הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ת"א 42141-05-13

בפני
כב' השופט שלמה פרידלנדר

תובע

עאיש סרחין
ע"י עו"ד מוחמד מרעי

נגד

נתבעת
מדינת ישראל – משרד הביטחון
ע"י עו"ד יעקב חמו מפמ"ד (אזרחי)

פסק דין
מבוא וטענות הצדדים
לפניי תביעה לפיצוי בגין נזק גוף לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " פקודת הנזיקין") בגין פציעתו של התובע מעצם בלתי מזוהה שהתפוצץ בידיו.
התובע, נער כבן 15, תושב שבט אלעזזמה, טוען כי ביום 13.6.08 רכב על אופניו מביתו שברמת בקע עד באר הדאג' ומשם עד צומת שיבטה, נח מתחת לעץ באזור הצומת, נגע בעצם שעורר את סקרנותו, והחפץ התפוצץ. עקב הפיצוץ נגרם לתובע נזק גוף קשה [להלן: "האירוע"; התיאור לפי סעיף 3 בכתב התביעה, ולפי תשובות התובע לשאלון, תיק המוצגים מטעם הנתבעת, עמ' 105-104].
התובע טוען כי מקום האירוע גובל בשטחי אש וסמוך לבסיס צבאי, מחנה שיבטה של חיל התותחנים ("ביסל"ת"). לפיכך יש לייחס לנתבעת, מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), רשלנות בכך שבמקום האירוע היה עצם נפיץ מסוכן, ללא גדר או שלטי אזהרה אשר ימנעו גישה של מי מן הציבור לאותו מקום. בהקשר זה, התובע טוען להעברת נטל הראיה אל הנתבעת; משום שהנזק נגרם עקב דבר מסוכן שהיה בשליטת הנתבעת, בנסיבות המתיישבות יותר עם הנחה בדבר התרשלות הנתבעת מאשר עם זהירותה הסבירה [פקודת הנזיקין, סעיפים 38 ו-41].
המדינה טוענת כי מחומר הראיות משתמע שהאירוע לא התרחש, כנטען, בצומת שיבטה, הפתוח לשימוש הציבור – אלא בתוככי שטח אש, המיועד לאימוני ירי ומועד להימצאות עצמים נפיצים, ואשר כניסתם של אזרחים לתוכו אסורה ומסוכנת על פי שלטי אזהרה המפוזרים במבואותיו ובו.
הנתבעת טוענת כי נקטה אמצעים סבירים להזהרת הציבור מלהיכנס לשטח האש הנדון, שגודלו אינו מטיל עליה חובה לגדרו; וכן נקטה אמצעים סבירים של איסוף עונתי של עצמים נפיצים ממנו. מכל מקום, היא אינה חבה באחריות בנזיקין כלפי מסיגי גבול כתובע, אשר נכנס לשטח הצבאי שלא בתום לב, מבלי שהממונה על אותו שטח ידע על הימצאותו שם [פקודת הנזיקין, סעיף 37א].
לפיכך טוענת המדינה כי התובע לא הוכיח שנפגע בנסיבות המקימות לה אחריות בנזיקין כלפיו.
המדינה שלחה הודעה לצד שלישי נגד הורי התובע, בטענה כי לא השגיחו עליו ולא הזהירו אותו שלא להיכנס לשטחי אש ושלא לגעת בעצמים בלתי מזוהים, ובכך גרמו ברשלנות לנזקו.
הצדדים השלישיים, הורי התובע, הכחישו בכתב הגנתם כל חבות בנזקו.
מטעם התובע העידו התובע וכן אביו, מר סווילם סארחין. מטעם המדינה העידו מר אהוד אבוטבול, פקח הסיירת הירוקה; סא"ל עומר, אז קצין הבטיחות של מחנה שיבטה; וד"ר דן אויירו, רופא מחנה שיבטה. כן הוגשו, ללא התנגדות, מוצגים מטעם שני הצדדים; לרבות חומרי חקירת מצ"ח שנערכה בעקבות האירוע.

היכן נפגע התובע?
הראיה היחידה לגרסת התובע כי נפגע בצומת שיבטה; קרי: בשטח הציבורי הסמוך לצומת, ולא בתוככי שטח האש הצבאי, המשתרע החל מ-200 מטרים משם [כלהלן בפסקה ‎22] – היא עדות יחידה של בעל דין, הוא התובע בעצמו. העד הנוסף היחיד מטעמו, אביו, לא היה עד לאירוע ולא יכול היה להעיד על מיקומו ונסיבותיו, ואמנם לא הובא אלא כדי להעיד על הנזק [הודעה מתוקנת על רשימת עדי התובע ונושאי עדויותיהם מיום 27.2.17]. על פניה, זוהי תשתית ראייתית שבעייתי לבסס עליה בלבד תביעה לפיצוי כספי של מיליוני ₪ [פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, סעיף 54].
בענייננו, לא רק שאין לפניי טעם טוב להסתפק בעדות התובע, שלפיה נסיבות פציעתו מקימות אחריות למדינה – אלא יש לפניי מספר טעמים טובים לדחות את גרסתו כבלתי מהימנה.
אופניו של התובע, שלפי גרסתו רכב עליהם מביתו שברמת בקע עד מקום פציעתו בצומת שיבטה, היו אמורים להימצא בצומת שיבטה, שממנו פונה לבית החולים. דא עקא, שד"ר אויירו, רופא ממרפאת שיבטה, שהיה עד לפינוי, שלל קיומם של אופניים בזירה זו [פרוטוקול עמ' 43 ו-44]. גם פקח הסיירת הירוקה, אהוד אבוטבול, שלל זאת [שם, עמ' 21].
תמוה כי הן התובע הן אביו לא ידעו לתאר את האופניים [עדות התובע, פרוטוקול עמ' 13; עדות אביו, פרוטוקול עמ' 17]. תמוה גם שהאופניים הופקרו ונעלמו, מבלי שמי מטעם המשפחה יטרח לקחתם מזירת האירוע.
התובע לא נתן כל טעם לכך ש"טיול האופניים" שלו הביאו מרמת בקע הרחוקה, שם הוא מתגורר, לביר הדאג' דווקא [שאינה על ציר הנסיעה של התובע, כתיאורו בפרוטוקול עמ' 11], ומשם לאזור מחנה שיבטה דווקא.
פקח הסיירת הירוקה, לעומת זאת, נתן לכך טעם אפשרי [פרוטוקול עמ' 20]:
"זה קשור לתקופה של הברזל, היה ביקוש רב לברזל בתקופת האולימפיאדה בסין. יש היסטוריה רבה של אירועים באותה תקופה גם בשטח הנ"ל וגם בשטחים אחרים, של פיצוצי נפלים... לקחו נפלים משטחי האש הביתה והם התפוצצו בבתים".
גם קב"ט מחנה שיבטה, סא"ל עומר, העיד על התופעה של גניבת מתכות משטחי אש, ודווקא משטח המצרר (שטח אש, מסוכן במיוחד, המיועד לפצצות מצרר ורבים בו הנפלים של הפצצות הללו). בשטח המצרר אין מפנים נפלים מחמת הסיכון, והמעוניין בדבר יוכל למצוא שם חלקי מתכת רבים, במחיר סיכון חייו [פרוטוקול עמ' 36]. התופעה האמורה תועדה גם ב-ת"א (מח' ת"א) 32026-02-11 עאטף נ' מדינת ישראל (28.7.2014) (להלן: " עאטף"), פסקה 12, אגב דחיית תביעתם של 2 תושבים מביר הדאג', שנפגעו מפגז טנק תוך ניסיון לגנוב מתכות משטח אש בצאלים.
ד"ר אויירו שלל סימני פיצוץ או שרידים רלבנטיים בזירת הפינוי, שלגרסת התובע הייתה גם זירת האירוע [פרוטוקול עמ' 38]. כך גם הפקח אבוטבול [פרוטוקול עמ' 21]:
"לא מצאתי תיעוד לפיצוץ וזאת אחרי שסרקתי ונאמר לי שהאזור שהוא נפגע זה איזור הצומת וסרקתי הכל. לא מצאתי אופניים ולא שאריות פיצוץ, דם, בגדים, סנדלים ולא רסיסי אמל"ח. שום דבר".
הצומת שבו אירע הפיצוץ, לגרסת התובע, הוא צומת מרכזי באזור [עדות ד"ר אויירו, פרוטוקול עמ' 38]. אזרחים רבים נוהגים לנפוש בצל העצים שליד הצומת [עדות הפקח אבוטבול, פרוטוקול עמ' 20; עדות התובע, שם עמ' 14]. גם הקב"ט סא"ל עומר העיד כי "האזור פתוח לתנועה... היינו עושים בעצמנו פיקניקים על האש, הרבה מאוד מטיילים, אין שם נפלים בוודאות" [שם, עמ' 32]. סבירה בעיניי, אפוא, גרסת עדים אלה כי הצבא אינו עורך אימוני ירי העלולים לסכן אזרחים אלה, ששכיחות הימצאותם שם מוכרת. לפיכך לא סביר שיימצאו שם עצמים נפיצים.
התובע זיהה, במסגרת סיור בצומת שיבטה, עצם דומה לזה שלטענתו התפוצץ בידיו; ועולה מעדותו כי העצם הנפיץ היה רימון עשן [פרוטוקול עמ' 13]. אולם, מעדות הפקח אבוטבול עולה כי רימון עשן לא היה עלול לגרום לנזק הנדון [שם, עמ' 22], וגם הקב"ט סא"ל עומר העיד שרימון עשן משומש הוא אשפה ולא נפל שעלול להתפוצץ [שם עמ' 36].
לעומת גרסתו הבלתי סבירה של התובע, שלפיה נפצע מפיצוץ עצם נפיץ בצומת שיבטה, בעת ששהה שם לתומו – קיימות הוריות ראייתיות לכך שהתובע נפצע במקום אחר, שאליו נכנס שלא בתום לב לצורך גניבת מתכות, והובא לצומת על ידי אדם אחר הקשור לכך.
ד"ר אויירו העיד [פרוטוקול עמ' 38, 39 ו-41]:
"אני זוכר שהיה בצומת, לא סמוך אליו אבל לא רחוק ממנו, עמד אדם מבוגר שבהמשך נעלם, אני הערכתי שהוא חיכה לראות שהגענו לשם ואחר כך נעלם, חיפשנו לתשאל מישהו מה קרה ולא מצאנו אותו".
אין לי יסוד לפקפק בעדות זו של ד"ר אויירו, שמן הסתם היה מוטרד אותה שעה במצבו הרפואי של התובע ולא בהשלכותיו המשפטיות של מיקום הפיצוץ.
עדותו של ד"ר אויירו נתמכת בהודעות שנמסרו במסגרת חקירת מצ"ח, שצורפו לתיקי המוצגים מטעם הצדדים, כפי שיפורט להלן (כל ההדגשות הוספו).
רס"ן (כתוארו אז) עומר, קב"ט מחנה שיבטה, מסר בהודעתו מיום 24.6.08 (?) [תיק המוצגים מטעם המדינה, עמ' 10-9]: "נמסר לי כי הילד הובא למקום ע"י מבוגר, ככל הנראה לא אביו" [עמוד ראשון שורות 13-12]. הקב"ט עומר ציין כי מצא את התובע בצומת שיבטה, שהוא מקום אזרחי, מרחק 200 מטרים משטחי האש המשתרעים בעומק השטח.
סמל עידן, חובש קרבי ממרפאת שיבטה, מסר בהודעתו מיום 21.7.08 [תיק המוצגים מטעם המדינה, עמ' 11] כי התקבלה קריאה טלפונית שלפיה ילד נפצע בשטח אש ליד שיבטה [שם, שורה 4]. בהגיעם, מצאו את "הבחור המבוגר והילד הפצוע" [שם, שורה 4]. לשאלה "מי האדם המבוגר שהיה עם הילד" השיב החובש עידן [שם, שורות 18-15]:
"לא ברור כי הוא לא הזדהה, הוא אמר שהוא ראה את הילד פצוע והוא פינה אותו לצומת שם, הוא לא אמר איפה אבל לא היה לו רכב אז אני חושב שזה היה קרוב, לא התעניינו בו כל כך, התחלנו ישר לתפעל את האירוע".
סמל נועם, חובש קרבי נוסף, בהודעתו מיום 23.7.08 [תיק המוצגים מטעם המדינה, עמ' 13-12], מסר על שאירע בעקבות ההודעה על האירוע [עמוד ראשון, שורות 4-3, 11-8 ו-22-21]:
"עניתי לטלפון, הודיעו על הקפצה בתוך שטח אש של שיבטה, ילד חסר הכרה... פנינו שמאלה לכיוון חורבות שיבטה לשטחי האש שנמצאים שם, תוך כדי דיברנו עם מד"א וקיימנו שיחת ועידה אילנית ממד"א והאב או משהו בסגנון, לא יודע בדיוק מי הוא היה, השיחה הייתה מאוד קטועה ולא הצלחנו לאתר אותם... הילד הגיע עם עוד בחור עם אוטו לבן והילד היה עטוף בשמיכות, שבאנו ראינו אותם עם דם...".
מור, חוקר מצ"ח, בזכ"ד מיום 31.7.08 [תיק המוצגים מטעם המדינה, עמ' 14], תיעד שיחה טלפונית עם סרן אסי, שביום האירוע היה מפקד במחנה שיבטה [סעיף 4 בזכ"ד]:
"לאחר שהקפיץ את כיתת הכוננות נסע סרן (אסי) לצומת שיבטה וראה שמפנים את הילד במסוק לבית החולים ו בדואים אשר הביאו אותו לשם ברחו ורק אמרו שהם ראו אותו במקרה פצוע והביאו אותו למקום, כמו כן לא רצו למסור היכן קרה האירוע".
בתחקיר מטכ"לי מיום 24.6.08, מאת סרן ד"ר קוסטין, מפקד מרפאת ביסל"ת, שכותרתו "תחקיר אירוע פציעת ילד בדואי מנפל משטחי אש שבטה", נאמר כלהלן [תיק המוצגים מטעם המדינה, עמ' 24-23, סעיף 5]:
"בתאריך 13.6.2008 בשעה 09:17 התקבל דיווח במרפאת שבטה מחמ"ל האוגדה – נמסר לחובש על פצוע ילד קטוע יד, ללא פרטים נוספים. לא דווח מקום האירוע פרט למידע כי מדובר בשטח אש של ביסל"ת... אחמ"ש הודיע לחמ"ל הבסיס על האירוע, על צורך הפסקת אש בכל גזרותינו ויציאת אמבולנס מהבסיס. תוך כדי נסיעה אחמ"ש בשיחה שוטפת עם חמ"ל אוגדה ניסה לברר מיקום מדויק של הפצוע, בנוסף הועברה לחמ"ל אוגדה בקשה להקפצת מסוק... תוך כדי חיפוש המקום על ידי הצוות, מוקד מד"א יצר קשר עם הצוות, ואילנית אחראית מוקד מד"א ב"ש קישרה בין הצוות לבין מבוגר שנכח במקום האירוע אשר הכווין אותם למיקום המדויק – צומת שבטה ".
בדו"ח סיכום חקירת מצ"ח מיום 27.7.2008, חתום בידי החוקר מור ומפקד מצ"ח באר-שבע רס"ן רענן, סוכמו ההודעות האמורות וחומר נוסף. בפרק המסקנות נאמר [סעיפים 8 ו-11]:
"... עולה כי הקטין, עייש סארחין, כבן 15 נפצע באורח קשה בתאריך 13 יוני 2008 בשעות בבוקר (כך!), ככל הנראה כתוצאה מנפל שהתפוצץ בשטח אש סמוך לבסיס... לא עלה בידנו לאתר את מקום פציעתו של הקטין ולזהות את האמל"ח ממנו נפצע".
בדו"ח הסיירת הירוקה מאת הפקח אהוד אבוטבול (אושר על ידי אורי מלכה ביום 2.7.08) נאמר [תיק מוצגים מטעם המדינה, עמ' 110]:
"בשיחה שניהלתי בתאריך 15/6/08 עם דודו של סיואלים פרג' אבן דרג' המתגורר בביר הדאג' נאמר לי שהילד התפוצץ בנחל לבן בשטח המיצרר וזו גם הסבירות שלי באירוע זה, וזה חשוב לדעת שזה נובע בגלל מחיר הברזל והביקוש לברזל".
עובדת הרקע של הביקוש המיוחד לברזל בתקופה הנדונה אינה במחלוקת [סיכומי התובע, פסקה 18].
בעדותו הוסיף הפקח אבוטבול [פרוטוקול עמ' 21]:
"אפילו התקשרתי כי אני מכיר את האוכלוסיה, התקשרתי לקרוב משפחה שלו אחרי שקיבלתי את הפרטים כדי לוודא ולדלות מידע והוא אמר שהוא נפגע בנחל לבן, זה מוכר לי כאזור מצרר, שזה שטח ממוקש, אסור להיכנס אליו...".
בחקירתו הנגדית פירט: "פרג' אבן דרג' מהמשפחה שלו אמר וואדי עבייאד (נחל לבן)" [שם עמ' 26]. חרף הפירוט של שם המקור, התובע לא הביאו כעד הזמה לדברים שאבוטבול מסר בשמו, ולקשר המשפחתי הנטען לתובע, אם גם בשיבוש מסוים לגבי שם המשפחה.
שאלתי את הפקח אבוטבול כיצד איתר את האדם שהוזכר בעדותו לעיל, ומדוע סבר שהוא קרוב משפחה של התובע, בשים לב לשם המשפחה השונה [פרוטוקול עמ' 22]. אבוטבול השיב:
"בדוח שאני קיבלתי שם המשפחה של אבי התובע הוא סוילם בן דראג' כשם משפחתו של בן המשפחה שאליו התקשרתי. אני לא יודע מה דרגת הקרבה ביניהם, אבל הוא הכיר את האירוע והוא אמר לי שהילד התפוצץ בנחל לבן בשטח המצרר. הגעתי אליו דרך שם המשפחה. סרחין אלעזזמה זה שם השבט, בן דראג' זה שם המשפחה".
גם דוד אוזן ממשטרת ישראל ציין במזכרו [תיק מוצגים מטעם התובע, עמ' 414] כי לא נמצאה זירת הפיצוץ. כלומר, זירת הפינוי לא זוהתה כזירת הפיצוץ.
הד לגרסת המדינה כי התובע נפצע בשטח אש, ומשם הובא למקום הפינוי בצומת שיבטה, מצוי אפילו בהודעתו במשטרה של מר סווילם סארחין, אבי התובע, מיום האירוע, כלהלן [תיק המוצגים מטעם התובע, עמ' 406; תיק המוצגים מטעם המדינה, עמ' 7]:
"היום אני הייתי בבית חולים עם הבת שלי שגם מאושפזת והגיעו אליי ואמרו לי שהבן שלי הגיע לבית חולים וסיפרו לי שהוא הסתובב בשטח של הצבא ואז שנגע במשהו או שדרך על משהוא וזה התפוצץ.
ש. אתה יודע איפה זה קרה?
ת. אמרו לי באיזור שיבטה.
ש. מי אמר לך איפה זה קרה?
ת. אני לא מכיר אותם... זה בדואים...
...
ש. מה הילד עשה באיזור שיבטה איך הוא הגיע מרמת חובב לשם?
ת. אני לא יודע"
משתמע מדברי האב כי היו אנשים אחרים ברקע האירוע, מלבד הגורמים שעסקו בפינוי, שידעו לספר כי אירע "בשטח של הצבא... באזור שיבטה"; ולאו דווקא בשטח ציבורי בצומת שיבטה, כגרסתו המאוחרת של התובע במשפט. האב לא ידע, או נמנע מלגלות, מה היה טיב הפעילות של בנו בשטח אש כה מרוחק מביתו, וכיצד ידעו אותם אנשים מה אירע לבנו.
הד למעורבות אדם מביר הדאג' שליווה את התובע, בניגוד להכחשתו [כעדות הפקח אבוטבול, לעיל פסקה ‎28] מצוי בתשובת התובע לשאלון, שלפיה מסלול נסיעתו ממקום מגוריו ברמת בקע אל אזור שבטה עבר דרך ביר הדאג' [תיק המוצגים מטעם המדינה, עמ' 104]. בעדותו, התובע השמיט את ביר הדאג' מיעדי נסיעתו [פרוטוקול עמ' 11]. גם האב, בעדותו, התכחש לדבריו ביום האירוע אודות הבדואים שסיפרו לו על האירוע [כלעיל פסקה ‎31], והכחיש קיומם של קרובי משפחה בביר הדאג' [עדותו בפרוטוקול עמ' 17]. נראה, אפוא, כי התובע ואביו ניסו להעלים את הזיקה בין מעשי התובע ומיהות מלוויו באירוע לבין גורמים בביר הדאג', לרבות קשר משפחתי או אחר ביניהם. אגב, לימים נישא התובע לאישה מביר הדאג' [עדותו בפרוטוקול, עמ' 15].
אני דוחה את טענת התובע לסתירות פנימיות משמעותיות בין העדויות מטעם המדינה [סיכומי תשובה, פסקה 7]. סביר שהבאים לפנות נער פצוע קשה מתרכזים במצבו, ולא בשאלה אם אנשים נוספים ברקע הם בעלי רכב או לא [כדברי סמל עידן, לעיל פסקה ‎23; השוו דברי סמל נועם, לעיל פסקה ‎24]. ייתכן מאוד שאדם אחד הבחין ברכב והניח שהוא קשור לאדם מסוים שניצב שם, ואדם אחר לא הבחין ברכב או לא קשר אותו לאותו אדם. העיקר הוא בכך שמספר מקורות ראייתיים, בזמן אמיתי, מתעדים את נוכחותו של אדם אחר, הנחזה להיות קשור לתובע ולנסיבות הגעתו לצומת.
אני דוחה גם את טענת התובע כי מדובר בהרחבת חזית [סיכומי תשובה, פסקה 6]. כתב ההגנה אינו מעלה גרסה ספציפית אלא הכחשה כללית; והמדינה הציגה את גרסתה, לאחר איסוף המידע והמסמכים הרלבנטיים, בשלב קדם-המשפט, ללא התנגדות התובע [פרוטוקול עמ' 3].
ככלל, עדי הנתבעת עשו עליי רושם אמין. אצל כולם חזרה הגרסה שלפיה התובע נפצע בשטח אש, והובא ממקום פציעתו לצומת על ידי פלוני או פלונים, שלא הזדהו ולא מסרו פרטים אודות מקום הפיצוץ. גרסה זו הושמעה ותועדה בזמן אמיתי, ביום האירוע, תוך כדי שמוסריה טרודים בהחשת טיפול רפואי לפצוע במסגרת מחויבותם המקצועית. אין מדובר במשפטנים, ולא סביר בעיניי שדעתם הייתה פנויה באותה שעה להמציא גרסה אשר תשחרר את המדינה מחבות משפטית בגין האירוע. גרסת המדינה כאמור סבירה בעיניי גם מבחינת תוכנה. סביר שפיצוץ כאמור יתרחש בשטח אש, שבו צפויה הימצאותם של נפלים נפיצים. סביר שאדם שייפצע בתוככי שטח אש יובא משם לצומת הסמוך, כדי להזעיק עזרה, לאפשר גישה לצוות טיפולי, ולהקל על פינויו לבית חולים. סביר שפצוע כזה, ומלוויו, יסתירו את מקום הפיצוץ; משום שהדבר יסגיר את שהותם הבלתי-חוקית במקום, ואת הנסיבות שיכשילו תביעת פיצוי בגין הפציעה. כאמור, אפילו בדברי אבי התובע, מיום האירוע, נמצא הד לגרסה האמורה. מסתבר שהתובע ומלוויו נכנסו בכוונה לשטחי האש הסמוכים לבסיס, המוכרים ככאלה לתושבי האזור, מתוך ציפייה למצוא דווקא שם חלקי מתכת, ולהפיק רווח מן הביקוש המוגבר למתכת לרגל האולימפיאדה בסין [עדות הפקח אבוטבול, פרוטוקול עמ' 20; סיכומי התובע, פסקה 18].
אני מעדיף, אפוא, מעבר למאזן ההסתברות האזרחי, את גרסת המדינה, שלפיה התובע נפצע בשטח אש, על גרסת התובע, שלפיה נפצע בצומת שיבטה.
אכן, חלק מן ההוריות הראייתיות שנסקרו לעיל הן בגדר עדויות שמועה או אמרות של מי שלא העידו במשפט. אולם, חלקן הן ראיות קבילות במובהק, שמצאתין מהימנות. גם האחרות – עולות מהודעות בכתב שהוגשו בהסכמה; ומגלות פרטים שהושמעו בזמן אמיתי, ביום האירוע, במהלך עבודתם הרגילה של גורמים שונים, שאינם בעלי עניין בתוצאות המשפט. ניתן, אפוא, לראות גם בהן ראיות קבילות במשפט אזרחי, מסוג "רס גסטה" ("חלק מההתרחשות"). מכל מקום, לענייננו – די לי לקבוע כי, לנוכח הצטברותן של הראיות וההוריות שנסקרו לעיל, אין לי טעם טוב להאמין לעדותו היחידה והבלתי סבירה של בעל הדין התובע, ולקבוע כי הרים את נטל הראיה הרובץ עליו להוכיח, מעבר למאזן ההסתברות, כי נפגע בנסיבות שטען להן.

האם שטח האש הצבאי היה מסומן ככזה, והאם התובע ידע שהוא נכנס לשם?
התובע טען כי לא ראה, עובר לאירוע, שלטים המזהירים מפני שטח אש [פרוטוקול עמ' 10 ו-14]. אולם, הוא הודה שהוא מכיר היטב את השטח הנדון [שם, עמ' 12 ו-14]. הוא הודה כי לא בדק, עובר לכניסתו לעומק השטח, אם זה מסוכן [שם, עמ' 12]. הוא גם הודה כי אביו הזהירו שמסוכן להיכנס לשטח אש [שם]. הוא גם הודה כי, חרף האזהרות, לא נרתע מלגעת בעצם בלתי מזוהה בשטח [שם].
הפקח אבוטבול העיד אחרת לגבי אמצעי האזהרה מפני כניסה לאזור האירוע [פרוטוקול עמ' 21]:
"האזור הזה גם משולט... כאזור ממוקש והשילוט בו יותר צפוף... השטח הזה המצרר, היה שטח מגודר בגלל הברזל, גנבו את התלתלית והבזנטים והשילוט. הפטנט של הבטונדות הוא מלפני שנת 2003... ובעקבות הגניבות של הבזנטים והשילוט על הבזנטים, אז שמו גם שילוט זוהר שהיה שילוט שנדבק על הבטונדות עם חומר מיוחד דביק וגם לזה הצליחו לגרום נזק ובכל פעם שנגרם נזק אני מחדש את זה. זו העבודה שלי. אני בודק את זה כל פעם שאני עובר שם, שזה בתדירות במינימום 4-3 פעמים בשבוע".
בהמשך הצביע הפקח אבוטבול על מפת הבטונדות, הנכונה לשנת 2006 [תיק המוצגים מטעם הנתבעת, עמ' 115], שבה משתקפת שרשרת צפופה למדי של בטונדות המזהירות על שטח האש, לרבות באזור הצומת ובמסלול נסיעתו של התובע עובר לאירוע [כתיאורו בפרוטוקול עמ' 11; וראו גם עדות אבוטבול שם עמ' 28].
לשאלתי, מדוע שטח המצרר לא היה מגודר – השיב הפקח אבוטבול [פרוטוקול עמ' 24-23]:
"שטח המצרר היה מגודר עד תחילת התופעה של הברזל. להערכתי זה התחיל בין 2007, 2008... היתה קונצרטינה גדולה עם בזנטים ושילוט מברזל והוא נעלם נגנב, בעקבות כך עשו סוללות עפר סביב שטח המצרר כי הבינו שהברזל לא נותן מענה. רועי הצאן מהמגזר היו נכנסים לשטח המצרר שלא העזתי להיכנס אליו. יש שם גם בטונדות וגם שילוט קשיח על הבטונדות".
גם הקב"ט סא"ל עומר העיד כי "על הכביש היו בטונדות, עם אזהרת סכנה כניסה לשטח אש, כולל בכניסה לצומת שבטה" [שם עמ' 31, וראו גם עמ' 33, שורות 32-29; ועמ' 35, שם מציין הקב"ט כי בטונדות אלה הוצבו בשנת 2004].
עדויות אלו בדבר רשת מודעות האזהרה, ומאמצי המדינה להבטיח את שרידותם חרף האתגרים האמורים, לא נסתרה. כאמור, העדים הללו עשו עליי רושם אמין.
ממצא כאמור בדבר מודעות האזהרה מפני כניסה לשטחי האש הנדונים נקבע גם ב-ע"א (ב"ש) 33482-05-13 מדינת ישראל נ' אבו גלידאן (10.6.2014) (להלן: " גלידאן") [פסקה 13; בקשה לרשות ערעור נדחתה ב-רע"א 4870/14 אבו ג'לדיאן נ' מדינת ישראל (2.12.2014)]. נדון שם אירוע דומה, בשטח המצרר ליד מחנה שיבטה, ביום 1.8.03. ניתן ללמוד משם קל-וחומר לענייננו, שאירע בשנת 2008; משום שרשת מודעות האזהרה נעשתה עמידה יותר וצפופה יותר במהלך השנים [עדות אבוטבול, פרוטוקול עמ' 21]. כך נקבע גם ב-ת"א (ב"ש) 22497-09-12  ג'ומעה מעאבדה נ' מדינת ישראל (19.2.2015) (להלן: " ג'ומעה") [פסקה 7], על יסוד עדותו של רס"ן רמי ספיר, אז מפקד מרכז תיאום אימונים בפיקוד דרום: "מדי שנה מוספות עשרות קוביות בטון עם שילוט, בגבולות שטחי האש".
הקב"ט סא"ל עומר שלל את התזה כי בסופי שבוע מותר להיכנס לשטחי אש ללא תיאום, על אף הנטען בעניין גלידאן [פרוטוקול עמ' 35]. עמדתו סבירה בעיניי: אולי אימוני ירי אינם מתקיימים בסופי שבוע, אבל נפלים בהחלט עלולים להתפוצץ גם בסופי שבוע.
לאור העדויות אודות רשת שלטי הבטונדות המזהירה מפני כניסה לשטחי אש באזור שיבטה, בשילוב עם הודאת התובע כי הכיר את השטח ואף הוזהר על ידי אביו מפני כניסה לשטחי אש - מסקנתי, מעבר למאזן ההסתברות האזרחי, היא כי התובע ידע היטב שהוא נכנס לשטחי אש צבאיים, שהכניסה אליהם אסורה ומסוכנת.
מסקנתי זו נובעת גם ממסקנתי בפרק הקודם של פסק הדין, שלפיה התובע לא נפצע בצומת שיבטה אלא בעומק שטח האש. אילולא ידע התובע שמקום פציעתו הוא שטח אש אסור בכניסה – לא היה לו אינטרס להסתיר זאת ולמסור גרסה אחרת בדבר מקום פציעתו.
מן המקובץ עולה כי התובע לא נקלע בתמימות, אגב טיול, לשטח אש בלתי מסומן, מבלי דעת על האיסור והסיכון הכרוכים בכניסה אליו. התובע נכנס ביודעין, כנראה מחמת פיתוי כספי שהוצע לו, לשטח אש מסוכן ואסור, ששלטי בטון מזהירים מפני הכניסה אליו, למטרת גניבת חלקי מתכת שהיו צפויים להימצא דווקא שם.

סייג לאחריות המדינה ברשלנות כלפי מסיגי גבול בשטח צבאי
סעיף 37א בפקודת הנזיקין קובע לאמור:
(א) האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 (קרי: עוולת הרשלנות – ש"פ) בשל מצבו של שטח צבאי, תחזוקתו או תיקונו או בשל השימוש בו, לא תחול כלפי מי שנכנס לאותו שטח כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה ושהאחראי לאותו שטח, או הפועל מטעמו במקום הכניסה, ידע על הימצאותו של הנכנס באותו שטח בשעה שנגרם הנזק.
(ב) בסעיף זה, "שטח צבאי" –
(1) מקרקעין התפושים בידי צבא-הגנה לישראל או שלוחה אחרת של מערכת הבטחון שאישר אותה שר הבטחון לענין זה;
(2) מקרקעין המשמשים למטרה בטחונית שעל הכניסה אליהם הופקדה שמירה או שהכניסה הוגבלה בהודעה המוצגת מחוצה להם;
(3) מקרקעין שיש בהם מיתקנים המיועדים למנוע כניסה לישראל או יציאה ממנה; לענין זה אישורו של מי שהסמיכו לכך שר הבטחון, כי המיתקן נועד לשמש למניעת כניסה לישראל או יציאה ממנה, יהא ראיה מוחלטת לדבר.
(ג) סעיף זה לא יחול אלא בתקופה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף אכרזה לפי סעיף 9(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948".
סעיף 37א עוקב אחר סעיפים 36-35 בפקודת הנזיקין, המתווים את עוולת הרשלנות; ואחר סעיף 37, המתווה את הסייג לאחריות ברשלנות כלפי מסיג גבול בשטח שאינו צבאי. מבנה הסעיפים הקודמים הללו הוא כלהלן: ההנחה הבסיסית היא עיקרון אחריות המבוסס על עוולת הרשלנות; קרי: חבות בפיצוי עקב התנהגות לא סבירה (התרשלות), צפיות הנזק ונזק בקשר סיבתי להתרשלות. ההנחה השנייה היא כי מסיג גבול אינו זכאי להגנה האמורה; אפילו אם תופס המקרקעין התרשל וצפה את הנזק. ההנחה השלישית היא כי החרגת האחריות כלפי מסיג גבול תחול רק על מסיג גבול שאינו תם לב. מסיג גבול תם לב יזכה בכל זאת להגנה הרגילה מפני התרשלות; אולם תוך נחיתות ראייתית, שלפיה עליו הנטל להוכיח, מלבד את רשלנותו של תופס המקרקעין, גם את תום לבו שלו.
סעיף 37א יוצק נדבך נוסף על האמור לעיל. הנחתו היא כי, בשעת חירום, יש ליתן לאינטרס הציבורי בביטחון יותר משקל, בהשוואה להגנה הנזיקית על הפרט, שהוא מסיג גבול, אפילו הוא תם לב. הטלת חובת זהירות רגילה כלפי מסיגי גבול תמי לב הייתה מעמיסה על רשויות הביטחון את הנטל המכביד לנטר בכל עת את המקרקעין הנרחבים התפוסים בידיהם, שלעתים זרועים בסיכונים ביטחוניים מעצם תפקידן של רשויות אלה. דבר זה היה מעמיס עליהן עלויות מכבידות, על חשבון מטלות ביטחוניות אחרות, ואף מצמצם את חירות הפעולה שלהן בהגנת ביטחון הציבור.
ענייננו מהווה המחשה ראויה לתפיסה הגלומה בסעיף 37א בפקודת הנזיקין [כפי שביאר חברי, כב' השופט גד גדעון, בפסקה 7 של פסק דינו בעניין ג'ומעה, לעיל פסקה ‎43; הנתונים שלהלן לקוחים משם]. הצבא צריך להתאמן בירי חי. אימונים אלו מחייבים תפיסתם של שטחים נרחבים, שרק בנגב מגיעים ל-6.7 מיליון דונם. פינוי נפלים עולה 848 ₪ לדונם [נכון למועד הראיות שהובאו שם, בשנת 2014 או בסמוך לכך]. כל פעולת ניקוי כזו מועילה רק עד האימון הבא, שבעקבותיו שוב הופך כל שטח האימון לחשוד בהימצאות נפלים. בנסיבות אלה, הציפייה שצה"ל ישמור על שטחי האש שלו נקיים מנפלים אינה מציאותית; למרות שצה"ל נוהג לאסוף נפלים משטחי האימונים [נוהל "סריקת שטחי אימון וטיפול בנפלים", תיק מוצגים מטעם המדינה, עמ' 78-72], ולמרות שמסיגי גבול תמי לב עלולים להיכנס לשטחים אלו ולהיפגע מנפלים שלא נאספו. בנסיבות אזרחיות, תופסי מקרקעין מצופים להגן על מסיגי גבול תמי לב מפני מפגעים בשטחם; אם לא על ידי הסרת המפגע – אזי על ידי גידורו או אזהרה מפניו. אולם, בענייננו ברור כי לא סביר להטיל על המדינה את הנטל לגדר, בגידור בלתי גניב, שטחי אש בשטח 6.7 מיליון דונם רק בנגב. לצורך הגנתם של מסיגי גבול תמי לב, אין די גם בהצבת שלטי אזהרה בכניסות הראשיות לשטחי האש; משום שבמציאות הרווחת בנגב עלולים מסיגי גבול תמי לב להיכנס לשטחי האש בדרכים לא דרכים, מעומק השטח, בלא לחלוף על פני הכניסות הראשיות. אין גם די בהצבת שלטי מתכת; משום שבמציאות האמורה – שלטים כאלה עלולים להיגנב. אין גם די בהצבת שלטים מחומר אחר; משום שלגנבי המתכת יש אינטרס לסלק את השלטים העלולים להפלילם אם ייתפסו, ולחצוץ בינם לבין פיצויי נזיקין אם ייפגעו. מובן כי לא ניתן, באופן סביר, להציב בטונדות, שעליהן חרוטות האזהרות המתבקשות, על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן באותם 6.7 דונם של שטחי אש; מאותם טעמים של עלות ועלות אלטרנטיבית.
נוכח המציאות האמורה, לא ניתן היה להסתפק, בהקשר של אחריות המדינה ברשלנות כלפי מסיגי גבול בשטח צבאי, בנטל תום הלב [כבסעיף 37 בפקודת הנזיקין]. לפיכך הוסף, בסעיף 37א, הנטל של ידיעת האחראי על השטח הביטחוני על הימצאותו של מסיג הגבול, במועד הנזק. הטעם לתוספת זו בואר בדברי ההסבר להצעת החוק, כלהלן [חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 4), התשכ"ט-1969, ה"ח תשכ"ט עמ' 385, חוברת מס' 855 מיום 11.8.1969 (ההדגשות הוספו)]:
"אין אפשרות לחסום את הכניסה לכל המקומות האלה, עד כדי שתימנע כניסתם של אנשים שאין לצה"ל עניין ישיר בשהייתם במקום. במקומות אלה קיימת סכנה לנזק מן המקרקעין, או ממיתקנים שעליהם ומפעולות צה"ל בהם. כאן תהיה המדינה אחראית בשל רשלנות חמורה, היינו אם הגורם לנזק ידע על מציאותו של הניזוק במקום ויכול היה למנוע את הנזק אך התרשל ולא עשה כן... כניסה למקומות אלה, כגון שטחי אימונים מסויימים של צה"ל, שלא כדין, כמוה ככניסה למקום שהנכנס אליו שלא כדין נוטל על עצמו את משא נזקו. מה גם שמבחינה מעשית אין אפשרות לנקוט אמצעים מספיקים למניעת כניסתם של אנשים ללא היתר".
סעיף 37א מאזן, אפוא, בין צרכי הביטחון של מדינת ישראל לבין ההגנה הנזיקית על מסיגי גבול תמי לב בשטח צבאי, כך שלא יוטל על המדינה הנטל להבטיח את מניעת כניסתם של מסיגי גבול לשטחיה הביטחוניים, דבר שיטיל עליה מעמסה תקציבית בלתי סבירה ויפגע במרחב התמרון הביטחוני שלה; אלא רק הנטל להימנע מרשלנות חמורה, הגלומה במחדל למנוע הסגת גבול ידועה לאחראי על אותו שטח בשעה שבה אירע הנזק.
כלומר, אפילו לא דאגה המדינה לפנות נפלים באופן תדיר משטח האש, ולפרוש בו רשת צפופה של סימני אזהרה ברורים ובלתי גניבים – אין היא נושאת באחריות כלפי מסיגי גבול שלא הוכיחו, במצטבר, כי נכנסו לשטח בתום לב ובידיעת האחראי.
תכלית חקיקתית זו מחייבת את הפרשנות כי הידיעה שבה עסקינן היא קונקרטית, ולא קונסטרוקטיבית.
הדרישה לידיעה קונקרטית של האחראי על השטח הצבאי על הסגת הגבול בזמן אמיתי משתמעת גם מלשונו הדווקנית של הסעיף ו"מושבו בחיים"; כפי שביאר חברי כב' השופט (כתוארו אז) אריאל ואגו בעניין גלידאן [כבפסקה ‎43]. כך נפסק גם בעניין עאטף [כבפסקה ‎15], פסקה 25.
אמור מעתה: לגבי שטחי האש רחבי הידיים של צה"ל – "המונע היעיל" של נזקים למסיגי גבול אינו המדינה, אלא מסיגי הגבול עצמם. לפיכך נקבע כי רק במקרים של מסיגי גבול תמי לב, אשר נפגעו מרשלנות חמורה; כאשר האחראי יודע על הימצאותו של מסיג הגבול במקרקעין, ויכול למנוע את הנזק, אך אינו עושה כן – תחוב המדינה בנזיקין.
הגם שסעיף 37א בפקודת הנזיקין אינו קובע זאת במפורש; והגם שככלל גם הסגת גבול בטעות הנה הסגת גבול [שם, סעיף 33] – אין מנוס, לעניות דעתי, מלקרוא לתוך סעיף 37א נטל על המדינה לסמן שטח צבאי ככזה, כתנאי לתחולת הסייג לאחריותה בנזיקין כלפי מסיגי גבול. פרשנות כזו מתחייבת להגשמת התכלית החקיקתית של סעיף זה; משום שהסעיף מקים נטל של יידוע האחראי על שטח צבאי על כניסה לתוכו, לרבות בתום לב. אם לא יידעו הבריות כי מדובר בשטח צבאי – כיצד ידעו כי יש לו אחראי ששומה עליהם ליידעו בכניסתם? הנחה פרשנית זו מתחייבת גם מהנחת הלכידות של סעיף-קטן (ב) בסעיף 37א. כשם שמקרקעין המשמשים למטרה ביטחונית צריכים להיות מזוהים ככאלה על ידי שמירה או הודעה מחוצה להם [שם, סעיף-קטן (2)]; וכשם שיש להניח כי מתקנים המיועדים למנוע כניסה לישראל או יציאה ממנה ניכרים בשטח ומעידים על המקרקעין שבתוכם הם מצויים שהכניסה אליהם מוגבלת [שם, סעיף-קטן (3)] – כך יש להניח כי מקרקעין התפוסים בידי צה"ל אמורים להיות מזוהים כ" תפוסים" [שם, סעיף-קטן (1)]. לפיכך, בין אם שטחי אש הם בגדר מקרקעין התפוסים בידי צה"ל [סעיף-קטן (1)], ובין אם אינם מוגדרים כך, אלא כמקרקעין המשמשים למטרה ביטחונית [סעיף-קטן (2)] – עליהם להיות מזוהים ככאלה כלפי עוברי אורח תמימים. אם לא נאמר כן, לא ניתן יהיה לומר כי מסיגי הגבול, ולא המדינה, הם המונעים היעילים של הנזקים העלולים להיגרם להם בשטח צבאי. גם בעניין גלידאן [כלעיל בפסקה ‎43; פסקה 11 שם] נפסק כי תנאי לתחולת הסעיף הוא קיומם של סממנים חיצוניים של תפיסת השטח או ייעודו הצבאיים.
אסכם ואומר כי על המדינה לפזר במבואות של שטחי אש, ובנקודות אסטרטגיות בתוככי השטחים הללו, סימנים להיות ה שטח צבאי, מסוכן ואסור בכניסה; בטיב ובהיקף הנגזרים גם מאיזון האינטרסים הגלום בסעיף 37א בדבר ההשקעה שמערכת הביטחון מצופה להשקיע באמצעי זהירות כאמור.
כמובן, "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" [ משלי כח, יד]. כל המרבה להיזהר ולהזהיר מפני סיכונים, בגבולות הסביר והעלויות החברתיות האלטרנטיביות, הרי זה משובח. כפי שסבי מורי, הרב שמעון פרידלנדר ע"ה, נהג לומר: זהירות אינה מביאה לידי איטיות: " זהירות מביאה לידי זריזות"! [ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, בבלי עבודה זרה כ, ב]. רוצה לומר: הזהירות אינה בולמת אלא מדרבנת. המדינה אינה רשאית להתנער מן החובה לנקוט אמצעי אזהרה סבירים, כדי להקטין את הסיכון לפגיעה בחיי אדם; בבחינת: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה" [משנה אבות ב, טז].
עתה, לאחר הבהרת הסייג לאחריות המדינה ברשלנות כלפי מסיגי גבול בשטח צבאי, אגש ליישם סייג זה בענייננו. ודוק: בשלב זה אין עסקינן בשאלה אם המדינה התרשלה בכך שלא פינתה נפלים בתדירות ראויה, או לא הציבה שלטי אזהרה בכמות ובאיכות הראויות. עסקינן בשאלה אם התקיימו יסודותיו של הסייג לאחריות המדינה כלפי מסיגי גבול בשטח צבאי, לפי סעיף 37א ב פקודת הנזיקין, השולל מן המדינה חבות בנזיקין אפילו הייתה רשלנות (רגילה) מצדה.
בפרק הקודם של פסק הדין הגעתי למסקנה כי התובע לא נפגע בשטח הציבורי של צומת שיבטה, אלא בשטח אש באזור שיבטה שאליו נכנס ביודעין, חרף שלטי אזהרה מבטון שהיו מוצבים בכניסות הראשיות לשטח, שעל פניהם חלף בדרכו לשטח האש, כנראה כדי לגנוב מתכות.
מכאן שהתובע, בעת הנזק, הסיג גבול במקרקעין צבאיים; והוא לא הוכיח שנכנס אליהם בתום לב. אדרבא, מן הראיות עולה, מעבר למאזן ההסתברות האזרחי, היפוכו של דבר.
אין לתובע אפילו טענה שהאחראי על השטח הצבאי ידע באופן קונקרטי על שהותו שם. מכלל ההודעות שנגבו במסגרת חקירת מצ"ח, והעדויות במשפט, אכן עולה שאיש מגורמי הצבא והסיירת הירוקה לא ידעו על נוכחות התובע בשטח האש הנדון.
המסקנה היא כי התקיימו תנאי הסייג לאחריות המדינה ברשלנות כלפי מסיג גבול בשטח צבאי, ולפיכך דין התביעה להידחות.
למעלה מן הצורך אומר כי גם אילולא סויגה כאמור אחריותה של המדינה לפי עוולת הרשלנות כלפי מסיגי גבול בשטח צבאי – לא עולה מן הראיות שלפניי כי המדינה התרשלה. כאמור לעיל, המדינה פיזרה שרשרת של שלטי אזהרה מבטון, שאינם גניבים, בנקודות רבות לאורך התוואי שממנו עלולים אנשים תמי לב להיכנס לשטחי האש הנדונים שלא מדעת. בהינתן ההיקף העצום של שטחי האש, הצורך הביטחוני לקיים אימוני ירי לעתים מזומנות, והעלות האדירה של ניקוי השטחים הללו מנפלים לאחר כל אימון – ובהיעדר נתונים אודות היקף המקרים של מטיילים תמי לב הנפגעים בשטחי אש שאליהם נקלעו שלא מדעת, בשל חוסר באמצעי אזהרה מספיקים – לא אוכל לקבוע כי המדינה נושאת בנטל לעשות יותר מזה.
כאשר מדובר במסיגי גבול שאינם תמי לב, כבענייננו – אין ממילא קשר סיבתי בין התדירות של פינוי נפלים, והכמות והאיכות שלטי האזהרה, לבין הנזק; משום שלא סטנדרט נמוך מדי של אמצעים אלו הוא הגורם לכניסתם של אלו לשטחי האש.
אני דוחה גם את טענת התובע לתחולתה של חזקת הרשלנות לגבי דברים מסוכנים, או כאשר הדבר מדבר בעד עצמו [פקודת הנזיקין, סעיפים 38 ו-41]. חזקות ראייתיות אלה לקיומה של רשלנות אינן מועילות כנגד סייג לאחריות המדינה בגין רשלנות, כפי שנקבע לגבי מסיגי גבול בשטח צבאי. זאת ועוד: בענייננו, השליטה בסיטואציה הייתה בידי התובע, שנכנס ביודעין למקום שלא היה אמור להיכנס אליו, ונגע בעצם שלא היה אמור לגעת בו; ולא בידי המדינה, שנציגיה לא היו שם, לא ידעו על הימצאות התובע שם, ולא היו יכולים למנוע ממנו להיכנס לשם.
מסקנתי, אפוא, כי לא הוכחה רשלנות המדינה בענייננו; אף ללא קשר לסייג לאחריותה ברשלנות כלפי מסיגי גבול כדוגמת התובע.
התוצאה מן המקובץ היא כי התובע לא הוכיח שנפגע בנסיבות המקימות למדינה אחריות בנזיקין. לפיכך דין התביעה להידחות.
לבי לבי על התובע, נער צעיר, שמשתמע מן הראיות כי התפתה לתת לאדם פלוני שירות מסוכן ובלתי חוקי של גניבת חלקי מתכת השייכים לצבא מתוך שטחי אש צבאיים. אולם המדינה אינה אחראית בנזיקין בגין תוצאותיו של מעשה אומלל זה של התובע, ושל מעורבות נחזית מקוממת זו של האדם המבוגר הנוסף שהיה עמו.

סיכום
מן הראיות עולה כי התובע, נער כבן 15 מרמת בקע, בלוויית אדם או אנשים כלשהם, נכנס לשטח אש, ביודעין וחרף קיומם של שלטי אזהרה מבטון, כדי לגנוב משם מתכות.
למרבה הצער, בעת שהתובע אחז בעצם נפיץ כלשהו שהיה מוטל בשטח, העצם התפוצץ ולתובע נגרמו פציעה חמורה ונכות קשה.
סעיף 37א בפקודת הנזיקין מסייג את אחריות המדינה ברשלנות כלפי מסיג גבול בשטח צבאי, שלא נכנס לשם בתום לב ובידיעתו הקונקרטית של האחראי. בענייננו, התובע לא הוכיח שנכנס בתום לב, ומשתמע מן הראיות היפוכו של דבר. האחראי על השטח לא ידע על הימצאו של התובע שם.
בענייננו הוכח קיומם של שלטי אזהרה מבטון באזור שדרכו הגיע התובע למקום האירוע. לפיכך לא הוכחה רשלנות מצד המדינה, אפילו לא סויגה אחריותה כאמור. מכל מקום, בנסיבות האמורות, ללא קשר למידת הצפיפות של שלטי האזהרה האמורים ולטיבם – לא מתקיים קשר סיבתי בין מעשי המדינה ומחדליה הנטענים לבין הנזק; משום שהתובע חפץ בכניסה לשטח האש לצורך מה שקיווה למצוא בו, חרף הסיכון הידוע הכרוך בכך.
לפיכך התביעה נדחית. ההודעה לצד שלישי ששלחה המדינה נגד הורי התובע נמחקת.
בשל הנזק הקשה שנגרם לתובע, שהיה במועד האירוע כבן 15 שנה, וככל הנראה הוכוון לאירוע על ידי אחרים – אין צו להוצאות, חרף דחיית התביעה.

ניתן היום, י"ג אב תשע"ט, 14 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.