד כבוד הרב.
בכבוד רב,
כפיר בובליל, עו"ד"
על גבי שמו המודפס של הנתבע מופיעה חתימתו.
אציין כבר כאן כי בעקבות פקפוקו של הנתבע באמיתות המסמכים הנחזים להיות חתומים על ידיו, והסכמת הצדדים למינוי מומחים בעניין זה מטעם בית המשפט [פרוטוקול מיום 12.9.19, עמ' 11; והחלטה שם עמ' 12] – מונו מר אבנר רוזנגרטן, כימאי ומומחה לבדיקת מסמכים, וגב' סימה אנקונה, מומחית להשוואת כתבי יד, מן המכון למדע פורנזי. המומחים קבעו כי המסמכים והחתימות שעל גביהם אמיתיים, וכי המסמכים הודפסו באותה מדפסת, על גבי נייר משתי חבילות שונות. כל הצדדים קיבלו ממצאים אלה. על יסוד התרשמותי מן המקצועיות והיסודיות של חוות הדעת, ועל יסוד הסכמת הצדדים – אני מאמץ ממצאים אלה.
לטענת התובע, מדי פעם היה מתעניין אצל ניקולה בקורות המיזם; אך בשנת 2012 החל ניקולה לדחות את פניותיו של התובע, וציין שגם הנתבע דוחה את פניותיו של ניקולה באותו עניין. שנים רבות לא איתר את מסמך המניות, ורק בשנת 2018 מצא אותו ופתח בהליכים למימוש זכאותו.
התובע העיד בתחילה כי התמורה שהובטחה לו כנגד השקעתו בחברה הייתה 21.5% במניותיה [פרוטוקול מיום 3.2.20, עמ' 17-16; ושוב בעמ' 43-42]. אולם, בהמשך טען וחזר וטען כי הובטחה לו גם דירה במיזם, ולחלופין – שוויה הכספי [שם, עמ' 17, 36 ו-45]. אין כל יסוד לטענה זו. התחייבות כאמור טעונה כתב [סעיף 80 בחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני; סעיף 8 בחוק המקרקעין, תשכ"ה-1965], והיא נעדרת משני המסמכים שלגרסת התובע התיימרו לתעד את העסקה. כמו כן, התחייבות כזו נטולת מסוימות כנדרש; שהרי במיזם דירות מסוגים ובגדלים שונים עם פערי שווי ניכרים ביניהן. אין בטענה זו גם כל היגיון כלכלי; בהיעדר הלימה בין גודל ההשקעה לבין שווי התמורות הנטענות [מן המפורסמות ששווי דירה חדשה ברחוב הירקון בתל-אביב עולה בהרבה על סך כ-1.6 מיליון ₪ (שווים אז של 300,000 אירו); לשווי המניות ראו להלן פסקאות ‎51-‎52]. לא בכדי, כנראה, הושמטה טענה זו מסיכומי התובע [ראו רשימת הסעדים בסוף הסיכומים], ויש לראותה כמי שנזנחה. אילולא כן, הייתה נדחית. אעיר כי עצם העלאתה של גרסה זו בעדות התובע אינה תורמת להתרשמות ממהימנותו.
הנתבע טוען כי ניקולה והתובע הסתבכו בעבר במעשי מרמה והשתמטות מנושים. הפגישה האמורה התקיימה במשרדו של ניקולה, ועיקרה היה שיחה בין התובע וניקולה, בשפה הצרפתית שאינה מובנת לנתבע. בעקבות הסכמה שאליה הגיעו התובע וניקולה, ביקשו מן הנתבע להכין את מסמך ההעברה. הנתבע הפציר בתובע שלא למסור כסף מזומן לניקולה, ומשהתובע לא שעה לו – הנתבע הסביר לתובע שאם הוא מוסר את הכסף לניקולה, אזי מדובר בהלוואה אישית לניקולה; וכך גם ניסח הנתבע את מסמך ההעברה, המאפיין אותה כ" הלוואה למר טרטור".
הנתבע מכחיש את טענת התובע כי, באותו מעמד, הנתבע ערך ומסר לתובע גם את מסמך המניות. הנתבע שולל את הרלבנטיות של מסמך המניות לפגישה הנדונה, ומייחס אותו להקשר עלום כלשהו, אולי מן התקופה שבה הנתבע החזיק במניות החברה בנאמנות עבור ניקולה, לפני מכירתן, ביום 20.2.08 (קרי: כמעט שנתיים לפני הפגישה הנדונה), לבעליה ומנהלה הנוכחי של החברה, מר נצח ארביב (להלן: "נצח"), וחברה בשליטתו, ליגר השקעות בע"מ (להלן: "ליגר") [תיק המוצגים מטעם החברה, מוצג 1]. מכל מקום, מסמך המניות אינו משקף את מה שהוסכם בפועל בין הצדדים, ואינו מתיישב עם מסמך ההעברה, המתאר עסקת הלוואה אישית לניקולה. הנתבע אינו יודע כיצד הגיע מסמך המניות לידיו של התובע, אך מטעים כי ניטל מהיכן שניטל ללא רשותו של הנתבע. מסמך זה מעולם לא נמסר לרב וקנין (אדם ששלושת משתתפי הפגישה הכירוהו וכיבדוהו), שאליו בלבד היה ממוען; ואין לו כל תוקף משפטי.
הנתבע מוסיף וטוען כי במועד הפגישה האמורה – החזיק במניות החברה בנאמנות עבור נצח, אשר כבר ביום 20.2.08 רכש אותה מניקולה, כ"חברת מדף", בתמורה לערכן הנקוב של מניותיה (בסך 300 ₪). הנתבע טוען כי, בהתאם להסכמים עם נצח, שהינו חבר קרוב של הנתבע – לא היו לנתבע כל סמכות וכל אינטרס להתחייב להעביר לתובע מניות בחברה, שלא על דעתו של נצח; והנתבע אמנם לא עשה כן. בכל מקרה, בשנת 2012 הסתיימה החזקתו של הנתבע בנאמנות במניות החברה, והן הועברו להחזקתה הישירה של ליגר, ומאוחר יותר לידי נצח עצמו. לפיכך, כיום אין לנתבע שום זיקה לחברה ואין בכוחו להעביר לתובע כל זכות בה וכלפיה.
סיכום טענת הנתבע הוא, אפוא, כי בפגישה הנדונה התובע הלווה 300,000 אירו אישית לניקולה, לבקשת התובע וניקולה ובניגוד להמלצת הנתבע; וכי לא נתן כל התחייבות בקשר עם מניותיה של החברה, לא בשם עצמו ולא בשם החברה.
החברה טוענת, מפי בעליה ומנהלה מר נצח ארביב ("נצח"), כי נצח כלל לא ידע על הפגישה האמורה, לא מראש ולא בדיעבד, עד שב"כ התובע פנה אליו בשנת 2018. לא הייתה כל התקשרות תקפה בין החברה והתובע, כספו של התובע מעולם לא הגיע לידי החברה, ולפיכך החברה אינה חייבת לתובע דבר. נצח תיאר את השתלשלות הקשר העסקי שלו עם ניקולה, שממנו רכש את מניות החברה בערכן הנקוב עוד לפני אותה פגישה (ביום 20.2.08), והעיד – בצירוף ההסכם ביניהם ותדפיסי החשבון של החברה – כי הוצעו לניקולה 45% מרווחי המיזם ברחוב הירקון, שהיווה את עיסוקה היחיד של החברה, בתמורה להשקעה בת 6,000,000 ₪ של ניקולה בחברה. ניקולה הצליח לגייס, ולהפקיד בחשבונה של החברה, רק סכום קטן בהרבה (567,000 ₪); ומשלא עמד בחיובו – כספו הושב לו בהתאם להסכם, וניקולה קיפח את זכאותו המותנית להשתתפות ברווחי המיזם.
לסיכום טענות הצדדים ייאמר כי תורף המחלוקת בענייננו הוא בפרשנותו של מסמך המניות [כלעיל בפסקה ‎5]. התובע טוען כי גלומה בו התחייבות להקצות לו 21.5% ממניות החברה, מפי הנתבע, עו"ד שהיה אז הבעלים הרשום (בנאמנות) של מניותיה, על גבי נייר מכתבים רשמי שלו, שנשא ככותרת את שם החברה. לפיכך הנתבע פעל, למצער, בשליחותה הנחזית של החברה, ויש ליתן תוקף להתחייבות האמורה. הנתבע טוען שהמסמך אינו משקף את גמירת הדעת הסופית לגבי טיב העסקה, שבפועל התמצתה בהלוואה אישית של התובע לניקולה בסך 300,000 אירו; והחברה טוענת שהנתבע לא היה מוסמך לתת את ההתחייבות שהמסמך נחזה לבטא. כך או כך, הנתבע והחברה כופרים בתוקפו של מסמך המניות ובחבות כלשהי לפיו.
הנתבעים טענו גם להתיישנות התביעה ולשיהוי. אולם מקובלת עליי טענת התובע כי בשל מעמדו של הנתבע כנאמן על מניות החברה – עילת התביעה נולדה כאשר הנתבע התכחש לחבותו הנטענת כלפי התובע, והנתבע והחברה לא חלקו על גרסת התובע כי הדבר אירע רק בשנת 2012 [כתב התביעה המתוקן, סעיף 18 ואילך]. לפיכך התביעה, שהוגשה בשנת 2018, לא התיישנה. מצד שני, התובע עצמו הודה כי השתהה בבירור העניין ובנקיטת צעדים למימוש זכויותיו הנטענות ["נתתי לזמן קצת לעבוד, נולדו לי ילדים במשפחה..."; פרוטוקול מיום 3.2.20, עמ' 18]. הנתבע העיד כי התובע לא יצר עמו קשר, למעט שיחת טלפון אחת, עד חלוף 8 שנים מן הפגישה הנדונה [פרוטוקול מיום 17.2.20, עמ' 61]; והתובע לא סתר זאת. שיהוי זה נזקף לחובת התובע, ומעמעם את התמיהה כלפי הנתבע על שלא זכר את נסיבות עריכתו של מסמך המניות.
בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, תקנה 129(ב) – ובהיעדר חידוש או חשיבות מיוחדים העשויים להצדיק הנמקה מפורטת – פסק הדין ינומק בתמציתיות, ויתמקד בטענות שמצאתי כמצריכות דיון.
הראיות
כל צד הגיש תיק מוצגים מטעמו, ובהם, בין השאר, הסכמים בין הצדדים, תדפיס חשבון הבנק של הנתבעת וכן הקלטות ותמלילים של שיחות טלפון שונות בין הנפשות הפועלות.
העידו לפניי התובע, הנתבע, ונצח (בשם החברה).
מטעם הנתבעים העידו גם עו"ד ברונו בלנגס, שנתן חוות דעת לגבי הדין הצרפתי בדבר המרשם הפלילי לסוגיו, ומר אלון לוי, חוקר פרטי – לצורך ביסוס טענת הנתבעים בדבר עברו הפלילי של התובע. אומר כבר כאן כי לא מצאתי צורך להידרש לעדויות של ה"ה עו"ד בלנגס ומר לוי. "שמע האמת ממי שאמרה" [רמב"ם, פתיח להקדמה לפירושו למשנה, מסכת אבות ("שמונה פרקים")]; ולהפך. גם עבריין עשוי למסור גרסת אמת בהקשר מסוים, וגם אדם ישר, ובמיוחד כשהוא בעל דין הנוגע בדבר, עלול להיכשל בטעויות והטיות של תפיסה, זיכרון ושיפוט. שומה על בית המשפט לברר את אמיתות הגרסה הנמסרת לו לגופה, ולא על דרך "אד הומינם" (הכשל הלוגי של שפיטת התוכן לפי דוברו).
גם הרב וקנין זומן לעדות מטעם הנתבע; אך הוא לא התייצב, והצדדים וויתרו על ניסיונות נוספים להבאתו לעדות.
עד מפתח שבלט בהיעדרו הוא ניקולה. התובע השתית את תביעתו על מה שלטענתו הנתבע אמר לו בעניין ההעברה, בניגוד לתוכנו של מסמך ההעברה; ועל מסמך המניות שלטענתו הנתבע ערך ומסר לו בסמוך להעברה, בניגוד לגרסת הנתבע הכופר בכל זה. בהינתן שבפגישה הנדונה נכחו התובע, הנתבע וניקולה – היה יותר ממצופה כי התובע יזמן את ניקולה לעדות, כדי לתמוך בגרסתו של מה שאירע שם. משהתובע נשאל מדוע לא ביקש לזמן את ניקולה לעדות, לא טען כי הדבר נבצר ממנו, ולא סיפק כל הסבר אחר לכך [פרוטוקול מיום 3.2.20, עמ' 37]. מחדל זה מתחדד לנוכח החלטתי מיום 2.8.19, הקוראת לכל צד לזמן כל עד רלבנטי, ולא להותיר זאת לאחרים, תוך נטילת סיכון שמחדלם ייזקף לחובתם. מדובר, אפוא, במחדל ראייתי של התובע הנזקף לחובתו, ומכונן חזקה כי עדותו של ניקולה הייתה מערערת את גרסת התובע, ולא תומכת בה [ע"א 465-88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו (12.9.1991), פסקאות 11 – 13].
כפי שכבר צוין, מומחי המכון למדע פורנזי, מר אבנר רוזנגרטן וגב' סימה אנקונה, מונו כמומחים מטעם בית המשפט בשאלת אמיתותם של מסמך ההעברה ומסמך המניות ומסרו חוות דעת. הצדדים קיבלו את ממצאיהם, וויתרו על הגשת חוות דעת נוספות בעניין זה ועל חקירת המומחים.
בהסכמת הצדדים, העדויות של התובע, הנתבע ונצח הוסרטו, במקביל להקלדתם, כדי לאפשר התרשמות דקדקנית יותר מ"אותות האמת" או היפוכם, ככל שיהיו כאלה במהלך העדויות. שבתי וצפיתי בסרטונים, לאחר שכמובן צפיתי בעדים בזמן עדויותיהם לפניי. התרשמותי לגבי רכיבי עדויות רלבנטיים, ככל שהייתה כזו, תצוין בהקשר שבו תידרש לדיון.
מסמך ההעברה: השקעה בחברה או הלוואה לניקולה?
כאמור לעיל, התובע מבסס את תביעתו על שני מסמכים, הראשון שבהם הוא מסמך ההעברה. לנוחות הקורא, אשוב ואצטט כאן את תוכנו (הטעויות במקור):
"לכבוד
מר טרטור ניקולה
ומר משה אסרף
הנדון: חברת אורדקה בע"מ
אני עו"ד כפיר בובליל מאשר בזאת כי מר מישל אסרף העביר בנוכחותי סך של 300,000 אירו למר ניקולה טרטור בתאריך 15.11.09 כסך הנ"ל יוחזר למר אסרף אחרי מכירת הדירות בגינן ניתן הסכום הנ"ל כהלוואה למר טרטור.
בכבוד רב,
כפיר בובליל, עו"ד"
למי נמסר הכסף?
התובע הכחיש בעדותו כי בפגישה הנדונה מסר את הכסף לניקולה: "לא נכון. לא נתתי לניקולה טרטור... שמתי את הכסף על השולחן, שניהם היו שם, ניקולה וכפיר (הנתבע – ש"פ), מי לקח את הכסף אחר כך אני לא יודע" [פרוטוקול מיום 3.2.20, עמ' 22-21]. לטענת התובע הוא אינו קורא עברית, ולפיכך לא עמד על אי-ההתאמה בין האמור במסמך "... כהלוואה למר טרטור" לבין ההסכמה הנטענת על השקעה בחברה [כתב התביעה המתוקן, סעיף 13].
אולם, במספר הקשרים קודם לעדותו האמורה, נאמר בשמו של התובע, ללא הסתייגותו, כי הכסף נמסר לניקולה [מכתב ב"כ התובע לנתבע מיום 18.2.18, נספח ח' לכתב התביעה, סעיף 1; תמליל שיחה טלפונית מוקלטת בהשתתפות ב"כ התובע, התובע והנתבע, מיום 6.3.18, תיק המוצגים מטעם הנתבע, עמ' 76, מוצג 23, עמ' 3; כתב התביעה המתוקן, סעיף 8, בצירוף תצהיר אימות של התובע לתוכנו של כתב התביעה, נ/3]. לפיכך יש לקבוע כי דברי התובע בעדותו, שלפיהם הכסף לא נמסר לניקולה אלא הונח על השולחן במגמה למסרו לנציג החברה, הם בבחינת עדות כבושה שמשקלה מועט.
אני מעדיף את גרסת הנתבע, אשר באופן עקבי, בהזדמנויות שונות, הטעים כי התובע מסר את הכסף דווקא לניקולה, למרות שהנתבע הפציר בו שלא יעשה כן:
"במועד שהוא נתן את הכסף אני אמרתי לו, והנה הוא שם, בהן צדקי, ואני נשבע בספר תורה, ותעלה את הרב על הקו, אמרתי לו, אל תיתן לניקולא כסף, אם אתה נותן לו את הכסף זה הלוואה ובגלל זה זה נרשם כהלוואה".
[תמליל השיחה בהשתתפות הנתבע, התובע וב"כ התובע מיום 6.3.18, תיק המוצגים מטעם הנתבע, עמ' 84, מוצג 23, עמ' 11].
אציין כי יש אנשים שביטויי שבועה כאלה מתגלגלים תדיר על לשונם, ואין לייחס להם משמעות מיוחדת. אולם אצל הנתבע הם הופיעו דווקא בהקשר הנדון, ולא בהקשרים אחרים. לפיכך יש בהם כדי לבטא נחישות מיוחדת מצדו של הנתבע בהקשר זה.
"משה לא רצה לתת את הכסף לחברה. הוא רצה לתת אותו לניקולא, כי ניקולא אמר לו תן לי, אני אשמור עליך. אני אמרתי לו, אל תיתן לניקולא את הכסף..." [שם].
הנתבע חוזר בעקביות על דברים מעין אלה גם בהמשך השיחה [שם, חלקו השני של התמליל, עמ' 6-5]. וניכר בו שהוא נסער [שם, עמ' 6, שורה 20; הקלטת השיחה, החסן זעיר שצורף להודעה מטעם התובע מיום 17.7.19, חלק שני, דקה 5].
"אבל באמת, הרב, הוא נתן את הכסף לניקולא אחרי שאמרתי לו לא לתת את הכסף".
[תמליל השיחה בהשתתפות הרב וקנין, התובע, ב"כ התובע והנתבע מיום 6.3.18, שם, עמ' 103, מוצג 24, עמ' 3].
"הדבר שהכי מתסכל אותי לגבי הפגישה הזו זה הזכרון שלי מאותו שלב שנושא המזומן עלה והבנתי כי מדובר באדם שנכנס על 300,000 אירו במזומן למשרד כשאני לא פגשתי אותו לפני. אז הבנתי שבעצם התובע מעוניין להעביר את הכסף לניקולה טרטור באופן אישי. כשהוא בחר לעשות את זה אני הבהרתי לו שעכשיו אנו עושים מסמך הלוואה שאותו אני כן זוכר שעשיתי, אני ציינתי במפורשות שזה מסמך הלוואה כי הוא בחר להעביר את הכסף לניקולה באותו מעמד גם אמרתי לו שאני מבקש שלא להעביר לו את הכסף. אל תעשה את זה זו טעות. זה חרות אצלי בגלל הסכומים שהיה חריג בשנים ההם זה היה סכום דירה בת"א לא ראיתי סכום כזה בשטרות לפני כן בטח לא ביורו, זה סכום ענק להעביר בצורה כזאת. זכור לי שאמרתי וזכור לי ששניהם צחקו וזה השפיע עליי. לא הבנתי מה מצחיק... משה צחק יותר מניקולה".
[פרוטוקול מיום 17.2.20, עמ' 57].
מצאתי בדברים הללו סימני אמת: התבטאותו של הנתבע הייתה עקבית, לכידה, נחושה ואפילו נסערת; ונשזרו בה ציטוטים ותיאורים תחושתיים ייחודיים. שבתי וצפיתי בקטע הסרטון של עדות הנתבע המתייחס לדברים שצוטטו לעיל [חלק ראשון, דקה 34 ואילך], והתרשמתי לחיוב מכנות הדברים ומהימנותם.
מדוע כותרת המסמך היא "חברת אורדקה בע"מ"?
אם תוכן המסמך מעיד, כאמור לעיל, על הלוואה פרטית לניקולה – מדוע נרשם בכותרת המסמך כי עניינו החברה?
התובע מבסס את גרסתו, שלפיה הוא השקיע בחברה ולא נתן הלוואה לניקולה, בין השאר, על כותרת המסמך – "חברת אורדקה בע"מ". מקובל עליי שהכותרת הזו מצביעה על זיקה בין ההעברה לבין החברה; אולם לאו-דווקא על הזיקה שהתובע טוען לה. סבירה בעיניי גרסת הנתבע כלהלן:
ש. מה היתה המטרה של הפגישה הזאת?
ת. אני מאמין שניקולה דיבר איתי... לגבי איזה משקיע באורדקה. באותה תקופה, ניקולה היה צריך להעביר כספים לחברה, היה צורך בכספים".
[פרוטוקול מיום 17.2.20, עמ' 58].
כלומר, הזיקה לחברה, המסומנת בכותרת המסמך, היא תכלית ההלוואה, השקעה בחברה באמצעות ניקולה, תוך ציפייה לפירעון ההלוואה מרווחי המיזם של החברה; ולא אפיון ההעברה כהשקעה ישירה בחברה על ידי התובע.
לשאלת ב"כ התובע, למה הנושא של מסמך ההעברה הוא החברה – השיב הנתבע:
"כי לניקולה יש הסכם השקעה ב-2009 והוא זכאי לרווחים. ניקולה טרטור אמור להחזיר את הכסף מאותה מכירה של דירות. זה הקשר לאורדקה" [שם, עמ' 69].
ובהתאם לכך: "הוא (התובע – ש"פ) נתן לו (לניקולה – ש"פ) את זה כהלוואה להשקיע את זה בחברה " [דברי הנתבע בתמליל שיחה בהשתתפות הנתבע, התובע וב"כ התובע ביום 6.3.18, תיק המוצגים מטעם הנתבע, עמ' 74, מוצג 23, עמ' 12 בתמליל].
כלומר, ניקולה, במסגרת מאמציו לגייס סך 6,000,000 ₪, לצורך קיום חיובו לפי ההסכם עם נצח וליגר מיום 23.3.08, ושכלול זכאותו ל-45% ברווחי המיזם [תיק המוצגים מטעם הנתבע, עמ' 34, מוצג 7] – ביקש לשלב במיזם את כספו של התובע.
אין סתירה, אפוא, בין כותרתו של מסמך ההלוואה ותוכנו: הכותרת מבטאת את התכלית – השתתפות במיזם של בניית בית דירות ברחוב הירקון בתל-אביב. תכלית זו נרמזת גם בתוכן: "כסך (צ"ל הסך – ש"פ) הנ"ל יוחזר למר אסרף אחרי מכירת הדירות בגינן ניתן הסכום הנ"ל כהלוואה למר טרטור ". אולם, לפי הרשום במסמך, המנגנון המוסכם להשתלבותו של התובע במיזם לא היה השקעה ישירה בו, אלא הלוואה אישית לניקולה; כמסתבר, לצורך השתתפות בהשקעתו היעודה של ניקולה במיזם.
מה הניע את ההעדפה של הלוואה לניקולה על פני השקעה בחברה?
יוזכר כי לתובע הייתה היכרות מוקדמת ממשית עם ניקולה, ולא עם הנתבע [עדות התובע, פרוטוקול מיום 3.2.20, עמ' 23, 30 ו-39; עדות הנתבע, פרוטוקול מיום 17.2.20, עמ' 56]. התרשמתי שלתובע ולניקולה היו גם עסקים משותפים בעבר, שהתובע העדיף להכחישם תחילה, אך בהמשך עדותו לא חזר על הכחשתו, הגם שמילא פיו מים לגבי אותם עסקים [פרוטוקול מיום 3.2.20, עמ' 23 – 26]. עוד תוזכר עדותו של הנתבע כי ניקולה היה הגורם הפעיל בפגישה הנדונה, שעיקרה היה שיחה בצרפתית בין ניקולה והתובע [פרוטוקול מיום 17.2.20, עמ' 58]. התובע מודה כי בשל מגבלות השפה – ניקולה היה מי שהציג לו את ההסכמות ואת תוכן המסמכים [פרוטוקול מיום 3.2.20, עמ' 37, 42 ו-43].
לפיכך, סביר בעיניי לייחס לתובע, שאינו משפטן ואשר לא היה מיוצג על ידי עורך דין מטעמו בפגישה זו, העדפה סובייקטיבית, בזמן אמיתי, להשקיע במיזם באמצעות ניקולה, בהשוואה להתקשרות עם חברה (אורדקה) ואנשים אחרים (הנתבע ונצח) שאותם לא הכיר. כעדות הנתבע שהוזכרה לעיל: "משה לא רצה לתת את הכסף לחברה. הוא רצה לתת אותו לניקולא, כי ניקולא אמר לו תן לי, אני אשמור עליך" [תמליל השיחה בהשתתפות הנתבע, התובע וב"כ התובע מיום 6.3.18, תיק המוצגים מטעם הנתבע, עמ' 84, מוצג 23, עמ' 11].
לניקולה היה אינטרס לקבל לידיו את כספו של התובע, בהשוואה לאפשרות שכסף זה יימסר לנתבע, לצורך הפקדתו בחשבונה של החברה. לפיכך סביר בעיניי שניקולה שכנע את התובע לבחור בדרך זו של השתלבות במיזם באמצעות ניקולה. האפשרות שניקולה תמרן את התובע למסלול של הלוואה אישית ללא בטוחות לניקולה, שהיה עדיף לניקולה, אך אולי היה פחות רצוי ובטוח מבחינת התובע, בהשוואה להשקעה מסודרת בחברה בעלת זכויות להקמת מיזם נדל"ן ברחוב הירקון בתל-אביב – אינה בלתי סבירה בעיניי, בשים לב לראיות לכאורה שהובאו בהליך שלפניי בדבר מעשי מרמה מצד ניקולה [כגון זיוף לכאורה של מסמך על נייר מכתבים של הנתבע – ראו תיק המוצגים מטעם החברה, עמ' 42, מוצג 8א; ועדות נצח בפרוטוקול מיום 6.9.20, עמ' 100-99], והתנהלותו הבלתי-הגונה לכאורה של ניקולה בהקשרים נוספים [כגון המתואר בעדות נצח שם, עמ' 114]. אעיר כי בדוגמאות האמורות התייחסתי רק לעניינים שנצח העיד עליהם מידיעה אישית; להבדיל מאזכורן של שמועות אודות התנהלותו הבלתי נאותה לכאורה של ניקולה כלפי צדדים שלישיים בהזדמנויות נוספות. דברים אלה נאמרים לסיבור האוזן במסגרת הנמקתה של הכרעתי בעניין שלפניי, לחובת התובע, שהיה מצופה להעיד את ניקולה אך נמנע מכך; ואין בהם משום קביעת ממצאים לחובתו של ניקולה, שלא היה צד להליך ולא העיד במסגרתו.
בעקבות הכסף
בפועל, כספו של התובע התקבל על ידי ניקולה [עדות הנתבע, פרוטוקול מיום 17.2.20, עמ' 78]. הוא מעולם לא התקבל על ידי החברה [עדות נצח, פרוטוקול מיום 6.9.20, עמ' 99; תיק המוצגים מטעם החברה, עמ' 45, מוצג 14]. מסמך ההעברה מהווה קבלה על העברת הכסף לניקולה. אין בידי התובע אסמכתא כלשהי לכניסת הכסף לחברה. התובע נתפס לדמיון בין הסכום שהתובע מסר בפגישה הנדונה לבין שוויה המאזני של החברה [סיכומי התובע, סעיף 33; מאזן ליום 31.12.12, בנספח ו' לכתב התביעה]; אולם, בהיעדר אסמכתא לכניסת הכסף הזה לחברה, אני רואה בכך צירוף מקרים גרידא [ראו גם הדוחות הכספיים של החברה בתיק המוצגים מטעמה, עמ' 44, מוצג 8ב; והסברו של נצח, פרוטוקול מיום 6.9.20, עמ' 99]. גם הליכה בעקבות הכסף, אפוא, מצביעה על עסקה של התובע עם ניקולה, ולא עם החברה.
היבטים צורניים ומשפטיים
הגם ששם החברה מופיע בכותרת המסמך – הוא אינו ערוך כמסמך של החברה. המסמך אינו מודפס על נייר מכתבים של החברה, ואינו חתום על ידיה. הנתבע, שחתום על המסמך – אינו חתום עליו בשם החברה, אלא בשם עצמו, ללא כל אזכור של היותו מחזיק בנאמנות במניות החברה. אין כל הטבעה של חותמת החברה על המסמך. אין בצורת המסמך, או בתוכנו, כל ביטוי לכך שמדובר במסמך של החברה; חרף היות שמה מוזכר בנדון, כמי שהמסמך נסב אודותיה באופן מסוים, כמבואר לעיל.
אדם נתפס על חתימתו; כמה שנאמר: "חזקה על מי שחותם על חוזה, שהוא מכיר את תוכנו. מכל מקום, נושא הוא באחריות כלפי הצד האחר, אם הצהרתו מוכחת ככוזבת, או כאשר הוא מפר התחייבות שנטל על עצמו. ניצע סביר רשאי היה לסמוך על הצהרה והתחייבות אלה, ומבחן זה, שהוא אובייקטיבי, תופס גם במקרה שלפנינו" [ע"א 16/80 לולו נ' סלומון (18.9.1983), פסקה 1 בפסק-הדין]. עוד נאמר כי " ... אינה נשמעת הטענה מפי החותם על מסמך, שהוא חתם מבלי לקראו תחילה ומבלי לדעת את תכנו: אם לא ניתנה לו הזדמנות לקראו תחילה, צריך היה להימנע מלחתום; ואם לא קראו מסיבה אחרת או ללא כל סיבה, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד, ורואים אותו כאילו לקח על עצמו מרצון את הסיכון הכרוך בחתימתו על מסמך סתם" [ע"א 121/70 גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח בע"מ (28.2.1971), פ"ד כה(1) 648, פסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ח' כהן, עמ' 661 -662; וראו עוד ע"א 325/88 כהן טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק (23.1.1990), פסקאות 9 -10; ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (7.6.1990), פסקה 4 והתקדימים המאוזכרים שם]. גם מטעם משפטי זה, אפוא, יש לדחות את גרסת התובע כי לא התכוון למה שנכתב במסמך שעליו חתם, הן בהתייחס לנמען של הכסף (ניקולה או החברה) הן בהתייחס למהות ההעברה (הלוואה או השקעה).
מסמך ההעברה – מסקנה
השתכנעתי, מעבר למאזן ההסתברות האזרחי, כי יש להבין את מסמך ההעברה, לרבות האזכור של שם החברה בכותרתו, על רקע ההסכם בין נצח וליגר לבין ניקולה [תיק המוצגים מטעם החברה, עמ' 13, מוצג 4]. באותו הסכם התחייב ניקולה להשקיע בחברה 6,000,000 ₪ תמורת 45% ברווחי המיזם; אחרת לא יהיה זכאי אלא להשבת כספו. מעדותו של נצח [פרוטוקול מיום 6.9.20, עמ' 97 – 99], הנתמכת בתדפיס חשבונות הבנק של החברה ושל נצח וכרטסת הנהלת חשבונות של חברה בבעלותו [תיק המוצגים מטעם החברה, עמ' 45 – 63, מוצגים 14 ו-15], עולה כי ניקולה לא עמד בהתחייבותו; וכי הסכום הנמוך-יחסית שגייס, והפקיד בחשבון החברה ביום 6.12.09, בסך 567,501 ₪ – הושב לו. נראה, אפוא, כי בתקופה שבה ניקולה עדיין ניסה לגייס את הכסף, בטרם עזב את ישראל לצרפת – הוא הציע לתובע להשקיע את הסכום הנדון במיזם, באמצעות ניקולה.
התובע התכוון, אמנם, להשקיע במיזם של החברה; אולם בפועל התפתה לסמוך על ניקולה ולמסור לו את הכסף; מן הסתם תוך ציפייה לחלוק עם ניקולה באופן כלשהו ברווחי המיזם (מסמך ההעברה אינו מתייחס לטובת ההנאה הצפויה לתובע בתמורה להעברת הכסף לניקולה). בין התובע וניקולה – אך לא בין התובע והנתבע – שררו היכרות מוקדמת ואמון שנרקם בעסקים משותפים, וגם שפה משותפת (צרפתית). הגיוני בעיניי, אפוא, כי התובע סמך על ניקולה יותר משסמך על הנתבע, או על האורגנים של החברה, שאותם לא הכיר; והעדיף לתעל את השקעתו במיזם באמצעות ניקולה.
דא עקא, שבמועד העברת הכסף לניקולה – ניקולה כבר לא היה בעל זכויות כלשהן בחברה; ולימים, כאשר ניקולה לא מימש את התנאי המתלה של גיוס סך 6,000,000 ₪ עבור החברה – קיפח את זכותו ל-45% ברווחי המיזם. משהתובע בחר לתת הכסף לניקולה, ולהאמין להבטחתו "תן לי, אני אשמור עליך" [כלעיל בפסקה ‎28] – ציפייתו של התובע להרוויח מן המיזם של החברה התפוגגה עם התאיינות זכויותיו של ניקולה כלפיה; בבחינת: "וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר" [ישעיהו לא, ג]. אשוב ואציין כי ניקולה אינו צד להליך זה, ועילות תביעה אפשריות של התובע כלפיו לא נדונו לפניי.
התובע חתם על מסמך הלוואה, ונוסח זה מחייב אותו.
מסקנתי מן המקובץ היא שהתובע לא הוכיח כי מסמך ההעברה אינו משקף את שהתרחש בפגישה הנדונה לאמיתו של דבר. יש לקבל, אפוא, את מסמך ההעברה כפשוטו, ולראות בו אישור על העברת הכסף לניקולה, כהלוואה; מן הסתם לצורך מימוש השקעתו של ניקולה במיזם של החברה, ומבלי שהתמורה לתובע בגין כך תפורש במסמך. לפיכך, כשלעצמו, אין במסמך ההעברה כדי ליצור חבות כלשהי של הנתבע, שלפי המסמך רק אישר את ההעברה, או של החברה, שאינה צד למסמך זה.
מסמך המניות: תמורה להשקעת התובע או ניצול לרעה של טיוטה ישנה?
כפי שכבר נאמר, בלב המחלוקת בין הצדדים עומד מסמך המניות, משמעותו והשלכותיו המשפטיות. לנוחות הקורא אשוב ואצטט את תוכנו:
"לכבוד,
כבוד הרב וקנין
אישי למכותב בלבד
הנדון: חברת אורדקה בע"מ
אני עו"ד כפיר בובליל המחזיק הבלעדי של כל המניות בחברת אורדקה בע"מ מבקש להודיע לכבוד הרב כי אני משריין עבור מר מישל אסרף דרכון צרפתי מס' (...) סך של 21.5% ממניותיה של חברת אורדקה בע"מ.
מר אסרף יכול לקבל לידיו בכל דרך שיחפץ ובכל עת את סך המניות האמור וזאת ללא חיוב כספי כלשהו מלבד מס שיוטל אם וכאשר יוטל מס על העברת מניות שתתבצע על ידי במקרה ומר אסרף יחפוץ במניות כאמור. שיריון מניות זה אינו מגביל אותי בהתנהלות העסקית היום יומית ויתכן וכל מניות החברה ישועבדו לטובת בנק מלווה.
שיריון זה אינו מהווה עסקה במקרקעין ונעשה על פי הוראת הרב ועל פי הדברים היום יומיים שביני ובין כבוד הרב על פי דין תורה.
מכתב זה הנו אישי ואינו יכול לשמש כל אדם או גוף מלבד כבוד הרב.
בכבוד רב,
כפיר בובליל, עו"ד"
משמעות המסמך: למסמך המניות, חרף ניסוחו הלא-מקובל, תוכן שאינו משתמע לשני פנים. להבדיל ממסמך ההעברה – במסמך המניות הנתבע אינו מופיע אך כגורם חיצוני, המעיד ומאשר קיומה של עסקה בין התובע וניקולה; אלא כאורגן של החברה, המתחייב בשמה כלפי התובע. חרף השימוש במונח העמום "שיריוּן", שבדרך כלל מבטא שימור האופציה להקצות, מבלי להתחייב בשלב זה להקצות את הדבר שאותו "משריינים" (כגון שיריוּן משבצת זמן לפגישה טנטטיבית) – המשך המסמך אינו מותיר מקום לספק כי, בעקבות אותו "שיריוּן", התובע זכאי לקבל את המניות בפועל על פי דרישתו; כפוף רק לסייג כללי עמום המתיר לנתבע לבצע במניות פעולות משפטיות במהלך העסקים הרגיל. את הסייג האמור יש לפרש לאור הדוגמא המובאת בהמשכו של שעבודן הזמני של המניות לבנק שילווה את המיזם; אחרת עלול הסייג הכללי לרוקן מתוכן את ההתחייבות הבסיסית [מעין הכלל הפרשני "כלל שהוא צריך לפרט", ולפיכך אין בכלל אלא מה שבפרט, ולמצער כעין הפרט; בהשראת י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן לשיטת רבי ישמעאל, ספרא א]. כלומר, מדובר בשימור חירותה העסקית של החברה במהלך המיזם, אך לא בסיוג זכאותו של התובע למניותיה בסופו של המיזם. ניכר במסמך כי הבחירה במתכונת בלתי מקובלת של מכתב אישי לרב, חלף חוזה במתכונת מקובלת – נועדה להימנע ממיסוי או מרישום פומבי של העסקה. דבר זה מטיל צל על חוקיות ההתקשרות, אך אינו מעמיד בספק את תכלית הקצאת המניות שבבסיסה.
גרסאות הצדדים: כאמור לעיל, גרסת התובע היא כי מסמך המניות נערך ונמסר לו במעמד הפגישה הנדונה, כהשלמה למסמך ההעברה; והוא נועד לתעד את ההסכמה בדבר התמורה להשקעתו – שהיא זכאות ל-21.5% ממניות החברה. התובע מסר גרסה מאוד מפורטת ודווקנית בעניין זה: "הם (הנתבע וניקולה – ש"פ) לקחו את הדרכון שלי, צילמו אותו והם סידרו את ההסכם " [פרוטוקול מיום 3.2.20, עמ' 36]; "ניקולה הקריא לי את שני המסמכים. שכפיר בובליל (הנתבע – ש"פ) עשה את ההסכם הזה כשהוא חתם, אמרתי לו שאני רואה במסמך הראשון (נספח ג') שכתוב רק 300,000 אירו, ולא כתוב המספר דרכון שלי ולא כתוב 21.5%. ואז הוא אמר לי שנעשה עוד מסמך, וזה היה באותו רגע " [שם, עמ' 43]. "כפיר מסר לי אותו ביד" [שם, עמ' 50]. לעומת זאת, גרסת הנתבעים היא כי המסמך נערך בנסיבות אחרות שאינן קשורות להעברה הנדונה, והוא היה חלק ממהלך עסקי שלא התגבש לכדי הסכמה מחייבת, ומכל מקום לא אושר על ידי האורגנים המוסמכים של החברה ואינו מחייב אותה.
מקור המסמכים בחבילות נייר שונות: בעקבות ממצאי המומחים הפורנזיים מטעם בית המשפט, אין עוד מחלוקת כי המסמכים אמיתיים, והופקו מאותה מדפסת; אולם הם הופקו מחבילות נייר שונות; דבר התומך בגרסת הנתבע כי לא נערכו באותו מועד. אמנם, ניתן ליישב ממצא פורנזי זה, בדוחק, גם עם תרחיש המקיים את גרסת התובע, שלפיו מיכל הנייר במדפסת עמד להתרוקן, הושם בו נייר נוסף מחבילה אחרת, ובמקרה אירע שהמסמכים, שהודפסו בזה אחר זה, הודפסו על דפים שמקורם בחבילות שונות. אולם, ההסתברות לתרחיש כאמור, שאגב לא נטען על ידי התובע, נמוכה יותר מן החלופה שלפיה המסמכים פשוט הודפסו במועדים שונים, כגרסת הנתבע; מה גם שגרסת הנתבע מסתברת יותר גם מבחינות נוספות, כלהלן.
אינטרס הנתבע: לנתבע לא היה כל אינטרס להתחייב להקצות לתובע מניות בחברה, או ליצור מצג של התחייבות כאמור. אין לפניי טענה, או ראשית ראיה, כי לנתבע צמחה מכך טובת הנאה כלשהי. במועד הפגישה, מניות החברה כבר לא היו שייכות לניקולה, אלא לנצח וליגר; והנתבע החזיק במניות החברה בנאמנות עבורם [תיק המוצגים מטעם הנתבע, עמ' 25, מוצג 5; ועמ' 28, מוצג 6]. כלומר, הנתבע ידע כי במועד זה אין לניקולה כל מעמד בחברה או זכות במניותיה, המאפשרות לו לסחור בהן עם התובע; והנתבע גם ידע כי לו עצמו אין כל סמכות והרשאה לבצע עסקה במניות החברה שלא בהסכמת נצח [הסכם הנאמנות מוצג 6 הנזכר, סעיף 3(ה)]. הנתבע הוא חבר קרוב של נצח מילדות [עדות הנתבע, פרוטוקול מיום 17.2.20, עמ' 60; עדות נצח, פרוטוקול מיום 6.9.20, עמ' 107]. הנתבע עצמו אינו שותף בחברה ואינו זכאי לחלוק ברווחי המיזם [שם, עמ' 108-107]. הנתבע הוא עורך דין, אשר שימש אותה שעה כנאמן על מניות החברה עבור נצח וליגר, והפרת חובתו המקצועית וחובת הנאמנות שלו הייתה חושפת אותו לסיכון מקצועי רציני. כמו כן, לא היה לנתבע כל סיכוי לחמוק מחבות כספית בגין הפרה כאמור: או שההקצאה הייתה מסוכלת מחמת היעדר סמכות, ואז היה נתבע על ידי התובע; או שהייתה צולחת מחמת שליחות נחזית, ואז היה נתבע על ידי נצח. לאור האמור, לא סביר בעיניי שהנתבע, בפגישה האמורה, הציע לתובע שותפות בחברה או במיזם, או סייע לניקולה להתיימר להקצות לתובע זכויות בחברה או במיזם, בניגוד להרשאתו ולחובתו כלפי נצח.
סבירות עסקית וצדק עסקי: מקביעתי לעיל כי ההעברה של סך 300,000 אירו על ידי התובע לא הייתה לחברה, כהשקעה ישירה, אלא לניקולה, כהלוואה – נובע כי לא סביר שבתמורה לכך התובע יקבל מהנתבע התחייבות להקצאת מניות בחברה. כלומר, משהמניות נועדו להוות תמורה להשקעתו הכספית של התובע בחברה – הבסיס להקצאתן לתובע נשמט עם העברת הכסף לניקולה דווקא. תובנה זו משפיעה הן על הבירור העובדתי, במובן זה שיש לדחות גרסה עובדתית שאינה סבירה מבחינה הגיונית; הן על המסקנה המשפטית, במובן זה שלא צודק להורות על הקצאת מניות החברה למי שלא השקיע בחברה, דבר העולה כדי עשיית עושר ולא במשפט [חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, סעיף 1].
אולי נצח הסכים לעסקה? לכאורה, אי-הסבירות של התרחיש שלפיו הנתבע יחתור תחת נצח – עשויה להוביל דווקא למסקנה הפוכה, שלפיה הנתבע פעל בהסכמת נצח. אולם, הנחה כזו מחייבת לייחס לנצח, שהכחיש כי ידע על הפגישה הנדונה עד שנת 2018 [פרוטוקול מיום 6.9.20, עמ' 99], שקר בוטה; בניגוד לרושם האמין שעדותו הותירה אצלי. לזכות נצח עומדת "טענת מיגו": גרסתו האמורה פורסת יריעת מחלוקת רחבה שקל להפריכה. לו הייתה שקרית, עדיף היה לנצח להודות בעריכת המסמך במעמד הגישה הנדונה, אך לטעון כי משהתובע העדיף למסור הכסף לניקולה ולא לחברה [כמוכח במסמכים] – אינו זכאי למניות שהובטחו לו בתמורה להשקעה בחברה. ואמנם, משכספו של התובע לא הגיע לחברה, לא סביר לייחס לנצח הסכמה להקצות לו מניות בה. כמו כן, דפוס ההתנהלות העקמומי, המשתקף במסמך המניות, אינו תואם את דפוס התנהלותו של נצח בכל ההתקשרויות האחרות של החברה שתיעודן נכלל בחומר הראיות שלפניי – שכולן מתאפיינות בפעולות משפטיות תקניות ובחוזים מסודרים במתכונת מקובלת. יוזכר כי לנצח, להבדיל מאשר לתובע, לנתבע ולניקולה, לא היה כל קשר עם הרב וקנין. מסתבר שלו הייתה הסכמה מצד נצח להקצאת 21.5% ממניות החברה לתובע כנגד השקעת סך 300,000 אירו בחברה – ההסכמה והקצאה היו מקבלות ביטוי כתוב; כמתחייב מהסכם הנאמנות עם הנתבע, וכמאפיין את התנהלות החברה תחת שרביטו של נצח. לאור המקובץ אני מאמין שנצח אכן לא ידע על הקצאת מניות לתובע ולא הסכים לה; מסקנה המאשררת את מסקנתי הקודמת כי הנתבע לא היה חותר תחתיו בעניין זה.
הפיצול בין מסמך ההעברה ומסמך המניות
מסקנתי האמורה נתמכת גם בעצם הפיצול התמוה בין מסמך ההעברה ומסמך המניות. צדדים סבירים לעסקה, המבקשים להעלות על הכתב את ההסכמות ביניהם, מפרטים על גבי מסמך אחד הן את חיובו של הצד האחד, הן את חיובו המקביל של הצד האחר; ואינם מכניסים עצמם לסיכון משפטי של עמימות בשאלת הזיקה בין החיובים ההדדיים.
לכאורה ניתן היה להעלות על הדעת כי הפיצול לאו דווקא מעיד על מועדי עריכה שונים, אלא על רצון לטשטש את הקצאת המניות לצורך הימנעות ממס. התובע העיד על קיומו של שיקול כזה בעריכת מסמך המניות, באומרו: "נספח ד' אמנם כתוב לכבוד הרב, אבל... כפיר (הנתבע – ש"פ) לא היה יכול לרשום את 300,000 אירו על מישהו אחר כי הוא הסביר לי שיה(יה) צריך לשלם מס הכנסה על הכסף הזה. הוא אמר לי אם זה לא מפריע לי, בגלל שהרב וקנין לא ישראלי, שנשים את השם שלו, בגלל שאני סומך על הרב ועל כפיר, שלושתנו מכירים בברכה של הרב" [פרוטוקול מיום 3.2.20 עמ' 37]. אולם, מדברי התובע עולה כי הכוונה להימנעות ממס הוגשמה על ידי עצם המתכונת של מכתב לרב וקנין; וקשה לראות מדוע לא היה די לשם כך בריכוז כל ההיבטים של העסקה במסגרת מכתב זה.
אמנם, התובע אינו מייחס את הפיצול בין המסמכים לעניין ההימנעות ממס, אלא לחסרונם של מספר הדרכון שלו ואחוזי המניות שהוקצו לו במסמך ההעברה [כלעיל בפסקה ‎42]. אולם, אם הבעיה הייתה השמטתם של שני פרטים קצרים ממסמך ההעברה – לא מובן מדוע, תחת הוספת שני הפרטים הקצרים הללו למסמך הראשון, הוסף מסמך שני, במתכונת שונה לחלוטין, המופנה לרב וקנין ומפליג בעניינים שדבר אין להם עם השלמת שני הפרטים האמורים.
בין לפי גרסת הרצון להימנע ממס, בין לפי גרסת הרצון להוסיף פרטים במסמך ההעברה – פיצול המסמכים ואי-ההקבלה במבנם ובתוכנם, כמו גם מקורם בשתי חבילות נייר שונות ושאר הנימוקים שפורטו לעיל, מאירים את גרסת התובע באור תמוה, ומאירים באור מסתבר יותר את גרסת הנתבע שלפיה מסמך המניות נערך על ידיו במועד אחר וללא קשר לפגישה הנדונה.
אי התאמה בין הסכום של 300,000 אירו לבין הקצאת 21.5% ממניות החברה
גרסת התובע מאותגרת גם על ידי אי-התאמה בין סכום ההעברה, סך 300,000 אירו, לבין מספר האחוזים המוזר של מניות החברה שהוקצו לתובע לפי מסמך המניות – 21.5%. התובע עצמו הודה בכך, ולא ידע להסביר זאת; כלהלן:
ש. בימ"ש: איך הגעתם דווקא ל-21.5%?
ת. כשדיברנו, ניקולה טרטור אמר לי שאני אקבל 21.5% רווח, ההפרש של ה-50% ניקולה טרטור יקבל והשאר 50% יתחלק בין כפיר בובליל ובין אדם נוסף (נצח).
ש. 21.5% זה מספר לא עגול, למה דווקא המספר הזה?
ת. לא היה לי כסף להוסיף יותר ממה שנתתי. ניקולה טרטור קבע את האחוזים. טרטור מול כפיר בובליל והאחר, אמר לי לשים 500,000 יורו כדי להחזיר 25%. לא היה לי 500,000 יורו, היה לי 300,000 יורו, בשבילי זו הייתה השקעה.
ש. בימ"ש: המספרים לא מסתדרים. אם 500,000 אירו שווים 25% ממניות אורדקה, אזי 21.5% ממניות אורדקה היו אמורים להיות שווים 430,000 אירו ולא 300,000 אירו?
ת. אתה צודק בחשבון שעשית. אבל זה מה שהם אמרו לי או לקחת או לא לקחת. היה לי את הכסף הזה זמין אז לקחתי. לקחתי את מה שהם הציעו לי.
ש. בימ"ש: אם אני מבין נכון, המספר המדויק 21.5% זה מספר שטרטור אמר אותו ולא הסביר אותו?
ת. שניהם אמרו לי 21.5% (טרטור וכפיר בובליל) ולא הסבירו. היה לי את הכסף הזמין אז השקעתי".
[פרוטוקול מיום 3.2.20, עמ' 17-16].
עולה מדברים אלה כי, לגרסת התובע, ניקולה עצמו החליט מיוזמתו, הגם שבניגוד לאינטרס שלו, להפריש לטובת התובע חלק גדול מן המניות שניקולה היה זכאי להן, מעבר ליחס ההולם את השקעתו היחסית של התובע. אי-התאמה כאמור עולה גם לנוכח הסכם ההשקעה בין ניקולה לבין נצח וליגר [תיק המוצגים מטעם החברה, עמ' 13, מוצג 4], שלפיו יזכה ניקולה ב-45% מרווחי המיזם בתמורה להשקעה בחברה בסך 6,000,000 ₪. בהנחה שהמיזם הנדון, שהוא פעילותה היחידה של החברה, יצליח ויסתיים ברווח לבעלי המניות – חלק זה ברווחים שקול להחזקה ב-45% מן המניות. השקעת התובע, בסך 300,000 אירו, שלפי השער היציג ביום 15.11.09 (סך 5.6202 ₪ לאירו) הייתה שווה לסך 1,686,060 ₪ – הייתה שקולה, אפוא, ל-28% מהשקעתו היעודה של ניקולה; ולפיכך הצדיקה זכייה ב-28% מתוך 45% ממניות החברה, שהם 12.6% ממניות החברה. כלומר, הבטחת 21.5% ממניות החברה לתובע, בתמורה להשקעה בסך 300,000 אירו, שיקפה תמורת-יתר בשיעור כ-70% לרעת ניקולה. כך או כך, הגרסה שלפיה 21.5% ממניות החברה, מתוך חלקו של ניקולה, היוו תמורה לתובע בגין השקעת 300,000 אירו – אינה סבירה בעליל.
אימתי, ובאילו נסיבות, נערך מסמך המניות?
אם מסמך ההעברה ומסמך המניות לא נערכו באותו מועד; ובהיעדר מחלוקת כי מסמך ההעברה נערך במעמד הפגישה מיום 15.11.09 – ואם מסמך ההעברה ומסמך המניות אינם מתאימים זה לזה כרכיבים משלימים של אותה עסקה ואינם "מתחברים לתצרף אחד", בין לפי תוכנם ובין לפי החשבון העסקי שביסודם – מתי, ובאילו נסיבות, היה רלבנטי מצדו של הנתבע לכתוב ולחתום על מסמך המניות, המגלם התחייבות להקצות לתובע, שהנתבע בקושי הכירו לפני הפגישה הנדונה, את המניות האמורות?
אם מסמך המניות לא נערך בהסכמת נצח, וגם לא נערך ללא הסכמתו – אזי מתבקשת המסקנה שהנתבע ערך אותו כנאמן של ניקולה, כאשר ניקולה היה הנהנה ובעל הזכויות במניות החברה, לפני העברתן לנצח וליגר ביום 20.2.08, וכמובן לפני הפגישה הנדונה מיום 15.11.09.
כאן המקום לשאול מה יכול היה להיות ההקשר שהוליד מסמך התחייבות כאמור, שבמסגרתו הנתבע, כאורגן של החברה, מבטיח לתובע, שעמו לא הייתה לו היכרות מוקדמת ממשית, לא פחות ולא יותר מאשר 21.5% במניות החברה שבנאמנותו. מאלף לעיין בתשובת הנתבע לשאלה זו, כלהלן [פרוטוקול מיום 17.2.20, עמ' 59-58]:
"אני לא זוכר את נסיבות ההכנה שלו. אני לא חושב שהוא מזויף. גם אם יכול להיות שהוא מסמך אמיתי אני לא זוכר את נסיבות ההכנה שלו, אני לא יכול לשייך אותו על לוח הזמנים ומתי יכל להחתם ולהעשות, לבין אותה פגישה בו נטען שהוא נעשה. אני יכול לשים אותו על טווח כמה חודשים בגלל שאני חתום עליו, יכול להיות לפני שהוחלפה הנאמנות. יכול להיות על הדרך מתי הוא נעשה כן. אני לא זוכר באיזה מצב ולשם מה הוא הוכן. כשאני מסתכל על המסמך היום, ואני בודק את עצמי, ככל שאני מנסה להבין איפה המסמך הזה עומד בתוך העסקה הזאת. מעבר לעניין של מה שכתוב בו מעיד עלי, אני מנסה לשקף את הלך הרוח שלי כשאני כותב מסמך כזה ומציין שאני לא רוצה שהוא יגיע לידיים של אף אחד אחד, מלבד הרב, ואני מצין שאף אחד לא יעשה בו שימוש. אני מסב את עצמי לאיזה התנהלות ומערכת יחסים אחרת מכסף והשקעות. המסמך עצמו כשאני מסתכל עליו ומנסה להבין אותי בשלב הזה, המסמך מניע איזה שהוא תהליך מסוים, התחלה של תהליך כשאני מסתכל על עצמי ואני מבין שאני לא יכול להפקיד כסף בבנק, אני צריך ללכת לנצח לסגור את העניין עם עורכי הדין. המסמך אומר בוא נתחיל תהליך מסוים, צדדי לא במיינסטרים בעצם עד שהתהליך יוכל להסתדר מבחינת ההשקעה, עורכי הדין, מבחינת התהליך המשפטי, העסקה העברה וההפקדה. מה שיכול להתרחש מיד אחר כך ונוכל לצאת לאיזה תהליך".
אודה ואתוודה כי שבתי וקראתי דברים אלו בפרוטוקול, ושבתי וצפיתי באמירתם בסרטון העדות [דקה 41 ואילך], והתקשיתי להבין את תוכנם. יחד עם זאת, התרשמתי לחיוב מכנותו ומהימנותו של אומרם. ל"אותות האמת" החזותיים מצטרפת מעין "טענת מיגו", שלפיה, לו היה הנתבע רוצה לשקר לגבי נסיבות היווצרותו של מסמך המניות, סוגיה שהיה ברור לאורך כל ההליך כי היא עומדת במרכזו ובה גלום הסיכון העיקרי לנתבע – חזקה שהיה שוקד על טוויית שקר משכנע יותר מן הדברים חסרי הפשר שצוטטו לעיל. לדוגמא, הנתבע יכול היה לצמצם את יריעת המחלוקת עם התובע, ולטעון שמסמך המניות אמנם נערך בפגישה הנדונה, על יסוד ההנחה שתובע משקיע סך 300,000 אירו בחברה; אך משהתובע התעקש לתת הכסף לניקולה אישית, במקום לחברה באמצעות הנתבע – בוטלה ההסכמה הטנטטיבית שביסוד מסמך המניות; אלא שהתובע נטל את מסמך המניות מן השולחן בטרם נקרע והושלך, בלא שהנתבע שם לב לכך, והוא מנסה עתה לנצלו לרעה. יוזכר כי התובע השתהה בהגשת תביעתו, ובשל כך הנתבע נדרש להיזכר בנסיבותיו של מסמך המניות כעשור שנים לאחר עריכתו, תקופה שבמהלכה, מן הסתם, ערך וחתם על מסמכים משפטיים רבים במסגרת עיסוקיו המקצועיים. מסקנתי, אפוא, מעבר למאזן ההסתברות האזרחי, כי הנתבע באמת ובתמים לא זכר את נסיבות היווצרותו של מסמך המניות, ולפיכך לא הצליח להסביר את תוכנו ותכליתו – מלבד האמירה כי אינו קשור לפגישה מיום 15.11.09, ומסתבר שהוא שייך ל"תקופת ניקולה" בתולדות החברה, וכי שיקף תחילתו של מהלך עסקי כלשהו, שלא התגבש לכדי עסקה מוגמרת.
עיון בתמליל השיחה שקיים נצח עם ניקולה ביום 6.10.19 [בסיוע איש קשר בשם יוגב; תיק מוצגים נוסף של החברה, מוצג 13] מגלה כי לתפיסתו של ניקולה – היו גם לו, ולא רק לנצח, זכויות היסטוריות במיזם, מלבד היותו אז בעלים-שביושר של החברה (באמצעות הנתבע כנאמן). כלומר, ניקולה ראה עצמו אז כשותף למיזם; ולפיכך לא מן הנמנע שהוא ניסה להציע לתובע עסקה, שבמסגרתה יזכה התובע ב-21.5% מרווחי המיזם, או ממניות החברה שהמיזם מיועד להתנהל במסגרתה, וזה היה ההקשר ליצירתו של מסמך המניות – אשר נזנח ונשכח לאחר שאותה עסקה לא התממשה וכל מניות החברה נמכרו לנצח וליגר. עולה גם החשד, שכמובן לא אקבע לגביו מסמרות, כי ניקולה השתמש במסמך המניות הישן כדי לפתות את התובע להעביר לו את הכסף, ועל ידי כך, למעשה, "מכר" לו התחייבות בלתי תקפה, שנותרה במשרדו שבו נערכה הפגישה הנדונה, תוך שהוא מסבך את הנתבע בעצם השימוש בה, לאחר ש"הסחורה" הגלומה בה כבר נמכרה לנצח וליגר ולא הייתה בבעלותו של ניקולה.
אם מסמך ההעברה נערך במעמד הפגישה הנדונה, בעוד שמסמך המניות נערך לפני כן, בתקופת החזקתו של הנתבע במניות עבור ניקולה – אזי מובן מדוע נמצא כי מקורם של שני המסמכים מחבילות נייר שונות; למרות ששניהם הודפסו באותה מדפסת – היא המדפסת במשרדו של ניקולה, שם העניק לו הנתבע שירותים משפטיים, ושם התקיימה הפגישה הנדונה [עדות הנתבע, פרוטוקול מיום 17.2.20, עמ' 56-55 ו-66-65; עדות נצח, פרוטוקול מיום 6.9.20, עמ' 108]. כלומר, מסתבר שהנתבע ערך את מסמך המניות במסגרת שירותיו לניקולה, ולפיכך נותר מסמך זה, לאחר שנחתם בידי הנתבע, במשרדו של ניקולה, וניקולה יכול היה למסור אותו לתובע במשרדו, לרבות במועד הפגישה הנדונה או בסמוך לה.
מסמך המניות – מסקנות
מסמך המניות אינו קשור לפגישה הנדונה: הפיצול בין המסמך המתעד את ההעברה והמסמך המתעד את התמורה במניות; אי-ההקבלה בין המבנה והתוכן של מסמך ההעברה ומסמך המניות; אי-ההתאמה בין סכום הכסף שהתובע מסר לניקולה בפגישה הנדונה לבין שיעור המניות בחברה שהובטחו לו במסמך המניות; היעדר סבירות וצדק בהקצאת מניות לתובע משזה העדיף למסור הכסף לניקולה ולא לחברה; מקורם של שני המסמכים האמורים בחבילות נייר שונות; היעדר האינטרס של נצח להסכים להקצאה, וההתרשמות החיובית מאמינותו; והיעדר האינטרס של הנתבע לחתור תחת נצח ולהתחייב להקצאת מניות בחברה שלא על דעתו – מעידים, מעבר למאזן ההסתברות האזרחי, כי מסמך המניות לא נכתב ונחתם על ידי הנתבע במעמד הפגישה הנדונה מיום 15.11.09, אלא בתקופה מוקדמת יותר, שבה שימש הנתבע נאמן על מניותיו של ניקולה בחברה; והוא לא שיקף את התמורה המגיעה לתובע בגין הסכום של 300,000 אירו שמסר באותה פגישה, אלא כוונה עסקית אחרת, בהקשר אחר, שלא התגבשה לכלל עסקה מוגמרת. בנסיבות העניין, ניסיונו של התובע לייחס את עריכת המסמך ומסירתו לתובע דווקא לנתבע, במעמד הפגישה הנדונה – מצטייר כניסיון להסב את עילת התביעה נגד ניקולה, שספק רב אם התובע יכול להיפרע ממנו, אל הנתבע, ודרכו – אל "הכיס העמוק" של החברה.
מהימנותו של התובע: כאמור לעיל [בפסקה ‎18], ראיתי חובה לעצמי לבחון את גרסת התובע לגופה, במנותק מן ההתרשמות הכללית מאמינותו של התובע. אולם, לאחר שהגעתי למסקנה כי יש לדחות את גרסתו כבלתי מהימנה, לא למותר לציין עניינים נוספים שלא תרמו להתרשמותי ממהימנותו. התובע נתפס בשקר כאשר הכחיש עסקאות קודמות וקשר נוסף עם ניקולה ועומת עם ראיות סותרות [פרוטוקול מיום 3.2.20, עמ' 24-23 ו-27 – 29]. בהתאמה לכך – בעת הכחשת העסקאות עם ניקולה הבחנתי במחוות גוף שלעתים מסמנות הסתרה, כגון השפלת המבט וכיסוי הפה [סרטון עדותו, חלק ראשון, דקה 43 ו-49]. התובע השתמט מלהשיב על שאלות חרף הערותיי החוזרות כי תגובותיו עושות רושם שלילי [פרוטוקול שם, עמ' 26 ו-28]. התובע התעקש לשתוק לגבי עסקת ז'אן ז'ורס [שם, עמ' 26]. התובע הפתיע בגרסה כבושה בדבר קיומן של שתי פגישות באותו יום [שם עמ' 33], עניין שהנתבע שלל, בהחלטיות שהתרשמתי מכנותה, בהיעדר היתכנות לכך בשל עבודת הנתבע בשעות היום בחברת פלאפון באותה תקופה [פרוטוקול מיום 17.2.20, עמ' 58]. אזכיר כי ניקולה היה עשוי לסייע בהבהרת עניינים אלה, ואי-זימונו לעדות נזקף לחובת התובע. גם הופעת התובע לפגישה הנדונה עם שקית ובה 300,000 אירו בשטרות כסף – עניין שלעתים קרובות מצביע על "כסף שחור", שמקורו או תכליתו נגועים בעבירה, בעוולה או בהפרת חיוב – אינה תורמת להתרשמות חיובית מאמינותו של התובע. רושם שלילי נוסף הותיר בי עניין שינוי שמו של התובע, תוך ציון טעמים תמוהים וסותרים לכך [ראו סיכומי הנתבע, סעיף 102 וההפניות לראיות שם. בזמן שהעיד על עניין זה השפיל התובע את עיניו במבוכה, כמי שנתפס בקלקלתו [סרטון עדותו, חלק ראשון, סביב דקה 8]. למעלה מן הצורך אפנה לפירוט בסיכומי הנתבע אודות צללים נוספים המעיבים על מהימנות התובע [שם, סעיפים 85 – 103].
דחיית תביעה בשל שקר מהותי של התובע – הלכת חיון: ממסקנתי האמורה נובע כי התובע, בגרסתו לגבי נסיבות עריכתו וקבלתו של מסמך המניות, לא אמר אמת בעניין המצוי בליבת המחלוקת – דבר המצדיק, כשלעצמו, את דחיית תביעתו [ע"א 765/18 חיון נ' חיון (1.5.2019), פסקאות 26 – 35]. מובן כי המקובץ שולל את האפשרות להסתמך על עדותו היחידה כבעל דין, ללא תמיכה ראייתית חיצונית [פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, סעיף 54]. בכלל זה אין לקבל את גרסתו בדבר נסיבות הפגישה הנדונה, שלפיה לא דובר בה על הלוואה לניקולה אלא על השקעה בחברה, וכי הנתבע כתב וחתם ומסר לו את מסמך המניות במהלכה.
ליקויי גמירת דעת, מסוימות וחוקיות: מסקנה זו מייתרת דיון בשאלה אם מסמך המניות, אפילו נערך וניתן לתובע כגרסתו, בכלל מדגים גמירת דעת ומסוימות כנדרש לשכלולו כחוזה תקף בין התובע והחברה; כמוהו כמסמך ההעברה לעניין שכלולו של "חוזה הלוואה" בין התובע וניקולה [חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, סעיף 2]. כמו כן, מתייתר הדיון בשאלה אם החוזה שהמסמכים האמורים התיימרו ליצור אינו בטל מחמת אי-חוקיות, נוכח הכוונה להימנע ממס על ידי עיצובם הבלתי מקובל של המסמכים [שם, סעיף 30]. ספק רב אם התובע היה צולח משוכות אלו, לו נדרשנו לכך.
אי חיוב החברה בשל שליחות נחזית: ממסקנתי האמורה נובע גם כי יש לדחות את טענת התובע שלפיה מסמך המניות מחייב את החברה – חרף החריגה הגלומה בו מהרשאתו של הנתבע כנאמן על מניותיה עבור נצח וליגר – מחמת שליחותו הנחזית של הנתבע. בשאלה אימתי יחוב השולח כלפי צד שלישי בגין חריגת השלוח מהרשאתו הרחבתי בפסק דיני בעניין ת"א (שלום ת"א) 26905/05 קזימירסקי נ' כרמי צבי אחים סגל בע"מ (11.6.2006), ולא אחזור כאן על הדברים. בקליפת אגוז אציין כי תנאי לכך הוא קיומה של "הרשאה חיצונית" או "שליחות נחזית", המשתכללות בהינתן מצג של השולח כלפי הצד השלישי בדבר שליחותו של השלוח [ חוק השליחות, תשכ"ה-1965, סעיף 3(א) סיפה]; ובכפוף להסתמכות סבירה של הצד השלישי על מצג זה, לרבות היעדר ציפייה סבירה לבחינת גדרי הרשאתו של השלוח, בנסיבות העניין, על ידי הצד השלישי. בענייננו, לעומת זאת, לא הייתה הסתמכות סבירה של התובע על מצג של החברה כלפיו. התובע ראה שמסמך המניות, להבדיל ממסמך ההעברה, נשלף על ידי ניקולה; ולא נערך ולא נמסר לו על ידי הנתבע. כמו כן, מי שפרס לפני התובע, במהלך הפגישה הנדונה, את המצגים שעליהם הסתמך – היה ניקולה, ולא הנתבע, על פי הודאת התובע עצמו [פרוטוקול מיום 3.2.20, עמ' 37, 42 ו-43]. כלומר, התובע הסתמך על מצג של ניקולה, לא על מצג של הנתבע (השלוח), ובוודאי לא על מצג של החברה (השולחת). כמו כן, לא היה מדובר בהתנהלות תקנית במהלך העסקים הרגיל של החברה: מסמך המניות אינו בגדר מתכונת מקובלת של מסמך התחייבות של חברה, לא בצורתו ולא בתוכנו. הוא אינו מדגים גמירת דעת ומסוימות. הבעלים-שביושר, נצח, לא נכח בפגישה, והתובע לא טרח לוודא עמו את גדרי הרשאתו של הנתבע. התובע גם לא טרח לבדוק כל היבט אחר של החברה, של המיזם ושל העסקה; כמצופה בעסקאות כאלה [עדות התובע בפרוטוקול מיום 3.2.20, עמ' 35-34]. התובע גם לא טרח לברר את מעמדו בחברה של ניקולה, שהיה הרוח החיה באותה פגישה; בירור שהיה מגלה על נקלה כי ניקולה נטול כל מעמד בה וזכאות לחלוק במניותיה.
הכרעה
לאור מסקנתי כי מסמך ההעברה משקף הלוואה פרטית לניקולה ולא השקעה בחברה; וכי מסמך המניות כלל לא נערך ונמסר לתובע במעמד ההעברה ובזיקה לה, אלא נערך בנסיבות אחרות שאינן מענייננו, והגיע לידי התובע שלא כדין – בניגוד לגרסת התובע – דין התביעה להידחות, הן כנגד הנתבע הן כנגד החברה.
הוצאות המשפט
בשל דחיית התביעה בכלל, ונוכח הקביעה כי גרסת התובע אינה אמת בפרט – התובע יישא בהוצאות המשפט, לפי בקשות לשומת הוצאות שיוגשו; בכפוף לסייגים שלהלן.
חבות בהוצאות מוגבלת להוצאות סבירות. לא הייתה כל הצדקה לחשדו של הנתבע כי התובע זייף את מסמך ההעברה או את מסמך המניות; אשר הוברר כי נערכו ונחתמו על ידי הנתבע, והנתבע בעצמו הודה בכך. חשד זה אילץ את התובע לשאת בהוצאותיהם של המומחים הפורנזיים. לפיכך, ללא קשר לתוצאות ההתדיינות, הנתבע יישא בהוצאות המומחים הפורנזיים. משהתובע נשא בהן בשעתו – הנתבע ישפה אותו בגינן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית רגילה כחוק מיום ההוצאה עד תאריך פסק הדין.
ממסקנותיי לעיל נובע כי, בעריכת מסמך ההעברה ומסמך המניות, הנתבע יצר מסמכים משפטיים שאין תפארתו של עורך דין עליהם, בלשון המעטה. הנתבע נתן ידו לניסוחו של מסמך העברה נכה מבחינה משפטית, המאשר העברת סכום כסף מסוים מבלי לבדקו [עדות הנתבע, פרוטוקול מיום 17.2.20, עמ' 64], והמציין הלוואה מבלי לפרט את תנאיה הבסיסיים, כגון שיעור הריבית או טובת ההנאה האחרת שתצמח למלווה. דבר זה יצר עמימות גם לגבי מסמך המניות, משום שהוא נתן לתובע פתחון פה לטעון שאותה טובת הנאה בתמורה להלוואה היא המתוארת במסמך המניות. במיוחד הנתבע יצר תקלה בעריכת מסמך המניות, יהיה ההקשר שבו נערך אשר יהיה. הוא לא דאג להשמידו בעקבות אי-הבשלת המהלך העסקי שבהקשרו נוצר; בניגוד למה שנאמר: "אסור לו לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו, משום שנאמר (איוב יא, יד) 'אל תשכן באהליך עוולה' " [בבלי כתובות יט, ב; כלומר, אסור לאדם לשמר שטר בלתי עדכני, שקיומו הפיזי עלול להיות מנוצל לרעה]. הנתבע, ששכח מקיומו של מסמך המניות [על פי הודאתו, כלעיל בפסקה ‎55], לא דיווח לנצח, שרכש את המניות מניקולה, כי לגבי 21.5% מהן נערך מסמך התחייבות לצד שלישי, ולגביהן קיים חשש לעסקה נוגדת. מחדל זה של הנתבע אפשר את התבססותו של התובע על מסמך המניות, וגרם לתביעתו להיראות כמוצדקת לכאורה. נראה שחזית זו בין הנתבע ונצח נדונה ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט, והנתבע הסכים לשפות את נצח במקרה שתיקבע חבות החברה כלפי התובע [כעדות נצח בפרוטוקול מיום 6.9.20, עמ' 107]. חזית זו לא נדונה בהליך לפניי, והדברים הללו נאמרים רק לצורך פסיקת הוצאות המשפט. במחדליו האמורים תרם הנתבע להתדיינות זו, באופן המקים לו אשם תורם בגרימת הוצאותיה. אילולא אשמו החמור הרבה יותר של התובע, שמסר גרסה שאינה אמת – הייתי מחייב את הנתבע באשם תורם גבוה. מצד שני, הנתבע הוא עורך דין שהבאים עמו במגע עסקי – לקוחות ושאינם לקוחות – מסתמכים עליו. לפיכך יש להקפיד עמו במחדלים כגון דא, ולא לפטור אותו בלא-כלום. כאיזון בין שיקולים אלה, התובע ישפה את הנתבע בגין הוצאותיו המשפטיות של הנתבע בשיעור 65% בלבד.
סיכום
זוהי תובענה לקבלת 21.5% ממניות החברה, אורדקה בע"מ, ולחלופין – להשבת השקעתו הנטענת של התובע בחברה, בסך 300,000 אירו, בתוספת ריבית מרבית.
התובע מבסס את תביעתו על שני מסמכים: "מסמך ההעברה", המאשר מסירת הסך האמור לאדם בשם ניקולה טרטור; ו"מסמך המניות", שלפיו הנתבע, כנאמן על מניות החברה, מקצה לתובע 21.5% ממניותיה. לטענת התובע, שני המסמכים נערכו ונמסרו לו על ידי הנתבע, במסגרת פגישה מיום 15.11.09 במשרדו של ניקולה, ובשל מעמדו אז של הנתבע בחברה הם מחייבים את החברה.
הנתבע משער שמסמך המניות נערך בתקופה מוקדמת יותר, שבה החזיק במניות בנאמנות עבור ניקולה, לצורך עסקה שלא התגבשה ולא מומשה; ומכל מקום הוא כופר בעריכתו ומסירתו של המסמך בפגישה הנדונה, שבמועדה כבר החזיק במניות עבור מר נצח ארביב, בעליה ומנהלה הנוכחי של החברה, והיה משולל סמכות להקצות מניות בה ללא הסכמתו. מטעם זה, גם החברה כופרת בחבותה מכוח מסמך המניות.
על יסוד הראיות, ונוסח מסמך ההעברה שעליו חתם התובע – דחיתי את טענת התובע כי הוא שיקף השקעה בחברה; להבדיל מאשר הלוואה אישית לניקולה, כאמור בו.
על יסוד הפיצול בין המסמך המתעד את ההעברה והמסמך המתעד את התמורה במניות; אי-ההקבלה בין המבנה והתוכן של מסמך ההעברה ומסמך המניות; אי-ההתאמה בין סכום הכסף שהתובע מסר לניקולה בפגישה הנדונה לבין שיעור המניות בחברה שהובטחו לו במסמך המניות; היעדר סבירות וצדק בהקצאת מניות לתובע משזה העדיף למסור הכסף לניקולה ולא לחברה; מקורם של שני המסמכים האמורים בחבילות נייר שונות; היעדר האינטרס של נצח להסכים להקצאה, וההתרשמות החיובית מאמינותו; והיעדר האינטרס של הנתבע לחתור תחת נצח ולהתחייב להקצאת מניות בחברה שלא על דעתו – קבעתי כי מסמך המניות נערך בתקופה מוקדמת לפגישה הנדונה, בהקשר של עסקה אחרת שלא התגבשה ולא מומשה, ובעוד ניקולה היה הבעלים-שביושר של המניות והנתבע החזיק בהן בנאמנות עבורו.
ממסקנותיי האמורות נובע שהתובע לא אמר אמת לגבי ליבת המחלוקת, ולא הוכיח את גרסתו כי מסר את הכסף לחברה, כהשקעה ישירה בה; וכי הנתבע מסר לו את ההתחייבות הגלומה במסמך המניות בתמורה להשקעתו הנטענת. לפיכך יש לדחות את גרסתו. התובע גם לא קיבל את ההתחייבות להקצאת מניות בחברה במהלך עסקיה הרגיל, ולא ביצע את הבדיקות המצופות ממנו. לפיכך, אפילו היה מוכיח כי הנתבע התחייב כלפיו כאמור – לא היה התובע זכאי להיפרע מן החברה, בהסתמך על שליחותו הנחזית של הנתבע.
לאור המקובץ – דין התביעה להידחות, הן כנגד הנתבע הן כנגד החברה.
התובע יישא בהוצאות המשפט, למעט שכר המומחים הפורנזיים מטעם בית המשפט שיושת על הנתבע (כלומר, הנתבע ישפה בגינו את התובע שנשא בו), ולמעט 35% מהוצאות המשפט של הנתבע, שהנתבע יישא בהם בגין אשמו התורם ביצירת המסמכים הנדונים ובגרימת ההתדיינות אודותיהם.
כל צד הזכאי לשיפוי בגין הוצאותיו כאמור יגיש בקשה לשומת הוצאות עד יום 20.10.21.
תזכורת פנימית לפניי ליום 21.10.21.

ניתן היום, ט"ו תשרי תשפ"ב, 21 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.