הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ת"א 5351

בפני כב' השופט שלמה פרידלנדר
התובעת
מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ ("מעצ")
ע"י עוה"ד אילן שרקון ויואב קוק

נגד

הנתבעת
חברת מפעלי ים המלח בע"מ ("מיה")
ע"י עוה"ד יוסף מ' קפלן, אריה שטרן וטל קפלן

פסק דין
מבוא וטענות הצדדים
לפניי תביעת מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (כיום: נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ; להלן: "מעצ") נגד חברת מפעלי ים המלח בע"מ (להלן: "מיה"), בגין נזק שגרמה מיה, כנטען, לגשרים לאורך כביש 90 בערבה.
מעצ טוענת כי מיה מובילה אשלג ממפעליה שליד ים המלח לנמל אילת, בלא להקפיד כיאות על אריזת האשלג בארגזי המטען של המשאיות מטעמה. לפיכך, האשלג זולג לכביש ולגשרים; חודר, בצירוף לחות, לבטון; וגורם לשיתוך (קורוזיה) בברזל הזיון שבתוך גשרי הבטון, ועל ידי כך לבלאי מואץ של הגשרים. בעקבות נזק זה נאלצה מעצ להשקיע ממון רב בבניה מחדש של גשר חיון הצפוני והדרומי, ובשיקומם של גשרי צין, סייף ומשק, בסכום שאף עולה על סכום התביעה – 38,102,770 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה, 8.12.2008).
מעצ עותרת, אפוא, לסעדים כלהלן:
צו מניעה קבוע, אשר יאסור על מיה לשנע אשלג באופן המאפשר זליגתו לכבישים ולגשרים;
חיוב מיה לשפות את מעצ בסכום התביעה (סך 38,102,770 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 8.12.2008), בגין הוצאותיה (הגבוהות אף יותר) בהחלפת גשרי חיון הצפוני והדרומי ובשיקום גשרי צין, סייף ומשק, עובר להגשת התביעה;
הצהרה כי האשלג הזולג שלא כדין מן המשאיות מטעם מיה הורס את הגשרים; זאת לצורך הגשה עתידית של תביעה כספית משלימה בגין שיקומם של שאר הגשרים הרלבנטיים (פארן, נקרות, חצבה, גדרון ורודד).
מיה מכחישה זליגת אשלג בעלת משמעות כלשהי; מכחישה כי היא מפרה את תקנות התעבורה לעניין הובלת מטען מן הסוג הנדון, או מתרשלת בהובלה כאמור; ומכחישה כל קשר סיבתי בין זליגה כאמור, אפילו הייתה, לבין הרס הגשרים. מיה טוענת כי ליקויי בניה ותחזוקה של הגשרים הנדונים, שבאחריות מעצ עצמה או מי מטעמה, גרמו לפחמון (קרבוניזציה) של הבטון המזוין, והפחמון – להבדיל מן האשלג של מיה – הוא שגרם לנזקים הנטענים. לטענת מיה, לו היו הגשרים בנויים כהלכה – ברזל הזיון היה עטוף בשכבה עבה דיה של בטון איכותי, והתופעות ההרסניות שנצפו בבטון המזוין של הגשרים הנדונים, לרבות שיתוך עקב פחמון או עקב כלורידים ממקור כזה או אחר, לא היו מתרחשות. בכלל זה, אפילו הייתה זליגה של אשלג על הגשרים – היא לא הייתה גורמת להם נזק כלשהו. מיה גם טוענת כי אין לאסור עליה את השימוש בכיסוי מטען פתוח מאחור; משום שפתח זה חיוני למניעת "אפקט מצנח" בכיסוי המשאיות המסוכן ליציבותן, ומשום שהוא יוני לאוורור האשלג לצורך מניעת התגיישותו. לפיכך מיה מתנגדת לצו המניעה ולהצהרה המבוקשים, וכופרת בחיובה לשפות את מעצ בגין החלפה או שיקום של הגשרים הנדונים.
כל צד הכביר ראיות מטעמו, ובכללן – עדויות של מומחים רבים. כל המומחים תמכו בטענות הצד ששכר את שירותיהם. מיה התנגדה למינוי מומחים מטעם בית המשפט, בשל הקושי לאתר מומחים מתאימים בישראל ואף בחו"ל. לפיכך נמנעתי מלמנות מומחים מטעם בית המשפט בהליך זה [פרוטוקול מיום 9.5.11]. הכרעתי תתבסס, אפוא, על היסקים מתוך עניינים שנציגי צד אחד הודו בהם לעמדת הצד-שכנגד; על עמדתם של גורמים מוסמכים ואובייקטיביים כגון מכון התקנים הישראלי; על התרשמותי מן הראיות וכמובן על הידיעה הכללית והשכל הישר.

המשאיות של מיה זולגות אשלג
מעצ הוכיחה די הצורך את עצם הזליגה של אשלג ממשאיותיה של מיה על הגשרים הנדונים. הדבר משתקף בצילומים ובתקליטור שצורפו לתצהיריו של מר מיכאל שיגול, מנהל תחום אחזקת גשרים ומבנים במעצ [נספח ד' לתצהירו העיקרי, ותקליטור שצורף לתצהירו התומך בבקשת מעצ למתן צו מניעה זמני]. בהחלטתי מיום 29.1.12 בבקשת מעצ לצו מניעה זמני [פסקאות 14-12; להלן: "צו המניעה הזמני"], קבעתי כאמור, לכאורה, לצורך הצו הזמני. באותה החלטה נתתי למיה ליהנות מספיקות משפטיים שונים. אולם, ברמה העובדתית – אותם ממצאים, שנקבעו אז לכאורה, לא נסתרו בראיות שהוגשו לאחר מכן. אדרבא: אינג' סמיון קוגן, מהנדס אזרחי ראשי במיה, אישר בחקירתו את התופעה, ואפילו אישר (בשפה רפה) כי צו המניעה הזמני, שחייב את מיה להשטיח את ערימות האשלג במשאיותיה כך שלא יחרגו מגובה הדפנות, הקטין משמעותית את ממדי התופעה שהייתה רווחת עד אז [פרוטוקול עמ' 1288-1287]. לפיכך, הממצאים בדבר זליגת אשלג ממשאיותיה של מיה הם עתה בגדר ממצאים סופיים. שובלי האשלג, ומאפייני הובלתו על ידי מיה שינותחו להלן, אינם תומכים בנרטיב שלפיו האשלג זלג אך ורק עקב התהפכות משאית, או "קפיצה" נקודתית של משאית בשל מהמורה בכביש. פיזור האשלג על הכביש משקף תופעת-לוואי שגרתית (הגם שלא גורפת) של שינוע האשלג בכביש הערבה.

האשלג מזיק לגשרים
העדים והמומחים של שני הצדדים הסכימו לדבר שהוא בגדר "ידיעה כללית", כי גם פחמון עקב לחות, וגם כלורידים בשילוב עם לחות, הם גורמי שיתוך לברזל שבבטון מזוין, אם הבטון היה חדיר ללחות. השיתוך מגדיל את נפח הברזל ו"מפוצץ מבפנים" את הבטון שסביבו. הסדקים שנבעים בבטון חושפים עוד יותר את הברזל שבתוכו ללחות, לפחמון ולכלורידים, מגבירים את השיתוך וחוזר חלילה עד להרס הגשר. עוד ידוע כי כלורידים עשויים להגיע ממקורות שונים, הנישאים ברוח או בשיטפונות, וכי גם האשלג (אשלגן כלורי, שסימנו הכימי KCL), שמיה משנעת על הגשרים הנדונים, הוא כלוריד (CL). גם המומחים מטעם מיה, ה"ה אינג' גולדקלנג, ד"ר ג'קסון, ד"ר במפורת' וד"ר תאני, אישרו את הנזק שהחשיפה לכלורידים בכלל ואשלג בפרט, כשלעצמה, גורמת לברזל הזיון ולגשרים [חוות-דעת אינג' גולדקלנג, עמ' 10; חוות-דעת ד"ר ג'קסון, עמ' 5 ו-10; חוות-דעת ד"ר במפורת', עמ' 6 (פסקה 4.3) ו-19 (פסקה 6.2); עדות ד"ר תאני, עמ' 966 – 1035 (ראו מקבץ ציטוטים והפניות בסיכומי מעצ, סעיף 305)].
ברור כי בטון איכותי מבחינת הרכבו ותהליך יציקתו נסדק פחות מבטון לקוי. אולם, בידוע כי גם בטון איכותי חשוף לתנועתה המתמדת של הקרקע. גם בטון איכותי, במדבר, חשוף להפרשי הטמפרטורות הקיצוניים המאפיינים אקלים מדברי. גם בטון איכותי, בגשרים, חשוף לעומסים הדינאמיים המשתנים של התנועה על גבי הגשר. בנוסף לכך, בגשרים הכרחי כי המסעה לא יהיה עשוי מקשת בטון אחת, אלא יחורץ בתפרי ההתפשטות, כדי לאפשר את הגמישות הנדרשת לגשר. תפרי התפשטות אלה, המצויים בתנועה מתמדת, מהווים מטבעם נקודות תורפה לחדירת לחות לפנים הגשר. לפיכך גם בטון איכותי צפוי להיסדק עם הזמן, ולהיחשף לשיתוך עקב פחמון וכלורידים. ככל שאיכותו של הבטון פחותה ממושלמת, כגון עקב אשפרה או ריטוט לקויים – המרקם שלו חדיר יותר לפעפוע של חמצן, לחות וכלורידים; והברזל שבתוכו חשוף יותר לשיתוך, גם מבעד לשכבת הבטון עצמה, וכמובן דרך הסדקים שבה. אולם, גם כאשר הבנייה איכותית – חשיפתו של הגשר לכלורידים פוגעת בו וגורמת לשיתוך בברזל הזיון [כפי שהודה מומחה מיה, ד"ר במפורת', בהתייחס לגשרים באנגליה; פרוטוקול עמ' 1105-1104].
מן האמור נובע כי ההרס בגשרים הנדונים, שחייב את מעצ בהוצאות רבות לשיקומם, עשוי היה להיגרם הן עקב פחמון, שאינו קשור למיה; והן עקב כלורידים, לרבות (אך לאו דווקא) האשלג שמיה משנעת על הגשרים הנדונים. תהליכים אלה התאפשרו בשל חדירותו של הבטון; הן עקב ליקויי בניה שבאחריות מעצ, והן עקב בלאי סביר של גשרי בטון במדבר, ובכלל. כמובן שההרס עשוי היה להיגרם עקב השפעתם המצטברת, ואפילו הסינרגטית, של יותר מגורם אחד מן הגורמים האמורים.
מבחינת מיה, קיומם של ליקויי בניה בגשרי מעצ, אשר אפשרו והחריפו את השפעתו המזיקה (בהצטרפו ללחות טבעית) של האשלג, שזלג ממשאיותיה שלא כדין – הוא בגדר "גולגולת דקה" של אותם גשרים. דווקא טענת מיה כי מדובר בליקויי בנייה נפוצים בגשרי מעצ מחייבת לצפות כי אשלג שיזלוג ממשאיות יפגוש גשרים חדירים ללחות (לרבות טל, שאפי ניקוז לא היו מונעים את השפעתו), ולפיכך יגרום נזק לאותם גשרים. מכל-מקום, ליקויי בניה צפויים בכל מבנה, ומיה לא הייתה רשאית להסתמך על ההנחה כי כל הגשרים יהיו תמיד במצב שבו ברזל הזיון מצופה בשכבה בלתי חדירה של בטון, וכל אשלג שיזלוג על הגשר לא יגרום לו כל נזק.
לפיכך, ליקויי הבניה שמיה מייחסת למעצ אינם קוטעים את הצפיות ואת הקשר הסיבתי בין זליגת האשלג ממשאיותיה של מיה, לבין הנזק שנגרם לגשרים, במצבם כמות שהוא.

ניכר בגשרים נזק האשלג דווקא, מלבד נזקי פחמון וכלורידים אחרים
מיה הצביעה על גשרים אחרים של מעצ, מלבד הגשרים הנדונים, שמיה אינה משנעת עליהם אשלג, ובכל זאת גם בהם נצפה בלאי מואץ כתוצאה משיתוך. לטענת מיה, הדבר מעיד על איכות הבניה והתחזוקה הלקויה של מעצ. מעצ השיבה כי יש לייחס את מצבם הלקוי של אותם גשרים לקרבתם לים, שחשפה אותם ללחות ומליחות גבוהות, ולא לרמת ביצוע ותחזוקה נמוכות.
מעצ הצביעה על גשרי זוהר ונקרות 40, המצויים באותה סביבה אקלימית וגיאוגרפית, אך מחוץ לתוואי השינוע של אשלג על ידי מיה, ואשר לא נצפו בהם הליקויים שנצפו בגשרים הנדונים. לטענת מעצ, הדבר מעיד על הקשר הסיבתי בין הליקויים בגשרים הנדונים לבין האשלג של מיה; להבדיל מליקויי בניה של מעצ, פחמון הקשור בתנאים מדבריים, או כלורידים שמקורם אחר, שנישאו ברוח או בשיטפונות. מיה השיבה כי ניכר בבנייתם של גשרי זוהר ונקרות 40 כי הייתה איכותית, בניגוד לגשרים הנדונים; ועובדה זו – להבדיל מהיעדר חשיפה לאשלג – היא שאחראית למצבם התקין.
כבסיס להכרעה בין הטענות, התרשמתי מעובדה מעניינת אחת, שעליה הצביעה מעצ, ואשר מיה לא סתרה: מתברר שהליקויים בגשרים נצפו בעיקר בשול המערבי שלהם, ולא התאפיינו בפיזור אקראי על פני הגשר. כל שאר הגורמים ההיפותטיים שלהם טענה מיה – ליקויי בניה, הפרשי טמפרטורה, טל, סופות חול, כלורידים נישאים ברוח, שיטפונות וכיוצא באלו – היו צפויים לפגוע באופן אקראי בגשרים בכללותם, ולא להתמקד בשול המערבי שלהם . לעומתם, האשלג של מיה זלג רק בנסיעה דרומה, כאשר המשאיות טעונות אשלג המשונע מים המלח לנמל אילת, ולא בנסיעה צפונה, כאשר המשאיות ריקות. המבנה הקמור של הכביש, והדף הנסיעה על גביו, גרמו להתקבצותם של פתיתי האשלג, שזלגו מן המשאיות, ממרכז הכביש אל השול הנמוך שבצד הנתיב הרלבנטי, הוא השול המערבי. לפיכך ניכרים נזקי האשלג בשול המערבי של הגשרים, והם מובחנים מליקויים כלליים שנצפו בחלקים אחרים של הגשרים. התופעה הזו, של מיקוד הנזקים בשול המערבי, מהווה הוריה לקשר הסיבתי בין האשלג של מיה לנזקי הגשרים של מעצ.
הוריה נוספת המחזקת את טענת מעצ בדבר הקשר הסיבתי בין האשלג של מיה לנזק לגשרים היא הנזק שנגרם לגשר פראן, חרף בנייתו הטובה כהודאת מיה [עדות מומחה מיה ד"ר תאני, פרוטוקול עמ' 1008].
מסקנתי, אפוא, היא כי הוכח הנזק שנגרם לגשרים על ידי האשלג של מיה דווקא, לצד גורמים אחרים.

זליגת האשלג ממשאיות מיה מפירה את תקנות התעבורה ומהווה רשלנות
בדיון בצו המניעה הזמני נזהרתי מלקבוע כי מיה מפירה את חובות התעבורה לגבי הובלת אשלג, בטרם אשמע עוד ראיות בנושא זה. עתה, לאחר השמיעה והקריאה של הראיות והסיכומים, אני מאשרר את קביעתי בצו המניעה הזמני כי אסור לערום מטענים בתפזורת מעבר לגובה הדפנות. אני קובע גם נטל מוחלט של אי-זליגת מטענים בתפזורת מן המשאית; ולו על ידי הימנעות מכיסוי קמור ופתוח מאחור. לפיכך, זליגה של חומר מן המשאיות, תוך הפרה של האיסור או הנטל האמורים, באופן המזיק לדרך, למשתמשים בה ולמופקדים על תקינותה, מהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה [פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " פקודת הנזיקין"), סעיף 63], בניגוד לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: " תקנות התעבורה") [תקנה 86(1) לעניין הזליגה ותקנה 85(א)(6) לעניין אי-חריגה מגובה הדפנות]. זליגה כאמור מפירה גם את חובת הזהירות במסגרת עוולת הרשלנות [פקודת הנזיקין (נוסח חדש), סעיפים 36-35]; כמבואר להלן.
תקנה 86 בתקנות התעבורה, שכותרתה "הובלת חומר נשפך", קובעת כי "לא יוביל אדם ולא ירשה לאחר להוביל ברכב ... מטען אשר ממנו מתאבך אבק או נשפך חומר כלשהו". פשוטה של התקנה הוא כי האיסור – והאחריות – על זליגת חומר מהמשאית אל הכביש הם מוחלטים. כך גם לגבי תקנה 85(א)(6), הקובעת כי "לא יוביל אדם מטען ברכב... אלא אם כן... וכאשר ... גובה המטען בתפזורת אינו עולה על גובה דפנות הארגז של הרכב".
נציגי מיה אישרו כי חומר מובל אינו אמור לזלוג וכי המוביל אחראי בגין זליגה [פרוטוקול מיום 3.2.11, עמ' 3; והעדויות מטעם מיה שמעצ הזכירה בסיכומיה, כגון נספח ב' לתצהיר מר עדי וינוגרד מטעם מיה, הוראת עבודה 6.2.9 של אגף שינוע יבשתי במיה, הקובעת חובה מוחלטת להובלה אטומה למניעת פיזור חומרים. חרף מרכזיותו בהובלותיה – מיה לא מחריגה אשלג מנוהל זה, בשל בעיית ההתגיישות הנטענת]. מיה לא הצביעה על מקור כתוב כלשהו שלפיו מחוקק-המשנה, או המאסדר (הרגולטור), בישראל או במדינה אחרת, "עשו הנחות" כלשהן לצורך מניעת "אפקט מצנח" בכיסוי של ארגז המשאית, או התגיישות האשלג. אדרבא, מעצ הצביעה על מקורות כתובים ומוסמכים השוללים זאת [ת/15, מדריך להובלת מטענים ברכב של משרד התחבורה מיום 26.2.2014, עמ' 33; ת"י (תקן ישראלי) 6395 חלק 1 (דצמבר 2014), אבטחת מטענים ברכב מסחרי: שיטות ודרישות, מאת מכון התקנים הישראלי, באישור הוועדה הטכנית בהשתתפות מועצת המובילים והמסיעים בישראל וענף רכב לוגיסטי בצה"ל, פרק ד', לרבות נספח ב' לתקן, פרק ז' – עיגון מטענים בתפזורת, סעיף 7.1.3 וציורים 63 ו-65].
גם הפרשנות התכליתית מחייבת איסור מוחלט על זליגת חומרים בכלל, וכימיקלים בעלי פוטנציאל מזיק בפרט. פשוט שזליגת חומר ממשאית תוך כדי נסיעה עלולה לפגוע במכוניות שמאחור ולסכן את המשתמשים בדרך. הגם שאשלג אינו מוגדר בחוק כ"חומר מסוכן" – מדובר בחומר כימי, שבשילוב עם לחות – גורם תהליכים כימיים הרסניים. מדובר בפתיתים צבעוניים, שילדים עלולים להתפתות להכניס לפה. כאשר ערימת החומר מיתמרת מעל גובה הדפנות, רוח עלולה וצפויה לפזר את החומר אל מחוצה להן. כאשר הכיסוי פתוח מאחור, החומר עלול לזלוג מאותו פתח. לפיכך ערימת החומר המועמסת על ארגז המטען, שמלכתחילה יוצרת תלולית גבוהה יותר במרכזה, צריכה להיות משוטחת כך שהקצה העליון שלה לא יחרוג מגובה הדפנות, כפי שקבעתי בצו המניעה הזמני. כמו כן, הכיסוי של המטען שבתפזורת צריך להיות מהודק לדפנות המשאית מכל עבר, ולא רק מ-3 עברים.
מיה הוכיחה כי כיסוי קמור, המאפשר את בליטת התלולית של המטען בתפזורת מעל גובה הדפנות; וכיסוי שאינו מהודק לדפנות ופתוח מאחור, רווחים גם אצל מובילים אחרים בישראל ובמדינות אחרות. מעצ, מצדה, הוכיחה כי רווח גם הכיסוי השטוח, בגובה הדפנות, המתוח ומהודק לארבעתן. אני משער שהכיסוי הקמור הפתוח מאחור נפוץ מטעמי נוחות של המובילים. נראה שבדרך כלל די בכיסוי מעין זה כדי שהמטען שבתפזורת לא יזלוג מן המשאית. לו הייתה תופעה גורפת, בכל אתר ואתר, של זליגה מסיבית של מטענים בתפזורת על הכבישים תוך כדי נסיעה – חזקה שהנוהג הזה של חלק מן המובילים היה מופסק. אולם, למובילים אין זכות קנויה, מטעמי נוחות, לאפשר זליגה של חומרים מן המשאיות. המובילים צריכים לצפות, כמובן, את התופעה שהם נתקלים בה בפועל, כי כיסוי בלתי מהודק גורם לעתים לזליגת חומר [מיה צפתה זאת בפועל: עדות עדי וינוגרד, פרוטוקול עמ' 940-939]. הם גם צריכים לצפות כי זליגה כאמור של כימיקלים תגרום נזקים שונים, ובכללם – כי זליגת כלורידים, לרבות אשלג, בשילוב עם התופעה הטבעית של טל, תגרום נזק לבטון המזוין [כלעיל פסקה ‎7]. המובילים מצופים לציית לתקנות התעבורה שאוסרות זליגה כזו, ולמנוע אותה. זליגת כלורידים כאמור היא גם בבחינת "דבר העלול לגרום נזק בהימלטו" [ פקודת הנזיקין, סעיף 38]. לפיכך, אם, בהקשר מסוים, הכיסוי הקמור הפתוח מאחור "לא עושה את העבודה" של מניעה מוחלטת של זליגת חומר – השימוש בו עולה כדי הפרת חובה חקוקה ורשלנות.
אני דוחה את טענת מיה כי בשים לב למדיניות האכיפה המשטרתית – יש להתיר לה הובלה של חומר בתפזורת כשהוא חורג מגובה הדפנות במרכזו, בנתון להיותו מכוסה ולכך שאינו נשפך מהן. טענות בדבר אי-אכיפה של איסור זה עשויות להיות רלבנטיות בהליך פלילי. אולם, משהנטל למנוע זליגת חומר הוא מוחלט – אין באי-אכיפה של האיסור, בהיעדר זליגת חומר, משום הגנה מפני תביעת נזיקין בגין הנזק שגרמה זליגת חומר.
אני דוחה גם את טענת מיה כי יש להתיר לה שימוש בכיסוי שאינו מהודק לכל הדפנות, בשל הצורך למנוע "אפקט מצנח" אם האוויר החודר אל מתחת לכיסוי לא יוכל להשתחרר מאחור, ובשל הצורך למנוע התגיישות של האשלג מחמת חוסר אוורור. טענות אלה לא זכו לגיבוי בשום מסמך מקצועי המסדיר הובלה של חומר בתפזורת. הן גם לא הועלו בכתב ההגנה של מיה. הן גם לא הועלו בעבר, לפני שנת 1995 שבה החלו להשתמש בכיסוי הקמור הפתוח מאחור [כעדות מומחה מעצ מר יפים אוסיצ'נסקי, פרוטוקול עמ' 386; שאושרה על ידי מר מאיר סגל ממיה, שם עמ' 1385]. נראה שהחשש הנטען מ"אפקט מצנח", ולגבי אשלג גם מהתגיישות, אינו מונע את ההובלה הרווחת במדינות רבות של מטענים בתפזורת בכלל, ושל אשלג בפרט, כשהם מכוסים בכיסוי שטוח ומהודק לכל הדפנות, או בקרוניות סגורות (גם באקלים חם, לרבות אירופה בקיץ) [חוות-הדעת מאת מר אוסיצ'נסקי, מיום 16.5.13 ומיום 26.2.14. גם עדי וינוגרד ממיה לא זכר שהובלה כך גרמה להתגיישות; פרוטוקול עמ' 933]. ניתן למנוע את כניסת האוויר לחלל הארגז מלכתחילה, על ידי כיסוי מהודק כאמור, ואז לא יהיה צורך בפתח לצורך יציאתו. כמו כן, ניתן למנוע התגיישות האשלג על ידי חומרים מעכבי-התגיישות [עדות עודד הראל ממיה, פרוטוקול עמ' 1460-1459], או על ידי אוורור האשלג על ידי מאוורר פנימי ("וונטה"), או על ידי חשיפתו לאוויר תוך כדי עצירות בדרך, במקום על ידי הותרת פתח אחורי בכיסוי המטען המאפשר נפילת אשלג מן המשאית אל הדרך. אפילו הושאר פתח אחורי בכיסוי, כיצד ימנע התגיישות של החומר ה"קבור" בעומק הארגז?! לסיכום, התרשמתי כי הטענות בדבר "אפקט המצנח" ובדבר ההתגיישות אינן מהותיות, ומדובר בגרסה כבושה שנוצרה לצורך ההליך [החשש מהתגיישות לא נזכר אפילו בתשובת מיה לבקשת מעצ לצו מניעה זמני, בעיצומו של ההליך].
לא נסתרה טענת מיה כי התופעה של זליגת אשלג ממשאיותיה אינה מודגמת בכביש 6, הודות לאיכותו. אולם, קיומה של התופעה בכביש 90 אינה מחייבת בהכרח ייחוס למהמורות שבו. ייתכן שהיא נובעת ממאפיינים אחרים של הדרך. מכל-מקום, את חובות התעבורה יש לקיים בהתחשב בתנאי הדרך; וחובתה של מיה לארוז את האשלג כך שלא יזלוג אינה פוקעת בכבישים שאינם ברמתו של כביש 6.
מיה גם לא הצביעה על חובה חוקית מוחלטת של מעצ לוודא שלא יהיו מהמורות בכבישים, בכל דרגה שהיא. איכותם של כבישים ציבוריים כרוכה בהקצאת משאבים ציבוריים, המצויה בשיקול דעתן ה"חזק" של רשויות ציבור. אין בכך כדי להתיר מפגעים בדרך ציבורית, ומובן כי רשויות ציבור אינן חסינות מאחריות בגין הזנחה של חובותיהן במתן השירות לציבור. אולם מיה לא הוכיחה כי המהמורות הנטענות עולות כדי מפגעים בכבישי מעצ, מן הסוג החורג מסטנדרט זול אך מצוי של סלילה ותחזוקה, שהינו בגדר "סיכון רקע" למשתמשים בדרך.
לאור המקובץ, אני סבור כי הוכח שמיה גרמה נזק לגשרים שמעצ מחויבת לתחזוקתם ולתיקונם; על ידי אשלג שנמלט ממשאיותיה, והצפוי לגרום נזק בהימלטו; וזאת תוך הפרה של חובות חקוקות ושל חובת הזהירות, אשר חייבו את מיה לנקוט שיטת הובלה ואריזה הרמטיות מכפי שנקטה.

אשם תורם של מעצ
מיה הצביעה על מבני בטון מזוין בחצריה-שלה, אשר חשופים למגע עם כמויות גדולות של אשלג, ולא נצפים בהם נזקי שיתוך. היא ייחסה זאת לאיכות הבניה שלה, בניגוד לזו של מעצ. מעצ לא נתנה תשובה מניחה את הדעת לכך; כמו גם לטענת מיה בדבר היעדר נזקים מסוג זה לכביש 6, ולמצער נזקים פחותים בגשרים שילהב ופראן, הודות לבנייתם האיכותית [סיכומי מיה, סעיף 196].
אני מקבל את טענת מיה כי מעצ לא הקפידה להתקין אפי ניקוז שירחיקו את המים מן הבטון, בניגוד להנחיותיה-היא משנת 2008, ושלא בהתאם לנורמה המקצועית שרווחה בעולם שנים רבות קודם לכן [עדות מר שיגול ממעצ, פרוטוקול עמ' 706-696]. בהינתן הידיעה הכללית, שבוודאי הייתה גם נחלתם של מהנדסי מעצ, בדבר התוצאות הצפויות של השילוב ההרסני של מים וכלורידים (ולא רק אשלג) – היה מצופה ממעץ להקפיד על ניקוז גשריה, לרבות באזורים צחיחים-יחסית כבענייננו.
מעצ טענה כי אין להסתמך על ליקויי בנייה שמיה מצאה [במסמכי מעצ עצמה] בגשרים המשוקמים; משום מדובר בעבודות אחרות מאלה שבהן נבנו הגשרים המקוריים, שבגין הנזק שנגרם להם הוגשה התביעה. אני מקבל טענה זו. לא ניתן לקבוע כי בראיות אלו יש משום "עדות שיטה ומעשים דומים" באופן המאפשר לקבוע באופן גורף ליקויי בנייה בכל מיזם של מעצ. גם מיה מודה שגשרים מסוימים של מעצ נבנו היטב [כגון זוהר, נקרות 40, פראן ושלהב; ראו סיכומי מיה, סעיף 196]. לטענתה – מסיבה זו לא נמצאו בגשרים אלה ליקויים דומים לאלה שנמצאו בגשרים הנדונים האחרים.
אולם, מיה הצביעה גם על "הודאת בעל-דין" של מעצ בליקויי בנייה בגשרים הנדונים המקוריים, לפני שיקומם, ומעצ לא סתרה הוריות אלה [ראו האסמכתאות שאליהן הפנתה מיה בסיכומיה, סעיף 262; ובהן נספחים 11 ו-14 לסיכומי מיה (כרך "גרגרי הזהב")]. לדוגמא, אינג' אהרונוב, יועצה של מעצ [נספח 11 הנזכר], תולה במכתבו למנהל מחלקת הגשרים של מעצ את הקולר למצב הגשרים הנזכרים שם, ובהם גשרים הנדונים כאן, גם ב"התקפה של כימיקלים", אך גם בליקויים בבטון ובניקוז שקדמו ל"התקפה" זו.
נציגי מעצ הודו כי גם בגשרים מושא התביעה נפלו ליקויי בניה "מקומיים", "פה ושם". המומחה מטעמה, ד"ר בן בסט, העיד על "מכת מדינה" בתחום אשפרת הבטון; וכעולה מיומן העבודה של גשר גדרון – גם מעצ לא נקייה ממנה [נספח 5 לסיכומי מיה ("גרגרי הזהב")]. ד"ר בן בסט גם העיד על שכיחותן של התופעות של כתמי רטיבות, סדקים בבטון, פתחי ניקוז פגומים, בטון מתפורר, ברזל זיון חשוף ושיתוך – גם בגשרים אחרים של מעצ, שמיה לא משנעת עליהם אשלג – אשר נובעים מליקויי בניה [פרוטוקול מיום 13.5.14, עמ' 8-7, 12 ו-14, לפי המספור האלקטרוני בתיק האלקטרוני]. מעצ טענה כי המדובר בליקויים נקודתיים, הרווחים בכל מיזם של בניה; וכי ליקויים אלה תוקנו במסגרת חובת הבדק של הקבלנים מטעמה. יצוין כי טענה זו של מעצ היא בגדר "הודאה והדחה". מעצ הודתה בליקויים, אך לא הוכיחה את התיקונים. מעצ הודתה כי, במקומות מסוימים, העובי של כיסוי הבטון אינו מספיק [עדות מר זכות, פרוטוקול עמ' 306-305], ולא סתרה את קביעת מומחי מיה כי הדבר מפחית ביחס ריבועי את עמידות הבטון המזוין [עדות ד"ר תאני, שם, עמ' 966-965; ואסמכתאות נוספות הנזכרות בסיכומי מיה, סעיף 167]. מיה הציגה עדויות מצולמות רבות לליקויים בגשרי מעצ. הדבר מצביע, למצער, כי חלק מן הליקויים בשיקום הגשרים לא תוקנו; וכי לא מתבצעת תחזוקה נאותה, שתמנע הרס חוזר של גשרים אלה, למצער נכון למועד הצילום. כלומר, חרף טענות מעצ, הצילומים של מיה מעוררים תחושת אי-נוחות לגבי "השורה התחתונה" של איכות הבנייה ו/או התחזוקה הגשרים.
בנוסף לליקויי הבניה, אני מקבל את טענת מיה כי התקן שלפיו מעצ בנתה את הגשרים, על פי הודאתה – לא פטר אותה מהתחשבות בנסיבות הרלבנטיות למבנה הנדון. לא צריך להיות מהנדס מדופלם כדי לצפות את האתגרים המיוחדים שבהם כרוכה בנייתו של גשר בערבה – ובכללם הרגישות הגיאולוגית של אזור השבר הסורי-אפריקני, הפרשי טמפרטורה ולחות קיצוניים בין יום מוכה-שמש וחרב לבין לילה קר ורווי-טל, שיטפונות, עומסים דינאמיים הכרוכים בהובלת משאות כבדים, וחשיפה לכלורידים הנישאים ברוח או במים. בנסיבות מאתגרות אלה, אי-שימוש בכיסוי מתאים לברזל הזיון, להגנה מפני שיתוך, והסתפקות במעטפת דקה-יחסית של בטון סביבו; וכן "הימור" על יציקת הבטון בתנאי השטח הקשים, תוך הסתכנות באשפרה לקויה ובהתייבשות הבטון במהלך יציקתו – היו בגדר נטילת סיכונים מוגברים לבלאי מואץ של הגשרים, אפילו לא נגדו מפורשות את התקן שהיה קיים בעת הבניה.
המומחה מטעם מיה, ד"ר במפורת', שעשה עליי רושם מקצועי ואמין, העיר גם הוא את הערותיו לגבי איכות הבניה של הגשרים הנדונים, כפי שנגלתה לעיניו. הוא הודה בהגינותו כי אפשר שהאשם נעוץ בתקן שלפיו נבנו הגשרים, ולאו-דווקא באי-העמידה של מעצ בתקן שהיה בתוקף במועד בנייתם. אולם, כאמור לעיל, מקובלת עליי טענת מיה כי התקן אינו חזות הכל, וגם בלעדיו – מהנדס גשרים ובונה גשרים חייבים להכיר וליישם את הנורמות המקצועיות המקובלות במדינות מתקדמות, כדי שהגשרים לא ייראו כפי שהם נראים בצילומים שהציגה מיה.
לאמור נודעת משמעות יתירה בשים לב לכך שמעצ טוענת לנזקי האשלג מזה שנים רבות. כלומר, אפילו לא הייתה צריכה לצפות מראש, בעת בניית הגשרים, שמיה תשנע עליהם אשלג באופן שיגרור זליגת אשלג על הגשרים – היא נוכחה בכך, בדיעבד, זה מכבר. מאז, היה עליה להגביר את הניטור והתחזוקה של הגשרים, ולו במקביל לנקיטת הליכים נגד מיה, כדי להקטין את הנזק ולבלום את התהליך השיתוכי.
לבסוף יש להטעים כי לאשלג די במחילות נקודתיות וזמניות בבטון כדי לחדור לברזל הזיון, בליווי הלחלוחית של הטל הרב היורד בערבה, ולהתחיל תהליכים שיתוכיים שאחריתם בלאי מואץ בגשרים. כלומר, די בליקויי בנייה "מקומיים" "פה ושם", שבהם הודתה מעצ, כדי לאפשר את התהליך הסינרגי של הרס הגשרים, בצוותא-חדא עם האשלג של מיה.
לאור המקובץ, אני רואה לנכון לייחס למעצ אשם תורם בתהליך הבלאי המואץ ובנזק שנגרמו לגשרים.

חלוקת החבות בין מיה ומעצ
הקשר הסיבתי שנמצא בין האשלג של מיה לנזקי הגשרים של מעצ אינו מסיר את העמימות בשאלת שיעור הנזקים שיש לייחס למיה. אזכיר כי אשלג מזיק לבטון המזוין בהקשר של חדירה לבטון. ליקויי הבנייה והתחזוקה של מעצ קיצרו את דרכו של האשלג הלח אל ברזל הזיון מלכתחילה, וזרזו את התהליך המעגלי שבו השיתוך מפורר את הבטון; הסדקים בבטון, שאינם מתוקנים, מגבירים את חשיפת הברזל לעוד שיתוך על ידי פחמון וכלורידים; וחוזר חלילה.
איני מקבל, אפוא, לא את טענת מעצ כי כל האחריות לנזקי הגשרים רובצת על האשלג של מיה, ולא את טענת מיה כי כל האחריות לנזקי הגשרים רובצת על ליקויי הבניה והתחזוקה של מעצ. כל צד התבצר בטענותיו החד-צדדיות, ואף צד לא הציע מפתח לחלוקת החבות בין שני הגורמים שבפועל השתלבו בתהליך סינרגטי וגרמו במשותף לנזק.
בהקשרים כאלה, של שני גורמים עוולתיים לנזק בלתי ניתן לחלוקה, חזקה מן הדין כי הנזק ייוחס לגורמים אלה בחלקים שווים. האשלג והפחמון נשכו את הבטון המזוין של הגשרים כמו שני כלבים של שני בעלים הנושכים אדם, עד לבלתי הכר בין הנזקים שגרמו לו כל אחד מהם. לפיכך, מיה ומעצ יישאו בנזק בחלקים שווים. כלומר, מיה תשפה את מעצ בגין מחצית העלות של שיקום הגשרים.

חישוב הפיצוי
גם גשרים שנבנו כהלכה, ושלא ניזוקו בעוולה, טעונים תחזוקה ושיקום ואף החלפה מעת לעת. לפיכך, מיה אינה חייבת לשאת במחצית מתוך מלוא העלות של שיקום הגשרים, אלא רק במחצית מתוך העלות היתירה של שיקום הגשרים שמעצ לא הייתה נאלצת לשאת בה אילולא זליגת האשלג.
גם כאן, הצדדים לא סיפקו מפתח לבידול ההוצאות היתירות מכלל ההוצאות. אולם, מעצ, בשל מגבלות תקציב, החליטה להסתפק בעבודות שיקום הכרחיות בלבד. אין מדובר, אפוא, בניסיון של מעצ להעמיס על מיה את מחזור החידוש של גשרים סתם, אלא בפעולות שיקום קצרות-טווח שהן מידתיות בהקשר של צורך להתמודד עם נזק מיוחד שהאיץ את הבלאי שלהם.
אשר לגשרי חיון הצפוני והדרומי, מעצ מודה כי שיקולים שונים, לרבות שיקולים כלכליים, הצדיקו, מבחינתה, את החלפתם תחת תיקונם, באותה הזדמנות. אולם, שיקולים אלו אינם מצדיקים כי מיה תישא במלוא ההוצאה של שיפור מצבם של הגשרים מכפי שהיו לפני זליגת האשלג, תחת השבת המצב לקדמותו. לא נסתרה קביעת מעצ כי לו היו גשרי חיון משוקמים ולא מוחלפים, העלות הבסיסית הייתה 9 מיליון ₪ תחת 12.6 מיליון ₪ (לפני מע"מ); קרי: 71% מן ההוצאה בפועל, בשים לב לעלויות הנוספות (מע"מ, תקורה וכו') הנגזרות מן הסכום הבסיסי. לפיכך אחייב את מיה בשיפוי מעצ בגין גשרי חיון בשיעור מחצית החבות בגין 71% מעלות החלפתם; קרי: בשיעור 35.5% מעלות החלפתם.
מיה לא סתרה את חשבון העלויות שהגישה מעצ. כלומר, מיה לא הוכיחה שהסכומים לא הוצאו בפועל, או שלא תאמו את העלות הסבירה של הפעולות שבוצעו, או שהפעולות שבוצעו לא נדרשו. העובדה שמעצ נשאה בעלויות אלה בטרם יכלה להסתמך על כך שהיא תשופה בגינן מהווה ערובה מסוימת לכך שאכן מדובר בהוצאות סבירות שראוי לשפות בגינן, בכפוף לאמור לעיל.
מכיוון שהחלטתי להורות על שיפוי חלקי, הבסיס להפחתת השיפוי לא יהיה סכום התביעה, אלא הסכום שהוכח; כאשר הסכום הסופי לא יחרוג, כמובן, מסכום התביעה. המספרים שלהלן לקוחים, למען הנוחות, מפרק הנזק בסיכומי מעצ, המשקפים את ראיות מעצ שלא נסתרו כאמור.
העלות התפצלה על פני שני מיזמים (פרויקטים): האחד כלל את החלפת גשרי חיון ושיקום גשר צין, והאחר כלל את שיקום גשרי סייף ומשק.
לקבלן המבצע של גשרי חיון וצין שילמה מעצ סך 21,078,715 ₪ (כל הסכומים כוללים מע"מ, אלא אם צוין אחרת), מתוכם סך 16,747,500 ₪ בגין החלפת גשרי חיון; כלומר, החלפת גשרי חיון עלתה 79% מעלות המיזם. לחברת הניהול שילמה מעצ, בגין המיזם בכללותו, סך 824,340 ₪. לפיכך יש לזקוף לחשבון החלפת גשרי חיון 79% מסכום זה, קרי: סך 651,229 ₪. לחברת התכנון של גשרי חיון שילמה מעצ סך 328,538 ₪. בסה"כ הוציאה מעצ על החלפת גשרי חיון סך 17,727,267 ₪. לפיכך מיה חייבת לשפותה בשיעור 35.5% מסכום זה, קרי: סך 6,293,180 ₪.
לקבלן המבצע של שיקום גשר צין שילמה מעצ 4,331,215 ₪. בגין התשלום לחברת הניהול יש לזקוף לחובת גשר צין 21% מן התשלום הכולל בסך 824,340 ₪; קרי: סך 173,111 ₪. לחברת התכנון של גשר צין שילמה מעצ סך 252,574 ₪. בסה"כ הוציאה מעצ על שיקום גשר צין סך 4,756,900 ₪. בניכוי מחצית בגין אשמה התורם של מעצ חייבת מיה לשפותה בסך 2,378,450 ₪.
בגין שיקום גשרי סייף ומשק שילמה מעצ לקבלן המבצע, לחברת הניהול ולחברת התכנון סך כולל של 8,824,597 ₪. לפיכך על מיה לשפותה במחצית הסכום, קרי: בסך 4,412,299 ₪.
למצרף הסכומים האמורים, קרי: לסך הכולל של 13,083,929 ₪, יש להוסיף תקורה בשיעור 12%. התוצאה: סך 14,654,000 ₪. את הסכום הזה יש לשערך למועד הגשת התביעה, קרי: להוסיף עליו 17%, בהתאם לחישובה של מעצ שלא נסתר [סעיף 458 בסיכומיה]. התוצאה: סך 17,145,180 ש"ח. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק (ממועד הגשת התביעה, 16.2.2010, עד מועד פסק הדין, 5.9.2017, המגיעים לשיעור 18%) – מגיע חיובה הכספי של מיה לסך 20,231,312 ₪ . ההוצאה שנזכרה בסעיף 460 בסיכומי מעצ היא בגדר הוצאות משפט ואינה שייכת לעלות שיקום הגשרים.
לאור התוצאה המחלקת את החבות בין מיה למעצ בחלקים שווים – כל צד ישא בהוצאותיו.

סיכום
המשאיות של מיה זלגו אשלג על הגשרים של מעצ, בהפרה של תקנות התעבורה וברשלנות.
אשלג, בצירוף לחות, גורם שיתוך (קורוזיה) לברזל שבבטון המזוין של הגשרים; זאת לצד גורמים נוספים כגון פחמון וכלורידים ממקורות אחרים. חדירותו של הבטון, אם כתוצאה מליקויי בנייה ותחזוקה ואם כתוצאה מבלאי רגיל, מאפשרת את חשיפתו של ברזל הזיון לשיתוך. השיתוך גורם להתרחבות ברזל הזיון המפוררת את הבטון שסביבו. כך הופך הבטון לחדיר יותר, וברזל הזיון – לחשוף יותר להמשך השיתוך, וחוזר חלילה.
גורם עוולתי לנזק חב גם בגין הגברת הנזק עקב תכונות של הדבר הניזוק (עקרון "הגולגולת הדקה"). לפיכך, מיה ומעצ חולקות בחבות בגין תהליך ההרס של הגשרים, שנגרם עקב המקבץ והסינרגיה של אשלג שזלג על הגשרים מן המשאיות של מיה, ליקויים בבניית הגשרים ותחזוקתם שבאחריות מעצ, וגורמי רקע הנעוצים בסביבה הגיאוגרפית והאקלימית של הגשרים ובבלאי הטבעי שלהם.
משהמדובר בנזק שאינו ניתן לחלוקה, יחלקו בו מיה ומעצ בחלקים שווים.
החלפתם של גשרי חיון, תחת שיקומם, נבעה גם משיקולים החורגים מאחריותה של מיה. לפיכך תישא מיה בעלות השיקום של גשרים אלה, לו בוצע תחת החלפתם.
מחצית מן העלות שבה נשאה מעצ בגין שיקומם בפועל של גשרי צין סייף ומשק, ומן העלות שבה הייתה נושאת לו שיקמה את גשרי חיון תחת החלפתם, עולה לסך 20,231,312 ₪ , נכון למועד פסק הדין.
מיה תשלם למעצ את הסך האמור עד יום 15.10.17 (בשים לב לחגים), אחרת ייתוספו לו הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כחוק ממועד פסק הדין.
ניתן בזה צו מניעה קבוע, האוסר על מיה לשנע אשלג באופן המאפשר זליגתו לכבישים ולגשרים.
ניתנת בזה הצהרה כי האשלג שזלג מן המשאיות מטעם מיה מהווה אחד הגורמים לנזק לגשרים שעליהם שינעה מיה את האשלג, ומטיל על מיה חבות בשיעור מחצית העלות של שיקום הגשרים הללו.
לאור התוצאה המחלקת את החבות בין מיה למעצ בחלקים שווים – כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ד אלול תשע"ז, 05 ספטמבר 2017, בהיעדר הצדדים.