הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ה"פ 65088-11-17

בפני
כבוד ה שופט שלמה פרידלנדר

המבקשים

  1. אלי כלפון
  2. רות כלפון
  3. שני חנן
  4. שני נעמה
  5. משעל שמחה
  6. ריימונד יחזקאל
  7. ריימונד שירלי
  8. פטריסיה נגר
  9. נוניס לואיס
  10. אלון כרמלה
  11. יוניש פנחס
  12. יוניש אווה

ע"י עו"ד אברהם פסטליך

נגד

המשיבים

  1. איתן סלמי
  2. סימה סלימי

ע"י עו"ד אורן בן יאיר

פסק דין
השתלשלות ההליך והשלכותיה, וטענות הצדדים
לפניי המרצת פתיחה למתן פסק דין הצהרתי שלפיו המבקשים, בעלי הדירות ברח' המלך אחז 27 באילת (גוש 40048, חלקה 9, בניין II), הם בעלי הזכויות בגג הבניין, שהוא חלק מן הרכוש המשותף; שעליו בנו המשיבים תוספת בנייה לשימושם הבלעדי (להלן: "התוספת"). המבקשים תבעו גם דמי שימוש ראויים בגין תוספת זו.
הצדדים הגיעו להסדר דיוני מיום 18.2.18, שקיבל תוקף של החלטה ביום 11.3.18. הוסכם בו כי "הנתבעים (המשיבים – ש"פ) ירכשו את הזכויות הקנייניות של התובעים (המבקשים – ש"פ) בקומת הגג המשותף המשמש גג לדירות מס' 17 ו 18 ברח' המלך אחז 27 אילת... וזאת בהתאם לממצאי חוות הדעת השמאית שתינתן על ידי שמאי מומחה שימונה מטעם בית המשפט" [שם, סעיף 1]. עוד הוסכם שם כי בשכר טרחתו יישאו הצדדים בחלקים שווים, וכי היטלי השבחה יחולו על המשיבים [שם, סעיפים 2 ו-3, בהתאמה].
המבקשים זנחו, אפוא, את טענתם הקניינית; וההליך צומצם להכרעה בשאלת שווי הזכויות ברכוש המשותף שהמשיבים נכסו לעצמם, וסכום התמורה הנגזר מכך, שאותו ישלמו המשיבים למבקשים בגין חלקם של המבקשים באותן זכויות.
בהתאם להסדר הדיוני מונה מר אבי נחום, שמאי מקרקעין, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). המומחה הגיש את חוות דעתו ביום 19.12.18, השיב על השגות התובעים ביום 10.2.19, והשלים את חוות דעתו, במענה לשאלות בית המשפט, ביום 29.12.20. המומחה קבע כי אין לעצם השימוש הבלעדי בגג ערך כלכלי; וכי הערך שאותו נטלו המשיבים מבעלי הדירות, על ידי בניית התוספת, הוא הניכוס של זכויות הבנייה העודפות שהיו קיימות על החלקה, שהן קניינם של כלל בעלי הדירות בבית המשותף. המומחה קבע כי שווי הזכויות האמורות הוא סך 192,000 ₪ [שם, עמ' 33 בחוות הדעת], נכון למועד קבלתו של היתר הבנייה ביום 13.2.14 [שם, עמ' 18]. עוד קבע המומחה את שווי דמי השימוש הראויים בגין התוספת בכל אחת מן השנים 2011 עד 2017, הן 7 השנים שקדמו להגשת התביעה [שם]. אין מחלוקת כי התביעה בגין שנים קודמות – התיישנה.
המומחה התייחס לשווי הכולל של הזכויות שהמשיבים נכסו לעצמם, ולא הבחין בין שווי הזכויות הפרטניות של כל אחד מן המבקשים מתוך אותו שווי כולל. אציין כי הזכויות ברכוש המשותף הצמודות לכל דירה בבית המשותף אינן שוות, אלא מקבילות ליחס שבין שטח הדירה לבין שטח כלל הדירות [חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, סעיף 57]. מתן הסעד המבוקש לכל מבקש טעון, מלבד הכרעה בשאלת השווי הכולל של הזכויות ברכוש המשותף שנוצלו על ידי המשיבים, גם הכרעה בשאלת החלק המגיע לכל מבקש מתוך השווי הכולל האמור.
הצדדים ביקשו לקיים משא ומתן בניסיון להגיע להסכמה על יסוד קביעות המומחה. משלא הגיעו להסכמה – התיק הועבר אליי להמשך טיפול [החלטה מיום 11.4.19].
המשיבים הסכימו לקביעות המומחה. אולם, המבקשים חלקו על מספר קביעות שלו. לטענתם, שגה המומחה בכך שלא הכיר בזכותם לדמי שימוש ראויים בגין שימושם הבלעדי של המשיבים בגג, מלבד זכותם לשווי של זכויות הבנייה שנוצלו על ידי בניית התוספת. לטענת המבקשים, מגיעים להם דמי שימוש כאמור, והם צריכים להתחלק בין בעלי הדירות במבנה II בלבד, שהרי מדובר בגג של מבנה II. עוד טוענים המבקשים כי שגה המומחה בכך שהכיר ב"רווח יזמי" למשיבים בגין בניית התוספת, וגרע סכום זה משווי התמורה המגיעה לבעלי הדירות. המבקשים מוסיפים וטוענים כי המשיבים בנו את התוספת ב"בנייה קלה", שעלותה נמוכה מזו של בנייה רגילה. כמו כן, המשיבים לא צירפו קבלות בגין בניית התוספת, ומכאן שהיא נבנתה "בשחור". המשמעות המצטברת של היבטים אלה היא שעלויות הבנייה של התוספת על ידי המשיבים היו נמוכות מן העלויות הממוצעות שאותן הניח המומחה, בגרעו אותן משווי התוספת לצורך חילוץ התמורה המגיעה לבעלי הדירות בגין זכויותיהם "נטו" [שאלות הבהרה מיום 7.1.19 ששלחו המבקשים למומחה].
ביום 10.6.19 הודיעו הצדדים על הסדר דיוני נוסף, שקיבל תוקף של החלטה באותו יום. הוסכם בו כי בית המשפט יכריע במחלוקת השיורית, בדבר השווי הנכון של הזכויות ברכוש המשותף שהמשיבים ניצלו, על יסוד המסמכים שבתיק.
דא עקא, בבואי לעיין בתיק לשם מתן פסק הדין כאמור – נוכחתי כי לא ניתן לעשות כן. הוברר כי המבקשים תובעים בגין חלק מן הדירות במבנה מס' II של הבית המשותף, אשר כולל מבנה נוסף (רח' המלך אחז 19, מבנה I בגוש 40048 חלקה 9). עוד עלה מן התיק כי לפי תקנון הבית המשותף – הגג של כל מבנה אמנם מהווה רכוש משותף של בעלי הדירות באותו מבנה; אולם " חלקי הרכוש המשותף שלא הוצמדו לאחד המבנים, כגון הקרקע, יהוו רכוש משותף של כל בעלי הדירות בבית המשותף" [צוטט בחוות דעת המומחה, עמ' 21]. לפיכך לא ניתן היה להכריע במחלוקת מבלי לאפשר זכות טיעון לשאר בעלי הדירות בבית המשותף, על שני מבניו. על כן הוריתי למבקשים להגיש המרצת פתיחה מתוקנת, שתכלול גם אותם כמשיבים [החלטה מיום 13.8.19].
ב"כ הצדדים הצהירו לפניי כי "בוצעה מסירה לכל שאר בעלי הזכויות בבית המשותף על שני מבניו, בהתאם להחלטת בית המשפט והודעה על כך בצרוף אישור מסירה הוגשה לתיק. איש מבעלי הזכויות בבית המשותף על שני מבניו, מלבד הצדדים המקוריים להמרצת הפתיחה ולתשובה, לא יצר עימנו קשר ולא ביקש להצטרף להליך או לטעון טענה כלשהי או להביא ראיה כלשהי במסגרתו" [פרוטוקול מיום 27.2.20, עמ' 1; בתיקון טעות הגהה במילה "ביקש"]. המבקשים 1 ו-3 אף הודיעו כי משיחות פרטיות שקיימו עם שכניהם במבנה I עלה שאף אחד מאותם בעלי דירות לא הביע עניין בהליך [שם, עמ' 2]. אכן, הודעה בצירוף אישורי מסירה כאמור הוגשה לתיק ביום 10.12.19, ועל פניהם של אישורי המסירה נראה שאכן המסירות בוצעו כדין.
אין בהיעדרותם מן ההליך של שאר בעלי הדירות כדי לפגוע בזכויות הקניין שלהם. אולם, בנסיבות אלה, הוסרה המניעה הדיונית להתקדם בהליך בהשתתפות המבקשים והמשיבים. ככל שמי מבעלי הדירות שלא השתתפו בהליך יעלו, בדיעבד, טענה כלשהי בעניין כפיפותם למעשה בית דין הגלום בפסק דין זה – היא תידון בשעתה.
בדיון ביום 27.2.20 עלה קושי נוסף. ב"כ הצדדים הודיעו על קיומם של בעלי זכויות רלבנטיים נוספים, מלבד בעלי הדירות הנוספות שצורפו להליך אך וויתרו על השתתפותם בו. המדובר בצדדים שלישיים, שמיהותם טרם הובררה, אשר רכשו את דירותיהם של מי מן המבקשים, בנקודת זמן כלשהי לאחר בניית התוספת על ידי המשיבים. לרוכשים הללו לא ניתנה הזדמנות להצטרף להליך זה; ולא ניתן להכריע בשאלת זכאותם של יחידי המבקשים לחלק מסוים בתמורה הכוללת, שבה יחויבו המשיבים, מבלי לשמוע את טענותיהם של צדדים שלישיים אלה לגבי זכותם לחלוק עם המבקשים הרלבנטיים באותה תמורה.
המבקשים היו אמורים להגיש לבית המשפט, בתצהיר, את הפרטים הרלבנטיים לבירור מיהותם וזכויותיהם של אותם צדדים שלישיים [פרוטוקול מיום 27.2.20, דברי ב"כ הצדדים בעמ' 2 וההחלטה שם בעמ' 6-5]. הדבר לא נעשה. בדיון ביום 15.12.20 ב"כ המשיבים התרעם על כך, ובצדק. ב"כ המבקשים הצהיר כי "כל בעלי הקניין שרשומים ברשם המקרקעין קיבלו את כתבי התביעה וחתמו על יפוי כח, נתנו כולם יפוי כח וחתמו איתי על הסכם שכר שטרחה (טעות ההקלדה במקור – ש"פ). אני בדקתי גם את נסח הטאבו ההיסטורי ולכן אני יכול להצהיר לפרוטוקול שאני מייצג את כל בעלי הזכויות ההיסטוריים בדירות של בניין 2 בבית המשותף (קרי: הבניין של המבקשים – ש"פ) על פני כל התקופה הרלוונטית, למעט בעלי הזכויות בדירה אחת, שטרם הצלחנו להתחקות אחריהם. " [פרוטוקול מיום 15.12.20, עמ' 14]. בהצהרה כאמור אין די: ייפוי כוח כאמור מאפשר לב"כ המבקשים להגיש הצהרות ובקשות גם בשם אותם בעלי זכויות מלבד המבקשים; אולם הוא אינו מהווה תחליף להצהרות ובקשות כאמור, אשר מעולם לא הוגשו בהליך שלפניי.
בהחלטה בסוף אותו דיון קבעתי כי משהצדדים הסכימו על הכרעה לפי סיכומים ומסמכים בכתב – יכללו בסיכומיהם מתווים לחלוקת התמורה בין יחידי המבקשים ובעלי הזכויות הרלבנטיים הנוספים לגבי כל דירה, ככל שקיימים כאלה [שם, עמ' 15]. למקרא הסיכומים עלה כי הצדדים התמקדו במחלוקת בדבר סכום התמורה, אך לא הציגו תשתית שתאפשר לי להורות בדבר חלוקתה.
ככל שמדובר בקביעת חלק התמורה המגיע בגין כל אחת מן הדירות שמכוחן תבעו המבקשים – הנתון הנדרש לכך הוא שיעור החלק ברכוש המשותף הצמוד לאותן דירות, הגלוי על פני נסח הרישום שצורף כנספח 1 להמרצה ולחוות הדעת של המומחה. לפיכך אוכל לסייע לצדדים ולקבוע את חלק התמורה המגיע בגין כל דירה כאמור. לא יקשה על כל צד מעוניין לחשב, באותו אופן, את חלק התמורה המגיע בגין כל אחת מן הדירות האחרות בבית המשותף.
אולם, הצדדים לא הגישו לי נתונים המאפשרים להורות בדבר התמורה המגיעה למי מיחידי המבקשים; נוכח החשש, שלא בורר, כי אותו מבקש אינו בעל הזכויות היחיד לגבי הדירה שמכוחה תבע. הנטל בעניין זה מוטל על המבקשים, שהרי "המוציא מחברו – עליו הראיה". ככל שמי מן המבקשים יוכל לשלול קיומו של בעל זכויות רלבנטי אחר לגבי הדירה שמכוחה תבע, באמצעות הגשת בקשה מתאימה למתן הוראות, בצירוף תצהיר ונסח טאבו היסטורי עדכני – אוכל להורות כמבוקש. אולם, ככל שיוברר קיומו של בעל זכויות נוסף לכאורה, מלבד אותו מבקש, לגבי הדירה שמכוחה תבע – יהיה על אותו מבקש ליזום הליך נוסף, בבית המשפט המוסמך, שאליו יצורף כמשיב אותו בעל זכויות נוסף לכאורה. רק במסגרת הליך כזה ניתן יהיה להכריע כיצד יחולק הסכום המגיע מן המשיבים בגין אותה דירה בין המבקש והצד השלישי הרלבנטיים. מעמדם של בעלי הדירות האחרות, זולת הדירות שהמבקשים תובעים בגינן, אינו רלבנטי להליך זה; משום שממילא המבקשים אינם תובעים דבר בגין הדירות האחרות, ולפיכך שום סעד לא יינתן לגביהן בהליך זה.
אטעים כי זכויותיהם ברכוש המשותף של צדדים שלישיים מלבד המבקשים – רלבנטיות לא רק לחלוקת התמורה בגין התוספת בין בעלי הזכויות בדירות, אלא גם לתיחום התוקף של הסכמת המבקשים למכור למשיבים את הזכויות האמורות. מאליו מובן כי הזכויות שהמבקשים הסכימו למכור למשיבים הן רק הזכויות של המבקשים ברכוש המשותף הרלבנטי לתוספת. לפתחם של המשיבים נותר, אפוא, להסדיר מול אותם צדדים שלישיים את ניצול הזכויות ברכוש במשותף הגלום בתוספת; או להתמודד עם ההשלכות המשפטיות של אי הסכמתם לכך.
בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, תקנה 129(ב) – ובהיעדר חידוש או חשיבות מיוחדים העשויים להצדיק הנמקה מפורטת – פסק הדין ינומק בתמציתיות, ויתמקד בטענות שמצאתי כמצריכות דיון.
דיון והכרעה
הליך זה אינו עוסק בענייני תכנון ובנייה. הוא תחוּם לתביעתם הכספית של המבקשים לדמי שימוש ראויים בגין השימוש הבלעדי שעשו המשיבים ברכוש המשותף. תלונות נגד חריגות בנייה מצד המשיבים יידונו בערכאות המוסמכות לכך.
חוות הדעת ותשובותיו הנוספות של המומחה עשו עליי רושם מקצועי, יסודי ומשכנע; ואני מקבל את כל קביעותיו, מטעמיהן. מבלי לפגוע בכלליות האמור, אעמוד להלן על העניינים העיקריים שלגביהם המבקשים חלקו על קביעות המומחה.
מקובלת עליי קביעת המומחה, המבוססת על מומחיותו, כי השימוש הבלעדי בגג אינו מהווה ערך שהמשיבים נטלו מן המבקשים; משום שכעניין שבעובדה, השוק אינו מתמחר ערך זה. אדרבא: האחריות לגג אינה נכס אלא נטל, בשל העלויות התחזוקתיות השוטפות הכרוכות בה (כגון זיפות וסיוד). לפיכך, הערך שהמשיבים נטלו מן המבקשים אינו אלא יתרת זכויות הבנייה בנכס, שהן רכוש משותף, ואשר המשיבים, בבניית התוספת, ניצלו אותן לשימושם הבלעדי.
לא מצאתי בטענות המבקשים טעם משכנע להסתייגותם מקביעה שמאית זו של המומחה מטעם בית המשפט, שככלל ראוי לבית המשפט לסמוך על קביעותיו בתחום מומחיותו.
קביעה זו מקרינה גם על מיהות הזכאים לתמורה בגין ניצול הזכויות – שהם כלל בעלי הדירות בבית המשותף על שני מבניו; שהרי זכויות הבנייה בבית המשותף חלות על החלקה בכללותה, ואין להן זיקה למבנה II דווקא, למרות שהתוספת נבנתה על גגו. כלומר, גם אם זירת המימוש של זכויות הבנייה היא הגג של מבנה II – הזכויות הממומשות שייכות לכלל בעלי הדירות בשני המבנים.
עוד מקובלת עליי קביעת המומחה כי, לצורך חילוץ השומה ממחיריהן של עסקאות ההשוואה, יש לעקר מהם את עלות הבנייה; לרבות שוויין של פעולות הייזום והניהול של הבנייה, כגון השקעת הזמן והנשיאה בעלויות מינהליות ובתקורות, שבלעדיהן לא ניתן "להפיק" פרויקט בנייה (המומחה כינה זאת "רווח יזמי בבנייה עצמית"). הטעם לכך הוא שאת הרכיבים הללו בשווי התוספת תרמו המשיבים לבדם, ולפיכך לא מגיעה למבקשים תמורה בגינם.
לא מצאתי יסוד להתערב גם במסקנת המומחה כי, בשל מאפיינים תפקודיים בלתי אטרקטיביים של תוספת הבנייה, ששטחה כ-88 מ"ר "נטו" – יש להתייחס אליה כאל דירה בת 3.5 חדרים.
לאחר העיון בהשלמה לחוות דעתו של המומחה מיום 29.12.20 השתכנעתי כי צדק גם בהתעלמותו המתודית מכך שתוספת הבנייה נעשתה ב"בנייה קלה", וכי לא הוצגו קבלות לגביה. מלבד העובדה כי הבנייה הקלה האמורה מנוגדת להיתר הבנייה, ודינה להריסה לצורך בנייה מחדש בשיטה רגילה – מסקנת המומחה נובעת מכך שהערך שבגינו יש לפסוק למבקשים תמורה אינו אלא שווי הזכויות של המבקשים, אשר נוצלו על ידי בנייה כלשהי של המשיבים. כפי שהסביר המומחה שם, שווי זכויות הבנייה אינו נגזר מעלות הבנייה. סטנדרט הבנייה ועלותה משתנים מנכס לנכס. לפיכך המומחה חישב את המחיר הממוצע של נכסי ההשוואה, והפחית ממנו את עלות הבנייה הממוצעת שיש לייחס לאותו נכס ממוצע, כדי לחלץ ממחירי העסקאות את שווי הזכויות הגלומות בנכס "נטו", כנדרש לענייננו. שיטה זו נכונה בעיניי ואני דוחה את טענות המבקשים כלפיה.
המומחה קבע כי שווי הזכויות הגלום בשטחי התוספת יחושב נכון למועד שבו התקבל היתר הבנייה עבורה, ביום 13.2.14. הצדדים לא חלקו על קביעה זו. המומחה הוסיף וקבע את שווי השימוש השנתי בשטחי התוספת בשנים 2011 – 2017, בשים לב למועד הגשת התביעה ולתקופת ההתיישנות.
משניתן פיצוי הוני בגין שוויה של זכות – תוספת פיצוי פירותי בגין השימוש בה לאחר מכן יהווה כפל פיצוי. כאשר שמעון משתמש בנכס של ראובן, על שמעון לשלם לראובן דמי שימוש ראויים; אולם אם, במועד מסוים, שמעון רכש את הנכס מראובן – מובן שמאותו מועד אין על שמעון להוסיף ולשלם לראובן דמי שימוש בנכס שכבר שייך לשמעון עצמו.
לפיכך, יש להעמיד את השווי ההוני של הזכויות בשטחי התוספת על הסכום שקבע המומחה, בסך 192,000 ₪, נכון ליום 13.2.14. תמורה זו תמצה את שווי שימושם של המשיבים בתוספת מאותו מועד ואילך. בנוסף לכך, התמורה הכוללת לבעלי הזכויות ברכוש המשותף תכלול את השווי הפירותי השנתי של השימוש השוטף בזכויות האמורות עד אותו מועד; קרי: משנת 2011 עד יום 13.2.14 (ולמען פשטות החישוב: עד אמצע פברואר 2014).
בהיעדר זכות לתמורה בגין שווי השימוש לאחר רכישת הזכות – אין משמעות לסכומים שצוינו בחוות הדעת השמאית בגין התקופה מאמצע פברואר 2014 עד שנת 2017, וגם לא לשנים הנוספות שחלפו מאז הגשת התביעה ואילך.
יש לשערך את הסכום שקבע המומחה נכון ליום 13.2.14. הצדדים לא טענו בשאלה כיצד יש לשערכו. לפיכך אין לי אלא להוסיף עליו הפרשי הצמדה וריבית רגילה כחוק עד תאריך פסק הדין.
המורם מן המקובץ הוא כי, בהתאם לחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט ולהסדר הדיוני בהליך זה, התמורה הכוללת בעד שווי הזכויות ברכוש המשותף שהמשיבים ניצלו על ידי התוספת שבנו על גג הבית המשותף, היא כלהלן:
בגין שווי השימוש בשנת 2011 – סך 13,550 ₪, נכון לאמצע התקופה (1.7.11); ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית רגילה כחוק למועד פסק הדין (בשיעור 18.79%) סך 16,096 ₪.
בגין שווי השימוש בשנת 2012 – סך 12,100 ₪, נכון ליום 1.7.12; ובשערוך כאמור (14.82%) סך 13,893 ₪.
בגין שווי השימוש בשנת 2013 – סך 14,000 ₪, נכון ליום 1.7.13; ובשערוך (12.61%) סך 15,765 ₪.
בגין שווי השימוש בשנת 2014, עד אמצע חודש פברואר 2014 – 1.5 חלקי 12 מסך 13,600 ₪, העולים לסך 1,700 ₪, נכון ליום 1.7.14; ובשערוך (10.32%) סך 1,875 ₪.
בגין שווי הזכות ביום 13.2.14 – סך 192,000 ₪, ובשערוך (10.41%) סך 211,987 ₪.
בסך הכל עולה התמורה שעל המשיבים לשלם בגין התוספת לסך 259,616 ₪, נכון למועד פסק הדין .
כאמור לעיל, המבקשים לא הוכיחו את זכאותו הפרטנית של כל אחד מהם לסכום מסוים מתוך התמורה הכוללת האמורה; משום שבמהלך הדיונים הוברר כי חלק מהמבקשים מכרו את דירותיהם בתקופה הרלבנטית, ולכאורה הם אינם זכאים לתמורה בגין זכויותיהם של הרוכשים, בבחינת "כֵּיצַד הַלָּה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפָרָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ?" [משנה בבא מציעא ג, ב].
מסעיף 1 בהמרצת הפתיחה עולה כי המבקשים טוענים להיותם בעלי הזכויות בדירות (קרי: בתת-החלקות) מס' 3, 4, 7, 11, 13, 14, 15 ו-17 בבית המשותף.
החלק ברכוש המשותף, לרבות זכויות הבנייה, הצמוד לכל אחת מדירות אלה, לפי העתק רישום מפנקס בתים משותפים של הבית המשותף הנדון, נכון ליום 16.12.18 [צורף כנספח 1 להמרצת הפתיחה ולחוות דעת המומחה], הוא כמפורט בטבלה שלהלן בטור השני, לצד מספר הדירה הרלבנטית. בהתאם לכך, הסכום המגיע לבעלי הזכויות בכל אחת מדירות אלה, מתוך כלל התמורה שנקבעה לעיל [בפסקה ‎32], הוא כמפורט בטבלה שלהלן בטור השלישי, לצד מספר הדירה הרלבנטית והחלק הצמוד לה ברכוש המשותף:

מספר הדירה
החלק הצמוד לדירה ברכוש המשותף
הסכום המגיע לבעלי הדירה
3
23/531
11,245 ₪
4
28/531
13,690 ₪
7
9/531
4,400 ₪
11
9/531
4,400 ₪
13
8/531
3,911 ₪
14
10/531
4,889 ₪
15
9/531
4,400 ₪
17
19/531
9,289 ₪

כאמור לעיל, המבקשים, למרות שהודו לטענת המשיבים כי נדרש לברר את זכויותיהם המדויקות של יחידי המבקשים, ואת זכויותיהם של צדדים שלישיים רלבנטיים [פרוטוקול מיום 27.2.20, עמ' 2], לא הביאו לפניי ראיות בעניין זה. לפיכך, הסעד המרבי שאוכל לתת למבקשים, במסגרת המרצת פתיחה זו, הוא להצהיר, כפלוגתא פסוקה בין המשיבים לבין המבקשים, כלהלן:
סכומה הכולל של התמורה בגין הזכויות המשותפות שהמשיבים ניצלו לשימושם הבלעדי, על ידי תוספת הבנייה שהקימו על גג מבנה II בבית המשותף, עולה לסך 259,616 ₪.
התמורה האמורה מגיעה לכלל בעלי הדירות בבית המשותף, על שני מבניו, לפי יחס שטחי הדירות. כפועל יוצא מכך – החלק בתמורה המגיע לכלל בעלי הזכויות בכל אחת מן הדירות שהמבקשים תבעו בגינה הוא כמפורט בטור השלישי בטבלה לעיל.
לא אוכל להורות, בשלב זה, על תשלום בפועל למי מיחידי המבקשים – אלא אם יוגשו לי בקשות מתאימות למתן הוראות, אשר ישכנעו אותי כי אותם מבקשים אכן זכאים למלוא הסכום שנקבע בגין הדירה שבגינה תבעו.
תשומת לב הצדדים כי בשל פרישתי – לא אוכל לקיים דיונים נוספים בהליך זה; אלא אך ליתן הוראות בעקבות בקשות כאמור, שיוגשו ללא דיחוי, על יסוד המסמכים שיצורפו להן, בהתאם להסדר הדיוני [כלעיל בפסקה ‎16].
בקשות למתן הוראות כאמור יוגשו עד יום 10.11.21. בשל פרישתי כאמור, ייבצר ממני להיעתר לבקשות אורכה.
בהתאם להסדר הדיוני [כלעיל בפסקה ‎2], המשיבים יישאו בהיטלי ההשבחה; והצדדים יחלקו בשווה בכל חיובי שכר טרחתו של המומחה, ככל שטרם עשו כן. בשל הסגת הגבול של המשיבים אשר יצרה את הסכסוך מצד אחד, ובשל דחיית טענות המבקשים לגוף המחלוקת השמאית מצד שני – אין צו להוצאות מעבר לכך.
תזכורת פנימית לפניי ליום 11.11.21.

ניתן היום, י"ב חשוון תשפ"ב, 18 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.