הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עס"ק 12475-02-13

ניתן ביום 26 מרץ 2018

מדינת ישראל
המערערת
-

.1 ארגון סגל המחקר במערכת הבטחון, ברפא"ל ובמשרד ראש הממשלה
.2 ד"ר וינצ'ה אדם ו- 18 אח'
3. ד"ר משולם ו- 34 אח'
4. תמר בינו ו- 3 אח'
5. ד"ר ברומברג ו- 19 אח'
6. פרופ' אורי לביא-גפל

המשיבים
לפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופט אילן איטח
נציג ציבור ( עובדים) גב' חיה שחר, נציג ציבור ( מעסיקים) מר אמנון גדעון

בשם המערערת - עו"ד תמי דקל
ב"כ המשיב 1 - עו"ד אשר סלע ז"ל
ב"כ המשיבים 2 – 5 - עו"ד משה פרדס
בשם המשיב 6 - עו"ד חנן שיקלר
פסק דין
השופט אילן איטח
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת נטע רות ונציגי הציבור מר אהוד מטרסו וגב' חנה קפלניקוב; עב' 5807/08, עב' 3271/09, עב' 12591/09, ש"ע 34368-12-10, ס"ק 19865-12-10, ס"ע 52618-12-10 ), שבו נקבע כי על המערערת (להלן - המדינה) ליישם על המשיבים 2 – 6 ויתר עובדי המחקר במערכת הביטחון המיוצגים על ידי המשיב 1 (להלן – ארגון הסגל) את ההלכה שנפסקה בעניין פלצנר מבלי שיישום זה יוגבל מטעמים של התיישנות.
המסגרת העובדתית
רקע כללי
עובדי המחקר במערכת הביטחון המדורגים בדירוג המחקר (להלן - עובדי המחקר) זכאים לשבתון, שתנאיו נקבעו בהסכם קיבוצי מיום 25.6.73 (להלן – תקנון השבתון). בסעיף 13 לתקנון השבתון נקבע, כי "בתקופת השבתון לא יהיה עובד המחקר זכאי לכל תשלום או מענק מקופת המדינה פרט לאמור בסעיף 6, 7 ו-8 לעיל", ובסעיף 14 לתקנון השבתון נקבע, כי "על אף האמור ב- 13 לעיל, תקופת השבתון תהיה מוכרת כתקופת שירות לכל דבר, לרבות חובת המעסיק לתשלום ההפרשות כמעסיק לביטוח לאומי ולמס מקביל כולל הפרשה לקרן השתלמות, תשלום עבור ספרות מקצועית וקצובת הבראה ונופש, פרט לכך שתקופה זו לא תזכה את העובד בימי חופשה בתשלום וכן צבירת מענק שבתון".
ביום 14.6.1992, פרסם הממונה על השכר והסכמי עבודה "נוהל יציאה לשבתון של עובדי המחקר", שחל על עובדי מחקר בכל משרדי הממשלה (להלן – נוהל השבתון), בו נקבע, בין היתר, כי בזמן שבתון אין צבירה של ימי חופשה רגילה, חופשת מחלה וצבירת שבתון.
במסגרת תובענה שהוגשה בשנת 2003 על ידי שישה עובדי מחקר - שלושה שעבדו במדינה במועד הגשת התביעה ושלושה שכבר פרשו ממנה , ואליה התייצב ארגון הסגל, נדונה, בין היתר, שאלת זכאות עובדי המחקר לצבור ימי מחלה בגין תקופות במהלכן שהו בשבתון (להלן – עניין פלצנר).
ביום 31.1.08 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי בעניין פלצנר. בפסק הדין התקבלה עמדת התובעים ועמדת ארגון הסגל לפיה זכאים העובדים לצבירת ימי מחלה בעד תקופות שבתון. בית הדין האזורי קבע כי העדר דיווח על ניצול ימי מחלה בתקופת השבתון נבע מהעדר דרישה מצד המדינה למתן דווח שכזה (וזאת לנוכח הפירוש שנתנה המדינה לתקנון השבתון), אך העדר דווח אינו שולל את הזכות לצבור ימי מחלה בתקופת השבתון. עם זאת, כך נקבע, המדינה רשאית לדרוש מעובד היוצא לשבתון לדווח על ניצול ימי מחלה במהלך השבתון, שכן עובד המנצל בפועל את ימי המחלה מקבל עליהם למעשה את התשלום במסגרת תשלום מענק השבתון ואינו זכאי לתשלום נוסף. בית הדין האזורי קבע כי על ימי מחלה אלה חלים הכללים שנקבעו בהסכם משנת 1980 בדבר תשלום פיצוי בעד ימי מחלה בלתי מנוצלים. בית הדין קבע כי עד לפרישה לגמלאות וקבלת תחשיב פיצוי בעד ימי מחלה שלא נוצלו, לא יכלו העובדים לדעת כי נשללה מהם הזכות לצבור ימי מחלה בתקופת השבתון. לאור האמור ניתן על ידי בית הדין האזורי פסק דין המצהיר, לגבי התובעים שהם עובדים פעילים, כי הם "זכאים לצבור ימי מחלה לצורך ניצול או פדיון ימי מחלה בגין תקופות השבתון להם יצאו בעבר או ייצאו בעתיד בתקופת עבודתם. ככל שמי מתובעים אלה פרש לגמלאות במהלך התקופה בה היה ההליך תלוי ועומד, אנו מצהירים על זכאותו לפדיון ימי מחלה בעד מכסת ימי המחלה שצבר בתקופת היותו בשבתון", ולגבי התובעים שכבר פרשו נקבע סכום הפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים שעל המדינה לשלם להם.
נציין כי במסגרת התובענה הנ"ל לא טענה המדינה טענת התיישנות. לטענתה, נוכח הנחיית היועץ המשפטי לממשלה לפרקליטי המדינה שהיתה בתוקף עד לשנת 2004, שלא לטעון להתיישנות.
נציין כבר עתה כי ביום 20.5.09 דחה בית דין זה את ערעור המדינה על ההכרעה האמורה. בית דין זה אישר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, לפי תקנה 108 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב -1991. והוסיף לכך, בין היתר, את הדברים הבאים:
"סבורים אנו כי ראוי להסתמך על לשונו המפורשת של סעיף 14 לתקנון השבתון (הסכם השבתון) על מאפייניה של הזכות לחופשת מחלה, על הצורך לאפשר לעובדים לצבור זכות זו גם בתקופת השבתון, לנוכח החשש כי יאלצו לנצל צבירה זו במועד מאוחר יותר בנסיבות של מחלה ממושכת ועל נפקותו של הספק בשאלה אם ידעו העובדים על דבר התנהלותה החד צדדית של המדינה שהיא התנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו של הסעיף הרלבנטי.
מטעמים אלה במצטבר מוצאים אנו לקבל גם בענין זה את קביעותיו של בית הדין קמא".

הרקע לפסק הדין מושא הערעור שלפנינו
ביום 17.4.08 – לאחר שניתן פסק הדין האזורי בעניין פלצנר וטרם שניתן פסק הדין בערעור - פנה ב"כ ארגון הסגל, בשם ארגון הסגל ובשם רבים מעובדי המחקר והגמלאים, בדרישה ליישם את פסק הדין האזורי בעניין פלצנר. בקשה זו נענתה בסירוב במכתב באת כוח המדינה מיום 19.5.08. בתשובה נטען כי ענין פלצנר עסק בתביעות פרט של שישה תובעים, ולפיכך אין המדינה מחויבת בביצוע פסק הדין, אלא כלפי תובעים אלו. עוד צויין כי "במקרים המתאימים המדינה נוהגת באופן וולנטרי ליישם פסקי דין שניתנו בתביעות פרט גם על עובדים אחרים במעמד דומה. ואולם, המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים אלו, בראש ובראשונה, משום שאין בתיק פסק דין חלוט, ותלוי ועומד בבית הדין הארצי ערעור של המדינה ....".
פניות נוספות של ב"כ ארגון הסגל למדינה בשלהי שנת 2008 בקשר ליישום פסק הדין בעניין פלצנר נענו גם הן בסרוב. בתשובות המדינה לפניות ארגון הסגל לא הועלתה טענת התיישנות.
תיק וינצ'ה:
ביום 30.4.08 הוגשו לבית הדין 19 תביעות אישיות של גמלאים (להלן - תיק וינצ'ה) במסגרתה עתרו ליישום הפסיקה בעניין פלצנר - דהיינו לתשלום פיצוי בגין ימי מחלה שנצברו בעד תקופות שבתון ואשר לא נוצלו.
נציין כי מבין 19 התובעים בתיק וינצ'ה, לגבי חמישה תובעים אין מחלוקת שסיימו את עבודתם מעל 7 השנים שלפני הגשת התביעה – קרי, לפני יום 30.4.01 (בשנים 1997 – 2000).
המדינה הגישה בקשה לסילוק תיק וינצ'ה על הסף בהעדר כימוי ואי תשלום אגרה. במסגרת הבקשה לסילוק על הסף לא העלתה המדינה טענת התיישנות. בית הדין האזורי דחה את הבקשה ועל כך הוגשה בקשת רשות ערעור שהתקבלה בהחלטה מיום 15.10.09 במסגרתה חוייבו התובעים לכמת את תביעתם.
בהמשך, בשלהי 2009, הוגש כתב תביעה מכומת וביום 12.5.10 הוגש כתב הגנה מתוקן.
בין לבין, ביום 16.4.09, הגישה המדינה את כתב ההגנה המקורי במסגרתו העלתה לראשונה טענת התיישנות, וכך נטען על ידה בסעיף 8 לכתב ההגנה המקורי:
"ככל שיקבע כי היא חבה לתובעים סכומים כלשהם בגין פדיון ימי מחלה עבור ימי מחלה שנצברו לכאורה בתקופות בהם שהו בשבתון (דבר המוכחש), הרי שסכומים אלו התגבשו במועד פרישתם של התובעים. כל סכום שהתגבש למעלה מ-7 שנים קודם להגשת התביעה - התיישן".

תיק משולם:
ביום 26.2.09 הוגשו תביעות נוספות ליישום פסק הדין בענין פלצנר – תביעות של 35 גמלאים נוספים (להלן – תיק משולם).
נציין כי מבין 35 התובעים בתיק משולם, לגבי 13 תובעים אין מחלוקת שסיימו את עבודתם מעל 7 השנים שלפני הגשת התביעה – קרי, לפני יום 26.2.02 (בשנים 1990 – 2000).
ביום 2.7.09 הגישה המדינה בקשה לסילוק על הסף של תיק משולם בהעדר כימוי, אי תשלום אגרה ומחמת התיישנות. בבקשה נטען כי עילת התביעה של חלק ניכר מהתובעים התיישנה זה מכבר. טענת ההתיישנות היתה שונה מזו שעלתה בתיק וינצ'ה. לטענת המדינה תנאי מקדמי לזכות לפדיון ימי מחלה היא עצם הזכות לקבלת ימי מחלה וצבירתם. בענין זה הדגישה המדינה כי המחלוקת בין הצדדים הינה בראש ובראשונה בשאלת עצם זכאותם של המשיבים לקבל ימי מחלה בתקופת השבתון ולצבור ימים אלו. לטענת המדינה הזכות לימי מחלה הינה זכות שמתגבשת מדי שנה לפיכך מועד התגבשות העילה הינו לכל המאוחר בתום כל שנת שבתון. לטענת המדינה העובדים בשבתון ידעו או יכלו לדעת כי באותה שנה לא נצברה להם זכות לימי מחלה אלו, אולם נמנעו מהעלאת כל טענה בענין. וכי רק כעת, בחלוף זמן ניכר, מבקשים התובעים לממש את זכויותיהם שהתיישנו. לחילופין טענה המדינה כי לכל המאוחר התגבשה עילת התביעה במועד פרישתם של התובעים, עת שקמה להם הזכות לפדות את ימי המחלה שנצברו לזכותם.
לאחר מתן פסק דינו של בית דין זה בעניין פלצנר, ביום 1.6.09 שב ופנה ארגון הסגל למדינה בבקשה ליישום פסק הדין האמור על כלל עובדי המחקר והגמלאים. גם פניה זו סורבה.
ביום 2.3.10 הוציאה מדינה הנחיות לענין יישום פסק הדין בעניין פלצנר (להלן - ההנחיות). ארגון הסגל התנגד להנחיות. ההנחיות התייחסו גם לסוגיית ההתיישנות, ונקבע בהן כך:
"6. לאור תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, ובשים לב לכך שפסק הדין של בית הדין הארצי שינה מן האופי שבו נהג המעסיק והעובדים גם יחד משך למעלה משלושים שנה, לאחר התייעצות עם פרקליטות המדינה, הוחלט להחיל את תוצאת פסק הדין על תקופות שבתון שהסתיימו במהלך שבע השנים האחרונות, עובר למועד מתן פסק הדין של בית הדין הארצי, ביום 20 מאי 2009.
7. דהיינו - עובד בדירוג מחקר אשר שהה בתקופת שבתון שהסתיימה מיום 20 מאי 2002 ואילך, זכאי לצבירת ימי מחלה בגין תקופת השבתון האמורה, בהתאם להוראות פרק משנה 33.2 לתקשי"ר, בניכוי ימי המחלה שנוצלו על ידו בתקופה זו, ובכפוף להמצאת אישור בדבר ניצול ימי המחלה מהגוף בו השתלם העובד בתקופת השבתון ו/או תצהיר בכתב, לפי העניין, בהתאם למפורט בסעיף 5 לעיל.
8. לעובד כאמור בסעיף 7 לעיל, אשר פרש משירות המדינה טרם פרסום חוזר זה ועם פרישתו היה זכאי לפיצוי בגין חופשת מחלה שלא נוצלה, בהתאם להוראות סעיף 33.27 לתקשי"ר, יחושב מחדש סכום הפיצוי בגין חופשת המחלה שלא נוצלה, לאחר עדכון מכסת ימי חופשתו בכפוף להמצאת אישור בדבר ניצול ימי המחלה או תצהיר, לפי הענין, כמפורט לעיל. הפרשי השכר כאמור ישולמו בהתאם להוראות החשב הכללי בנושא תשלום הפרשי שכר וגמלאות לעובדי המדינה וגמלאיה.
9. בכל מקרה, בגין תקופות שבתון שהסתיימו קודם ליום 20 מאי 2002 אין לאשר צבירת ימי מחלה לניצול בעין ו/או לפיצוי בגין חופשת מחלה שלא נוצלה, וזאת לנוכח התיישנות עילת התביעה." (הדגשה הוספה – א.א.)

כאמור, ביום 12.5.10 הגישה המדינה כתב הגנה מתוקן בתיק וינצ'ה. בכתב ההגנה המתוקן הפנתה המדינה להנחיות וטענה כי משהוגשה התביעה המתוקנת ביום 31.12.09 כל תביעה כספית של התובעים המסתמכת על צבירה בתקופת שבתון שקדמה ל-31.12.02 התיישנה.
ביום 13.12.10 הוגשה תשובת התובעים בתיק וינצ'ה לטענת ההתיישנות.
תיק בינו:
ביום 31.12.09 הוגשה תביעה נוספת של ארבעה גמלאים (עב 12591/09; להלן – תיק בינו). כל התובעים בתיק בינו פרשו משירות המדינה בשנת 2003, כך שתביעתם הוגשה טרם שחלפו 7 שנים ממועד פרישתם.
בכתב ההגנה טענה המדינה להתיישנות על בסיס העמדה המשפטית שהוצגה בהנחיות תוך תחימת ההתיישנות למועד שקדם בשבע שנים להגשת התובענות.
נוכח השאלה המשותפת הנוגעת לאופן יישומו של פסק הדין בעניין פלצנר ולעקרונות ההתיישנות, אוחד הדיון בתיק וינצ'ה, בתיק משולם ובתיק בינו. בדיון המקדמי שנערך ביום 6.9.10 הודיעה המדינה כי היא מסכימה לכך "שדין כל העובדים והגמלאים לענין טענת ההתיישנות יהיה בהתאם לאשר ייקבע בפסק דין חלוט שיינתן בתיק זה", וכי "בכך מקווה המדינה לחסוך בצורך בהגשת תביעות פרט נוספת".
בקשת הצד: ביום 13.12.10 הגיש ארגון הסגל לבית הדין האזורי בקשת צד בסכסוך קיבוצי (ס"ק 19865-10; להלן – בקשת הצד) במסגרתה השיג על טענת ההתיישנות שבפי המדינה ועתר לסעדים הבאים:
"88.1 להצהיר כי כל עובדי המחקר במערכת הבטחון זכאים לצבירת ימי מחלה בגין מלוא תקופות השבתון בהן הם שהו במהלך תקופת שירותם במדינה; וכן
88.2 לחייב את המדינה למסור לכל עובד מחקר, בכתב, מהי היתרה המעודכנת של ימי המחלה שהוא זכאי לה כאמור, לרבות היתרה הנובעת מן הצבירה בגין תקופות השבתון; וכן
88.3 להצהיר כי כל גמלאי של דרוג המחקר - זכאי לקבל פדיון ימי מחלה בהתחשב גם בימי המחלה שצבר בגין מלוא תקופות השבתון שהיה בהן בתקופת שירותו הפעילה ; וכן
88.4 ליתן כל סעד אחר הנראה לו דרוש וצודק לטובתו של המבקש ולטובת ציבור עובדי המחקר והגמלאים המיוצגים על ידו."

תיק לביא-גפל: ביום 26.12.10 הוגשה תביעה של גמלאי נוסף – פרופ' אורי לביא-גפל, אשר פרש מעבודתו במדינה ביום 1.8.08 (ש"ע 34368-12-10; להלן – תיק לביא-גפל). פרופ' לביא-גפל עבד במינהל המחקר החקלאי, במכון למדעי הצמח שבמשרד החקלאות. לא היה חולק כי זכויותיו של פרופ' לביא-גפל, לפחות בנוגע לשבתון, הם כשל יתר עובדי המחקר.
תיק ברומברג: ביום 30.12.10 הוגשו תביעות נוספות של עשרים גמלאים ליישום פסק הדין בענין פלצנר (ס"ע 52618-12-10; להלן – תיק ברומברג).
נציין כי מבין 20 התובעים בתיק ברומברג, לגבי 9 תובעים אין מחלוקת שסיימו את עבודתם מעל 7 שנים לפני הגשת התביעה – קרי, לפני יום 30.12.03 (בשנים 1991 – 2001).
הדיון בכל תביעות הפרט (תיק וינצ'ה, תיק משולם, תיק בינו, תיק לביא-גפל, תיק ברומברג) אוחד עם הדיון בבקשת הצד.
בדיון מיום 27.2.12 הודיעו באי כוח ארגון הסגל והמדינה לבית הדין האזורי כי "איננו מבקשים לקיים חקירה בנושאים עובדתיים, לרבות הטענה בענין התיישנות שלא מדעת".
עוד עולה מעיון בפרוטוקול הדיון כי:
עיקר המחלוקת סבה סביב השאלה אימתי מתחיל מועד ההתיישנות לצבירת ימי המחלה בגין השבתון – בתום כל תקופת השבתון, כטענת המדינה, או שמא בתום יחסי העבודה עת מתרחש "פדיון" (וליתר דיוק, תשלום הפיצוי בגין אי הניצול), כטענת ארגון הסגל והמשיבים 2 – 6 (להלן ביחד – התובעים). בעניין זה נשמעו טיעוני הצדדים.
ב"כ התובעים טענו - בכל הנוגע לתובעים שסיימו את עבודתם בתקופה שקדמה לשבע השנים שלפני התביעה – כי אם תתקבל עמדת המדינה באשר להתיישנות, יהיה עדין מקום להידרש לתחולת סעיפים 8 ו- 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן – חוק ההתיישנות) (הודעת עו"ד משה פרדס בשם התובעים מיום 19.4.12).
ב"כ הצדדים הסכימו "לכך שתיק פלצנר במלואו יעמוד בפני בית הדין, שכן עמדת התובעים היא כי מה שנקבע בעניין פלצנר במישור העובדתי תקף אף בהליכים המתנהלים בפני בית הדין כעת".
ביום 19.3.12 הודיעה המדינה לבית הדין האזורי כי "הקביעות וההכרעות בפסק הדין בעניין פלצנר מחייבות את המדינה", ובהתאם יצאו ההנחיות. המשיכה המדינה והודיעה כי:
"יחד עם זאת, לשיטת המדינה, העובדות כהוויתן הן אלו שהובאו על ידה במסגרת ההליך שם. יוער כי על אף שעניין פלצנר וההליך דנא עוסקים באופן כללי באותו הנושא, הרי שהשאלות המשפטיות והנתונים העובדתיים התומכים בטענות הצדדים, שונים בין שני ההליכים."

לשלמות התמונה יצויין כי ביום 7.7.10 חתמו ארגון הסגל והמדינה על הסכם קיבוצי שבו הוסכם כי מיום חתימת ההסכם תבוטל זכות הצבירה של ימי מחלה בתקופת ששבתון. כעולה מבקשת הצד, הסכמת ארגון הסגל לביטול האמור "ניתנה כנגד הסכמה כלכלית אחרת, החלה לגבי העתיד" וכי "בהסכם נקבע באופן מפורש, כי ביטול הזכות - אין בו כדי לפגוע בזכויות שצבר עובד מחקר עד לחתימת ההסכם".
פסק דינו של בית הדין האזורי
בית הדין האזורי נתן את פסק דינו על יסוד החומר שבתיק, ללא שמיעת ראיות, ודחה את כלל טענות המדינה לעניין התיישנות. בפסק דינו עמד בית הדין האזורי בהרחבה על הרציונאליים של דיני ההתיישנות ועל המגמה בפסיקה המגבילה את היקף התפרשותה של ההתיישנות וזאת לאור ההכרה בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית. כמו כן עמד בית הדין האזורי על כך שיש לבחון את השימוש בטענת ההתיישנות גם דרך המסננת של תום הלב, ובמקרה של רשות שלטונית - יש לבחון אותה גם מכוח עקרונות המשפט המנהלי ובכלל אלה - דרך הפריזמה של עקרונות השוויון, הסבירות והמידתיות וחובת תום הלב המוגברת.
בית הדין קבע כי עניין פלצנר עסק אמנם בשש תביעות פרט של עובדים, אולם במסגרת התביעה התייצב ארגון הסגל והוכרעו בו שאלות עקרוניות הנוגעות לכלל עובדי המחקר באשר לפירוש תקנון השבתון. לפיכך ובהתאם לנפסק בענין רובינשטיין, נקבע כי פסיקת בית הדין בענין פלצנר מחייבת את המדינה ביחס לכלל העובדים עליהם חל הסכם זה ואין הדבר נתון לשיקול דעתה ולרצונה הטוב של המדינה.
בית הדין האזורי הוסיף וציין כי משמעות הלכת רובינשטיין היא כי גם הקביעות העובדתיות הנדרשות לצורך ההכרעה בשאלת פירוש ההסכם הקיבוצי, מחייבות את בעל הדין שלא התקבל פירושו, כאשר במקרה דנן, מדובר באותן קביעות לפיהן היישום שיישמה המדינה את הוראות הסכם השבתון עד להכרעה בענין פלצנר היה חד צדדי, לא שיקף את הסכמות הצדדים ולא ביטא ידיעה או הסכמה של העובדים או הארגון.
כמו כן, ציין בית הדין האזורי כי בעניין פלצנר נקבע כי עד לפרישה לגמלאות וקבלת תחשיב הפיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו, עובדי המחקר לא יכלו לדעת כי נשללה מהם הזכות לצבור ימי מחלה בתקופת השבתון וכי העובדים לא דיווחו על ימי המחלה בשל העדר דרישה של המדינה, נוכח פירושה המוטעה של המדינה לתקנון השבתון והפרתו על ידה. בית הדין האזורי עמד על כך שהקביעות בעניין פלצנר היו כלליות ומעבר להקשר הספציפי של ששת התובעים באותו הליך. כן נקבע כי המדינה לא הצביעה על טענות וראיות שנמנע ממנה להציג בעניין פלצנר מסיבות שלא היו תלויות בה המתייחסות לפרשנותו של הסכם השבתון ואופן יישומו, לרבות טענות הנוגעות לקביעה לפיה היא פעלה באופן חד צדדי וללא ידיעת העובדים.
הקביעה לפיה המדינה מחויבת לקביעות המשפטיות והעובדתיות שנקבעו בענין פלצנר מתיישבת עם הכללים שנקבעו ביחס לכלל של "השתק פלוגתא" כפי שבאו לידי ביטוי בענין תנובה.
בית הדין האזורי בחן האם עומדות לזכות מדינה הצדקות מכוח דיני ההתיישנות, דהיינו האם נפגע אינטרס ההסתמכות שלה והאם נגרם לה "כשל ראייתי" בשל חלוף הזמן?
בית הדין האזורי קבע כי המדינה לא הייתה רשאית להסתמך על שתיקת העובדים עד להגשת התביעה בענין פלצנר משהיא פעלה בהקשר זה באופן חד צדדי בניגוד לתקנון השבתון, ללא הסכמת העובדים וללא ידיעתם; המדינה לא הייתה רשאית להסתמך בענין ההתיישנות על אי הגשת תביעות מצד עובדים נוספים עד למתן פסק הדין בערעור בעניין פלצנר, שכן העובדים הנוספים היו רשאים להתבסס על הלכת רובינשטיין ולשים מבטחם בפסיקה שתינתן בענין פלצנר.
בית הדין האזורי המשיך וקבע כי נוכח העובדה שבענין פלצנר המדינה לא העלתה במכוון טענת התיישנות לאור הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לא היה לעובדים כל יסוד להניח כי אי הגשת תביעה מצידם תסכן אותם בכך שתועלה נגדם טענת התיישנות. זאת במיוחד משהמדינה לא הבהירה במהלך ניהול ההליכים בענין פלצנר כי בכוונתה לסטות בעתיד ממדיניותה לענין טענת התיישנות. בית הדין האזורי קבע כי המדינה הייתה מודעת להשלכות הרוחב של פסק הדין בענין פלצנר ולהסתמכות של כלל העובדים במערכת הביטחון על הליך זה, כאשר העובדים הסתמכו בין היתר על כך שהמדינה לא העלתה טענת התיישנות בהליך זה.
עוד נקבע כי המדינה לא פירטה לגופו של ענין מה הסיבה המהותית לכך שלא טענה טענת התיישנות בענין פלצנר ובחרה לטעון טענת התיישנות בהליכים מושא פסק הדין.
מעבר לדרוש נקבע, כי נוכח חובת תום הלב המוגברת החלה על המדינה כמעסיק וכגוף ציבורי, מוטלת על המדינה החובה לציין במסגרת הליך בו עולה לדיון שאלת פרשנות של הסכם קיבוצי, את דבר קיומם של נסיבות העשויות להצדיק לשיטתה העלאת טענה זו בעתיד וזאת על מנת לאפשר לעובדים לכלכל את צעדיהם ועל מנת למנוע התדיינות מיותרת.
לאור אלה קבע בית הדין האזורי כי לא מתקיימים במקרה זה הטעמים המהותיים העשויים להצדיק את טענת ההתיישנות. נקבע כי בנסיבות ההליך, ניתן להכיר באינטרס הסתמכות לגיטימי של העובדים "ואילו המדינה מצידה לא השכילה להצביע על אינטרס שכזה".
בית הדין האזורי קבע כי לא מתקיימים טעמים ראייתיים היכולים להצדיק את טענת ההתיישנות. נדחתה טענת המדינה כי לו היה נהיר לה המצב המשפטי הנכון ביחס לפירוש תקנון השבתון, היתה דואגת לחייב את העובדים בדיווח של ימי המחלה בתקופת שבתון, דבר שנמנע ממנה לעשותו בשל השיהוי בהגשת התביעה. בית הדין האזורי קבע כי על פי הקביעות בענין פלצנר מקורו של החסר הראייתי לו טוענת המדינה אינו נעוץ רק בחלוף הזמן, וליתר דיוק לא רק בו, אלא בהפרה מתמשכת מצד המדינה וכפועל יוצא מכך באי הנהגת נהלי דווח ביחס לניצול ימי מחלה בתקופת השבתון, וזאת עד לחודש מרץ 2010. כלומר גם לאורך התקופה בה הייתה המדינה מודעת לאפשרות כי תידרש בבוא העת להעניק לעובדים זכויות בגין ימי מחלה שלא נוצלו במהלך השבתון, לפחות משנת 2003, ולמרות זאת לא הזדרזה לקבוע נוהל דיווח, וזאת גם לאחר פסק הדין האזורי והארצי בעניין. העובדה שהמדינה לא פעלה כך מלמד כי היא לא ייחסה חשיבות יתרה לשאלת הדיווח בפועל ולא ראתה בו מכשול ממשי שעשוי לעמוד לה לרועץ לצורך מימוש הזכות המדוברת גם כלפי עובדים אחרים.
עוד נקבע כי לא נגרם למדינה נזק של ממש בשל חלוף הזמן. שכן ניתן להתגבר בקלות על החסר הראייתי הנובע מהעדר דיווח אודות ניצול ימי מחלה בתקופת השבתון על פי דוקטרינת "הביצוע בקירוב" ובדרך שהתווה התקשי"ר המתייחס לנסיבות של אי רישום ניצול ימי מחלה משך תקופה מסוימת (לפי סעיף 33.278 לתקשי"ר ניתן להתחשב בשיעור הניצול בתקופות לגביהן קיימים רישומים שכאלה). זאת מעבר לחיוב העובדים בהמצאת מסמכים הנוגעים לניצול בפועל של תקופת מחלה בשים לב למשך הזמן הארוך יחסית במהלכו נדרשת שמירת מסמכים ברשומות רפואיות.
לאור האמור נקבע כי המדינה לא הצביעה על טעם אחד שיש לזקוף לזכותה לענין טענת התיישנות, וכי לקביעה זו יש השלכה הן לאופן היישום המצר של הוראות חוק ההתיישנות והן לבחינת טענת התיישנות דרך הפריזמה של תום הלב.
אחר הדברים האלה פנה בית הדין לבחון את יישום הוראות חוק ההתיישנות על המקרה שלפניו. בית הדין האזורי קבע כי לאור מעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות יש לפרש את היקף הפרישה של דיני ההתיישנות באופן מצומצם, ובהתאם יש לפרש את המונח "עילת תובענה" שבסעיף 6 לחוק ההתיישנות באופן רחב כאשר, בהקשר החוזי ניתן לכלול בגדרו את הסעד המבוקש ולהביא בחשבון את מועד התגבשותם של נזקי ההפרה.
נקבע כי במובן זה תביעתם של עובדים פעילים לרישום ימי צבירה המביא בחשבון את מכלול ימי המחלה הנזקפים לזכותם, לרבות בתקופת השבתון, הינה תביעה שעילתה נושאת פני עבר אך גם פני עתיד. שכן מדובר בתביעה שעילתה הפרה נמשכת של הסכם העבודה ומקופלת בה גם עילת תביעה הנושאת פני עתיד באשר לזכאות לתשלום פיצוי בגין נזקי ההפרה שיתגבשו רק במועד הפרישה או במועד בו יזקק העובד הפעיל לניצול ימי המחלה בפועל.
אשר לגמלאים נקבע כי מועד התגבשות הנזק חל גם כן עם פרישתם, אז מתגבשת זכאותם לפדיון ימי מחלה.
משכך, כך נקבע, לו הייתה מתקבלת טענת ההתיישנות היה מקום למנות את מרוץ ההתיישנות אך ורק ממועד הפרישה של כל עובד או גמלאי.
בית הדין האזורי קבע כי בנסיבות העניין אין לקבל כלל את טענת ההתיישנות מצד המדינה. ואלה עיקרי טעמיו:
סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע כי את טענת ההתיישנות יש להעלות "בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". בית הדין האזורי ציין כי עקרון פרוצדוראלי זה נועד במקור למנוע מצב של חוסר הגינות דיונית ושימוש לרעה בהליכי משפט בשני היבטים: האחד, בכך שנמנע מצב שבו "ישלוף" נתבע מאמתחתו "כשפן מן הכובע" טענה העלולה להביא לסילוקה של התביעה על הסף מחמת התיישנות לאחר שהתובע השקיע משאבים לצורך הוכחת תביעתו ולאחר שהושקעו גם משאבים שיפוטיים בבירור התביעה. זאת תוך פגיעה באינטרס ההסתמכות הדיונית של הצד התובע מחד ובזכות הגישה לערכאות של צדדים שלישים הניזוקים מניהול בלתי יעיל של הליכי משפט והשחתת זמן שיפוטי לריק; השני, בכך שנמנע מנתבע לטעון את טענותיו המקדמיות לשיעורין, זאת באופן שיוביל להתשה של התובע ולבזבוז משאבים שיפוטיים ומכאן לפגיעה במימוש של זכות הגישה לערכאות הלכה למעשה הן של התובע והן של צדדים שלישיים. על רקע הצדקות אלה, קבע בית הדין האזורי כי את הדיבר "בהזדמנות הראשונה" יש לפרש בצורה רחבה ביותר.
"ההזדמנות הראשונה" במקרה זה, כך קבע בית הדין האזורי, היתה במסגרת כתב ההגנה בעניין פלצנר. שכן, זו היתה ההזדמנות הראשונה של המדינה להתייחס לסוגיה העקרונית בדבר זכאות עובדי המחקר לצבור ימי מחלה בתקופת השבתון ולזכות ל"פדיון" הנגזר מכך.
לכל המאוחר, כך נקבע, היה על המדינה לעשות כן בעת הגשת הבקשה הראשונה לסילוק על הסף בתיק וינצ'ה.
בית הדין האזורי קבע כי בנסיבות העניין יש לראות את התביעה בענין פלצנר ואת התביעות מושא פסק דינו כמקשה אחת וכחלק מאותה תובענה, כמשמעותה בסעיף 3 לחוק ההתיישנות.
אשר לטענת המדינה כי אין לזקוף לחובתה את העובדה כי לא העלתה את טענת ההתיישנות בענין פלצנר "מהטעם ויכול ובאותו ענין לא הצדיקו הנסיבות הספציפיות של התובעים העלאתה של טענה זו", השיב בית הדין האזורי כך:
טענה זו של המדינה מהווה "שינוי חזית", שכן קודם לכן טענה המדינה כי אי העלאתה של טענת ההתיישנות נעוצה בהנחיות היועמ"ש.
טענת המדינה כאמור היתה סתמית מבלי להצביע על נסיבות כנטען, ודאי משלא עלתה כל טענת התיישנות ביחס לגמלאים (להבדיל מהעובדים) שנכללו בענין פלצנר.
גם אם בנסיבותיו של תיק פלצנר לא היה מקום להעלות טענת התיישנות, הרי שלאור הלכת רובינשטיין ובשים לב לכך שהיה על המדינה לצפות את הסתמכותם של יתר העובדים – היה על המדינה להתייחס מיוזמתה לשאלת ההתיישנות באופן שהיה מאפשר ליתר העובדים לכלכל את צעדיהם.
בהתייחס לטענת המדינה בנוגע לשינוי בשנת 2004 בהנחיות היועמ"ש בכל הנוגע לטענת ההתיישנות קבע בית הדין כי שינוי ההנחיות חייב את המדינה ליישמן באופן שאינו פוגע באינטרס ההסתמכות ובזכות הגישה לערכאות ולהימנע מהחלה הטומנת בחובה היבט רטרואקטיבי משום הפגיעה בכל אותם עובדים שהסתמכו על ההליכים בעניין פלצנר ועל עמדת המדינה באותו הליך שביכרה שלא לטעון להתיישנות. בית הדין קבע כי נוכח הפגיעה באינטרס ההסתמכות, בוודאות המשפטית, ובזכות הגישה לערכאות ובהעדר טענה הנעוצה בערכי הצדק או באינטרס ציבורי אחר – החלה רטרואקטיבית של הנחיות היועמ"ש משנת 2004 בנושא ההתיישנות של עובדי המחקר אשר חיכו להכרעה בענין פלצנר חורגת באופן ניכר ממתחם הסבירות.
בבחינת למעלה מן הצורך הוסיף בית הדין כי גם לו סבר שההזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות היתה מאוחרת לעניין פלצנר, הרי שלכל המאוחר "ההזדמנות הראשונה" היתה במועד הגשת הבקשה לסילוק על הסף של תיק וינצ'ה. אלא שאז לא עלתה כלל טענת ההתיישנות, ולו ברמז. יתר על כן, אמנם בכתב ההגנה המקורי בתיק וינצ'ה טענה המדינה להתיישנות, אולם טענתה אז היתה כי ההתיישנות נבחנת יחסית למועד הפרישה, ולא כפי טענתה בכתב ההגנה המתוקן – כי ההתיישנות היא ביחס לצבירת ימי מחלה בגין תקופות שבתון שקדמו ל- 7 השנים הסמוכות לתביעה.
לבסוף קבע בית הדין האזורי כי אופן יישום הנחיות היועמ"ש משנת 2004 על המקרה דנן לוקה בשרירותיות, חוסר סבירות קיצוני וחוסר תום לב. נוסף על כך יש בהחלטה זו כדי לפגוע בעקרונות השוויון שכן המדינה מבקשת ליצור באופן מלאכותי שונות בין אותם עובדים שתבעו בענין פלצנר לבין יתר העובדים שלא תבעו אז וזאת נוכח השוני בהנחיות היועמ"ש. בית הדין קבע כי שונות זו אינה רלבנטית ומכל מקום אינה לגיטימית לצורך יצירת האבחנה לה טוענת המדינה.
לאור המקובץ דחה בית הדין האזורי את טענת המדינה בענין ההתיישנות בכל התיקים שהובאו בפניו. כן נקבע שככל שבעקבות פסק הדין יוותרו מחלוקות בין הצדדים לענין אופן יישומו של פסק דין פלצנר ביחס למי מהעובדים או התובעים או ביחס לשיעור הסכומים שיש לשלם מכוחו יהיו רשאים לפנות לבית הדין בענין זה בתוך 120 ימים.
בית הדין האזורי חייב את המדינה לשלם לכל אחד מהתובעים הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪. לא נעשה צו להוצאות לטובת ארגון הסגל.
טענות הצדדים בערעור
טענות המדינה
המדינה מעלה טענות במספר מישורים. הראשון, נוגע למועד התגבשות העילה – המועד יחסית אליו נבחנת ההתיישנות.
לטענת המדינה, יש להבחין בין הזכות לצבירת ימי מחלה לבין הזכות לפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים. הזכות לצבור ימי מחלה עבור תקופת השבתון מתחילה מן המועד בו חזר העובד לעבודתו בתום תקופת השבתון, אז ידע או לכל הפחות יכול היה לדעת כמה ימי מחלה נזקפו לזכותו בגין אותה תקופה. הזכות לפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים המתגבשת במועד הפרישה והיא זכות נלווית לצבירת ימי מחלה ומשתרעת רק על ימי מחלה בלתי מנוצלים אשר צבר העובד נכון לאותו מועד ואשר צבירתם לא התיישנה. לכן, מועד ההתיישנות לתביעת פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים שנצברו הוא בחלוף לא יותר מ-7 שנים ממועד פרישתו של העובד.
המדינה מדגישה כי בהנחיות שפרסמה מיוזמתה נקבע כי תחיל את הנקבע בענין פלצנר על תקופת השבתון שהסתיימו במהלך שבע השנים עובר למועד מתן פסק הדין של בית הדין הארצי, דהיינו שבע שנים עובר ליום 20 מאי 2009 ומכאן שהנוהל מיטיב עם העובדים והגמלאים בשני מישורים: הראשון, הוא מאפשר את יישום פסק דין בענין פלצנר לגביהם מבלי שיצטרכו לטרוח ולהגיש תובענה; השני, הוא מאפשר הארכה של תקופת ההתיישנות.
השני, נוגע לקביעות בית הדין האזורי בנוגע ל"הזדמנות ראשונה" שהיה על המדינה לטעון להתיישנות.
השלישי, נוגע ליכולתה לטעון טענת התיישנות בתובענות הנוכחיות. וכך, בין היתר, נטען על ידה:
לאור השינוי שחל בהנחיית היועמ"ש היתה המדינה רשאית לשנות ממדיניותה ולטעון להתיישנות בתביעות השונות אשר הוגשו לאחר השינוי וטרם מתן פסק הדין בענין פלצנר.
אין כל פסול בהעלאת טענת התיישנות על ידי המדינה ואף חובה עליה לעשות כן על מנת למנוע מהציבור את הנזק הכרוך בניהול תביעות שחלף זמנן, והיא רשאית לטעון להתיישנות גם ללא הוכחת נזק ראייתי או קיומה של הסתמכות.
התנהלות העובדים והשיהוי הניכר בהעלאת הטענה בדבר הזכות לצבירת ימי מחלה בגין שבתון פגע ביכולת המדינה לפקח על צבירת ימי המחלה הבלתי מנוצלים ביחס לתקופה של שנים רבות לאחור (כ- 30 שנים).
בית הדין האזורי לא נתן משקל לכך שארגון הסגל הצטרף לתביעה רק בחלוף 3 שנים מהגשתה.
שגה בית הדין בקביעתו כי יישום הנחיית היועמ"ש נעשה בחוסר סבירות קיצוני ובחוסר תום לב.
המדינה לא היתה מחוייבת להעלות טענת התיישנות במענה לפניות ארגון הסגל בקשר להחלת פסק הדין בענין פלצנר על כלל חבריו.
אין באי העלאתה של טענת התיישנות בעניין פלצנר כדי לחסום את המדינה מהעלאתה של טענה זו בהליכים אחרים.
ערעור המדינה סב גם שיעור הוצאות המשפט בהן חוייבה. לטענתה, נפסקו סכומים גבוהים ובלתי סבירים, זאת במיוחד נוכח העובדה כי עסקינן בהליך שעסק בשאלה משפטית בלבד ללא שהוגשו ראיות או נשמעו עדויות.
טענות התובעים
התובעים טענו יחד. בתמצית טוענים התובעים כי בענין פלצנר נקבעה הלכה עקרונית בדבר הזכות לצבירת ימי מחלה בתקופת שבתון, וכי כעת מנסה המדינה לצמצם ככל האפשר את תחולת הפסיקה בדרך של שימוש שלא כדין ובלתי נאות בטענת ההתיישנות. בין היתר, טענו התובעים את הטענות הבאות.
צבירת ימי מחלה בלתי מנוצלים בתקופת השבתון אינה נתונה כלל להתיישנות לא בהתאם לחוק ההתיישנות ולא בהתאם להסכם הקיבוצי אשר אין בו שום תנייה המגבילה את תקופת הצבירה של ימי המחלה בתקופת השבתון. צבירת ימי מחלה היא זכות שוטפת המלווה את העובד במשך כל תקופת פעילותו בשרות המדינה והיקפה מתעדכן על פי ימי המחלה שהעובד מוסיף לצבור בכל שנה, בהפחתת מספר הימים אשר בהם היה חולה בפועל. אין לקבל את האבחנה שערכה המדינה לענין מנין ההתיישנות בין זכות הצבירה לזכות לפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים. נושא ההתיישנות אינו הצבירה עצמה אלא תביעת הסעד של הפיצוי בגין ימי המחלה הבלתי מנוצלים. בניגוד לטענת המדינה לא ניתן להפריד בין הזכות לצבירת ימי מחלה לבין פדיון ימי המחלה מדובר בשתי פנים של אותה זכות.
אשר להזדמנות הראשונה – נטען כי המדינה לא העלתה את טענת ההתיישנות בהליך בענין פלצנר ולפיכך החמיצה את "ההזדמנות הראשונה" להעלות טענה זו. גם בתיק וינצ'ה החמיצה המדינה את ההזדמנות הראשונה להעלות טענת התיישנות וזאת משלא העלתה טענה זו במסגרת הבקשה לסילוק על הסף .
יש לדחות את ניסיון המדינה לעקוף את דיני ההתיישנות באמצעות הטענה כי הסיבה לשינוי בהתנהלותה בעניין זה נעוצה בהנחיות היועמ"ש. אין בשינוי ההנחיות כדי לגבור על הוראות החוק וההלכה הפסוקה. מעבר לכך, גם בהנחיות היועמ"ש במתכונתן הקודמת לא נאסרה העלאת טענתה התיישנות על ידי המדינה, וכל שנקבע הוא כי נדרש לשם כך אישור היועץ המשפטי לממשלה. מעבר לטענת המדינה בדבר שינוי המדיניות בנוגע להעלאת טענת התיישנות על ידי המדינה, המדינה לא טענה וממילא לא הוכיחה כי היא עשתה ניסיון כלשהו על מנת להשיג את אישור היועמ"ש להעלאת טענת התיישנות בענין פלצנר. גם לאחר השינוי בהנחיות היועמ"ש, נמנעה המדינה מלהעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה בתיק וינצ'ה.
משענין פלצנר היה מעין תביעה קיבוצית הרי שהימנעות המדינה מהעלאת טענת התיישנות בהליך זה משמעה הימנעות מהעלאת טענת ההתיישנות ביחס לכלל יתר התובענות בענין הפיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים בתקופת השבתון. יש לראות בכל התביעות הנוכחיות כחלק מאותה תובענה כמשמעותה בסעיף 3 לחוק ההתיישנות.
אף אם הייתה התיישנות (דבר המוכחש) הרי בעניינו היה חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות בדבר "התיישנות שלא מדעת". שכן, וכפי שנקבע בענין פלצנר המדינה נהגה בענין צבירת ימי המחלה בשבתון באופן חד צדדי מבלי להביא את התנהלותה לידיעת העובדים.
הקביעות העובדתיות בענין פלצנר הן בגדר מעשה בית הדין וחל עליהן הכלל של השתק פלוגתא. לפיכך יש למחוק את טענות המדינה לפיהן: היא פירסמה באופן גלוי כי אין צבירת ימי מחלה בתקופת שבתון; כי האשם במחדלי המדינה נעוץ בהתנהלות התובעים וכי ההפרה המתמשכת של ההסכם הקיבוצי הייתה בידיעת התובעים.
המדינה מנועה מכוח חובת תום הלב המוגברת החלה עליה כרשות שלטונית וכמעסיק מכוח עקרונות ההשתק - מלהיבנות מטענת התיישנות. אין ממש בטענת המדינה כי הרציונל בהעלאת טענת ההתיישנות על ידה הוא הקושי הראייתי, שכן בסעיף 33.278 לתקש"יר נלקחה בחשבון האפשרות של קושי ראייתי במקרה של העדר רישום ימי מחלה שנוצלו והותוותה שם דרך של ביצוע בקירוב המאפשרת להתבסס על הניצול היחסי בתקופה בה התקיים רישום. המדינה לא הצביעה על מניעה להשתמש בפתרון זה בענייננו; המדינה עצמה אחראית בהתנהגותה לנזק הראייתי שנוצר ולפיכך אין בנזק זה כדי להצדיק את טענת ההתיישנות; הטעם היחיד להעלאת טענת ההתיישנות על ידי המדינה הוא רצון המדינה לחסוך בעלויות יישום הפסיקה בענין פלצנר. טעם זה אינו מצדיק פגיעה בזכויות מוקנות של העובדים ביחס לעבר וזאת במיוחד שעה שמדובר בגמלאים שהתשלום המגיע להם בגין פדיון ימי מחלה שלא נוצלו לאורך שנות עבודתם, נחוץ להם ביותר בהגיעם לעת זקנה.
נסיבות ההליך כפי שתוארו בענין פלצנר ובפסק דינו של בית הדין קמא מראים כי בעניינו נתקיימו נסיבות המצדיקות לקבוע כי עצם העלאת טענת ההתיישנות מצד המדינה מהווה שימוש בזכות דיונית בחוסר תום לב תוך פגיעה באינטרס ההסתמכות של העובדים ובאופן המסכל שלא כדין את זכות הגישה שלהם לערכאות.
הפסיקה בענין פלצנר לא יצרה מצב משפטי חדש המצדיק מתן תחולה רטרוספקטיבית אלא הסירה ספק ביחס לפרשנותו של ההסכם הקיבוצי רב השנים שהמדינה הפרה באופן בוטה את הוראותיו.

תשובת המדינה לטענות המשיבים
המדינה מדגישה את האבחנה שערכה ומבהירה כי בעוד הזכות לצבירת ימי מחלה היא זכות אשר מקורה בחקיקה הקוגנטית והיא עומדת בפני עצמה. הזכות לקבל פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים הינה זכות נלווית שחלה רק לגבי קבוצות עובדים לגביהם נחתם הסכם בענין זה. משעומדות לפנינו שתי זכויות שונות הרי שמרוץ ההתיישנות לגבי כל אחת מהן נפרד.
כבר נקבע בפסיקה כי דמי מחלה היא זכות המוקנית לעובד במהלך תקופת העבודה וכי היא אינה שייכת לזכויות ה"צפות" במהלך השירות והמתגבשות רק במועד הפרישה. לפיכך ככל שעובד סבור כי לא זוכה בימי מחלה כדין אז קם לו כוח תביעה ועליו להגיש את תביעתו בענין זה בהקדם האפשרי. ככל שבעת הגשת התביעה חלפה לה תקופת ההתיישנות המדינה בהחלט רשאית לטעון להתיישנות והדבר אינו עומד בסתירה לכך שצבירת ימי מחלה הינה בלתי מוגבלת וכי הפדיון מתבצע בסוף השירות.
אשר לאי הידיעה לה טוענים העובדים - נטען כי כלל הגילוי המאוחר הינו בעל אופי אובייקטיבי ואין די בטענת העדר ידיעה סובייקטיבית בפועל. כמו כן טוענת המדינה כי לא ברור כיצד יכולה להתברר הטענה בדבר התיישנות שלא מדעת במסגרת הליך בעל אופי קיבוצי, המתייחס למספר רב של עובדים במגוון ארגונים הכפופים לשני ארגוני עובדים שונים בעת שמדובר בטענה שכל כולה בחינת הידיעה או אי הידיעה הפרטנית של העובד. התובעים לא הביאו ראיות בענין אי הידיעה. נוסף לכך טוענת המדינה כי העובדים ידעו במשך תקופת עבודתם את מנין ימי המחלה העומדים לזכותם, ולכל הפחות כי לא נזקפו לזכותם ימי מחלה בגין תקופת שבתון. לחילופין, כי יכולים היו לדעת עובדות אלה. ככל שיש תובע שיכול להוכיח כי מתקיים לגביו החריג של התיישנות שלא מדעת עליו לעמוד בנטל בענין זה.
כאשר תביעות עובדים מתבררות בנפרד על פני שנים רבות אין מניעה כי תשתנה מדיניות המדינה, כפי שקרה, והיא תחל בהעלאת טענת התיישנות במקרים בהם לא נהגה לעשות כן בעבר.
במסגרת פסק הדין בענין עפרה אילן נקבע במפורש כי השימוש בעקרון תום הלב לצורך מניעת טענת התיישנות ייעשה בזהירות המירבית ובמקרים חריגים בלבד. המקרה דנן אינו נופל בגדרי אותם חריגים. המדינה לא ראתה בהליך בענין פלצנר הליך תקדימי שיש להתנהל בו באופן שיגביל אותה מלהעלות טענה פרטנית כלפי עובדים אחרים ובוודאי שלא לקחה בחשבון את המשמעות הכלכלית של החלת הקביעות בענין פלצנר ללא כל מועד התיישנות על כלל עובדי המחקר בשירות המדינה.
יש לבחון את טענת ההתיישנות של המדינה באותו אופן בו נבחנת טענת ההתיישנות של כל בעל דין אחר ובשים לב לכך שהנזק העלול להיגרם מוויתור על טענת התיישנות בתביעות נגד המדינה שהתיישנו פוגע בקופה הציבורית.
לשלמות התמונה
לשלמות התמונה נציין כי ביום 7.7.13 נעתר בית הדין לבקשת המדינה לעיכוב ביצוע פסק הדין וקבע כי יש לעכב את התשלום המתייחס לימי מחלה שנצברו בגין שבתונים בתקופה לגביה נטענה טענת ההתיישנות, וכל זאת עד למועד הדיון בערעור.
בערעור התקיימו שני הדיונים: הראשון ביום 18.3.14 והשני ביום 14.3.16.
הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ובחנו את כלל חומר התיק הגענו למסקנה כי יש לקבל את ערעור המדינה בחלקו, הכל כמפורט להלן.
מתי מתיישנת תביעה לפדיון ימי מחלה?
סוגיית ההתיישנות מוסדרת באופן כללי בחוק ההתיישנות. בסעיף 5 לחוק ההתיישנות נקבע כי תקופת ההתיישנות "בשאינו מקרקעין" היא 7 שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
היום שבו נולדה "עילת התביעה", במובן של סעיף 6 לחוק ההתיישנות, "הוא היום שבו אילו הגיש התובע תביעה לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין". ודוק: "אין די 'בזכות תביעה מושגית' בידי התובע כתנאי לתחילת מירוץ ההתיישנות. יש צורך בקיומו של כח תביעה, המצביע על בשלותה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד".
לאור האמור, על מנת לבחון האם התובענות התיישנו יש לבחון תחילה מתי מתגבשת העילה הרלוונטית, קרי העילה לתביעת פיצוי בגין ימי מחלה שלא נוצלו. לשם מענה על שאלה זו יש לפנות בראש ובראשונה להוראות הרלוונטיות מכוחן קמה הזכאות לקבלת פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים. אין חולק כי העילה לתביעת פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים של עובד המדינה מתגבשת במועד פרישתו של העובד (בנסיבות מסויימות שאינן צריכות לענייננו).
המחלוקת היא בשאלה כיצד נמנים אותם ימי מחלה שלא נוצלו ולגביהם קמה הזכאות לפיצוי: האם כשיטת המדינה, היתרה הצבורה השוטפת של ימי מחלה בלתי מנוצלים – אפילו נשמטו מיתרה זו ימי זכאות בגין תקופות עבר שהן מעבר למועד ההתיישנות, או שמא כשיטת התובעים וארגון הסגל – כלל ימי הזכאות בגין תקופת השירות בניכוי ימי המחלה שנוצלו בפועל.
הדעת נותנת כי בחינתה של מחלוקת זו תעשה תוך הפניה להוראות ההסכמים הרלוונטיים. מסיבה שאינה ברורה הצדדים לא הפנו להוראות האמורות וטענו בעניין זה בכלליות. יחד עם זאת, לא היה חולק כי ההסכמים הקיבוציים המסדירים זכות זו לגבי עובדי המדינה, משתקפים בפרק 33.27 לתקשי"ר. ולפיכך, נפנה אנו להוראות התקשי"ר כאמור.
מעיון בפרק 33.27 לתקשי"ר עולה כי ישנן הוראות נפרדות לעובדי המדינה בפנסיה תקציבית (הזכות לגביהם נקבעה בהסכמים משנות ה- 80) והוראות נפרדות לעובדי מדינה בפנסיה צוברת (הזכות לגביהם נוספה בהסכם מאוחר יותר). לא הוברר לפנינו מי מהתובעים (או עובדי המחקר) שייך לפנסיה תקציבית ומי לפנסיה צוברת, אם כי ניתן להניח שמרבית התובעים ועובדי המחקר בתקופה הרלוונטית לבקשת הצד הם בפנסיה תקציבית. כך או כך, נבחן את ההוראות השונות ונקדים את המאוחר ונציין כי לא מצאנו הבחנה של ממש ביניהן, כך שלאבחנה כאמור אין משמעות מעשית.
עוד עולה מאותו פרק כי חישוב הפיצוי מבוסס על שני משתנים: הראשון, מכונה משתנה A ועניינו שיעור ימי המחלה הבלתי מנוצלים שלגביהם יחושב הפיצוי, מתוך כלל ימי המחלה הבלתי מנוצלים (שיעור זה מושפע משיעור הניצול של ימי מחלה בכלל תקופת השירות, כך שככל ששיעור הניצול היה נמוך יותר שיעור הפיצוי גבוה יותר); השני, מכונה משתנה B ועניינו השפעת גיל הפרישה על שיעור הפיצוי (הזכאות קמה מגיל 50 ושיעורה עולה עד ל- 100% פיצוי). נציין כבר עתה כי מנוסחאות חישוב הפיצוי המפורטות בסעיפים 33.272 (ב) ו- 33.274 לא ניתן ללמוד לכאן או לכאן על ההכרעה במחלוקת שלפנינו.
סעיף 33.273 לתקשי"ר מסדיר את "זכאות עובדים בפנסיה תקציבית לפיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה". וכך נקבע בסעיף 33.273 (א):
"פרש עובד בפנסיה תקציבית מן השירות בנסיבות המפורטות להלן ישולם לו או לשאיריו פיצוי בעד ימי חופשת המחלה שלא נוצלו העומדים לזכותו בתאריך פרישתו: ...." (נסיבות הפרישה המזכות בקבלת הפיצוי לא רלוונטיות ולכן לא צוטטו – א.א.).

בהמשך הסעיף נקבע כך:
"(ד)     תקופת שירות הנושאת זכות לחישוב מכסת ימי המחלה ולפיצוי בגין חופשת מחלה שלא נוצלה, כוללת רק תקופת שירות אשר העובד צבר בגינה חופשת מחלה (לרבות לפני מועד תחילתו של ההסכם), לפי הכללים הקיימים בשירות המדינה;
(ה)      פיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה יינתן רק במקרה שהעובד ניצל במשך כל תקופת שירותו בשירות המדינה לא יותר מ-65% מסך כל ימי חופשת המחלה המגיעים לו בעד כל תקופת שירותו הנושאת זכות לחופשת מחלה, בשיעור של ½2ימים לכל חודש שירות. ניצל העובד יותר מ-65% מסך כל ימי המחלה האמורה, לא ישולם לו כל פיצוי."

הסעיף האמור אינו מפרש מהם אותם "ימי חופשת המחלה שלא נוצלו" שלגביהם מחושב הפיצוי – האם היתרה הצבורה השוטפת כטענת המדינה או שמא כלל ימי הזכאות בניכוי ימי המחלה שנוצלו, כטענת התובעים וארגון הסגל. יחד עם זאת, מסעיף 33.273 (ה) יכולה להשתמע אחיזה לטענת התובעים וארגון הסגל. שכן, התנאי לזכאות – ניצול ימי מחלה בשיעור שמתחת ל- 65% מהזכאות, יכול להבחן רק במועד הפרישה.
סעיף 33.271 לתקשי"ר מסדיר את "זכאות עובדים בפנסיה צוברת לפיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה". גם הוראותיו, שדומות בניסוחן להוראות סעיף 33.273, אינן כוללות הוראה מפורשת לגופה של המחלוקת שלפנינו, אם כי - בדומה לסעיף 33.273 (ה), סעיף 33.271 (ג) תומך כגישת התובעים וארגון הסגל.
סעיף 33.272 לתקשי"ר שעוסק בחישוב הפיצוי לעובדים בפנסיה צוברת קובע כך:
"(א) הפיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה יינתן בעד חופשת המחלה הצבורה, כאמור בפסקה זו.
להלן פירוט הכללים:
1. הפיצוי יינתן בעד יתרת ימי חופשת המחלה הצבורה במשכורת מלאה העומדת לזכותו של העובד ביום פרישתו, דהיינו: סך כל ימי חופשת המחלה המגיעים לו בעד כל תקופת שירותו הנושאת זכות לחופשת מחלה בשיעור של  ½2 ימים לכל חודש שירות, בניכוי כל חופשת מחלה במשכורת מלאה שניצל במשך כל תקופת שירותו;
2. חופשת מחלה במחצית המשכורת - תובא בחשבון באופן יחסי לחלקיות המשכורת ששולמה, כלומר רק מחצית התקופה תובא בחשבון.
(ב)      אופן חישוב הפיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה, לעובד הזכאי לו:
הפיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה, לעובד הזכאי לו, יחושב כמכפלה של A ב- B, כאשר:
......"
 
לכאורה, הרישא של סעיף קטן (א) לפיה הפיצוי יינתן "בעד חופשת המחלה הצבורה", עשויה לתמוך בטענת המדינה (ראו גם הרישא של ס"ק 1.). אלא שהמשך ס"ק (א)1. מפרש מה היא אותה יתרה "צבורה". וכך נכתב: "דהיינו: סך כל ימי חופשת המחלה המגיעים לו בעד כל תקופת שירותו הנושאת זכות לחופשת מחלה בשיעור של  ½2 ימים לכל חודש שירות, בניכוי כל חופשת מחלה במשכורת מלאה שניצל במשך כל תקופת שירותו". דהיינו, הוראת סעיף 33.272 (א)1. לתקשי"ר מלמדת כי היתרה "הצבורה" לצורך חישוב הפיצוי מחושבת במועד הפרישה כטענת התובעים (סך כל הזכאות בניכוי הניצול), ולא כטענת המדינה – לפי היתרה הצבורה השוטפת (שאינה כוללת ימי מחלה שלא נצברו בגין תקופות שקדמו למועד ההתיישנות).
אכן, עסקינן בהוראה המתייחסת מפורשות לעובדים בפנסיה צוברת, אולם בהתחשב בכך שההוראות לגבי עובדים בפנסיה תקציבית דומות מהותית להוראות הנוגעות לעובדים בפנסיה צוברת, ומשלעניין זה אין שונות רלוונטית – לא כל שכן משמביאים בחשבון את הוראת סעיף 33.273 (ה) לתקשי"ר – הגענו למסקנה כי גם לגבי עובדים בפנסיה תקציבית חלות הוראות אלה.
לסיכום עד כה – במחלוקת המהותית הנוגעת לאופן חישוב יתרת ימי המחלה הבלתי מנוצלים בגינה נבחנת הזכאות לקבל הפיצוי – אנו מקבלים את עמדת התובעים וארגון הסגל. דהיינו, במועד הזכאות – הפרישה מהעבודה, יש לחשב את כלל ימי המחלה להם זכאי עובד מחקר בגין כל תקופות השרות המזכות (ראו סעיף 33.276 לתקשי"ר), ובמקרה שלנו לרבות תקופות שבתון שחלו במהלך השרות (ללא מגבלת התיישנות), ומהם להפחית את ימי הניצול. היתרה המתקבלת היא יתרת ימי המחלה לגביה נבחנת הזכאות לפיצוי.
כפועל יוצא מן האמור, תביעתם של תובעים שהגישו את תביעתם טרם שחלפו 7 שנים ממועד פרישתם מהעבודה לא התיישנה. הוא הדין לגבי עובדי מחקר שסיימו לעבוד במהלך 7 השנים שקדמו להגשת בקשת הצד ואינם נמנים על התובעים.
בנוסף, תביעה של עובדים שהוגשה במהלך תקופת עבודתם (ומטרתה הגדלת יתרת ימי המחלה בגין תקופות שבתון שחלו במהלך תקופות השבתון) לא התיישנה.
סיכום ביניים
לאור האמור, המשך הדיון בטענת ההתיישנות שהעלתה המדינה רלוונטי לתיקים הבאים:
תיק וינצ'ה - 5 תובעים שסיימו את עבודתם לפני יום 30.4.01 (בשנים 1997 – 2000).
תיק משולם - 13 תובעים שסיימו את עבודתם לפני יום 26.2.02 (בשנים 1990 – 2000).
תיק ברומברג – 9 תובעים שסיימו את עבודתם לפני יום יום 30.12.03 (בשנים 1991 – 2001).
בקשת הצד – גמלאים שפרשו מעבודתם במדינה לפני יום 13.12.03, ואינם נמנים על התובעים.
ערעור המדינה בנוגע לדחיית טענת ההתיישנות לגבי יתר התובעים שלא נמנו בסעיף 64 לעיל – נדחה, משתביעתם כלל לא התיישנה.
האם טענת התיישנות הועלתה במועד?
סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". לפיכך, יש לבחון לגבי כל תובענה ותובענה שלפנינו האם המדינה העלתה את טענת ההתיישנות "בהזדמנות הראשונה".
המונח "בהזדמנות הראשונה" "לא זכה לפרשנות חדה וברורה ונפסק כי אין להתוות בעניין זה נוסחה כללית וגורפת אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו על מהותה". בהקשר זה נאמרו על ידי חבקין הדברים הבאים:
"הדיבור 'הזדמנות הראשונה' לאחר הגשת התובענה הוא עמום. בית משפט נדרש ליצוק בו תוכן באופן שיאזן כראוי בין התכליות שבבסיס מוסד ההתיישנות בכלל, ותכליותיו הספציפיות האמורות של כלל ההזדמנות הראשונה בפרט. ככלל, המועד שבו מוקנית לנתבע הזכות לחסום את תביעתו של התובע בטענת התיישנות מוגבל 'לשלב שבו מצויה התביעה על מפתן דלתו של בית המשפט'. תנאי זה פורש כמחייב את הנתבע להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה שטען (על פה או בכתב) לגופה של המחלוקת, אף אם באותה עת טרם באה השעה להגיש כתב הגנה. המבחן לעניין ההזדמנות הראשונה הוא אובייקטיבי: לא הבנתו האישית של הנתבע בנוגע לקיומה של הזדמנות ראשונה היא שתכריע; השאלה היא אם נתבע סביר היה צריך להעלות את טענת ההתיישנות באותו שלב של הדיון. נבחין אפוא בין הצורך לטעון טענת התיישנות בכתב ההגנה לבין הצורך לטעון אותה קודם לכן."

בית הדין האזורי עמד על כך שלביטוי "בהזדמנות הראשונה" יש ליתן פירוש מרחיב נוכח היות מוסד ההתיישנות מחסום מפני פניה לערכאות. בצד זאת הדגיש בית המשפט העליון כי "שלילת טענת התיישנות מחמת כך שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה תלויה בנסיבות המאפיינות את המקרה הפרטני ואין להחיל בעניין זה כלל גורף (...)", וכי מקום בו במועד הגשת כתב ההגנה נעלמו מהנתבע עובדות שיכולות להקים את טענת ההתיישנות, אין למנוע מהעלאתה של טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר שנודעו עובדות אלה.
על רקע הדברים האלה יש לפנות לכל תובענה רלוונטית (תיק וינצ'ה, תיק משולם, תיק ברומברג ובקשת הצד) ולבדוק האם המדינה העלתה בגדרה את טענת ההתיישנות "בהזדמנות הראשונה".
קודם לכן נציין כי אין בידנו לקבל את הקביעות הבאות של בית הדין האזורי: הראשונה, כי תיק פלצנר היה "ההזדמנות הראשונה" להעלאתה של טענת ההתיישנות בתובענות המאוחרות. השניה, כי לכל המאוחר תיק וינצ'ה היה "ההזדמנות הראשונה" להעלאתן של טענות התיישנות בתובענות המאוחרות לו. "ההזדמנות הראשונה" להעלאתה של טענת התיישנות, צריכה להבחן בכל הנוגע לנסיבותיה של כל תובענה ותובענה, ואין לראות בתובענה האחת, לא כל שכן, בין צדדים שאינם זהים, כ"הזדמנות הראשונה" לטעון להתיישנות בתובענה האחרת. (אם כי לא מן הנמנע כי התנהלות שונה של נתבע במספר תובענות תשקול מקום בו יבחן תום ליבו הדיוני בהעלאתה של טענה דיונית).
עוד נציין שאין בידינו לקבל גם את הקביעה לפיה היה על המדינה לטעון להתיישנות במסגרת ההתכתבות עם ארגון הסגל. ההזדמנות הראשונה לטענת התיישנות היא במסגרת ההליך המשפטי גופו ולא קודם לכן (אם כי יתכן ותכתובת כאמור שאין בצידה טענת התיישנות תשמש בסיס לטענה הנסמכת על סעיף 9 לחוק ההתיישנות).
תיק וינצ'ה – כאמור בתיק וינצ'ה הגישה המדינה בקשה לסילוק התובענה על הסף בהעדר כימוי ואי תשלום אגרה. במסגרת הבקשה לסילוק על הסף לא העלתה המדינה טענת התיישנות.
באשר לאפשרות כי בקשה לסילוק על הסף תהא "ההזדמנות הראשונה" להעלאת טענת התיישנות נפסק בעניין טובית דרור כך:
"בהליך של בקשה לסילוק התביעה על הסף, אין מניעה להעלות טענת התיישנות לצד כל טענה אחרת. על כן, ככלל, יש לראות בבקשת הסילוק כ'הזדמנות הראשונה' להעלאת טענת ההתיישנות (....). עם זאת, אין מדובר בכלל מוחלט, ואם במסגרת הבקשה לדחייה על הסף לא נטענו ולא נדרשו לטענות לגוף הסכסוך, יש מקום לדעה כי אין לראות בכך את הזדמנות הראשונה להעלאת הטענה (...........).
בעניין ויינברג, הבקשה לדחיה על הסף הוגשה כחודש לאחר הגשת התביעה, בעילה שהמבקשים נמצאים בהליכי פשיטת רגל. מאחר שהמבקשים שם טענו גם לגופה של תביעה וניתנה להם הזדמנות להעלות טענת התיישנות, נקבע כי הם החמיצו את ההזדמנות הראשונה. כך גם במקרה דנן, שהבקשה לדחייה על הסף הוגשה כשנתיים לאחר התביעה, והצריכה את בית המשפט לצלול לעומקן של הליכי הבוררות על מנת לבחון קיומו של מעשה בית דין בהשוואה לעילות התביעה. משכך, אני סבור כי היה על המערערת להעלות טענת ההתיישנות כבר במסגרת הבקשה לדחייה על הסף, ומשלא עשתה כן, אין להידרש לטענה זו." (הדגשות הוספו – א.א.)

בית הדין האזורי קבע כי בנסיבות העניין הבקשה לסילוק על הסף היתה "ההזדמנות הראשונה" של המדינה לטעון להתיישנות. קביעה זו מקובלת עלינו בנסיבות העניין, ולו מן הטעם שבבקשה לסילוק על הסף נדרשה המדינה, הגם שבתמצית, לגופה של מחלוקת (במחצית השניה של ס' 2 לבקשה) תוך הדגשת העובדה כי הערעור בעניין פלצנר תלוי ועומד.
לאור האמור, ערעור המדינה בכל הנוגע טענת ההתיישנות לגבי התובעים בתיק וינצ'ה שסיימו לעבוד בשירותה קודם לשבע השנים שקדמו להגשת התובענה נדחית, משטענת ההתיישנות של המדינה לא נטענה "בהזדמנות הראשונה".
תיק משולם – בתובענה זו טענה העלתה המדינה את טענת ההתיישנות כבר בבקשה לסילוק על הסף. לפיכך, ניתן לקבוע כי הטענה נטענה ב"הזדמנות הראשונה".
תיק ברומברג – טענת ההתיישנות הועלתה על ידי המדינה כבר בכתב ההגנה, שהיה כתב בית הדין הראשון שהגישה בהליך. לפיכך, ניתן לקבוע כי הטענה נטענה ב"הזדמנות הראשונה".
בקשת הצד – טענת ההתיישנות הועלתה על ידי המדינה כבר בתשובתה לבקשת הצד, שהיתה כתב בית הדין הראשון שהגישה בהליך. לפיכך, ניתן לקבוע כי הטענה נטענה ב"הזדמנות הראשונה".
סיכום ביניים
טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המדינה בתיקים הרלוונטיים, למעט בתיק וינצ'ה, נטענה "בהזדמנות הראשונה" ויש להכריע בה. משטענת ההתיישנות לא עלתה בתיק וינצ'ה בהזדמנות הראשונה, הרי שדינה להדחות ולכן דין ערעורה של המדינה בנוגע לתובענות בתיק וינצ'ה להדחות.
מניעות המדינה מלטעון להתיישנות?
בית הדין האזורי קבע כי המדינה היתה מנועה מלטעון להתיישנות וזאת ממספר טעמים. דעתנו שונה. להלן נפרט את טעמינו.
הלכת רובינשטיין –
בהלכת רובינשטיין נדון מצב הדומה למקרה שלפנינו, והתעוררו בו שאלות דומות לאלה שבהליך זה. הראשונה, האם הכרעה שניתנה בתביעות פרט בקשר להוראות ההסכם הקיבוצי שחל במקום העבודה מחייבות את המעסיק בהליכים מאוחרים הנוגעים לעובדים אחרים; השניה, האם המעסיק יכול לטעון להתיישנות נגד תביעות פרט מאוחרות להליך המקורי.
השאלה הראשונה התייתרה הן נוכח ההנחיות מיום 2.3.10 אשר החילו את פסק הדין בענין פלצנר על כלל עובדי המחקר והן נוכח הודעת המדינה מיום 19.3.12 לפיה "הקביעות וההכרעות בפסק הדין בעניין פלצנר מחייבות את המדינה". נוסיף כי לאור הלכת רובינשטיין בדין פעלה המדינה כאמור.
אשר לשאלה השניה – החלת הלכת רובינשטיין ביחס לשאלה הראשונה כלל אינה משמיעה את אשר נקבע על ידי בית הדין האזורי ביחס לשאלה השניה. נקודת המוצא היא שאין בפסק הדין שניתן בתביעה של עובד או עובדים, להבדיל מבקשת צד בסכסוך קיבוצי או בתובענה ייצוגית, כדי למנוע מהמעסיק מלטעון להתיישנות כלפי תביעות מאוחרות .
מעיון בהלכת רובינשטיין עולה שכך נקבע במפורש על ידי הרוב, מפי השופט אדלר - כתוארו אז, כנגד דעתו החולקת של השופט אזולאי. וכך נפסק:
"לא מצאנו דבר בחוק ההתיישנות או בפסיקה המונע מאל-על להסתמך על הגנת ההתיישנות בגלל הגשת תביעה זהה על ידי דיילות אחרות או בשל הטעייה של נציגי אל-על."

ויודגש, "נקודת המוצא" אינה בהכרח "נקודת הסיום", ולכך נתייחס בהמשך במסגרת הדיון על ההיבט של תום לב וסבירות.
עוד נוסיף, כי אין בהתייצבותו של ארגון הסגל להליך בעניין פלצנר כדי לשנות מן המסקנה הנוגעת לשאלה השניה כאמור. התייצבות ארגון הסגל להליך מחזקת אמנם את המסקנה בדבר החלת הכלל בדבר "השתק פלוגתא" על המעסיק שהפסיד בדין, אולם אין בה כדי למנוע ממעסיק מלטעון טענת התיישנות כלפי הליכים מאוחרים שיוגשו נגדו. כאמור, שונים היו פני הדברים לו הוגשה בקשת הצד הנוכחית בשעתו – או אז ובהנחה כי הסעדים שהתבקשו כעת היו מתבקשים אז, גבול ההתיישנות היה נמתח כלפי כלל עובדי המחקר, לרבות אלה שלא הגישו תובענה.
לאור האמור, לא היה בהלכת רובינשטיין כדי להביא לתוצאה של דחיית טענת ההתיישנות שהעלתה המדינה. הקביעות שם פועלות במישור של הדין המהותי ואינן חוסמות את האפשרות מפני העלאתן של טענות התיישנות.
טענת התיישנות מצד המדינה וביקורת עליה בראי הסבירות ותום הלב -
בתי המשפט חזרו ושנו כי המדינה, כמו בעל דין אחר, רשאית לטעון להתיישנות. שכן, התכליות של מוסד ההתיישנות אינן מתמצות אך בשיקולים של קשיים ראייתיים, אלא מקפלים גם אגד של שיקולים נוספים היפים גם מקום בו המדינה היא בעלת דין. אלא, שהמדינה (כמו כל בעל דין אחר) כפופה לחובת תום הלב הדיוני, כשמעמדה משמיע חובת תום לב מוגברת. על רקע זה הוצאו בשנת 2003 הנחיות פרקליט המדינה (מס' 16.8) במסגרתן נקבע שככלל על המדינה לטעון להתיישנות, והיא לא תעשה כן, בהחלטת הפרקליט המטפל או פרקליט המחוז, "רק בהתקיים נסיבות מיוחדות שבהן אין זה ראוי למדינה לטעון או לעמוד על טענת התיישנות". וכך נקבע לעניין זה על ידי בית המשפט העליון בע"א שדמות הדרום:
"מושכלות ראשונים הם כי טענות הנתונות לבעל דין בהליך אזרחי מכח חוק ההתיישנות נתונות גם בידי המדינה. סעיף 28 לחוק ההתיישנות קובע:
דין המדינה
'הוראות חוק זה יחולו גם על המדינה'.
בהיות טענת התיישנות טענה מתחום המשפט הדיוני, רשאי בעל דין נתבע לוותר על העלאתה, ולהציל בכך את התביעה מדחייה על הסף, ולאפשר דיון בה לגופה. אולם, אין צריך לומר, כי שאלת הויתור על העלאת טענה דיונית מפי הנתבע, העשויה לייתר הליך שיפוטי כנגדו, נתונה לשיקול דעתו המלא של הנתבע, וויתורו עליה מוחזק כמעשה של חסד, ולא כמעשה של חובה, להוציא מצבים שבהם נסיבותיו המיוחדות של ענין, אפשר ומצדיקות ויתור כאמור מטעמי תום לב דיוני.
עקרונות יסוד אלה חלים על המדינה כבעלת דין, בדומה לכל בעל דין אחר. יתרה מזאת – המדינה, גם במעמדה כבעלת דין בהליך אזרחי, מייצגת את הציבור כולו. בעשותה כן, עליה לראות לנגד עיניה את האינטרס הציבורי, ולצורך ענייננו, את האינטרס הציבורי בהשתקפותו בהליך דיוני. מטרות דין ההתיישנות נועדו לא רק לחסום תביעות מושהות המוגשות כנגד פרטים, אלא למנוע דיון בתביעות אלה גם כנגד המדינה, בהינתן הנזק העלול להיגרם לפרט ולכלל מעיסוק בתביעות שעבר זמנן. ואכן, הנזק לציבור העלול להיגרם מויתור על טענת התיישנות כלפי תביעות נגד המדינה שהתיישנו עלול להיות ניכר, ולכן אין להתפלא על נוהל 16.8, שהוצא על ידי פרקליט המדינה, הקובע, ככלל, את חובת המדינה להעלות טענת התיישנות בתביעה ישנה המוגשת נגדה. במיוחד, מציין הנוהל את הצורך בכך כאשר נגרם למדינה נזק ראייתי בשל חלוף הזמן, או כאשר יש לה טיעונים נוספים להגנתה, וכאשר טענת ההתיישנות עשויה להועיל להקטנת הנזק שהמדינה עלולה לחוב בגינו. שיקולים אלה נעוצים כולם בעניינים שבאינטרס הציבור. הויתור על טענת התיישנות על פי הנוהל מוגבל לנסיבות מיוחדות שבהן 'אין זה ראוי למדינה לטעון או לעמוד על טענת התיישנות' (פסקה (ד) לנוהל). סייג אחרון זה מנוסח בכלליות, ולא בכדי. גמישות ניסוחו נועדה להבטיח את התפרשותו על מקרים שונים שבהם חובת ההגינות מצדיקה את בירור התביעה לגופה, בלא חסימתה על הסף בעילת התיישנות, בין היתר תוך התחשבות בעובדה כי היא מוגשת כנגד המדינה כבעלת דין, להבדיל מאשר כנגד פרט." (הדגשות הוספו – א.א.)

משנקבעה על ידי המדינה מדיניות הרי שהיא כפופה לביקורת שיפוטית. הוא הדין בכל הנוגע למדיניות בנוגע לטענת ההתיישנות. אלא שהביקורת השיפוטית הנוגעת להחלטת המדינה לטעון להתיישנות מצומצמת ושמורה למקרים חריגים. וכך נקבע לעניין זה בע"א שדמות הדרום:
"מדיניות המדינה בהעלאת טענות התיישנות בהליכים אזרחיים המתנהלים נגדה היא ענין הכפוף לביקורת שיפוטית, ככל מדיניות רשות הפועלת במסגרת המינהל הציבורי. אולם, כידוע, החלטות השירות המשפטי הציבורי המשקפות את עמדת המדינה בהליכים שיפוטיים הן מסוג ההחלטות שמידת ההתערבות השיפוטית בהן היא מעטה ביותר, ושמורה למצבים חריגים שבהם נפל פגם מהותי קיצוני המצדיק תיקון או שינוי (.........). מתחם ההתערבות השיפוטית צר במיוחד כאשר החלטת הרשות משתקפת בקביעה של דרג מקצועי, כיד מומחיותו, ובמיוחד כשהיא נוגעת למהלך דיוני המקיים זכות שהוענקה למדינה מכח חוק." (הדגשה הוספה – א.א.)

בנסיבות העניין לא שוכנענו כי החלטת המדינה לטעון להתיישנות בתובענות הנוכחיות נגועה בחוסר סבירות קיצוני או בחוסר תום לב. כלל לא הוכח – גם לא לכאורה - שהמדינה, בדומה לדוגמא המוזכרת בהלכת רובינשטיין או לזו שנדונה בעניין עפרה אילן, יצרה - במהלך ניהול ההליך בעניין פלצנר - מצג לפיו בעתיד לא תטען להתיישנות. העובדה כי תובעים פוטנציאליים או העדיפו "לשבת על הגדר" ולהמתין להכרעה אינה מקנה להם חסינות מפני טענת התיישנות. השיקול של חיסכון בהגשת תביעות "מיותרות" יכול היה להפתר בדרך אחרת מזו של "שב ואל תעשה".
איננו סבורים כי העובדה שהמדינה לא טענה להתיישנות בעניין פלצנר מקימה כלפיה מניעות מלטעון בעתיד להתיישנות. ראשית, אין לתובע פוטנציאלי זכות קנויה לכך שהמדינה לא תאחז כלפיו במלוא הכלים המשפטיים המופקדים בידיה כנאמן הציבור; שנית, אין לתובע פוטנציאלי זכות קנויה לכך שמדיניותה של המדינה לא תשתנה; שלישית, ככל שעסקינן בהסתמכות – והסתמכות עשויה להקים מניעות כאמור – הרי שעל הטוען להסתמכות להוכיח אותה. לא להיפך – קרי, לא על המדינה להוכיח כי לא היתה הסתמכות. כך למשל, מוקשה לקבוע כי תובע 28 בתיק משולם – ד"ר פנחס לבנת שסיים את עבודתו במדינה ביום 30.4.1990, או תובע 17 בתיק ברומברג – ד"ר חיים מתיאס שסיים את עבודתו במדינה ביום 1.7.1991, הסתמכו על הליך משפטי שנפתח למעלה מעשור לאחר שסיימו את עבודתם. יחד זאת, משלא הובאו ראיות בהליך איננו קובעים מסמרות בשאלת ההסתמכות של תובע זה או אחר ועל משמעותה.
זאת ועוד, בשים לב למועד גיבוש העילה כפי שנפסקה על ידנו – מועד הפרישה מהעבודה, כלל לא חלה התיישנות בתיק פלצנר. שכן, שלושה מהתובעים שם היו עובדים פעילים והשלושה הנותרים הגמלאים שבין מועד פרישתם ובין מועד הגשת התובענה לא חלפו 7 שנים. רוצה לאמר, שבעוד שבתיק פלצנר ההתיישנות יחידה שהיתה רלוונטית היא האופן בו מתייחסים לימי מחלה בגין תקופות שבתון שקדמו לשבע השנים שלפני התובענה (בהנחה שהיו תקופות שכאלה). בענייננו, ההתיישנות שונה והיא נוגעת לאפשרות של מי שסיים את עבודתו בשרות המדינה מעל שבע שנים שקדמו לתביעתו.
לבסוף נוסיף שמקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי לפיה אין ב"נזק הראייתי" שנגרם, כטענת המדינה, כתוצאה מכך שהמדינה לא הנהיגה חובת דווח של ניצול ימי מחלה במהלך השבתון כדי להצדיק את דחיית התביעות. נזק זה לא נוצר באשמת העובדים ובכל מקרה, קיימים פתרונות מידתיים יותר כדי להתגבר על החוסר במידע, כגון: קבלת תצהיר של העובדים לגבי ניצול ימי מחלה, קבלת רישומי קופת חולים (בהנחה שמי שחלה נזקק לטיפול רפואי) או יישום של הוראת סעיף 33.278 (ב) לתקשי"ר שנועד למקרים בהם מסיבות שונות ובמשך תקופה מסויימת לא קיימים רישומים של ניצול ימי מחלה. אולם מהאמור, אין משתמע כי המדינה לא היתה רשאית לטעון להתיישנות. חלוף הזמן יצר קושי ראייתי. לפיכך ולו רק בעטיו, לא מצאנו חוסר סבירות או חוסר תום לב בהעלאת טענת ההתיישנות על ידי המדינה.
לאור המקובץ, לא היה מקום לדחות את טענת ההתיישנות שהעלתה המדינה מטעמים של חוסר סבירות או חוסר תום לב.
סיכום ביניים
המדינה לא היתה מנועה מלטעון להתיישנות בתיק משולם, בתיק ברומברג ובבקשת הצד (בהתייחס לגמלאים שפרשו מעבודתם במדינה לפני יום 13.12.03, ואינם נמנים על התובעים).
סיכום סוגיית ההתיישנות
לאור המקובץ ובשים לב לטענה בדבר חלות סעיפים 8 ו- 9 לחוק ההתיישנות ולכך ששאלת ההסתמכות של תובע זה או אחר לא התבררה, עולה כי יש להמשיך ולברר את סוגיית ההתיישנות לגבי התובעים הבאים: 13 מהתובעים בתיק משולם (כמפורט בה"ש 9) ו- 9 מהתובעים בתיק ברומברג (כמפורט בה"ש 14). עניינם של תובעים אלה יוחזר לבית הדין האזורי, על מנת שישלים את בירור הסוגייה.
הוצאות המשפט
ככלל אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות משפט על ידי הערכאה הדיונית. בשים לב לכך שערעור המדינה מתקבל לגבי חלק מהתובעים – אלה שעניינם מוחזר לבית הדין האזורי כמפורט בסעיף 79 לעיל – וכפועל יוצא מבוטל חיובה לשלם להם הוצאות משפט, לא מצאנו הצדקה לחרוג מהכלל שאין להתערב פסיקת ההוצאות על ידי הערכאה הדיונית בהתייחס ליתר התובעים. יחד עם זאת, בבואנו לפסוק את הוצאות הערעור – נביא בחשבון את שיעור ההוצאות הגבוה שנפסק.
סוף דבר
ערעור המדינה מתקבל בחלקו – בכל הנוגע לדחיית טענת ההתיישנות בנוגע לחלק מהתובעים (כמפורט בסעיף 78 לעיל). בהתאמה מבוטל חיובה של המדינה לשלם לאותם תובעים את הוצאות המשפט שנפסקו על ידי בית הדין האזורי. ערעור המדינה בנוגע ליתר התובעים – נדחה.
ככל שהצדדים עיכבו את פעולתם בהתאם לאמור בסעיף 53 לפסק דינו של בית הדין האזורי – אזי ניתנים להם 120 ממועד קבלת פסק דין זה על מנת לפעול בהתאם.
אשר להוצאות בערעור:
ביחסים שבין המדינה ובין ארגון הסגל אין צו להוצאות בשים לב למדיניות פסיקת הוצאות בסכסוכים קיבוציים.
ביחסים שבין המדינה ובין התובעים שעניינם מוחזר לבית הדין האזורי להמשך בירור – אין צו להוצאות, ואלה יפסקו בסופו של ההליך.
ביחסים שבין המדינה ליתר התובעים לגביהם נדחה ערעור המדינה – אין צו להוצאות וההוצאות שנפסקו בבית הדין האזורי יהיו בגין ההתדיינות בשתי הערכאות.
לבסוף ולא בשולי הדברים, מצאנו לנכון להביע את צערנו על פטירתו בטרם עת של בא כוח ארגון הסגל, עו"ד אשר סלע ז"ל. חובה לנו להביע הערכה לפועלו כאדם וכפרקליט. יהי זכרו ברוך.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ח (26 מרץ 2018) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

יגאל פליטמן,
נשיא, אב"ד

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא

אילן איטח,
שופט

גברת חיה שחר,
נציגת ציבור (עובדים)

מר אמנון גדעון,
נציג ציבור (מעסיקים)