הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ת"א 3115-09

בפני
כבוד ה שופטת גאולה לוין

התובע

יהודה זרובבלי
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל אסולין

נגד

הנתבע

עלומים, קבוצת בני עקיבא להתיישבות חקלאית
ע"י ב"כ עו"ד עומר כהן ועו"ד אורטל לוי

פסק דין

לפני תביעה כספית ע"ס 5 מיליון ₪, בה כרך התובע נושאים רבים, שעניינם המרכזי קיפוח ופגיעה בזכויותיו במהלך שנות חברותו בנתבע, קיבוץ עלומים, ועם סיום חברותו בקיבוץ.

רקע

1. הנתבע, קיבוץ עלומים, הו א קיבוץ שיתופי בעל צביון דתי (להל ן: "הקיבוץ").
התובע, יליד 15.11.1945, מהנדס בניין במקצועו, עבר מטירת הכרמל לקיבוץ יחד עם רעייתו וארבעת ילדיהם בחודש אוגוסט 1977. בחודש יולי 1978 אושרה בקשתו להתקבל כמועמד ובתחילת שנת 1979 התקבל התובע כחבר קיבוץ מן המניין. התובע עבד בעיקר כמהנדס בניין בקיבוץ ומחוצה לו, בעבור הקיבוץ . כמקובל בקיבוצים שיתופיים, מדובר בקיבוץ בו כל חבר מעמיד את מלוא כושר השתכרותו לטובת הקיבוץ ומנגד מקבל מלוא צרכיו מהקיבוץ.

2. בשנת 1988 עבר התובע תאונת עבודה במסגרת עבודתו בקיבוץ, עת תמך התובע ב קורת ברזל אשר נחבט ה בפטיש וכך נגרם רעש שהביא לפגיעה בשמיעתו של התובע. בעקבות תאונה זו נקבע ה לו נכות צמיתה בשיעור 19.25% (בגין צלצולים באוזניים).
יצוין כי עוד קודם לכן היה התובע מוכר במל"ל כבעל נכות על פ י תביעת נכות מעבודה שהגיש בשנת 1970. במסגרת תביעה זו נקבעה לו נכות צמיתה מעבודה בשיעור משוקלל של 28% (10% בגין טינטון; 20% בגין ירידה בשמיעה).
ביום 23.6.2009 החליטה ועדה רפואית לעררים על צירוף הנכויות (על פי תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), כך שהתובע קיבל על שתי הנכויות ביחד 46%, ובנוסף החליטה הוועדה על הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (במלואה) ולפיה נוספו לתובע עוד 23% נכות, ובסך הכל נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 69% (החל מ-18.12.2007).
להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 1995 הגיש התובע תביעה לנכות כללית, אולם זו נדחתה נוכח העובדה כי התובע המשיך לעבוד בקיבוץ בהיקף שעות שלא זיכו אותו בגמלה לנכות כללית. בשנת 2002 הגיש התובע תביעה חדשה לנכות כללית במסגרתה נקבעה לו דרגת אי כושר להשתכר בגובה 60%. התובע ערער על החלטה זו והוועדה הרפואית לעררים קיבלה את ערעורו תוך שקבעה לו נכות רפואית של 50% בגין ליקויי שמיעה, 10% נכות רפואית בגין טנטון ו-10% נכות רפואית בגין כאבים בעמוד שדרה צווארי. על בסיס החלטת הוועדה הרפואית לעררים נקבעה לתובע דרגת אי כושר להשתכר בשיעור של 75% (מלאה) החל מיום 29.4.2003).
בהתאם לאמור לעיל, שולמה לתובע גמלת נכות בשיעור 100% מיום 29.4.2003 ועד ליום 31.12.2007, כאשר החל מיום 1.1.2008 הופסק התשלום של גמלת נכות כללית בשל העדפתו של התובע לקבל (החל ממועד זה) את הגמלה לנכות מעבודה שנקבעה לו.
עוד יוער כי בשנת 1996 נמצא התובע זכאי לתכנית שיקום במסגרת ענף שיקום של המל"ל, ו במסגרת התכנית השתתף בקורס לכתיבת סת"ם.

3. בגין התאונה משנת 1988 הגיש התובע תביעה נגד הקיבוץ ונגד מבטחו. בשנת 1991 הסתיימה התביעה בפשרה על סך 12,000 ₪.
לאחר התאונה החלו מחלוקות בין התובע לבין הקיבוץ באשר לעיסוקו של התובע – הקיבוץ הציע לתובע עבודות אשר לטענת התובע אין ביכולתו לעבוד בהן מבחינה בריאותית עקב התאונה. התובע הגיש לקיבוץ בקשות למימון לימודי ישיבה (בשנת 1994 ו-1999) ולימודי משפטים וראיית חשבון (בשנת 1988) אך בקשותיו אלו נדחו.

4. בשנת 2002 לערך החלו הצדדים במגעים לסיום החברות של התובע ומשפחתו ועזיבתם את הקיבוץ, אולם המשאים-ומתנים שהתקיימו בין הצדדים לא צלחו. לטענת התובע, דריש ות שהעלה הקיבוץ הכשילו נסיון לקיים הליך בוררות.

5. בחודש מאי 2005 התובע עבר להתגורר מחוץ לקיבוץ, בעוד שאשתו וילדיו נשארו בקיבוץ עד עצם היום הזה.

ביום 17.12.2005 התקבלה החלטה באסיפה הכללית של הקיבוץ, לפיה "האסיפה רשמה לפניה את הדין וחשבון שניתן על ידי מזכירות הקיבוץ (הועד) בעניין משפחת זרובבלי, לרבות – במיוחד – בכל הקשור לאי קיום התחייבויות החברים כלפי האגודה, הפרת הוראות תקנון האגודה, וסירוב להישמע להחלטות והוראות האסיפה הכללית ו/או מזכירות הקיבוץ ו/או נציגיה המוסמכים. כחלק מהדיווח נמסר לאסיפה על ניסיונות חוזרים ונשנים שנעשו על ידי המזכירות ונציגיה, במטרה להביא לתיקון ההפרות הנטענות, ועל הכישלון החרוץ של כל המהלכים שננקטו. האסיפה מטילה על המזכירות ונציגיה המורשים לנקוט בצעדים המתבקשים מפאת הנסיבות...לרבות בנקיטת הליכים להפקעת חברות באגודה...מבלי שיהיה בדבר כדי לפגוע באמור לעיל, מייפה האסיפה את כוחו של הצוות שמינתה המזכירות בעבר...להמשיך ולפעול, בליווי עוה"ד של הקיבוץ, במטרה לנסות להגיע להסכמות עם אברהם ושרה זרובבלי במסגרת כללי העזיבה הקבועים בדין...".

ביום 11.7.2006 הודיע התובע על עזיבתו את הקיבוץ במכתב ובו פירט את מרבית הטענות הנטענות בתביעה שלפנינו.

6. בסמוך למועד עזיבת הקיבוץ, לא הגיעו הצדדים להסכמות בעניין תשלום דמי עזיבה ויתר העניינים כספיים. יצוין כי לאחר הגשת התובענה דנן שילם הקיבוץ לתובע דמי עזיבה בסך 181,087.76 (חלק מהסכום בשנת 2009 וחלק בשנת 2010) וקיצבה חודשית בסך 2,582 ₪ (החל מחודש אוקטובר 2013), וזאת מכוח הכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ג-1993 (להלן: "כללי העזיבה"), המהווים את התוספת הראשונה לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1972.

7. להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 2005 הגיש התובע תביעה נזיקית נגד הקיבוץ ( ת.א 4746/05) לבית משפט השלום בירושלים לפ יצוי בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מתנאי עבודתו בקיבוץ. התביעה נמחקה ביום 21.11.2007 משלא הגיש התובע תצהירי עדות ראשית.

הליכים

8. התביעה המקורית הוגשה ביום 20.7.2009 ועמדה על סך של 7.2 מיליון ש"ח. התובעים בכתב התביעה היו התובע ואשתו. לטענתם, במהלך חברותם בקיבוץ קופחו זכויותיהם בכמה מישורים: הקיבוץ מנע מהם סכומי כסף להם הם זכאים מכוח היותם חברי קיבוץ ובכך יצר אפליה פסולה בינם לבין חברי הקיבוץ האחרים; חלה טעות באופן חישוב זכויותיהם במסגרת הסכם העזיבה של התובע מהקיבוץ, ובכלל זה סכום דמי העזיבה וכספים שהתובע הפקיד לנאמנותו של הקיבוץ; הקיבוץ סירב לשלם להם כספים שמקורם בפגיעות שונות שספגו עקב ובמהלך השתלבותם בעבודות שונות בקיבוץ; הקיבוץ טיפל באופן רשלני בדירתם שבטירת הכרמל, אשר הייתה בבעלותם עובר להצטרפות לקיבוץ.

9. ביום 29.4.2010 הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה על הסף. ההחלטה בבקשה ניתנה ביום 8.12.2010 מפי כב' השופטת נ' נצר ושם נקבע כי "מעבר לעובדה, כי כתבי טענות אלה (מטעם התובעים – ג.ל.) נעדרים פירוט עובדתי נדרש, גם אופן הצגתם וניסוחם נעשו באופן שאינו ענייני וכל שכן ממוקד. בית המשפט התקשה (עד למאוד) בברירת 'המוץ מן התבן', שלא לדבר על כך כי לא הובאו לידיעתו של בית המשפט פרטים מהותיים הדרושים לשם דיון ממוקד בבקשה ולמעשה, יהיה זה נכון לומר כי 'רב הנסתר על הגלוי' בכתבי טענות המשיבים (התובעים – ג.ל.) . יחד עם זאת, לא מצאתי כי יש בכשלים הללו כדי להצדיק תוצאה מרחיקת לכת של דחיית התובענה, כבר בשלביו הראשוניים של ההליך".
נוכח האמור הגיש התובע בקשה לתיקון כתב תביעתו. הבקשה אושרה וביום 22.2.2011 הוגש כתב תביעה מתוקן.

10. ביום 12.1.2012 קבע בית המשפט ( כב' השופטת נצר) כי מעמדה של התובעת (אשת התובע) שונה מזו של התובע, שכן היא חברה בקיבוץ עד עצם היום הזה, וכל עוד לא פסקה חברותה לא רשאי בית המשפט להידרש להכרעה בנוגע לזכויות של חבר קיבוץ יוצא. כן הוער כי מן הראוי שהתובעת, כחברת הקיבוץ, תפעל למיצוי זכויותיה תחילה מול האורגנים של הקיבוץ. עוד קבע בית המשפט כי " זו הפעם, אין בדעתי להתיר לתובע להישמע בטענות כלליות כוללניות, סתמיות ומעורפלות, ועל התובע, לגדור את עילות התובענה ובהתאמה, לפרט מהם הסעדים המבוקשים בגין כל עילה ועילה". בהתאם לאמור, הורה בית המשפט לתובע להגיש כתב טענות מתוקן.

11. ביום 22.4.2012 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן בשנית. בכתב תביעה זה הוסרה אשתו והוא נותר כתובע יחידי. להלן טענות התובע בראשי פרקים, כפי שנטענו בכתב התביעה המתוקן בשנית : פיקדונות שהפקיד התובע בקיבוץ; פירוט עבודותיו של התובע בקיבוץ ועבור הקיבוץ; תאונת העבודה שאירעה לתובע והתדרדרות מצבו הבריאותי; פגיעותיו ונכויותיו של התובע לאחר פגיעתו בשנת 1988 ומצבו בעת גירושו מהקיבוץ; מחיקת חופשותיו על ידי הקיבוץ; סירוב הקיבוץ להגיש לתובע עזרה רפואית ושיקום נפשי ומקצועי; ניהול התביעה שהגיש התובע בגין תאונת העבודה ע"י הקיבוץ וכפייה על התובע לחתום על פשרה מגוחכת באיומים ובהבטחות שהקיבוץ הפר; הפליה לרעה של התובע לעומת חברים אחרים בקיבוץ; הפיכת חייו של התובע בקיבוץ לחיי גיהנום במטרה להביא לגירושו מהקיבוץ; קיפוח התובע ומשפחתו בענייני מדור ובנושאים אחרים; חיוב הקיבוץ לשלם לתובע את חלקו היחסי ברכוש הקיבוץ; חיוב הקיבוץ בסכום כספי אשר יאפשר לתובע רכישת דירה בת 4 חדרים במקום סביר; חיוב הקיבוץ בתשלום קיצבה חודשית שתאפשר לתובע להתקיים ברמת חיים השווה ליתר חברי הקיבוץ; חיוב הקיבוץ בתשלום הפרשים במענקים שנועדו לנישוא ילדיו של התובע; חיוב הקיבוץ בתשלום עבור טיפולי שיניים של התובע; גניבת מסמכים מדירת התובעים ומהתיקים הרפואיים של התובע.

גם בכתב התביעה העדכני הנדון לפני, לא מציין התובע מהי עילת התביעה הצומחת מכל טענה שפורטה לעיל , ומסתפק בדברים הבאים:

"התובע תובע תביעותיו המפורטים בתביעה זו מכוח הבטחות שניתנו לו על ידי קיבוץ עלומים, וכן זכויות המוקנות לו על פי חוקי יסוד ועל פי העילות המפורטות להלן הנטענות באופן חלופי מצטבר ומשלים הכל לפי העניין:
29.1. התחייבות של קיבוץ עלומים כלפי התובע.
29.2. חובתו הבסיסית של קיבוץ עלומים כלפי התובע.
29.3. חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
29.4. חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.
29.5. דיני חוזים ומעין חוזים.
29.6. עקרונות היסוד המקובלות בקיבוץ.
29.7. החלטות שונות של קיבוץ עלומים וקרנות שונות שיש לקיבוץ עלומים בעניין פנסיה, ביטוח רפואי, ביטוח סיעודי, הקצבות שונות שקיבוץ עלומים נותן לחברים פנסיונרים. שיש לחייב את הקיבוץ לשלם לתובע מכוחם גם לאחר שגורש מהקיבוץ.
29.8. נזקים נפשיים, ועוגמת נפש מבוססים על דיני הנזיקין כגון סעיפים 63 ו-76 לפקודת הנזיקין, דיני חוזים ומעין חוזים וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ופסקי דין שניתנו בעניין זה.
29.9 הפליות, השפלות, נידויים, חרמות, התלחשויות ורכילויות ורצח אופי
29.10. תביעת כספים שהתובע הפקיד בקיבוץ כמפורט בהמשך וכספים שקיבל הקיבוץ עבור התובע מחברות ביטוח שונות ומהמוסד לביטוח לאומי, מבוססת על דיני הנאמנות ועל סעיף 5 לתקנון הרכוש של קיבוץ עלומים.
29.11. התביעה לדמי חופשה מבוססת על המנהג בקיבוץ עלומים, על אנלוגיה לדיני עבודה ועל דיני עשיית עושר ולא במשפט.
29.12. בנוסף לכך תביעות שונות בתביעה זו יתבססו על אנלוגיה לחקיקה שיפוטית שנפסקה בבית המשפט העליון בעניין חזקת שיתוף בין בני זוג שקדמה לחוק יחסי ממון בני זוג".

כן מציין התובע את המחויבות של הקיבוץ כלפי חבריו, אשר לטענתו גם הקיבוץ מודה בה:
"הקיבוץ בניגוד למעביד מחויב כלפי החבר במגוון רחב של תחומים – בריאות, חינוך, תרבות, השכלה גבוהה וכדומה ומחויבות זו אינה קשורה לעבודתו של החבר והיא ממשיכה לחול גם במצבים שהחבר אינו עובד כלל (כפי שאכן קרה לתובע לאחר שנפגע בעבודה בקיבוץ). הקשר המשפטי בין החבר לקיבוץ ממשיך להתקיים, כמובן גם לאחר שהחבר מסיים עבודתו ויוצא לפנסיה" (ההדגשות במקור – ג.ל).

12. ביום 24.3.2015 עברה התובענה להתברר לפניי. התקיימו שלושה דיוני הוכחות (בימים 14.3.2016, 9.5.2016 ו- 24.5.2016). מטעם התובע העידו שרה זרובבלי (אשתו של התובע), וראובן שטרן (עורך תעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי). יוער כי הוגשו תצהירים מטעם שניים מילדיו של התובע - יסכה דשבסקי ויוסף זרובבלי – אך הקיבוץ וויתר על חקירתם הנגדית . מטעם הקיבוץ העידו העדים הבאים: דבי מייזל, נוויל קינג, צביקה פורת ויאיר נוי – כולם חברי קיבוץ אשר כיהנו בתפקידי הנהלה במועדים הרלוונטי ים לתביעה. ביום 13.9.2016 הוגשו סיכומים מטעם התובע וביום 15.11.2016 הוגשו סיכומים מטעם הקיבוץ. התובע השיב לסיכומי הקיבוץ ביום 7.12.2016.

13. להלן יפורטו טענות התובע והסעדים שביקש, יחד עם התייחסות הקיבוץ לאותן טענות. הדיון וההכרעה יובאו לאחר פרישת הטענות בכל נושא על פי חלוקה לנושאים השונים בהם עוסקת התביעה. יוער כי בטיעוני התובע ההפרדה בין הנושאים , עילות התביעה והסעדים אינה הפרדה מלאה. עם זאת, בהבאת טיעוניו, אשתדל להימנע מחפיפה שיש בה כדי להכביד על הרציפות של פסק הדין.

פרק א': עבודות התובע

14. טענות התובע

התובע טוען כי עם כניסתו לקיבוץ נבדק ע"י רופא, כמקובל בהליכי קבלה בתנועה הקיבוצית ובקיבוץ הדתי, ונמצא כשיר לעבודה כרכז בניה, על אף ירידה דו-צדדית בשמיעה ורקע של מחלת האפילפסיה. התובע מציין כי חשיפתו לרעש בשנים 1968-1970 הוכרה בשנת 2003 כתאונת עבודה ונקבעה לו בגינה נכות בשיעור 28%.

התובע טוען כי על אף האמור, ממועד הצטרפותו לקיבוץ (בשנת 1977), עבד כשלושה חודשים בפלחה ומאז עבד בקיבוץ ומחוצה לו עבור הקיבוץ – כמהנדס בניין, בכל ענייני הבנייה בהיקפים שונים. בנוסף לכך טוען התובע כי עסק בקיבוץ כחשב משכורות; כסופר סת"ם; כמורה בקורס גיור; וכן עזר לנוער בשיעורי בית, העביר שיעורים בשחמט לילדי הקיבוץ ולימד ילדי גן על כתבי קודש וכתיבת סת"ם.

ביום 20.4.1988 נפגע התובע במהלך עבודתו בקיבוץ. המל"ל הכיר בכך כפגיעה בעבודה וקבע לו (ביום 21.2.2002) 60% אי כושר השתכרות וביום 29.4.2003 נקבע לו אי כושר השתכרות בשיעור של 75% וקצבת נכות של 100% הכוללת גם פגיעה בצוואר. התובע טוען כי הקיבוץ קיבל מהמל"ל כספים רבים בשל נכותו.

התובע קובל על כך שלמרות שאחרי פגיעתו יכול היה להמשיך ולעבוד בעיקר בעבודה משרדית כמהנדס בניין ואף כמפקח בניין במגבלותיו (כפי שעשה בפועל), הגורמים הקובעים בקיבוץ הדיחו אותו מעבודתו כמהנדס בניין ותחת זאת דרשו ממנו לעבוד בחדר אוכל (לנקות כסאות, למלא מלחיות ולשים מפיות על השולחנות) וכן לעבוד בשער הקיבוץ, וזאת חרף העובדה כי הרעשים במקומות אלה הזיקו לשמיעתו שכבר הייתה פגועה.

לטענת התובע, הוא עבד כמהנדס בקיבוץ עד ליוני 2003 שאז הוחלף על ידי הקיבוץ במהנדס אחר והכל ללא סיבה אלא כחלק מהתכנית לגירושו מהקיבוץ. עוד טוען התובע כי ראשי הקיבוץ שלחו אותו לעבוד בעבודות שהזיקו לבריאותו ולשמיעתו, והכל בניגוד להמלצות של המרכז למיון והכוון מקצועי. בין השנים 1995-1997 כאשר עסק התובע בכתיבת סת"ם (הוכשר בקורס מטעם אגף השיקום של המל"ל), הקיבוץ הציב אותו (כך לטענתו) בצריף ללא תנאים מתאימים וללא מיזוג אויר ורק בסוף שנת 1997 העמיד לרשותו מזגן ישן, אשר הרעיש והזיק לשמיעתו שממילא נפגעה בתאונת העבודה (בשנת 1988).

נטען כי בין השנים 1999-2002 עבד התובע, לדרישת הקיבוץ, כמפקח על הבנייה וכחשב כמויות אצל רמון מהנדסים בבאר שבע, וזאת חרף החלטת רופא כי עליו לעבוד שעתיים ביום ולקיים הפסקות. התובע טוען כי העבודה דרשה ממנו נסיעה של 3 שעות ביום בטרמפים ובאוטובוסים ועבודה משרדית וביקור באתרי בנייה במשך 4 שעות ביום וכי גם במסגרת עבודה זו היה חשוף לרעשי בנייה אשר הובילו להרעה נוספת בשמיעתו. התובע מוסיף וטוען כי משנת 2004 ועד גירושו מהקיבוץ (2006) עסק מיוזמתו בכתיבת מזוזות על מלאי של קלף השייך לקיבוץ.

על יסוד כל האמור נטען כי התובע עבד מעל 29 שנים בקיבוץ ועבור הקיבוץ, כך שתרם לקיבוץ את מיטב שנותיו וכישוריו ונרתם לעבוד בתחומים שונים גם כאשר חלה הדרדרות במצבו הבריאותי.
בגין הנזקים הבריאותיים, הפיזיים והנפשיים, שנגרמו לתובע לטענתו בשל העבודות שהקיבוץ חייב אותו לעבוד בהם לאחר תאונת העבודה שאירעה לו, בהיותו נכה, מבקש התובע לקבל סכום של 450,000 ₪.

לפרק זה מצרף התובע שתי חוות דעת רפואיות. האחת, חוות דעת מיום 2.3.2005, מטעם ד"ר דוד יהודה – אורטופד , מנתח , כירורג כף יד . ב"סיכום ומסקנות" של חוות הדעת מצוין כך: "מדובר בגבר בן כ60, נשוי+8, שהתחיל לעבוד כסופר סתם, לטובת קיבוץ עלומים בשנת 99 עקב נכות באוזניים, כאשר קודם לכן עבד כמהנדס ביניין. התנוחה של ראש מכופף וגב כפוף במהלך הכתיבה במשך כשנתיים ללא שולחן כתיבה מתאים גרמו להופעת כאבי צוואר עם הקרנה לכתף ויד ימין, דבר שהצדיק את עזיבתו של המקצוע כסופר סתם. הנ"ל הוחזר לעבודתו הקודמת כמהנדס ביניין, כאשר בתקופה זו נאלץ לסחוב תיק כבד, ולנסוע כ3 שעות ביום בתחבורה ציבורית, דבר שהחמיר את מצבו, עד כדי המלצה אורטופדית לבצע ניתוח הסרת פריצת דיסק בגובה C3-4. ממצא זה הודגם בבדיקת CT. עקב כך אני קובע 25% מותאם לפי סעיף 37(5)(ג)".

חוות הדעת השנייה שצרף התובע, מיום 31.12.2006, נכתבה על ידי פרופ' מאיר (אירי) ליברגל – מומחה בכירורגיה אורטופדית (מנהל מחלקה אורטופדית בבית החולים הדסה עין כרם) – והוכנה במסגרת ת.א 4746/05 (בית משפט השלום בירושלים), תביעה שכאמור נמחקה. על פי חוות הדעת " מר יהודה (אברהם) זרובבלי סובל מספונדילוזיס צוארית המתבטאת בשינויים ניווניים ניכרים בעמוד השדרה הצווארי כמתואר. את הדיון יש להפריד בין נכות ונסיבתיות: א. נכות – סובל מהגבלה בינונית בתנועות הצואר על רקע אותן שינויים ניווניים שהוזכרו. נכותו בגין מגבלה זו הינה 20% לצמיתות לפי סעיף 37(5) ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי. ב. נסיבתיות – לא מדובר באירוע חבלתי ברור ומוגדר אלא ברצף של עומסים כפי שאמר שהובילו להפרעה התפקודית. סוגיה זו הינה סוגיה תעסוקתית ולא אורתופדית. יש להכיר ולחקור את אופי עבודתו וכך לראות אם אכן הדבר מוביל לנכות מעבר למקובל באוכלוסיה. לא מצאתי ספרות לגבי עיסוקו המיוחד. אין כל ספק כי השינויים בגבהים רבים ואופיים הינו מבני ולא חבלתי, סביר כי אילו היה גורם לחץ בנקודה בודדת בגין עבודתו הממצא היה ממוקד ולא מפוזר כפי שמוצאים באוכלוסייה הכללית. מדובר בבעיה שכיחה ביותר גם ללא עיסוק מיוחד כמתואר. על כן להערכתי אין לראות קשר יחודי בין עיסוקו והנכות אך כאמור מדובר בשאלה של רפואה תעסוקתית ויש מקום לשקול יעוץ במומחה בתחום. מכיוון שמדובר בעיסוק נדיר איני בטוח כי ניתן יהיה לקבל תשובה חד משמעית ".

15. טענות הקיבוץ

לטענת הקיבוץ, השאלה אם התובע עבד יותר או פחות כלל אינה רלוונטית, שכן בעת עזיבתו מקבל חבר את מלוא שיעור הפיצוי המגיע לו, כאשר מדובר בשיעור סטטוטורי אשר אינו תלוי או נגזר ממידת תרומתו של החבר אלא מבוסס על הוותק של החבר. עם זאת, הקיבוץ מפרט סתירות הקיימות לטענתו בין סיכומי התובע לבין תצהירו, וכן אל מול תצהירים של גורמי הקיבוץ לעניין התקופה בה התובע עבד. לטענת הקיבוץ, התובע עבד בענף הבניין עד לחודש יוני 2003 שאז חדל מעבודתו זו על דעת עצמו ולא הודח כטענתו. הקיבוץ מוסיף כי מנקודת זמן זו הציע הקיבוץ לתובע הצעות לשיבוץ בתפקידים שונים, אך התובע דחה את כולן (בטענה שהן אינן מתאימות למצבו הרפואי). ולמעשה, כ ך מציין הקיבוץ, חדל התובע מלעבוד בארבע שנותיו האחרונות כחבר קיבוץ והעתיק את מקום מגוריו אל מחוץ לקיבוץ משך למעלה משנה בטרם הודיע רשמית על הפסקת חברותו.

ביחס לטענה כי הקיבוץ חייב את התובע לעבוד בעבודות אשר הביאו להידרדרות מצבו הבריאותי, משיב הקיבוץ כי לא הוכח הקשר הסיבתי המתבקש וכי בעבר הגיש התובע תביעה נזיקית בעילה הנ"ל וזו נמחקה כתוצאה מחוסר מעש, ועל כן יש לדחות טענה זו מחמת וויתור או השתק או מניעות או מעשה בית דין או התיישנות. לגופו של עניין משיב הקיבוץ כי הוצעו לתובע שורה של שיבוצי עבודה, שנתפרו במיוחד למידותיו והלמו את מגבלותיו הרבות, אך התובע הוא שדחה את כולם על הסף.

באשר לטענה בדבר תנאים מזיקים לצורך כתיבת סת"ם שביצע התובע, הקיבוץ משיב כי חרף המחסור הכרוני של חדרים פנויים בקיבוץ לטובת פעילויות כעין אלה, עשה הקיבוץ מאמץ להיענות לבקשת התובע והצליח לפנות חדר מסוים עבורו. בה בעת, וכנוהגו העקבי, הקיבוץ נמנע מהשקעות שאינן הכרחיות עד שמוכח כי מדובר במיזם רנטאבילי. התובע לא הוכיח, ואף לא ניסה להוכיח, כי ננקטה בעניינו מדיניות החורגת מהמקובל ואפילו לא הצביע על קיומו הלכאורי של איזה מבנה אלטרנטיבי שהיה זמין לשימושו והתנאים בו היו טובים יותר. לכך מתווספת העובדה כי לא היה מדובר בשיבוץ רשמי של התובע לסופר סת"ם בקיבוץ, אלא במענה נקודתי על פי דרישה, וזאת לנוכח הכשרתו של התובע ורצונו הרב לעבוד בתחום.

דיון והכרעה

16. על יסוד התשתית שנפרשה לפני, לא מצאתי לקבל את התביעה בקשר לעבודת התובע בקיבוץ. ראשית יודגש כי ההיקף וטיב העבודות בהן עבד התובע במסגרת הקיבוץ, אין בהן כדי להשפיע על היחסים הכלכליים עם הקיבוץ ואין בהם כדי להשליך על ההתחשבנות הכספית. נקודת המוצא היא שמערכת היחסים בין הקיבוץ לבין חבריו נשענת על תקנון מחייב, של צורך חיים יחידה במינה – חברה שיתופית, אשר ניתן לראותה כמשפחה אחת גדולה, בה אין לפרט רכוש משלו וכל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו (ד"נ 24/81 חונוביץ נ' אידה כהן, פ"ד לח(1) 413). בהתאם למסגרת השיתופית של הקיבוץ, כל חבר מעמיד לרשותה קיבוץ את הכנסותיו, יכול התפרנסותו וכוח העבודה שלו. היקף ה תרומה של החבר אין בה כדי להשליך על זכויותיו הכלכליות – התקציב שמקבל חבר הוא קבוע, ללא קשר לסוג העבודה, ו דמי העזיבה גם הם אינם תלויים בסוג העבודה של החבר והיקפה במהלך שנות החברות , אלא מחושבים לפי שנות ותק. כך עולה מתקנון הקיבוץ ומכללי העזיבה.

17. אין בידי לקבל את התביעה בגין נזקים רפואיים נטענים שנגרמו ל טענת התובע במסגרת עבודות שהקיבוץ דרש ממנו לבצע. מדובר בראש תביעה נזיקי אשר לא עלה בידי התובע להוכיח. ראשית, לא הוכח כי תנאיי ההעסקה של התובע היו בלתי סבירים או בלתי הולמים. למעשה, התובע לא מציין פרטים רבים העומדים בבסיס טענתו לנזק רפואי. כך לדוגמא לא מציין התובע מה הפרשי הגובה בין הכיסא עליו ישב לבין השולחן עליו ביצע את עבודתו כסופר סת"ם. התובעת לא הציג וות דעת ארגונומית או אחרת לפיה התנאים הפיזיים בהם עבד לא היו הולמים. במצב דברים זה, לא הוכחה התרשלות מצד הקיבוץ. שנית, לא הוכח קשר סיבתי בין ביצוע העבודות לבין ההידרדרות במצבו הרפואי של התובע. חוות הדעת הרפואית שצירף התובע היא השומטת את הקרקע תחת קיומו של קש"ס. כך נקבע בחוות הדעת מיום 31.12.2006, אשר הוגשה במסגרת תביעה נזיקית שהגיש התובע בשנת 2005 (ת.א. 4746/05): "אין כל ספק כי השינויים בגבהים רבים ואופיים הינו מבני ולא חבלתי, סביר כי אילו היה גורם לחץ בנקודה בודדת בגין עבודתו הממצא היה ממוקד ולא מפוזר כפי שמוצאים באוכלוסייה הכללית. מדובר בבעיה שכיחה ביותר גם ללא עיסוק מיוחד כמתואר. על כן להערכתי אין לראות קשר יחודי בין עיסוקו והנכות אך כאמור מדובר בשאלה של רפואה תעסוקתית ויש מקום לשקול יעוץ במומחה בתחום".

18. יוער כי יש לבצע הבחנה בין העבודות שהתובע טוען כי גרמו להידרדרות מצבו הבריאותי, תוך חלוקתן לשתי קבוצות. האחת עניינה עבודה בשער הקיבוץ ובחדר האוכל של הקיבוץ – אין מחלוקת כי מדובר בעבודות שהתובע לא ביצע מעולם, חרף דרישות הקיבוץ. ברי כי עצם הדרישה של הקיבוץ שהתובע יעבוד בעבודות אלו אינה יכולה להוות הגורם להידרדרות הבריאותית של התובע ואינה מקימה אחריות פיצוי בנזיקין.
הקבוצה השנייה עניינה העבודה ברמון מהנדסים בבאר שבע (בשנת 1999-2002) ובכתיבת סת"ם (1995-1997) . על פניו, נראה כי עילת התביעה התיישנה. בנוסף, מהחומר המצוי בתיק (הכולל למעלה מ-400 נספחים) אין כל ראיה כי התובע הלין על תנאיי העבודה בפני מי מגורמי הקיבוץ. משכך, יש לראות את התובע כמי שהשלים עם המצב ולכן מושתק מלטעון אחרת כעת. יודגש כי התובע לא ציין באף לא אחד מכתבי בי-הדין מטעמו כי נמנע לצאת כנגד פועלו של הקיבוץ מהחשש לעורר גלים ובהתחשב במערכת היחסים המיוחדת שמתקיימת בין קיבוץ לבין החברים בו.

19. עוד יצוין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי על פי התקנון הכללי של הקיבוץ ותקנון העבודה בפרט, רשאי הקיבוץ להטיל על חבר כל עבודה הנדרשת על פי צרכי הקיבוץ והחבר מחויב לבצעה. כך קובע סעיף 29 לתקנון הקיבוץ, שכותרתו "חובות וזכויות החברים", כי " כל חבר מתחייב למלא אחר הוראות האסיפה הכללית, ועד ההנהלה והפקידים המורשים של האגודה ועליו לעשות כל עבודה המוטלת עליו על-ידיהם". דומני כי גם אלמלא הוראה מפורשת זו, מדובר בחובה המתבקשת מעצם אורחות החיים הנהוגות בקיבוץ ולשם הבטחת תרומתם של כלל החברים לחיים המשותפים, תוך שמירה על כוחו של הקולקטיב הקיבוצי כלפי חבריו. בנוסף, בתחתית עמוד 10 לתקנון העבודה של הקיבוץ נקבע כי "במקרה שחבר אינו מוכן לעבוד במקום עבודה מסוים, ולא נמצא פתרון אחר תוכל ועדת כוח-אדם לכפות על החבר לעבוד במקום העבודה, תוך קביעה מראש של פרק הזמן לעבודה זו". יוצא אפוא כי ההחלטה בדבר העבודה שיבצע כל חבר נתונה בסופו של דבר לקיבוץ ומרגע שביקש אדם להיות חבר קיבוץ והתקבל, כפוף הוא להסדר זה בתקנון העבודה.

בחקירות עדי הקיבוץ, ביקש ב"כ התובע להפנותם לסעיף ה' בפרק ג' לתקנון העבודה (שכותרתו "משמעת עבודה"), לפיו "מקום עבודתם הקבוע של חברים ייקבע ע"י המזכירות בהמלצת המוסדות...תוך התחשבות ברצונו של החבר. יש זכות ערעור על החלטה זו בפני אסיפה". טענת התובע בהקשר זה היא כי היה על הקיבוץ להתחשב ברצונו בעת שיבוצו לעבודה בשער הקיבוץ. ראשית, ספק אם הסעיף חל על העבודה בשער הקיבוץ, שכן לא ברור האם שיבוץ זה נועד להיות סידור קבוע או זמני. כך עלה גם מחקירתו של מר יאיר נוי, אשר טען "כיוון זו לא הייתה עבודה קבועה, אינני בטוח שסעיף זה חל עליה". אכן, מהנתונים שהונחו בפניי אין בידי לקבוע האם מדובר היה בעבודה קבועה, אשר לצורך שיבוץ התובע בה נדרש הקיבוץ להתחשב ברצונו של התובע, כדרישת הסעיף. שנית, על פי אותו סעיף, אליו כאמור מפנה התובע, היה באפשרותו של התובע לערער בפני האסיפה על ההחלטה לשבצו בשער הקיבוץ אולם הוא לא עשה כן.

20. גם טענת התובע כי שובץ בעבודות אשר עומדות בניגוד לאמור במכתב מאת המרכז למיון והכוון מקצועי (מיום 13.7.1995), אין בה כדי לסייע בידו. במכתב זה המליץ היועץ התעסוקתי מטעם המכון לאפשר לתובע לעבוד בעבודה משלימה (לעבודות הבניין) בתחום הנהלת חשבונות, סופר סת"ם או לימודי יהדות במתכונת חלקית בישיבה. אין מחלוקת כי מדובר בהמלצה בלבד. מן הראוי שהקיבוץ יפעל לאור המלצות של היועץ התעסוקתי, אולם בהחלטתו על שיבוץ עבודה לתובע ישנם שיקולים נוספים (כגון צרכי הקיבוץ, תקציב וכו') ואין עליו חובה להיצמד לאופציות הנקובות במכתב ההמלצה של ההכוון המקצועי.

פרק ב': קיפוח התובע ביחס ליתר חברי הקיבוץ

21. טענות התובע
בונוסים שחילק הקיבוץ – לטענת התובע, הקיבוץ חילק, לפחות פעמיים, בונוס על סך 5,200 ₪ לכל אחד מחבריו אולם פסח על התובע בטענה כי רק חברים שעבדו זכאים לבונוס. הטענה בפי התובע היא כי הקיבוץ התנה את קבלת הבונוס בעבודת החבר כדי למנוע ממנו לקבל את הבונוסים. לשיטתו, הקיבוץ התעלם מהעובד ה כי התובע הוא אדם נכה וזו אפליה פסולה הסותרת את עקרונות הקיבוץ. התובע מבקש לחייב את הקיבוץ בעבור שני בונוסים בסך כולל של 10,400 ₪.

תשלום הוצאות נישואי הילדים – הטענה היא כי בשל גירושו מהקיבוץ, שילם הקיבוץ עבור הוצאות הנישואין של שלושה מילדי התובע רק מחצית מחובת השתתפותו, היינו שילם 17,000 ₪ במקום 34,000 ₪ (נכון לפברואר 2011). מכאן טוען התובע כי יש לחייב את הקיבוץ בעבור ההפרשים, בשיעור של 51,000 ₪ ( בצירוף ריבית והצמדה מפברואר 2011).

אפליה במימון לימודים – הקיבוץ סרב, כך נטען, לממן לתובע לימודים בתחום המשפטים או ראיית חשבון בהם רצה לעס וק לאחר תאונת העבודה ובנוסף סירב לממן לתובע לימודי מחשב אשר כיום נדרשים, לטענתו, לצורכי כל עבודה. עוד נטען כי הקיבוץ לא אפשר לתובע ללמוד בישיבה בניגוד להמלצת המרכז למיון והכוון מקצועי מיום 13.7.1995. התובע מוסיף כי בניגוד אליו, הקיבוץ מימן לרבים מחבריו לימודים בהשתלמויות שונות, כל אחד לפי נטיותיו, לרבות לימודים אקדמאיים. הטענה היא כי מדובר באפליה לרעה אשר הביאה לפגיעה בכבודו, להשפלתו וביזויו של התובע ובגין אלו מבוקש לחייב את הקיבוץ לפצותו בסכום של 100,000 ₪.

הרחבת דירת המגורים – הטענה היא כי הקיבוץ קיפח לרעה את התובע בכך שלא הרחיב את דירת המגורים של התובע ומשפחתו , בניגוד לדירותיהם של חברי קיבוץ אחרים. התובע מסביר כי בשנת 2004 הרחיב הקיבוץ דירות של חבריו וזאת על פי וותק ותוך התחשבות ברצף השכונתי. דירת התובע לא הורחבה ומנגד, הקיבוץ דאג להרחבה של דירות חברים שהצטרפו לקיבוץ אחרי התובע ומשפחתו. לשיטתו של התובע טענה זו לא נסתרה על ידי נציגי הקיבוץ שנחקרו ואין בפי הקיבוץ תירוץ אמיתי לקיפוחו, שכן כל שנאמר בתגובת הקיבוץ הוא כי היה על התובע לערער על שלא הרחיבו את דירתו. כן נטען כי שתי ההרחבות שבוצעו בדירת משפחתו של התובע התרחשו לאחר עזיבתו של התובע את הקיבוץ – אחת כשלוש שנים לאחר העזיבה ואחת כחמש שנים לאחר העזיבה, וזו האחרונה היא תוספת ממ"ד המגיעה לכל תושבי עוטף עזה מטעם משרד הביטחון.
התובע מוסיף וטוען כי הקיבוץ גם אסר על בעלי מלאכה לתקן את דירת התובע ומשפחתו מחמת החשש מגניבות. התובע השיב לגורמי הקיבוץ הרלוונטים במכתב ובו טען כי הוא שוהה בביתו (מתקן מזוזות עבור הקיבוץ) כך שיהיה נוכח בעת ביצוע התיקונים, אולם הקיבוץ נותר בסירובו. כתוצאה מכך טוען התובע כי דירתו הייתה מוזנחת ובכלל זה מרצפות המקלחת היו שבורות והתובע החליק ושבר את צלעותיו. את הפיצויים בגין שבירת צלעות דורש התובע במסגרת הסכום הנתבע בפרק א' לעיל ("עבודות התובע").

בגין הקיפוח בהרחבת דירת המגורים והמניעה לשפצה, דורש התובע סך של 100,000 ₪.

22. טענות הקיבוץ
באשר לבונוסים, הקיבוץ טוען כי התובע לא הציג ולו ראשית ראיה התומכת בטענתו בדבר חלוקת הבונוסים ואף לא טרח לעמת את עדי הקיבוץ עם טיעון זה בשלב ההוכחות. הקיבוץ מוסיף כי גם אם התובע היה מוכיח שלא קיבל סכומים אלו, היה על התובע להוכיח גם כוונת זדון אך לא עשה כן.

לטענת הקיבוץ יש לדחות גם את הדרישה להשלמת הפרשי תקציבי הנישואין של ילדי התובע, שכן אין מקום להעניק במקרה דנן (בו רק אחד מההורים הוא חבר קיבוץ) תקציב זהה לתקציב שניתן לבית אב ששני בני הזוג חברי קיבוץ. לשיטתו של הקיבוץ, משהפסיק התובע להיות חבר קיבוץ אינו זכאי עוד לכל הטבה חומרית מהקיבוץ.

הקיבוץ טוען כי התובע לא עמד בנטל השכנוע הרובץ עליו להוכחת טענת האפלייה בלימודים. בנוסף, נטען כי סיכום ההכוון המקצועי מציין מפורשות כי "לא מומלץ על שינויים מהותיים ולימודים ארוכים". כן נטען כי התובע מנוע מלטעון כנגד הסירוב לשלוח אותו ללימודי ישיבה (בשנת 2000) וללימודי משפטים וראיית חשבון (בשנת 1988) וזאת מחמת התיישנות.

באשר לטענה כי דירת המגורים של התובע ומשפחתו לא הורחבה, ראשית טוען הקיבוץ כי התובע חזר בו מגרסתו הראשונית, עת הודה כי הדירה אומנם שופצה והורחבה אלא שהדבר נעשה רק לאחר עזיבתו. ביחס לטענה כי מועד השיפוץ נדחה במזיד, משיב הקיבוץ כי סדר השיפוץ נקבע עפ"י וותק וכי הסיבה לכך שרוב הדירות ברחוב בו התגוררה משפחת התובע שופצו מוקדם יותר, נעוצה בעובדה כי מלכתחילה התובע ומשפחתו קודמו בשיכון ביחס לבעלי ותק כשלהם ושוכנו באזור "הוותיק" בקיבוץ כיוון שמנו תשע נפשות ונזקקו לדירה גדולה יחסית. הקיבוץ טוען כי הטענה בדבר היקף שיפוץ לא מספק כלל לא הוכחה וממילא עבר ביתו של התובע ומשפחתו שיפוץ בהיקף של למעלה מ-60,000 ₪. בנוסף נטען כי לא עומדת לתובע הזכות לטעון בדבר העדר שיפוץ והעדר הרחבה, שכן עילתה אחר הפסקת חברותו בקיבוץ – דבר אשר הביא להפקעת כל זכות בקשר עם הדירה.

הקיבוץ מוסיף וטוען כי לא הייתה כוונה למנוע מהתובע ומשפחתו קבלת שירותים ותיקונים, ובפועל הוענקו לתובע ואשתו שירותי תיקון על פי דרישה. לטענתו, כל שהתבקש מהתובע ומאשתו הוא לתאם מראש את הגעתם של בעלי המקצוע כדי למנוע כניסתם ללא נוכחות התובע ואשתו. וגם דרישה זו נעוצה בתלונות חוזרות ונשנות מטעם בני הזוג על פריצות וגניבות מדירתם.

דיון והכרעה

23. לא עלה בידי התובע להוכיח את הטענות בדבר אפליה ויש לדחות ראש זה של התביעה. הכלל כפי ששנינו אותוה וא כי המוצא מחברו – עליו הראיה. נטל השכנוע רובץ על כתפיו של בעל הדין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו (ר' ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 290). על התובע להוכיח את כל יסודות עילת התביעה, הן החיוביים והן השליליים, ואין הוא יכול לצאת ידי חובתו בכך שהוא טוען טענותיו, ומצפה מיריבו כי יפריך אותן, מבלי שהוא עצמו מבסס אותן מלכתחילה – והדברים ברורים וידועים.

במקרה דנן, התובע לא הוכיח שהקיבוץ חילק בונוסים לחברים בו. התובע הסתפק באמירה כללית, לפיה "הקיבוץ חילק לפחות פעמיים בונוסים על סך 5,200 ₪ לכל אחד מחבריו, ולתובע לא נתן" (סעיף 81 לסיכומי התובע), ולא סיפק מידע בסיסי, כמו גובה הסכומים שניתנו כבונוס והמועדים בהם ניתנו הבונוסים הנטענים. במצב דברים זה, בהתבסס על הנתונים שנפרשו בפניי, לא ניתן לפסוק לטובת התובע כספים בעניין זה.

24. הוא הדין באשר לאפליה במימון הלימודים. טענת התובע המתבססת על כך שחברים אחרים קיבלו מימון ללימודים בעוד שבקשתו של התובע למימון לימודים נדחתה, אין בה כשלעצמה כדי לבסס עילת קיפוח. כדי לבסס עילה בדבר אפליה, יש להראות כי בעוד שבקשתו של התובע נדחתה, אושרה בקשה למימון לימודים של חבר פלוני, וזאת בהינתן שהוא בעל נתונים דומים כגון אותן שנות וותק של התובע, שהמקצוע שביקש ללמוד הוא המקצוע שהתבקש על ידי התובע (משפטים/ ראיית חשבון / לימודי ישיבה) ועיתוי הבקשה דומה (שהרי תקציב הקיבוץ במועד הבקשה למימון לימודים בוודאי משליך על החלטת הקיבוץ בבקשת מימון). ואולם, לא הובאו נתונים ולא נפרשה תשתית מינימלית בעניין זה.

25. גם בסוגיית הרחבת דירת המגורים ושיפוצה, לא הונחה בפניי תשתית ראייתית מספקת כדי לקבוע שהתובע קופח כטענתו. אין מחלוקת כי סדר הקדימויות של הרחבת הדירות התבסס על וותק וכי דירות אחרות בשורת הרחוב של התובע הורחבו. אולם לא הוכח כי לתובע ולחברי הקיבוץ המתגוררים בשורת הרחוב של ביתו, אותן שנות וותק.

יוער כי הקיבוץ, אשר טוען שההרחבה בוצעה על בסיס ותק, לא מפרט גם הוא מה הוותק הנדרש אלא רק מציין שהתובע לא היה בעל הוותק הנדרש לשם זכאות להרחבה. אכן, ניתן לחשוב על שיקולים נוספים מלבד שנות הוותק שצבר החבר המתגורר בבית, כדוגמת מועד הבנייה של הבית ומספר הנפשות המתגוררות בבית. מ"דף הסבר" מיום 1.1.2001 (נספח 93 לכתב התביעה) עולה כי המזכירות המליצה לשנות את החלטת האסיפה הכללית, לפיה השיפוץ וההרחבה יהיו על פי וותק החבר, מהטעמים הבאים: "הראשונה באם השיפוץ וההרחבה יהיו לפי ותק הרי לזמן ארוך הקיבוץ כולו על כל שכונותיו יהיה בהליך בניה דבר שיפגע בהכרח באיכות החיים. השניה בתים אשר נבנו לפני שנים רבות וחברים חסרי ותק גרים בהם זמן ארוך לא ישופצו, דבר שיפגע קשות בדיירים. השלישית, הותק אכן מייצג את זכויות החבר בקיבוץ אך הצרכים נגזרים לעיתים לא בהתאם לותק אלא בהתאם למספר הילדים, ולכן אנחנו ממליצים לשנות ההחלטה". מהחומר המונח לפניי עולה כי החלטת האסיפה הכללית לא שונתה וקריטריון הוותק נותר בעינו.

נקודת המוצא היא שקביעת הקריטריונים בדבר זכאות חבר לשיפוץ דירת המגורים שלו נתונה לקיבוץ, אשר במוסדותיו מתקבלות החלטות בשים לב לתקציב העומד לרשותו ופרמטרים נוספים הנתונים בשליטתו ובידיעתו הבלעדית של הקיבוץ.
בית המשפט יתערב בהחלטות מעין אלו במשורה ואך במקרים בהם ההחלטה אינה סבירה באופן קיצוני ויש בה כדי לפגוע בכללי הצדק הטבעי – דבר שלא הוכח במקרה שלפניי. לעניין התערבותו של בית המשפט ב"החלטות פנימיות" של הקיבוץ יפים הדברים הבאים:
"היקף הביקורת השיפוטית שתופעל על-ידי בית-המשפט ומידת ההתערבות בהחלטות האספה הכללית של קיבוץ אינם אחידים ותלויים בטיב ההחלטה העומדת לביקורת. הביקורת תופעל במישור הפרוצדורלי, במישור המהותי ובמישור הנורמטיבי. כעיקרון, יש לנהוג בריסון ובאיפוק בהפעלת הביקורת השיפוטית. התערבות שיפוטית מופרזת בהחלטות האספה הכללית, או בכוחה של האספה הכללית להטיל סנקציות על חברי קיבוץ בגין אי-ציות להחלטותיה או הפרת אורחות חיי הקיבוץ, מכרסמת בכוחו של הקולקטיב הקיבוצי כלפי חבריו, כוח שבלעדיו לא ניתן לקיים חיים במסגרת השיתופית המתוחמת על-ידי הדין ועל-ידי תקנון הקיבוץ. בידי חברי הקיבוץ, "בני המשפחה" הקיבוצית, הכלים הטובים ביותר לשפוט אם מעשיו של חבר "פוגעים ביסודות הקבוצה, במטרותיה או בארחות חייה" (סעיף 35(ב) לתקנון). עם זאת ככל שפגיעתה של ההחלטה בחבר קשה יותר, וככל שהיא פוגעת בזכויות הראויות להגנה, ובייחוד בזכויות יסוד, כך ייטה בית-המשפט להרחיב את היקף הביקורת שיפעיל..." (ע"א 8398/00 יונה כץ נ' קיבוץ עין צורים (ניתן ביום 1.10.2002).
בענייננו, התובע לא סיפק נתונים מינימליים, כגון מספר נפשות בבית, מספר חדרים בבית, מועד הבנייה של הבית, שיפוצים ש נערכו בבית אם בכלל וכו'. אין גם נתונים ביחס לבתים האחרים. בהעדרם של אלה, אין בידי ל בחון באופן ראוי האם החלטת הקיבוץ שלא להרחיב את ביתו של התובע מפלה אותו לרעה אואינה סבירה באופן קיצוני, המצדיק פסיקת פיצוי.

26. באשר להוצאות נישואי ילדים, אין מחלוקת כי משפחה שבה רק הורה אחד הוא חבר קיבוץ מקבלת, בעת נישואי ילד, מחצית מהתקציב שמקבלת משפחה בה שני ההורים חברי קיבוץ. אין אני נדרשת להתחבט בשאלה האם ההסדר ראוי אם לאו, שכן נישואי שלושת ילדיו של התובע התרחשו לאחר שחברותו של התובע בקיבוץ נפסקה ומכאן שאין לתובע כל מעמד לתבוע בגין עילה זו. זכות העמידה נתונה לאשתו של התובע ובהיותה חבר ת קיבוץ על הדיון להיערך במסגרת המנגנון ליישוב סכסוכים המוגדר בתקנון הקיבוץ. למעלה מן הצורך יצוין כי התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, שיש מי שקיבלו את מלוא תקציב הוצאות הנישואין כאשר רק הורה אחד היה חבר קיבוץ.

פרק ג': הקיבוץ מנע מהתובע לנהל את תביעתו בגין תאונת העבודה באופן עצמאי

27. טענות התובע

בגין תאונת העבודה שאירעה לתובע ביום 20.4.1988 הגיש התובע תביעה כנגד חברת הביטוח וכנגד הקיבוץ, אשר הסתיימה בהסדר פשרה. לטענת התובע, הקיבוץ השתלט על ניהול התביעה בכך שמנע מהתובע להיפגש עם עורך דינו (עו"ד משיח) וכל ההתכתבות ב עניין ניהול התובענה הייתה בין גזברות הקיבוץ לבין בא כוחו של התובע. כן מוסיף התובע כי צביקי פורת, מנציגי הקיבוץ (באותה עת - מרכז ועדת חברים), פנה אליו בשם הקיבוץ והבטיח לו שהקיבוץ ידאג לו "לכל צרכיו, לכל ימי חייו" ולכן לא משנה לו מהות הפשרה, אולם הבטחות אלו התבררו כהבטחות שווא. בסופו של דבר נחתם הסכם פשרה לפיו יקבל התובע פיצוי מגוחך, לשיטתו, בסך 12,000 ₪. לדידו של התובע, הקיבוץ השתלט על האוטונומיה הרצונית שלו ושלל ממנו את הזכות להחליט על ניהול תביעתו ללא לחצים, ללא איומים וללא הבטחות שווא, ובכך הפר הקיבוץ את סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיו אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת.

התובע מוסיף וטוען כי הקיבוץ נהג באותה שתלטנות, המבטלת את האוטונומיה הרצונית של התובע, גם בתביעתו של התובע כנגד הביטוח הלאומי בגין תאונת העבודה שאירעה לו. אלמלא אותה שתלטנות, שהובילה למחיקת התביעה, היה התובע, כך לשיטתו, זוכה להכרה בנכויותיו. בטענה זו נסמך התובע על כך שלאחר שעזב את הקיבוץ הגיש עררים לביטוח לאומי בכוחות עצמו וזכה בתביעותיו בביטוח הלאומי (הוכרה נכות צמיתה בשיעור 69%). התובע סבור כי אם היה הקיבוץ מאפשר לו לנהל את התביעה שהגיש כנגד חברת הביטוח וכנגד הקיבוץ, היה זוכה גם בתביעה זו כפי שזכה בתביעה בביטוח הלאומי.

לשיטתו של התובע, זכות התביעה של התובע כנגד הקיבוץ קמה לו ממועד הפסקת החברות, ולכן זכותו לתבוע את הקיבוץ על ששלל את האוטונומיה הרצונית שלו בניהול ההליכים המשפטיים טרם התיישנה.

התובע טוען כי יש להכיר בפגיעה באוטונומיה כנזק שאינו ממוני ולחייב את הקיבוץ בסך 350,000 ש"ח .

28. טענות הקיבוץ

הקיבוץ, מצידו, גורס כי הטענה כי צביקי פורת שיכנע את התובע לחתום על הסדר הפשרה – תוך מתן הבטחה כי הקיבוץ ידאג לתובע ל" כל צרכיו, כל ימי חייו" – הופרכה באמצעות עדותו של צביקי פורת, אשר הבהיר כי פעל בהתאם להמלצת עורך הדין ובהתחשב בחוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט .

הקיבוץ מוסיף כי מחומר הראיות מצטייר שהתובע היטיב לתעד את טרוניותיו, אולם חרף זאת לא נמצא כל תיעוד מזמן אמת בדבר אותה הבטחה נצחית וגורפת, לרבות לא בהודעת העזיבה של התובע.

בנוסף, התובע בחר בזמן אמת שלא לעתור לבית המשפט בבקשה למשוך את הסדר הפשרה עליו חתם מחמת עושק או כפייה או הטעיה ואף לא העלה טרוניה בעניין בכל אותם אלפי המכתבים ששלח לגורמים בקיבוץ, ומכאן טענת הקיבוץ כי התובע מושתק ומנוע מלטעון טענה בהקשר זה, שממילא התיישנה זה מכבר.

עוד נטען כי אין כל היגיון בגרסתו של התובע. ראשית, אין הגיון בכך שהקיבוץ ישכנע את התובע לוותר על תביעה בעלת סיכויי הצלחה ממשיים, שעה שהפיצוי שיתקבל ייכנס אל קופת הקיבוץ. שנית, אין היגיון כי באותה עת – שנת 1991, כשנתיים לפני שהחל התובע לסבול, לשיטתו, מהתעמרות ראשי הקיבוץ – הגיעו הצדדים לדון בסיטואציה חריגה שלא ניתן היה לצפות אותה באותה תקופה, ולפיה התובע יעזוב את הקיבוץ.

באשר לטענה בדבר שלילת האוטונומיה הרצונית של התובע, הקיבוץ משיב כי מדובר בטיעון חדש המהווה הרחבת חזית אסורה, לאחר שהתובע הצהיר מפורשות בכתב הטענות המתוקן ובתצהירו כי הוא זונח טענותיו הנזיקיות בשל תאונת העבודה משנת 1988 מחמת התיישנות והשתק עילה. עם זאת, מפנה הקיבוץ למכתב ששלח התובע לעו"ד משיח, שייצג אותו בתביעה, ביום 7.4.1991 וממנו מבקש ללמוד כי התובע פנה לעורך הדין בכל עת שחפץ. כן מוסיף הקיבוץ כי מהתנהלות התובע לאורך התביעה דנן ובדיונים שהתקיימו ניתן לראות כי אין מדובר באדם מוחלש אשר היה מקבל עליו כגזירה את מרותו של הקיבוץ אלא באדם משולח כל רסן המביע דעותיו אשר לא היסס לעשות זאת גם בזמן אמת.

דיון והכרעה

29. אין בידי לקבל את טענת התובע בדבר הפגיעה באוטונומיה. ראשית, התובע לא הגיש תביעה לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בטענה לפגם בכריתה. נקודת המוצא היא איפוא כי ההסכם נערך כדין והוא שריר וקיים. התביעה דנן היא נסיון להתגבר על פסק דין חלוט ולעקוף את ההלכה לפיה הדרך הדיונית היא לתבוע את ביטול ההסכם (ר' למשל ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארגון ההגמון (ניתן ביום 17.9.2007, פסקה כ"ח ). העלאת טענות בדבר פגיעה באוטונומיה, מבלי לתבוע את ביטול ההסכם, מעוררת איפוא קושי.
שנית, יש לזכור גם כי הסכם הפשרה נחתם בשנת 1991. מאז ועד הגשת התביעה חלפו 18 שנים. בחלוף זמן כה ממושך, העילה התיישנה, ולמצער קמה ההנחה כי אפילו נפל פגם בכריתה (ואינני קובעת זאת) התובע השלים עמו וויתר על זכות הביטול (ראו והשוו ע"א 3230/14 פלוני נ' קיבוץ מעברות אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית (ניתן ביום 7.9.2015, פסקה 22).

30. שלישית, לגופו של עניין, לא הוכח (ולמעשה גם לא נטען) שהתובע לא היה מסוגל לקבל החלטות בעת ניהול התביעה, ובכלל זה לסרב להסכם הפשרה שהוצע. סיום ניהול התובענה היה כפוף להסכמה של התובע להסכם פשרה ולחתימתו על גבי ההסכם כפי שאירע. אומנם צביקה פורת אישר בחקירתו כי שיכנע את התובע לחתום על הסכם הפשרה (פרוט' מיום 24.5.16, עמ' 52, שורה 28-29), אולם איני מוצאת כי שכנוע זה עולה כדי שלילת האוטונומיה של התובע. ההחלטה בסופו של דבר הייתה נתונה בידי התובע בלבד , אשר לא נשלל כושרו לבצע פועלולמשפטיות ולא הוכח כי כושרו נפגע בשל לחצים, מצוקה או השפעה בלתי הוגנת.

פרק ד': התנהגות פוגענית ומתעמרת מצד הקיבוץ במהלך חברות התובע בקיבוץ

טענות התובע

31. לאורך כל כתבי בי-הדין שהגיש התובע פורש הוא תמונה, לפיה ראשי הקיבוץ עשו כל שלאל ידם (ואף הצליחו) להשפיל אותו עד עפר ולהמאיס עליו (ועל אשתו) את החיים בקיבוץ, עד שלא יכול היה לסבול ולשהות בחברת חברי הקיבוץ. לטענתו , חברי הקיבוץ התעללו בו על ידי אפליות בכל תחומי החיים; נידוי וחרם בחיי היומיום בקיבוץ; בידוד חברתי ושלילת הזכויות הבסיסיות לקבלת עזרה רפואית ומכשיר שמיעה בפרט. מכאן הטענה כי הקיבוץ פגע קשות בזכויות הבסיסיות והיסודיות של התובע כאדם, כפי שמעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בהקשר זה מפרט התובע מאורעות שונים הנפרשים על פני מרבית שנות חברותו בקיבוץ.

לטענת התובע, בשנת 2002 מינה הקיבוץ צוות מיוחד, "צוות זרובבלי", שתפקידו לגרום לגירושם של התובע ובני משפחתו. לביסוס טענתו מפנה התובע לשני פרוטוקולים של ישיבות מזכירות הקיבוץ, מיום 9.12.2005 ומיום 16.12.2005, שם נאמר " לפני כשבועיים החליט הצוות לשנות אסטרטגיה ולהפעיל יותר לחץ על המשפחה...דוד הסביר מה ההצעה ברמה הטקטית אם ברצוננו לפעול לכיוון הוצאת חברים מהקיבוץ לפי התקנון". למחרת הישיבה האחרונה, ביום 17.12.2005, התקבלה החלטה בקרב אסיפת החברים ולפיה יש לאמץ את החלטות "צוות זרובבלי" בדבר הפקעת חברותו של התובע אולם כל זאת מבלי שניתנה לתובע אפשרות להשמיע את עמדתו. סמיכות הזמנים בין החלטת צוות זרובבלי לבין אסיפת החברים מעידה, לטענת התובע, על כך שלא היה פרסום של האסיפה וזאת כדי למנוע מהתובע להשתתף בה. לשיטתו של התובע , מדובר בהחלטה שרירותית ללא כל נימוק והמניעים להחלטה היו גזעניים ורווים שנאת חינם כלפי התובע. בכך הפר הקיבוץ את זכות השימוע שהיא מכללי הצדק הטבעי ואת סעיפים 2 ו-4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ויש לחייבו בגין נזק שאינו ממוני בסכום 300,000 ₪.
התובע מפרט כי עובר לישיבות הנ"ל, התקיים שיג ושיח בין התובע ואשתו לבין נציגי הקיבוץ, שאז הועלתה הצעה מטעם הקיבוץ כי אם התובע ואשתו יודיעו על רצונם לעזוב, הקיבוץ יתן להם כספים שיאפשרו להם לחיות ברמת חיים מכובדת. מי שתיווך בין משפחת התובע לקיבוץ היה מר צרפתי, ממונה מטעם "הקיבוץ הדתי", אולם עם שליחת דרישות התובע ומשפחתו לקיבוץ באמצעות הממונה, הקיבוץ חזר בו מהסיכומים , כך שנפסק המשא ומתן והממונה מטעם הקיבוץ הדתי פרש מהתיווך. בהמשך התחדש המו"מ בין הצדדים באמצעות באי כוחם דאז , אולם בהשפעת חבר קיבוץ (עו"ד וינשטיין) הקיבוץ חזר בו שוב מכל הסכמותיו, ואז התברר שמטרת הקיבוץ היא להוציא את התובע מהקיבוץ ללא זכויות. בהמשך לכך, יזם הקיבוץ את עזיבת התובע על ידי נידוי וחרם , כך לטענת התובע.

לשיטתו של התובע, הקיבוץ החל להפעיל אמצעי לחץ לגירושו כאשר דרשו נציגי הקיבוץ מהתובע לעבוד בשער הקיבוץ (בתאריכים 18.12.2002-15.1.2004, מידי יום בין השעות 07:00-16:00), וזאת במקביל לעבודתו במחלקת הבניה ולעבודות האחרות כפי שתוארו לעיל. לטענת התובע, הצבתו בשער הקיבוץ עומדת בניגוד לכישוריו המקצועיים; בניגוד להמלצות הרופאים כי התובע יעבוד בעבודה משרדית בלבד וכי חשיפתו לרעש גורמת לו להפרעה מידית ניכרת (בשער הקיבוץ עוברות מידי יום משאיות, טרקטורים, שופלים וכיוצ"ב ובכך גרם הקיבוץ נזק לבריאותו ולשמיעתו של התובע); ובניגוד לתקנון העבודה של הקיבוץ הקובע כי יש להתחשב ברצונו של החבר. בנוסף, החל מחודש דצמבר 2005 חייב הקיבוץ את התובע לעבוד בחדר האוכל בשעות הבוקר המוקדמות, שעה בה יש רעשים במקום, וזאת למרות שהתובע לא שהה בקיבוץ כבר מיום 29.5.2005. הקיבוץ חייב את התובע לעבוד הרבה מעבר למגבלותיו הרפואיות, שאף הוכרו על ידי המל"ל, והכל כחלק מהתעללות הקיבוץ בתובע.

התובע טוען כי גורמים שונים בקיבוץ פתחו מכתבים של התובע ומנעו הגעתם ליעדם. בכך הפר הקיבוץ את סעיף 7(ד) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - "אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו...".

התובע טוען כי הקיבוץ ביצע האזנות סתר לשיחות הטלפון שהתקיימו בבית התובע ומשפחתו וזאת על ידי חיבור קו טלפון נוסף מביתו של התובע לביתם של גורמים אחרים בקיבוץ.

התובע טוען כי הקיבוץ מחק את חופשותיו שלא כדין. הטענה היא כי הקיבוץ, אשר נוהג להמציא לכל חבריו דו"ח בדבר חופשות שצברו מידי שנה, הפסיק להמציא דו"ח זה לתובע בשנת 2001. התובע טוען כי בפעם האחרונה שקיבל מהקיבוץ דו"ח חופשות עמדו לזכותו 118 ימי חופשה, וכי ממועד זה ועד עזיבתו את הקיבוץ (בשנת 2006) היה זכאי ל-126 ימי חופשה וניצל בתקופה זו רק 50 ימים. מכאן הטענה כי על הקיבוץ לזכות את התובע ב-194 ימי חופשה, כאשר שווי יום חופשה הוא 300 ₪, ובסה"כ 58,200 ₪.

טענה נוספת היא כי התובע היה זקוק לטיפול שיניים, לרבות שתלים, אך הקיבוץ מימן לו אך "טיפול כללי". התובע טוען כי שילם מחשבונו הפרטי 18,696 ₪ על טיפולי שיניים ויש לחייב את הקיבוץ בהשבת תשלום זה לתובע.

לטענתו של התובע, הקיבוץ סירב לממן לו פסיכולוג שיקומי ומקצועי חרף ההמלצות של המרכז למיון והכוון מקצועי לטיפול כזה עבור התובע. נטען כי בשל העדר טיפול, מצבו הנפשי של התובע הידרדר ולראיה מצרף התובע סיכומי ביקור שלו אצל רופא הקיבוץ. נוכח זאת טוען התובע כי טופל אצל הפסיכיאטר פרופ' שפירא באופן פרטי, שלא דרך הקיבוץ. עוד נטען כי התובע ביקש הקצבה לקבלת טיפול רפואי אלטרנטיבי אך נדחה על ידי הקיבוץ , בטענה שאין לכך תקציב וזאת בעוד שהקיבוץ פרסם מאוחר יותר הודעה כי ישנם 55,000 ₪ רזרבה וביקש מחברי הקיבוץ הצעות להוצאתם.

התובע טוען כי לאחר תאונת העבודה שאירעה לו (בשנת 1988) נזקק להרכיב שני מכשירי שמיעה באופן קבוע, אולם בשבע-שמונה השנים הראשונות מאז הפגיעה סיפק לו הקיבוץ רק מכשיר אחד ובנוסף לא אפשר לו להחליף את המכשירים בתדירות שהיה זקוק לה. כמו כן נטען כי בשנת 2004 נגנב מדירת התובע בקיבוץ מכשיר שמיעה וחברת הביטוח שילמה לקיבוץ פיצוי על כך אולם הקיבוץ סירב לרכוש בכספי הפיצויים מכשיר שמיעה לתובע. הטענה היא כי התובע זקוק לזוג מכשירי שמיעה חדשים, שמחירם הממוצע הוא 12,703 ₪, כל שנתיים-שלוש, ולכן בעבור 20 שנה שבהן נמנע הקיבוץ מתשלום זה, עליו לשלם לתובע 125,624 ₪.

בנוסף טוען התובע כי היה זקוק לטיפול אצל מומחה לרעשים באוזניים ("טינטון") - ד"ר שמש – אך הקיבוץ מימן לתובע רק טיפולים אחדים ולאחר מכן סירב בטענה כי הטיפול אינו כלול בסל הבריאות. לשיטתו של התובע, חלה על הקיבוץ חובה לממן הטיפול גם אם התובע לא היה נפגע בתאונה בקיבוץ.

32. בגין הסבל, ההשפלות והנזק הנפשי המתואר לעיל (סעיפים 6, 7 ו-8) מבקש התובע לחייב את הקיבוץ בסכום של 150,000 ₪ בתוספת הכספים ששילם עבור טיפולי השיניים (18,696 ₪) ובעבור רכישת מכשירי שמיעה (125,624 ₪), ובסך הכל 294,320 ₪.

33. יצוין כי התובע מגולל עוד מקרים רבים של אפליה ונידוי הבאים לידי ביטוי באירועים השזורים בחיי היומיום בקיבוץ, כגון מחיקת שמו מרשימת הטיול השנתי של הקיבוץ ; הסרת שם המשפחה משולחנם הקבוע בחדר האוכל; חסימת דרכו של התובע לנשק ספר תורה במכוון; התעלמות חברי הקיבוץ כאשר התובע קרא להם לשלום; סירוב לקחת את התובע ברכבי הקיבוץ מהקיבוץ ואל הקיבוץ; הפליה והשפלה ע"י האחראי לחלוקת "ארבעת המינים"; מניעת התובע מלדבר באסיפות הכלליות וכיוצ"ב. לשיטתו של התובע, הקיבוץ הפר ברגל גסה את זכויותיו הבסיסיות והחוקתיות , הקבועות בסעיפים 2, 4 ו-7(א)-(ד) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ויש לחייבו בגין נזק שאינו ממוני בסכום 500,000 ₪.

34. טענת התובע היא כי כל האמצעים המתעללים שנקט הקיבוץ כדי לגרשו, אשר פורטו לעיל, גרמו להידרדרות מצבו הבריאותי (הגופני והנפשי) של התובע עד כדי מחשבות אובדניות. רק עם ריחוק מסביבת הקיבוץ השתפר מצבו של התובע, כך לטענתו, ולראיה מפנה התובע לסיכומי ביקור של רופאים שונים, ביניהם רופא הקיבוץ ופסיכיאטר.

טענות הקיבוץ

35. הקיבוץ טוען כי גרסאות העדים מטעמו שמטו לחלוטין את הקרקע תחת טענות הקיפוח והנידוי השונות ומעדותם עולה כי הקיבוץ גילה רגישות וסבלנות אין קץ לנוכח מצבו הבריאותי והנפשי של התובע. כן הודגש כי התובע ומשפחתו מעולם לא ערערו בפני האורגנים המוסמכים בקיבוץ כנגד כל החלטה שהתקבלה בעניינם, על אף שהיו מודעים לזכותם לעשות כן, ואשת התובע מאשרת הדבר בחקירתה.

36. כן טוען הקיבוץ כי התובע בחר שלא לזמן דמויות רלוונטיות לשיטתו, אותן העלה כבר בכתבי טענותיו הראשונים וחזר על שמותיהם לאורך דיוני ההוכחות וגם בסיכומיו. מחדל זה מקים, לטענת הקיבוץ, חזקה לפיה לו היה התובע מזמנם היו מפריכים את גרסתו, שכן הלכה היא כי הימנעות מהצגת ראיה לא רק שהיא מחלישה את טענות בעל הדין, אלא היא מחזקת את טענות בעל הדין שכנגד.

37. לשיטתו של הקיבוץ, לא היה כל אקט של גירוש. עסקינן בהחלטה מוגמרת ושקולה של התובע, שהתבשלה ונתגבשה מבעוד מועד לעבור להתגורר בירושלים בעקבות המלצות רפואיות שקיבל. להוכחת טענתו מפנה הקיבוץ למסמכים שונים שהוגשו מטעם שני הצדדים ולעדויות שנשמעו בתיק. כך מתייחס הקיבוץ לנוסח הודעת העזיבה (המעיד כי מדובר בעזיבה רצונית ומתכוננת תוך שהתובע מבין את השלכות העזיבה); לעובדה כי רעיית התובע – שסבלה על פניו מאותו יחס מקפח ומפלה ושננקטו כנגדה אותם "הליכי גירוש" – נותרה חברת קיבוץ עד עצם היום הזה; לכך שהודעת העזיבה נמסרה בחלוף תקופה של למעלה משנה במהלכה התובע התגורר מחוץ לקיבוץ וכי במהלך תקופה זו הפציר בו הקיבוץ לשוב ולקיים חובותיו וכן העמיד לרשותו את הסכומים המגיעים לו כחבר קיבוץ.

הקיבוץ מוסיף וטוען כי על פי כללי העזיבה, דין חבר היוצא את הקיבוץ מרצונו כדין חבר המוצא מן הקיבוץ לעניין זכויות לעת עזיבה וזכויות אלה מוגבלות לקבלת דמי עזיבה וקצבה חודשית ותו לא. מכאן נטען כי גם אם התובע היה מוכיח שאכן גורש מהקיבוץ ולא עזב מרצונו החופשי, הדבר כשלעצמו אינו מקים לו זכויות עודפות החורגות מהסכומים שקיבל על פי כללי העזיבה.

38. הקיבוץ מוסיף וטוען כי ההודעה על מועד קיום האסיפה הכללית, במסגרתה התקבלה ההחלטה על הפקעת חברותו, פורסמה בלוח המודעות בקיבוץ כמקובל אולם באותה עת התגורר התובע מחוץ לקיבוץ. במצב דברים זה, ככל שהתובע לא עודכן בדבר הישיבה כנטען על ידו (טענה המוכחשת) אין לו להלין אלא על עצמו.

39. לשיטתו של הקיבוץ, יש לסלק גם את הטענה בדבר זכות התובע לימי חופשה מחמת היעדר עילה, וזאת בהתבסס על שני טעמים: ראשית, לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין הקיבוץ לבין חבריו; שנית, ההסדר הקיבוצי כלל אינו מאפשר פדיון ימי חופשה. בנוסף, לשיטתו של הקיבוץ, התובע לא הוכיח קיומם של ימי חופשה צבורים. אפילו היו לו ימי חופשה, טוען הקיבוץ כי אלו נוצלו במלואם ואף מעבר לכך, שכן אין מחלוקת כי התובע שהה מחוץ לקיבוץ תקופה של 14 חודשים בטרם הודיע על הפסקת חברותו ותקופה זו, אשר, כאמור, הובאה בחשבון ביחס לוותק שלו בקיבוץ, הביאה גם לניצול ימי החופשה (המוכחשים).

40. לטענה כי התובע נדרש לעבוד בשער הקיבוץ, משיב הקיבוץ כי השימוש במונח "דרישה" והצגתה כאילו היא היוותה אמצעי לגירוש מופרכים מאליהם, שעה שהתובע התעלם במופגן מהצעת שיבוצו בשער במשך למעלה משנתיים ולא עמד בשער הקיבוץ יום בחייו.

41. עוד טוען הקיבוץ כי התובע מושתק מלהעלות הטענה כי נמנע ממנו טיפול רפואי ושיקום נפשי ומקצועי וזאת מחמת שיהוי, וויתור, התיישנות ומניעות, שכן התובע לא ערער בזמן אמת על אותן החלטות מקפחות שמנעו ממנו טיפול הולם (לטענתו) בזמן אמת.

42. הקיבוץ מוסיף כי רבות מטענות התובע התיישנו (כפי שיפורט בהמשך) ויש לסלקן על הסף. לשיטתו של הקיבוץ, אין לראות את מועד הפסקת החברות של התובע כקו פרשת המים, כפי שטוען התובע, שכן התנהלות התובע לאורך ההליך מעידה כי אין מדובר באדם מפוחד שסר למרותו של הקיבוץ ואשר חשש להשמיע דעותיו וטרוניותיו בזמן אמת, אלא באדם שלא היסס להגיש תביעות כנגד הקיבוץ בהיותו חבר קיבוץ, שהתנהל ככל העולה על רוחו והתעלם מחובותיו המפורשות כחבר עפ"י התקנון והנוהג בקיבוץ.

דיון והכרעה

43. בפתח הדברים יצוין כי מבחינת ההתחשבות הכספית על פי כללי העזיבה, אין משמעות מעשית לשאלה אם התובע הוצא מהקיבוץ או יצא ביוזמתו. גם אם יימצא שהתובע הוצא מהקיבוץ, אין לכך השלכות לעניין הזכויות העומדות לו בעת הפסקת החברות. המילה "גירוש", בה השתמש התובע בכל כתבי טענותיו, עניינה הדרך שבה התובע הסתיימה החברות בקיבוץ. התנהגות הקיבוץ כלפי התובע, שעל פי הנטען היתה התנהגות פוגענית, יש לה משמעות ככל שהיא מקימה עילת תביעה נפרדת מההתחשבנות הכספית, בבחינת עוולה נזיקית המזכה אותו בפיצויים מעבר לדמי עזיבה.

44. בטרם אדון בכל אחת מטענות התובע בדבר ההתנהגות הפוגענית שחווה מצד הקיבוץ, יצוין כי, חלק מהאירועים המתעמרים שהתובע טוען להם אירעו לפני זמן רב, והעילה בגינם התיישנה. עסקינן במערכת יחסים שנפרשה על פני כשלושה עשורים וידעה עליות וירידות. מעיון במסמכים שצירפו שני הצדדים, דומה כי עובדה זו עוררה קושי ראייתי הן בהוכחת התביעה והן בהתגוננות מפניה. אולם, כידוע, הנטל חל על התובע בבחינת המוציא על חברו עליו הראיה. אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה ועל כן איני נדרשת להכריע בשאלת ההתיישנות.

45. טענות התובע כי הקיבוץ ביצע האזנות סתר לשיחות הטלפון שהתקיימו בביתו וכי גורמים שונים בקיבוץ פתחו את מכתביו נטענו בעלמא. האסמכתאות היחידות שהוצגו בעניין זה הן תלונות שהגיש התובע במשטרה, אולם אשת התובע מאשרת בחקירתה כי התלונות כולן נסגרו (פרוט' מיום 14.3.16, עמוד 33, שורות 4-5).

46. גם הטענה, לפיה יש לחייב את הקיבוץ בתשלום טיפולי השיניים של התובע, דינה דחיה. האסמכתאות בדבר טיפולי השיניים להם נזקק התובע נושאות תאריכים של השנים 2008-2010, היינו לאחר שהתובע חדל להיות חבר קיבוץ. התובע אומנם טוען שבעת היותו חבר קיבוץ, הקיבוץ מימן לו אך טיפול כללי (ולא שתלים להם נזקק), אולם אין כל אסמכתא ממנה ניתן ללמוד כי התובע נזקק לטיפולי שיניים (מסוג שתלים) בשנים בהן היה חבר קיבוץ ואין אסמכתא אודות הסירוב (הנטען) מצד הקיבוץ לממן את הטיפולים הנדרשים. על כן אין בידי לחייב את הקיבוץ לשאת בתשלומים אלו.

47. באשר למימון מכשירי השמיעה של התובע, מהמסמכים הרפואיים שצירף התובע לכתבי בי- דין מטעמו עולה כי הוא נזקק אומנם לשני מכשירי שמיעה אך אין קביעה באשר לסוג המכשירים המתחייב ולתדירות בה יש להחליף את המכשירים. כך, רופא הקיבוץ מציין בסיכום ביקורו של התובע (מיום 7.2.1994) כי "מומלץ, מעת לעת, לבדוק באם מכשיר השמיעה שבו הוא משתמש הוא האופטימלי" (נספח 91 לכתב התביעה). בנוסף לא הוצגה ראיה לכך שהקיבוץ מימן לתובע רק מכשיר שמיעה אחד. לפיכך איני מוצאת לחייב את הקיבוץ בגין רכיב זה.

48. אין בידי לקבל את הטענה כי הקיבוץ סירב לממן לתובע טיפול אצל מומחה לרעשים באוזניים (ד"ר שמש) שלא כדין. יאיר נוי, עד מטעם הקיבוץ, הסביר בחקירתו כי הנוהל בקיבוץ הוא שטיפולים רפואיים, שאינם בסל הבריאות של קופת חולים, דרושים אישור מוועדת הבריאות, והרי שלפעמים ניתן אישור ולפעמים לא (פרוט' מיום 24.5.16, עמוד 57, שורות 14-20). בענייננו, וועדת הבריאות לא אישרה את הטיפול של התובע אצל ד"ר שמש. עם זאת, לא הוכח, ואף לא נטען בפניי, כי בקשתו של התובע לא אושרה בהתבסס על שיקולים זרים. בחקירתו הבהיר מר נוי כי במצב שבו וועדת הבריאות לא מאשרת את הטיפול הרפואי, יכול החבר לממן את הטיפול מכיסו הפרטי ובנוסף, יש אפשרות לערער על החלטת הוועדה בפני המזכירות. מהחומר המצוי בתיק עולה כי התובע לא הגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית, על אף שזוהי הדרך המקובלת והנהוגה בקיבוץ, כאמור.

49. לכך מתווספת העובדה כי התובע ומשפחתו מעולם לא ערערו על החלטות הקיבוץ בעניינם בהתאם להיררכיה של הגופים הקיימים בקיבוץ, לרבות החלטות אותן מבקש התובע לתקוף במסגרת תביעה זו. אשת התובעת מאשרת הדברים בחקירתה (פרוט' מיום 14.3.16, עמוד 35, שורות 5-18):
"ש. בקיבוץ שלכם יש בעלי תפקידים, יש וועדות, יש מזכירות ומעל כל אלה, יש את האסיפה?
ת. נכון.
ש. חבר שאינו שבע רצון מהחלטה של בעל תפקיד בעניינו, אמור לפנות לוועדה שמעל בעל התפקיד?
ת. כתבנו.
ש. אם הוועדה הזו לא עושה את תפקידה, אותו חבר גם יכול לפנות למזכירות?
ת. נכון.
ש. אם המזכירות גם אם לא עושה כלום בשבילכם, אז אפשר לפנות לאסיפה?
ת. לא פנינו לאסיפת החברים.
תאשרי לי שגם פניה למזכירות הקיבוץ בתלונה על בעל תפקיד או וועדה מסוימת, אינה נמצאת בחומר שלפנינו?
ת. לא פנינו למזכירות. פנינו בכתב לאנשים שנוגעים בדבר, מחלקת בניין למשל, ולא ענו לנו".

הקיבוץ הוא סוג מיוחד של אגודה שיתופית, הפועל באמצעות רשויותיו, שהעיקריות שבהן הן"האסיפה הכללית" ו-"הוועד" (המכונה "מזכירות"). משלא פעל התובע באפקיים שבועים על פי תקנון הקיבוץ, אין להידרש לטענתיו, בוודאי שלא בנוגע לאירועים שהתרחשו לפני שנים ארוכות מאוד.

50. יש לדחות גם את הטענה בדבר זכות התובע ל-194 ימי חופשה. כאמור, אין מחלוקת כי התובע הפסיק להתגורר בקיבוץ בחודש מאי 2005. עם זאת, מכתב העזיבה הרשמי של התובע, אשר נפתח באלו המילים: " בהמשך לעזיבתי לחיות בעלומים מלפני מס' רב של חודשים..", נשלח לקיבוץ אך ביום 11.7.2006. יוצא אפוא כי משך תקופה של למעלה משנה, התובע שהה מחוץ לקיבוץ מבלי להודיע על הפסקת חברותו. אין ספק כי באותה תקופה התובע קיבל תקציב ואין גם ספק שלא עבד חרף דרישת הקיבוץ. מכאן שגם אם נניח כי עמדו לזכותו של התובע 194 ימי חופשה, הרי שאלו נוצלו במלואם.

51. בחומר שלפניי אין בנמצא ראיות ביחס לאפליה ונידוי , שנטען כי באו לידי ביטוי באירועים השזורים בחיי היומיום בקיבוץ. אין כל מסמך כתוב המצביע על ההתנהגות הנטענת וזו אף לא קיבלה ביטוי במסגרת חקירות העדים מטעם שני הצדדים (חקירות אשר התנהלו משך שלושה ימי הוכחות).
אמנם, ניכר כי בתקופה שקדמה לסיום חברותו של התובע בקיבוץ , ובשנת 2005 בפרט, הייתה מתיחות רבה בין התובע לבין גורמי הקיבוץ (ראה פרוטוקול ישיבת מזכירות מיום 9.12.2005; תלונות שהוגשו במשטרה וצורפו כנספחים 116-117 לכתב התביעה). מהתרשמותי, חילוקי הדעות על תנאיי העזיבה וכשלונות של מו"מ (לרבות הליך הבוררות) הביאו להקשחה בעמדות הצדדים ולהקצנה בהתנהלותם . אולם אין בידי לקבוע כי הדברים עולים כדי התעמרות של הקיבוץ בתובע. הדעת נותנת כי כאשר מתגלע סכסוך בין הקיבוץ לבין אחד מחבריו, והצדדים מצויים בקונקפליקט חריף , חל שיבוש מסוים באורחות החיים והמשך החיים במתכונת "המשפחתית" השיתופית הופך קשה. זהו קושי אינהרנטי הטמון בכך שצדדים הנתונים בסכסוך ממשיכים את מסגרת החיים המיוחדת של קיבוץ, בניהול חיי היומיום, ולא ניתן לצפות כי לא יתחולל שום שיבוש באורחות החיים. אך התחושות הקשות, משבר האמון ו חוסר הנוחות, אין בהם כדי להוות התעמרות, השפלה או פגיעה בזכויות יסוד.

52. אוסיף כי העובדה שהקיבוץ פעל להפסקת חברותו של התובע בקיבוץ, אין בה פסול כשלעצמה, גם אם ניתן להניח כי יש בכך מימד של פגיעה בתובע. לעניין זה צוין באחת הפרשות כי "הפסקת חברות, הגם שנחשבת לאקט חמור שנוקט הקיבוץ כלפי חבריו, היא חלק מהסמכויות הנתונות לו, ונקבעו לשם כך הליכים סדורים הכפופים לביקורת שיפוטית (תקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג-1973..." (פרשת קיבוץ מעברות, פסקה 21 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן ). משכך, עצם העובדה כי מוסדות הקיבוץ פעלו להפסקת החברות אינה מקימה עילת תביעה בגין התעמרות או פגיעה בכבוד האדם (ראו פרשת עין צורים, פסקה 22 לפסק דינה של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן).

פרק ה': התחשבנות כספית לעת עזיבת הקיבוץ

התובע טוען כי לאחר גירושו מהקיבוץ, לא שולמו לו דמי עזיבה, פיקדונותיו וקיצבה חודשית להם זכאי מי שעוזב את הקיבוץ. א פרט את הנושאים אחד לאחד.

פיקדונות

53. טענות התובע
התובע טוען כי עם הצטרפותו לקיבוץ מסר לנאמנותו של הקיבוץ כספים שונים, ובכלל זאת דמי שכירות שנגבו בעבור דירתו בטירת הכרמל (בתקופת היותו "מועמד" בקיבוץ); יתרות שנותרו ממכירת דירה זו; קרן ההשתלמות למהנדסים (45,000 ל"י); קרן הפנסיה למהנדסים – קופת הפנסיה שצבר במשך שבע שנים בהן עבד כמהנדס העיר טירת הכרמל (51,286.70 ל"י). לטענתו לא חלה על הפקדות אלו התיישנות ובהתאם לדיני הנאמנות ולסעיף 5 לתקנון הרכוש של הקיבוץ, היה על הקיבוץ לשלם לו את הסכומים שהפקיד בקיבוץ, בצירוף ריבית והצמדה, לא יאוחר משישה חודשים מיום עזיבתו. לטענת התובע, הקיבוץ שילם לו סכום פעוט של 19,145 ₪ מכל הפקדותיו , בעוד שיתרת זכותו, כפי ערכה ביום הגשת התביעה המקורית בתיק זה, היא 237,926 ₪ ולכן יש לשלם לו את ההפרש בין שני הסכומים הללו ( 218,781 ₪) בצירוף ריבית והצמדה כחוק.

יוער, לצורך שלמות התמונה, כי התובע מעלה טענות רבות נוספות באשר לכספים שהתקבלו בקיבוץ בשמו (בשל עבודתו או בשל תאונת עבודה שלו) ואשר יש לראות בהם כפיקדונות, וזאת תוך שהוא מסתמך על דברים שנאמרו לו או לבני משפחתו (לטענתו) ע"י גורמים בקיבוץ. בהסתמך על דברים שנאמרו לו באופן אישי דורש התובע סכום של 185,000 ₪ ולחילופין בגין דברים שנאמרו לב תו יסכה (שלא נחקרה) דורש התובע 160,000 ₪. דרישה זו לא נסתרה מעיני, אולם לא מצאתי לפרט טענות אלה של התובע שכן לא הוצגה ולו ראשית ראיה לאמירות שמייחס התובע ומשפחתו לנציגי הקיבוץ ואלו אף לא הועלו במסגרת החקירות.

54. טענות הקיבוץ
הקיבוץ מצידו הציג מכתב מטעם אחראי ההפקדות בקיבוץ (מיום 28.1.2005), בו מפורטות ההפקדות של התובע ממועד הצטרפותו לקיבוץ . במכתב נאמר כי "בדיון בועדת חברים...התבררו טעויות שנעשו לטובת אברהם בניהול ההפקדה...בסופו של דיון הוחלט להשאיר את הסכום כמו שהוא, כלומר, 6,918 ₪ במחירי 12/90. בין לבין, הם משכו סכומים שונים מההפקדה, לשימוש שלהם, כפי שמצאו לנכון, דבר שבא לידי ביטוי בכרטיס ההפקדה. החל מ-12/97 הפקדות חברים קיבלו גם ריבית וזאת בתנאי שהחבר בעל ההפקדה חותם על הסכם בינו לבין הקיבוץ. משפחת זרובבלי מסרבת לחתום על מסמך זה (הכולל אי תביעות בגין העבר) למרות זאת (ושוב כנראה בטעות) זוכו גם בגין ריבית 12/97-12/2001. כתוצאה מכך היתרה הנוכחית (12/2004) שלהם עומדת על 15,631 ₪".
נמצא, כי לשיטת הקיבוץ היתרה לטובת התובע, בסוף שנת 2004, עמדה על 15,631 ₪ בלבד.

לטענת הקיבוץ יש לדחות את הטענה בדבר העלמת פיקדונות. ראשית, מחמת התיישנות ובהקשר זה מפנה הקיבוץ להחלטתה של כב' השופטת נ' נצר בדיון מיום 12.1.2012, בה נקבע כי "..אם כוונת התובע להתייחס לשורה הסופית העולה מחישוב הזכות בחשבון הפקדונות, כי אז בוודאי שלא תשמע מפי הקיבוץ טענת התיישנות. אך אם יבקש התובע להשיג על רכיב אחד או רכיבים מספר מתוך ההתחשבנות הכוללת, וכאשר עילת התביעה בגין רכיבים אלו התיישנה, לא יוכל התובע להישמע...". הקיבוץ מוסיף כי הסכום שהתקבל בעקבות הסדר הפשרה בתביעה מול חברת הביטוח מעולם לא היה שייך לתובע באופן אישי, בהיותו חבר קיבוץ שיתופי. לדידו של הקיבוץ, הדרישה של התובע לקבלת סכום זה נובעת מסירובו לקבל עקרונות יסוד בשיטת החיים הקיבוצית-שיתופית , וזהו גם הבסיס לתביעתו המצערת.

לגופו של עניין טוען הקיבוץ כי חקירת התובע עצמו שומטת את הקרקע תחת הטענה בדבר פיקדונות שמגיעים לתובע, וזאת מכמה טעמים. ראשית, התובע הצהיר כי לא נותרו כספים ממכירת דירתו שבטירת הכרמל. שנית, התובע הצהיר כי טבלת "תיעוד ההפקדות", שצירף לתצהירו, הוכנה על ידו בדיעבד ומבלי שעמדו בפניו העתקים של השיקים שטען כי מסר לקיבוץ וכי אין בידיו תיעוד על כך שמסר אותה תרשומת תקבולים לגזברות הקיבוץ. שלישית, התובע אישר כי חל רישום כפול בהפקדת סכום של 54,000 ₪.

דמי עזיבה

55. טענות התובע
טענת התובע היא כי לא שולמו לו דמי עזיבה כלל ורק לאחר הגשת תביעה זו, העביר לו הקיבוץ סכום של 100,000 ₪ (ביום 7.12.2009) וסכום נוסף של 81,087.76 ₪ (ביום 1.10.2010). התובע טוען כי הנטל להוכיח כי התשלום ששולם לו הוא בהתאם לכללי העזיבה חל על הקיבוץ , כאדם הטוען "פרעתי". לשיטתו, הקיבוץ סרב במכוון לספק נתונים בדבר חישוב דמי העזיבה , כאשר ידוע לו היטב שהסכום ששולם לתובע רחוק מאוד מהסכום הנדרש על פי כללי העזיבה של הקיבוץ. נטען כי הקיבוץ הפר גם את סעיף 7 לכללי העזיבה, באשר למועד תשלום דמי העזיבה. על פי סעיף 7 לכללי העזיבה, היה על הקיבוץ לשלם לתובע – אשר עזב את הקיבוץ ביום 11.7.2006- החל מיום 10.8.2006 וכך בעשירי לכל חודש, סכום שלא יפחת מהסכום הבסיסי.

בנוסף, על פי סעיף 3(א) לכללי העזיבה, עוזב זכאי לקבל מענק עזיבה בסכום המתקבל ממכפלת הסכום הבסיסי במספר שנות וותק של העוזב. התובע מפנה להגדרה של הסכום הבסיסי שהוא חוצאה חודשית לחבר וטוען כי עלות מחיה של חבר קיבוץ עלומים מגיעה לכדי 15,000 ₪, כך שאם נכפיל סכום זה ב-29 שנות וותקו של התובע בקיבוץ , מתקבל סכום של 435,000 ₪. בנוסף, על פי התוספת השנייה לכללי העזיבה, עוזב שוותקו 29 שנים זכאי לתוספת של 150%, ומכאן הטענה שהתובע זכאי לקבל 652,000 ₪ נוספים – ובסך הכל 1,087,500 ₪. התובע מציג חלופה נוספת לחישוב דמי העזי בה, כך שיתקבל הסכום הממוצע בין עלות המחיה של חבר קיבוץ עלומים – 15,000 ₪ – לבין השכר הממוצע במשק לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - 10,128 ₪ לחודש. לפי חלופה זו הסכום הבסיסי הנטען הוא 12,564 ₪ לחודש. לפי תחשיב זה, על 29 שנות החברות של התובע בקיבוץ הוא זכאי ל364,356 ₪ ובתוספת 150% לפי התוספת השנייה לכללי העזיבה זכאי הוא ל-546,534 ₪ נוספים, ובסך הכל 910,890 ₪. התובע מציין כי מהסכום שייפסק בגין דמי עזיבה יש להפחית 181,000 ₪, שכאמור שולמו לו כ"דמי עזיבה" עם הגשת התביעה דנן.

אם יימצא שהקיבוץ, בשלמו לתובע 180,000 ש"ח, פעל על פי כללי העזיבה, טוען התובע לחילופין כי כללים אלו ממילא אינם עומדים במבחן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הטענה היא כי יש לבטל את כללי העזיבה שכן מעצם היותם "כללים" מעמדם נמוך יותר מ"תקנה" ודינם כדין חוזה בין התובע לבין הקיבוץ. אם עסקינן בחוזה, הרי שיש לבטלו על פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובע כי חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או נוגדים את תקנת הציבור – בטל. לטענת התובע, כללי העזיבה אינם מאפשרים לתובע קיום בדוחק מעבר לשנתיים ולכן יש בהם כדי לפגוע בזכויות הבסיסיות והחוקתיות המוקנות לתובע על פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ודינם בטלות. ככל שמעמדם של כללי העזיבה הוא כמעמד "תקנה", הרי שיש לבטלם משום שהם נוגדים את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וזאת מכוח סעיף 16(4) לפקודת הפרשנות (נוסח חדש) הקובע כי "לא תהא תקנה סותרת את הוראותיו של כל חוק".

56. טענות הקיבוץ
הקיבוץ מבקש לדחות על הסף את הטענה כי כללי העזיבה נוגדים את תקנת הציבור ואת חוקי היסוד וזאת בשל חוסר סמכות. לשיטתו, כללי העזיבה מותקנים על ידי שר העבודה (כיום שר התמ"ת) ומהווים חלק מתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1972, ולפיכך הסמכות להכריז על ביטולן או שינויין נתונה לבג"צ בלבד .

באשר לטענה כי חלה טעות בתחשיב דמי העזיבה של התובע, ראשית משיב הקיבוץ כי מדובר ב"הרחבת חזית" אסורה שכן טענה זו לא נזכרה בכתבי הטענות מטעם התובע. כן טוען הקיבוץ כי מדובר בזכות שהתיישנה. לגופם של דברים נטען כי מדובר בשיעור סטטוטורי על פי קריטריונים קבועים ואחידים שאינם פתוחים לפרשנות או משא ומתן ועל כן יש לדחות את הצעות התחשיב שמציע התובע. שיעורי התשלום קבועים בתוספת לתקנה 19 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 – "כללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ג-1993". בהתאם לאמור בכללי העזיבה , העמיד הקיבוץ את סכום דמי העזיבה של התובע על סך 190,000 ₪ (במחירי חודש יולי 2006) וסכום זה שולם לתובע במלואו צמוד למדד.

הקיבוץ מסביר כי החישוב של דמי העזיבה (מענק) מתבצע ע"י הכפלת הסכום הבסיסי בשנות הוותק של התובע בתוספת מקדם הוותק (המופיע בתוספת השנייה לכללי העזיבה). הסכום הבסיסי מחושב על ידי התנועה הקיבוצית ומפורסם על ידה מעת לעת. לטענת הקיבוץ, הסכום הבסיסי בחודש יולי 2006 (החודש בו עזב התובע את הקיבוץ) עמד על סך 2,908 ₪. נטען כי הוותק של התובע לצרכי דמי עזיבה עומד על 26 שנים, שכן התובע התקבל לחברות בהחלטה של האסיפה הכללית ביום 8.6.1979 ויצא לחופשה חד צדדית בחודש מאי 2005. לפיכך טוען הקיבוץ כי הכפלת שנות הוותק של התובע בסכום הבסיסי והוספת מקדם הוותק על פי התוספת השנייה לכללי העזיבה (1.96) מביאה את סכום דמי העזיבה של התובע לסך של 148,191 ₪ בלבד.

הקיבוץ טוען כי עשה עם התובע חסד בכך שחישב את שנות הוותק של התובע מיום הגעתו של התובע לקיבוץ בפועל, באוגוסט 1977, ואף החשיב לתובע את שנת ההיעדרות שלו מן הקיבוץ ממאי 2005 עדלעזיבתו הרשמית בחודש יולי 2006. בכך הועמד הוותק הפנסיוני של התובע על 29 שנים ואף הסכום הבסיסי הוגדל ב-140 שקלים נוספים. הוספת 3 שנות וותק גם הקפיצה את מקדם הוותק הקבוע בתוספת השנייה לכללי העזיבה מ-19.6 ל-2.14 ומכאן התקבל, לטענת הקיבוץ, סכום גבוה יותר של דמי עזיבה, בסך 189,167 ₪.

באשר לטענת השיהוי בתשלום מענק העזיבה, משיב הקיבוץ כי שיהוי זה נעוץ בהיעדר שיתוף הפעולה המכוון מצד התובע. כן מוסיף הקיבוץ כי נציגיו הפצירו בתובע שימהר להתחשבן ולהסדיר זכויות לעת עזיבה בהקדם וכי הפצרות אלו מגובות בכתובים. כך מפנה הקיבוץ לפנייה יזומה של ב"כ הקיבוץ לב"כ התובע מיום 20.4.2006 בה מבוקש ליידע את התובע ורעייתו כי עומדת לזכותם יתרת הפקדות בסך 16,000 ₪ אותם הם רשאים לקבל בכל עת ובתוך 14 ימים ממועד דרישתם לקבל את הסכום, אולם מעולם לא נתקבלה דרישה מעין זו. הקיבוץ מפנה גם לחקירה של אשת התובע, שם הודתה כי תחילה לא רצו למשוך את הסכום במכוון, נוכח חילוקי הדעות בדבר שיעור יתרת ההפקדות , ולמעשה רק בשנת 2016 היא הודיעה לראשונה על הרצון של בני הזוג למשוך את הסכום.

קיצבה חודשית

57. טענות התובע
לשיטתו של התובע, על הקיבוץ לשלם לו קצבה חודשית בהתאם לסעיף 8 לכללי העזיבה של הקיבוץ. על פי סעיף 9 לכללים אלו, היה על הקיבוץ לשלם לתובע קצבה חודשית בהגיעו לגיל פרישה (המוגדר כגיל 65 על פי כללי העזיבה) לפי 2.3% ממכפלת הסכום הבסיסי במספר שנות הוותק הפנסיוני. הטענה היא כי עד לגירושו מהקיבוץ צבר התובע וותק פנסיוני של 36 שנים אותם יש להכפיל בסכום הבסיסי העומד , לשיטתו, על 15, 000 ₪ כאמור וכן ב- 2.35 על פי כללי העזיבה לעיל – כך שהסכום שמתקבל הוא 12,420 ₪ לחודש. התובע מעלה חלופה נוספת לפיה החישוב ייעשה על פי הסכום של 12,564 ₪ [הממוצע בין "ה שכר הממוצע במשק" (10,128 ₪) ו"הסכום הבסיסי" שמשולם לחברי הקיבוץ (15,000 ₪)] כך שהכפלתו ב- 36 שנות הוותק הפנסיוני של התובע וב2.3% כמתחייב מסעיף 9 לכללי העזיבה, תביא לתשלום של 10,404 ₪ לחודש. נטען כי חרף זאת, התובע קיבל מהקיבוץ (באמצעות קרן הפנסיה "עתודות") סכום פעוט של 2,582 ₪ לחודש. עוד נטען כי התובע הגיע לגיל 65 ביום 15.11.2010 אך בשל מחדלים של הקיבוץ, הפנסיה הפעוטה הנ"ל התקבלה אך בחודש אוקטובר 2013. התובע מוכן להסתפק בכך שהקיבוץ ישלם לו קיצבה חודשית על סך 9,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, וזאת החל מיום שהגיע לגיל 65, דהיינו מיום 15.11.2010 (ותוך הפחתה של הפנסיה הזעומה ששולמה לו עד כה).

58. טענות הקיבוץ
באשר לטענה כי הקיבוץ טעה בתחשיב קיצבת הפרישה החודשית, טוען הקיבוץ כי מדובר בטענה חדשה המהווה "הרחבת חזית" אסורה. לגופו של עניין טוען הקיבוץ כי על פי סעיף 9 לכללי העזיבה, זכאי חבר העוזב את הקיבוץ, החל מהגיעו לגיל פרישה (גיל 65) לקצבה בגובה 2.3% מן הסכום הבסיסי , כפול שנות הוותק הפנסיוני שלו (הוותק הנצבר לאחר גיל 30 ועד העזיבה). הואיל והתובע עזב את הקיבוץ לפני גיל פרישה (קצת לפני גיל 60) הרי שבמקרה זה הוותק הפנסיוני עומד על 26 שנים. מכאן עובר הקיבוץ לחישוב הבא: 26 X0.023X2,908 ומציין כי שיעור הקצבה שמתקבל הוא 1,939 ₪ (במחירי שנת 2006). אלא שגם כאן טוען הקיבוץ כי חישב עבור התובע, לפנים משורת הדין, וותק פנסיוני של 29 שנים ועל כן הקיצבה החודשית שמקבל התובע עומדת על 2,299 ₪ בערכים של שנת 2006. הקיבוץ מבהיר כי גם שיעור הקיצבה החודשית אינו נתון לפרשנות או משא ומתן, בדומה למענק העזיבה.

לשיטתו של הקיבוץ, יש לדחות גם את הטענה כי הקיבוץ איחר בתשלום הקצבה הואיל והתובע הוא זה שלא חתם על הנספחים לצורך שחרור הכספים מקרן הפנסיה "עתודות". כן מוסיף הקיבוץ כי התובע מקבל מקרן "עתודות" קצבה מוגדלת כדי לפצות על האיחור בתחילת תשלום הקיצבה.

תשלום סכום לרכישת דירה חלופית למגורים בקיבוץ

59. טענות התובע
לטענת התובע, מאז גירושו מהקיבוץ הוא חי במחסן תת קרקעי הצמוד לחדר הסקה, שאינו ראוי למגורים ואשר הביא להחמרה במצבו הבריאותי. בהקשר זה מציג התובע תמונות של המקום בו הוא מתגורר וכן סיכומי ביקור אצל רופאים שונים.

לשיטת התובע הוא רכש זכות לקבל דירה סבירה באזור סביר מכמה טעמים: ראשית, נוכח גירושו מהקיבוץ בחלוף 29 שנות עבודה . הטענה מתבססת על הנחת התובע אי אלמלא החברות בקיבוך, היה רוכש דירה במהלך השנים ומחזיק כיום דירה בבעלותו; שנית, מעצם העובדה שהתובע התגורר בדירה בקיבוץ במשך 30 שנים קמה לו זכות קניינית או לפחות זכות שביושר. שלישית, בזמן שהיה התובע חבר קיבוץ התקבלה החלטה במינהל מקרקעי ישראל לשייך דירות וחלקות אדמה לחברי הקיבוצים ובעקבותיה אף הכין הקיבוץ תכנית מתאר. לטענת התובע, אין לפגוע בזכותו לדירה הן לאור סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ("אין פוגעים בקניינו של אדם") והן לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. בהתאם לכך מבקש התובע לחייב את הקיבוץ לשלם לו סכום של 1,350,000 ₪ (בצירוף הפרשי הצמדה למדד יוקר הבניה מיום 7.10.2015) ל רכישת דירה בת 4 חדרים באזור רמת בית שמש או בסביבה דומה.

באשר לסכום הדירה נסמך התובע על חוות דעת מומחה – שמאי מקרקעין – אשר הוגשה מטעמו ביום 12.10.15. יצוין כי ביום 20.10.2015 הורתי, לבקשת הקיבוץ, על הוצאת חוות הדעת מהתיק מהטעם שחוות הדעת לא הוגשה במועד שנקבע להגשת ראיות התובע. בדיון מיום 8.12.2015 ביקש ב"כ התובע כי אעיין מחדש בהחלטתי הנ"ל ולחילופין שימונה שמאי כמומחה מטעם בית המשפט כדי להגיש חוות דעת בשאלה של עלות דירת מגורים בת 4 חדרים ברמת בית שמש. דחיתי את שתי הבקשות, אולם קבעתי כי " ככל שהתובע יעבור את המשוכות של קביעת החבות וישכנע את בית המשפט כי המדור החלופי הוא דירת 4 חדרים ברמת בית שמש, תישקל בקשתו להגשת חוות דעת או מינוי מומחה מטעם בית המשפט".

בנוסף מבקש התובע לחייב את הקיבוץ לשלם עבור הוצאות רכישת הדירה (מיסים ושכ"ט עו"ד) ועבור רכישת אביזרים ומוצרי חשמל, וזאת בסך של 70,000 ₪ או כל סכום אחר שייראה לבית המשפט.

60. טענות הקיבוץ
הקיבוץ מדגיש כי עסקינן בקיבוץ שיתופי, אשר שיוך דירות, הפרטה או הליכי שינוי אחרים לא רק שלא נדונו בעבר אלא אינם מצויים על סדר היום גם לעת הזו. הקיבוץ מוסיף כי מדובר בתיאור מצב עובדתי המתרחש אצל קיבוצים אחרים וכי החלטות המינהל קובעות כללים לגבי ההסדרים שיחולו במקרה בו הקיבוץ יחליט על שיוך דירות לחברים – דבר שלא קרה בקיבוץ עלומים ולכן בענייננו אין כל רלוונטיות להחלטות המינהל.

עוד טוען הקיבוץ כי אין מקום לקבלת פיצויי הסתמכות ופיצויי קיום כפי שמבקש התובע, ובוודאי שלא במקביל. באשר לפיצויי קיום, הקיבוץ טוען כי אין לפסקם שכן התובע כשל מלהוכיח כי העזיבה נכפתה עליו. ביחס לפיצויי ההסתמכות נטען כי אלה לא הוכחו ובנוסף הם מושתתים על הנחות ספקולטיביות הרחוקות מהמציאות, בפרט לנוכח מצבו הבריאותי של התובע ומגבלותיו הרבות משך השנים. מעבר לכך נטען כי משעה שהצטרף התובע מרצונו כחבר קיבוץ, הפיצוי המבוקש על ידו בשם אינטרס ההסתמכות מהווה עשיית עושר ולא במשפט.

דיון והכרעה

61. בפתח הדברים ייאמר כי שאלת החוקתיות של כללי העזיבה איננ בסמכות בית משפט זה . כללים אלו מצויים בתוספת הראשונה לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973, ומכאן שהסמכות לבטל או לשנות אותן נתונה לבג"צ בלבד. הדיון בדבר ההתחשבנות הכספית בין הצדדים יתבסס, אפוא, על כללי העזיבה ולא יחרוג מהאמור בהם .

62. באשר לטענת הקיבוץ בדבר "הרחבת חזית" אסורה, אכן הטענה כי נפלה טעות בתחשיב דמי העזיבה ובתחשיב הקיצבה החודשית לא נטענה בכתב התביעה. עם זאת, איני מוצאת מניעה לדון בתחשיבים גרידא ובנפקות העיתוי של התשלומים . אינני נדרשת לטענות עובדתיות או משפטיות חדשות, הן משום שמדובר בהרחבת חזית והן משום שאין בהן ממש. יחד עם זאת, אני מוצאת מקום לערוך בחינה של יישום כללי העזיבה ותשלום הפרשים, שעה שאין מחלוקת כי דמי העזיבה לא שולמו לתובע בסמוך לסיום חברותו והקיבצה החודשית לא שולמה לו בסמוך להגיעו לגיל פרישה. הדבר דרוש לטעמי כדי למנוע פגיעה בזכויות התובע, ולא מצאתי כי קופחה זכותו של הקיבוץ להתגונן בעניין זה, שאין בו היבט ראייתי אלא תחשיבי בלבד.

דמי עזיבה

63. דמי העזיבה הם סכום הכסף אותו זכאי לקבל מי שחברותו בקיבוץ נפסקה. חישוב שיעורם של דמי העזיבה מתבסס על "הסכום הבסיסי" ועל הוותק של הזכאי בקיבוץ. סעיף 14 לתקנון הקיבוץ קובע באילו מצבים החברות של חבר נפסקת:
"...
ב. בחדלו לגור דרך קבע במושב עלומים;
ג. בצאתו את האגודה אחרי מתן הודעה בכתב לועד ההנהלה 3 חודשים מראש...
ד. במקרה של הוצאתו מהאגודה".

סעיף 15 לתקנון הקיבוץ קובע כי ניתן להוציא חבר מהאגודה אם יצביעו בעד הוצאתו שני שלישים מהחברים הנוכחים באסיפה הכללית ובאם מתקיימת אחת מארבעה סיבות. בסעיף 15(ב) נקבע כי ניתן להוציא חבר "אם אינו ממלא את התחייבויותיו כלפי האגודה ומסרב או מתרשל להשמע לתקנות ולהוראות של האסיפה הכללית ולהחלטות ולהוראות של ועד ההנהלה או של הפקידים המורשים של האגודה".

לכאורה, התקיימו בענייננו שלושת המצבים הנ"ל. כאמור, בחודש מאי 2005 חדל התובע מלהתגורר בקיבוץ. ביום 11.7.2006 שלח התובע הודעה על עזיבתו את הקיבוץ באופן רשמי. בנוסף, ביום 17.12.2005 התקבלה החלטת האסיפה הכללית (פה אחד) בדבר נקיטת הליכים לטיפול בהפרות התובע ומשפחתו, לרבות הפסקת חברותם.

באופן עקרוני, לדרך בה נפסקה החברות אין משמעות לעניין זכויות החבר בעת העזיבה. עם זאת, המועד בו נפסק ת החברות משליך על שנות הוותק של החבר בקיבוץ, המהוות אחד מהפרמטרים לחישוב דמי העזיבה והקיצבה החודשית להם זכאי העוזב.

לטעמי יש לראות בהודעת העזיבה של התובע כמועד הפסקת החברות. ראשית, מבחינת לוגית, יש להניח כי התובע לא היה שולח לקיבוץ הודעת עזיבה ככל שהיה סבור – אם ממצג הדברים האובייקטיבי ואם בהסתמך על מצג הקיבוץ – כי חברותו נפסקה עת עבר להתגורר מחוץ לקיבוץ או עם ההחלטה של האסיפה הכללית ביום 17.12.2005. אף אחד מהצדדים לא סבר וגם לא העלה את הטענה כי התובע הפסיק להיות חבר קיבוץ כשעבר להתגורר מחוץ לקיבוץ. שנית, נוסח ההחלטה של האסיפה הכללית אינו חד משמעי. כך, צוין בהחלטה כי נציגי הקיבוץ הנבחרים ימשיכו לנסות להגיע להבנות עם התובע ומשפחתו והודגש כי יינקטו פעולות "לרבות הפסקת חברות...". דומני כי לא מדובר בהחלטה סופית להפסקת חברותו של התובע, אלא בישיבה בה נדונו המגעים עם התובע ומשפחתו, שהיו על סדר יומו של הקיבוץ כבר משנת 2002. משקבעתי כי אין לראות בהחלטת האסיפה הכללית (מיום 17.12.2005) כמועד הפסקת החברות, העובדה כי התובע לא נכח באותה ישיבה של האסיפה הכללית אינה מכרעת ואיני מוצאת מקום להידרש לטענה בדבר הפרת זכות השימוע של התובע.

נמצא אפוא כי חברותו של התובע נפסקה ביום 11.7.2006, לאחר שנתן הודעה על עזיבתו.

64. מכוח סעיף 65 לפקודת האגודות השיתופיות הותקנו תקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973. סעיף 19(א) לתקנות, שכותרתו "זכויות חבר יוצא או מוצא מהקיבוץ" הורה בשעתו כי תנועה קיבוצית רשאית לקבוע לגבי קיבוצים החברים בה, כללים בדבר זכויותיו של חבר קיבוץ היוצא או מוצא מהקיבוץ. כללי העזיבה הרלוונטיים שהיו בתוקף במועד הפסקת חברותו של התובע הם "כללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ג-1993 (נספח 12 לכתב ההגנה).
פרק ב' לכללים, שכותרתו "דמי עזיבה", קובע כך:
"2. זכות לדמי עזיבה
עוזב זכאי לקבל מהקיבוץ מענק עזיבה, תוספת בעד ילדים והשלמת תקציבים כאמור בסעיף 6 (להלן – דמי עזיבה) בהתאם לכללים אלה.
3. חישוב מענק עזיבה
(א) עוזב זכאי לקבל מענק עזיבה בסכום המתקבל ממכפלת הסכום הבסיסי במספר שנות הוותק.
(ב) עוזב שוותקו שש שנים או יותר, זכאי לתוספת באחוזים מדמי העזיבה, בשל וותקו, על פי האמור בתוספת השנייה.
(ג) עוזב שגילו מעל 30 שנים ואינו חי חיי משפחה עם זוג בקיבוץ או מחוצה לו, זכאי לתוספת של שליש על האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב)".

על פי פרק א' לכללי העזיבה (שכותרתו "פרשנות"):
"1. הגדרות
(א) בכללים אלה –
"עוזב" – חבר יוצא או מוצא מקיבוץ;
"עזיבה" – יציאה או הוצאה מקיבוץ;
"ותק" – תקופת חברות רצופה של חבר בקיבוץ וכל תקופה קודמת לחברותו בקיבוץ, שלפי כללים אלה יש לכלול אותה בחישוב הותק בקיבוץ...
"סכום בסיסי" – ההוצאה החודשית לחבר, לפי החישוב בתוספת הראשונה, בצירוף הפרשי הצמדה מהמדד הידוע בסופה של שנת הכספים האחרונה שקדמה לעזיבה ועד המדד הידוע בעת כל תשלום על פי כללים אלה".

בתוספת הראשונה לכללי העזיבה לא נקוב "הסכום הבסיסי" כמספר מוחלט, אלא מצוינים שני הפרמטרים לחישוב הסכום הבסיסי – TC ו- TM. ההגדרה של TC היא " הסך של הוצאות המחייה של כל הקיבוצים החברים בתנועות החתומות על כללים אלה כפי שנרשמו במאזן האחרון של כל קיבוץ בתוספת הפרשי הצמדה מהמדד הידוע בסופה של שנת הכספים שאליה מתייחס אותו מאזן ועד המדד הידוע בסופה של שנת הכספים האחרונה שקדמה לעזיבה". TM מוגדר כ" מספר החברים והמועמדים בכל הקיבוצים החברים בתנועות החתומות על כללים אלה, כפי שנרשם במאזן המאושר האחרון של כל קיבוץ".
כלומר, הסכום הבסיסי מבטא את הוצאות המחייה של חבר קיבוץ באופן ממוצע, על פי המאזנים של כלל הקיבוצים בתנועה .

65. הקיבוץ בכתבי הטענות מטעמו מסביר כי הסכום הבסיסי מחושב על ידי התנועה הקיבוצית ומתפרסם על ידה מעת לעת. לסיכומיו צירף הקיבוץ מסמך מאת המדור לחישוב דמי עזיבה של התנועה הקיבוצית, אשר כותרתו "עדכון הסכום הבסיסי לחישוב דמי עזיבה – קבה"א 2006". על פי מסמך זה, הסכום הבסיסי המעודכן לחודש יולי 2006 הוא 2,956 ₪. אמנם, בהחלטה מיום 17.1.2017 נעתרתי לבקשת התובע להורות על הוצאת הנספחים לסיכומי הקיבוץ, אך בהיעדר כל מסמך סותר מטעם התובע, אני מוצאת להסתמך על מסמך זה לבחינת התחשיב של דמי העזיבה.

בהתאם לאמור בסעיף 3(א) לכללים, כי יש להכפיל את 29 שנות הוותק של התובע בסכום הבסיסי, העומד על 2,956 ₪, כך שסכום מענק העזיבה המתקבל הוא 85,724 ₪ . לסכום זה יש להוסיף, בהתאם לקבוע בסעיף 3(ב) לכללי העזיבה, תוספת באחוזים מדמי העזיבה על בסיס הוותק של העוזב, וזו על פי האמור בתוספת השנייה. התוספת השנייה לכללי העזיבה קובעת כי חבר העוזב את הקיבוץ כשהוא בעל וותק של 29 שנים, זכאי לתוספת 114% מדמי העזיבה (ובלשון הקיבוץ – מקדם 2.14). לפיכך זכאי התובע לתוספת של 97,725.36 ₪. לאור כל האמור לעיל, זכאי התובע לדמי עזיבה בסך 183,449.36 ₪.

66. בסעיף 7 לכללי העזיבה נקבע המועד לתשלום דמי עזיבה:
(א) דמי העזיבה ישולמו לעוזב, בידי הקיבוץ, בסמוך לאחר יציאתו ויציאת התלויים בו מן המקרקעין שבתחום הקיבוץ.
(ב) אם לא ישלם הקיבוץ את דמי העזיבה כאמור לעיל ולא יגיע להסכמה עם העוזב בדבר התנאים לתשלום דמי העזיבה, יועבר העניין לבורר אשר יקבע את תנאי התשלום.
(ג) עד שיינתן פסק הבורר ישולם לעוזב, עד ה-10 בכל חודש קלנדרי, על חשבון דמי העזיבה סכום שלא ייפחת מהסכום הבסיסי".

ברי כי הצדדים בענייננו לא הגיעו להסכמה לעניין סכום דמי העזיבה לו זכאי התובע. אם כן, על פניו, היה על הקיבוץ לפעול על פי סעיף 7(ג) לכללי העזיבה ולשלם לתובע בכל חודש קלנדרי סכום שלא ייפחת מהסכום הבסיסי (על חשבון דמי העזיבה). אמנם בענייננו הליך של בוררות לא צלח, אולם לטעמי היה על הקיבוץ לפעול ברוח הוראות הסעיף ולשלם לתובע סכום חודשי (שלא ייפחת מהסכום הבסיסי). פרשנות זו נלמדת לא רק מן האמור במפורש בכללי העזיבה, אלא אף מתכליתם של דמי העזיבה, שבבסיסם נועדו לסייע לחברים העוזבים את הקיבוץ לפתוח בחיים חדשים מחוץ לקיבוץ (ר' ע"א 7966/08 קיבוץ מענית נ' איתן רוכמן (ניתן ביום 3.8.2011).
לא נסתרה מעיני טענת הקיבוץ, לפיה התובע הוא שסירב לשתף פעולה לקבלת התשלומים המגיעים לו בשל שלא הסכים עם גובהם, אך סבורה אני כי היה ביכולתו של הקיבוץ להעביר לתובע סכום חודשי ישירות לחשבון הבנק שלו כמי שידועים לו כל פרטיו האישיים של התובע. כן רשאי היה הקיבוץ להעזר באשתו של התובע ואף בבית המשפט, שהרי התשלום בוצע לאחר הגשת התובענה דנן.

67. אין חולק כי הקיבוץ לא שילם לתובע מאומה מרגע עזיבתו בשנת 2006 ועד סוף שנת 2009 (עד לאחר שהוגשה התביעה דנן). מצופה היה מהקיבוץ – כמי שלדבריו "מקפיד הקפדה יתרה בעניין חישוב זכויות העזיבה לכל עוזב בהתאם לכללים...על מנת למנוע פגיעה בשוויון בין החברים העוזבים ולמנוע טענות לאפליה פסולה" – כי יישם את כללי העזיבה באופן מדויק ולא יקפח את התובע בגין קבלת הכספים כמה שנים לאחר העזיבה.

68. נוכח כל האמור, מצאתי לחייב את הקיבוץ תשלום הפרשי ריבית והצמדה בגין העובדה שדמי העזיבה לא שולמו בסמוך לעזיבה אלא רק בחלוף כמה שנים ממועד העזיבה. הקיבוץ הסתפק בהצמדה למדד. לטעמי יש לערוך חישוב שונה, שכולל חיוב בריבית.

לטעמי, היה על הקיבוץ לשלם לתובע את מענק העזיבה לו היה זכאי, בסכום של 183,449.36 ₪, בתוספת ריבית והצמדה החל מיולי 2006 ועד לחודש ינואר 2010 (אז הושלם התשלום) , הסכום המתקבל, בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, הוא 232,314.46 ₪. מסכום זה יש להפחית את דמי העזיבה ששולמו לתובע (בשנים 2009-2010), היינו 181,087.76 ₪. היתרה המתקבלת היא 51,226.7 ₪. לטעמי, זו יתרת החוב של הקיבוץ לתובע בגין דמי העזיבה. סכום זה, ליום פסק הדין (היינו בצירוף הפרשי ריבית והצמדה) עומד על 60,509 ₪.

קיצבה חודשית

69. פרק ג' לכללי העזיבה מסדיר את סוגיית תשלומי הקיצבה:
"8. זכות לקיצבה
עוזב שגילו מעל 30 שנים זכאי לקבל מהקיבוץ, בנוסף לדמי עזיבה, קיצבה.
9. תשלום קיצבה
הקיבוץ ישלם לעוזב, למן הגיעו לגיל פרישה, מידי חודש קלנדרי, עד ה-10 באותו חודש, בשל החודש שחלף, קיצבה בשיעור של 2.3% ממכפלת הסכום הבסיסי במספר שנות הוותק הפנסיוני שלו".

על פי פרק א' לכללים, שכותרתו "פרשנות", גיל פרישה נחשב "גיל 65 שנים" וותק פנסיוני מוגדר "הותק של העוזב שנצבר מגיל 30". בענייננו, התובע, יליד שנת 1945, הצטרף לקיבוץ בשנת 1977, היינו לאחר הגיעו לגיל 30 ומכאן שהוותק הרגיל שלו זהה לוותק הפנסיוני – 29 שנים. בחודש נובמבר 2010 הגיע התובע (יליד 15.11.1945) לגיל פרישה ומכאן צמחה זכאותו לקיצבה חודשית. הסכום הבסיסי – 2,956 ₪ - בהצמדה למדד מחודש דצמבר 2005 (שנת הכספים האחרונה שקדמה לעזיבה) ועד נובמבר 2010 הוא 3,350 ₪. ממכפלת הסכום הבסיסי במספר שנות הוו תק של התובע מתקבל סכום של 97,150 ₪ ו -2.3% הם 2,234 ₪ – הקיצבה החודשית לה היה זכאי התובע בחודש נובמבר 2010.

70. אין מחלוקת כי הקיבוץ החל לשלם לתובע קיצבה חודשית אך בחודש אוקטובר 2013 . כאמור, סעיף ההגדרות של כללי העזיבה קובע כי הסכום הבסיסי יהא בצירוף הפרשי הצמדה מהמדד הידוע בסופה של שנת הכספים האחרונה שקדמה לעזיבה ועד המדד הידוע בעת כל תשלום. בהתאם לכללים, זכאי התובע לסכום חודשי של 2,234.45 ₪ בצמוד למדד הידוע בעת כל תשלום , בגין התקופה מחודש נובמבר 2010 ועד חודש ספטמבר 2013, ובסה"כ 35 חודשים.

71. הסירוב של התובע לקבלת הכספים אינו מהווה, לטעמי, הצדקה לכך שהקיבוץ לא שילם את הכספים במועדם, כפי הקבוע בכללי העזיבה. כאמור, יכול היה הקיבוץ להעביר את הכספים ישירות לחשבונו של התובע או להעזר באשתו של התובע להעברת הכספים לתובע. מעבר לכך, חובת תשלום הקיצבה החודשית קמה לאחר הגשת תביעה זו ומשהתנהלו הצדדים בין כותלי בית המשפט היה הקיבוץ יכול לבקש את סיועו של בית המשפט על מנת להימנע מעיכוב בתשלום הקיצבה, אם לעניין חתימת התובע על מסמכים ואם בכל ענין אחר. נוכח האמור, מצאתי לחייב את הקיבוץ בתשלום עבור 35 החודשים האמורים, כפי שיפורט להלן .

72. התובע טוען כי הוא מקבל קיצבה חודשית בסכום קבוע של 2,582 ₪. הדבר עולה בקנה אחד עם טענת הקיבוץ כי התובע מקבל קצבה מוגדלת כדי לפצות על האיחור בתחילת תשלום הקיצבה. הקיבוץ לא הסביר כיצד מחושבת התוספת לקיצבה החודשית, כך שלא ברור האם היא מפצה את התובע באופן מלא על אי תשלום קצבה במשך 35 חודשים או שמא עדיין חל כרסום בזכויותיו. בנוסף, בהינתן עליות המדד, התשלום העודף מצטמצם ונשחק.

בשים לב לתשלום העודף החל מאוקטובר 2013, מצאתי לחייב את הקיבוץ בתשלום של 2,234 ₪ (הקיצבה החודשית לה היה זכאי התובע בחודש נובמבר 2010) במכפלה של 35, אך זאת ללא ההצמדה למדד, אלא כסכום קבוע נומינלי . על הקיבוץ לשלם איפוא לתובע בגין התקופה מחודש נובמבר 2010 ועד ספטמבר 2013 (כולל) סכום כולל של 78,190 ₪. סכום זה ישולם בתוספת ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה החל מאמצע התקופה (אפריל 2012) ליום פסק הדין. הסכום המתקבל הוא 84,886 ₪.

החל מחודש ינואר 2018 ועד אריכות ימים של התובע, תשולם לו הקבצה החודשית על פי כללי העזיבה, ובהתאם להצמדה כמתחייב בכללי העזיבה.

73. בנוסף, ככל שעמד לזכות התובע תקציב בחודש העזיבה, ישלם לו הקיבוץ את יתרת התקציב שעמד לזכותו . זאת בהתאם להוראת סעיף 6 לכללי העזיבה ("השלמת תקציבים") הקובעת כי " עוזב זכאי, בנוסף לכל זכויותיו על פי כללים אלה, התקנון, החלטות הקיבוץ או המקובל בקיבוץ, לקבל את יתרת התקציב העומד לזכותו בספרי הנהלת החשבונות של הקיבוץ, מחושב עד לסופו של חודש העזיבה".

פיקדונות

74. טענתו של התובע בדבר זכותו לכספים שהפקיד בקופת הקיבוץ ולא שולמו לו עם הפסקת חברותו, לא הוכחה. ראשית, בטענותיו בעניין הפיקדונות נסמך התובע על טבלה בה מפורטות כל ההפקדות שביצע לכאורה בקופת הקיבוץ (נספח 16 לכתב התביעה המתוקן). טבלה זו אינה יכולה להוות ראיה לפיקדונות התובע בקיבוץ, שכן התובע אישר בחקירתו שמדובר בטבלה פרי עטיו, אשר הוכנה בדיעבד לצורך התביעה דנן (פרוט' מיום 14.3.16, עמוד 39, שורה 2-6). יצוין כי הטבלה גם לא גובתה באסמכתאות כמו צילומי שיקים או אישורים על הפקדות שבוצעו במזומן.
התובע מבקש להסתמך גם על מסמך מאת הנהלת קרן השתלמות למהנדסים בע"מ (מיום 30.7.1979), לפיו התובע זכאי למלגת השתלמות בחו"ל בסך 45 אלף ל"י. מכתב זה אינו מהווה אסמכתא להעברת סכום זה לקופת הקיבוץ.

75. על פי כרטיס ההפקדות שנוהל בקיבוץ, אותו שני הצדדים הגישו לבית המשפט, באוגוסט 1983 הפקיד התובע 54,000 שקלים לקופת הקיבוץ. התובע טוען כי בינואר 1984 הפקיד 55,000 שקלים נוספים (כאשר 1,000 מתוכם ביקש לתת לצדקה), אולם אלה האחרונים נשמטו מכרטסת הקיבוץ. בחקירתו הודה התובע כי מדובר למעשה בהפקדה אחת, של 54,000 שקלים בסה"כ, לאחר הפחתת אלף שקלים לצדקה. הדבר עולה בקנה אחד עם גרסת הקיבוץ, המגובה במכתבו של אחראי הפקדות בקיבוץ מיום 28.1.2005, לפיה הצ'ק בסך 55,000 שקלים נכתב כהפקדה בסך 54,000 שקלים עקב הפרשת אלף שקלים לתרומה וכי מדובר בצ'ק מחודש ינואר 1984 אשר נכתב בכרטסת בטעות כהפקד ה מאוגוסט 1983. יוער כי צילום של הצ'ק מופיע על גבי כרטסת ההפקדות והתאריך הנקוב בו הוא ינואר 1984.

76. נוכח האמור, ובשים לב לתשתית הראייתית שפרשו בפניי הצדדים, אין בידי לקבוע כי התובע זכאי לכספים נוספים שהפקיד לאורך שנות חייו בקיבוץ. בהקשר זה יוער כי יש קושי רב בקריאת כרטסת ההפקדות של הקיבוץ ומן הראוי כי ריכוז ההפקדות והמעקב אחריהם ייעשה בצורה ברורה וקריאה יותר.

77. יצוין כי בדיון הוכחות מיום 14.3.16 הגיש ב"כ התובע מכתב שנשלח מהקיבוץ לאשת התובע ביום 18.2.16 (מסומן ת/1). כאשר נשאלה רעיית התובע על המכתב סיפרה כי תמחירן הקיבוץ שלח לה מכתב בו הביע פליאה על כך שבני הזוג לא ביקשו את ההפקדות שלהם. לדבריה, תחילה סירבה לקבל את הכספים אולם לאחר התייעצות עם התובע הוסכם כי ההפקדות יועברו לתקציב האישי של אשת התובע. במעמד הדיון הסכימו הצדדים כי "הסכום בסך 19,145 ₪ שהועבר לגב' זרובבלי, ייחשב כסכום שהועבר לתובע על חשבון התביעה, שכן מדובר בכספים השייכים לתובע".

מימון דירה חלופית למגורים בקיבוץ

78. לא מצאתי בסיס גם לטענה לפיה התובע זכאי לקבל סכום לרכישת דירה חלופית למגורים בקיבוץ ("דירה בת 4 חדרים במקום סביר" בלשונו).
הזכויות של חבר בעת עזיבת הקיבוץ קבועות בכללים ואין לחרוג מכך. מי שחברותו בקיבוץ מופסקת אינו זכאי לכספים או רכוש מעבר לאמור בכללי העזיבה (ר' גם סעיף 21 לתקנון). משבחר התובע לחיות בקיבוץ משך שלושה עשורים, אין מקום לטענות על כך שבחירה במסלול חיים אחר הייתה הופכת אותו לבעלים של דירה. התובע בחר מסלול חיים מסוים ולא ניתן להתוות עבורו מסלול חיים אלטרנטיבי, בדיעבר, במסגרת הליך משפטי. מעבר לכך שהטענה כי הוא זכאי למימון דירה חורגל מכללי העזיבה, מדובר בטענה ספקולטיבית, מחוסרת בסיס.

ככל שהדרישה מבוססת, על "שיוך דירות", על פי החומר עליו מבקש התובע לבסס טענתו ועל פי גרסת הקיבוץ ( אותה התובע לא הפריך), אין כל החלטה בדבר הליך שיוך דירות בקיבוץ עלומים. התובע מצרף את החלטה מס' 751 של מינהל מקרקעי ישראל (מיום 27.2.1996) וכתבה מעיתון שכותרתה "שיוך דירות החברים מהלכה למעשה", אולם אלו עוסקים בהליך ההפרטה של קיבוצים באופן כללי ואין בהם קביעה הנוגעת להפרטה של קיבוץ עלומים. בנוסף, במסמך שנכתב מאת הצוות לביטחון סוציאלי בקיבוץ עלומים (גם אותו צירף התובע לביסוס טענתו בדבר שיוך דירות) צוין מפורשות כי "כל הקשור בעניין [שיוך דירות] נמצא בשלבים ראשוניים של בדיקה בתנועה הקיבוצית המאוחדת, תוך מאבק קשה בין משקי השינוי לזרם השיתופי על הגדרת סיווג ה'קיבוץ' בחוק, נשוא בעל משמעות מעשית רבת משקל. גם אנו, כשאר משקי הזרם השיתופי, רואים את הנושא כלא רלוונטי, אבל מי יודע מה ילד יום ".

79. משלא התקיים הליך לשיוך דירות בקיבוץ בעת שהיה התובע חבר קיבוץ (ולא בכלל), אין התובע זכאי לדירה או לתשלום כלשהו שווה ערך לדירה. עצם החיים הממושכים בקיבוץ, לרבות עבודה בקיבוץ, אינם מצמיחים זכאות לדירה או לשווה כסף לדירה. ההסדרה של הזכויות של מי שעוזב את הקיבוץ היא בהתאם להוראות כללי העזיבה שפורטו לעיל ולא מעבר לכך.

סוף דבר

התביעה נדחית על כל ראשיה, למעט לעניין השלמות והפרשים של דמי העזיבה והקיצבה החודשית.

בגין העיכוב שחל בתשלום דמי העזיבה ישלם הקיבוץ לתובע סך של 60,509 ₪.

בגין 35 חודשים בהם לא שולמה לתובע קיבצה חודשית ישלם הקיבוץ לתובע סך של 84,886 ₪.

הסכומים ישולמו לידי התובע תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין.

מובהר כי החל מחודש ינואר 2018 ועד אריכות ימים של התובע, תשולם לו הקבצה החודשית על פי כללי העזיבה, ובהתאם להצמדה כמתחייב בכללי העזיבה.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, לפיה התקבל חלק זעום מהתביעה, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ג טבת תשע"ח, 31 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.