הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע פש"ר 43573-01-13

לפני כבוד השופט איתי ברסלר-גונן

בעניין:
פקודת פשיטת הרגל התש"ם – 1980
להלן: "הפקודה"

ובעניין:
סמיר טוזלי, ת"ז:XXXXXX546
ע"י ב"כ עו"ד אהרן פורמן

להלן: "החייב"

ובעניין:
הכונס הרשמי
ע"י ב"כ עו"ד עימנואל גל השאש

להלן: "הכונ"ר"

ובעניין:
עו"ד אורן צורן
להלן: "הנאמן"

ובעניין:
אהרון ללזרי
ע"י ב"כ עו"ד אורלי גלמן

להלן: "הנושה"

החלטה

הבקשות והרקע להן
בפניי בקשה לקביעת תכנית פירעון אגב דיון בשתי בקשות הנוגעות לשלב האחרון של ההליך: האחת נוגעת לבקשת נושה לגמול מיוחד והשניה עניינה ברכיבי הריבית וההצמדה לפי סעיף 81 בפקודה.
ברקע הדברים צו כינוס שניתן ביום 23.1.2013 לנכסי החייב לבקשתו. ביום 25.12.2016 הוכרז החייב כפושט רגל ומונה נאמן שבהמשך הוחלף [להלן: "הנאמן הקודם"], עת מונה ביום 16.9.2018 עו"ד אורן הראל כנאמן חלופי.
במהלך התקופה הוגדל צו התשלומים ונבחנו זכויות החייב בנכסי מקרקעין, האחד הינו בית מגוריו [להלן: "נכס המגורים"] והאחר הינו נכס מכוח זכויות בירושה [להלן: "נכס הירושה" ].
עוד עסק ההליך בבקשת החייב להסדר נושים - בקשה שלא צלחה בסופו של דבר, וכן בקשת פירוק שיתוף לשם מימוש נכסים. עוד נעשתה פניה לרשות המסים [מס הכנסה] לשם הקטנת חוב והוסכם הדבר בתנאים שנקבעו.
בדיון שהתקיים ביום 21.3.2021, השמיעו הצדדים טיעוניהם, ובכלל זה הנושה מר אהרון ללזרי [להלן: "הנושה"] אשר עתר לתגמול מיוחד על מאמציו בהליך [ראו להלן].
הנאמן עדכן בנוגע למצבת החובות ובכלל זה הפחתת חלק מהחובות, ועתר לכך שקופת פשיטת הרגל תועמד על סך שיאפשר חלוקת 100% דיבידנד לנושים שתביעות החוב שלהם אושרו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום צו הכינוס ועד למועד התשלום הפועל, כפי הוראות סעיף 81 בפקודה, וכן הוצאות ההליך ובכלל זה גם על סכומי החוב שהופחתו נוכח תשלום צד ג' מחוץ להליך או לפחות בגין מחצית מסכום זה.
הנאמן התייחס לבקשת הנושה [ראו להלן] ולדעתו נוכח הפעולות שננקטו בתקופת הנאמן הקודם, ראוי להוסיף 10% מגובה תביעת החוב שאושרה לנושה בלבד.
הנושה, עתר כאמור לגמול בעבור מאמצו הוא לקידום ההליך. לטענת באת כוחו, היא היחידה מתחילת ההליך ומדובר בחייב שהסתיר נכסים, לרבות את ביתו ולא תיקן את הנאמן הקודם שלא מצא את הנכסים. לטענתה, מי שמצא את הנכסים ואפשר את השאת הקופה היה הנושה, וזאת כאשר החייב לא הגיש דו"חות במהלך ההליך חרף התראות רבות. לטענתה, הנושים נפגעים מעצם ההליך ומעצם שמונה שנות עיכוב ההליכים.
על כן, עתרה ב"כ הנושה אפילו להתאים את הריבית להוצל"פ לגבי הנושים שפתחו תיק בהוצל"פ; להורות על תוספת ריבית לפי סעיף 81 בפקודה, ככל שיוחלט להשאיר את החייב בהליך ותאושר התכנית, וכן – גמול מיוחד לנושה מעורב.
בהקשר זה האחרון, טענה ב"כ הנושה כי בשנת 2016 ביקש החייב הפטר והנאמן הקודם הודיע כי אין נכסים ולא התנגד. לדבריה, הנושה התנגד והצביע על בית המגורים והביא ראיות לכך עד שהנאמן השתכנע, אולם גם אז נדרשה להציג מסמכים ולשכנע כי ערכו של הנכס למעלה מפי שלוש ממה שסבר הנאמן אז [הנאמן הקודם]. עוד ציינה ב"כ הנושה כי הנאמן הנוכחי, עו"ד הראל, גילה נכס נוסף במסגרת בחינת עזבון אביו המנוח של החייב.
ב"כ הנושה ציינה כי החוב לנושה הוא משנת 1993 כאשר את ביתו של החייב הוא בנה בעצמו בשנת 1994, במקום לפרוע את החוב לנושה. עוד נטען ופורט כי הנושה הוא שהביא נתונים במהלך השנים לחפש נכסים נוספים, והכל בעיקר בתקופת הנאמן הקודם, ובכלל זה השפעת הנושה על תביעות החוב של נושים אחרים באופן שחסך לחייב עשרות אלפי שקלים [91,000 ₪ למשל נחסכו מתביעת המוסד לביטוח לאומי] וכן שינויים נוספים שהביאו להפחתת מצבת החובות ולטענתה ניתן לראות את השינוי בין הנאמן הקודם לזה הנוכחי, בוודאי על רקע העובדה שהחייב לא שיתף פעולה במהלך ההליך.
לטענת ב"כ הנושה, החייב נדרש לפצות את הנושים ואת הנושה עצמו בגין התמשכות ההליכים, בוודאי על רקע חוסר שיתוף פעולה ואי הגשת דו"חות, ביטול ההליך והשבתו. על כן, עתר הנושה לקבל תגמול מיוחד בשיעור של 10% מסכום החוב, נוכח תרומתו להליך ולכלל הנושים.
החייב מתנגד לתשלום שכ"ט בגין חלק החובות שהופחת וכן מתנגד להוספת ריבית והצמדה לפי סעיף 81 בפקודה ולתגמול המיוחד לנושה.
לטענת החייב, לגבי הסכום שהופחת על ידי מס הכנסה אין לשלם בגינו שכ"ט וכך גם לגבי הסכום ששולם לעיריית קרית מלאכי, יש לשלם שכ"ט בגין החלק ששולם בלבד בפועל בתמורה למחיקת תביעת החוב, ולא מה שנתבע מלכתחילה ואף בהקשר לכך – רק בגין חלקו של החייב.
באשר לדרישת הריבית וההצמדה, אישר החייב כי אכן כאשר מצבת הנכסים עולה על מצבת החובות, הכלל הוא שיש להוסיף, אולם לכלל זה, כך נטען, חריגים ויש להתחשב בחייב ויכולתו הכלכלית כיום, ועניין לנו בחייב כבן 73 שפדיון בית המגורים שלו ייעשה על ידיו בני משפחתו וקצבת זקנתו הדלה, ויש עוד לשקול כי מדובר בחובות ישנים. לטענת ב"כ החייב, קבלת הבקשה משמעותה עוד שנים ארוכות שבהן יהיה החייב כבול להליך, והתוצאה לא תהא סבירה בנסיבות גילו של החייב המבקש מעט נחת וקורת גג בשארית חייו.
באשר לתגמול המיוחד לנושה, טען ב"כ החייב כי החייב התבלבל בתיאור הנכסים בבקשה לצו כינוס וכך גם הצהיר שהוא מתגורר בנכס ירושה ועל כן עמד בתנאי של הצהרה ומכאן היה על הנאמן לחקור. עוד נטען כי אף שהנושה היה מעורב הרי הוא לא תרם בפועל ועל כן אין מקום לתגמול מיוחד לנושה.
ב"כ הכנ"ר, התייחסה לבקשת הנושה לגמול מאמץ מיוחד, והוסיפה כי אכן במקרה שלפנינו נעשתה פעילות מאומצת על ידי נושה לאורך שנים ויש להכיר בכך, על אף סכום החוב הנמוך יחסית של הנושה הספציפי בהליך דנן. לטענת ב"כ הכונ"ר לא סביר לפסוק גמול בשיעור של 10% מכלל תביעות החוב, אלא יש להסתפק בגמול בשיעור של 10% מתביעת החוב של הנושה הספציפי.
בסיום הדיון, הציגו הצדדים מתווה דיוני מוסכם, ולפיו תיקבע תכנית פירעון אשר תביא בחשבון את הצורך להשיא דיבידנד בשיעור של 100% נטו לנושים, כאשר המחלוקת היא בשאלת ההצמדה והריבית ובאיזה שיעור יש לתגמל את הנושה המעורב. הצדדים ביקשו לשקול עמדתם, לבחון הסכמות ולהודיע לבית המשפט.
בניגוד להחלטת בית המשפט, לא הסתפק החייב במתן תשובה כי אין הסכמה והרחיב טיעוניו בכתב, ללא קבלת רשות.
באשר לתגמול לנושה, טען החייב כי לא הסתיר את הנכס אלא ציין זאת בבקשה לצו כינוס וכי תרומתו של הנושה כלל לא הביאה לגילוי נכסים אלא התבטאה בהתנגדויות, ותרומתו אינה גבוהה. החייב הפנה לפסיקה לטעמו וביקש ללמד כי אין קשר סיבתי בין פעולותיו של הנושה לשיעור הנשייה בפועל.
באשר לחיוב הריבית, טען החייב כי מדובר בבקשה חדשה שהועלתה בדיון האחרון וכי הסכמת החייב לשלם 100% ללא ריבית יצרה הסתמכות גם של בני משפחת החייב. עוד טען החייב כי בשים לב לתקנה 101 בתקנות פשיטת הרגל, השלב הנכון בהליך הוא רק לאחר תשלום מלוא החובות ולא כעת.
לטענת החייב, יש להתחשב בגילו, בהיותו נסמך על גמלת זקנה, ובכך שתכלית הצעתו לשלם את מלוא חובותיו המאושרים בתוספת הוצאות ההליך היתה למנוע את מימוש דירת מגוריו ולהבטיח קורת גג לראשו בערבות חייו.
הנושה, הביע מורת מורח מעצם הרחבת תגובת החייב ועתר להוצאות בשל כך.
לגופו, ציין הנושה את הדרך שבה עבר ההליך, ותרומתו הרבה לכך, לרבות העברת הנאמן הקודם מתפקידו והתנעת ההליך לכדי תועלת לנושים. לטענת הנושה, בית המשפט עמד לאשר, לפי הסכמת כל הצדדים, תכנית פירעון שלפיה היו הנושים מקבלים סך של 20,000 ₪, וכיום, נוכח פעולותיו הנמרצות, מקבלים הנושים 100% דיבידנד, בשיעור כולל של כמעט 340,000 ₪.
הנושה הציג את נחישותו לבדיקה מחודשת של חלק מתביעות החוב, כך שגם נחסכו לחייב כספים. לטענת הנושה, הוא ראוי לפחות ל- 10% מהתוספת לשיעור הנשייה.
באשר לדרישות הריבית, טען הנושה כי לא זו שלחייב די נכסים לשלם את הריבית וההצמדה, דבר ראוי בעניינינו כיוון שהחייב הוא שאחראי לפרק הזמן הארוך בהליך, ולא מילא אחר חובותיו בהליך.
הנאמן הרחיב אף הוא עמדתו בכתב:
תוארה בהרחבה השתלשלות האירועים, עד לכניסתו לתפקיד במקום הנאמן הקודם ומאז כניסתו לתפקיד. נטען כי מאז נכנס לתפקיד פעל במרץ רב עד כי הוא זכאי בעצמו לתוספת מאמץ בשיעור של 15%.
הנאמן עתר לתוספת ריבית בהתאם להלכה הפסוקה ודחה את טענת ההסתמכות של החייב, בין היתר בהצביעו על כך שבעבר [בדיון מיום 27.1.2020] נדרש החייב לשלם אפילו יותר.
הנאמן שלל את תרומתו המכרעת של הנושה ולבטח לא בשיעור המבוקש, וטען כי מטרת הנושה היתה להפעיל לחץ פסול על החייב כדי שיגיע להסדר פרטני עם הנושה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במייל שהתקבל ביום 16.12.2019.
בהתאם לפירוט הנאמן, כיום עומדת מצבת החובות המאושרת על סך כולל של 337,068 ₪, ובתוספת ריבית והצמדה מאז צו הכינוס, בהתאם לסעיף 81 בפקודה – על סך כולל של 379,007 ₪ [נכון ליום 25.7.2021].
באשר להוצאות ההליך, נטען כי יש להביא בחשבון גם מחצית מהסכום ששילם החייב מחוץ להליך לעיריית קרית מלאכי [בהתחשב בכך שהמחצית מגלמת את חוב האישה] ועל כן יש לחשב את הוצאות ההליך לפי סך תקבולי מימוש של 430,507 ₪, ועל כן הוצאות ההליך הינם בסך של 71,075 ₪.
סה"כ, לפי חישוב הנאמן, נדרש החייב להעמיד את קופת פשיטת הרגל על סכום של 450,082 ₪ וזאת בפריסה ל- 12 חודשים ולכל היותר, בוודאי נוכח קיומו של נכס להיפרע ממנו ובשים לב לעיכובו של ההליך.

דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בתיק ושקלתי טיעוני הצדדים, סבורני כי יש לקבוע תכנית פירעון על הצד המלא, ללא תוספות ריבית והצמדה אך בתוספת תגמול מיוחד לנושה.
אנמק:

תגמול נושה מעורב:
העיקרון המנחה בחלוקת דיבידנד בהליך פשיטת הרגל הוא השוויון המהותי בין הנושים, בהתאם לסעיף 76 בפקודה, דהיינו כל אחד לפי שיעור הנשייה היחסי, ללא העדפה אחרת.
אלא שעקרון זה של שוויון בין הנושים מעודד תופעה חברתית-כלכלית הקרויה בשם "תופעת הטרמפיסט" ["free rider"] שבה הקבוצה נהנית משירותי הגבייה וההליך מבלי לשאת בעלויות הכרוכות בהם. כל אחד מהנושים סומך על האחרים שיפעלו וממעט להוציא כספים מטעמו, עד כי בעיקר ההליכים לא נראית כלל מעורבות נושים. בעיקר קשה תופעה זו ביחס לנושים שהחלופה לנשייתם יכולה להיות הגדרת החוב כ"חוב אבוד" שמשמעות פגיעתו הכלכלית עבורם נמוכה יותר מאשר לגבי נושה שאינו יכול להגדיר כך חוב [כגון למשל משקי בית או גורמים פרטיים]. הדברים תוארו בהרחבה גם בפסק הדין בפש"ר (ת"א) 2196/08 סנדרס נ' עו"ד אינסל (פורסם בנבו, 25.2.2016) [להלן: עניין "סנדרס"] ואין לי אלא להצטרף לניתוח התופעה החברתית שם, לערכים המובילים ולמסקנה כי במקרים המתאימים נכון לתמרץ ולתגמל נושה שפעל באופן חריג ומועיל להשאת הקופה לרווחת כלל הנושים.
סמכותו של בית המשפט היא בעיקר מכוח הסמכות הכללית לעשיית צדק, בהתאם לסעיף 178(א) בפקודה וכן באנלוגיה מסעיף 76 בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 שנועד לתמרץ נושים [זוכים] לנקוט בהליכים לשם אכיפה יעילה של חובות, ולמנוע מצב שבו כל הזוכים, הן אלו שנוקטים בהליכים והן אלו שיושבים בחיבוק ידיים ייהנו בצורה שווה מפירות נקיטת ההליכים [ראו דברי ההסבר לסעיף 76(א) בהצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29), התשס"ט-2008, ה"ח הממשלה 260, 16, 107].
לעומת הרצון למנוע את תופעת הטרמפיסט, לתמרץ נושים לסייע בהליכי הגבייה, אין לשכוח את התכלית הסוציאלית של דיני חדלות פירעון, והשאיפה לסייע בשיקומו הכלכלי של החייב.
הצדדים לא חלקו על סמכותו של בית המשפט בנסיבות חריגות לקבוע תגמול לנושה על מאמץ מיוחד, וכל הצדדים הפנו לעניין סנדרס. המחלוקת היא האם מוצדק בנסיבותינו התגמול, ושיעורו.
בעניין סנדרס נקבעה המסגרת ובעקבותיה הלכו בתי המשפט השונים, וניתן לומר כי אין עוד מחלוקת כיום על סמכותו של בית המשפט להורות במקרים המתאימים על תגמול לנושה על מאמץ מיוחד מצדו. ועדיין, ככל מקרה שיש בו פגיעה מעקרון השוויון בהליך, יש לפרשו בצמצום [ע"א 3929/02 לוין נ' עו"ד שילר, הנאמן על נכסי פושט הרגל גדעון לוין, פ"ד נח(5) 236 (2.6.2004)].
הדברים נבחנו על ידי בית המשפט העליון באופן מפורש ברע"א 8038/20 ב.ר.ן יזמות והשקעות בע"מ נ' חיים ומשה מנגד בע"מ (בפירוק) (פורסם בנבו, 26.1.2021) [להלן: "עניין ב.ר.ן."] ונפסק כי -
"מגמת המחוקק לא הייתה בפקודה ואינה כיום בחוק [חוק חדלות פירעון – א.ב.ג.] להצר את צעדיו של בית המשפט לחדלות פירעון בעשייתו השיפוטית המורכבת במציאת פתרונות מיטביים למכלול הסוגיות והקשיים המתעוררים בהליכי חדלות פירעון הנידונים לפניו. על כן הענקת גמול לנושה מעבר למנה המגיעה לו ברגיל על פי סדר דין הנשייה הקבוע בדין, נראית כנכונה. מדובר בכלי נחוץ במסגרת "ארגז הכלים" הנתון לבית המשפט במסגרת תפקידו".
בעניין ב.ר.ן נקבעו גם השיקולים לבחינה, בין היתר בשים לב לכך שמדובר בסטייה מעקרונות השוויון, וניתן לסכם את הדברים באופן הבא:
מיהות הנושה – נפסק כי לא כל נושה פעיל זכאי לגמול מיוחד על עמל. ככל שהנושה הוא נושה מקצועי, כמו גם רשויות ציבוריות, מצופה מהם בכל מקרה כי יפעלו להשאת הקופה;
האמצעים שהופעלו על ידי הנושה - יש לוודא כי הנושה יפעיל רק אמצעים סבירים וכשרים על פי הדין ושהמטרה לא תקדש אצל הנושה את האמצעים;
יש לקבל אישור בית המשפט לכל פגיעה בקופת הנשייה;
שיעור הגמול – בעניין ב.ר.ן נפסק כי שיעור הגמול צריך להיקבע מראש [שם היתה הקביעה על ידי בורר בהליך של פירוק]. הכוונה היא כמובן למקרים בהם הדבר אפשרי וניתן לצפייה, וזאת כדי למנוע מאמץ לא יעיל. עם זאת, גם נפסק בעניין ב.ר.ן כי הגמול המיוחד צריך להיות נגזר מהסכום שהצליח הנושה להעשיר בו את הקופה הכללית.
בחינה קונקרטית [בעקבות עניין סנדרס] - היקף העבודה שהושקעה על ידי הנושה להשאת הקופה; המאמץ שנדרש על ידו לשם כך; הסכום שנזקף לקופת הנושים בזכות פועלו; שיעור הסכום האמור מכלל מסת הסכום שעומד לחלוקה; מהות הנושים האחרים; האם נושים אחרים פעלו להשאת קופת הנשייה וככל שלא מדוע; פועלו של בעל התפקיד ככל שמונה כזה, אם פעל.
לטעמי, יישומם של הכללים הנ"ל, שאינם רשימה סגורה, מצדיק שיקולים נוספים:
יעילות המעורבות – נבחנת גם בשים לב לחלקו של החייב עצמו, למידת הפסיביות שלו בהליך, בניגוד לחובתו לשתף פעולה בהתאם לסעיף 56 בפקודה, ובכלל זה בשים לב לעקרון תום הלב.
בנוסף, בשאלת בחינת היעילות יש לשאול עד כמה המאמץ והפעולות של הנושה הביאו לתועלת לנושים. בכלל זה, יש לבחון את הדברים הן בשים לב לתועלת הכללית והן באופן יחסי בשים לב לחלקו של הנושה הפעיל בכלל הנשייה. על כן, ככל שהנושה היעיל הוא עצמאי וקטן בסך הנשייה, ופעולותיו היו נמרצות ויעילות באופן משמעותי לכלל הנושים, לרבות כמובן באופן משמעותי לנושים הגדולים, כך הנטייה תהא לתמרץ פעילות זו. כאשר "תרומתו" של הנושה מתבטאת בהתנגדות בלבד, לא נכון לתמרץ זאת, שהרי כאמור הדבר סותר את התכלית הסוציאלית של ההליך [ראו למשל גם פש"ר (מרכז) 32319-01-5 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אורי גיל (נאמן) ואח' (פורסם בנבו, 24.3.2021)].
מי נושא בתגמול - על חשבון מי בפועל התגמול המיוחד לנושה המעורב? ככל שמסת הנשייה אינה מלאה להשיא 100% דיבידנד, ברור כי תגמול מאמץ מיוחד לנושה אחד תביא לפגיעה בעקרון השוויון ביחס ליתר הנושים שיקבלו פחות מחלקם היחסי. מנגד, אם מתווסף הסכום לסכום הנשייה המלא, ונמצא כי ממילא מקבלים יתר הנושים דיבידנד מלא, הרי הפגיעה בעקרון השוויון אינה רבה. בוודאי כאשר בתרומתו של הנושה המיוחד הוא הביא לדיבידנד המלא ליתר הנושים.
בסופו של דבר, בוודאי כאשר מקור הסמכות בסעיף 178 בפקודה, לצקת צדק בהליך, צריכה התוצאה להיבחן בתמונה הכוללת בסבירותה, השפעתה על יתר הנושים, על החייב, ועל הנושים והחייבים הכללים המתבוננים אל ההליך ולומדים ממנו את ההתנהגות המצופה מהם.
ומכאן ליישום:
החייב אמנם ציין בבקשתו לצו כינוס כי קיים ברשותו נכס [דירה בקרית מלאכי] ואף הצהיר כי הוא משלם משכנתא בשיעור של 3,650 ₪ וכן כי הוא מתגורר בדירה ואינו משלם שכ"ד. יש טעם בהחלט בטענת ב"כ החייב כי החייב לא הסתיר קיומו של נכס. העובדה שציין דירה ולא בית קרקע אינה משמעותית כיוון שבכל מקרה היה צריך לבדוק משמעות נכס זה להליך. נוסיף לכך גם כי החייב צירף לבקשה לצו כינוס אישור ממ"י על רישום זכויות בנכס ונרשם גם היקף המשכנתאות שאינן גבוהות יחסית.
מנגד ובניגוד לטענת החייב בבקשה לצו כינוס ולפיה יש משכנתא כאמור, הרי שהוא צירף לבקשה לצו כינוס אישור של בנק בינלאומי על היעדר יתרת משכנתא.
כאמור, אני מוכן לקבל כי החייב לא הסתיר את הנכס בבקשתו לצו כינוס. עם זאת, כאשר עמד העניין על הפרק, וכאשר ציין הנאמן הקודם בתסקיר [מיום 22.2.2017] כי לחייב אין נכס וכי הוא מתגורר בשכירות, לא תיקן אותו החייב.
בהקשר ההתנהגות המצופה מהחייב, נזכיר את סעיף 56 בפקודה המחייב אותו לגלות כל נכס ולעזור ככל יכולתו למימוש נכסיו לטובת נושיו. חייב אשר נוהג פסיביות ולא מתקן טעות משמעותית הגלויה על פניה של בעל תפקיד, בוודאי כזו המשמעותית להליך – פועל בחוסר תום לב ותוך ניצול טעות בעל התפקיד.
לא נעלם מעיני בית המשפט כי בדיון עצמו [מיום 5.3.2017] לאחר שהנאמן הקודם קיבל את התנגדות הנושה ומסמכים, כבר היתה התייחסות לכך בפרוטוקול והנאמן הקודם תיקן טעויותיו בדו"ח המסכם, וכך גם תיקנה ב"כ הכונ"ר את התייחסותה, עד כי בית המשפט הורה על בדיקת הנתונים. אין ספק כי מעורבותו של הנושה בעמידתו הנחושה על בחינת משמעות הנכס היתה קריטית בשלב זה של ההליך.
גם בדיון ביום 12.11.2017, עת הציע הנאמן הקודם כי החייב יפדה זכויותיו בנכס בסך של 75,000 ₪, היה זה בהתבסס על בדיקה של הנאמן הקודם בדבר שווים של הבתים בסביבה ומסקנתו כי ערך הבית הוא כחצי מיליון ₪. הנושה התנגד להצעת הנאמן הקודם אולם התנגדותו לא נבעה מהסכום עצמו, אלא מכך שהדברים לא נבדקו כדבעי לרבות כל טענותיו ביחס למצבת החובות ונכסיו של החייב. בית המשפט הביע בדיון זה מורת רוחו מהתנהלות הבדיקות על ידי הנאמן הקודם ונאלץ לדחות שוב את הדיון לשם המשך הבירור.
רק בתחילת שנת 2018 מונה שמאי לנכס ובהמשך הוחלף אכן הנאמן הקודם בזה הנוכחי, על ידי בית המשפט שלא היה שבע רצון מההתנהלות ומהיעדר מענה לטענות הנושה ולבקשותיו לפעול. כך, ביום 21.6.2018 עדכן הנאמן הקודם את בית המשפט כי נוכח הבדיקות שעשה לאחר קבלת הנתונים ועמדת הנושה, נערך בירור מקיף לגבי נכס המגורים, ונמצא כי אכן בנכס גרים בני משפחה בגירים נוספים שאינם נושאים בעלויות וכי ערכו של הנכס [אין משכנתא] הוא כ- 1,780,000 ₪ לפי דו"ח השמאי, כך שמימושו יביא לחלוקת דיבידנד של 100% לנושים. בשלב זה אף הביע הנאמן הקודם דעתו כי יש להעלות את צו התשלומים באופן משמעותי נוכח התנהלות החייב שאף מנע מהשמאי גישה לחלק מסויים בבית [בקשה 21].
לקראת הדיון הנדחה הגיש הנושה מסמך מפורט הכולל את כל השגותיו [מסמך מיום 9.9.2018] וכן רשימת נושאים הדורשים בדיקה. גם בעניין זה, אין מדובר בהתנגדות סתמית, אלא בחיפוש אחר נכסים, כפי שנדרש לעשות בעל התפקיד בהליך.
בדיון ביום 16.9.2018 הגדיר בית המשפט את הנושה כ"נושה מעורב" ותיאר כי פעולותיו אכן הביאו להתפתחות ולצורך לחקור לעומק בנכסיו של החייב כמו גם במצבת חובותיו. כיוון שהדברים לא נעשו על ידי הנאמן הקודם, הוא הועבר מתפקידו בדיון זה והנאמן הנוכחי מונה תחתיו.
כשהנאמן החדש החל לפעול, אותרו אכן נכסים נוספים כפי טענות הנושה, ובכלל זה נכס ירושה.
בהמשך, החל גם החייב לפעול באופן מאומץ יותר להפחתת מצבת חובותיו, הן מול עיריית קרית מלאכי והן מול רשויות מס הכנסה.
הסקירה התמציתית לעיל אינה ממצה את כל האמור בתיק. ניתן לראות כי ה"טוויסט" בהליך התרחש כשהנושה התנגד להמלצת הנאמן הקודם להפטר, על סמך נתונים לא נכונים, וזאת במהלך השנים 2017 – 2018, כשהציג נתונים אחרים והצביע על נכסים קיימים ותמיהות בהתנהלות החייב. אציין כי גם היום לא נבדקו עד תום כל טענות הנושה, בין היתר כיוון שמוסכם כיום על הצדדים כי החייב ישיא את הקופה לסך שיאפשר חלוקת 100% דיבידנד לנושים.
ניכר וברור כי הנושה אכן פעל נמרצות לחקור ולהציג נתונים בפני בית המשפט ובפני הנאמן ואף פעל לשינוי הכרעות החוב [אין על כך מחלוקת] לטובת החייב. כבר בהקשר זה יוער כי אם לא היו משתנות תביעות החוב, נדרש היה החייב לשלם את הסכומים שאושרו תחילה במלואם, נוכח קיומם של נכסים. על כן, אמור מעתה כי פעולותיו של הנושה לא היו רק לטובת כלל הנושים, אלא גם לטובת החייב ובהיקפים משמעותיים.
ניכר כי אם לא היה פועל הנושה להציג את מצבת הנכסים, גם לא היה עניין לחייב לפעול מול שלטונות המס והעירייה להקטנת מצבת חובותיו והסדרתם, ויצא כלל הציבור נפסד.
איני מקבל את טענת החייב כי פעולותיו של הנושה היו התנגדות גרידא. חלקו של הנושה במצבת החובות נמוך יחסית. יתכן ויש גם מניע אישי נוכח שמדובר בנושה עצמאי שנכזב מהחייב שלא שילם לו את חובו. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את התמונה הגדולה ולפיה, בזכותו של הנושה נערך שינוי משמעותי בניהול ההליך, הובאו נתונים ונחשפו נכסיו של החייב עד כי הוא עצמו מציע לשלם היום 100% דיבידנד, במקום להסתפק בתשלום של כמה עשרות אלפי שקלים אותם הציע הנאמן הקודם בשנת 2016.
ניכר כי הנושה הקטן והעצמאי הביא עמו תרומה מכרעת ולמעשה לפחות בשנים 2017 ו- 2018 הוא שדחף לבדו את העגלה במעלה ההר, כנגד התנהלות החייב וללא סיוע מבעל התפקיד, ולפחות עד לכניסתו של הנאמן הנוכחי לתפקידו, והכל באמצעים כשרים.
גם הנאמן הנוכחי וגם הכנ"ר מצדיקים הכרה בנושה כנושה מעורב, והמחלוקת היא על שיעור התגמול.
באשר לשיעור הגמול, הרי שבהתאם לפסק הדין בעניין ב.ר.ן, הגמול המיוחד צריך להיות נגזר מהסכום שהצליח הנושה להעשיר בו את הקופה הכללית, ואוסיף גם כי כאמור ניכר שבמשך תקופה עבד הנושה "לבדו", בניגוד למה שמצופה מהנושים הגדולים והמנוסים יותר, עד כי קופת הנשייה מיועדת להתמלא לחלוטין. תרומה זו היא בבחינת "לא יסולא בפז" מבחינתם של הנושים האחרים, בהקשר של הליך פשיטת הרגל. ואוסיף – גם תוך סחיבת העגלה לצמצום במצבת החובות עצמה.
ועוד: במקרה שלפנינו, אין ספק כי הגמול לנושה המעורב יהיה סכום עודף על העשרת הקופה, דהיינו הוא יהיה על חשבון החייב. במצב שכזה, אין פגיעה משמעותית בעקרון השוויון מול יתר הנושים, אך בהחלט קיימת פגיעה בחייב ואין להתעלם מכך.
צודק בהקשר זה ב"כ החייב כי תגמול מיוחד לנושה מעורב עומד בניגוד לעקרונות הסוציאליים של ההליך. עם זאת, ניכר במקרה שלפנינו כי אם החייב היה ממלא את חובותיו במהלך ההליך, ומתנהל בשקיפות, תוך תיקון הנאמן הקודם והצעה אמתית של פדיון הנכס, הרי שלא רק שההליך היה מסתיים כבר לפני מספר שנים, לא נדרש היה הנושה לפעול ולא היה זכאי לגמול מיוחד.
הנה כי כן – החייב, בהתנהלותו בחוסר תום לב, שבא לידי ביטוי באי-תיקון טעותו של הנאמן הקודם, באי-גילוי נכס הירושה במועד, היעדר שיתוף פעולה עם השמאי, והיעדר מיצוי כושר הכנסתו כשלא דרש השתתפות מבני ביתו בהוצאות הבית – כל אלה אף הם שיקול כנגד טענותיו של החייב.
הצעת הנאמן והכנ"ר לתגמל את הנושה בשיעור של 10% ממצבת נשייתו אינה סבירה באופן מובהק. מדובר בסכום תגמול של כ- 3,600 ₪ וברי כי אין בכך תמריץ לנושה כנגד תופעת הטרמפיסט עליה עמדנו לעיל. אדרבא, שיעור הגמול צריך להיגזר מהתרומה לנשייה הכללית, אם כי אין לקבוע כי רק הנושה הוא שהביא אל כלל הנשייה ובהחלט יש לתת קרדיט גם לפעולות הנמרצות של הנאמן הנוכחי.
ועוד יוסף כי ניתן לשקול גם פסיקת הוצאות לנושה המעורב מקום בו החייב הביא במחדליו לצורך בכך.
בשקלול האמור ובשים לב לתרומה יחסית, סבורני כי תגמול בכך של 25,000 ₪ + מע"מ יהווה איזון ראוי לפעולותיו של הנושה, ויהיה בו גם מידתיות וגם התחשבות בכל זאת בגילו של החייב ובכך כי מדובר בכספים שקשה יהיה לאספם ללא מימוש הנכס בפועל.

תוספת ריבית והצמדה
כאמור, הנאמן והכנ"ר עמדו על כך שיש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה מיום צו הכינוס ועד לתשלום הדיבידנד בפועל. החייב מתנגד.
סעיף 81 בפקודה קובע כי "הנאמן רשאי, לפי שיקול דעתו, לקבוע כי על כל החובות שנתבעו בפשיטת רגל יתווספו – החל מיום צו הכינוס ועד לתשלומם בפועל – ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית.".
תקנה 101 בתקנות פשיטת הרגל [שעדיין בתוקף לעניינינו] קובעת כי "החלטתו של נאמן לפי סעיף 81 לפקודה לענין הוספת הפרשי הצמדה וריבית לא תיעשה אלא לאחר ששולמו במלואם כל החובות שנתבעו בפשיטת הרגל; החלטה כאמור תינתן תוך ששים ימים מיום תשלום הדיבידנד הסופי והעתק ממנה יומצא לכונס הרשמי."
אדגיש כי איני רואה כל פסול או מניעה בדיון כבר כעת בנושא.
נכון הוא נוסח הסעיף מלמד כי בחינת יישומו תיעשה רק אם נותר עודף לאחר סילוק החובות לכל הנושים, ורק אז ניתן להשתמש בעודף זה לתשלום ריבית והפרשי הצמדה [ראו ע"א 648/82 פקיד שומה לגבייה מיוחדת נ' ישראל גפני, פ"ד לח(3), 813]. ואולם, במצבים שבהם ברור כי הסכום שיצטבר או יכול להצטבר מנכסים עולה על מצבת החובות וכי הצפי הוא לתשלום של 100% מהחוב בכל מקרה, כי אז אין זה מן הנמנע ואולי אפילו ראוי לדון בבקשה כבר בשלב תכנית הפירעון, בין היתר על מנת להקנות וודאות לחייב ואולי אפילו לתמרצו לתכנית פירעון קצרה יותר.
אציין, כי בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח - 2018, נלקח בהקשר למצב כזה שיקול הדעת מהנאמן ובסעיפים 235 ו- 243 בחוק חדלות פירעון נקט המחוקק גישה ברורה, שלפיה תועבר יתרה לחייבים רק לאחר ששולמו לנושים כלל החובות, בערכם הריאלי, ובכלל זה הפרשי הצמדה וריבית; זאת, בניגוד לשיקול הדעת שהוקנה לנאמן בסעיף 81 בפקודה. בכך הראה המחוקק דעתו כי על החייב לשלם ככל האפשר, גם ריבית על החוב [ראו גם רע"א 7814/18 פרברי נ' חסן (פורסם בנבו, 15.7.2019)].
הפסיקה העוסקת בסעיף 81 ומתייחסת לסמכותו של הנאמן ושיקוליו, עניינה במרחב התמרון לגבי החזרים לחייב קודם לתשלום הריבית, דהיינו, בהתבוננות לסכום שקיימים בקופת פשיטת הרגל.
אלא שלא זה המקרה שלפנינו, והשאלה היא ערכית יותר והיא האם נכון לדרוש מלכתחילה החייב להעשיר את הקופה בסכום שיאפשר תשלום הריבית וההצמדה לפי סעיף 81. זו דרישת הנאמן, הכנ"ר והנושה בעניינינו.
בפש"ר (חי') 1905-08-15 אלחלים נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (פורסם בנבו, 24.11.2020) דחה בית המשפט בקשה דומה לעת קביעת תכנית הפירעון, בקבעו כי אין מקום שבית המשפט יורה כבר בפסק הדין על תשלום הפרשי הצמדה וריבית ממועד צו הכינוס ואילך עוד בטרם שולמו במלואם החובות שנתבעו בהליך ובטרם התברר אם אכן תיוותר יתרה בקופת הכינוס.
קביעה זו מניחה כי הסמכות להורות על תוספת ריבית כאמור הינה רק מתוך היתרה שהצטברה בקופה ונותרה לאחר החלוקה לנושים. גישה זו בהחלט עומדת בשורה אחת עם התכלית הסוציאלית של ההליך ועם הקפאת הריביות בהליך מאז צו הכינוס ואכן רואים אנו כי במרבית המקרים לא נתבקשת בקשה שכזו, אלא הסתפקות בסכום שיאפשר חלוקה של 100% דיבידנד בצירוף הוצאות ההליך.
ואולם, מקום שבו ההליך מתמשך ומתמשך, וערכו של החוב נשחק ונשחק, בוודאי כאשר התמשכות ההליך היא בשל מחדלים או פסיביות של החייב, כי אז יכולה התוצאה להיות לא צודקת.
על כן, סבורני כי במקרים המיוחדים, כאשר הדבר נדרש באופן מיוחד לשם עשיית צדק, רשאי בית המשפט להתלות או להתנות הפטר גם בתשלום שיאפשר "עודף" המיועד לריבית כאמור, וזאת מכוח הסמכות הכללית שבסעיף 62(ב) בפקודה, ביחד עם סעיף 178(א) בפקודה המסמיך את בית המשפט להחליט בכל שאלה של דין קדימה או שאלה אחרת, למען השלמות בעשיית צדק או בחלוקת הנכסים במקרה הנדון.
השיקול העיקרי לטעמי יהיה השילוב שבין התנהלות החייב וחוסר תום ליבו בניהול ההליך והתמשכות ההליך בשל כך, באופן לא סביר, הפוגע בנושים פגישה שאינה צפויה ואינה מדתית, וכמובן היכולת לשאת בתשלום שכזה, בעיקר אם קיימים נכסים שניתן להיפרע מהם.
במקרה דנן, מדובר בהליך הנמשך כבר 8 שנים וכבר בתחילתו לא שיתף החייב פעולה ופעמיים בוטלו ההליכים [החלטות מיום 11.2.2014 ומיום 27.7.2015] ולאחר מכן הושב החייב אם כי עדיין שיתוף הפעולה לא היה מלא, כפי שגם תואר לעיל. כעולה מהאמור, החייב יכול היה לתקן את טעויות הנאמן הקודם ולהביא לכך שמלוא החובות יפרעו מוקדם יותר. יתרה מכך, לכאורה, עת מצבת הזכויות של החייב היתה גבוהה ממצבת חובותיו, יתכן שכלל לא היה זכאי להיות מוכרז כפושט רגל [ראו סעיף 18ה(א)(2) סיפה בפקודה].
כתוצאה מהתנהלות החייב והנאמן הקודם, נמצאים אנו במצב שבו הנושים ממתינים כבר שנים רבות לכספם, ובהחלט יש זיקה בין התנהלות החייב להתמשכות ההליך.
ספק בעיני אם לחייב הסתמכות כפי שטען בא כוחו. ממילא הוא הסתמך על סכום שככל הנראה היה גבוה יותר. כך או כך, כל עוד לא אושרה תכנית הפירעון לא יכול החייב להסתמך עליה.
מנגד, יש לשקול כי החייב כבן 72 ועל אף התנהלותו הקלוקלת, אין לשכוח את התכלית הסוציאלית של ההליך ואף החייב זכאי לחמלה. ההליך אינו נקמני ויש לתת את הדעת לכך כי בשנה האחרונה יש שיתוף פעולה של החייב ומשפחתו בנכונות לפדות את הנכס באמצעות משפחתו.
לטעמי, האיזון הנכון הוא שככל שתכנית הפירעון שנקבעת כיום, בשים לב גם לנשיאת החייב בתשלום הגמול לנושה המעורב, תמומש בטווח זמנים של שנה וחצי [בהסתמך בעיקר על מימוש הנכס], כי אז ולמרות הביקורת, ניתן למחול על תשלום הריבית וההצמדה.
ואולם, אם יימשך ההליך והחייב לא יעמוד בתנאים, וכתוצאה מכך תימשך הפגיעה בנושים, כי אז סבורני שיש להתנות את ההפטר בתשלום סכום נוסף שיאפשר תשלום ריבית והצמדה כאמור.

בקשת הנאמן לגמול מיוחד
בתגובתו האחרונה עתר הנאמן הנוכחי לגמול מיוחד בשיעור של 15%.
לטענת הנאמן הנוכחי, כניסתו לתפקיד והצורך ללמוד את ההליך ולעסוק ברישוי הליכים ובקשות על מנת להשיא את קופת הנשייה, מצדיקה תוספת מאמץ מיוחד.
איני סבור כי זהו המקרה החריג לכך ולא מצאתי לבקש את תגובת החייב או הכנ"ר. נכון כי כניסתו של הנאמן החדש, והצטרפותו למאמצו של הנושה בהנעת העגלה, הפיחה רוח חדשה בהליך והביאה למיצויו. ועדיין, מדובר במאמץ ראוי לציון אך לא כזה המצדיק תוספת חריגה לשכר הטרחה שנקבע.
יתרה מכך, בקשה זו הוגשה רק כעת, לאחר שהוגדרו המחלוקות בדיון האחרון, והיא חורגת ממסגרת זו.
על כן, בקשה זו של הנאמן אינה מתקבלת.

סוף דבר – תכנית הפירעון
באשר לסכום הפירעון:
הצדדים לא חלקו על כך שנדרש תשלום שיאפשר חלוקת 100% דיבידנד לנושים שתביעות החוב שלהם אושרו, בצירוף הוצאות ההליך.
בשים לב לתחשיב הנאמן, סכום החוב הכולל [ללא ריבית והצמדה] ולאחר ההפחתות של החוב לעיריית קרית מלאכי ולמס הכנסה עומד על סך של 337,068 ₪.
מקובלת עליי עתירת הנאמן כי שכר הטרחה ייגזר מסכום מימוש שיכלול את הסכום האמור וכן מחצית מהחוב ששולם מחוץ להליך לעיריית קרית מלאכי [בבחינת חלקו של החייב], בסך של 51,500 ₪. אציין כי גם בנושא זה לא היתה מחלוקת.
על כן, שכה"ט ייגזר מסכום מימוש של 388,568 ₪, ויהיה בהתאם לתקנה 8(א) בתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם) התשמ"א – 1981. לסכום זה יש להוסיף 20% בגין אגרת השגחה.
הוצאות גלובליות יחושבו לפי 500 ₪ בעבור כל שנה עד לסיום ההליך [למעט השנה הראשונה].
לסכום זה יש להוסיף סך של 25,000 ₪ + מע"מ בגין תגמול מיוחד לנושה המעורב .
החייב יישא כאמור בכל הסכומים האמורים על מנת שסכום הדיבידנד לנושים שתביעות החוב שלהם אושרו לא יפחת מ- 100%.
תקופת הפירעון
החייב ביקש לשלם את תכנית הפירעון בתקופה של 36 חודשים.
תקופה זו היתה נכונה אולי לעבר אולם כיום, בחלוף 8 שנים, ובשים לב לקיומם של נכסים למימוש, אין להלין את כספם של הנושים זמן רב, בוודאי כאשר מדובר גם בנושים עצמאיים המחכים שנים רבות לכספם.
נזכיר כי אין מחלוקת שהחייב אינו עובד ואינו משתכר [אלא הכנסתו מקצבאות] ומשכך תכנית הפירעון מבוססת על פדיון נכסי החייב באמצעים המשפחתיים.
קביעת תכנית פירעון ארוכה בשים לב לנתונים אלו, משמעותה כי הנושים מממנים את ההנאה מהנכסים ולא כך ראוי שיהיה, בוודאי כל עוד החייב מתנגד לריבית והצמדה. על כן, לטעמי, החייב אינו זכאי היום לתקופת פירעון ארוכה ללא תשלום ריבית נוספת, כיוון שהתוצאה תהא לא צודקת מנקודת מבטם של הנושים.
בשים לב לקיומם של נכסים מחד, ולצורך המשפחתי לתור אחר אופן הפדיון מאידך, כמו גם הרצון לתת ביטוי לתכנית הסוציאלית של החייב בגילו הנוכחי, סבורני שיש לקבוע את תקופת הפירעון ל- 18 חודשים, ללא תוספת ריבית והצמדה נוספת. אם לא תושלם תכנית הפירעון בתקופה זו, יידרש החייב לשאת בתוספת ריבית והצמדה לפי סעיף 81 בפקודה, לכל התקופה הרלוונטית. על מנת לוודא כי החייב מקיים את הוראות ההליך ולא ידחה הצורך לממש את הנכסים לתקופה ארוכה, יש לקבוע פריסת תשלום הפירעון.
התשלום העתי
הנאמן יערוך תחשיב כולל, בשים לב לעקרונות הנ"ל, תוך הפחתת שכר הביניים ששולם וכמובן בשים לב לסכום המצוי בקופה, ויציין מהו הסכום שנותר לתשלום. סכום זה יחולק ל- 18 תשלומים חודשיים שווים ורצופים וזה יהיה התשלום העתי, שבכפוף לכך שישולם באופן מלא ובזמן יינתן לחייב הפטר. כאמור, ככל שהחייב לא יעמוד בתקופת הפירעון, יהיה תנאי להפטר תשלום ריבית והצמדה לפי סעיף 81 בפקודה, ממועד צו הכינוס ועד למועד התשלום בפועל, זאת לצד האפשרות לשקול ביטול ההליך או מימוש הנכסים.
ככל שהחייב ישלם את התשלום העתי במועדים, הוא יהיה פטור מדו"חות.
החייב יוכל תוך 30 ימים להציע מתווה אחר לתשלום האמור, ובלבד כי תקופת הפירעון לא תשתנה וכי הפריסה תהא סבירה על פני התקופה ותאפשר מעקב הדוק.
הנאמן יגיש עד ליום 10.10.2021 פסיקתא לחתימה הכוללת את התחשיב האמור, וזאת בצירוף תגובת ב"כ החייב ולאחר אישור הכנ"ר.

המזכירות תודיע לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, ו' תשרי תשפ"ב, 12 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.