הדפסה

בית הדין לענייני מים בחיפה עח"ק 23546-12-18

בפני
בפני הרכב בית הדין:
כב' השופט דניאל פיש [אב"ד]
מר שאול שטרייט, נציג ציבור
מר ישראל מנטל, נציג ציבור

העוררת

כפר הים ניהול (1994) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד לילך רזניק

נגד

המשיבה

הרשות הממשלתית למים וביוב
עו"ד אורלי מירון-שקד, פרקליטות מחוז חיפה

פסק דין

1. בערר נטען שהעוררת, כפר הים ניהול בע"מ, מבצעת שאיבה של מים לשם ניקוז המים המליחים הנקווים מתחת למבנה השייך לה ומזרימה אותם לים, הכל באישור הרשויות המוסמכות. שאיבה זו נעשית באופן רציף מאז הקמתו של המבנה והוסדרה בהתאם לטכנולוגיות שהיו מוכרות בעת שהוקם. נטען שבעבר הוצא לכפר הים רישיון הפקה על ידי המשיבה. נטען בשנת 2018 הוציאה המשיבה רישיון הפקה ורישיון הספקה , לכאורה בהתאם לתיקון סעיף 27 לחוק המים שקבע הפרדה בין פעולת ההפקה לבין פעולת ההספקה ב קביעת חובת רישיון לכל אחת מפעולות אלה בנפרד. נטען עוד שבעוד שהערר בנוסחו המקורי התברר, הוצאו רישיון הפקה ורישיון הספקה לשנת 2019.

2. לאור מתן רישיון ההפקה ורישיון ההספקה לכפר הים שלחה מקורות חברת מים בע"מ חיובים בדמי מים לכפר הים בהתאם לסעיף 33א(ב) לחוק המים שנחקק במסגרת תיקון 27 לחוק. הובהר שהערר אינו מתייחס לטעויות שנפלו בחיובי דמי המים, ככ ל שיש מקום לחייב את כפר הים לגביהם פנה כפר הים בהליך נפרד.

3. נטען שהגדרת כפר הים כמי שמפיקה ומספק ת מים והנפקת הרישיונות נעשו בהתעלם ממשמעות תיקון 27 לחוק המים ובהתעלם מביטול התוספת השניה לחוק במסגרת התיקון . נטען שבסעיף 23 לחוק המים המונח "מפיק" מגלם בתוכו שני יסודות מצטברים- האחד אקט של הפקת מים, שאיבה או משיכה של מים ממיקומם המקורי למקום אחר והשני אקט של שימוש מסוג צריכה עצמית או הספקה לאחרים. נוכח כך נטען שכפר הים אינה נכנס ת בגדר ההגדרה של "מפיק" ולא בגדר ההגדרה של "ספק", שכן אין היא צורכת את המים הנשאבים בעצמה ואף אין היא מספקת אותם לאחרים. נטען שאת המונח הספקה יש לפרש מעבר לאמור יחד עם סעיף 6 לחוק המים הקובע את מטרות המים.

4. נטען ששאיבת מים הנקווים מתחת לבניין והזרמתם לים אינה פעולה ש נועדה לשם אחת המטרות הנקובות בחוק. נטען שפעולות השאיבה והסילוק נופלות להגדרת המונח "ניקוז" כמשמעותו בחוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות ונטען שפעולות ניקוז אינן נופלות לגדר הפעולות הדורשות רישיון הפקה או הספקה. כאמור לעיל, נטען שמטרת ההפקה של המים והשימוש בהם קשורים קשר אינהרנטי הדוק לעצם ההפקה או ההספקה ואין הפקה אלא אם היא למטרת צריכת מים או הספקתם לאחר ואין צריכה עצמית של המים או הספקת מים לאחר ללא הפקתם אלא במסגרת המטרות הקבועות בחוק המים.

5. נטען שכבר נקבע בפסיקה כי שאיבת מים בנסיבות דומות אינה מהווה הפקה (ו"ע 519/06 סולל בונה בע"מ נ' נציבות המים). נטען שבעקבות ההליך האמור ביקשה המדינה לתקן את חוק המים בשנת 2007 ונקבע אז בתוספת השנייה כי בגין סילוק מים מאקוויפר ייגבה היטל הפקה כמפורט בסעיף 7(4) לתוספת. נטען שבמסגרת תיקון 27 לחוק המים שנכנס לתוקף ביום 30.4.17 תוקן סעיף 23 באופן שהופרדו פעולות ההפקה וההספקה אך לא בוטלה דרישת המטרה כפי שהיא פורשה באופן ברור בפסק הדין בעניין סולל בונה.

6. כמו כן נטען שבוטלה התוספת השנייה לחוק שהיוותה את המקור לפיו ראתה רשות המים את שאיבת הסילוק מהאקוויפר כהפקה ונטען שמשבוטלה התוספת יש לחזור להוראות פסק הדין בעניין סולל בונה ואין עוד מקור חוקי הרואה בשאיבת מים לשם ניקוזה ללא כוונה להשתמש בהם כהפקה כמשמעה בסעיף 23 לחוק, בוודאי שאין בפעולות אלה פעולות הספקה. על כן נטען שהוצאת הרישיונות בכפר הים נעשתה שלא בהתאם להוראות הדין והתבקש ביטולה וכי הפעולה הנעשית על ידי כפר הים אינה פעולה טעונה רישוי לפי סעיף 23 לחוק.

7. בכתב התגובה טענה רשות המים שיש לדחות את הערר הן על הסף והן לגופם של דברים. נטען שהדחי ה על הסף מתחייבת מחמת השיהוי בהגשת הערר ונטען שהדחיה לגופה מוצדקת כאשר פעולת העוררת בהפיקה את מי התהום והזרמתם לים היא כזו המצריכה רישיון הפקה ורישיון הספקה.

8. נטען שהעוררת היא חברת ניהול שהוקמה לפני שנים רבות על חוף ימה של חדרה, כאשר המתחם הידוע בשם "כפר הים" נמצא בבעלות הדיירים וכי המתחם כולל מאות דירות למגורים ולנופש. נטען שהמתחם בנוי ומאוכלס מזה שנים רבות (המשיבה לא ידעה בדיוק מתי הוקם), אך נטען שההקמה נעשתה ללא כל תיאום מוקדם עם המשיבה או קבלת רישיונות המתחייבים בחוק המים בגין ההקמה. המשיבה טענה שלמיטב ידיעתה הפניה הראשונה אליה בעניין המבנה נעשתה ביום 26.4.11, אז פנה אדם בשם יוסי רוניס מחברת "איריסייקל" בשם חברת כפר הים וציין שישנה נביעת מים מליחים בחניון התת הקרקע הקיימת מאז הקמת הבניין שבעבר גרמה להצפות ונזקים בחניון. בהמשך עלה כי המים הוזרמו לים ללא היתר הזרמה. נטען עוד במכתב שהתגלה שהמים המליחים ניתנים לאחר התפלתם לשמש להשקיית הגינון באתר ולחסוך אלפי קובים של מים שפירים ועל כן התבקש בפניה לאשר ניצול מי הנביעה לצורך זה. כך למדה רשות המים כי כבר בשנת 2009 נעשו פניות אל אגף ים וחופים לקבל היתר הזרמה לים וכי עד לשנת 2011 לא הושלם ההליך ולא ניתן ההיתר.

9. בהמשך הועברו נתונים נוספים על ידי מר רוניס שמהם עלה כי נביעת המים בחניון החלה עוד בשנות התשעים ושאכלוס המבנה החל במחצית שנת 97' שאז כבר היה ידוע על הנביעה בחניון והמים נוק זו לים ללא היתר הזרמה לים. בפניה נוספת של מר רוניס לרשות הוא חזר וציין כי עניינו בנביעת מים שהחלה עם בניית המבנה וחזר על בקשתו לקבל אישור להתפלת המים. נטען שפניה נוספת ברוח זו נשלחה על ידי מר רונן זיתן מנכ"ל העוררת בשנת 2012. נטען שבהמשך העבירה העוררת לרשות שתי חוות דעת של מומחים בהן נבחנה האפשרות של הפקת מים בקו החוף במתחם כפר הים כאשר הובהר בהם שמדובר במי תהום שנביעתן במרתף הייתה ידועה ואף נצפתה מראש בעת הקמת המבנה.

10. ביום 18.2.2013 לאחר שנערך סיור במקום השיבה הרשות לפניית העוררת והבהירה כי אין מדובר בנביעה של מים אלא במערכת שהוקמה ככל הנראה לפני הקמת המבנים ונועדה למניעת הצפת המרתפים והחניונים שלהם. עוד הובהר כי מדובר בסילוק מי תהום מהאקוויפר, דבר המצריך רישיון הפקה ולעניין זה הובהר מכיוון שנכון להיום אי אפשר לשנות את המצב, לא תהיה לרשות המים התנגדות להוצאת רישיון הפקה לסילוק המים מה חניון (שמקורם באקוויפר). זאת בכפוף לקבלת היתר הזרמה לים מהמשרד להגנת הסביבה. בסוף הובהר שהתפלת המים צריכה להיעשות בתיאום עם משרד הבריאות וקבלת אישורו להזרמת הרכז מההתפלה לים.

11. בשנת 2015 פנה לרשות ב"כ העוררת ובפנייתו הלין על הצפה חוזרת ונשנית של מי תהום כאשר נטען שהעוררת נדרשת לשאוב את המים ולהזרימם בתעלת ניקוז העירונית לים. ב"כ העוררת ביקש את אישור הרשות כי בנסיבות אלה אין חובה ברישיון הפקה ולחילופין התבקשו הנחיות כיצד לקבל רישיון הפקה. בתשובתה חזרה הרשות והבהירה את מה שהובהר שנתיים קודם, שנדרש רישיון הפקה לסילוק מי התהום מהאתר. בתשובתה הצביעה הרשות על הקשיים הכרוכים בהתפלת המים והספקתם כמי שתייה לדיירי המתחם. העוררת לא השיגה על האמור במכתב וביום 26.1.2016 הודיעה על כוונתה לקבל רישיון הפקה. ואכן ביום 31.3.2016 הגישה העוררת טופס בקשה לקבלת רישיון הפקה.

12. בהתאם לתקנות קידוחי מים (רישום בארות), תשי"ח-1958, נרשם הקידוח במתחם כפר הים כבאר והוצא ה תעודת רישום. נטען עוד שבטרם ניתן היה להוציא רישיון הפקה נדרשה העוררת להתקין בנקודת ההפקה מערכת תקנית למדידה וקריאה מרחוק ולאחר שהעוררת השלימה את כל הנדרש הוצא לה רישיון הפקה לשנת 2016 שכלל הקצאה שנתית בשיעור של 36,000 מ"ק שהותנה בתשלום היטל הפקה ובקבלת היתר הזרמה לים.

13. נטען עוד שבסוף שנת 2016 פנה אל הרשות נציג העוררת מר הוקר וביקש לעדכן את רישיון ההפקה ולהעמיד את ההקצאה במסגרתו על 100,000 מ"ק ובקשתו אושרה ברישיון שהוצא לשנת 2017 שכלל אותם תנאים.

14. ביום 14.3.2018 נשלח לעוררת רישיון הפקה לשנת 2018 וביום 8.3.18 נשלח לה רישיון ההספקה לשנה זו. הערר הוגש אך ביום 11.12.18 כנגד רישיונות ההפקה וההספקה והערר תוקן ביום 30.4.19. הוער עוד שבימים 31.10.18, 29.11.18, 11.12.18 ו-24.12.18 השיגה העוררת על הודעת החיוב ששלחה לה חברת מקורות וההשגה נבח נה והופחתה בהחלטות מנהל הרשות בימים 19.11.18, 29.11.18, 27.12.18 ו-17.1.19. הוזכר עוד שביום 26.12.18 התקיימה לבקשת העוררת ישיבה ברשות בנוגע לחיוב בדמי המים בגין הפקת המים על ידי העוררת ובישיבה הובהר לה כי קיימות מספר דרכים להתמודד עם מקרים דוגמת זה של העוררת בכל הנוגע לצורך בהפקת מי תהום הנובעים במרתף המתחם. בין הדרכים הו זכרה האפשרות להחדיר את המים חזרה לאקוויפר ממנו נגרעו בכפוף לרישיון החדרה מהרשות. לחילופין, ניתן ליצור מבנה הנדסי או תיקון המבנה הקיים באופן שימנע את נביעת המים. כך או כך הובהר לעוררת שככל שתוגש בקשה על ידה היא תטופל ללא דיחוי.

15. נטען עוד שאמנם העוררת הכתירה את בקשתה כערר בגין מתן רישיון הפקה והספקה אולם השתלשלות האירועים מעלה שורה של תהיות בנוגע לטיבו האמיתי של ההליך שכן מהמסמכים עולה בבירור שהעוררת הייתה מודעת לאפשרות חדירת מי תהום במרתפי הבניין עוד בשלב תכנון המבנים. נטען עוד שהעוררת אף בחרה לתכנן ולבנות את המבנה באופן בו יחדרו מי תהום ובנוסף בחרה פתרון לאפשרות זו והקימה את המתקן הנדרש לשאוב את המים ולהזרימם לים. נטען שאת כל אלה עשתה העוררת ללא דיון או אישור של המשיבה או ללא קבלת רישיונות המחויבים על פי חוק.

16. נטען עוד שבהמשך העוררת באה בדברים עם הרשות, אז גם העלתה טענה כאילו הפקת המים אינה כרוכה ברישיון הפקה ולחילופין ביקשה לקבל רישיון הפקה. נטען שבשנת 2016 העוררת אכן הגישה בקשה כנדרש והוצא לה רישיון הפקה והספקה לשנת 2016. נטען עוד שבהמשך היא ביקשה להגדיל את המכסה. משכך נטען שלא ברור מדוע בחודש דצמבר 2018 מצאה העוררת לנכון להגיש ערר על הוצאת רישיונות ההפקה וההספקה שהוצאו לה עוד בחודש מרץ של אותה שנה. נטען שלא רק שמדובר בשיהוי של ממש, אלא ככל שהטעם בהליך נעוץ בחיוב העוררת בדמי מים , הרי שעל העוררת לברר את טענותיה בפני ערכאה מוסמכת. נטען שבית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בערר על החלטת הרשות בהשגה על חיוב בדמי מים (עח"ק 16107-10-18 קימברלי קלארק ישראל בע"מ נ' הרשות הממשלתית למים וביוב ((15.1.19)).

17. נטען עוד שיש לדחות את הערר כיוון שלא הוגש ב-21 הימים המוקצבים לפי סעיף 31(א) לחוק המים.

18. במישור המהותי נטען שסילוק מי תהום הפורצים לחניון המבנה באמצעות מערכת משאבות היא פעולת הפקה לכל דבר ועניין, בהתאם לסעיף 23 לחוק המים. נטען שבעניין דנן העוררת מפיקה את המים ושואבת אותם לצרכים שלה והמים המופקים מוגדרים ברישיון כ"הפקת סילוק" ומסווגים כמים לצריכה ביתית או לכל צריכה אחרת המסולקים על ידי העוררת במרתף המבנה על מנת לאפשר את השימוש במרתפי החנייה. נטען שהעוררת נהנית מסילוק המים בדמות השימוש במרתפים בחנייה לטובת בעלי הדירות המשלמים תמורת השימוש בהם. כך נטען שסילוק מי התהום העולים על פני הקרקע כתוצאה מבניית המתחם הוא מטרה צריכה מותרת על פי הרישיון הבא בגדר צריכה עצמית כפי שנכללה בהוראות סעיף 23 לחוק לאחר תיקון 27 לחוק.

19. המשיבה טוענת כי כל הפקת מים אשר מביאה לגריעה של מי תהום באה בגדר הפקה החבה ברישיון ואין זה משנה אם המפיק צרך את המים או רק סילק אותם מהמקום. נטען שאין מחלוקת שהפעולה האופרטיבית שבלב מעשה ההפקה – גריעת מים מהאוגר, נעשתה על ידי העוררת והיא עשתה כן לצרכיה הכלכליים.

20. נטען שבית הדין כבר נדרש בעבר לסוגיית טיבה של פעולת סילוק מים לצורך ביסוס מבנה והתקנת מרתף וקבע כי יש לראות פעולה זו כפעולה של הפקת מים (עח"ק 10830-06-13 א.ש.ש.י. נדל"ן בע"מ נ' הרשות הממשלתית למים וביוב ((31.12.13)).

21. נטען שקביעה זו יפה גם לענייננו ובו העוררת מפיקה את המים לשם סילוקם מהאקוויפר על מנת להשפיל את מפלס מי התהום וגם בענייננו ההפקה גורעת ממי האקוויפר. נטען שמשכך גם במקרה זה ההפקה כאמור יכולה להתבצע רק ברישיון ובהתאם לתנאים שלו.

22. נטען שעל בית הדין לדחות את הפרשנות שמנסה לייחס העוררת למונח "הספקה" כמו גם את הניסיון לקשור את הדברים להוראת סעיף 6 לחוק המים. נטען שמדובר במים המופקים במסגרת הפקת סילוק ותכליתם הפקה ביתית ולכל מטרה אחרת. נטען שככל שהעוררת מבקשת לטעון שהפעולה המבוצעת על ידה אינה מנויה בסעיף 6 לחוק הרי שהעוררת אינה זכאית לזכות למים ונטען שהמשיבה בכלל ביקשה ללכת לקראת העוררת כדי לא למנוע ממנה את הפעולה המבוצעת על ידה ועל כן היא הרחיבה את גדרי המטרה לשימוש ביתי וקבעה כי צרכי בית כוללים גם את הקמת הבית ואת החניה (והפעלתם). לפיכך סילוק המים על ידי העוררת היא בבחינת שימוש ביתי . כיוון שחזקה שהעוררת גובה תמורה עבור שירותי החניה מדובר בשימוש מסחרי. נטען עוד שהפרשנות המוצעת על ידי ה עוררת אינה מעוגנת בשום מקור חוקי ונטען שהפקת המים והספקתם היא פעולה הנמצאת בפיקוח המשיבה מעצם היותה הרגולטור של משק המים. נטען שאימוץ עמדת העוררת שכאילו הפקה או צריכה של מים מותרת ללא כל הגבלה או בקרה ואינה כפופה לרישוי ופיקוח אינה סביר ה כלל. נטען שתכלית החקיקה ופעולות ההסדרה של משק המים מלמדים שלא ניתן לקבל טענות אלה.

23. נטען עוד כי הפקת הסילוק אינה ניקוז כמשמעו בחוק הניקוז וגם לו הייתה ככה לא היה בכך כדי לפתור את רישיון ההפקה או הספקה. נטען שמבחינה עובדתית העוררת היא זו שפנתה וקיבלה רישיון הפקה והספקה והמשיבה חזרה וטענה שמדובר בסילוק מי תהום למקום אחר ולפיכך הוגדרה ההפקה כהפקת סילוק. נטען שלו סברה העוררת שסיווג הפעולה ברישיונות שהוצאו לה שגוי, שומה היה עליה לערור על כך בעוד מועד ולמצער במועד הקבוע לערר בחוק המים. נטען שהעוררת לא עשתה כן ביחס לרישיונות 2016, 2017 לאורך חודשים ארוכים שחלפו מאז קיבלה את רישיונות 2018-19 ועל כן היא מושתקת.

24. נטען עוד שפעולת הניקוז מוגדרת בחוק הניקוז באופן שאינו עולה בקנה אחד עם ההגדרה בחוק כמי ניקוז כמים מזיקים. נטען שאלמלא הייתה העוררת פועלת להקמת המבנים ומוציאה את המים מהאקוויפר הם לא היו מזיקים או מטרידים איש. נטען עוד שהפקת המים גם אינה מהווה ניצול יעיל של מים עיליים או אחרים ונטען שקשה לקבל את הטענה כי אילו הוצאת המים מהאקוויפר וגריעתם מהאוגר והזרמתם לים עולה בקנה אחד עם ניצול יעיל של מים. נטען עוד שגם ניקוז חייב בתשלום, זאת בהתאם להוראות סעיף 109 לחוק המים וסעיף 62 לחוק הניקוז.

25. נטען שאין כל ממש בטענות העוררת כאילו ביטול התוספת השנייה מביא לכך שהפקת מים מהאקוויפר אינה באה בגדר הפקה או חבה ברישיון ותשלום דמי מים, כאשר חובת הרישיון מקורה בהוראת סעיף 23 לחוק בהגדרה במקורות המים. נטען שהתוספת השנייה לחוק המים חוקקה מכוח סעיף 116(א) לחוק המים שעניינה היה שיעורם של היטלי ההפקה. נטען שתוספת זו לא הגדירה סוגים שונים של הפקה אלא ביערה מה שיעור ההיטל שיוטל בנסיבות הפקה שונות. ההפקה עצמה הוגדרה כפי שהיא מוגדרת היום במסגרת סעיף 23 לחוק. נטען שגם עם תיקון 27 תכלית ההפקה ושיעור דמי המים טופלו במסגרת הוראות חדשות לעניין חיוב בדמי מים בנסיבות של הפקת סילוק.

26. נטען שבכללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), התשמ"ז- 1987, מוגדרת הפקת סילוק בהתאם להגדרתה בכללי העלויות ונקבע כי מים המופקים במסגרת הפקת סילוק יחויבו בתעריף בהתאם לסעיף 3.1.3.2 לכללים (כאשר בהמשך ישנו פטור לדמי מים אם הוחדרו חזרה לאקוויפר). נטען שהחיוב לא מקרי ושחובת הרישוי והמדידה והתשלום מהווים כלי אסדרה שנועדו להוות תמריץ שלילי לשאיבת המים מהאקוויפר ולמנוע או לכל הפחות לצמצם את הכמות הנשאבת, שכן שאיבת המים מהאקוויפר במתכונת של הפקת סילוק גורמת סיכון להתפשטות מזהמים במי התהום ובחדירת מי ים העלולים לגרום לגרימת נזק בלתי הפיך למקורות המים.

27. הוספו טענות בנוגע לאי ניקיון כפיים וחוסר תום לב.

28. בסיכומיה לא חלקה העוררת על התשתית העובדתית שהוצגה על ידי המשיבה אך המשיכה וטענה שבשנים הקודמות הדין שחל היה שונה ולפיכך השתלשלות הדברים אינה רלבנטית להכרעה בערר. נטען על כן שאין יסוד בטענות לחוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב.

29. העוררת טענה להתפתחות הדין שחל לשאיבת מים לשם הרחקתם וחזרה על הטענות שהועלו בערר.

30. נטען שהמדינה הסתמכה בתשובתה על עח"ק 10830-06-13 אולם התעלמה מההודעה שפסק דין זה ניתן לפני תיקון 27 ולפני שבוטל סעיף 116 לחוק המים וביטול התוספת השנייה.

31. נטען שהמשיבה מבקשת לקבוע שמכיוון שדי בכך שמדובר בהפקת סילוק כדי למלא את חובת הצריכה העצמית לשם עמידה בהגדרת הספקה ומבקשת להגדיר הספקה על ידי פעולת הפקה ועוד טוענת שיש לראות את כפר הים כמי שעושה שימוש במים כיוון שהיא מפעילה במקום חניון. נטען שזו פרשנות שגויה לאור חובה שבחוק להגדיר את פעולת ההספקה במובחן מפעולת ההפקה. נטען שאין לקבל את הצעת המשיבה לנתק את פעולת ההספקה להוראות סעיף 6 לחוק המים ושאין היא עולה בקנה אחד עם פעולות הפרשנות בכלל ובפרשנות חקיקה מתחום המיסוי בפרט. נטען שהספקת המים צריכה להיעשות בהתאם לחוק לרבות בהתאם לסעיף 6 לחוק המצמיד בין הזכות למים לבין מטרות המים.

32. נטען שכפר הים אינו עושה שימוש במים שהוא שואב ובוודאי שלא לשם אחת המטרות המנויות בחוק המים ולפיכך אין הוא מבצע פעולה של הספקה או צריכה. נטען שהקביעה בגין סילוק מים מהאקוויפר בהיטל הפקה נקבעה בתוספת השנייה שבוטלה בתיקון 27 לחוק. נטען שבלי שנערך כל שינוי נוסף בחוק לרבות על ידי תיקונו של סעיף 23 עם ביטול התוספת השנייה בטלה ההוראה הזו. נטען ששאיבת מים הנגבים מתחת לבניין והזרמתם לים אינה פעולה שנועדה לשם אחת המטרות הנקובות בחוק. נטען שפעולת השאיבה והניקוז שמבצעת העוררת נופלת להגדרת המונח "ניקוז" כמשמעותו בחוק הניקוז והגנה מפני שיטפונות.

33. נטען עוד ששינוי מרכזי שבתיקון סעיף 27 הינו קביעת ההסדר התעריפי הקבוע בסעיף 33א לחוק חלף היטלי הפקה שהיו קבועים עד לתיקון. נטען שיש בכך משמעות רבה ובין היתר במסלול המים מהאקוויפר או המעיין דרך מפעל מים לחיבור הצרכן הנקודה בה נבחנת חובת התשלום אינה מקור המים עצמו אלא בחיבור הצרכן, שם נקבע תעריף ההספקה הרלבנטי. נטען שתכלית התיקון של החוק הינה הטלת תשלום על כלל צרכני המים אשר יקבע באופן אחיד לכל העושים שימוש במים באותה מטרה כאשר סך התשלומים ישמשו להוזלת דמי המים בהם נשאו קודם לתי קון. נטען שבמעגל המשלמים לפי ההסדר התעריפי שנקבע בתיקון 27 אין עוד מקום למי ששואב מים שלא לשם שימוש בהם ואין לו צרכן מקביל אליו שניתן להשוות בקרב צרכני חברת מקורות. נטען שטענות המשיבה מתייחסות למעשה לדין שבוטל ולא לשינוי שחל בחוק המים שמחייב אותה לשקול מי הוא מפיק ולשקול מי הוא ספק.

34. נטען שהעוררת אינה מבצעת פעולת הספקה. נטען שאין צרכן של חברת מקורות שרוכש מים לשם הזרמתם לים ולא יכול להיות גם באופן תיאורטי צרכן כזה. נטען שפירוש לפיו שאיבת מים לשם סילוקם מהווה פרשנות מוטעית לחלוטין ועל כן אין מקום לחייב מתן רישיון הספקה על העוררת. נטען עוד שהעוררת אינה מבצעת פעולת הפקה. נטען שהפעולה שמבצעת העוררת הינה פעולת ניקוז בלבד.

35. הוספו טענות באשר להיקף הביקורת השיפוטית של בית הדין לענייני מים ונטען כי מדובר בערכאה המפעילה ביקורת שיפוטית בעלת אופן מנהלי על החלטות הרשות וכי יש בידיו כלים לעריכת בירור לגופם של דברים והוא רשאי לבחון את ההחלטות המובאות בפניו במתכונת רחבה יותר מזו הנוהגת בבג"צ. ביחס לשיהוי נטען שאין לחסום את דרכה של העוררת בפנייה לערכאות מחמת נימוק זה.

36. בסיכומי המשיבה נטען כי למרות שמדובר בערר על רישיון הפקה ורישיון הספקה רוב הערר מכוון ל חיוב העוררת בדמי מים וההליך הוגש בעקבות החיוב שהוטל על ידי מקורות. המשיבה טענה שאין בתיקון 27 לחוק המים כדי לשנות מחובת הרישוי הן לעניין רישיון הפקה והן לעניין רישיון הספקה. נטען שאין בהוראות הדנות בהסדרי החיוב הכספי ובשינוי מנגנון כספי בהתאם לתיקון 27 כדי לשנות ממהות הפעולה – ששאיבת מים וגבייתם ממי התהום הייתה ונותרה פעולת הפקה והעוררת נדרשה לרישיון בעבר ונדרשת לכך אף עתה. נטען שבחירת העוררת לשאוב מים ולהזרימם לים חלף השימוש בהם או החדרתם חזרה לאקוויפר אינה יכולה לשמש טעם לפטור מרישיון הספקה.

37. המשיבה חזרה והדגישה את נקודת המוצא לדיון שהוא רצון העוררת להקים מבנה, ביצוע חפירה והגעה אל מי תהום שפרצו כתוצאה במרתף החנייה. נטען שהעוררת בחרה שלא לסתום את הפרצה ועל מנת לעשת שימוש בחניון בקומה -3 החלה בשאיבת מי תהום שנבעו. כל זאת נעשה שנים ללא היתר וללא הסדרה כדין. נטען שעמדת המשיבה היתה ונותרה כי מדובר בהפקה אשר אינה רצויה למשק המים ומוטב היה לו סתמה העוררת את הקידוח כראוי והפסיקה את הפקת מי התהום. נטען שלא ניתן לקבל את עמדת העוררת לפיה יש להתיר לה להמשיך ולהפיק מי תהום לתקופת זמן בלתי מוגבלת תוך גריעתם מהאוגר הציבורי, הכל ללא רישיון או מגבלה או פיקוח.

38. נטען שדין הערר להידחות הן על הסף והן לגופו: דחייה על הסף מחמת שיהוי בקשר לרישיונות 2018 ודחייה לגופם של דברים כאשר פעולת העוררת מצריכה רישיון הפקה ורישיון הפסקה בהתאם להוראות הדין. נטען שהשאלה שעומדת בפני בית הדין הינה האם שאיבת מי תהום וסילוקם לים והפקה חבה ברישיון הפקה והספקה או שמא זו פעולה שאין לפ קח עליה ושלא נמצאת תחת רגולציה. נטען ששאיבת מי התהום ממרתף חניה היא הפקה והעלאת המים למפלס פני הקרקע והזרמתם לים היא הספקה ומשכך שני אלה חייבים ברישיון מתאים. המשיבה חזרה וטענה שהחובה לרישיון נובעת מסעיף 23 לחוק ושהעוררת נופלת בגדרו כיוון שהיא מפיקה מי תהום ומסלקת אותם לים כדי לאפשר שימוש בחניון התת קרקעי. נטען שהעוררת ממשיכה ומפיקה מי תהום בדיוק כפי שעשתה בשנים הקודמות ולא חל כל שינוי בפעולת השאיבה המבוצעת על ידיהם.

39. נטען שהעוררת אינה יכולה לקבל את עמדת המשיבה בדבר הצורך לרישיון הפקה ולטעון בעת הזו ההיפך רק מהטעם שכעת היא נדרשת לשלם דמי מים בגין ההפקה, כאשר נטען שמדובר בטענות סותרות. נטען שתיקון 27 לא שינה את הגדרת השאיבה של מי תהום כהפקה. נטען שחובת הרישיון מקורה בהוראת חוק ראשי, קרי סעיף 23 לחוק והגדרות מקורות מים בהתאם לסעיף 2 לחוק. נטען שתיקון 27 לא שינה זאת. נטען שהעובדה שהרישיונות פוצלו לרישיון הפקה ולרישיון הספקה לא שינתה את מהות הפעולה שחייבת ברישוי. נטען שטענות העוררת מערבבת בין הצורך ברישיון לבין שאלת החיוב הכספי בהיטל ובדמי מים.

40. נטען שתיקון 27 לחוק עניינו בהיבטים הכספיים של החוק, ביטול ההוראות לעניין היטלי הפקה והתאמת תעריפים, שבעקבות כך נשמטו מהחוק הוראות בדבר היטלים והוספו הוראות אחרות לעניין דמי מים. נטען שאין בין הסדרים אלה לבין חובת הרישוי דבר וחצי דבר. נטען שדיון נרחב בשאלות החיוב במשטר התעריפי החדש אינו נדרש לענייננו. נטען שמעבר לתעריפים ישנן חובות נוספות שחלות על בעל הרישיון כאמור בכללי המים ונטען שאימוץ גישתה השנויה של העוררת לפיה מתווה של שאיבת מי תהום כבמקרה דנן, מבטל את הצורך ברישיון פוטר מפיק המים מחובות אלה, יוצר מצב שהדעה אינה סובלת. נטען שאין מחלוקת באשר לפעולה הפיזית המתבצעת ע"י העוררת וכי מבוצעת הפקת סילוק. המשיבה חזרה וטענה שהפקת סילוק מהווה הפקה החבה ברישיון. נטען שכל הפקת מים ובוודאי זו שמביאה לגריעה במי תהום באה בגדר הפקה החבה ברישיון ואין זה משנה אם המפיק צורך את המים או רק סילק אותם. נטען שאין ספק שגביית המים מהאוגר נעשתה על ידי העוררת לצרכים כלכליים.

41. נטען כי בית הדין נדרש בעבר לסוגיית טיבה של פעולת סילוק מים לצורך ביסוס מבנה והתקנת מרתף וקבע שיש לראות פעולה זו כהפקת מים (עח"ק 10830-06-13). נטען שאותו פסק דין התייחס אף להיטל הפקה שחל על הפקת סילוק וקבע שמדובר בתכלית מוצדקת לצורך הטלת ההיטל. נטען שאין בפסק הדין בעניין סולל בונה כדי להוות בסיס לפרשנות השגויה שהוצעה על ידי העוררת ועל בית הדין לדחות את הטענה כאילו הפקת סילוק אינה הפקה. נטען שפסק דין זה פורש על ידי העוררת מתוך טעות שהיא קוראת את מה שנפסק בשאלת החיוב הכספי כאילו שדן בפעולה שבסיס הרישוי והחיוב. נטען שבית הדין לא פסק כי הפקת סילוק אינה הפקה החבה ברישיון אלא כל שנקבע הוא שעל פי החוק והתקנות לא היה רכיב חיוב כספי בהפקת סילוק.

42. נטען שהתוספת השנייה לא הפכה את הפקת הסילוק להפקה אלא זו הייתה הפקה גם קודם לכן וחבה ב רישוי. נטען שאימוץ הפרשנות של העוררת יוביל לתוצאות קשות ובלתי נסבלות למשק המים. נטען עוד שסילוק מי תהום והזרמתם לים באים בגדר הספקה וחבים ברישיון הספקה.

43. נטען עוד שאין ממש בטענת העוררת כאילו הפקת הסילוק היא בבחינת הכרח ללא חלופה וכפי שהובהר, רישיון הפקה ניתן לעוררת משעה שהמבנה הוקם תוך חפירת מרתף בחנייה מתחת למפלס מי תהום (ללא קבלת אישור קודם). נטען שאין לקבל את טענת העוררת ששאיבת המים הנלווים במרתף המבנה אינה נגרעים לאקוויפר. נטען עוד שאין מדובר במים עיליים. נטען עוד שהעוררת טועה בפרשנותה ביחס לסעיף 6 לחוק והניסיון לכרוך את תכלית ההספק ה במטרות המים המנויות בסעיף 6. נטען שהסיפא לסעיף 23 לחוק קובע כי דין צריכה עצמית כדין הספקה ושנית נטען שמדובר בתכלית של מטרה כלכלית שהיא הספקת שירותי חנייה ללקוחות ומטרה זו מוכללת בסעיף 6(4) לחוק. נטען עוד שהיה והעוררת חסרת זכות למים עליה להפסיק לאלתר את הפעולה.

44. נטען עוד ששאיבת מי תהום אינה ניקוז. נטען עוד שגם אם מדובר במי ניקוז סעיף 2 לחוק המים מכליל אותם במקורות המים וסעיף 23 אוסר על הפקתם אלא על פי רישיון. נטען שאין מדובר במקרה דנן במים מזיקים כהגדרת חוק הניקוז שכן אלמלא הייתה העוררת פועלת להקמת המבנים המים לא היו מזיקים כלל. המשיבה חזרה על טענותיה בנוגע לשיהוי בערר 2018 ואי ניקיון כפיים מטעם העוררת.

דיון
רקע

45. הערר מכוון נגד רישיון הפקה שהוצא לעוררת לשנת 2018 ביום 14.3.2018 ור ישיון הספקה שהוצא לה ביום 18.3.2018 ורישיונות (רישיונות 2018) הפקה והספקה נוספים שהוצאו לה לשנת 2019 ביום 17.2.2019 (ר ישיונות 2019).

46. הרקע העובדתי למקרה הובא על ידי המשיבה במסגרת הגשת עמדתה במהלך ההליך, ולא הייתה למעשה מחלוקת באשר לגרסה הכללית שהוצגה, למעט טענה שאינה רלוונטית (סעיף 3 לסיכומי העוררת) .

47. העוררת הינה חברת ניהול בבעלות הדיירים במתחם הידוע כ"כפר הים" הממוקם על חוף הים בחדרה. המתחם נבנה בשנות ה-90 ומאוכלס בדירות נופש ומתקנים המשרתים אותן מאז. המבנה כולל מספר מפלסי חניון תת-קרקעיים (כפי הנראה שלושה). כאשר נחפרו החניונים התת-קרקעים נוצרה "נביעה" של מים בחניון (אחזור בהמשך לשימוש במ ונח זה). הקמת הבניינים, ובייחוד שלב החפירה לקראת הקמתם, נעשתה ללא תיאום מוקדם עם רשות המים או קבלת רשיונות הקשורים לטיפול במים המתגלים -נחשפים בעת הליכי בניה וחפירה.

48. הפניה הראשונה לרשות נעשתה באפריל 2011 אז פנה אדם בשם יוסי רוניס מחברת "איריסייקל" בשם כפר הים. במכתבו טען כי במתחם "נביעת" מים מליחים בחניון התת-קרקעי שקיימת מאז בניית הבנין שגרמה בעבר להצפות. לטענתו, פתרון של הזרמת המים לים פתר את בעיית ההצפות ונטען עוד כי ההזרמה עוברת תהליך של הסדרה לצורך קבלת היתר הזרמה לים מאגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה. בפניה נטען לספיקה של 8.5 מק"ש ואפשרות לנצל כ-80% מהם לצרכי גינון לאחר התפלתם. הפניה נעשתה לרשות המים לצורך "קבלת אישורכם לניצול מי הנביעה ולהפיכת מטרד ההצפה למשאב מים." (המכתב צורף כנספח ב' לתגובת המשיבה). לאחר פניה זו למדה הרשות כי עוד בשנת 2009 היתה פניה מצד כפר הים אל אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה לצורך קבלת היתר הזרמה לים, הליך שלא הושלם.

49. בסוף מאי 2011 מסר מר רוניס מידע נוסף במסגרת חילופי מיילים בינו לבין נציגי הרשות, ובין היתר כי הנביעה החלה בתקופת הבניה, בסביבות שנת 93' או לכל המאוחר שנת 97'. הוא תיאר ששנים רבות סובל המתחם מנביעת מים מליחים בקומות התת-קרקעיות של החניון בפרוייקט ותיאר כיצד הם מטופלים על ידי הזרמה למערכת הניקוז העירוני ומשם לים. בנסיון לקדם פתרון של התפלה ושימוש במים הוא סיפק נתונים אודותם (הרכב כימי וכו') (נספח ג'1 לתגובת המדינה). בהמשך הועברה לרשות חוות דעת מומח ה שהוזמנה על ידי כפר הים ומתכננים שפעלו עבורה. בין היתר תיארה חוות הדעת מהיכן במבנה נובעים המים (מחניון קומה מינוס 3 כאשר מעל הנביעה הוקם מבנה בטון עם מכסת ברזל ומשאבה ה מופעלת על ידי מערכת בקרה אוטומטית המזרימה את המים החוצה). חוות הדעת קבעה כי מדובר במי תהום (כאשר רמת המליחות הגבוהה מתאימה למצב האקוויפר באיזור חדרה שסבל משאיבת יתר והמלחה- שלא באשמת העוררת) והמליצה על התפלתם ושימוש בהם לצרכי גינון (ונגד החדרתם חזרה לאקוויפר לאור מליחותם הגבוהה) (נספח ד'1 לתגובת המדינה).

50. תואר כי לאחר סיור במקום בשנת 2013 פנתה הרשות לכפר הים והבהירה כי אין מדובר ב"נביעה" אלא ב"מערכת ניקוז תת קרקעית שהוקמה כנראה לפני הקמת הבניינים [כחלק מבניית הפרוייקט] ונשארה מחשש לעלית המפלסים ולפגיעה ברצפת המרתפים." מנהל אגף בקרת הפקה ורישוי מתקנים, גרישה ברנשטיין, הבהיר כי האמצעים שננקטו הינם באחריות כפר הים בלבד. מהמכתב עוד עולה כי רשות המים לא שללה אף פתרון מוצע – בין הזרמת המים לים ובין התפ לתם והשימוש בהם אך הבהירה כי יש לפעול לקבלת כל האישורים הדרושים מהרשויות הרלוונטיות (נספח ה' לתגובת הרשות).

51. ב-8.9.2015 פנה ב"כ כפר הים אל הרשות בבקשה לאשר כי הטיפול במים אינו דורש רשיון הפקה (או לחלופין להנחות אילו מסמכים יש להגיש על מנת לקבל רשיון). נתבקש כי במידה ולדעת הרשות קיימת חובה לקבל רשיון הפקה אזי תבחן אפשרות של השימוש במים כמי שתיה (כפי הנראה לאחר הטיפול בהם) (נספח ו לתגובת הרשות). תשובת הרשות היתה חד-משמעית: כי סילוק המים מחייב רשיו ן הפקה וכי הדבר הובהר עוד בשנת 2013. עם זאת, הרשות לא שללה כל שימוש במים- התפלה או סילוק לים - בכפוף לקבלת האישורים הרלוונטיים (נספח ז'1 לתגובת המדינה). בהמשך הגישה כפר הים בקשה לקבל רשיון הפקה, המתקן ברשותה נרשם כבאר על פי תקנות קידוחי מים (רישום בארות) והוצא לה רשיון הפקה החל משנת 2016. הרשיון אפשר לה לסלק כמות של 36,000 מ"ק מים בשנה לים . בסוף שנת 2016 בקשה העוררת להגדיל את כמות המים שיופקו ל- 100,000 מ"ק ובקשתה אושרה.

52. העוררת טוענת בערר הנוכחי כי ההשתלשלות העובדתית אינה רלוונטית כיוון שלטענתה עם תיקון מס' 27 לחוק המים בוטלה חובת הרישוי כלפיה, הן ביחס ל רשיון הפקה והן ביחס לרשיון הספקה.

האם חל חוק המים או חוק הניקוז על המקרה?

53. המסגרת הנורמטיבית שחלה הינה חוק המים ולא חוק הניקוז. אמנם קווי הגבול בין הנסיבות בהן יחול חוק המים, תשי"ט-1959 לבין נסיבות בהן יחול חוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות, התשי"ח-1957 אינם תמיד ברורים וחד-משמעיים. בעקרון , מקובל כי חוק המים עוסק ב "מים טובים", מים כמשאב, בעוד שחוק הניקוז עוסק ב "מים רעים", מים כמפגע, "מים מזיקים" – (דנג"צ 3201/96 שר החקלאות נ' המועצה האזורית עמק לוד (23.7.97)). אולם במציאות לא כל המים "הטובים" הם טובים לגמרי ולא כל מי הניקוז הם מים "רעים" לחלוטין . במקרה דנן, מדובר במי תהום – מים הכלואים בתת הקרקע והנחשבים בעקרון כמשאב ולא כמפגע. זאת, על אף שבמקרה דנן איכות המים נמוכה (כתוצאה משאיבת יתר (לא על ידי העוררת) מהאקוויפר בעבר). במקרה זה מדובר במים אשר נמצאו כלואים (או אגורים) במאגר מי התהום בתת-הקרקע מבלי שהיוו הפרעה או מטרד לאדם או לסביבה אשר נחשפו כתוצאה מפעולות בניה בלתי זהירות ובלתי מפוקחות מצד העוררת. רק עם חשיפתם הפכו למי מפגע (יוער עוד כי קטלוגם כ מי מפגע הינו קביעה בערבון מוגבל כי ניתן היה במאמץ ועלות זה או אחר להפוך אותם למים שמישים על ידי התפלתם ). חשיפתם על ידי פגיעה באקוויפר על ידי העוררת אינה הופכת את המים למפגע . אם כבר ההיפך הוא הנכון – ושאיפת רשות המים לשמור את מי האקוויפר מפני פגיעה נוספת בהם הגיונית ועולה בקנה אחד עם מדיניותה הכללית המתייחסת למי תהום כ משאב לאומי גם שמדובר במים שאיכותם ירודה. המים במקרה זה הם חלק ממשאב המים הלאומי הכללי.

"השמירה על מקורות המים בישראל היא אינטרס ציבורי עליון, נוכח מקורות המים המועטים העומדים לרשות המדינה ונוכח מגמת ההידלדלות של מקורות אלה כתוצאה מתנאי אקלים ובשל גורמים שונים נוספים ... חוק המים אשר נחקק בשנת 1959, קובע הסדר מקיף המיועד בעיקרו לשמור על משאב חיוני זה, שהוא קניינו של הציבור, כדי שיוכל לשמש את צרכי התושבים ולשרת את פיתוח הארץ."

(ע"א 8234/08 מנהל הרשות הממשלתית למים וביוב נ' תדיר-גן (מתכת) ) 2.12.2010)

54. כך, צדקה הרשות במקרה דנן כאשר ביקשה מתחילת הדרך להחיל את חוק המים וחוק הפיקוח על קידוחי מים, תשט"ו-1955 על ה"נביעה" . לא יהא זה נכון לסווג מים שנחשפו כפי שאירע במקרה דנן כמים מזיקים – בנסיבות נכו ן יותר לומר כי האדם הוא המזיק למים ולא שהמים מזיקים לאדם. מכל מקום, חוק המים הינו החוק הבכור, הרחב והעקרוני יותר לעומת חוק הניקוז, כאשר ההגדרה של מקורות המים בסעיף 2 לחוק המים כולל "מי ניקוז", אבל ההיפך אינו נכון. לכן, במקרי גבול הנטייה תהא להחיל את החוק המים ולא את חוק הניקוז. ואכן כך לאורך כל הדרך נהגה רשות המים וגם העוררת שנהגה ביחס למים הנדונים משך השנים כאילו חל חוק המים ולא חוק הניקוז וקשה לראות כיצד תיקון 27 לחוק המים אשר עוסק בהיבטים כלכליים של משק המים יכול להפוך את חוק המים לבלתי רלוונטי ולהפוך את חוק הניקוז לחוק החל.

האם תיקון 27 לחוק מייתר את הצורך ברישיונות?

55. יוצא שהשאלה היחידה הרלוונטית הינה האם תיקון מס' 27 לחוק המים הביא לביטול הצורך לקבל רשיונות הפקה והספקה בקשר לשימוש במים המצטברים במרתף הבניין.

56. הוראת החוק הרלוונטית שחלה הינה סעיף 23 לחוק המים:
(א) לא יפיק אדם מים ממקור מים ולא יתפיל מי-ים, בין לצריכה עצמית ובין להספקה לאחרים, אלא על פי רישיון הפקה מאת מנהל הרשות הממשלתית ובהתאם לתנאי הרישיון (להלן – רישיון הפקה), ולא יספק מים, בין אם הפיקם ממקור מים או התפילם ממי-ים ובין אם קיבלם מספק אחר – אלא על פי רשיון הספקה מאת מנהל הרשות הממשלתית ובהתאם לתנאי הרשיון (להלן – רישיון הספקה); לעניין סעיף זה, "הספקה" – לרבות צריכה עצמית.

(ב) מועצת הרשות הממשלתית תקבע כללים למתן רישיון הפקה או רישיון הספקה (בסימן זה – רישיון) ולתנאים שייקבעו בו, ובכלל זה לעניין חובות בעל רישיון כלפי צרכניו, כלפי בעלי רישיונות אחרים וכלפי רשות המים הארצית.

57. גם לפני תיקון 27 לחוק חל סעיף 23 והטיל איסור גורף על הפקת מים והספקתם ללא קבלת רשיון מאת מנהל רשות המים, אם כי לא היתה אותה חלוקה בין רשיון הפקה לרשיון הספקה. הבשורה שהביא תיקון 27 עניינה בקביעת הסדרים כלכליים חדשים במשק המים. בוטלו הוראות החוק שעניינן תשלומים שונים, לרבות התוספת השניה, והוחלפו על ידי כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפקה ולהולכה), תשע"ז-2017. המטרה העיקרית של תיקון 27 לחוק המים היתה להסדיר את נושא התשלומים עבור רכיבים שונים הקשורים בהפקת והספקת מים במדינה, להביא לאחידות ושקיפות בעלויות ולחתור לכך שמשק המים יהיה משק אוטארקי. כך נכתב בדברי ההסבר להצעת החוק:

"כדי לתקן עיוותים אלה [הקשורים בתשלומים שונים בגין מים] ולהוביל להוזלה של ממש בתעריפי המים, מוצע בהצעת חוק זה לבצע רפורמה כוללת בניהול משק המים אשר במסגרתה יבוטל סימן ב' לפרק הרביעי לחו ק המים שבו נקבעו ההוראות לעניין היטלי ההפקה המועברים לאוצר המדינה, ובמקביל יבוצעו התאמות נדרשות בתעריפי המים כיום כדי להפחיתם על בסיס עקרון העלות. על פי עקרון זה המקורות והשימושים של משק המים, כולל ההפקה וההספקה של המים מכסים את עלות משק זה, לרבות מקטעי הייצור וההפקה, ההולכה, החלוקה והאיסוף. תכליתו של מהלך זה היא להביא לקידום ניהול משק המים כמשק כספים סגור כך שהתעריפים שייגבו בעד הפקה והספקה ישמשו את משק המים.

כדי להשיג את התועלות האמורות, מוצע להפריד בין הליך הרישוי להפקת המים לבין הליך הרישוי להספקת המים, ולהסמיך את מועצת הרשות הממשלתית לקבוע כללים למתן רישיון, ולקביעת התנאים בו, לרבות חובות בעל הרישיון כלפי צרכניו, כלפי בעלי רישיונות אחרים וכלפי רשות המים הארצית.

עוד מוצע לקבוע חובות שיחולו על בעל רישיון הפקה או בעל רישיון הספקה, שהוא בעל רישיון הפקה, לפי כללים שתקבע מועצת הרשות הממשלתית, ובכלל זה כללים לעניין מדידת מים, ולהטיל תפקידים נוספים על רשות המים הארצית..."

ביחס לשינוי בסעיף 23 לחוק המים נכתב :

"מוצע לערוך תיקון לסעיף 23 לחוק המים וליצור הפרדה בין רישיון הפקה לרישיון הספקה. כמו כן, מוצע לקבוע כי מועצת הרשות הממשלתית תקבע כללים למתן הרישיונות האמורים, ובכלל זה תקבע את התנאים שייקבעו ב רישיונות ואת חובות בעל הרישיון.
בהתאם לכך, ובשים לב שהמים הן קניין הציבור, כאמור בסעיף 1 לחוק המים, בעל רישיון הספקה שהוא גם מפיק מים, יקבל תשלום בעד הפקת המים לטובת הציבור, ובמקביל ישלם בעד הספקת המים אליו בכובעו כספק מים, בעד השימוש במים, בין לצריכה עצמית ובין להספקתם לאחרים. על אף החלוקה הזו, והשינוי המוצע בהפרדת הרישוי, הצעה זו כשלעצמה אינה גורעת מסמכויות מועצת הרשות הממשלתית ומנהל הרשות הממשלתית לפי חוק המים בנוסחו הנוכחי. עוד מוצע בהקשר זה להבהיר כי פעילות הספקת המים כוללת גם פעילות של צריכה עצמית. "

(הצעת חוק המים (תיקון מס' 27), התשע"ו-2016 (27.1.2018)

58. בעניין כאן מדובר בהפקת מים לצריכה עצמית – ובפרט הפקת סילוק על מנת למנוע הצפות במקרקעין הנמצאים ב שימוש מסחרי-ביתי של העוררת. בעניין זה יוער כי העוררת היא זו שביקשה לסלק את המים כאשר בעבר היתה רשות המים מוכנה גם לשקול מתן רשיון לטובת שימושים אחרים כמפורט לעיל.

59. יוער כי גם בעבר התמודד בית הדין למים עם סיטואציות דומות של סילוק מי תהום מאתרי בניה, אם כי תחת משטר חוקי שונה. גם אז נמנע בית הדין מקביעה כי שאיבת מי אקוויפר מאתר בניה לא תיחשב כפעולה של הפקת מים. נקבע שם רק כי ללא הסדרת הנושא בחקיקה אין אפשרות לגבות בגין כך תשלום עבור המים – ואולם הפסיקה ראתה את עניין הרישוי עבור הפקה לחוד ושאלת החבות בתשלום לחוד (וע' 519/06 סולל בונה בע"מ נ' נציבות המים). כיום המשטר החוקי שונה שוב . אמנם, בוטלה התוספת השניה אשר פירטה את חובת התשלום, ברם היא הוחלפה על ידי כללי המים (חישוב עלויות ותעריפים להפק ה ולהולכה), תשע"ז-2017 אשר מהווים מקור חוקי לקביעת תשלום עבור הפק ת והספקת מים בקשר ל"הפקת סילוק" – מים המיועדים לסילוק מהאקוויפר. התוצאה הינה כי לא קיים חסר המונע קשירה בין שלב הרישוי לשלב התשלום.

נושא הצמדת מטרת המים לזכות למים:

60. בעקבות טענות שהועלו, לא ניתן לסיים את הפרשה בלי התייחסות קצרה לסעיף 6 לחוק המים וביחסו לנושאים של הרישיון להפקת מים והספקתם במקרה דנן . סעיף 6 לחוק קובע כי כל זכות למים חייבת להיות צמודה לאחת ממטרות המים המנויות בסעיף 6 לחוק:

6. כל זכות למים צמודה לאחת ממטרות המים המנויות להלן; בטלה המטרה – פקעה הזכות למים; ואלה מטרות המים –
(1) צרכי בית;
(2) חקלאות;
(3) תעשיה;
(4) מלאכה, מסחר ושירותים;
(5) שירותים ציבוריים;
(6) שמירה ושיקום של ערכי טבע ונוף, לרבות מעיינות, נחלים ובתי גידול לחים (בחוק זה – ערכי טבע ונוף).

61. כוונת הסעיף הינה שלא ניתן לעשות שימוש או ניצול של מים שלא בהתאם לאחת ממטרות המים. בשלב הרישוי בחינת נושא המטרות בכל הקשור להפקה והספקה הינה עקיפה בלבד, כאשר ההפקה וההספקה הם האמצעים ולא מטרה. הפקה והספקה יהיו לא חוקיים כאשר המטרה הסופית של השימוש במים אינה נכנסת בגדר אחת ממטרות המים המותרות. במקרה זה, המטרה הינה סילוק – לפחות בהתאם לנסיבות הנוכחיות. יוזכר כי בשלב מן השלבים נשקל ה התפלתם של המים שאז הם היו משמשים בוודאות לצורכי בית (מטרה מס' 1). מטרה של סילוק אינה נכנסת באופן ישיר בגדר אחת ממטרות המים (1)-(5), אך נכנסת במסגרת מטרה (6) של שמירה ושיקום של ערכי טבע ונוף, כאשר לא צריך להיות ספק שאקוויפר מהווה ערך טבע ואף ערך טבע השייך במפורש לנחלת הכלל והמוגן במסגרת דוקטרינת הנאמנות הציבורית. המים נחשבים לנכס טבעי ששייך לנחלת הכלל עוד במשפט הקדום והוזכרו ב חוק היוסטיניאני:

"על פי המשפט הטבעי משותפים לכל אדם: האויר והמים הנוזלים, הים וביחד עמו גם חופי-הים". (הקו הוסף)

(סעיף 2.1.1, האינסטיטוציות (בתרגום ש' איזנשטדט, תרפ"ט), בעמ' 37 וכן ש' איזנשטדט המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו בעמ' 143-142). ראו: ע "א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות בע"מ נ' אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה (4.2.2002) ).

במקרה זה השימוש הסופי של המים, דהיינו - סילוקם לצורך שמירה על האקוויפר , נכנס באחת ממטרות המים.

62. מכל האמור לעיל, יוצא כי יש לדחות את הערר על כל חלקיו. לאור ההכרעה לגופו של עניין אין צורך לה ידרש לטענות המקדמיות או הדיוניות.

63. העוררת תשלם שכר טרחת עו"ד למשיבה בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, תוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ה שבט תש"פ, 20 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.

ד' פיש, שופט

שאול שטרייט
נציג ציבור

ישראל מנטל
נציג ציבור