הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עפ"ס 25528-07-20

ניתן ביום 19 יולי 2020

רונן שרביט
המערער

-

דניס קרסבין
המשיב

בשם המערער – עו"ד נאורה סידי
בשם המשיב – עו"ד יאיר ארן

פסק דין

הנשיאה ורדה וירט ליבנה
ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה חיפה (השופטת מיכל פריימן, סע"ש 4992-12-18; מיום 25.6.2020), שלא עצמה מליישב בדין בהליך בו נתבע המערער על ידי המשיב.

הרקע לערעור
ביום 3.12.2018 הגיש המשיב באמצעות בא כוחו תביעה כנגד המערער לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, במסגרתה עתר לפיצויים ולתשלומים שונים בגין עבודתו אצל המערער כנהג הובלות.
לאחר שנקבעו מועדים לדיון ולהגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, ביום 8.3.2020 - מספר ימים לפני מועד הדיון - הוגשה בקשת לדחייתו על ידי המערער. המערער נימק את בקשתו זו בכך שתצהירי העדות מטעם המשיב הגיעו לידי באת כוחו זמן קצר לפני מועד הדיון, ולפיכך לא היה בידיה די זמן להכנת התצהירים מטעמו.
ביום 11.3.2020 ולאחר שהמשיב הגיש תגובה במסגרתה התנגד לדחיית מועד הדיון, נדחתה הבקשה על ידי בית הדין האזורי, מאחר שנמצא כי הסיבה לעיכוב בקבלת התצהירים מטעם המשיב בידי ב"כ המערער היא משום שהמסמכים - שהומצאו בדואר רשום - לא נאספו אלא לאחר שתי הודעות (להלן: ההחלטה בבקשת הדחייה). בנסיבות אלה, התרשם בית הדין האזורי כי דחיית מועד הדיון אינה מוצדקת, והורה על הגשת התצהירים מטעם המערער עד ליום המחרת, דהיינו 3 ימים לפני מועד הדיון, שנותר בעינו. ראוי לציין כי גם בקשה שהגיש המערער לעיון חוזר בהחלטה זו - נדחתה מטעמים דומים.
המערער לא פעל כפי שהורה לו בית הדין האזורי, ולא הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו עד למועד הדיון. יתר על כן, לדיון עצמו בחר המערער שלא להתייצב, והתייצבה רק באת כוחו. לכתחילה נימקה באת כוחו של המערער את היעדרותו בטענה כי המערער שוהה בבידוד לאור מגפת הקורונה, אלא שלאחר בירור שנעשה התברר כי המערער אינו שוהה בבידוד אלא הוא נמצא בביתו, ואינו חש בטוב. ראוי לציין כי הודעה מתאימה ובקשה לקבלת רשותו של בית הדין האזורי להיעדרותו של המערער מהדיון - לא הוגשה בשום שלב.
במעמד הדיון פנתה ב"כ המערער למותב בית הדין האזורי וציינה כי בכוונת המערער להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשת הדחייה. נוסף על כך, בהמשך הדיון ניסה בית הדין האזורי לבחון אפשרות של קבלת הסכמת הצדדים להצעת פשרה, ומאחר שניסיון זה לא צלח, נדחה דיון ההוכחות. עוד הורה בית הדין האזורי בתום הדיון לב"כ המערער כי עליה לעדכן תוך 30 ימים האם הוגשה בקשת רשות הערעור מטעמה.
לאחר שחלף המועד האמור, ולאחר שניתנה החלטה נוספת של בית הדין האזורי במסגרתה הורה לב"כ המערער להודיע מה עלה בדבר בקשת רשות הערעור, הוגשה בקשת הפסלות שביסוד ערעור זה. ראוי לציין כי גם במסגרת בקשת הפסלות לא התייחסה ב"כ המערער לשאלה האם הוגשה בקשת רשות הערעור, אם לאו. למען הסר ספק יצוין כבר עתה כי בקשת רשות הערעור לא הוגשה באף שלב.
הבקשה לפסילתה מלישב בדין נדחתה על ידי השופטת מיכל פריימן. בתמצית, ציינה השופטת פריימן כי לנוכח התנהלות המערער ובאת כוחו ביחס להגשת התצהירים מטעמם ולנוכח אי התייצבותו של המערער לדיון ההוכחות, "ברור כי הדרישה לקבלת פרטים אודות הבידוד ואי-הסתפקות בית הדין באמירת ב"כ הנתבע (המערער - ו.ו.ל) בעלמא, כי הנתבע שוהה בבידוד – אינה מביעה "חוסר אמון מוחלט", כטענת הנתבע, מה גם שהתברר לבסוף כי אין מדובר בבידוד".
ביחס לטענה כי בית הדין האזורי גיבש עמדתו מראש ביחס למערער, בין היתר לאור הצעת הפשרה שהוצעה על ידו, ציינה השופטת פריימן כי "במסגרת דיון בלתי פורמלי, המליץ בית הדין לצדדים להגיע להסכמות. ההגעה להסכמות לא התאפשרה הן לנוכח אי התייצבותו של הנתבע לדיון והן לנוכח העובדה שב"כ הנתבע טענה כי "אני עדיין לא ערוכה לקיים מו"מ. אני צריכה לאסוף נתונים וסכומים" אף שמצופה היה כי בשלב זה של ההליך, במועד ההוכחות, כבר ייעשו החישובים הנדרשים על ידה". יתר על כן ציינה השופטת פריימן כי נקבה בסכום של 70,000 ש"ח "על דרך חישוב גס של זכויות הנובעות אך ורק מכוח חוק או צווי הרחבה החלים על הצדדים ושלא שולמו". לעניין זה גם ציינה השופטת פריימן כי סכום זה " אינו מבוסס על עניינים שבמהימנות, ואינו מצביע על כל חשש למשוא פנים או קביעת מהימנות או חוסר מהימנות של מי מהצדדים".
אחר כל אלה, נדחתה כאמור בקשת הפסלות תוך חיוב המערער בהוצאות המשיב בסך 1,500 ש"ח.

טענות הצדדים
לטענת המערער, מההחלטה בבקשת הדחייה ומהתנהלותו של בית הדין האזורי בדיון ההוכחות מיום 15.3.2020 יש כדי הבעת חוסר אמון מוחלט בנתבע ובבאת כוחו.
נוסף על כך טוען המערער כי בתום הדיון האמור הציעה השופטת מיכל פריימן לצדדים למצוא דרך ולהסכים על סיום התיק בדרך של פשרה, תוך שקבעה מראש כי הסכום שייפסק בתביעה יהיה לא פחות מ-70,000 ש"ח. לטענת המערער, טעה בית הדין האזורי "כאשר הודיע לצדדים באופן נחרץ ופסקני כי בבואם לנהל מו"מ לסילוק התביעה בפשרה, ייקחו בחשבון כי הסכום שייפסק בתיק, לא כולל שעות נוספות, לא יפחת מן הסך של 70,000 ש"ח" (סעיף 22 להודעת הערעור). בנסיבות אלו, לטענת המערער, דבריה של השופטת מיכל פריימן והצעתה "חרגו מגדר של הערכה מקדמית גרידא ועלו כדי גיבוש דיעה מוגמרת, קיים חשש ממשי למשוא פנים מצד כב' בית הדין עד כדי הפיכת ההליך ל"משחק מכור"" (סעיף 26 להודעת הערעור). לעניין זה טוען המערער גם כי אם אין בהצעתו זו של בית הדין האזורי כדי לבסס עילת פסלות, "יש מקום לפסילת בית הדין גם מחמת מראית פני הצדק" (סעיף 28 להודעת הערעור).
לבסוף ציין המערער כי לא הוגשה בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשת הדחייה מאחר שלא הוטלה עליו כל סנקציה בגין כך שלא הגיש את תצהירי העדות הראשית מטעמו במועדם.
בהתאם להחלטתי, ביום 16.7.2020 הוגשה תגובת המשיב לערעור, במסגרתה טען, בתמצית, כי יש לדחות את הערעור משום שהמערער לא הצליח לבסס שום עילה מהקבועות בחוק לפסלות שופט. הלכה למעשה, טען המשיב, ערעור זה אינו אלא ניסיון נוסף של המערער לעכב את התקדמות ההליך כנגדו.
עוד ציין המשיב כי תצהירי העדות הראשית מטעמו נשלחו למערער זמן רב לפני שנאספו, ורק לאחר ההודעה השנייה שנשלחה אליו מהדואר. ביחס להצעת בית הדין האזורי לסיום ההליך בפשרה ציין המשיב כי השופטת מיכל פריימן סייגה בראשית דבריה את הצעתה תוך שציינה כי מדובר בחישוב גס, לצורך פשרה בלבד, ורק בהתבסס על רכיבי התביעה שאינם שנויים במחלוקת. מכל מקום, ציין המשיב, בתגובה להצעת בית הדין האזורי טענה ב"כ המערער כי בשלב זה אינה ערוכה לקיים מו"מ לפשרה.
לבסוף טען המשיב כי נדמה שבקשת הפסלות הוגשה רק מאחר שהמערער לא הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשת הדחייה במועד, ודחיית הבקשה כשלעצמה אינה מקימה עילת פסלות. כן עתר המשיב לחיוב המערער בהוצאות הערעור, לרבות הוצאות מוגדלות לנוכח ניסיונותיו, כך נטען, לעכב את ההליך ולמנוע את התקדמותו.

דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות המערער, בתיק בית הדין האזורי ובכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. זאת, מאחר שלא שוכנעתי כי בעניין שלפניי "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" כאמור בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט, החל בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 39א לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.
כידוע, הוכחת עילת פסלות מחייבת ראיות משמעותיות, משום שהיא מטילה צל כבד על השופט ועל מערכת המשפט (ראו: עפ"ס (ארצי) 31944-03-12 מורגנשטיין – בנק המזרחי המאוחד בע"מ (4.4.2012)). כן נקבע כי עילת הפסלות תיבחן באמת מידה אובייקטיבית ואין די בתחושתם של בעלי הדין ובאי כוחם או בהשקפתם הסובייקטיבית (ראו: עפ"ס (ארצי) 57019-01-11 חן – בן עליזה חן ושות', משרד עורכי דין (21.2.2011)). יתר על כן, השופט היושב בדין מוחזק כשופט מקצועי ומיומן, אשר ביכולתו לבחון את העניינים הנדונים לפניו במקצועיות וללא משוא פנים. מכאן הכלל לפיו יש לתת משקל רב לעמדת השופט הדן בהליך בכל הקשור להתקיימות עילת פסלות, וערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתו אלא במקרים קיצוניים בלבד (ראו: עפ"ס (ארצי) 16943-11-11 חברה ישראלית למובילים בע"מ – מאירי (26.1.2012)).
במקרה שלפניי, השופטת פריימן מצאה כי אין בסיס לבקשת הפסלות שהגיש המערער, ובהתאם לכך היא דחתה את הבקשה לפסילתה. השופטת פריימן ציינה בהחלטתה כי התנהלות המערער ובאת כוחו עובר לדיון ההוכחות חייבה בירור אודות סיבת היעדרותו של המערער, ללא כל הודעה וללא קבלת רשות, מהדיון במסגרתו נתבע על ידי המשיב.
עמדתה של השופטת פריימן מקובלת גם עליי. כל אדם הבא בשערי בית הדין מצפה ליחס שוויוני והוגן מצד היושב או היושבת בדין, תוך הקפדה יתירה על זכויותיו הדיוניות. כך המשיב וכך גם המערער. אף אני התרשמתי כי המערער ובאת כוחו לא ראו לנכון לפעול בהתאם להחלטות בית הדין - הן החלטות מהותיות והן הקשורות בניהול ההליך - והרשו לעצמם לפעול על דעת עצמם ללא כל הודעה או קבלת רשות. המשיב פעל להגשת תצהירי העדות במועד, וכל שמצופה מהמערער בשלב זה הוא כי יפעל באופן דומה. לא מדובר בהכבדה יתירה על המערער ולא מצאתי מדובר בעמידה דווקנית על התנהלותו התקינה בהליך. יתר על כן, החלטתו של המערער, על דעת עצמו, שלא להתייצב לדיון ההוכחות - ולא יכול להיות ספק שנוכחותו שם נדרשת וחיונית - רק משום שלא חש בטוב ומבלי שטרח להגיש אישור על מצבו (גם לא בדיעבד) אינה התנהלות מקובלת והיא עולה כדי זלזול בבית הדין ולא פחות חמור מכך, גם במשיב - אדם שעבד אצלו בעבר. התרשמתי כי הבירור שביקשה לערוך השופטת פריימן אודות סיבת ההיעדרות היה מתבקש והכרחי בנסיבות אלו, ואף מוצדק - שכן התברר שהמערער עושה דין לעצמו.
אשר לטענת המערער בדבר ההחלטה בבקשת הדחייה - כלל הוא כי החלטות דיוניות הניתנות על ידי שופט או שופטת במסגרת ההליך המשפטי אינן מהווה כשלעצמן ביסוס לעילת הפסלות ולא מצאתי טעם המצדיק לסטות מכך במקרה דנן (ראו, למשל: עפ"ס (ארצי) 41264-12-19 משה אביר - DESTA TESFAMARIAM (29.12.2019); ע"פ 3504/92 אריה הלפרן נ' מדינת ישראל (28.10.1992); ע"פ 7316/16 משה יפת נ' מדינת ישראל (20.09.2016) ). ככל שהמערער סבור כי נפל פגם בהחלטה זו, היה באפשרותו להשיג על כך בדרכים המתאימות. אולם מאחר שלא בחר לעשות כן, אין לו אלא להלין על עצמו. יתר על כן, טענת המערער כי לא ראה לנכון להגיש בקשת רשות ערעור מאחר שלא הוטלה עליו כל סנקציה בגין אי-הגשת התצהירים מטעמו במועד (ולמעשה בשני מועדים שונים) משוללת כל הגיון ומוטב לו לא הייתה נשמעת. מכל מקום, תהא הסיבה להחלטתו של המערער שלא להגיש בקשת רשות ערעור ככל שהיה סבור כי נגרם לו עוול, אין ספק כי בחלוף המועד - בקשת פסלות שופט אינה הדרך החלופית.
אשר על כן ונוכח כל האמור לעיל, דינו של ערעור הפסלות להידחות.

סוף דבר – הערעור נדחה. המערער יישר בהוצאות המשיב בערעור בסך של 1,500 ש"ח, שישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ז תמוז תש"פ (19 יולי 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

ורדה וירט-ליבנה,
נשיאה