הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע רע"א 52705-05-20

לפני:

כבוד ה שופט יעקב פרסקי

המבקש:

שלמה עזימי

נגד

המשיבה:
דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה (כביש חוצה ישראל), תשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"), מיום 20.04.2020 בתיק ערר 147/18 ולפיה הורתה על דחיית עררו של המבקש על חיובים בשל נסיעה בכביש 6 לטובת המשיבה. זאת, לאחר הקביעה המהותית ולפיה מצאה ועדת הערר כי המבקש צירף את הרכב למנוי מסוג וידאו אצל המשיבה, אולם לא הסיר המנוי בסמוך לאחר מכירת הרכב אלא המנוי הוסר מאוחר יותר.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, מצאתי כי יש להורות על דחיית הבקשה ללא צורך בתשובה וזאת בהתאם לתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984.

ברקע הדברים, בקשת המבקש לוועדת הערר לביטול חוב בגין נסיעות בכביש אגרה, אשר בוצעו ע"י רכב מסוג פורד בעל מספר רישוי 9020560 (להלן: "הרכב").מהבקשה עולה טענת המבקש לפיה המשיך לקבל חיובים לאחר שמכר את רכבו ביום 04.03.2013 ועד לחודש נובמבר 2013. לטענת המבקש, אין הוא החייב בחיובים אלה שכן מדובר בתקופה שבה כבר לא היה הבעלים של הרכב . עוד טוען המבקש, כי את חיובי הנסיעות בעבר שילם באמצעות כרטיס האשראי , אולם מעולם לא היה בעל מנוי אצל המשיבה.

נושא זה עמד במרכז החלטת ועדת הערר, שם קיבלה היא את טענת המשיבה כי ביום 23.10.2007 פנה אליה המבקש טלפונית בבקשה להצטרף ל מנוי מסוג וידאו. המשיבה טענה כי חשבוניות החיוב והסכם ההצטרפות נשלחו לכתובת שמסר המבקש למשיבה במועד ההצטרפות. כעולה מהחלטת ועדת הערר, החל מיום 20.09.2013 נתקלה המשיבה בקשיים בגביית החשבוניות באמצעות כרטיס האשראי שמסר המבקש למשיבה במועד בו הצטרף כמנוי, ומשכך פנתה אליו נציגת המשיבה אשר הסבירה לו כי צבר חוב בגין הנסיעות שבוצעו ברכב . מאחר ולא היה בידי המבקש אמצעים מזהים לצורך הסרת המנוי , התבקש לשלוח למשיבה פנייה בכתב בצירוף צילום תעודה מזהה. עוד עלה מהחלטת ועדת הערר כי המשיבה היא זו שיזמה את הסרת המנוי ביום 28.01.2014 וזאת לאחר שהמבקש לא פעל להסדרת התשלום.

כעולה מנספחי בקשת רשות הערעור, ביום 07.07.2015 הגיש המבקש תביעה קטנה במסגרת תיק תביעות קטנות, 13883-07-15, בבית משפט לתביעות קטנות בבאר שבע, במסגרתה הורה בית המשפט ביום 07.01.2016, על העברת התיק בהתאם לחוק כבישי אגרה, לטיפול ועדת הערר שכן אינו הפורום הנאות לדון בעניינים מסוג זה. ביום 07.05.2018, היינו, בחלוף שנתיים מיום העברת התיק על ידי בית המשפט לתביעות קטנות, עתר המבקש בערר לוועדת הערר, בבקשה לביטול החיובים בגין הנסיעות בכביש האגרה. וועדת הערר החליטה לדחות המבקש לאחר שמיעת הצדדים ובחינת הטענות והראיות ומכאן בקשת רשות הערעור.

כאמור, במסגרת החלטת ועדת הערר, נקבע בין היתר כי העובדה שהמבקש מסר את פרטי כרטיס האשראי שברשותו למשיבה על מנת לשלם את חיובי הנסי עות בכביש האגרה, מלמדת כי המבקש פעל לצירוף הרכב כמנוי אצל המשיבה , הדבר מקבל משנה תוקף מקום בו המבקש צירף ל בקשת הערר חשבוניות ששילם ובהן צוין במפורש כי מדובר בלקוח בעל מנוי. בנוסף, בהסכם המנוי צוין כי על בעל המנוי לדווח בין היתר על הוספה או הסרה של כלי רכב למנוי וכי כל עוד לא נתקבלה הודעה מאת הלקוח בדבר שינוי בפרטי המידע יחשבו הפרטים המצויים בידי המשיבה . עוד צוין כי הלקוח יחויב בכל החיובים הנובעים מהסכם המנוי ככל ולא יבצע עדכון בפרטי המידע כנדרש . נוסף לכך נקבע כי המבקש השתהה שיהוי רב בהגשת הערר, שכן ממועד החלטת בית המשפט לתביעות קטנות המורה על העברת הדיון ועד למועד הגשת הערר , חלפו למעלה משנתיים , והדבר מטה את הכף לחובתו של המבקש, שכן התנהלותו גרמה לפגיעה הראייתית של המשיבה בעקבות השתהות המבקש שכן ממועד ההצטרפות ועד למועד הגשת הערר חלפו כ- 11 שנים בקירוב, דבר המקשה על המשיבה להמצאת הראיות. בתמצית, המבקש בבקשתו חוזר על הנימוקים אשר העלה פניי וועדת הערר, טוען כי הרכב נמכר בשנת 2013 ולאחר מכן המשיבה המשיכה לחייבו בגין נסיעות שבוצעו ברכב שנמכר . המבקש מוסיף לטעון כי אינו השתהה אלא פעל במשך כל התקופה בכדי למזער את הנזקים, כך למשל שלח מכתבים ופעל בהליכים מוקדמים .

דיון

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, מסקנתי הינה שדין הבקשה להידחות.

טענת המבקש העיקרית הינה כי מעולם לא הצטרף כמנוי למשיבה ומשכך לא חלה עליו החובה בדבר עדכון פרטים לרבות עדכון הסרת הרכב, כפועל יוצא מכך אינו חייב לשאת בתשלום עב ור הנסיעות שבוצעו במועד לאחר מכירת הרכב. טענות המבקש הינם כנגד קביעות עובדתיות של ועדת הערר, אשר כידוע, במסגרת ערעור ודרך כלל, אין מקום להתערב בהם. בענייננו, לא מצאתי טעם המצדיק התערבות בקביעת הוועדה לפיה המבקש הצטרף כמנוי אצל המשיבה, ואף אני סבור כועדת הערר בקושי העומד בפני המבקש ולפיו פרטי כרטיס האשראי נשמרו במערכת המשיבה וככל ואלו נשמרו עת המבקש שילם למשיבה לצורך נסיעות בודדות , הדבר אינו מתיישב עם המצב שבו המבקש לא דרש את חדילת המשיבה מלחייב את כרטיס האשראי שלו במשך כל התקופה החלה מהצטרפות למנוי בשנת 2007 ועד למועד מכירת הרכב. זאת ועוד, המבקש לא טוען כנגד הקביעה ולפיה קיבל את החשבוניות במשך אותה תקופה של מספר שנים משנת 2007 – 2013 בהם נרשם במפורש כי הינו בעל מנוי אצל המשיבה.

לא מצאתי שיש ממש בטענת המבקש כי שגתה הועדה בקביעתה ולפיה המבקש השתהה בנקיטת הליכים כנגד המשיבה, ואיני רואה הצדקה להתערבות בקביעה זו ולפיה המבקש השתהה תקופה ארוכה, שבה יכול היה אף לצמצם מאוד את חיוביו, כאשר מה שעולה הינו שהמשיבה היא שיזמה את הסרת המבקש מהמנוי ובכך צמצמה והסירה ממנו פוטנציאל להגדלת חיוביו כלפיה. מכל מקום, השיהוי שנקבע כי בו מצוי המבקש, הינו התנהלות שפגעה באפשרות המשיבה להמציא מסמכים וראיות אשר יש בהן בכדי להוכיח את טענותיה, התנהלות אשר יש לזקוף לחובת המבקש כפי שקבעה וועדת הערר.

סיכומם של דברים, לא מצאתי שניתן להצביע על טעויות בקביעותיה של ועדת הערר אשר יש בהן בכדי להצדיק התערבות של ערכאת הערעור.

לפיכך, אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.

משלא ביקשתי את תגובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.

העירבון שהופקד בידי המבקש יושב לו.

ניתנה היום, ט"ו תמוז תש"פ, 07 יולי 2020, בהעדר הצדדים.