הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ע"ח 32497-05-20

בפני
כבוד ה שופט אריאל חזק

העורר

יקיר זוהר
ע"י ב"כ עו"ד קישאוי עימאד

נגד

המשיבה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד נופר אקרמן

החלטה

מדובר בערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה באשדוד, מיום 12.5.20, שניתנה בתיק פ"ת 1214-05-20, במסגרתה נדחתה בקשת העורר לביטול החלטה מיום 10.5.20 - שבה הורה בימ"ש קמא על פסילת רישיון הנהיגה של העורר.
החלטת הפסילה ניתנה בדיון שהתקיים בהעדר העורר, ביום 10.5.20, אז הורה ביהמ"ש קמא על פסילת רישיון הנהיגה של העורר בטרם הרשעה, וקבע כי הפסילה תעמוד על שישה חודשים החל מיום 15.4.20, (שאז נפסל העורר מנהלית).
העורר הגיש בפני בית משפט קמא בקשה לביטול החלטתו מיום 10.5.20 שניתנה בהעדרו, ובהחלטה מיום 12.5.20 שניתנה בפתקית, קבע בית משפט קמא שבהחלטתו יש התייחסות לעובדה שהעורר ידע על מועד הדיון, וקיימת הנמקה הן לעצם הדיון בהעדר והן לגופה של בקשה. לאור זאת בקשת העורר נדחתה.

כתב האישום –
נגד העורר הוגש כתב אישום שבו מפורט כי בתאריך 14.5.20 עבר עבירה של נהיגה ברכב במהירות מופרזת של 172 קמ"ש העולה על המהירות המותרת של 110 קמ"ש, בכביש 6 - כביש מהיר.

טענות הצדדים –
בהודעת הערר ובדיון שבפני מיום 20.5.20 טען ב"כ העורר כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי אין מקום להיעתר לבקשת העורר לביטול החלטת הפסילה מיום 10.5.20 ללא קיום דיון. לדבריו העורר לא התייצב לדיון בבימ"ש קמא היות ולא בוצעה לו הזמנה כדין והעורר לא ידע אודות מועד קיום הדיון, אשר התקיים בהעדרו. ב"כ העורר הוסיף וטען כי שגה בימ"ש קמא בקבעו כי העורר זומן כדין היות ולטענתו הזימון הטלפוני שבאמצעותו זומן העורר לדיון אינו מהווה זימון כדין .
עוד טען הסניגור כי על ענייננו חל סעיף 44 לתקנות סדר הדין הפלילי התשל"ד 1974 (להלן: "תקנות סדר הדין הפלילי"), שחייבה את המדינה לזמן העורר לדיון באמצעות טופס 8ג.
בנוסף, טען הסנגור כי חומר הראיות אינו מבוסס ואין די בו בכדי לבסס קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר. עוד נטען כי קיים כרסום מהותי בראיות אשר מחליש את עוצמתן.
ב"כ העורר טען כי יש לקבל את הערר ולבטל את החלטת בימ"ש קמא אשר נסמכה על השערות. כן טען כי לא התקיים דיון במעמד הצדדים ולא התאפשר לעורר להשמיע טענותיו בפני בימ"ש קמא. עוד נטען כי לו היה ניתן לעורר יומו בפני בימ"ש קמא, היה העורר חושף פגמים כבדי משקל בראיות , דבר אשר לטענתו ייתכן שהיה מביא לשינוי בהחלטת בימ"ש קמא.

ב"כ המשיבה טענה כי אין במקרה דנן תחולה לסעיף 44 לתקנות סדר הדין הפלילי. לדבריה, קיימת לקונה בחוק, מאחר ולא נקבעה בפקודת התעבורה דרך לזמן אדם לדיון בבקשת פסילה מלנהוג עד תום ההליכים, ועל ביהמ"ש לתת מענה לכך.
עוד טענה ב"כ המשיבה כי הנוהל החל כיום הוא לזמן טלפונית את הנאשם או להחתימו על זימון לדיון ביום בו מגיע הנאשם לדיון בביהמ"ש.
בנוסף טענה ב"כ המשיבה כי בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא קיימת הצהרת השוטר התובע שלפיה השוטר התקשר לנאשם לזמנו ויידע אותו על בקשת הפסילה. בהמשך המזכר ציין השוטר כי שוחח עם הסנגורים. לדברי ב"כ המשיבה מספר הטלפון אליו חייג השוטר הוא מספר הטלפון אשר מופיע במסמכים המשפטיים.
ביחס לראיות לכאורה טענה ב"כ המשיבה כי מדובר בנהיגה במהירות של 172 קמ"ש שהנה מהירות קצה שלעיתים אף יכולה להביא למעצר של ממש עד תום ההליכים. עוד טענה כי אין קביעה לפיה מכשיר הדבורה אינו אמין. בנוסף טענה ב"כ המשיבה כי העורר נוהג משנת 2009 ולחובתו 21 הרשעות קודמות הכוללות בין היתר, עבירות מהירות משנת 2016 ו- 2017.
ב"כ המשיבה ביקשה להורות על דחיית הערר.

דיון והכרעה –
טענתו הראשונה של הסנגור היא שזימונו של העורר לדיון בפני בית משפט קמא היה צריך להתבצע על פי האמור בתקנה 44 לחוק סדר ה דין הפלילי, ולדבריו בהתאם לסעיף 44 האמור הפניה לעורר היתה צריכה להעשות באמצעות טופס 8ג. לשיטת ב"כ העורר לא ניתן היה לתת החלטה בבקשת הפסילה בהעדרו של העורר, לאחר שזומן לדיון שלא כדין באמצעות הטלפון.
תקנה 44(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974, קובעת כדלקמן:
"בעבירות המנויות בתקנת משנה (ב), מותר לקיים את המשפט סמוך לאחר המצאת ההזמנה למשפט, ובלבד שתינתן שהות מספקת לנאשם להגיע לבית המשפט; ביקש הנאשם לדחות את המשפט כדי למנות לעצמו סניגור או להביא עדי הגנה או מטעמים מוצדקים אחרים, תינתן לו שהות מספקת, לפי הענין, אולם מותר לקיים את משפטו לפני המועד האמור בתקנה 20א".
תקנת משנה 44(ב)(1) לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת כי תקנה 44(א) תחול על עבירות לפי פקודת התעבורה, ותקנה 44(ג) מחייבת שהזמנה למשפט לפי עבירות המנויות בתקנת משנה (ב)(1) תהיה, בין היתר, לפי טופס 8ג' שבתוספת.
עיון בתקנה 44 לתקנות מעלה כי תקנה זו מדברת על "הזמנה למשפט" ולא על הזמנה לדיון בבקשת מעצר או על בקשת פסילה. בנוסף תקנה זו מפנה לתקנה 20א' לתקנות סדר הדין הפלילי הדנה גם היא ב"הזמנה למשפט".
זאת ועוד גם לשון טופס 8ג אליו מפנה תקנה 44(ג) מדברת על "הזמנה למשפט וכתב אישום" והיא עוסקת בהודעה לנאשם על העבירות בהן הוא מואשם, ולא בבקשות פסילה המוגשות לאחר הגשת האישום.
בהחלטה בבש"פ 5872/16, יציק וזנה נ' מדינת ישראל, (מיום 1 2.8.16 - להלן: "עניין וזנה") נדונה בבית המשפט העליון בין היתר השאלה האם סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי חל על זימון אדם לדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים שהוגשה כנגדו. בהחלטתה של כב' השופטת (כתוארה דאז) א. חיות, נקבע בין היתר כי "מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא לפיה סעיף 95 לחסד"פ אינו רלוונטי במקרה דנן, מן הטעם שענינו בהליך העיקרי ולא בהליכי המעצר. מסקנה זו עולה מלשונם של סעיף 95(א) לחסד"פ ותקנה 20א' לתקסד"פ המדברים על הזמנה "למשפט" ולא על הזמנה לדיוני מעצר ... תמיכה נוספת למסקנה זו ניתן למצוא בסעיף 96 לחסד"פ הקובע כי הזמנה עליה מדובר סעיף 95 תכלול בין היתר את פרטי האישום ותמצית סעיפים 123 ו-128 לחסד"פ שענינם אפשרות של נאשם להודות בכתב בעובדות כתב האישום. ..." (ההדגשות במקור א.ח) .

בהתאם לאמור בהחלטה בעניין "וזנה" יש לקבוע , כי בדומה ל אמור בסעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי, גם תקנה 44 לתקנות סדר הדין הפלילי חלה על זימון לדיון בכתב האישום, והיא אינה חלה על זימון לדיון בבקשת פסילה עד תום ההליכים.

טענה נוספת שטען העורר היא שההחלטה בעניין "וזנה" דנה בסוגיות הנוגעות למעצר עד תום ההליכים, ובעניננו דנים אנו בבקשת פסילה מלנהוג ברכב ולא בבקשת מעצר, ועל כן האמור באותה החלטה אינו נוגע לענייננו.

איני מקבל טענתו זו של ב"כ העורר. כפי שנקבע לעיל תקנה 44 לתקנות סדר הדין הפלילי אינה חלה על ענייננו ולא הוצגה לבית משפט כל הוראת חוק מפורשת המורה כיצד יש לזמן אדם לדיון בבקשה לפסילתו מלנהוג עד תום ההליכים.
במקרה כזה על בית המשפט להחליט האם יש ללמוד על הדרך לזימון לדיון בבקשת פסילה, מן הדרך הקבועה לזימון לדיון בתיק העיקרי, או שעליו ללמוד זאת מתוך הוראות חוק ופסיקה הנוגעות להליכים הדומים בתכליתם להליך הפסילה. מדובר בעניינו בהליך שנועד למנוע מאדם שהואשם בביצוע עבירות תעבורה לבצע עבירות נוספות במהלך ניהול משפטו, ובמובן זה דומה ההליך להליך מעצר. הדחיפות הקיימת בקיום דיון בעניין מעצרו של אדם עד תום ההליכים מקבילה (עם כל השוני שבדבר) לדחיפות הקיימת בקיום הליך הפסילה עד תום ההליכים. עובדה זו תחזק המסקנה ששעל דרכי הזימון לדיון בבקשת פסילה יש ללמוד מדרכי הזימון לדיון בבקשת מעצר . גם העובדה שבפועל מוסמך שופט הדן במעצרו של אדם עד תום ההליכים להורות כתנאי מתנאי השחרור על פסילתו של אדם מלנהוג עד תום ההליכים תדגיש הדמיון בין שני ההליכים.
יוער גם שעל פי דברי ב"כ המשיבה שלא נסתרו, הנוהל הנוהג כיום מבוסס על זימון לדיונים באמצעות הטלפון.

בהחלטה בע"ח 58952-02-20, מסורי נ' מדינת ישראל (מיום 5.3.20) כבר נדונה בבית המשפט המחוזי בלוד (כב' השופט ח. טרסי) בקשה דומה לעניננו, העוסקת בהזמנה לדיון בבקשת פסילה מלנהוג ברכב . גם באותה החלטה ערך בית המשפט הקבלה בין האמור בהחלטה בענין "וזנה" לבין סוגיית הזימון לדיון בבקשת פסילה וקבע כדלקמן:
"נושא זה נדון בהרחבה בפני כב' השופטת (כתוארה אז) חיות במסגרת בש"פ 5872/15 וזנה נ' מדינת ישראל (12/08/16), כאשר מצאה כי עניינם של סעיף 95 לחסד"פ ותקנה 20א לתקנות הינו ההליך העיקרי ואין להם תחולה בהליכי המעצר. על מנת לעמוד על דרכי הזימון האפשריות בהליך המעצר, הפנה בית המשפט העליון להוראות סעיף 16 לחוק המעצרים אשר מאפשרות מתן הודעה על דיון עתידי בבקשה להארכת מעצר באמצעות שוטר, מבלי להגביל את דרכי מסירת אותה הודעה. בית המשפט העליון מצא כי הוראה זו חלה על דרך ההיקש על הליך המעצר עד לתום ההליכים ועל כן היה נכון לראות בזימון טלפוני שנעשה בסמוך לפני הדיון כזימון מספק המאפשר לבית המשפט לדון בבקשה לגופה.
אמת הדבר, אין להחלטה זו תחולה ישירה על הסוגיה שבפניי, שכן הליך הבקשה לפסילה עד לתום ההליכים אינו מוסדר בחוק המעצרים. אף על פי כן אני סבור כי דין אחד חל גם על ההליך שבפניי, בדומה להליך המעצר עד לתום ההליכים. גם אם אין תחולה ישירה להוראות חוק המעצרים הרי נוכח הדמיון בין ההליכים, ששניהם נלווים כסנקציה זמנית להפחתת מסוכנות ולמניעת ביצוע עבירות חוזרות להליך העיקרי, בתקופת ניהולו של אותו הליך, יש מקום להחיל עליהם הוראות פרוצדוראליות דומות, ככל שטיבו של ההליך מאפשר זאת. ראוי להזכיר גם כי אפשרות פסילת רישיון נהיגה, מבלי להקל בה ראש כלל ועיקר, פוגעת פחות בחירותו ובזכויותיו של נאשם אשר עומדת לו חזקת החפות מאשר המשך השמתו במעצר או קביעת תנאים מגבילים משמעותיים בעניינו. לפיכך, ככל שדי בזימון טלפוני לדיון המעצר, ברי כי די בזימון מראש בכתב, גם מידיו של שוטר, כדי לאפשר את הדיון הראשוני בבקשה לפסילה עד לתום ההליכים. "

בנסיבות האמורות נראה שעל דרכי הזימון לדיון בבקשה לפסילת אדם מלנהוג יש ללמוד מהוראות סעיף 16 לחוק המעצרים ומן האמור בהחלטה בבש"פ 5872/16 יציק וזנה נ' מדינת ישראל, ולפיכך יש לקבוע כי זימונו של העורר לדיון בהודעה טלפונית היה כדין.

הזימון הטלפוני - במהלך סיכומיו טען ב"כ העורר כי העורר לא ידע על קיום בקשה בענינו, ומעולם לא נמסר לו דבר אודות בקשת המשיבה. ב"כ העורר הוסיף שכאשר מזמנים אדם בזימון טלפוני לא ניתן לדעת למי התקשר המטלפן ומי דיבר עמו מהצד השני של הקו. בנוסף ציין כי בעת שיחה טלפונית אין זיהוי באמצעות תעודת זיהוי, כפי שנוהגת המשטרה לעשות כשהיא תופסת אדם

בתגובה הפנתה ב"כ המשיבה להצהרת ב"כ המדינה, עו"ד שי נצר, במהלך הדיון בפני בית משפט קמא בדיון מיום 10.5.20 בה הודיע כי שוחח טלפונית עם העורר ועדכן אותו על מועד הדיון ומהותו. כן הודיע כי שוחח עם עורך הדין שייצג את העורר בהליך הבקשה לביטול הפסילה (עו"ד גיספן שהופיע בשם עו"ד קישאוי), ועדכן אותו על הבקשה ועל המועד. לפי אותה הצהרה עו"ד גיספן חזר אליו טלפונית והודיע כי קיימת מחלוקת לענין שכר הטרחה, וכי עו"ד קישאוי אינו מייצג את העורר בהליך הנוכחי. השוטר הודיע לעו"ד גיספן כי יש בידו פסיקה הנוגעת לדיון בהעדר נאשם בנסיבות דומות, וכי הוא מתכוון לטעון לבקשה אם לא תהיה התיצבות מטעם העורר. בדיון בפניי הודיעה ב"כ המשיבה כי הטלפון שאליו התקשר השוטר הוא הטלפון המופיע במסמכים המשפטיים.

לדיון שהתקיים בפניי ביום 20.5.20 לא התייצב העורר ולטענת בא כוחו בבוקר הדיון ניסה העורר לעלות על אוטובוס על מנת להגיע לדיון, ובשל מגפת הקורונה, בפתח האוטובוס נבדק חומו באמצעות מדחום, ונאמר לו שיש לו חום גבוה, והוא אינו יכול לעלות לאוטובוס. ב"כ העורר ביקש לקיים הדיון בהעדרו.
במהלך הדיון הופסק הדיון על מנת לאפשר לב"כ העורר לברר טלפונית עם העורר האם קיבל את ההודעה הטלפונית מאת השוטר טרם הדיון בבית משפק קמא מיום 10.5.20. לאחר הפסקה הודיע ב"כ העורר כי אין לו תשובה לשאלה והוסיף שגם אם קיבל העורר את ההודעה הטלפונית, ההודעה היתה בניגוד לחוק.
כפי שצויין לעיל לא התייצב העורר לדיון שבפני ולא נתבקשה דחיית הדיון. לב"כ העורר ניתנה שהות לשוחח עם העורר ולקבל עמדתו , וכאמור לאחר הפסקה בדיון הודיע ב"כ העורר כי אין לו תשובה בעניין.
בכלל נסיבות הענין לאור תגובתו של ב"כ העורר ולאחר שהעורר לא התייצב לדיון בפני ולא הוגשה בקשתה לדחיית הדיון, יש לקבוע כי העורר לא סתר בפועל את דברי השוטר שהצהיר בפני בית משפט קמא, שהודיע לעורר על הדיון שעתיד להערך בפני בית משפט קמא ב יום 10.5.20. דברי ב"כ המדינה רק חיזקו המסקנה שהעורר ידע היטב על הדיון ועל מהותו.

טענה נוספת שטען הסנגור נוגעת לחשש שמתן החלטה בהעדר העורר בדבר פסילתו עלולה לגרום למצב שבו העורר ינהג בפסילה בלא לדעת שהוא נפסל, וייתפס על ידי המשטרה. עוד טען הסנגור כי אם במהלך נהיגתו לאחר שנפסל יהיה העורר מעורב בתאונת דרכים, עלול להיות מצב שחברת הביטוח לא תכיר בנזק כי העורר נהג בזמן פסילה.

לטענותיו האמורות של ב"כ העורר ציינה ב"כ המשיבה את העובדה הידועה שלפיה פסילה מלנהוג מתחילה בכל מקרה מיום הידיעה על החלטת הפסילה והמדינה אינה מייחסת נהיגה בזמן פסילה לאדם שאינו יודע על הפסילה.
מאחר וכפי דברי ב"כ המדינה פסילת אדם מלנהוג נכנסת לתוקף מיום ידיעתו בפועל על הפסילה אין מקום לחששות שהעלה ב"כ העורר בעניין.
במהלך טיעוניו בפני טען ב"כ העורר גם טענות לגופם של דברים בנוגע להחלטה מלפסול העורר מלנהוג ברכב .
בהחלטת בית משפט קמא התייחס בית המשפט קמא גם לבקשת הפסילה לגופה וקבע, כי מדובר באכיפה באמצעות מכשיר הדבורה , וכן מדובר במשיב שיוחסה לו הפרזה של 62 קמ"ש מעל המהירות המותרת בכביש מהיר. בית משפט קמא קבע שהעבירה מהווה סיכון הן לנהג עצמו והן למשתמשים בדרך, וכן קבע שמהירו ת כזו הוגדרה לא אחת כ"טיסה" . למשיב וותק נהיגה משנת 2009 ובעברו 21 הרשעות שתיים מהן בעבירות מהירות מסוג ברירת קנס כשהעבירה האחרונה היא משנת 2017. כנגד המשיב עומדים גם תיקים נוספים בעבירות של נהיגה מופרזת (הזמנה לדין) המלמדות על מסוכנות.

בכלל הנסיבות האמורות מקובלות עלי מסקנות בית משפט קמא שקבע כי לאחר שבדק הראיות הוא מוצא לנכון לקבוע שקיימות ראיות לכאורה וקיימת מסוכנות מהמשך נהיגתו של העורר ועל כן בקשת הפסילה היתה מוצדקת ויש מקום להורות על פסילת העורר מלנהוג למשך 6 חודשים מיום 15.4.20 שאז נפסל מנהלית.
מובן שאם יש בדעת הסניגור לטעון טענות הנוגעות למכשיר ה"דבורה", הוא יוכל לעשות כן במהלך שמיעת הראיות ובשלב זה לא יהיה בטענות האמורות כדי לכרסם בראיות לכאורה.
לאור כל זאת, ולאחר שהמדינה היתה רשאית לזמן העורר לדיון בבקשת הפסילה באמצעות הטלפון, והעורר לא סתר הצהרת נציג המדינה כי זימן העורר לדיון, לא יהיה מקום לקבל הערר.

לפיכך אני קובע שהחלטת בית משפט קמא מיום 10.5.20 ניתנה כדין, ועל כן רשאי היה בית משפט קמא להורות כפי שהורה בהחלטתו בפתקית מיום 12.5.20 .
הערר נדחה.

ניתנה היום, 19 ביוני 2020, בהעדר הצדדים.

אריאל חזק, שופט