הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ת"א 33195-04-16

בפני
כבוד ה שופטת גאולה לוין

התובע

דוד מגידיש
ע"י ב"כ עוה"ד אריה חיימסון

נגד

הנתבעת
מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל
ע"י פרקליטות מחוז דרום (אזרחי)

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך של 3,187,000 ₪, נגד רשות מקרקעי ישראל, בה נתבע פיצוי בגין השקעות שביצע התובע בקרקע בת כ-920 דונם, הידועה כגוש 3128 חלקה 1, 8 ו-16, הנמצאת בסמוך למשבצת הקרקע של מושב שלווה (להלן: "הקרקע").
הנתבעת מבקשת לסלק את התביעה על הסף, בשל מעשה בית דין, התיישנות והיעדר עילה . התובע מבקש לתקן את כתב התביעה.
התביעה מהווה חוליה בשרשרת ארוכה של הליכים שהתקיימו בין הצדדים משנת 2007 ואילך . כדי לברר ולהכריע בבקשות הצדדים, יש לעמוד על השתלשלות העניינים מראשיתה.
רקע והליכים
1. החל משנת 1989 שכר התובע מהנתבעת- רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") את הקרקע, בחוזי שכירות מתחדשים, אשר נחתמו בין השנים ולתקופות שלהלן:
א. ביום 04.02.1990 נחתם הסכם שכירות לתקופה שבין 01.09.1989-31.08.1990.
ב. ביום 29.11.1990 נחתם הסכם שכירות לתקופה שבין 01.09.1990-31.08.1991. הסכם זה נחתם לאחר שבדיון בוועדת ההחכרות מיום 17.07.1990 הומלץ שלא להמשיך ולהשכיר לתובע את הקרקע, והתובע הגיש ערר על ההחלטה.
ג. ביום 03.04.1994 נחתם הסכם שכירות לתקופה שבין 01.04.1993-31.08.1994.
ד. ביום 20.06.1995 נחתם הסכם שכירות לתקופה שבין 01.09.1994-31.08.1995.
ה. ביום 17.09.2003 נחתם הסכם שכירות לתקופה שבין 01.09.2002-31.08.2003.

2. לטענת התובע, באוגוסט 2005 הוצא צו רמטכ"ל לסגירת שטח אש 309, בו נכללת הקרקע, וכתוצאה מכך הורה משרד הביטחון למנהל מקרקעי ישראל שלא לחדש את הסכמי העיבוד העונתיים לקרקע, הסכמים שלטענתו התחדשו באופן אוטומטי משך 16 שנים.
לתובע לא אושרה קרקע חליפית, ומשכך הגיש התובע לרמ"י, בשנת 2007, תביעה לפיצויים בין נזק ואובדן הכנסה עתידית לצמיתות, על דרך הגשת חוות דעת לאומדן פיצויים שנערך על ידי השמאית והאגרונומית, נחמה בוגין (חוות דעת מיום 17.9.2007) .
הגב' בוגין הציגה בחוות דעתה שתי חלופות פיצוי. האחת- מתן קרקע חלופית לתובע יחד עם פיצוי בעבור הזמן אשר לא התאפשר לתובע לגדל גידולים.
השנייה- פיצוי כספי בגין הנזקים מהיום בו הפסיק התובע לעבד את הקרקע ובגין אובדן הכנסות עתידיות. הפיצוי הראוי הוערך על סך של 1,500$ לדונם (ללא פירוט דרך החישוב והצגת הבסיס להערכה).
3. כתגובה לחוות הדעת, נשלח אל התובע מכתבה של הממונה לשימושי קרקע מטעם רמ"י מיום 13.11.2007, בו נמסר ל תובע כי תביעתו לרמ"י נדחתה (נספח 13 לכתב התביעה) .
במכתב הוסבר כי ל תובע חוזה שכירות עונתי, ועל כן הוא לא זכאי לפיצוי כשוכר לזמן ארוך, כפי שדרש על פי חוות הדעת. התובע הופנה ל החלטת מועצה 1023 (להלן: "החלטה 1023 ") המבחינה בין שוכר ל זמן ארוך (סעיף 6.1) לבין שוכר לזמן קצר (סעיף 6.2), שזכאי רק לפיצוי על השקעות/מתקנים שהוקמו במקרקעין באישור רמ"י ואשר יישא רו במקרקעין לפי דרישת רמ"י או שלא ניתן להוציאם.
כמו כן, הופנה התובע לסעיף 9ג' בחוזה השכירות שלו, לפיו במקרה של הקדמת סיום תקופת השכירות על פי דרישת המנהל, יהיה זכאי השוכר לפיצוי עבור הוצאות עיבוד ו/או עבור יבול שהיה במושכר באותה עת ולא נאסף.
4. על פי המתואר בכתב התביעה, בין התובע לרמ"י התנהלו חילופי דברים משך כשנתיים, בהן המתין התובע לקבלת שומה מטעם רמ"י (נספח 16 לכתב התביעה), וכן לדיון בוועדת הפיצויים של רמ"י, שנקבע ליום 15.07.2010 (נספח 17 לכתב התביעה, להלן: "ועדת הפיצויים").
לטענת התובע, לאחר שנקבע לו מועד לדיון בוועדת הפיצויים (מכתב ההזמנה לוועדה נשלח אל התובע ביום 13.06.2010) , קיבל הודעה מטעם רמ"י כי ועדת הפיצויים נעדרת סמכות לדון בת ביעה, ותביעתו לפיצויים נדחתה על הסף בשל חוסר סמכות ועדת הפיצויים לפסוק בעילה שנתבעה (פיצויים של שוכר לזמן ארוך) . ההודעה נשלחה אל התובע ביום 01.07.2010 (נספח 19 לכתב התביעה).
5. בעקבות זאת הגיש התובע , ביום 09.03.2011 , המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ה"פ 17501-03-11 (להלן: "ההליך הראשון"). ביום 13.11.2011 ניתן פסק דין (מפי כב' השופט א' ואגו) בו נדחתה בקשת התובע לסעד הצהרתי שיקבע כי החלטת המנהל שגויה, וכי לוועדת הפיצויים יש סמכות לדון בתביעתו להפסד הכנסות בגין כל השנים שבהן יימנע ממנו לעבד את הקרקע (להלן: "פסק הדין"). בהתאם להסכמה דיונית, ההליך הוכרע על בסיס כתבי הטענות של הצדדים ונספחיהם, ללא שמיעת ראיות. עיקר טענת התובע בהליך הייתה כי אמנם חוזי השכירות עליהם חתם הם עונ תיים, אולם משהתחדשו באופן אוטומטי ורציף, יש להראות בהתקשרות כשוות ערך לחכירה ארוכת שנים, כמשמעותה ב חלטה 1023.
בפסק הדין נקבע כי: "... אנו רואים "חלל עובדתי" נרחב בין שנת 1981, ועד מתן צו הרמטכ"ל בשנת 2003... ואין כל פירוט ומסמוך להראות את רצף חוזי החכירה ה"מתחדשים אוטומאטית" לאורך אותם 22 שנים" (עמ' 4, שורות 28-31 לפסה"ד). יתירה מכך, נקבע כי עמדת רמ"י הציגה תמונה שונה בתכלית ביחס ל"בור העובדתי", אשר גובתה במסמכים ותצהירים, לעומת התובע שלא עיגן את עמדתו בדרך כלשהי, מלבד הצגת טענה סתמית.
בפסק הדין צוין כי תנאי לחתימה על ההסכמים מול רמ"י היה חתימה על כתב התחייבות המכפיף את התובע לדרישות הצבא. התובע אכן חתם על כתבי התחייבות אלו וקיבל על עצמו את ההגבלות הנגזרות מהיות הקרקע – שטח אש. יוער כי על עובדה זו לא ניתן ללמוד מכתב התביעה בהליך זה, שכן התובע לא מצא לנכון לציינה. היא נלמדת מפסק הדין (עמ' 5 שורות 30-33) ומהנספחים שצורפו לבקשת רמ"י לסילוק התביעה על הסף.
6. לגופו של עניין, נקבע בפסק הדין כי:
"... שטח המינהל בפני בית המשפט, מסכת עובדתית, שרק תמציתה ועיקרה הובאו לעיל, וממנה ניתן ללמוד כי החזקתו של ה[תובע] בחלקה הנ דונה, לא נעשתה מכוח מערך חוזי רצוף ועיקבי, הייתה תלויה על בלימה תק ופות ממושכות, ואף הועמדה בסיכון ממשי של פינוי ואי חידוש ההסכם איתו לנוכח הכוונה לאפשר לצדדים שלישיים להתמודד על הזכות לעבד אותה ולהתקשר עם המנהל ביחס אליה.
המעט שניתן להסיק מעובדות אלה הינו, שטענות ה[תובע] בדבר "חידוש אוטומאטי", "רצף החזקה", "נוהג שהשתרש", "אינטרס ציפייה והסתמכות", ו-"מצגים מטעם המנהל", אינן נשענות על אדנים שבמציאות, וברי, שאדם סביר, במקומו ובנעליו של ה[תובע], לא היה רואה בהתקשרות הזו עם המנהל אלא את אשר היה בה- סדרת הסכמים, אפילו לא רצופים, לעיבוד קצר מועד של חלקה, כאשר גם החזקה המוגבלת הזאת כפופה לסייגים ולמגבלות חיצוניים, ואף נתונה לסיכון ממשי של איון וסילוק יד, עקב התכנות מסירתה לידי חקלאים אחרים וזרים" (עמ' 6, שורות 18-29 לפסה"ד).
ועוד נקבע:
"לכל היותר, ובהעדר כל טענה או הבטחה פוזיטיביים מצד מי מאנשי המינהל, ניתן היה להניח, לטובת ה[תובע], ולשיטתו, שבשנים בהן לא היה הסכם כתוב וחתום, התמלא אותו חלל בהסכמה מכללא לאימוץ אותם תנאים והסכמות שגולמו בחוזים הכתובים, בשנים שבהם היו כאלה. בשום אופן אין להסיק, שהוא רכש זכויות עודפות ויתרות, באותן שנים, מעבר למה שהיה מוסכם, בתקופות שעוגנו בכתובים, כאשר אין טענה או שמץ ראיה, שבמקום אותו "חלל הסכמי" נוצרו הסכמות שבעל פה, או הבטחות מצד הרשות, או אפילו השלמה שביודעין עם כך שהוא ממשיך להחזיק בחלקה ולגדל בה גידולים בלא הסדר פורמאלי כלשהו".
7. לאחר מתן פסק הדין, ביום 15.08.2012, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן לרמ"י . וכך תיאר התובע את מהות התביעה ב סעיף 25 לכתב התביעה: "בהמשך לעמדת המנהל והוועדה, ובהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, כי הסמכות מסורה ביחס לפיצוי בגין השקעות בלבד, שב [התובע] וערך כתב תביעה מתוקן, אשר נערך בהתאם להוראות החלטה 1023, ומתייחס לפיצוי בגין השקעותיו והכשר ת הקרקע בלבד".
התובע, בכתב תביעתו, נתלה על פסק הדין כמעניק סמכות לוועדת הפיצויים לפסוק פיצויים בעבור השקעות ומתקנים בקרקע, ואף טוען כי פסק הדין "הגדיר בפירוש כי הסמכות לפסוק בעניין השקעות בקרקע, קיימת גם קיימת" (ההדגשות במקור, ס' 20 לכתב התביעה לרמ"י). כאן המקום לציין כי בפסק הדין לא נקבע דבר בנוגע לסוגיית הפיצוי בגין השקעות, שלא כטענת התובע. פסק הדין נגע לשאלת סמכותה העניינית של ועדת הפיצויים לדון באפשרות פיצוי לתובע בגין הפסד הכנסות עתידיות, ובמעמדו של התובע מול רמ"י- כפי שפורט לעיל.
8. בתביעה שהוגשה ביום 15.8.2012 העמיד התובע תביעתו בגין השקעות בקרקע על סך 3,087,000 ₪, בהתאם לסעיף 6.2 להחלטה 1023. לתביעה צירף התובע חוות דעת של השמאי רונן כהן להערכת השווי (נספח 25 לכתב התביעה). בחוות דעתו של השמאי רונן כהן צוי נו ההשקעות בקרקע- שימורה; טיוב על ידי דשנים; עיבוד בשנה שבה הוחזרה הקרקע לתובע; שימור הקרקע; עיבוד עבודות שבוצעו בקרקע לרבות סיקול אבנים; הכשרת דרכים חקלאיות; הכנה לזריעה חדשה בשנת הפינוי. כן צוינו הוצאות לטובת ציוד חקלאי. בחוות דעתו השתמש מר כהן במסקנות הדוח של המעבדה החקלאית "שלפ" (אשר צורף גם הוא).
השמאי העריך את ההשקעות והעיבודים בקרקע בסך של 2,837,740 ₪, ופיצוי שהוגדר "סמלי" בגין כלים חקלאיים, והועמד על סך 250,000 ₪, ובסך הכל 3,087,000 ₪ (במעוגל).
9. לטענת התובע, חל עיכוב ממושך בקבלת מענה מטעם רמ"י לדרישה המתוקנת של התובע (ר' סעיף 27 ואילך לכתב התביעה, בו מתאר התובע את ניסיונותיו לקבל מענה מטעם רמ"י להגשת תביעתו, לרבות פניות לנ ציבות תלונות הציבור).
לטענת התובע, תשובה לפנייתו התקבלה רק ביום 25.01.2016 מטעם האגף החקלאי ברמ"י, ולפיה: "... תביעת הפיצויים שמבוססת על הסכם לשכירות עונתית, אינה עומדת בתנאי ההסכם והחלטות מועצת מקרקעי ישראל המצדיקות פיצוי בגין סיום ההסכם ו/או השבת המקרקעין.
בהתאם לאמור, תביעת הפיצויים, לא תידון בפני ועדת הפיצויים" (נספח 40 לכתב התביעה).
לטענת התובע, פנה שוב אל רמ"י בבקשה לדיון חוזר ביום 07.02.2016. בשיחה עם נציג האגף החקלאי ברמ"י נמסר לו כי אין בכוונת המנהל לדון בשנית בהחלטתו.
10. בעקבות דחיית התביעה המתוקנת, הגיש התובע, ביום 18.4.2016, את כתב התביעה בהליך שלפניי.
התביעה היא כאמור תביעה כספית ע"ס 3,187,000 ₪. התביעה התבססה על חוות הדעת של השמאי רונן כהן משנת 2012, בתוספת דרישה לפיצוי בסך 100,000 ₪ בגין התנהלות רמ"י במהלך השנים.
בתביעה שלפניי טוען התובע כי במשך למעלה מעשור וחצי עיבד את הקרקע בהתאם לחוזים שהתחדשו מעת לעת, והפך אותה מחלקה מוזנחת ולא מעובדת, לק רקע מניבה ופורייה. כן טען התובע כי ההסכמים עליהם חתם היו לטווח קצר והתחד שו באופן רציף. לשיטת התובע, אופיים של ההסכמים שנחתמו עמו מביאים לידי ביטוי את התכליות שביסוד סמכותה של רמ"י – שמירת מקרקעי ישראל בבעלות המדינה.
כמו כן טען התובע כי לאור התנהלות העבר ואינטרס הציפייה וההסתמכות של אדם המעבד קרקעות משך שנים רבות, ובמיוחד לאור מנגנון חידוש ההסכמים, לטענתו, יש לי יחס לצדדים כוונה שונה מהאמור בחוזים שנחתמו, ויש לראות את זכויותיו בקרקע כזכויות של חוכר לדורות.
התובע הוסיף וטען כי רמ"י לא פעלה במהירות הראויה על מנת לתת תשובה לפניותיו, והפרה את חובתה לפעול בהגינות ובסבירות במערכת היחסים החוזית ששררה בין הצדדים. התובע טען כי במחדליה הסבה רמ"י מפח נפש עצום ומצטבר כלפיו , ובשל כך תובע פיצוי בגין עוגמת נפש.
בקשת רמ"י לסילוק על הסף
11. רמ"י מבקשת לסלק את התביעה על הסף. בבקשתה טענה רמ"י כי פסק הדין שניתן בהליך הראשון הקים מעשה בית דין, וכי עלתה ממנו מסקנה ברורה וחד משמעית כי לא ניתן לקבוע לתובע זכויות מעבר לאלו שעוגנו בהסכם, וכי בכל שלב לא ניתן לקבוע כי התובע מחזיק בקרקע ללא הסכם פורמאלי.
רמ"י טענה להשתק עילה . לשיטתה, השוואה בין ההליך הראשון לבין התובענה דנן מעלה כי מדובר באותן העובדות, ואותה מסכת עובדתית הובילה את התובע להגיש את כתב התביעה בהליך זה. לטענת רמ"י, משנדחתה תביעתו של התובע לפיצוי בגין אובדן הכנסה עתידית, כעת מנסה את מזלו בתביעה לפיצויים עבור ההשקעות במקרקעין.
רמ"י מתייחסת לטענת התובע לפיה הגיש את התביעה הנוכחית בהתאם לפסק הדין בהליך הראשון וטוענת כי בפסק הדין קיימת רק סקירה של הוראות החלטה 1023. לטענתה, סוגיית הפיצוי במקרה של שוכר לטווח קצר שהשיב את הקרקע בתוך תקופת השכירות כלל לא נטענה על ידי התובע בהליך הראשון. בהקשר זה טוענת רמ"י כי הדרך היחידה שהייתה לתובע להגיש תביעה מאוחר יותר על בסיס אותה עילה הייתה לקבל היתר לפיצול סעדי ם, ואילו התובע לא עשה זאת.
12. רמ"י טענה גם להשתק פלוגתא. היא ציינ ה כי סוגיית ה התקשרות בחוזי שכירות כבר הוכרעה בהליך הראשון, בו נקבע כי מדובר במספר הסכמים קצרי מועד, כי אין לראות בתובע שוכר לטווח ארוך ואין לקרוא בהסכמים יותר ממה שיש בהם.
רמ"י ציינה את התנאים הנדרשים להתקיימות השתק פלוגתא על פי ההלכה הפסוקה – וטוענת כי במקרה זה מדובר באותה הפלוגתא שעמדה בלב ההליך הקודם- הזכויות שהוקנו ל תובע, לגביהן התקיימה התדיינות בהליך הקודם, וניתנה בה הכרעה מפורשת.
13. טענת סף נוספת שהעלתה רמ"י הייתה התיישנות. לשיטתה, עילת התביעה נולדה בשנת 2003 – מועד סיום ההתקשרות בין התובע לבין הרשות, ולכל המאוחר בשנת 2005 – המועד בו נודע לתובע כי משרד הביטחון הורה שלא לחתום על הסכמי שכירות נוספים מולו. לטענת רמ"י, חלפו למעלה מ- 7 שנים מהיום שנולדה עילת התביעה, ו הוסיפה כי אין לראות בתכתובות בין הצדדים כעוצר ות את מרוץ ההתיישנות.
14. רמ"י ביקשה לסלק את התביעה על הסף גם בשל היעדר עילת תביעה. לטענת רמ"י, כתב התביעה לא מגלה כל מקור חוקי מכוחו עותר התובע לפיצוי בגין אובדן הכנסה עתידי. כן טענה רמ"י כי ה תובע לא עומד בתנאי ם המזכים בפיצוי לפי החלטה 1023, על שני חלקיה.
לטענת רמ"י, התובע לא טען בכתב תביעתו טענות לפיהן הוא עומד בתנאי החלטה 1023. בהקשר זה טענה רמ"י כי התובע לא טען כי עומד בדרישה המופיעה בסעיף 3 להחלטה 1023 לפיה הפיצוי יינתן בגין השבת המקרקעין, תוך תקופת ההשכרה. לטענת רמ"י, התובע לא השיב את המקרקעין בשנת 2003 – בתוך תקופת השכירות, אלא בשנת 2005, ובזמן שלא היה לו כל חוזה מול הרשות.
טענה נוספת בפי רמ"י היא כי התובע לא טען כי הוא עומד בדרישות סעיף 6.2 להחלטה 1023 (שוכר לזמן קצר) , ולא טען כי ההשקעות היו באישור רמ"י או נשארו במקרקעין לפי דרישת רמ"י.
15. התובע התנגד לבקשה לסילוק על הסף. בתגובתו טען כי התביעה מנומקת, נתמכת ביסודות איתנים וחוות דעת מומחים, ומגלה עילת תביעה מבוססת. התובע טען כי התנאים להתקיימות השתק עילה אינם מתקיימים.
לטענת התובע, בהליך הראשון הסעד שהתבקש הוא הצהרתי ונוגע לסמכות ועדת הפיצויים, ולא לקביעת הפיצוי עצמו. לטענת התובע, בהליך הראשון ביקש גם סעד של הקצאת קרקע חלופית אך סעד זה התבקש לחילופין בלבד, וממילא לא נדון ולא הוכרע.
התובע מציין כי אחד התנאים להחלת הכלל בדבר השתק פלוגתא הוא כי היה לבעל הדין יומו בבית המשפט. לטענתו, ההשוואה שעשתה רמ"י בין העילות שנ תבעו, אינה רלוונטית. לשיטת התובע, הוא הפנה את תביעתו לראשונה לוועדת הפיצויים, והוא לא היה מוסמך לכלול בתביעתו סעדים נוספים, אותם תבע רק בשלב מאוחר יותר, כפי שהורה בית המשפט בפסק הדין , כך לטענתו.
התובע טען כי בהליך הראשון, מסקנות פסק הדין הסתמכו על כתבי הטענות ללא שהתקיים הליך שמיעת ראיות – בהסכמת הצדדים – וזאת בשל העובדה כי הסעד שהתבקש היה במישור ההצהרתי בלבד. לאור מסקנות פס ק הדין בהליך הראשון, לטענת התובע לא היה מנוס מהגשת תביעה לבית המשפט וניהול הליך משפטי ארוך ומורכב. לשיטתו, מסיבה זו, התנאים להתקיימות השתק אינם מתקיימים.
16. בנוגע לטענת ההתיישנות, טען התובע כי התקופה בה הנושא היה תלוי ועומד ב פני ערכאות משפטיות אינה נספרת בתקופת ההתיישנות. התובע טען כי על פי סעיף 1 לחוק ההתיישנות , תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), ועדת הפיצויים היא רשות אשר ניהול ההליכים בפניה משהה את מרוץ ההתיישנות.
התובע טען כי עילת התובענה התגבשה בשנת 2005, ומתקופה זו ועד היום יש לנכות את הזמן שבו התנהל התיק בפני רמ"י ובפני בית המשפט- בהליך הראשון, וכן את משך הזמן בו נדרש להמתין להחלטת רמ"י. משכך, טען התובע, כי מהתקופה הכוללת העומדת על פחות מ-11 שנים, יש להפחית 61 חודשים ולקבוע כי התובענה הוגשה במועד.
17. בנוגע לטענה בדבר העדר עילה, טען התובע כי טענה זו עלתה במסגרת תגובה שהגישה רמ"י בבקשה לפטור מאגרה, וטענה זו נדחתה בהחלטת בית המ שפט מיום 15.08.2016. לטענת התובע, בית המשפט מצא בהחלטתו כי התביעה הוגשה כשהיא מפורטת ומסתמכת על מסמכים רלוונטיים, ועל החלטה זו לא ביקשה רמ"י לערער.
אציין כבר עתה כי טיעון זה אין בידי לקבל. ההתייחסות לעילת התביעה בהחלטה למתן פטור מאגרה היא התייחסות על פי גישה מקלה, ש מסתפקת, בעיקרו של דבר, בבחינה האם ההליך אינו הליך סרק. משהגישה הנתבעת בקשה לסילוק על הסף על יסוד הטענה להעדר עילה, יש לבחון קיומה של עילה בצורה יסודית. מכל מקום, ההחלטה לפטור מאגרה היא החלטת ביניים, ולא החלטה סופית שקביעותיה מחייבות.
18. בתשובה לעמדת התובע בעניין ההתיישנות חזרה וטענה רמ"י כי עילת התביעה נולדה במרץ 2003. מחודש 03/2003 ועד מועד הגשת התביעה – 04/2016 – חלפו 13 שנים, וגם אם נפחית מהן 5.2 שנים (בשל הליכים תלויים ועומדים כטענת התובע), נקבל כי חלפו למעלה מ-7 שנים מיום שהתגבשה עילת התביעה. עוד הוסיפה רמ"י כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות שקובע הפסקת מירוץ ההתיישנות במקרה של תובענה שנדחתה, רלוונטי רק מקום בו לא חל כלל "מעשה בית דין".
19. ביום 03.05.2017 התקיים דיון בבקשה לסילוק על הסף.
בדיון קבל ב"כ ה תובע על כך שטענותיו של התובע לא נשמעו עד היום לגופו של עניין, לא בבית המשפ ט ולא בוועדת הפיצויים. ב"כ התובע טען כי לפני ההליך הראשון החליטה רמ"י לעניין אובדן הכנסות עתידי כי העניין לא ידון בוועדת הפיצויים , אבל כעת מבקש התובע פיצוי מבית המשפט, ולא מוועדת הפיצויים, וזאת על השקעות עבר במקרקעין (ולא אבדן הכנסות עתידיות) . ב"כ התובע ביקש להתיר לו להגיש כתב תביעה מתוקן כדי להוכ יח את טענותיו גם במישור דיני החוזים ועשיית עושר ולא במשפט.
ב"כ רמ"י טען בדיון כי בתביעה בהליך הראשון, היה צריך התובע רכז את כל הסעדים המבוקשים. לטענת ב"כ רמ"י, לא נמנע מהתובע יומו בבית המשפט, ופסק הדין בהליך הראשון היה מקיף ומפורט.
בתום הדיון ניתנה החלטה המאפשרת לתובע להגיש השלמת טיעון בדבר קיומה של עילה או לחילופין להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה.
הבקשה לתיקון כתב התביעה
20. ביום 26.01.2018 הגיש התובע בקשה להגיש כתב תביעה מתו קן, לה צרף את נוסח כתב התביעה המתוקן. ה בקשה היא לתקן את כתב התביעה באופן בו תימחק עילת התביעה הנשענת על הוראות החלטה 1023 וסמכות ועדת הפיצויים, ותחתיה תתווספנה עילות תביעה מכוח הדין הכללי. התובע מבהיר בבקשה כי המסד העובדתי עליו מושתתת התביעה, נותר כשהיה. הבקשה נתמכת בתצהיר התובע .
21. בכתב התביעה המתוקן הכתיר התובע את תביעתו כ"כספית, עשיית עושר ולא במשפט". סכום התביעה נותר בסך 3,187,000 ₪.
במסגרת כתב התביעה המתוקן מבוקש להורות כי התובע זכאי לפיצוי בסכום של 3,087,000 ₪ על השקעותיו בקרקע, על יסוד חוות דעת השמאי רונן כהן משנת 2012; להורות כי רמ"י תפצה את התובע בסכום של 100,000 ₪ בגין שורת מעשים ומחדלים אשר הביאה לעינוי דין; לחייב את רמ"י בשכ"ט עו"ד והוצאות משפט לדוגמא.
22. התובע מתאר בכתב תביעתו המתוקן את ההשתלשלות העובדתית עד להגשת תביעה זו, כפי שתוארה לעיל, ועליה אין צורך לחזור. התובע טוען בכתב התביעה המתוקן, כמענה לטענות שהועלו על ידי רמ"י, כי לא מתקיים השתק או מחסום דיוני המונע מהתובע לבוא בשערי בית המשפט, וזאת על אף פסק הדין שניתן בהליך הראשון.
התובע חוזר ומדגיש כי מהות הסעד בהליך הראשון הוא במלואו- הצהרתי, לגבי סמכות ועדת פיצויים, וכי המבחנים להתקיימות השתק אינם מתקיימים. מכאן, טוען התובע כי בית המשפט, בהליך הראשון, היה יכול להכריע ב מחלוקת על פי כתבי הטענות, גם מבלי להידרש כלל לנסיבותיו הפרטיקולריות של התובע, וללא שמיעת ראיות כלל, בהיות העתירה- משפטית. התובע מוסיף כי הגיש תביעתו, בהליך הראשון, על יסוד החלטה 1023 , לגבי ועדת הפיצויים אשר מוסמכת לדון ולהכריע במסגרת הסעדים שמתירה לה אותה החלטה, ובסעדים אלו בלבד. משכך, לשיטת התובע, לא היה מוסמך להכניס בגדר אותה תביעה סעדים נוספים.
23. גם בכתב התביעה המתוקן , התובע מפנה לחוות דעת המומחה רונן כהן, אשר העריך את שווי המחוברים והה שקעות בקרקע בסך של 3,087,000 ₪, ואותה פירטתי בסעיף 8 לעיל.
התובע מתאר בתביעה את ניסיונותיו לפנות לוועדה לפיצויים לאחר מתן פסק הדין בהליך הראשון. בהקשר זה טוען ה תובע כי תשובה לפנייתו ניתנה כעבור שלוש שנים וחצי , ואם הייתה התביעה מתבררת תוך זמן סביר, היה יכול לכלכל את צעדיו ולפנות בתובענה שלוש וחצי שנים קודם לכן.
התובע מציין כי ידוע לו כי אחזקתו בקרקע התבססה על חוזים קצרי טווח, אך טוען כי אין מחלוקת כי ההשקעות שביצע בקרקע אשר העלו את ערכה, נעשו בידיעה ובהסכמה של רמ"י , לכל הפחות - מכללא.
לטענת התובע, הוא ישב בקרקע ועיבד אותה בהסכמה וברשות משך למעלה מעשור וחצי, על יסוד הסכם שנחתם כדין והתחדש מעת לעת. לטענתו, הוא לא השיג גבול או פלש, והסתמך בתום לב מוחלט על כך שתינתן לו האפשרות להמשיך ולעבד את הקרקע, ולשם כך נשא בעלויות עתק. משכך, לטענת התובע, לא יכולה להיות מחלוקת כי רמ"י הייתה מודעת להשקעותיו וכי הקרקע שקיבלה לידיה, ערכה היה גדול מהקרקע אותה מסרה.
24. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי הן מכוח פרק ד' לחוק המקרקעין , תשכ"ט- 1969, והן מכוח סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 להלן בהתאמה: "חוק המקרקעין", "חוק עשיית עושר ולא במשפט").
התובע מבקש פיצוי גם בגין עוגמת נפש. לטענתו סעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981, קובע נורמת התנהגות ראויה שעל הרשות להחיל במקרה הניצב לפניה, וכי נורמה זו קובעת למעשה כי על המנהל לנהוג ביעילות ובזריזות המתבקשת ול מנוע סחבת בירוקרטית. לטענת התובע, רמ"י הפרה חובה זו.
25. רמ"י הגישה תגובה לבקשה לתיקון כתב התביעה, בה התנגדה למבוקש, וביקשה לדחות את התביעה העיקרית על הסף .
רמ"י מציינת כי אמנם קיימת פסיקה ענפה לפיה גישת בתי המשפט לתיקון כתבי הטענות היא ליברלית, אך טוענת כי עיון בכתב התביעה המתוקן מעלה כי הוא זהה, כמעט לחלוטין , לכתב התביעה המקורי. לטענת רמ"י, מדובר בעיקר בשינוי נוסח והוספת כותרות משנה.
רמ"י טוענת כי אין בכתב התביעה המתוקן כדי להתמודד עם הטענות שהעלתה בבקשתה לסילוק על הסף. העובדה שכתב התביעה המתוקן מבוסס על אותה התשתית העובדתית, משמעותה היא שאין בהגשתו כדי לרפא את הפגמים, שבגינם יש לסלק את התביעה על הסף .
2 6. לטענת רמ"י, גם כתב התביעה המתוקן אינו מגלה עילה. רמ"י מתייחסת לסעיפים 88-89 לכתב התביעה המתוקן וטוענת כי מלבד הצהרה גרידא בדבר הזכאות לפיצוי מכוח הדינים הכלליים , אין כל הסבר נוסף מדוע התובע זכאי לפיצוי . רמ"י מוסיפה וטוענת כי התובע יכול היה להעלות טענות אלה גם במסגרת ההליך הקודם, ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו, ובענייננו- קיים מעשה בית-דין.
בנוגע לחוק עשיית עושר ולא במשפט טוענת רמ"י כי מדובר באדמת מדינה, שהחזירה לידיה לאחר תום תקופת השכירות, ולא ברור מהי טובת ההנאה הנטענת על ידי התובע. כן טוענת רמ"י כי החלטות המועצה וההסכם ממצים את טענות הצדדים והתובע לא יכול להעלות טענות בניגוד להסכם.
בנוגע לחוק המקרקעין טוענת רמ"י כי פרק ד ' לחוק אינו רלוונטי למקרה, ועניינו בהקמת מחוברים במקרקעי הזולת ללא הסכמה, בעוד שכאן מדובר במערכת חוזית-הסכמית שהייתה בין ר מ"י ל תובע.
27. התובע לא השיב לתגובת רמ"י, על אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן בהחלטה מיום 13.03.2018.
דיון והכרעה
28. לאחר שבחנתי את השתלשלות העניינים הארוכה בין הצדדים, את ההליכים הקודמים שביצע התובע מול רמ"י, ולאור פסק הדין בהליך הראשון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות על הסף . סילוק על התביעה על הסף מתבסס הן על מעשה בית דין והן על התיישנות.
מעשה בית-דין
28. דוקטרינת מעשה בית-דין נחלקת לשני ראשים. הראש האחד הוא "השתק עילה" ולפיו פסק דין סופי שניתן לגופו של עניין מעניק לנתבע חסינות מפני תביעה נוספת של התובע בגין אותה עילת תביעה. הראש השני הוא "השתק פלוגתה", ולפיו כאשר פלוגתה, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, הוכרעה באופן פוזיטיבי בפסק דין סופי (במפורש או מכללא), ההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית ולבעלי הדין "היה יומם" ביחס לאותה פלוגתה, יהיו בעלי הדין מושתקים מלהתדיין לגביה שוב (ר' פסקה 14 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות בע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ-משכן נ' לאה נגר (ניתן ביום 19.02.2009) וההפניות שם) .
עילת התביעה הוגדרה באופן רחב, כביטוי לכלל סופיות הדיון וכד י למנוע תביעות חוזרות ונשנות על ידי אותו התובע, בשל אותה מסכת עובדתית. "עילה" אף הוגדרה כ"כל אשר בלשון בני אדם נחשב לסיבה הדומיננטית של התביעה או התביעות השונות" (ר' רע"א 7437/13 פלונית נ' מנחם (מני) שמריהו (ניתן ביום 05.03.2014)).
29. בהתאם להלכה הפסוקה, מבחן זהות העילות מתקיים "מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 181 [2003]).
כן נפסק שם כי "אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, ומקום שהתובע היה יכול לרכז את כל העובדות וכל הטענות – ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה – במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות " ( פרשת זיסר, שם).
30. פסק הדין בהליך הראשון יצר לטעמי השתק עילה. זאת, אפילו הייתי מתירה את תיקון כתב התביעה. אמנם, בהליך הראשון התבקש סעד הצהרתי וכעת מתבקש סעד כספי של פיצויים. אולם אין די בשוני בסעדים כדי ליצור שוני בעילת התביעה, ובכך להצדיק קיום הליך נוסף.
שתי התביעות מתבססות על אותה מסכת עובדתית – השכרת הקרקע לתובע ועיבודה על פני השנים 1989 - 2005 . עילת התביעה בשני ההליכים נעוצה בכך שהקרקע נלקחה מידיו של התובע ונמנע ממנו להמשיך ולעבד את הקרקע, דבר שהוביל לנזקים נטענים עליהם מתבססת הטענה לפיצוי. השו ני בין ההליכים נעוץ, בעיקרו של דבר, במקור המשפטי עליו מבסס התובע את זכאותו לפיצוי.
שאלת זכאותו של התובע לפיצוי בגין נטילת הקרקע מידו, נידונה והוכרעה בהליך הראשון. משכך, גם אם התובע משתמש בתשתית משפטית שונה – סעיף 6.1 או 6.2 להחלטה 1023, או הדינים הכלליים (בבקשה לתיקון כתב התביעה), דומה כי העילה עצמה – מיצתה את עצמה.
31. גרעין פסק הדין שניתן בהליך הראשון ושצוטט לעיל, נוגע למעמדו של התובע ככזה שאינו זכאי לפיצוי מרמ"י בשל נטילת הקרקע. נפסק שם כי התובע לא הצליח לעמוד ברף ההוכחה הנדרש, שנקבע כגבוה ממילא, על מנת להוכיח כי רמ"י לא מילאה את חובותיה.
רוב ההנמקה בפסק הדין מתייחס ת למערכת החוזית הבלתי רצופה ו הבלתי מחייבת שניתנה לתובע, כזו שלא העניקה לו את הזכאות לחזור לוועדת הפיצויים לבחינת זכותו לפיצוי . יודגש כי בניגוד למצג של התובע, אין בפסק הדין שום קביעה, מפורשת או משתמעת, לפיה התובע יכול לתבוע פיצוי מכוח סעיף אחר בהחלטה 1023 או מכוח הדינים הכלליים. בפסק הדין לא הייתה כל קביעה לגבי זכאות חלופית לפיצוי. אין לקבל איפוא את עמדת התובע כי פעל על פי הנחיות פסק הדין והגיש תביעה לוועדת הפיצויים, בשנית, בעקבותיו.
32. למעשה, התובע עצמו, בטיעוניו לעניין ההתיישנות, מכיר בכך שההליך הראשון והתביעה דנן נעוצים באותה עילה. התובע טוען, לעניין ההתיישנות, כי אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את הזמן שבו ההליך הראשון היה תלוי ועומד. טענה זו מתבססת על ההוראה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, לפיה:
"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".
סעיף 15 לחוק עוסק במצב שבו התובענה הראשונה בזמן והתובענה החדשה הן באותה עילה. סעיף 15 מבקש להקל עם בעל דין שהגיש תובענה שנדחה בלא שחל עליה עקרון מעשה בית דין, להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במניין תקופת ההתיישנות ( פרשת זיסר, עמ' 178; ר' גם רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי (ניתן ביום 16.4.2018) . סעיף 15 נועד בעיקר כדי למנוע את קיפוחו של בעל דין אשר הפסיד את זמנו בגלל טעות פורמלית בהגשת התביעה, כאשר בהלכה הפסוקה ניתן לסעיף מונח רחב כך שמדובר בכל תובענה שהופסק הדיון בה והיא לא נדונה לגופה (רע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור, פ"ד מג(2) 624, 627 [1989])
אך "בתיבה האמורה גלום גם התנאי כי התובענה המוקדמת והמאוחרת יוגשו בגין אותה עילה " (ע"א 8121/16 פלוני נ' ד"ר יוסף שעבאני ( ניתן ביום 13.12.2018) פסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט נ' הנדל).
סעיף 15 עוסק איפוא בתביעות שהוגשו באותה עילה, והוא נועד ככלל למצבים בהם התביעה הראשונה נדחתה או נמחקה ללא דיון לגופו של עניין, כדוגמת דחייה מחוסר סמכות או מחיקה מחוסר מעש .
33. התובע, המבקש להתבסס על סעיף 15 לעניין עצירת מירוץ ההתיישנות בתקופה בה ההליך הראשון היה תלוי ועומד, מאשר למעשה, במשתמע, כי ההליך הראשון והתביעה דנן הוגשו בגין אותה עילה. ההליך הראשון נדון, הוכרע ונדחה לגופו. אין מדובר בדחייה מטעמים טכניים, אלא בדחייה המקימה מעשה בית דין.
התובע משתמש בלהטוטנות משפטית בכל הנוגע למונח "עילה", ומעניק לו פרשנות, כזהה או שונה, בהתאם לטענה אותה רוצה לתקוף. מחד גיסא, כתשובה לטענת "השתק עילה" טוען התובע כי לא מדובר בעילה זהה אשר מקימה מחסום מפני התדיינות נוספת. מאידך גיסא, כתשובה לטענת ההתיישנות, משתמש התובע במקור חוקי אשר מציין מפורשות כי נדרשת תובענה בשל אותה העילה. דבר זה אינו יכול להתקבל, שעה שהמונח "עילה" בהקשר למעשה בית דין ובהקשר לסעיף 15 לחוק ההתיישנות הוא בעל משמעות זהה, בהיות הסעיף נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה בית דין.
34. פסק הדין בהליך הראשון יצר גם השתק פלוגתה. כאמור, המסכת העובדתית בהליך הנוכחי ובהליך הראשון זהה. פסק הדין בהליך הראשון קבע באופן פוזיטיבי כי לתובע לא היה מערך חוזי רציף ותקף עם רמ"י, אשר מקנה לו זכאות לפיצוי בגין אובדן הקרקע. נקבע כי מעבר לחוזים התקופתיים שנחתמו בין הצדדים, קיים "חלל עובדתי" נרחב בין שנת 1981 לשנת 2003 (עת הוצא צו הרמטכ"ל), ואין כל מסמך המעגן מערך חוזי מתחדש אוטומטית לאורך אותם שנים (עמ' 4 לפסה"ד, שורות 28-31). עוד נקבע כי אדם סביר לא היה רואה בהתקשרות הזו עם המנהל אלא סדרת הסכמים לא רצופים לעיבוד קצר מועד של חלקה, בכפוף לסייגים ולמגבלות חיצוניים, ואף הסכמה זו הייתה נתונה לסיכון ממשי של איון וסילוק יד (עמ' 6 לפסה"ד, שורות 24-29). בכך נשללה טענת התובע לציפייה והסתמכות.
למרות שבהליך הראשון נדחתה טענת התובע כי לראות בהתקשרויות שלו עם רמ"י כשוות ערך לחכירה ארוכת שנים, בתביעה שלפניי התובע שב ומתבסס על טענת הליבה כי יש לראות את זכויותיו בקרקע כזכויות של חוכר לדורות (סעיף 73 לכתב התביעה). פסק הדין בהליך הראשון מקים השתק פלוגתה ביחס לטענות אלה. משלא פעל התובע באחד הכלים הדיוניים העומדים לו על מנת לנסות ולבטל את הממצאים שנקבעו בהליך הראשון (כגון ערעור), אין הוא יכול לחמוק מהחלתו של הכלל בהתדיינות השנייה (ר' נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 186-187 (1991)).
35. הראציונלים ביסוד הכלל בדבר מעשה בית-דין מתקיימים במקרה דנן. לתובע ניתן יומו בבית המשפט והוא מיצה את עילת התביעה בגין הפסקת השימוש בקרקע, במסגרת בהליך הראשון. משלא ביקש התובע לפצל את סעדיו, ההליך הראשון מהווה חסם מהגש ת תביעות נוספות בגין אותה מסכת עובדתית.
גם אם בהליך הראשון סבר התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין אבדן הכנסה עתידית מכוח ס עיף 6.1 להחלטה 1023, היה עליו לכלול בתביעתו סעד חלופי בגין השקעות במקרקעין הנובע מסעיף 6.2 להחלטה 1023 או מכוח הדינים הכלליים- חוק המקרקעין וחוק עשיית עושר ולא במשפט, כפי שמבקש התו בע כעת בבקשה לתיקון כתב התביעה. אכן, ההליך הראשון היה הצהרתי בעיקרו, והפיצוי לא התבקש מבית המשפט, אלא מוועדת הפיצויים של רמ"י. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר כי התובע יכול כעת לשוב ולדרוש פיצוי בכל קונסטרוקציה משפטית שהיא. התובע לא היה מוגבל, בתביעתו הראשונה, לסעד הצהרתי בלבד. התובע יכול, וצריך היה, לכלול את כל הסעדים אותם היה רוצה לקבל, גם אם לחילופין , ולמצער לבקש פיצול סעדים. התובע גם יכול היה לנהל הליך הוכחות מלא. ההסדר הדיוני ליתן פסק דין על יסוד הכתובים בלבד, ללא קיום הוכחות- היה על דעתו של התובע.
התיישנות
36. דין התביעה דחייה על הסף גם בשל התיישנות. עילת התביעה נולדה בשנת 2003 – מועד סיום ההתקשרות החוזית בין התובע לבין הרשות, ולכל המאוחר בשנת 2005 – המועד בו נודע לתובע כי משרד הביטחון הורה שלא לחתום על הסכמי שכירות נוספים מולו. התביעה שלפניי הוגשה באפריל 2016, הרבה למעלה מ- 7 שנים מהיום שנולדה עילת התביעה.
אין בידי לקבל את טענת התובע כי התקופות בהן ניהל הליכים מול רמ"י לא יבואו במניין תקופת ההתיישנות. התובע לא מפנה למקור חוקי לקביעות אלו, מלבד סעיף ההגדרות בחוק ההתיישנות המגדיר מהי "תובענה". מכל מקום, בסעיף 1 לחוק "תובענה" מוגדרת כ"הליך אזרחי לפני בית-משפט". על כן מתקשה אני לראות בהליכים מול רמ"י או בהליך מול ועדת הפיצויים, כניהול הליך אזרחי בפני בית משפט, שעוצר את תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 15 לחוק.
37. אין בידי לקבל את טענת התובע כי ועדת הפיצויים נכנסת לגדרי "בית משפט", כאמור בסעיף ההגדרות לחוק ההתיישנות, וכפועל יוצא מכך, זמן ההתדיינות בה אינו נספר בחישוב התקופה. ראשית, ההשתלשלות המפורטת על ידי התובע כלל אינה בפני ועדת הפיצויים, אלא בפני הנתבעת- רשות מקרקעי ישראל. הרמ"י היא גוף מינהלי מובהק ולא גוף שיפוטי או מעין שיפוטי. למעשה, אין בנספחי התובע כל תכתובת אשר התקבלה מוועדת הפיצויים עצמה, אלא המענה לפניותיו ניתן מהאגף החקלאי ברמ"י. התובע טוען בעצמו כי "החלטת המחוז אינה הודעה מטעם וועדת הפיצויים. היא אינה הודעה המחליטה לדחות את התביעה הרביעית או לסלקה לגופה. היא אינה החלטה שיפוטית. היא אינה "החלטה" כלל, כי אם הודעה מנהלתית..." (ההדגשות במקור, סעיף 50 לכתב התביעה). התובע לא הצליח להיכנס בשערי ועדת הפיצויים. מסיבה זו הגיש את התביעה בהליך הראשון, ועל העובדה כי ועדת הפיצויים כלל אינה מוסמכת לדון בעניינו, מלין בכתב התביעה שלפניי (סעיפים 19, 22, 45, 50) וכן בדיון מיום 03.05.2017 (עמ' 1, שורה 21 לפרוטוקול). שנית, גם ועדת הפיצויים אינה בגדר "בית משפט" לעניין סעיף 15 לחוק ההתיישנות.
המסקנה העולה מן האמור היא כי אין להפחית ממניין תקופת ההתיישנות את השנים בהם התנהל התובע מול רמ"י.
38. ככל שעסקינן בתקופה בה התנהל ההליך הקודם בבית המשפט , אין בסעיף 15 לחוק ההתיישנות כדי לסייע לתובע, שכן ההליך הקודם נדחה לגופו של עניין, קרי באופן שנבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, והכל כפי שפורט לעיל. עמד על כך טל חבקין בספרו התיישנות, 229-230 (2014):
"יש להדגיש כי סעיף 15 לא נועד לחתור תחת הטעמים שבבסיס עיקרון סופיות הדיון המתבטא בכלל של מעשה בית דין. במקרה שבאה אל קצה תובענה המקימה מחסום דיוני שאינו מאפשר לשוב ולהידרש לתובענה באותה עילה (השתק עילה)- לא יחול סעיף 15 לחוק".
תיקון כתב התביעה
39. הטעמים לסילוק התובענה על הסף בשל מעשה בית דין ובשל התיישנות תקפים גם ככל שכתב התביעה יתוקן. יוער כי התובע לא השיב לטענות רמ"י בעניין זה, הגם שניתנה לו אפשרות לעשות כן ועמד לרשותו זמן ממושך .
לעניין ההתיישנות, גם על פי כתב התביעה המתוקן עילת התביעה נולדה בשנת 2003 ולכל המאוחר בשנת 2005. משלא מתקיימים התנאים העוצרים את מירוץ ההתיישנות, גם התביעה המתוקנת תתקל במחסום של ההתיישנות.
לעניין מעשה בית דין, כתב התביעה המתוקן מבוסס גם הוא על אותה מסכת עובדתית עליה התבסס ההליך הראשון , ולמעשה הוא כמעט זהה, עובדתית, לכתב התביעה המקורי שלפניי . החידוש היחיד בכתב התביעה המתוקן, הוא הבסיס המשפטי השונה לדרישת הפיצוי - מכוח חוק המק רקעין וחוק עשיית עושר ולא במשפט. כפי שצוין, כי גם טענות אלו, לפיצוי מכוח הדינים הכלליים, יכול היה התובע לכלול בתביעתו בהליך הראשון. משכך, כל הנימוקים בדבר מעשה בית דין ופיצול סעדים, רלוונטיים ועומדים בעינם גם כאשר מדובר בכתב התביעה המתוקן.
40. אוסיף, מעבר לנדרש, כי ספק אם כתב התביעה המתוקן מגלה עילה לתביעה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. חובת ההשבה הקבועה בסעיף 1 לחוק קמה בהתקיים , בין היתר, התעשרות של הנתבע. התובע לא הציג ולו ראשית ראיה לכך שרמ"י "התעשרה" נוכח השקעותיו הנטענות של התובע בקרקע. התובע כלל לא טען כי רכיביו של סעיף 1 מתקיימים, ולא הציג הסבר כלשהו מדוע, לטענתו, צריכה רמ"י לשלם לתובע את שווי "ההתעשרות". לא די בטענה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי רמ"י הייתה מודעת להשקעותיו וכי הקרקע שקיבלה לידיה, ערכה היה גדול מהקרקע אותה מסרה.
חוות הדעת שצירף התובע לכתב התביעה המתוקן עניינה ההשקעות של התובע ולא "ההתעשרות" של רמ"י. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי צמחה לרמ"י טובת הנאה כספית מההשקעות של התובע בקרקע בתקופה בה החזיק בה. יש לזכור כי מדובר בגידולים עונתיים ולא מעבר לכך. יש לזכור גם כי התובע אינו טוען כי רמ"י מקיימת פעילות חקלאית בקרקע או מעמידה אותה לשימוש חקלאי כלשהו. נוכח האמור, ו היות הקרקע שטח אש, ספק באשר לתועלת שצמח ה לרמ"י מפעולות התובע לטיפוח הקרקע לשימושים חקלאיים.
לבסוף יוער כי התובע, בכתב התביעה המתוקן, אינו מעמיד תשתית עובדתית ומשפטית מינימלית ליישום פרק ד' לחוק המקרקעין (בנייה ונטיעה במקרקעי הזולת) על נסיבות המקרה דנן.

סוף דבר- התביעה נדחית על הסף .
התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 12,000 ₪.

ניתנה היום, ח' שבט תשע"ט, 14 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.