הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע רת"ק 5842-11-16

בפני
כבוד ה שופטת יעל רז-לוי

המבקשת

עיריית אשדוד

נגד

המשיב

גנאדי שפילברג

בקשת רשות ערעור על פסיקתו של בית המשפט לתביעות קטנות באשדוד (ת"ק 11246-02-16) מפי כב' השופטת אורנה סנדלר-איתן מיום 10.10.2016

החלטה
בפני בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות באשדוד במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין , לפיה המבקשת - עיריית אשדוד - תחזיר למשיב סך של 810 ₪ ששולמו על ידו בגין דו"ח שקיבל מהעירייה, וכן יוחזר לידיו הרכב נשוא התביעה.
המשיב תבע את המבקשת בבית המשפט לתביעות קטנות לאחר שרכבו אשר חנה לדבריו בתוך חניה בחצר פרטית, נגרר על ידי המבקשת. המשיב אף קיבל דו"ח על סך של 750 ₪ בגין העמדת גרוטת רכב בחניה כאמור (המשיב ציין בדיון ששילם על הדו"ח סך של 810.30 ₪ ).
בתביעתו עתר המשיב להשבת המצב לקדמותו או לחילופין שייפסק לו פיצוי בהתאם לנזק שנגרם לו. לטענת המשיב לא הייתה כל הצדקה לגרירת הרכב, שכן הרכב אינו יכול להיחשב כ"גרוטאה" בהתאם להגדרה הקיימת בחוק העזר. עוד טען המשיב, כי העירייה גררה את הרכב ללא שהתריעה על כך מראש וללא שניתנה הודעה לאחר מכן על גרירת הרכב.
מנגד טען נציג המבקשת, כי הרכב חנה בתוך חניה משותפת לדיירי הבניין שהיא חניה פרטית, אך לעירייה יש סמכות לגרור רכב שמוגדר כגרוטאה גם מחניה פרטית; כי הרכב נגרר בעקבות תלונה של השכנים; וכי רכבו של המשיב עומד בהגדרה של "גרוטת רכב" בהתאם לחוק העזר לאשדוד (שימור רחובות) התשל"ו- 1975 (להלן: "חוק העזר"). כן צוין כי המשיב קיבל התראות והודעות על כוונת המבקשת לגרור את הרכב.
לאחר דיון שנערך בבית המשפט בו שמע בית המשפט את טענות הצדדים, את נציגי המבקשת וכן את המשיב, הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין לפיה כאמור, הרכב שנגרר יושב למשיב על חשבונה של המבקשת ו המבקשת תשיב למשיב סך הדו"ח ששולם - 810 ₪.
כנגד פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני. בבקשת רשות הערעור טענה המבקשת, כי הסכמת הצדדים ניתנה בהמלצת בית המשפט אשר המלצתו התבססה על שגיאות משפטיות , שכן הייתה טעות של בית המשפט ביחס לפרשנות המונח "רחוב" בחוק העזר – כאשר המדובר בכל רחבה שיש לציבור זכות לעבור בה ובכלל זה החניה דנא . עוד נטען, כי אין סמכות לבית המשפט לבטל קנס שהוא למעשה בבחינת גזר דין פלילי, שכן תשלום הקנס מהווה הודאה.
המבקשת הוסיפה וטענה, כי פסק הדין מעלה שאלה עקרונית ביחס לסמכות העירייה לגרור גרוטת רכב המוצבת בחניה פרטית של בניין מגורים משותף. המבקשת חזרה למעשה על הטענות שהועלו בבית המשפט קמא (כפי שנטענו טרם הגיעה להסכמות עם המשיב): ביחס לסמכות העירייה לגרור רכב בחניה משותפת של בניין מגורים ; ביחס לכך שהרכב עונה על הגדרתו כגרוטת רכב; וביחס לכך המשיב קיבל התראה מראש על הגרירה. צוין עוד, כי הסכמת נציגיה הייתה מבוססת אף על מידע שגוי, שכן באותו מועד הרכב כבר נגרט ואינו קיים עוד.
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את בקשת המבקשת ואת התיק בבית המשפט קמא, מצאתי כי דינה להידחות מבלי להידרש לתשובת המשיב, זאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד –1984.
כבר נפסק לא אחת כי פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות הינו בעל משקל משמעותי, וברוח זו קבע המחוקק, כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות ויינתן אך במשורה (סעיף 64 לחוק בתי המשפט).
האמור הינו אף לאור תכליתו של בית המשפט לתביעות קטנות שהדיון בו יתנהל ביעילות ובזריזות. כמו כן ישנה חשיבות רבה לסופיות הדיון על מנת שלא לסכל את כוונת המחוקק לקיומו של הליך חסכוני ויעיל בבית המשפט לתביעות קטנות [רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' אילנה משיח (פורסם בנבו, 20.05.2015); וראה גם רע"א 2376/16 זאב אלימלך קביאטקובסקי נ' רות (פורסם בנבו, 10.05.2016); רע"א 1868/16 ישי רז נ' עופר האפרתי ( פורסם בנבו, 19.6.2016)].
יתרה מכך, במקרה דכאן בקשת רשות הערעור הינה למעשה בקשה לביטול פסק הדין בהסכמה שניתן על ידי בית המשפט קמא, לאור טענות המבקשת כי פסק הדין שאימץ את הסכמות הצדדים שגוי. הלכה היא כי לפסק דין הניתן על ידי הערכאה המבררת בבית המשפט לתביעות קטנות מעמד ומשקל רב, והדברים מקבל ים משנה תוקף נוסף כאשר מדובר בפסק דין בהסכמה:
"לפסק דין בהסכמה שני מאפיינים: הצד ההסכמי, שהוא הבסיס לפסק הדין; והצד השיפוטי, המאשר את פסק הדין (ראו בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, 606 (1994)). הלכה היא כי פסק דין שניתן בהסכמה והוסכם כי יסיים את המחלוקת בין הצדדים, אין לפתחו אלא במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות היוצר בעליל מצב של אי-צדק. כן יבוטל פסק הדין אם נפל פגם מהותי בהסכם עצמו, העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי דיני החוזים, או אם נפל פגם בהליך השיפוטי של אישור ההסכם ... פגם בהליך השיפוטי עשוי להיות אישור ההסכם שלא לפי סדרי הדין או הפעלת לחץ לא ראוי מצד בית המשפט (ראו ע"א 2536/90 סיטבון נ' סיטבון, פ"ד מה(2) 573 (1991)). במקרה כזה, נפתח פתח לערעור על פסק הדין (ראו ע"א 165/50 עפשטיין נ' זילברשטיין, פ"ד ו 1201 (1952)). השכל הישר מורנו, כי נדירות מאוד יהיו האפשרויות לביטול פסק דין בהסכמה, כל שכן כזה שהושג לפי המלצת בית המשפט ובמעורבותו תוך שהצד המבקש עתה פתיחתו מודע לו ומאשרו (רע"א 8902/15 אריה הררי נ' יעקב רייס (פורסם בנבו, 03.07.2016) (להלן: " עניין הררי").
נמצאנו למדים אפוא, כי פסק דין בהסכמה יבוטל רק במקרים נדירים מאוד , שאחרת אנו פותחים את הדלת ל"מקצה שיפורים" בו יעלה בידי הצד לחזור בו מהסכמותיו וכך י הפוך אולמו של בית המשפט מצע ל"תכנית כבקשתך" (ראה בע"מ 6832/15 פלוני נ' פלוני פסקה יז' (פורסם בנסו, מיום 4.1.2016)). האמור נכון ביתר שאת בענייננו כאשר הצד המבקש לערער על פסק הדין ולמעשה לבטלו ולהפכו הינו גו ף ציבורי – עיריית אשדוד – גוף אשר מצוי ומכיר את הליכי המשפט; מודע למשמעויות של קבלת המלצות בית המשפט; ולרשותו לשכה משפטית אשר על פי התכתובת הקיימת בתיק הייתה מעורבת מבעוד מועד בהליך זה.
יתרה מכך, לא הייתה כל מניעה שהמבקשת תטען את כל טענותיה ותעמוד עליהן בבית המשפט קמא, כפי שאכן עשתה בתחילת הדיון וכן תשלח כל נציג שתראה לנכון, עם הנחיות מתאימות . הדברים נכונים שבעתיים מקום בו המבקשת – העירייה - הגיעה לדיון כשהיא מודעת היטב לטענות המשיב אשר הו עלו בפניה במכתבים ששלח אליה המשיב טרם הגשת התביעה, ו אלו אף נענו על ידי הלשכה המשפטית.
ויודגש, קבלת טענה מסוג זה משמעותה לאפשר לצד לחזור בו מהסכמות אליו הוא הגיע ללא שחל כל שינוי נסיבות, ורק משום שנטען כי הוא התבסס על המלצת בית המשפט, שעתה הוא בוחר לטעון שהיא שגויה. התנהלות מסוג זה ניתן אולי לכנותה, כפי שצוין בעניין פלוני הנ"ל : "שיטת מצליח", שיטה שאין לעודדה בכלל, וודאי שאין כל מקום שרשות מקומית תנקוט בה בפרט .
על המבקשת מוטלת חובת ההגינות המוטלת על רשות מקומית :
"אבן פינה היא בדיני המינהל הציבורי שהרשות המינהלית, בהיותה נאמן של הציבור, חייבת לנהוג בהגינות. ראו, לדוגמה, בג"ץ 840/79, המ' 830/79, 860 מרכז הקבלנים והבונים בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' [20], בעמ' 745-746. חובת ההגינות חלה על הרשות, בראש ובראשונה, כלפי הציבור. זוהי חובה של נאמן כלפי הנהנה. אך בפועל, כיוון שהציבור מורכב מבני-אדם, החובה אינה חלה רק כלפי הציבור, כגוף ערטילאי, אלא היא חלה גם כלפי כל אדם" (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר ואח' פד"י נב(1) 289 מפי כב' הש' זמיר) .
באשר להיקפה של חובת ההגינות מציין הש' זמיר כי: "מה כוללת חובת ההגינות? אין לכך תשובה ממצה אפילו לגבי חובת הרשות כלפי האזרח, אף שחובה זאת הוכרה על-ידי בית-משפט זה מזמן. גם אין זה רצוי שתינתן תשובה ממצה. חובת ההגינות היא, על-פי טיבה, מושג עמום שניתן וראוי למלא אותו תוכן מעת לעת לפי הצרכים המשתנים. אין זה רצוי לתחום אותה בהגדרה נוקשה. צריך להשאיר בה קצוות פתוחים כדי שניתן יהיה להוסיף ולגזור ממנה כללים חדשים ככל שיידרש."
מאז חזר בית המשפט העליון וציין כי : "חובת ההגינות של הרשות הוכרה זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה, והיא לובשת צורות שונות המשתנות בהתאם לנסיבות הקונקרטיות ובהתאם לצרכים המשתנים. ראה גם בג"צ 7542/05 מר גל פורטמן נ' מר מאיר שטרית ( [פורסם בנבו], 25.10.2006), סעיף 16 לפסק הדין; וכן יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך א 35-36 (התשנ"ו). (בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה בע"מ (פורסם בנבו- מיום 17.4.08).
בענייננו, אף חובת ההגינות המוטלת על הרשות מובילה למסקנה כי אין מקום שרשות תבקש לבטל ולהשתחרר מהסכמות אליה הגיעה אל מול האזרח, ללא כל טעם חריג או שינוי נסיבות. ודוק, הטענה בדבר התבססות על המלצת בית המשפט, כשלעצמה, וללא שקיימת כל טענה בדבר לחץ בלתי ראוי של בית המשפט, אין בה משום שינוי נסיבות.
ברי כי קבלת הבקשה תרוקן מתוכן את ההסכמה הברורה של המבקשת שניתנה בבית המשפט קמא , כאשר היא מודעת היטב לתוכן ההסכמה ולהשלכותיה.
יתרה מכך, אין לקבל את הטענות המועלות לראשונה במסגרת בקשת רשות ערעור, לפיהן בקשה זו מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית הנוגעת לסמכות העירייה לסלק גרוטאות רכב במגרשי חניה בבית מגורים. לא ברור מדוע, אם אכן היה מדובר בשאלה עקרונית כאמור, לא עמדה המבקשת על המשך ניהול הדיון בבית המשפט קמא ועל כך שזה יכריע באותן טענות. יוצא אפוא, כי העירייה מבקשת עתה להחזיר את הגלגל אחורנית, כאילו אין כל משמעות לפסק הדין שניתן על בסיס הסכמתה; אין כל משמעות להסתמכות הצד השני על פסק הדין; לכיבוד הסכמים ; ו לסופיות הדיון ומתן תוקף לפסקי דין של בתי המשפט.
אוסיף, כי לא רק שהשכל הישר מורנו, כפי שנפסק כאמור, כי נדירים המקרים בהם יבוטל פסק דין ש ניתן בהסכמה, אלא הדברים נכונים במשנה תוקף כפול ומכופל, כאשר מדובר ברשות מקומית כמו ה עירייה שבפנינו. אין עסקינן באזרח המגיע לראשונה לפתחו של בית המשפט, אשר נעדר כל הבנה בתחום זה או ביחס להליך המשפטי ככלל , אלא במבקשת שהינה גוף ציבורי אשר מחויב להתנהל על פי כללי המנהל התקין ו אשר הוא עצמו נוקט בהליכים משפטיים לא מעטים (בהליכים הרבים בבית משפט לעניינים מקומיים לדוגמא). משאלו הם פני הדברים, הסכמות אשר הרשות המקומית מגיעה אליהן במסגרת הליך משפטי בנושא הקשור בהתנהלותה בתוקף הסמכויות הנתונות לה על פי דין - כמו בשאלת גרירת וגריטת הרכב - הינן הסכמות שיש לתת להן משקל מרבי, במיוחד כאשר אלו כבר קיבלו תוקף של פסק דין.
דווקא קבלת הבקשה במקרה דנן, אשר משמעותה האופרטיבית הינה ביטול פסק הדין בהסכמה, מעורר ת תחושה של אי נוחות ואי צדק: בהעדר כל ההצדקה העניינית לביטולו; בהינתן עקרון ההסתמכות ו הציפיות של הצד שכנגד; בהתחשב בחשיבות עקרון סופיות הדיון; ובשים לב למיהות הצדדים ובפערי הכוחות כאמור.
טענות המבקשת תמוהות עוד יותר, נוכח העובדה שבדיון נכחו שני נציגיה בעלי תפקידים מטעמה: מנהל פרויקטים בפיקוח העירוני ופקח מטעם העירייה ; וכאשר לא נטען כי הייתה מניעה כלשהיא שנציגי המבקשת ייוועצו ככל שיראו לנכון.
קשה להלום את טענות המבקשת, כי ההסכמה שניתנה התבססה על טעות, ו קשה להלום את החיצים המופנים אף כלפי בית המשפט אשר המלצתו, על פי הנטען, מבוססת על שגיאות משפטיות.
אין כל מקום להידרש לגופן של טענות המבקשת ביחס לסמכות העירייה לגרירת רכב המוגדר כגרוטאה או לעצם הגדרתו ויתר השאלות הנוגעות לעניין זה. שכן פסק הדין של בית המשפט קמא אין בו כל קביעה בעניין זה ובית המשפט לא נדרש לסוגיות אלו לאור הסכמת המבקשת; ובוודאי שאין מקום שבית משפט במסגרת בקשת רשות ערעור יידרש להן לראשונה . אף טענת המבקשת כי נציגיה לא ידעו במועד הדיון כי רכבו של המשיב נגרט, אין בה כדי להועיל, שכן ברי שהמדובר בעובדות שהמבקשת יכלה לבררן בקלות, וכשלה מלעשות כן.
נוכח כל האמור נראה כי לא היה מקום להגשת בקשת רשות הערעור דנא על ידי המבקשת, ודינה להדחות.

באשר לשאלת ההוצאות, הרי יפים לעניין זה דברי הנשיא בדימוס גרוניס ב רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' אמיר שהי שאול (פורסם בנבו, 24.04.2006) :
"מכל מקום, על פי הכללים הנהוגים, כיון שהמשיב לא התבקש להגיש תשובה, אין הוא זכאי להוצאות ושכר טירחה. נשאלת השאלה, האם קיים בידי בית המשפט כלי או מכשיר שניתן לעשות בו שימוש במקרה מתאים על מנת לפצות על אי ניצול מיטבי של זמן שיפוטי ולהרתיע מפני בזבוז משאב זה, שעה שמוגשת בקשה חסרת שחר, בצד פסיקת הוצאות לטובת הצד שכנגד? התשובה נמצאת בכלי של הוצאות לטובת אוצר המדינה. תקנה זו מאפשרת לבית המשפט לפסוק הוצאות מקום ש"בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת". כאמור בתקנה, פסיקת ההוצאות אפשרית הן לטובת בעל הדין שכנגד והן לטובת אוצר המדינה. האמצעי האמור נותן בידי בית המשפט כלי ניהולי, שיש לו אף פן שניתן לכנותו משמעתי. הארכת הדיון שלא לצורך מביאה לכך שבית המשפט מקדיש זמן להליך מסוים בלא הצדקה. המשמעות מבחינת בעלי הדין האחרים שתיקיהם תלויים בבית המשפט הינה ברורה: ממשאב הזמן העומד לרשות בית המשפט נגרעות יחידות שניתן היה להקדישן לטיפול בתיקים אחרים. במילים אחרות, אובדן זמן שיפוטי בשל הארכת דיון שלא לצורך פוגע בכלל בעלי הדין ולאו דווקא באלה שבתיק המסוים".

בשים לב לכל שפורט לעיל ולמרות שלא התבקשה תשובת המשיב, ראיתי לנכון לחייב את המבקשת בהוצאות , זאת לאור העובדה שהגשת הבקשה גרמה, למצ ער, לאי ניצול הזמן השיפוטי באופן מיטבי ופגיעה בכלל בעלי הדין ולאו דווקא בתיק זה , כפי שצוין בעניין תדיראן הנ"ל .

אשר על כן הבקשה נדחית תוך ש המבקשת תחויב בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,000 ₪, אשר יקוזזו מכספי העירבון.

היתרה על פירותיה תוחזר למ פקיד.
ניתנה היום, י"א כסלו תשע"ז, 11 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.