הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע רע"א 42009-06-20

לפני:
כבוד ה שופט יעקב פרסקי

המבקשים:

  1. דוד צרויה
  2. שי צרויה

ע"י ב"כ עו"ד אריק נצר

נגד

המשיבים:

  1. אוהד מושב עובדי להתיישבות חקלאית
  2. עמיעוז מושב עובדים להתישבות חקלאית

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בבאר שבע (כבוד השופטת נעם חת מקוב) מיום 19.05.20, בת"א 6011-07-11 לפיה הורה דחיית הבקשה שהגישו המבקשים לפי פקודת בזיון בית המשפט, תוך קביעה ולפיה לא נכון יהיה לברר את המחלוקת נשוא הבקשה במסגרת הליך של ביזיון וזאת לאור הצורך בבירור מעמיק יותר בנסיבות הקשורות להסכם הפשרה שקיבל תוקף פסק דין, בירור שראוי להיעשות בהליך "פחות חמור" כלשון בית המשפט קמא.

לאחר ששקלתי את הבקשה על נימוקי ונספחיה, כמו גם לאחר עיון בתיק קמא, מסקנתי הינה שיש להורות על דחיית הבקשה ללא תשובה בהתאם לתקנה 406(א)לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

ברקע הדברים, תביעה שהגיש המשיב 1, מושב אוהד, לסילוק יד המבקשים שהינם תושבי המשיב 2, מושב עמיעוז, ממקרקעין שבהם החזיקו, ומחזיקים עד היום, שהזכויות בהם הינם של מושב אוהד. מושב עמיעוז אף הוא היה נתבע שכן כעולה מכתב התביעה המתוקן, א פשר בין היתר למבקשים את השימוש במקרקעין. נתבע נוסף היתה רשות מקרקעי ישראל כמי שהינה בעלת המקרקעין והגורם האמור להסדיר את החכרתם והשימוש בהם. הצדדים הגיעו להסכם פשרה בדבר המקרקעין מושא התביעה, תוך התייחסות לגבולות שבין המושבים, והמענה לחריגה ל"רעת" מושב אוהד. בין היתר כלל הסכם הפשרה התייחסות להעמדת שטח חלופי לטובת מושב אוהד, כמו גם לתשלום שנתי בשל השימוש שנעשה בידי מי ממושב עמיעוז בסך 15,000 ₪ לשנה, כאשר ישנה התייחסות לאפשרות ולפיה יהיו "חילופי שטחים" בין המושבים כמו גם להסדר אחר בין הרשות למושבים כאשר הצדדים התחייבו לקדם ולפעול לתיקון מפות המשבצת הרלבנטיות ובכול הנוגע לחריגות שבגבולות "משבצת" המקרקעין בין המושבים. ביום 31.12.12, ניתן תוקף פסק דין להסכם הפשרה עליו הגיעו הצדדים, (כב' השופט עידו רוזין).

חלפו שנים, וביום 27.2.20, הגישו המבקשים בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. התברר כי למושב אוהד טענות נגד מושב עמיעוז בקשר למקרקעין, וכעולה מהבקשה, המושב מתכוון לבטל את אותו הסכם פשרה, בשל הפרתו ובין היתר בשל כך שמושב עמיעוז אינו משלם את הסכום הכספי שנקבע לפי ההסכם שעליו לשלמו וטענות אודות כך שמדובר בהסכם לתקופת ביניים כמו גם טענות נוספות . בבקשה מוזכר הליך אחר שבו נקטו המבקשים נ' מושב אוהד, תוך הפנייה לת"א 46710-11-18 (מחוזי מרכז), שם הוגשה בין היתר על ידי המבקש 1, תביעה כספית על סך כ- 39,000,000 ₪ נ' מושב אוהד ואחר, וכטענת המבקשים, לאור התביעה שהוגשה, מושב אוהד יעשה הכול על מנת לפגוע בזכויות המבקשים במיוחד במבקש 1. המבקשים טענו כי מושב אוהד סירב לחתום על הסמכתו לבקשת המבקשים להיתרי בניה במקרקעין שבמחלוקות.

בית המשפט קמא ביקש תגובות, אפשר תשובה, השלמת טיעונים וקבע דיון בפניו ליום 19.5.20, בסופו, ניתנה החלטתו מושא בקשת רשות ערעור זו, הדוחה את הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, תוך הפנית המבקשים להליכים רגילים. בהחלטתו, פירט בית המשפט קמא את השתלשלות הדברים, ובהמשך קבע כי: "במצב זה בו קיימת יריעה רחבה של סכסוכים ומחלוקות שהביאו למצב בו לא חתם מושב אוהד על הבקשה להיתרי בניה של המבקשים, אני סבורה כי ההליך שנקטו המבקשים אינו ההליך המתאים". בית המשפט קמא הפנה לכך שבקשה לפי הפקודה הינה הליך מעין פלילי, כהליך שיש לנקוט רק שאין מחלוקת משמעותית וכנה לגבי ההפרה והמעשה שיש לעשות כתוצאה ממנה, כמו גם שלא ניתן להגיע לתוצאה בדרך אחרת. כקביעת בית המשפט קמא, בירור המחלוקת שבין הצדדים ראוי שיעשה בהליך "פחות חמור" כלשונו, תוך שקבע כי מדובר במחלוקת אמיתית שיש לבררה, מחלוקת אודות הסכם הפשרה והנסיבות, מחלוקת שמצדיקה בירור מעמיק יותר מזה שבהליך לפי הפקודה, ועל כן סבר שלא יהיה מקום לחייב את המבקשים בהוצאות, הגם שבקשתם נדחתה.

יוסף כי אחר ההחלטה מושא בקשת רשות ערעור זו, הגיש מושב אוהד תביעה לביטול הסכם הפשרה שניתן לו כאמור תוקף פסק דין, וזאת בבית המשפט קמא, במסגרת הליך חדש, ת"א 55316-05-20.

טוענים המבקשים כי יש להתערב בהחלטה קמא, אשר מביאה לתוצאה קשה מנשוא, שכן מושב אוהד הפר בצורה בוטה וברורה פסק דין, ובית המשפט קמא נמנע מהעמדת הסעד היחיד העומד לרשות המבקשים, לצורך אכיפת פסק הדין ובכך נגרם עיוות דין חמור, ואף בכך הפך בית המשפט קמא את פסק דינו "לאות מתה", תוך מתן "תעודת הכשר" למושב אוהד להמשיך ולסכל את פסק הדין הפעם עם חותמת הכשרות של בית המשפט קמא, בבחינת "נבל ברשות התורה". במסגרת הבקשה מפרטים המבקשים את השתלשלות הדברים שהביאה לכך שהגישו את הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט ואת חוסר תום הלב הברור של מושב אוהד שהביא לבקשה. כשיטת המבקשים כל שבמחלוקת הינו עניינים משפטיים שאין כל מניעה מבירורם במסגרת בקשה לפי הפקודה.

מוסיפים המבקשים כי טענות מושב אוהד מקוממות שכן כיום מעלים הם השגות להסכם הפשרה שקיבל תוקף פסק דין, השגות שיכלו להעלות בזמן אמת ולא שנים לאחר הסכם הפשרה ופסק הדין. טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט קמא בכך שבמקום לאכוף את פסק הדין, הפנה את המבקשים להליך של אכיפת הסכם, והדבר פוגע באופן "אנוש" במעמדו של פסק דין שניתן, והקושי שיהיה לאור פסק הדין אם יוותר על כנו, לסמוך על פסק דין שכזה מלכתחילה. טוענים המבקשים כי טעה בית המשפט ביישום ההלכה הפסוקה בקשר להפעלת פקודת הביזיון ובקביעה שיש לברר את הסכסוך בדרך "חמורה פחות". טוענים המבקשים כי הסתמכו על פסק הדין שניתן ובית המשפט קמא לא נתן משקל להסתמכות זו, תוך הפנייה למספר הלכות משפטיות התומכות בטענותיהם לכך שהיה על בית המשפט קמא לדון בטענותיהם לגופם ולא להפנותם להליך אחר. הדברים מתחזקים כטענת המבקשים בסע' 11 להחלטה קמא ולפיה למרות שהתקבלה עמדתם של המבקשים , בפועל הפך בית המשפט קמא את היוצרות ולאור כך שגם בית המשפט קמא סבר שעל מושב אוהד היה להתריע על כוונותיו לאור הפסקת התשלומים מאת מושב עמיעוז. המבקשים מפנים את בית המשפט לעיין בתביעה החדשה שהגיש מושב אוהד ממנה עולה כוונת הזדון של המושב, תוך הפניה לכך שהגיע העת להעביר מסר מפורש ולפיו החלטות בית משפט יש לקיים, ולפיכך טענו כי יש לקבל הבקשה לדון בה כערעור ולקבל הערעור.

דיון
כפי שהקדמתי, דין הבקשה להידחות.

עסקינן בהסכם שבין צדדים, אשר קיבל תוקף פסק דין. המבקשים טוענים להפרת ההסכם, אולם לאור כך שמדובר בהסכם שקיבל תוקף פסק דין, מדובר בהפרה חמורה יותר, שהינה הפרת פסק דין, ואין מחלוקת שיש בכך ממש, אם כי ההלכה הפסוקה נתנה ביטוי למצב מיוחד זה של הסכם שמקבל תוקף פסק דין. דומני שיהיה ראוי להפנות להתייחסות ההלכה הפסוקה למצבים דומים, למשל האמור בהלכת רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלזניאק, פ"ד נג(3) 339, כב' השופטים: שטרסברג כהן, בייניש, זועבי, (17.6.99) . בהלכה זו התייחס בית המשפט לשני הרבדים של פסק דין שקיבל תוף פשרה, ההתייחסות הינה לפן "השיפוטי" בד בבד עם ההתייחסות לפן "ההסכמי". במאמר מוסגר אציין כי מושב אוהד, פנה בתביעתו החדשה שהוזכרה לעיל בכדי להביא לביטול הפן ההסכמי של הסכם הפשרה שנחתם, תוך שהנני מביא בחשבון את טענת המבקשים כי מדובר בחוסר תום לב מובהק של מושב אוהד וכטענתם.

בית המשפט בהלכת רע"פ 7148/98 התייחס למקרים בהם עולה טענה של אחד הצדדים להסכם שקיבל תוקף פסק דין, לכך שהוא נפגע כתוצאה ממעשי הצד השני, ולאפשרות הפעולה המשפטית בזו הלשון, (בע' 345 פסקה 5):

"באותם מקרים שבהם צד להסכם פשרה שאושר כפסק-דין מבקש לאכוף את ההסכם בשל הפרתו על-ידי הצד האחר, פתוחות בפניו אופציות מספר, שניתן לסווגן על-פי ההבחנה בין הפן ה"הסכמי" לפן ה"שיפוטי" של פסק-הדין. מן ההיבט של הפן ה"הסכמי", מוקנית לצד הנפגע אפשרות להגיש תביעה חדשה, שעילתה הפרת הסכם הפשרה, ובמסגרתה לתבוע אכיפת ההסכם וכן פיצויים בגין ההפרה (ראו ע"א 1193/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון מיכאל שנקר ז"ל [9]). בנוסף לכך, מן ההיבט של הפן ה"שיפוטי", מוקנים לצד הנפגע שני מסלולי אכיפה: האחד, אכיפת פסק -הדין במסגרת ההוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, והשני, הגשת בקשה לכוף את הצד השני במאסר או בקנס לציית לפסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה שהושג בין הצדדים, על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון. במסלול זה ניתן ללכת במקרים מיוחדים שבהם הפרת ההסכם היא ברורה וחד -משמעית".

בהמשך, מתייחס בית המשפט העליון לתכלית האכיפה באמצעות הפקודה, כמו גם לכך שניתן וראוי לעשות בכלי זה שימוש, אולם יחד עם זאת, מדגיש בית המשפט העליון כי הדבר לא יעשה בכול מקרה אלא יוגבל למקרים המתאימים לכך. כך למשל בבחינת המקרים המתאימים נקבע בסע' 11 להלכה האמורה:

"...לאור אופייה הפלילי של הוראת הביזיון, אין זה ראוי לעשות שימוש בה, כאשר יש לנהל משפט שעניינו שאלת הפרת הסכם, כאשר הצדדים חלוקים בשאלת הפרתו או קיומו, ואין זה ראוי להכתים בכתם הפלילי את מי שסבר לתומו כי קיים את פסק-הדין. לפיכך, יצאה ההלכה מלפני בית-משפט זה, שלפיה אין אוכפים מכוח פקודת הבזיון, אלא צווים והחלטות שמובנם חד-משמעי ושאינם ניתנים ליותר מפירוש אחד..".

כך למשל מתייחס בית המשפט העליון למקרה שבו מדובר בהסכם פשרה שאינו ברור, (סע' 12):

"...התוצאה, שלפיה אין לאכוף הסכם פשרה בלתי ברור בהליכי ביזיון, מתיישבת עם הכלל שגובש בפסיקה, שלפיו אין להיזקק להליכי ביזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית...".

בכול הנוגע לשיקול הדעת של בית המשפט, בבקשה לפי הפקודה, עת מובא בפניו דרישה לאכיפה לפי הפקודה, נקבע בסע' 13:

"...פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, איננו פסק-דין במשמעותו הרגילה, המסיים הליך משפטי. אין בו בירור הסכסוך על-ידי בית-המשפט; אין בו קביעת עובדות על-ידיו לאור הראיות שהובאו בפניו ואין בו הסקת מסקנות עובדתיות ומשפטיות מתוך העובדות שנקבעו. מעורבותו של בית-המשפט בהסכם שבין הצדדים אינה מתבטאת במעורבות בתוכן ההסכם, אלא במתן גיבוי להסכם על-ידי אישורו כפסק-דין (ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר [25], בעמ' 451). לפיכך, בדרך-כלל, כאשר מתעורר סכסוך בין הצדדים באשר לפרשנותו של ההסכם – שהוא סכסוך אזרחי רגיל – אין הליכי הביזיון הולמים את הטיפול בסכסוך. זאת ועוד, שיקול-הדעת המופעל על-ידי בית-המשפט באשרו הסכם פשרה, שונה מזה המופעל על-ידיו לקראת הכרעת-דין במחלוקת בין הצדדים ..".

בסופו של דבר, בהלכה האמורה, בוטל פסק דין של בית משפט השלום, שדן בבקשה לפי בזיון בית המשפט, פסק דין שאושר בערעור לבית המשפט המחוזי, כאשר ההתערבות היתה באופן חריג, "בגלגול שלישי", תוך שפורטה ההתלבטות, בין היתר לאור הדרך הארוכה שהתיק עבר לאחר שטופל לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, ולמרות זאת, הופנה שם המבקש, להליך אזרחי , בנימוק שהכריע את הכף ולפיו הסעדים שניתן לנקוט בהם בהליכים לפי הפקודה, עלולים לכבול שלא כדין את בית המשפט בבחינת הסעד הראוי וזאת למרות שלא היתה מחלוקת בכך שהצד הנפגע, אכן נפגע בכך שהצד השני הפר את אותו הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בידי בית המשפט בערכאה הראשונה.

דומני שמשם לכאן, ניתן ללמוד לענייננו על מה שצריך להישקל. שיקול הדעת של בית המשפט במסגרת הליך לפי הפקודה, רחב מאוד והנני סבור שההתערבות בו תהא במקרים חריגים. בית המשפט קמא מצא כי המחלוקת אינה מתאימה לבירור במסגרת הליך לפי הפקודה, ולא מצאתי שנפלה בכך שגגה, ובהינתן רקע הדברים והמחלוקת שאינה פשוטה בין הצדדים. טוענים המבקשים כי נמנעה מהם האפשרות היחידה לפעולה משפטית, אלא שאין הדבר כך, ואין כל מניעה כי יפעלו כפי שהפנה אותם בית המשפט קמא, להליך מתאים לאכיפת הפן ההסכמי של הסכם הפשרה שאושר בפסק דין. במכלול הדברים, בדגש על התוצאה ולפיה לא נשללה מהמבקשים דרך פעולה משפטית אפשרית נוכח התנהלות מושב אוהד וכשיטתם, וכל שנקבע היה שלא נכון יהיה לברר את ההליך במסגרת המצומצמת לפי הפקודה, הרי שלא מצאתי הצדקה להתערבות ערעורית בהחלטה מושא בקשת רשות ערעור זו.

לפיכך אני מורה על דחיית הבקשה.

משלא ביקשתי תשובה, איני עושה צו להוצאות.

העירבון שהופקד יושב למבקשים באמצעות בא כוחם.

ניתנה היום, ט' תמוז תש"פ, 01 יולי 2020, בהעדר הצדדים.