הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ה"פ 58863-01-18

בפני
כבוד ה שופט גיל דניאל

מבקשים

פנחס בן דוד
מורן שרה בן דוד

נגד

משיבים

ראובן בן דוד
מירב בן דוד
הכונס הרשמי באר שבע והדרום
הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
עו"ד רן שובל (הנאמן)

פסק דין

תובענה למתן סעד הצהרתי, לפיו המבקשים הינם הבעלים היחידים של הדירה הנמצאת ברחוב היובל 50/9 בנתיבות (חלק מחלקה 8 בגוש 39648) (להלן – הדירה).

המבקשים הם בעל ואשה.
המבקש 1 הוא אחיו של המשיב 1, אשר מצוי בהליך פשיטת רגל בתיק פש"ר 5125/09 (להלן – החייב).
המשיבה 2 היתה אשת החייב וכיום גרושתו.
המשיב 4 הינו בנק שהעניק הלוואה לחייב ואשתו לרכישת הדירה, המובטחת במשכנתא.
המשיב 5 הוא בעל התפקיד מטעם הכונס הרשמי, כנאמן על נכסי החייב בהליך פשיטת הרגל.

טענות המבקשים בתובענה

המבקשים טוענים, כי הם היו מעוניינים לרכוש את הדירה, אולם מאחר והכנסתם היתה נמוכה והיה ברור כי לא יקבלו הלוואה מובטחת במשכנתא על שמם, הם פנו לחייב ואשתו, המשיבים 1-2, על מנת לרשום על שמם את רכישת הדירה.

לטענת המבקשים, ביום 17.12.2003 רכשו המשיבים 1-2 את הדירה באופן פורמלי בלבד.

לטענת המבקשים, כל התשלומים בגין רכישת הדירה יצאו מכיסם של המבקשים והם אשר קיבלו את החזקה בדירה ממועד רכישתה והם בלבד עשו בה שימוש. המשיבים 1-2 מעולם לא התגוררו בדירה ולא עשו בה שימוש.

כתמיכה בטענותיהם, מפנים המבקשים לתמצית רישום אוכלוסין של המבקש (נספח ב' לתובענה) כהוכחה לכך שהוא הדייר בדירה מאז מסירתה בהתאם לחוזה הרכישה.

כמו כן, המבקשים צרפו קבלה שניתנה על ידי החברה הקבלנית ממנה נרכשה הדירה, על תשלום ב סך של 70,000 ₪, שהועבר מחשבון הבנק של המבקשים (נספח ד' לתובענה).

לטענת המבקשים, הם אלו שבאו בדברים עם החברה מוכרת הדירה בכל הנוגע לאביזרים בדירה וכן חתמו על אישור מסירת הדירה. כנספח ה' לתובענה צורף מכתב מטעם החברה מוכרת הדירה לפיו המבקשים עמדו עם החברה בקשר בנוגע לרכישתה, בחרו בשינויי הקרמיקה ועשו שינויים בדירה. כמו כן, המפתח נמסר לידי המבקשים.

המבקשים מפנים לשיק נוסף בסך של 60,000 ₪ ששולם בגין הדירה, אשר ניתן על ידי אח נוסף של המבקש והחייב. לפי הנטען, סכום זה ניתן על ידי האח למבקש לצורך רכישת הדירה.

כן נטען על ידי המבקשים, כי כל תשלומי המשכנתא וכל שאר התשלומים על הבית יצאו מכיסם של המבקשים ולא היה קשר בין הדירה לבין החייב ואשתו, מעבר לחוזה ההתקשרות הראשוני.

בשנת 2008, מצבם של המבקשים השתפר וביום 5.2.2008 ערכו הסכם מכר בינם לבין החייב ואשתו לפיו הועברה הבעלות בדירה על שמם. המבקשים פנו לקבלת הלוואה מובטחת במשכנתא על שמם על מנת לשלם את ההלוואה שנרשמה על שם החייב ואשתו שבגינה נרשמה משכנתא.

עסקת המכר האמורה שנערכה בשנת 2008 דווחה על ידי הצדדים לרשויות המס וכן לחברה המשכנת ואף נרשם משכון לטובת המבקשים להבטחת זכויותיהם לפי חוזה המכר.

העסקה לא הושלמה ברישום שכן הוטל עיקול על זכויות החייב על ידי אחד הנושים העיקריים של החייב, בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ.

נוכח האמור טוענים המבקשים, כי רישומם של המשיבים 1-2, החייב ואשתו, כבעלי הדירה, הוא פורמלי בלבד וזכות הבעלות בדירה היא שלהם. לפיכך עתרו המבקשים למתן סעד הצהרתי בדבר בעלותם בדירה וה כרזה כי הזכויות בה שייכות אך ורק להם.

עמדת הנאמן

הנאמן על נכסי החייב מתנגד לתובענה ולמתן הסעד ההצהרתי המבוקש. לעמדת הנאמן, מדובר בתביעה שנועדה להכשיר מעשי מרמה של המבקשים, עת נרכשה הדירה על ידי החייב ואשתו באמצעות מימון שניתן להם על ידי הבנק, המשיב 4. הנאמן טוען, כי לחייב זכויות בדירה ואין תוקף לניסיון להעברת הזכויות על שם המבקשים.

הנאמן טוען, כי המבקשים לא הוכיחו טענותיהם בדבר תשלום מלוא הכספים ברכישת הדירה מכיסם. עוד נטען, כי המבקשים לא הצביעו על המקורות לתשלום הפירעון השוטף של ההלוואה שניתנה לחייב ואשתו על ידי הבנק.

הנאמן מדגיש, כי הסכם המכר מיום 5.2.2008 נערך כ-6 חודשים בלבד, לפני המועד בו פנה החייב בבקשה למתן צו כינוס והכרזתו כפושט רגל. בהקשר זה מפנה הנאמן לבקשת החייב למתן צו כינוס אשר הוגשה ביום 24.9.2008.

לטענת הנאמן, יש לדחות התביעה לסעד הצהרתי, שכן מדובר בסעד מן היושר. ידי המבקשים אינן נקיות שכן הם עצמם טוענים כי הציגו מצג כוזב בפני הבנק לצורך קבלת הלוואה וכן בפני הרשויות לעניין רישום הבעלות בדירה על שם החייב ואשתו.

לעמדת הנאמן, שעה שהמבקשים בחרו לפעול בדרך אשר בה נרשמה הדירה על שם החייב ואשתו הרי שהם ויתרו על זכות הבעלות הנטענת, ודאי שעה שלא נערך כל הסכם. באשר להסכם המכר משנת 2008 מסביר הנאמן כי הסכם זה נעדר כל תוקף, ודאי כלפי הנאמן, הואיל ונעשה בתקופה בה היה החייב חדל פירעון ועל כן הינו בטל לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל.
עמדת החייב

החייב תומך בתובענה שהוגשה על ידי המבקשים, אחיו של החייב ואשתו של האח . החייב טוען בתצהירו, כי אחיו ואשתו ביקשו ממנו לבצע את החתימה על עסקת רכישת הדירה על שמו, בכדי שיוכלו לקבל משכנתא. גם ביתר הפרטים הנוגעים לעסקה ולתשלומים ששולמו וכן בנוגע לחתימת הסכם המכר משנת 2008, תומך החייב בגרסת המבקשים.

עמדת הבנק הבינלאומי

הבנק הבינלאומי, המשיב 4, התנגד לתובענה, ובמיוחד בכל הנוגע לפגיעה בזכויותיו כלפי החייב לפי הסכם ההלוואה והמשכנתא. בעת שהוגשה התובענה, החל הבנק בהליכים למימוש המשכנתא בשל העדר עמידה בהחזרי ההלוואה והתובענה באה גם בניסיון לעכב את הליכי המימוש.

בהמשך, שילם אביהם של המבקש והחייב לבנק סכום כספי נכבד שיש בו לסלק את מרבית החוב לבנק, ועל כן הודיע הבנק כי אין לו עוד אינטרס בהליך.

עמדת גרושת החייב

בעת שהתנהל ההליך, הוגשו כתבי הטענות מטעם החייב כמשקפים לכאורה גם את עמדתה של אשתו, המשיבה 2. כך הוצג מצג לפיו המשיבה 2, כמו החייב, תומכת בתביעת המבקשים.

במהלך הדיון בתובענה, הגישה המשיבה 2 הודעה לפיה נטען כי כתבי הטענות שהוגשו כביכול בשמה, לא היו על דעתה.

החייב והמשיבה 2 התגרשו וזו טוענת, כי יש לתת תוקף לרכישת הזכויות בדירה על ידיה ועל ידי החייב, ועל כן הודיעה על התנגדותה לתובענה. המשיבה 2 ט וענת, כי הניסיון להציג מצג לפיו התביעה מוסכמת גם עליה, נועד לנשל אותה מזכויותיה בדירה ללא ידיעתה.

המשיבה 2 טענה בתצהירה, כי חתמה על המסמכים הנוגעים לרכישת הדירה לפי הוראות בעלה דאז, החייב. לעמדתה, מחצית הזכויות בדירה ( הרשומה על שמה ועל שם בעלה לשעבר), שייכות לה. היא עצמה אינה מבינה בענייני רישום דירות ובעלות על דירות והיא מודיעה על עמדתה לפי הסברים שקיבלה מעורך דינה.

דיון והכרעה

במסגרת שמיעת הראיות, העידו בבית המשפט המבקש, החייב והמשיבה 2, גרושת החייב. העדים נחקרו בחקירה נגדית על המפורט בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמם. לאחר שמיעת הראיות, ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

יש לבחון התובענה על רקע העקרונות לבחינת סעד הצהרתי, אשר כידוע מקורו בתורת דיני היושר, הדורשות מהעותר, בין היתר, קיום ושמירה על ידיים נקיות. מתן הסעד ההצהרתי נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, וראוי להימנע ממתן סעד מסוג זה למי שהתנהגותו לוקה בפגמים של חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים.

התשתית העובדתית העיקרית אינה שנויה במחלוקת ותחילתה בחוזה המכר שנחתם ביום 17.12.2003, לפיו רכשו החייב ואשתו את הדירה הנמצאת בנתיבות תמורת סך של 610,000 ₪.

ביחס לתמורה ששולמה לפי חוזה המכר, המבקשים טענו, כי מלוא הכספים לרכישת הדירה שולמו מכיסם. מהראיות עולה, כי רכישת הדירה מומנה משני מקורות.

המקור הראשון והעיקרי היה בכספי הלוואה אותה נטלו החייב ואשתו, רוכשי הדירה, מהבנק בסך של כ- 370,000 ₪, אשר לגביה נרשמה לטובת הבנק משכנתא על הזכויות בדירה.

המקור השני היה באמצעות הון עצמי ששולם לחברה הקבלנית. הראיות שהוצגו התייחסו לכספים שמקורם בבני המשפחה המורחבת של החייב והמבקש. המבקשים לא הוכיחו את טענתם לפיה מלוא הכספים שולמו על ידיהם .

המבקשים הצביעו על שיק בסך של 70,000 ₪ אשר שולם תמורת הדירה מחשבון הבנק שלהם. שיק אחר שהוצג ניתן על ידי אח נוסף של המבקש והחייב על סך של 60,000 ₪. הטענה לפיה יש לראות בשיק זה כתשלום מצד המבקשים דווקא, לא הוכחה. כמו כן, המבקשים לא הוכיחו, כי מלוא יתרת הכספים ששולמו עבור הדירה כהון עצמי, היו מכיסם ( למעט הסך של 70,000 ₪).

מדובר למעשה, במאמץ משפחתי משותף למימון ההון הנדרש לרכישת הדירה, בנוסף לקבלת ההלוואה לצורך מימון, כאשר הבעלות בדירה נרשמה על שם אחד האחים (החייב) ואשתו, ואילו החזקה והמגורים בדירה נמסרו לאח אחר (המבקש) ואשתו.

העובדה לפיה המבקשים העבירו חלק מהכספים ששולמו לרכישת הדירה והם קיבלו את הזכות להתגורר בה ממועד קבלת החזקה בה, אינה מספקת לצורך הוכחת בעלות המבקשים בדירה. במקרה זה, נערכה הפרדה בין הבעלות על הנכס, שנרשמה על שם החייב ואשתו, לבין זכות המגורים בדירה והחזקה בה, שניתנה בידי המבקשים (לא הובהר, באילו תנאים ולאיזו תקופה ועבור איזו תמורה בדיוק) . מכך יש להסיק, כי זכויות המבקשים אינן עולות לכדי בעלות בנכס.

המבקשים טענו, כי הם שילמו את מלוא החזרי ההלוואה שניתנה לחייב ולאשתו, לצורך מימון רכישת הדירה. טענה זו של המבקשים לא הוכחה ולא הוצגו ראיות כלשהן לכך שהמבקשים שילמו בפועל, מכיסם וממקורותיהם, את מלוא תשלומי החזר ההלוואה. יצוין, כי בפועל היו פיגורים בתשלומי החזר ההלוואה שהביאו לנקיטה בהליכי מימוש המשכנתא. מי ששילם לבנק את החוב בגין יתרת ההלוואה היה אביהם של החייב והמבקש. יצוין, כי גם אם שילמו המבקשים תשלומים בגין החזר ההלוואה, הרי שאין בהכרח מדובר בראיה המלמדת על בעלות, שהרי באותה מידה ניתן לראות תשלומים כאלו כתמורה מצד המבקשים עבור זכות המגורים בדירה.

המבקשים הציגו מכתב מטעם החברה מוכרת הדירה, אולם לא זימנו נציגי החברה למתן עדות בתמיכה לטענותיהם לפיהן החברה היתה מודעת לכך שלמעשה הם רוכשי הדירה. בהקשר זה, אין מחלוקת לגבי עיקר העובדות הנוגעות לכך שהמבקשים הם שקיבלו את הדירה לחזקתם והתגוררו בדירה ממועד מסירתה לפי חוזה הרכישה. עם זאת, טענת המבקשים לפיה החברה הקבלנית שמכרה את הדירה למשיבים 1-2, היתה מודעת לכך שמדובר בחוזה למראית עין והיתה שותפה לכך , לא הוכחה. למותר לציין, כי במכתב רשמי מטעם החברה הקבלנית שמכרה את הדירה, מיום 1.7.2008 הודיעה החברה כי נרשם עיקול על זכויות החייב בנכס וכי העיקול נרשם אצלה (וכתוצאה מכך, לא ניתן היה להמשיך בהעברת הזכויות על שם המבקשים לפי החוזה לפיו רכשו את הזכויות בנכס שנחתם בינם לבין החייב ואשתו בשנת 2008). ממכתב זה עולה, כי ברישומי החברה המשיבים 1-2 הם בעלי הזכויות בדירה.

כעולה מהמפורט לעיל, המבקשים לא הוכיחו כי הם אלו שרכשו את הדירה בשנת 2003, כי המימון לרכישת הדירה הגיע כולו ממקורות הכספיים שלהם וכי ממועד רכישתה של הדירה על ידי החייב ואשתו לפי חוזה המכר שנחתם מול החברה הקבלנית בשנת 2003, היו הם הבעלים של הדירה.

כך או כך, יש לקבל את עמדת הנאמן לפיה המבקשים אינם זכאים לקבלת סעד הצהרתי, הואיל ופעלו בחוסר ניקיון כפיים. זאת, שעה שהמבקשים טוענים בעצמם, כי פעלו במשותף עם החייב על מנת לרמות את הבנק לצורך קבלת ההלוואה והמשכנתא. כך גם טוענים המבקשים, כי הדיווחים שנמסרו לרשויות המס בדבר רכישת הנכס על ידי החייב ואשתו, היו כביכול דיווחים כוזבים.

ראוי לזכור, כי ההלוואה האמורה שימשה מקור מימון עיקרי, אשר בלעדי ו לא היתה נרכשת הדירה. נוכח הנסיבות, יש לתת תוקף למצג החיצוני, האובייקטיבי, העולה מנסיבות המקרה, כאשר חוזה המכר נחתם מול החייב ואשתו, רכישת הזכויות דווחה לרשויות המס על שם החייב ואשתו, והם אלו אשר קיבלו את ההלוואה המובטחת במשכנתא מהבנק, על בסיס היותם בעלי הדירה נוכח רכישתה.

טענה נוספת של הנאמן, אותה יש לקבל, נוגעת לאפשרות לפיה רישום הזכויות בדירה על שם החייב, עמד לנגד נושי החייב בעת שפעלו מולו, כגון במתן הלוואות, בידיעה כי הינו בעל זכויות בנכס. יסוד ההסתמכות של צדדים שלישיים פועל גם הוא כנגד תביעת המבקשים למתן סעד הצהרתי המכריז בדיעבד על מצב זכויות שונה מהאמור בחוזה המכר ומסמכי הרישום. לחייב, המצוי בהליך פשיטת רגל, יש חובות בסכומים גבוהים וזכויותיו בנכס מוקנות לקופת הכינוס ואמורות לשמש לצורך החזר החובות. הסעד המבוקש על ידי המבקשים נועד, למעשה, להוציא את הנכס ממצבת הנכסים הנכללת בקופת הכינוס בהליך פשיטת הרגל, דבר שיש בו כדי לפגוע בנושי החייב.

המבקשים ביקשו להסת מך על הסכם שנחתם בינם לבין החייב ואשתו בשנת 2008, לפיו רכשו את הדירה. אין מחלוקת, כי הסכם זה, אף שדווח לרשויות, הוא הסכם שאינו תואם את המציאות. בכלל זאת, המבקשים לא שילמו את התשלומים הנקובים בהסכם. טענת המבקשים היא, כי ההסכם בשנת 2008 נדרש על מנת שהם יוכלו לקבל משכנתא על שמם. גם המבקשים אינם טוענים כי הם רכשו את הזכויות בנכס על יסוד ההסכם משנת 2008, אלא שהם טוענים שיש לראות בהסכם זה כמשקף את רכישת הנכס כפי שנעשתה עוד בשנת 2003. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האופן בו ניסחו הצדדים את ההסכם משנת 2008.

יצוין, כי לא יכולה להיות מחלוקת לגבי כך שבשנת 2008 כבר היה החייב חדל פירעון, וכאמור מדובר בפרק זמן של כ-6 חודשים בלבד לפני המועד בו הגיש החייב את בקשתו למתן צו כינוס בהליך פשיטת הרגל. במישור היחסים מול הנאמן על נכסי החייב, הרי שהניסיון להעברת הזכויות מהחייב למבקשים, כפי שנעשה בהסכם משנת 2008, הינו בטל, שכן מדובר בהענקה בטלה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל. מאחר ומדובר בהעברת זכויות שבוצעה בפרק הזמן של פחות משנתיים ממועד בו נעשה החייב פושט רגל בהיותו חדל פירעון, הרי שלפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל "ההענקה בטלה כלפי הנאמן".

בפועל, אין צורך להידרש לביטול הענקה כאמור, שכן הענקת הזכויות למבקשים לא הושלמה וממילא אין צורך בביטול ההענקה.

המבקשים, החייב וגרושתו של החייב, העלו טענות הנוגעות למישור היחסים ביניהם ובכלל זאת לגבי מעורבות גרושת החייב ברכישת הדירה. המבקשים טוענים, כי המשיבה 2 היתה בסוד העניינים ומודעת לעובדה שהדירה נרכשת על שמה עבור המבקשים. רק לאחר שהתגרשה מבעלה, אשר לימים הסתבך בחובות, ולאחר שקיבלה יעוץ משפטי, נזכרה פתאום כי מחצית הזכויות בדירה שייכות לה.

מערכת היחסים והזכויות ההדדיות בין המבקשים לבין המשיבה 2 היא בתוך המשפחה. במסגרת זו, העלו המבקשים את הטענות כלפי המשיבה 2, כגון טענה להשתק או מניעות מצידה לטעון כעת כלפיהם כנגד הסכמתה המוקדמת. ההכרעה במחלוקת במישור מערכת היחסים המשפחתית האמורה תשמר לערכאה המוסמכת לדון בה.

יש להבדיל בין מעמדה של המשיבה 2 לבין מעמדו של הנאמן, אשר מייצג בהליך את כלל נושי החייב.

מעמדו של הנאמן שונה ממעמדה של המשיבה 2. הנאמן אשר בא בנעלי החייב, וכאמור מייצג גם את אינטרס הנושים של החייב, רשאי להעלות טענות המבוססות על רישום הזכויות על שמו של החייב, לרבות הסתמכות אפשרית של הנושים על זכויות החייב בדירה. כך גם רשאי הנאמן להעלות טענות בדבר ביטול הענקה ביחס להסכם המכר משנת 2008, ביטול אשר תקף כלפי הנאמן והינו בעל משמעות בהליך פשיטת הרגל של החייב.

כעולה מהמפורט לעיל, יש לדחות תביעת המבקשים להצהיר כי הם הבעלים של הדירה.

עם זאת, אין בפסק הדין הדוחה תביעת המבקשים למתן סעד הצהרתי לבעלות בדירה, כדי לקבוע מסמרות ביחס לזכויות חוזיות אחרות הנובעות מהעברת כספים, כאלו ואחרים, מצד המבקשים. כאמור, המבקשים לא הוכיחו כי כלל הכספים שולמו על ידיהם (ואפילו היו מוכיחים זאת, עדיין לא היה בכך כדי להעניק להם את זכות הבעלות בדירה) . עם זאת, נראה כי המבקשים אומנם שילמו כספים בסכומים שונים בקשר לדירה, ומכאן שיהיה מקום לבחון, במסגרת הליך פשיטת הרגל של החייב, את מעמדם כנושים של החייב בהיבט החוזי כאמור (והכל בכפוף למסגרת הדיונית ולתנאים להגשת תביעת חוב בהליך פשיטת הרגל).

אשר על כן, התביעה נדחית.

המבקשים יישאו בתשלום הוצאות משפט לטובת הנאמן בסך של 5,000 ₪ וכן בתשלום הוצאות משפט לטובת המשיבה 2 בסך של 3,000 ₪.

ניתן היום, כ"א אב תשע"ט, 22 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.