הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע רע"פ 56750-06-20

בפני
כבוד ה שופט אלון אינפלד

מבקש

אלי בוסקילה
ע"י ב"כ עו"ד גלעד ישעיהו

נגד

משיבה
מדינת ישראל
ע"י המחלקה להנחיית תובעים בפרקליטות המדינה
באמצעות עו"ד ניר שניידרמן

החלטה

המבקש, עבריין בניה שדינו נגזר ביום 24.10.18, מבקש רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום באשדוד (מפי כב' השופט י' ליבליין) מיום 1.4.20 בה נדחתה בקשתו לדחות את מועד ביצוע צו ההריסה שניתן במסגרת גזר הדין (וכן על ההחלטה מיום 27.4.20 לדחות בקשה לעיון מחדש) . מתבקש גם עיכוב ביצוע צו הריסה, שהוא בתוקף זה מכבר, עד החלטה בבקשה למתן רשות ערעור.

בהחלטה מפורטת, מיום 23.6.20, ומבלי להורות על עיכוב ביצוע, נתבקש ב"כ המבקש ליתן תשובתו בדבר שורת תמיהות אודות תוכ ן הבקשה. התמיהה המרכזית נגעה לשאלת הסמכות ליתן צו כמבוקש, בשים לב לזמן שחלף מגזר הדין ולהוראות חוק התכנון והבניה כנוסחם לאחר תיקון 116. נתבקש גם הסבר אודות עילת הערעור בשים לב לכך שבית משפט קמא התבקש להאריך המועד בחודשיים, אשר חלפו זה מכבר. תמיהה משמעותית נוספת הייתה שהטענות המהותיות היח ידות שאולי יכולות היו בדוחק לשכנע בדבר הארכת מועד (לפחות לפי הדין הישן) נובעות מאירועים שאירעו לאחר החלטות בית משפט השלום, כך שהדרך הנכונה להביא לידי ביטוי את סיכוייהם המעטים להצלחה, היא בפנייה חוזרת לערכאת הדיון בטענה לשינוי נסיבות, ולא בבקשת רשות ערעור. כן הוער אודות השיהוי בהגשת הבקשה לרשות ערעור, וניתנו הערות נוספות.

הוגשה תשובת ב"כ המבקש להערות. לא מצאתי בה ממש. לפיכך הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. שכן, החלטת בית משפט קמא בבקשה לעיון חוזר, מיום 27.4.20, הייתה נכונה, משום שבאותה עת לא היה כל חידוש אשר הצדיק עיון חוזר. החידושים שפורטו בבקשה למתן רשות ערעור הם מחודש מאי. מבחינת הנימוקים לדחיית הבקשה לגבי ההחלטה העיקרית של בית משפט קמא, מיום 1.4.20, הרי שהיא עצמה נכונה ומנומקת היטב, כדרכו של השופט ליבליין. הקורא מופנה להנמקתו הבהירה . כך, שלצורך ההנמקה בדחיית הבקשה, לא נותר לי אלא להעיר ולחדד מספר נקודות .

ההערה הראשונה היא כי בקשה למתן רשות ערעור אינה כלי מתאים לבחינה מחודשת של החלטה בדבר מוע ד הכניסה לתוקף של צו הריסה. ערעור נועד להצבעה על שגיאה של ערכאת הדיון. אולם, הטענה המרכזית בבקשה היא כי בניגוד למצב שהיה קיים בעת מתן ההחלטות בחודש אפריל, עקב שינויים משפטיים שונים מחודש מאי, יש סיכוי מוחשי יותר כי יינתן היתר בניה בחודשים הקרובים. ככל שיש ממש בטענה מסוג זה, וככל שמדובר בתקופה בה עדיין קיימת סמכות לדחות מועד צו ההריסה, הדרך הנכונה היא לפנות לערכאת הדיון בבקשה לעיין מחדש בהחלטתו , ויש להגיש הבקשה על פי הכללים שנקבעו בתקנות 14 התכנון והבניה ( סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט – 2008 (להלן: התקנות) .

בהקשר זה, יוער בדרך אגב, כי לתשובה צורף תצהיר מהנדס המטפל בבקשה למתן היתר הבניה, (כפי הנראה בתגובה להערתי כי נכון היה להגיש הבקשה לפי התקנות לערכאת הדיון, בצירוף תצהיר מתכנן כאמור בתקנות). התצהיר מתייחס לא רק לאירועים שאירעו לאחר החלטת בית משפט קמא, אלא גם מפרט כי הבקשה לאישור מנהל מקרקעי ישראל לתכניות הוגשה רק בימים האחרונים, לאחר החלטת בית משפט זה , בה נתבקשו הסברים לתמיהות . הערכתו המקצועית של המהנדס היא כי לאחר אישור התכניות על ידי המנהל (לא הוערך תוך כמה זמן ייבחנו התוכניות שהוגשו זה עתה), יידרשו עוד כ- 30 שבועות עד קבלת ההיתר המיוחל. משמע, היתר הבניה רחוק עד מאוד מלהיות "בהישג יד", אף אם האופק התכנוני פחות רחוק ממה שהיה בעבר. יש לשער כי לו הוצג תצהיר המשקף נתון זה לפני בית משפט קמא, כלל לא הייתה מתבקשת תשובת המדינה והבקשה הייתה נדחית על הסף.

הבקשה המקורית מיום 23.2.20, לגביה ניתנה החלטת בית משפט קמא ביום 1.4.20 , היא למתן ארכה בת חודשיים. חודשיים אלה הסתיימו זה מכבר. כך, שאפילו בהנחה שבית משפט קמא שגה (והוא לא שגה), אין ערכאה זו מוסמכת במסגרת הערעור להעניק סעד שלא נתבקש בערכאת הדיון. כך שהדיון כאן אינו אלא תיאורטי.

המשיבה עצמה לא השיבה לשאלת בית משפט קמא אודות סמכות בית המשפט ליתן ארכה כמבוקש, עד עצם היום הזה. זאת, למרות שביקשה זמן כדי לבחון את שאלת הסמכות, לאחר שכבר נתנה הסכמה תמוהה להארכת המועד, לתקופה ארוכה מהמבוקש בבקשה.

מכל מקום, ב"כ המבקש לא טוען כי כללי תיקון 116 לא חלים על ההליך. אולם, המבקש טוען כי למרות מגבלת הזמנים החד משמעית הקבועה בחוק, עדיין עומדת לבית משפט זה "סמכות טבועה" להאריך המועד מעבר למועדים הקבועים בחוק. ב"כ המבקש מפנה בהקשר זה להערתו המצוטטת רבות של השופט מני בע"א 122/66 ברגמן נ' להמן, פ"ד כ(3) 371 (1966), אודות עצם קיומה של סמכות טבועה לבית המשפט להאריך מועד שהוא עצמו נתן, ולדברי השופט ברנזון ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2) 89 (1974), הנסמכים בין היתר על אמרה זו, גם בהקשר לאפשרות להאריך מועד בהסכם בין צדדים, לאחר שניתן לו תוקף של פסק דין. אולם, איני סבור כי שופטי בית המשפט העליון בשני פסקי דין אלה העלו על דעתם שבית המשפט יהיה מוסמך להאריך מועד גם מקום בו המחוקק אסר זאת במלים מפורשות. שהרי בתיקון 116 " הגביל המחוקק במסגרת התיקון לחוק את שיקול הדעת הניתן לבית המשפט בבואו לעכב ביצוע צו הריסה שהפך חלוט" (רע"פ 5790/19 עזון נ' מנהל היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה (מפי השופט ג' קרא, מיום 21.1.20)). סעיף 254ד לחוק התכנון והבניה מורה שצו הריסה שניתן עקב הרשעה בעבירת תכנון ובניה יבוצע תוך 30 יום. מותר לחרוג מכלל זה רק "מטעמים מיוחדים שירשמו, ובלבד שמועד ביצוע הצו לא יידחה ביותר משנה מיום שניתן". גזר הדין ניתן ביום 24.10.18. לפיכך, בהנחה שתיקון 116 חל על ענייננו, אין לבית משפט קמא סמכות לדחות את מועד ביצוע צו ההריסה מכל נימוק , וממילא אין סמכות כזו גם לערכאת הערעור.

מכל מקום, כעולה מהתצהיר הנ"ל, היתר הבניה עדין רחוק מלהיות "בהישג יד", ואין סיכוי מוחשי שינתן לפני תום שנת 2020. לכן, אפילו בהנחה שתיקון 116 אינו חל על ההליך, קיומו של "אופק תכנוני" אשר התחדש בשבועות האחרונים, לא יכול היה להביא להחלטה להורות על עיכוב ביצוע צו ה הריסה. זאת, אפילו לפי הפסיקה שקדמה לתיקון (כגון רע"פ 8220/15 כפאיה נ' מדינת ישראל (27.12.2015 )) וכל שכן שלא לפי הפסיקה המאוחרת לתיקון אשר קבעה כי לאחר התיקון "רוחו" חלה על שיקול הדעת של בית המשפט במתן ארכות לצווי הריסה (ראו עפ"א (ב"ש) 8591-02-17 מדינת ישראל ופרקליטות המדינה המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין נ' פאיקה אבו גוינה (9.4.17 )).

עוד יאמר שצו ההריסה כבר נכנס לתוקף 3 פעמים, זאת, לאחר שפעמיים ניתנה הוראה בדבר עיכוב ביצוע לאחר שכבר נכנס לתוקף. בקשת המבקש שבית המשפט יורה כך בפעם השלישית חריגה עד מאוד, ותמוהה עד מאוד הסכמתה של המשיבה לכך . מעבר לשאלת הסמכות, השיהוי התמוה בהגשת הבקשות מהווה שיקול משמעותי לדחיית בקשה לארכה שהיא בשיקול דעת בית המשפט. הרי לפי התקנות, שיהוי יכול להוות עילה עצמאית לדחיית בקשה לגופה. אף השיהוי בהגשת הבקשה למתן רשות ערעור תמוהה. הסברו של ב"כ המשיב לפיו כללי משבר הקורונה האריכו המועדים להגשת ערעורים, אינה לעניין. שכן, אין מדובר בשאלת המועד הפורמאלי להגשת ערעור, המדובר בכך שהמבקש ממשיך בדרכו העבריינית בכך שהוא מקיים תחת ידו בניה אסורה אשר בגינה הורשע ואשר אותה הוא הצטווה להרוס . מציאות עבריינית זו כלל אינה מטרידה אותו, באשר הוא פעם אחר פעם חדל מהגשת בקשות ארכה במועד, וכאשר בקשתו נדחית, עבריין הבניה משתהה עוד שבועות ארוכים מאוד בהגשת בקשה למתן רשות ערעור. התנהלות זו מהווה שיקול עצמאי ונפרד לדחיית הבקשה למתן רשות ערעור.

נוכח כל השיקולים האמורים – במרכזם העדר סמכות ליתן הסעד המבוקש - הבקשה למתן רשות ערעור נדחית לגופה, ללא צורך בתשובת המשיבה. ממילא, אין צורך להכריע בשאלת עיכוב הביצוע עד ההכרעה .

הצו שנכנס לתוקף (בשלישית) כבר בתאריך 1.1.20, ואשר חוזק בצו מפורש נוסף ביום 1.4.20, עדיין עומד בתוקפו. ככל שהמבנים האמורים בצו עדיין עומדים על כנם, למרות הצווים, על המשיב להרסם לאלתר.

המזכירות - תעביר עותק ההחלטה לב"כ הצדדים ותסגור את התיק .

ניתנה היום, י"ח תמוז תש"פ, 10 יולי 2020, בהעדר הצדדים.