הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע עמ"ת 37840-03-20

בפני
כבוד ה שופט אלון אינפלד

העורר
אדוארד זיתון (עציר)
ע"י ב"כ עו"ד צפריר יגור

נגד

המשיבה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אורלי פיתוסי

החלטה

לפני ערר על סדרת החלטות של בית משפט השלום בבאר שבע, במרכזן ההחלטה בדבר הראיות (כב' השופט אמיר דורון) מיום 12.11.19 וההחלטות הדוחות הצעות חלופה (כב' השופטת זהר דולב להמן) מיום 2.2.20 ומיום 12.3.12, בהן נעצר העורר עד תום ההליכים.

רקע והחלטות בית המשפט:
ביום 10.10.19 נסע העורר ברכב הרשום על שם אמו לכיוון אילת, יחד עם שני חבריו, הילל ואמיר. הרכב נעצר על ידי המשטרה, על פי מידע מודיעיני. המשטרה מצאה בתא המטען סמים מוסלקים מאחורי מחיצה, במספר חבירות נפרדות, בין השאר כ- 25 גרם קוקאין, 64 טבליות MDMA, חבילות נוספות של חומר MDMA וכן 70 "בולים" הנושאים LSD. על אחת מעטיפות הסמים נמצאה טביעת אצבע של אחד בשם דימה, אשר לו עבר פלילי בתחום הסמים. לפי בני המשפחה, מדובר ברכב המשמש בעיקר את אשתו של העורר.
העורר מכחיש כל קשר או כל ידיעה אודות הסמים. המדובר בסמים שהוסלקו היטב בתא המטען, תוך פירוק חלקים בגוף הרכב. לטענת העורר אין לו ידיעה מתי ואיך הגיעו הסמים לשם. גרסתו היא שנסע לאילת עם שני חבריו לשם בילוי.
אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה. אין מחלוקת גם על קיומה של עילת מעצר, בשים לב לחזקת המסוכנות הסטטוטורית ולעבר הפלילי של העורר.
טענת העורר היא בתמצית שהוא הופלה לעומת האחרים, והראיות נגדו אף מכורסמות. שכן, יש ראיות הקושרות גם אחרים, אשר לא הואשמו יחד עמו: דימה בשל טביעת האצבע, חבריו לרכב בשל עצם נוכחותם, ואשתו בשל הזיקה החזקה יותר לרכב.
לפיכך, עמדת העורר היא שנכון לשחררו לחלופת מעצר.
המשיבה הסבירה בבית משפט קמא, בעל פה ובהשלמה בכתב, מדוע חולשת הראיות נגד האחרים לא אפשרה הגשת כתב אישום נגדם, לשיטתה. הוסבר כי ביחס לאחרים הזיקה לסמים קטנה יותר ואינה מוכיחה היטב את האחריות שלהם לסמים. לעומת זאת, אצל העורר מתקיימות מספר זיקות. כך, אשת העורר משתמשת ברכב, אך גם העורר (לפי דו"חות תנועה שניתנו לו), הרכב רשום על שם אם העורר דווקא, והאשה לא נתפסה עם הסמים ברכב בשעת בוקר מוקדמת בקרבת העיר אילת (מדובר בתושבי תל אביב). הזיקה של דימה היא בכך שיש טביעת אצבע על שקית, אך מדובר באדם עני מאוד שאין באפשרותו לרכוש סמים בהיקפים אלה. יתרה מכך, הניילון עצמו הוא חפץ נייד וייתכן הסבר בכך שהוא שכן של הקיוסק של העורר ואפשר שנגע בשקית שם. לגבי הילל ואמיר, טענתם כי לא היה ידוע להם על הסמים המוסלקים מאחור טובה יותר מטענת העורר, באשר הם אינם בעלי הרכב.
החלטת בית משפט השלום ביחס לראיות ניתנה, כאמור, ביום 12.11.19, מפי כב' השופט אמיר דורון. בהחלטה זו סקר בית המשפט ביסודיות רבה את פרטי הראיות, עמד על משמעותן וכן בחן את טענות העורר ביחס אליהן.
בית המשפט מצא כי נקודת המוצא היא מציאת הסמים ברכב בו נהג העורר שהוא גם שייך לו, וממילא יש לראות הסמים כסמים בחזקתו. כן הודגש בהקשר זה שאופן הסתרת הסמים דרש זמן לפירוק חלקי הרכב, כאשר יש לרכב רק מפתח אחד (כעולה מדברי אשת העורר), הרי הטענה בדבר אי ידיעה לגבי הסם נראית חלשה.
בית המשפט ציין כי העורר נהג באופן מתחמק בחקירותיו, סימן "לייק" לדימה ביציאת השוטר מן העימות עם דימה (ואז הכחיש זאת), שמר על זכות שתיקה כאשר נשאל אם מישהו מפליל אותו, סירב לענות על שאלות כאשר טען שאין להן קשר לחקירה, וסירב להשיב לשאלות הנוגעות לאנשים אחרים. בין השאר, העורר טען שאינו זוכר אם נהג ברכב בימים האחרונים לפני מעצרו, דבר אשר מטבע הדברים מקשה על בחינת הקשר שלו לסם בתא המטען. בית המשפט מצא כי הסירוב לענות לשאלות ואי מתן הסברים לסתירות בגרסתו מחזקים הראיות נגדו.
לענין טביעת האצבע של דימה, עמד בית המשפט על כך שמדובר בטביעה אחת על שקית אחת מתוך כמה חבילות סמים. דימה אכן לא נתן הסבר, אף שמתבקש היה שייתן, אף כי שיתף פעולה בחקירה והשיב לכל השאלות בעקביות. נקבע כי לצורך שלב המעצר, אפשר שניתן לקבל את ההסבר של המדינה שאפשר שדימה נגע בניילון שעטף הסם, בהיותו בקיוסק של העורר, ולכן אין ראיות מספיקות נגדו.
לעניין אמיר והילל אשר נסעו עם העורר ברכב, ציין בית המשפט כי מעבר לנוכחותם, חשוב לציין גם כי להילל הייתה גם בהתכתבות טלפונית עם העורר בעסקי סמים, אף כי לא סמים אלה. אולם, השניים לא קשורים לרכב באופן קבוע, ולא בהכרח נכחו בעת פעולת ההסלקה המורכבת. על רקע זה נקבע שהראיות נגד העורר טובות יותר.
עוד ציין בית המשפט כי טענת האפליה לעצמה אינה מתאימה לשלב זה של ההליך, ויש ליתן מקום לשיקולי המאשימה, בהערכתה את הראיות ואת עילות המעצר, כאשר לא עררה על החלטות לשחרר האחרים בשלבי מעצר קודמים.
לעניין עילת המעצר ואפשרות החלופה, צוין שנוכח טיב העבירה ובשים לב לעבר הפלילי, עילת המעצר מובהקת. יחד עם זאת נקבע כי לא ניתן לשלול כל חלופה ולמצער מעצר באיזוק אלקטרוני, ולפיכך נתבקש תסקיר ובחינת אפשרות לפיקוח אלקטרוני. עם זאת, בית המשפט הבהיר לשירות המבחן כי "ככל ותוצע חלופה, הרי זו צריכה להיות הרמטית, תוך שתוכל להציג לו גבולות ברורים על ידי מפקחים ראויים".
התסקיר לא המליץ על החלופה שהוצעה, פיקוח אשת העורר ואמו בבית העורר, אך בכל זאת נבחנו הערבים בדיון ביום 22.12.19. בית המשפט נתן את החלטתו המפורטת בחלפוה זו ביום 30.12.19. בית המשפט לקח בחשבון את התרשמות שירות המבחן בדבר הצורך של העורר בגבולות חזקים, נוכח קשריו השוליים וגורמים אישיותיים שלא יפורטו כאן. בית המשפט הצטרף להתרשמות שירות המבחן כי האם ואשה לא תוכלנה להציב גבולות למשיב, בית המשפט הוסיף ורמז להתרשמות שלילית ממהימנות האישה. צוין כי החלופה למעשה מחזירה את העורר לאזור של קשריו השוליים, ולסביבה בה בוצע עיקר העבירה לכאורה, למרות שפיזית נתפס קרוב לאילת. לפיכך הוחלט על מעצר עד תום הליכים. עם זאת, נפתח פתח להציע חלופה אחרת.
חלופה נוספת שהוצעה, שהייה אצל דודה ודוד בעיר בלוד, קיבלה המלצה חיובית של שירות המבחן. זאת לאחר ששירות המבחן התרשם כי הקרובים יהוו עבורו דמויות סמכות חיוביות עבורו, ובשים לב להרחקה מאזור מגוריו. הומלץ על מעצר בית "מלא", למעט יציאה לקבוצה טיפולית. צוין כי בשים לב לטיב המסוכנות, אין במעצר בפיקוח אלקטרוני כדי להוסיף על מעצר הבית, לשם מניעת ביצוע עבירות.
אולם, לאחר בחינת הערבים בבית המשפט ביום 2.2.20, נשללה החלופה על ידי בית משפט השלום, הפעם מפי השופטת דולב – להמן, למרות התרשמות בית המשפט כי מדובר בזוג נורמטיבי. השופטת הנכבדה ציטטה את החלטת השופט דורון, וציינה כי מדובר במסוכנות גבוהה מאוד, המצריכה חלופה הרמטית והדוקה. הובעה תמיהה על כך שצוין בשירות המבחן שיש לדודים קשרים קרובים עם העורר, אך הם לא ידעו על טיב כתב האישום ומשמעותו. השניים היו מודעים רק חלקית לעבר הפלילי, ושניהם לא היו מודעים לקשריו השוליים של העורר. בית המשפט אף היה מוטרד מאוד מכך שהדוד ציין שאינו מאמין שהעורר ידע על הסמים ברכב, למרות החלטת בית המשפט בדבר הראיות לכאורה.
חלופה שלישי הוצעה, גם בבית הדודה והדוד בלוד, אך עם מפקחים אחרים. עתה הוצעו אמה של הדודה דלעיל, השוהה רבות בבית בתה, אחותו של העורר בת ה- 30 ואחיו בן ה- 25. שירות המבחן בחן את הערבים והמליץ עליהם באופן מנומק. אף חלופה זו נשללה על ידי בית המשפט השלום, בהחלטתו האחרונה, מיום 12.3.20, לאחר שבחן הערבים בדיון בבית המשפט.
בית המשפט ציין כי מדובר בערבים נורמטיביים הסולדים ממעשי העורר, אך לא מצא כי יש בכוחם כדי לשמש חלופה הדוקה מספיק. הוסבר כי האחות צעירה מהעורר ב- 5 שנים והאח צעיר ממנו בעשור. צוין במיוחד כי האחות לא הזכירה בדבריה כי שמשה בעבר כערבה לבן זוגה אשר הפר את תנאי מעצר הבית, אלא לאחר שנשאלה על כך בחקירה נגדית. לגבי הדודה שנחקרה, אוזכר כי הכחישה את הטענה שנחקרה במשטרה שלוש פעמים, אף כי כך עולה מהרישום בעניינה מלפני שנים רבות. לפיכך, הורה בית המשפט כי העורר ישהה במעצר עד תום ההליכים, ומכאן הערר.
להשלמת התמונה יוזכרו עוד כמה החלטות שניתנו בפרשה זו, אשר אינן משליכות באופן ממשי על התוצאה כאן. בשלב המעצר לצרכי חקירה הוחלט, על יסוד שיקולי אפליה, לשחרר את העורר ממעצרו. אולם, ערר המדינה על החלטה זו התקבל בבית משפט זה, לאחר שנקבע כי אין זה השלב המתאים לבחון הדבר. ניתנה החלטה לשחרר זמנית את העורר לבר המצווה של בנו, ואין מחלוקת כי העורר יצא לאירוע וחזר למעצר כנדרש. עוד יש לציין כי הוגש ערר על ההחלטה הראשונה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, הערר נדחה על הסף בבית משפט זה מפי כב' השופט ליבדרו (עמ"ת 50744-11-19, מיום 24.11.19). זאת, תוך קביעה שאין מדובר בסוג המקרים המצדיק ערר על החלטת ביניים, בהעדר טעות ברורה בהחלטה בדבר קיומן של ראיות לכאורה ובשים לב לכך שטענת האפליה צריכה לידון בתיק העיקרי ולא בשלב המעצר.

הטענות בערר
ב"כ העורר תוקף את שני הנדבכים של המעצר, הן שאלת הראיות אשר לא נבחנה לעומק על ידי השופט ליבדרו בערר הקודם, עת דחה על הסף את הערר, והן על החלטת בית המשפט לדחות את חלופת המעצר.
לעניין הראיות, חזר ב"כ העורר והצביע על הראיות אשר יש בהן כדי לקשור גורמים שונים בסביבת העורר, ובעיקר את אשתו המחזיקה ברכב בדרך כלל, ואת דימה, אשר טביעת האצבע שלו נמצאה על הניילון של אחת מחבילות הסמים. בהקשר זה, נטען ששגה בית המשפט אשר עת הציע מדעתו הסבר לטביעת האצבע, הסבר שכלל לא ניתן על ידי דימה. כן הודגש, שאין מקום להבחין בין העורר ודימה על יסוד העבר הפלילי של העורר, באשר גם לדימה יש עבר פלילי בתחום הסמים. בהקשר זה אף נטען כי, על פי אחד המזכרים בתיק, טביעת האצבע על הניילון הוטבעה כאשר הניילון היה מתוח. משמע, אין מדובר בנגיעה מקרית בניילון בקיוסק של העורר, אלא נגיעה בניילון בעת עטיפת הסם. לפיכך, הראיה נגד דימה דווקא חזקה.
בדיון העלה ב"כ העורר טענות נוספות. לשיטתו, יש מקום לחשוד כי החיפוש לא היה חוקי, באשר לא הייתה הצדקה לכך שהחיפוש נעשה ללא צו, אלא אם המידע התקבל בסמיכות זמנים גדולה מאוד לתפיסה. בהקשר זה ציין הסנגור כי הוא חושד שהמדינה פועלת על יסוד הידועה לו מתוך המידע המודיעיני, והדבר מביא לכך שהיא קוראת באופן שגוי את הראיות, וכך מגיעה למסקנה המאשימה את העורר בלבד.
לעניין האפליה לעומת הנוסעים האחרים, הוסיף וטען ב"כ העורר כי אף הם התנהגו באופן מפליל בחקירה. הם שיתפו פעולה באופן חלקי ולא היו נכונים למסור קודים לטלפונים שלהם. לכן, הראיות נגדם אינן פחות חזקות מהראיות נגד העורר.
לעניין החלופות, ב"כ העורר קבל על פסילת החלופות, בשל נימוקים שהוא רואה בהם נימוקים של מה בכך. כך, לשיטתו לא היתה הצדקה לפסול את הדוד, רק משום שלא מאמין שהעורר ביצע עבירה. כך, לא נכון היה לפסול את אחות העורר ואחיו הצעיר בשל גילם, באשר אין הם צעירים בפני עצמם, אלא בני 25 ו – 30, היכולים לעמוד במשימה המוטלת עליהם.
הסנגור קבל עוד על העיכוב הרב עד ההגעה להחלטה סופית, חמישה חודשים וחצי מאז המעצר. לשיטתו, בית משפט השלום התנהל בעצלתיים בטיפול בתיק זה, ומכל מקום נכון לשקול את חלוף הזמן כשלעצמו כגורם המפחית מסוכנות. הסנגור אף הזכיר האפשרות לעבות החלופה ולקבוע תחתיה מעצר באיזוק אלקטרוני, לאחר שנקבע כי אפשרות זו תתכן.
המשיבה – התנגדה לקבלת הערר. לעניין הראיות הפנתה ב"כ המשיבה להחלטה המפורטת של השופט דורון וטענה כי שאלת האפליה צריכה לידון בתיק העיקרי. לעניין החלופה, נטען כי בעבירות סמים הכלל הוא מעצר והשחרור הוא חריג. נטען שאין מקום להתערב בהחלטות בית המשפט אשר התרשם באופן ישיר מן הערבים. לשאלת בית המשפט אם לא השתנתה נקודת האיזון בשים לב להתפרצות הקורונה ותקנות שעת חירום, נטען כי בכל זאת מדובר במי שטעון מעצר, וטרם הציג חלופה אשר שכנעה את בית המשפט.

דיון – ראיות ואפליה
לאחר שעיינתי בראיות, איני מוצא שיש מקום להתערב במסקנתו של השופט דורון בעניין זה. החלטתו של השופט דורון מנומקת היטב ומפורטת מאוד, ולמעשה הסנגור לא חלק על עצם הסקירה ולא על עיקרי הניתוח, אלא על הערכת המשמעות של הראיות נגד אחרים, בהקשר להערכת הראיות נגד העורר.
נוכח בהירות ההחלטה ויסודיותה, אוכל להרשות לעצמי לקצר. יובהר אני בהחלט מצטרף לעמדתו הכללית של בית משפט השלום. עם זאת, אבקש לחדד כמה נקודות, ולהבהיר שיש מקום להבחין בין טענת האפליה, לבין הטענה בדבר הראיות נגד אחרים כפוגמות בראיות נגד העורר, למרות הדמיון בין שתי הטענות.
אפליה - הטענה האחת של הסנגור היא שהמשיבה מפלה את העורר, בכך שהיא מעמידה אותו לדין, ומבקשת לעצור אותו עד תום ההליכים, בעוד כל יתר המעורבים לכאורה שוחררו. צודקת המשיבה כי טענה זו צריכה להבחן בתיק העיקרי, כטענת אכיפה בררנית. ייתכן, במצבי קיצון, בהם טענת האפליה בגין סגירת תיק מאוד פשוטה וברורה, וכאשר עמדת המדינה שגויה על פניה, אז יוכל בית המשפט בשלב המעצר להעריך כי הטענה בסופו של יום תתקבל. הדבר משליך על הערכת סיכויי ההרשעה, בהקשר הרחב של הלכת זאדה, אף כי אין מדובר בשאלת הראיות לכאורה עצמה. לכן, במקרים מובהקים וקיצוניים, לא אשלול אפשרות שבית המשפט שלמעצר יידרש לטענת אפליה בכל זאת. כך, בדומה לטענות קבילות נגד ראיית התביעה המרכזית, אשר בדרך כלל לא תיבחנה, אלא אם הן מובהקות מאוד, וסיכוייהן להתקבל משמעותיים ביותר.
לא כך במקרה זה, טענות המשיבה אינן מופרכות. אכן, הדברים אינם פשוטים, ויש מקום לטעון כי ניתן היה וצריך היה להאשים גם את דימה, על יסוד הראיות הקיימות. אולם, לא ניתן לומר כי טענת האפליה משכנעת על פניה, רחוק מכך. בהקשר זה יש לזכור כי השאלה אינה אם ניתן היה לחשוב אחרת, אלא אם החלטת התביעה הכללית מופרכת וחורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות, וכך בוודאי לא ניתן לומר. אף אם ניתן היה לומר כי ההחלטה שלא לעמיד לדין את דימה אולי שגויה, והדבר צריך עיון, בכל זאת לא ניתן לומר כי היא חורגת ממתחם הסבירות, בוודאי לא בחריגה קיצונית. מעבר לכך, אפילו אם מדובר בשגיאה של ממש, אין בכך כדי להקים טענת אפליה נגד ההעמדה לדין עצמה. שכן, כפי שיוסבר מיד הראיות נגד העורר חזקות מאוד כלשעצמן ולמעשה הרבה יותר טובות מאשר הראיות נגד דימה. אין הראיות נגד דימה שוללות את אחריות העורר ואינן משתוות לראיות נגדו. לכן, כאשר אין מדובר בהשוואה בין שווים, לא ניתן לומר כי קמה טענה אפליה, בוודאי לא טענה בולטת המצדיקה החלטה כלשהי בשלב המעצר.
לעניין הראיות, שאלת האחריות האפשרית של אחרים אינה בהכרח רלוונטית, שכן אין מדובר בהכרח בעבירה שבוצעה על ידי אדם אחד. ייתכן מאוד שכל המעורבים אשר הסנגור חושד בהם שותפים לדבר עבירה. ייתכן שאשת העורר נתנה לו הרכב במודעות לכך שיוביל סמים; ייתכן שהילל ואמיר הם שותפים למסע של העורר להוביל סמים או למכור אותם; ייתכן מאוד שהדמות החלשה אשר שמה דימה היא אשר עטפה את הסם בפועל לקראת המשלוח. אולם, לא זו השאלה. השאלה אינה אם יש ראיות גם נגדם, השאלה היא אם יש בראיות נגד מי מהם כדי לשלול את האחריות של העורר.
לעניין הילל, אמיר ודימה, פשוט שאין באחריות האפשרית שלהם כדי לשלול את אחריות העורר. הילל ואמיר היו ברכב של העורר, כאשר הסמים מוסלקים. אם הם אחראים הרי הם שותפים של העורר, ואין אחריותו פחותה משלהם. לא ניתנה כל תזה המאפשרת לקבוע כי מי מהם הסליק הסמים ללא ידיעת העורר. דימה לכאורה ארז חבילת סם אחת, השאלה לגבי דימה, אם היות הניילון חפץ נייד מהסוג שאינו מפליל אותו, תלויה בהרבה גורמים, בהם מיקום מדויק של טביעת האצבע, כפי שציין הסנגור. אולם, בכל מקרה, אין בכך כדי לשלול את אחריות העורר. דימה הוא שכן של העורר, והסמים נתפסו בחזקת העורר. כך, שאם דימה אכן ארז, העורר עדיין מוביל. אין כל אינדיקציה כי לדימה הייתה גישה לרכב באופן המאפשר לו להחביא הסם בלי ידיעת העורר. לכן, גם בהנחה שיש ראיות נגד דימה, הדבר צריך בחינה בהקשר לשאלת האפליה בתיק העיקרי, אך הדבר אינו שולל ראיות לכאורה נגד העורר.
אחריות אפשרית של אשת העורר היא היחידה היכולה לגרוע לכאורה מהסתברות אחריות העורר. לגביה בלבד קיימת תזה המאפשרת להגיע לכלל מסקנה מזכה, לפיה היא הטמינה את הסמים ברכב, ללא ידיעתו. שכן, לפרקים החזיקה במפתח היחיד לרכב. התזה האפשרית היא כי מדובר ב"זולה" של האשה. משמע, היא לא העלתה על דעתה כי הסמים יימצאו, ולכן הניחה לבעלה לצאת עם הרכב לחופשה, מבלי לחשוש כי הסמים יימצאו, והם יחזרו כפי שהם לתל אביב. שכן, אם התכוונה להסיע הסם לאילת באמצעות בעלה, הוא לא יכול להיות סוכן תמים, שכן הוא מחזיק את המפתח היחיד, וממילא הוא אשם.
דא עקא, התזה של "זולה" על גלגלים, החוזרת לתל אביב ללא ידיעת הנהג, קשה עד מאוד. האם באמת סביר כי האשה תטמין אוצר ברכב לנסיעה ארוכה לכמה ימים, כאשר הרכב יכול להיגנב, להיות מעורב בתאונה או להיעצר בשל עבירה אחרת של בעלה העבריין? אפשרות זו רחוקה עד מאוד. העורר יצטרך לעמול קשות כדי לשכנע בכנותו במסגרת התיק העיקרי, כדי לעורר ספק סביר שמא תזה מזכה זו אפשרית.
טענות ב"כ העורר לגבי המידע צריכות להבחן בהליכים המתאימים, ולא ניתן כלל לבחון אותם בהקשר זה, או לילתן לדברים כל משקל.
המסקנה היא אפוא, שתזה המזכה היחידה היא מאוד בלתי סבירה, ותלויה במהימנות העורר. בשים לב להתנהלותו בחקירה, אין אפשרות זו מכרסמת בהערכת איכות הראיות. אשר על כן, אין מקום להתערב בהחלטת השופט דורון, לפיה הראיות לכאורה נגד העורר חזקות ואין מקום לבחון טענת אפליה בשלב זה.

דחיית חלופות המעצר
אין מחלוקת על עילת המעצר, ואין מחלוקת כי במקרה זה, במיוחד בהתקיים ראיות טובות, יש צורך בחלופת מעצר ממשית וחזקה, אם לא מעצר של ממש. יודגש כי עברו הפלילי של העורר אינו מכביד באופן קיצוני, שכן מאסרו האחרון היה לפני למעלה מעשור, ואין לו מאז אלא הרשעה אחת בעבירת איומים.
בית המשפט פסל את חלופת המעצר הראשונה אשר הוצעה, אשר נשללה על ידי שירות המבחן. המדובר היה בחזרת העורר לאזור מגוריו, ולסביבה בה היה בקשר עם גורמים שוליים, ודומני שהסנגור אינו חולק על החלטה זו.
הסנגור קובל על כך שבית המשפט לא קיבל את החלופות האחרות אשר להן ניתנה המלצה חיובית של שירות המבחן, בעיר אחרת, במעצר בית מלא, עם ערבים שהומלצו על ידי שירות המבחן, ואף בית המשפט התרשם כי הם נורמטיביים. טענת הסנגור היא כי הערבים נשללו ללא הצדקה מספקת.
המשיבה סבורה שכלל אין מקום לקבל חלופת מעצר במקרה זה, נוכח כמות הסמים הגדולה, העבר הפלילי והתרשמות שירות המבחן.
לאחר עיון, אני סבור שיש ממש בערר בהקשר זה. פשיטא שהמלצה חיובית של שירות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט. כאשר האפשרות לקבל חלופת מעצר היא גבולית, נוכח עילת מעצר מובהקת כבמקרה זה, נכון שבית המשפט יבחן היטב את החלופה ואת הערבים. יש משקל רב גם להתרשמות של בית המשפט באופן ישיר מהערבים. לכן, לא בנקל יתערב בית המשפט שלערר בהתרשמות שלילית של בית המשפט ביחס לערב. אולם, לעיתים ניתן לבחון מחדש את ההנמקה לפסילת ערב, שהיא מעבר להתרשמות, ואפשר שערכאת הערר תחשוב אחרת.
כך לדוגמא, אין מקום להתערב בהתרשמות השלילית של בית המשפט אודות האחות, אשר לא חשפה לפני בית המשפט כי הייתה בעבר ערבה ומי שפיקחה עליו הפר. הדיווח על כך צריך היה לבוא מפיה, עם הסבר מניח את הדעת, והשאלה אם מדובר בזדון או משוגה נתונה להתרשמות בית המשפט. התרשמות בית המשפט היא כי יש כאן שאלת מהימנות, ולפיכך ערבה זו צריכה להיפסל. כך, ההתרשמות מהדודה שלא דיווחה על חקירות שלה לפני עשרות שנים גם כן לא ראויה להתערבות. אמנם, לא הוכח כי היא אכן נחקרה באותם תיקים ישנים שמופיעים רק ברישום, אך די בספק מוחשי ביחס למהימנות הערב כדי לשלול אותו כערב, במיוחד אם בית המשפט התרשם שיש דברים בגו.
הסיבה לשלילת האח נראית לכאורה רק בשל הגיל, אף כי הדברים לא ברורים לגמרי. יש ממש בטענת ב"כ העורר, כי לא פעם נמצאים אנשים צעירים יחסית שיש להם אחריות רבה. אין מדובר בילד, אלא בבוגר צבא וסטודנט. יחד עם זאת, החלטת בית המשפט בנקודה זו מקוטעת, נוכח הפרעותיו החוזרות של ב"כ העורר בעת מתן ההחלטה. לכן, לאחר שב"כ העורר הוא שלא אפשר לבית המשפט להשלים את הנמקתו, באופן מסודר וראוי, יש להשאיר את החלטת בית המשפט ביחס לאח על חזקתה, אף שההנמקה לכאורה חסרה, ולפיכך אין מקום להתערב גם בהחלטה זו.
לא כך הוא ביחס לדוד ולדודה אשר נחקרו בתאריך מוקדם יותר, ונפסלו בהחלטה מיום 2.2.20. שירות המבחן התרשם מערבים אלה באופן חיובי, ולמעשה גם בית המשפט התרשם כי מדובר בערבים נורמטיביים הסולדים ממעשי העורר. בית המשפט פסל את הערבים משום שלא היו מעורבים בחיי העורר, ולא הכירו אותו כפי שסברו שהם מכירים. שכן, לא היו מודעים לכך שהתחבר לחברה שולית כפי שעלה מתסקירו. הערבה לא הייתה מודעת כלל להרשעתו האחרונה של העורר, אלא להרשעותיו לפני עשור ויותר. הערב ידע מעט מאוד על ההרשעה האחרונה. בית המשפט היה גם מוטרד מכך שהערב ציין שהוא לא מאמין שהסם היה של העורר. בית המשפט ראה בכך פגם חמור, לאחר שנקבע שיש ראיות לכאורה.
אין בידי לקבל את הנמקת בית משפט השלום ביחס לערבים אלה. אין מדובר במי שחיים בביתו של העורר, כך שאם לא שמו לב כי העורר מתחבר לחברה שולית, אין הדבר מלמד על בעיה. אין עבריין נוהג לשתף קרובי משפחה, במיוחד הקרובים הנורמטיביים, בכל עלילותיו. טבעי הדבר שהם יהיו מודעים לכך שנשפט למאסר בפועל לפני שנים, אבל לא בהכרח ידעו על אירועים אחרים, שלא יתגאה בהם, אפילו אם הם נפגשים מדי פעם לשבתות, חגים וחופשות. העורר ריצה מאסר ממושך לפני למעלה מעשור, ומאז לא ריצה עונש מאסר בפועל. לכן, לא מופרך כי קרובי משפחה יחשבו שהוא לא מעורב יותר בעבריינות ממשית. הדבר אינו מלמד על בעיה אצל הערב, במיוחד כאשר לא מדובר בערב שנועד להיות מפקח טיפולי, כגון לנער מתבגר.
העובדה שערב מוצע אינו מאמין כי העצור ביצע עבירה יכולה להיות בעיה בתנאים מסוימים. הדבר תלוי בסוג העבירה וסוג הפיקוח המתבקש. הדבר יכול ללמד גם על סלחנות ביחס למעשה. אולם, כאן הערב לא הביע סלחנות אלא להפך. הערב לא ידע כי נתנה החלטה בשאלת הראיות, והמשפט עצמו טרם התקיים. מבחינת המסוכנות, מדובר בעבירה שאותה ניתן לכאורה למנוע, אם תהיה הקפדה רבה על מעצר הבית ואיסור ביקורים למשיב, שאינם בני משפחה. יוזכר כי בכל זאת מדובר בסיכון הנובע מסמים, ולא אלימות קיצונית או עבירות מין, ומדובר בערבים ששירות המבחן התרשם מהם באופן חיובי, לאחר שפסל ערבים אחרים.
כמו כן, יש שינוי נסיבות מאז ניתנה ההחלטה ביחס לאותם ערבים. הימים ימי קורונה, אנו מצווים מפי מחוקק החירום, להעדיף חלופת מעצר, מקום שעילת המעצר מאפשרת זאת, גם במקרים גבוליים שלא היו מאושרים בימים כתיקונם. מעבר לכך, נוכח תקנות שעת חירום, משפטים אינם מתקיימים בשבועות אלה, לפיכך, המעצר צפוי להיות ממושך הרבה יותר מהרגיל. אף כאן, יש שיקול משמעותי לשאלת המעצר עד תום ההליכים.
לכן, מתקבלת טענת הערר ביחס להחלטת בית המשפט מיום 2.2.20. יש לקבוע כי, בקווים כלליים, ניתן לקבל את הערבים שנחקרו באותו יום כמתווה של חלופה. יחד עם זאת, יש לוודא כי חלופה זו עדיין ישימה גם בימי קורונה. כמו כן, יש לקבוע לחלופה זו חיזוקים משמעותיים במישור הכלכלי, כדי להרתיע מפני כל הפרה. מצד שני, אין להעמיס הפקדה גבוהה באופן קיצוני, שכן נקודת האיזון בשאלות המעצר והשחרור השתנתה לאחרונה, עם כניסתם לתוקף של תקנות שעת חירום, ויש לאשר חלופה מקום בו האינטרס הציבורי מאפשר זאת.

התוצאה
נוכח האמור, הערר מתקבל חלקית במובן זה שההחלטה בדבר פסילת הערבים שנבחנו ביום 2.2.20 מתבטלת. למעשה, בכפוף לאמור להלן, התיק מוחזר לבית משפט השלום, על מנת לוודא כי החלופה עדיין ישימה, ולקבוע בה תנאים.
יודגש כי נדרש אישור של שני הערבים המוצעים ביחס להסכמתם העדכנית, תוך הדגשה כי מדובר במעצר בית ממושך (שהרי לא בנקל תינתן פה הקלה, למשך תקופה ארוכה מאוד). בשים לב לימי הקורונה, והשאיפה לקיים כמה שפחות דיונים, יש לשאוף לסיים ההליך בכתובים, אם ניתן. לפיכך הסכמת הערבים העדכנית תובא בכתב בחתימת ידם. הערבים יציינו בהסכמתם בכתב כי הם מבינים שתפקידם הוא להשגיח שהעורר לא יצא מהבית; שלא יהיה בקשר (בביקור, בטלפון או כל אמצעי מדיה אחר) עם גורמים כלשהם שאינם בני משפחה, גורמי רפואה או טיפול או גורמים הנדרשים להליך הפלילי, כגון עורכי דין ובית המשפט. הערבים יציעו מנגנון לפקח על העורר בחצר הבית, או יתחייבו כי לא יצא כלל לחצר. המנגנון המוצע ייבחן על ידי בית המשפט ויקבעו הוראות מתאימות.
אם החלופה עדיין ישימה, יפנה הסנגור עם אישורי הערבים בכתב, כאמור, לבית משפט השלום. ככל שאין החלופה ישימה עוד, ייוותר העורר במעצרו עד תום ההליכים. למרות זאת, ייתן הסנגור הודעה על כך לבית משפט השלום, למען הסדר הטוב.
אם יתקבל האישור האמור, יורה בית המשפט על תנאי חלופת המעצר (על פי המלצת שירות המבחן אין יעילות יתר במעצר בפיקוח אלקטרוני במקרה זה). התנאים יכללו מעצר בית מלא, תנאים ליציאה לחצר, איסורי יצירת קשר, ערבות עצמית וצד ג' גבוהות עד מאוד, והפקדה אשר, נוכח ימי הקורונה, תהיה בערך של כ- 3 משכורות ממוצעות בלבד. ניתן יהיה לפחית מכך, רק אם יוכח היטב כי האפשרויות הכלכליות של המשפחה המורחבת אינן מספיקות.

הערה נוספת – שלא לעניין העורר אלא לענין בא כוחו
מזכירות בית המשפט תעביר תיק זה לעיון נשיאת בית המשפט המחוזי, כב' השופטת יפה – כץ. הנשיאה מופנית לפרוטוקול בית משפט השלום מיום 12.3.20, בעיקר להתנהגות ב"כ המערער והפרעותיו הקשות והחוזרות, בהטחת דברים בבית המשפט, בהם דברים קשים, תוך כדי הקראת ההחלטה של בית המשפט הנכבד, ולאחר מכן. התנהגות מגונה זו אפשר שפגעה באינטרס של שולחו של עורך הדין, כאמור, אך בוודאי פוגעת באינטרס הציבורי בניהול הליכים תקינים, בכבודו של בית המשפט ובכבוד מקצוע עריכת הדין. לשיקול דעת כב' הנשיאה כיצד ראוי להגיב להתנהגות זו, ואם זה המקרה המתאים להפניית העניין לבחינה משמעתית בלשכת עורכי הדין, באמצעות הגורמים המתאימים.

ניתנה היום, כ"ו אדר תש"פ, 22 מרץ 2020, בנוכחות הצדדים.

אלון אינפלד, שופט