הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 7020-02-20

ניתן ביום 23 יולי 2020

המוסד לביטוח לאומי

המערער

-

יעל ביטון
המשיבה

בפני: השופט ת לאה גליקסמן, השופט ת חני אופק גנדלר, השופט מיכאל שפיצר
נציג ציבור (עובדים), מר ירון לוינזון , נציג ציבור (מעסיקים), מר גדעון צימרמן

בשם המערער – עו"ד דורון ירושלמי
בשם המשיבה – עו"ד ענת רוביו קימלמן

פסק דין

השופט מיכאל שפיצר

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה ירושלים (השופט דניאל גולדברג ונציגי הציבור מר רמי אלקנה ומר דודו זהבי; ב"ל
30095-11-18) אשר קיבל ברוב דעות של נציגי הציבור (להלן – דעת הרוב) כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג (להלן – דעת המיעוט) את תביעת המשיבה למענק שאירים בהתאם להוראות סעיף 255 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק).

רקע עובדתי כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי

המשיבה ילידת 1989.

ביום 2.5.15 הכירה המשיבה את מר ניסן חיוני ז"ל (להלן – המנוח).

בתקופה בה הכירה המשיבה את המנוח, כתובתה הרשומה הייתה בבית הוריה (ברח' החוסן 4, ירושלים). המנוח שכר דירת סטודיו של כ-20 מ"ר באזור מוסררה, ועבד כשכיר בפירמה העוסקת בסחר בניירות ערך.

ביום 23.6.16 פנו המשיבה והמנוח ליועץ זוגי, מר אריאל וידר. המשיבה והמנוח מסרו ליועץ שהם חיים ביחד בזוגיות טובה ויציבה ומעוניינים להינשא כדת משה וישראל. המנוח העלה בעיה הקשורה לכך שהמשיבה עישנה והביע עניין כי בעיה זו תיפתר לפני הנישואים. המשיבה קיבלה על עצמה ללכת לסדנה מתאימה.

בחודש ספטמבר 2016 המשיבה והמנוח התארסו, וביום 29.1.17 נישאו.

סמוך לנישואיהם עברו המשיבה והמנוח לגור בדירה שכורה (ברח' קרן היסוד) שנשכרה על שם המשיבה. במועד זה, העבירה המשיבה את כתובתה הרשומה לרח' קרן היסוד.

למרבה הצער, ביום 2.5.17, במהלך טיסה של בני הזוג לארצות הברית, נפטר המנוח מדום לב והוא בן 32 שנים.

לבני הזוג לא היו ילדים בעת פטירת המנוח. נוכח תקופת הנישואין הקצרה ובהעדר ילדים, המשיבה לא הייתה זכאית למענק שאירים מכוח קשר הנישואין בינה לבין המנוח, ועל כן נבחן מעמדה בתקופה הקודמת לנישואין, כידועה בציבור.

ביום 3.9.17 הגישה המשיבה תביעה למענק שאירים מהמוסד ובה ציינה שהייתה בת זוגו של המנוח מיום 1.4.15. (בתצהירה, העידה המשיבה כי בטעות ציינה מועד זה בטופס התביעה).

ביום 13.11.17 דחה המוסד את תביעת המשיבה מהטעם כי לא התקיימו המבחנים שנקבעו בפסיקה להגדרתה כ"ידועה בציבור" בנוגע לתקופה שקדמה לנישואיה, וזאת בשים לב לעובדות אלה:
לא הוכחו קיומם של מגורים משותפים וקיומו של משק בית משותף.
היעדר יחסים כלכליים בין המשיבה לבין המנוח המתאפיינים בניהול משק בית משותף וניהול תקציבי של יחידה משפחתית כגוף כלכלי.
אין נכסים וחשבון בנק משותף.
אין הסכם לחיים משותפים או הסכם ממון.
אין ביטוחים כמוטבים האחד של השני.
בחלק "הצהרות עדים" בטופס "שאלון מפורט לידועים בציבור" שהוגש על ידי המשיבה למערער ביום 24.10.2017 נמסרו הצהרותיהם של מר אילן וידר וגב' מיכל אלדר על היכרותם את בני הזוג. מר וידר כותב "ניסן היה גר במרכז העיר ויעל היתה מבלה אצלו המון", וגב' אלדר הצהירה "ידוע לי כי ניסן התגורר במוסררה ויעל שהתה אצלו הרבה בתקופה זו". נציין כי בהצהרותיהם של השניים, אין אזכור למגורים משותפים.

פסק דינו של בית הדין האזורי

המחלוקת בה נדרש בית הדין האזורי להכריע היא בשאלה האם המשיבה עונה על הגדרת "אלמנה" כמשמעותה בהוראת סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי אשר לשונה:

"אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא -
(1)   מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;
(2) ....

במועד פטירתו של המנוח היו בני הזוג היו נשואים פחות משנה – ועל כן יש לבחון האם בתקופה שתחילתה שנה לפני פטירת המנוח ועד לנישואיהם הייתה המשיבה "ידועה בציבור כאשתו (של המנוח) והיא גרה עמו", בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי אשר לשונה:

"אשתו" – לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו;

כאמור לעיל, תביעת המשיבה התקבלה ברוב דעות. נסקור להלן את שתי הדעות ותחילה נפרט את דעת המיעוט.

לדעת המיעוט, המשיבה אינה עונה על הגדרת "אלמנה" כמשמעותה בהוראות סעיפים 1 ו-238 לחוק הביטוח הלאומי, שכן המשיבה לא הוכיחה שבינה לבין המנוח התקיימו יחסים של "ידועים בציבור" בתקופה שבין חודש מאי 2016 עד למועד נישואיהם בחודש ינואר 2017, ואשר כללו מגורים משותפים, כנדרש על פי ה"מבחן הכפול" שנקבע בפסיקה: הראשון הוא "המבחן הסובייקטיבי", לפיו על בני הזוג לקיים חיי משפחה, כלומר, מערכת יחסים אינטימית רגשית, ואשר מעידה על קשירת גורל. השני הוא "המבחן האובייקטיבי", לפיו הצדדים מנהלים משק בית משותף כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים.

דעת המיעוט ביססה את קביעותיה בנימוקים הבאים:
יש לתת משקל מיוחד לאופן שבו תיארו העדים את אופי הימצאותה של המשיבה בדירת המנוח והוא כ"בילוי" או "שהייה", ולא כמגורים משותפים על דרך קבע. לכך יש להוסיף את הסתירה לעניין המגורים המשותפים בדירת המנוח בין עדות המשיבה ועדות אחיו של המנוח, מר בועז חיוני (להלן – חיוני). המשיבה העידה כי עברה לגור עם המנוח כשבוע לאחר ההיכרות עמו, ולכל היותר, לאחר כחודשיים ימים. לעומת זאת, העיד אחי המנוח כי המשיבה לנה עם המנוח לעיתים, אך לא גרה עמו לפני נישואיהם. תצהירו של שוער הבניין קוואסמה, נסתר במהלך עדותו. מכאן שלכל היותר, יש לקבוע כי המשיבה לנה אצל המנוח לעיתים, כחלק מהקשר הזוגי ביניהם.
מכתבו של המטפל הזוגי אינו מבסס ממצא עובדתי של מגורים משותפים.
יש לתת משקל לעובדה שהמשיבה לא העבירה את כתובתה הרשומה לכתובת דירתו השכורה של המנוח. בכך, יש ביטוי חיצוני כלפי כולי עלמא לגבי כתובת מגוריה וכן ביטוי ליחסה הפנימי באשר לדירה השכורה של המנוח.
בחירת המשיבה שלא להעיד את אמה, על אף שנכחה באולם הדיונים, פועלת לחובתה.

לכך הוסיפה דעת המיעוט כי אף אם הנחת המוצא תהיה כדעת הרוב לפיה המשיבה "גרה עם" המנוח מיום 1.5.16 ועד לנישואיהם, הרי שמכלול הראיות אינו תומך במסקנה לפיה ניהלו משק בית משותף כפועל יוצא טבעי של חיי משפחה שהם ניהלו:
למשיבה לא היה חשבון בנק משותף עם המנוח.
המנוח בלבד היה צד לחוזה השכירות של הדירה בה התגורר.
המשיבה לא זכרה את שם בעל הנכס ממנו שכר המנוח את דירתו.
המשיבה לא הייתה מוטבת של המנוח בכל פוליסת ביטוח או קופת גמל.
אמנם יחסי המנוח והמשיבה כללו מרכיב של תמיכה כלכלית מסוימת של המנוח במשיבה – סטודנטית צעירה, להבדיל מהמנוח שהיה מבוגר ממנה ועבד לפרנסתו, אך אין בכך כדי לבסס מסקנה כי ניהלו משק בית משותף כפועל יוצא מחיי משפחה. לדברי המשיבה, המנוח היה "מאוד עוצמתי וחזק" והיא לא "נכנסה לקישקע" בעניינים של הוצאות המגורים.
בכל הנוגע להעברה בסכום של 3,150 ₪ מיום 1.2.16 שביצעה המשיבה מחשבונה לחשבון המנוח לשם החזר עלות רכישת ביטוח לרכבה, נקבע כי הדבר מעיד דווקא על היעדר שיתוף בניהול משק הבית המשותף.
יש קושי לתת משקל לעדות המשיבה כי בחלוקת התפקידים המוסכמת בינה לבין המנוח בדבר תרומתם ל"משק הבית המשותף", ערכה המשיבה קניות לבית – טענה שלא הוכחה על ידה, וכי היה לה תפקיד ב"אירוח חברים" – בעניין זה, התקבלה עדותו של אחי המנוח, לפיה המנוח והמשיבה לא נהגו לארח חברים בשל גודל הדירה אותה שכר המנוח.
המשיבה הגישה למוסד "שאלון מפורט לידועים בציבור" (להלן – השאלון; שאלון ידועים בציבור), עליו השיבה כך:
לשאלה "ממתי אתם חיים ביחד ומוכרים כבני זוג", השיבה "-05", ללא אזכור שנה.
לשאלה מהי "כתובת המגורים המשותפת", השיבה, דירה ברחוב "קרן היסוד 29/ב" החל מיום 29.1.17.
לשאלה "מי נושא בהוצאות ניהול משק הבית בכתובת המגורים המשותפת?", השיבה: "ניסן בעלי ז"ל שילם את כל התשלומים".
לשאלה "כיצד באה לידי ביטוי מערכת היחסים ביניהם בכל הנוגע לניהול משק בית, יחסי ממון, חיי משפחה", השיבה המשיבה: "ניסן ניהל ושילם הכל במשך השנתיים שהיינו יחד. מסעדות, לימודים שלי, דלק, נסיעות, מתנות לאירועים קניות לבית. למעשה חיינו יחד בדירה שהיה מתגורר במוסררה".

נביא להלן את חוות דעת הרוב במלואה: "אנו סבורים שיש לקבל את תביעת התובעת למענק שאירים. לטעמנו, התובעת ניהלה עם בעלה המנוח ניסן חיוני ז"ל חיי שיתוף שכללו ניהול משק בית משותף לפחות שנה לפני פטירת המנוח.

אנו סבורים שעדותה של התובעת הייתה כנה והיא תיארה חיים משותפים בתוך כוונה להגיע לנישואין. ראיה לכך היא פניית בני הזוג ליועץ נישואין בחודש יוני 2016. פנייה זו מצביעה על כוונה משמעותית לבוא בברית נישואים מתוך רגש של מחויבות הדדית לפתור בעיות שעומדות בדרך למטרה זו.

אנו סבורים שתצהירו של השוער מר קוואסמה, שהינו נטול כל אינטרס, תומכת בגרסת התובעת כי צדדי ג' ראו אותם כבני זוג נשואים.

מר אילן אילוז, שהינו אמן צורף שאף הוא נטול אינטרס, העיד על היכרותו המוקדמת של בני הזוג שאותם הוא ראה כזוג אוהבים.

גב' מיכל אלדר העידה שהיא הכירה את בני הזוג כזוג לכל דבר שמנהל חיים משותפים אשר עתידים להינשא, ואכן נישאו.

על פי עדות התובעת התרשמנו שהיא נותרה לבד במערכה מול הרשויות בשל יחס עוין של משפחת המנוח כלפיה ולכן אנו סבורים שאין לתת משקל לעדותו של מר בועז חיוני.

אנו סבורים שנימוקי התנגדות הנתבע לתביעה הם טכניים בעיקרם ומבוססים על תפיסה צרה של מטרת החוק. אנו סבורים שלא היה מקום לניסיון לטעון לחוסר מהימנות של התובעת בסיכומי הנתבע."

טענות הצדדים בערעור

טענות המוסד

דין הערעור להתקבל מהנימוקים שהובאו בחוות דעת המיעוט המבוססת על ראיות ומעוגנת משפטית, להבדיל מפסק דינם של נציגי הציבור המנומק בקצרה ונדמה שניתן על בסיס רגש.

המשיבה אינה זכאית לקצבת שאירים, משאינה עונה על הגדרת "אלמנה" כמשמעותה בהוראות סעיפים 1 ו-238 לחוק הביטוח הלאומי, ומשלא הוכיחה שבינה לבין המנוח התקיימו יחסים של "ידועים בציבור" בתקופה החלה מחודש מאי 2016 עד למועד נישואיהם, ואשר כללו מגורים משותפים, כנדרש על פי ה"מבחן הכפול" הפסיקתי.

שגתה דעת הרוב עת ביססה את נימוקיה על המבחן הסובייקטיבי בלבד, וגם יישומו שגוי. לא הובאו ראיות מהן ניתן ללמוד על המועד שבו התגבשה "המחויבות הרגשית הערכית" ו"קשירת הגורל" בין המשיבה למנוח.
המשיבה, בעדותה, לא ידעה לומר מהו המועד ממנו התחילה להתגורר עם המנוח כבני זוג. לא ניתן לראות במועד בו הכירה המשיבה את המנוח או במועד קודם לכך, 1.4.15 (שציינה המשיבה ב"שאלון הידועים לציבור" ובמכתב ששלחה במסגרת תביעתה), כמועד בו נקשר גורלם.
יתרה מזו, שגויה הסתמכות דעת הרוב על פניית בני הזוג ליועץ נישואין בחודש יוני 2016 כראיה "המצביעה על כוונה משמעותית לבוא בברית הנישואין...", הואיל ואם ראו במועד הפנייה כמועד שבו התגבשה המחויבות, הרי שפנייה זו נעשתה פחות משנה ממועד פטירתו של המנוח.

טעתה דעת הרוב בהתעלמה מכך שלא מתקיים המבחן האובייקטיבי, שכן מהעדויות (ולמשל מפי הגב' אדלר, "ניסן התגורר במוסררה ויעל שהתה אצלו הרבה בתקופה הזו. הם היו חברים מאוד קרובים. זאת הייתה זוגיות של הרבה אהבה וקרבה, היה שם משהו מיוחד...") לא ניתן ללמוד על קיומה של מערכת יחסים של "ידועים בציבור" המורכבת משני תנאים הכרחיים: ניהול משק בית משותף ומגורים משותפים.

יש לקבל את דעת המיעוט ולפיה הצהרות העדים ב"שאלון הידועים לציבור" (הגב' אלדר – "המנוח גר במרכז העיר ויעל שהתה אצלו הרבה בתקופה זו" ומר אילוז – "יעל הייתה מבלה אצלו הרבה") מביאות למסקנה שהמשיבה לא התגוררה עם המנוח בשיתוף ודרך קבע, אלא לכל היותר שהתה ובילתה עמו הרבה.
לכך מוסיף המערער כי המנוח בלבד היה צד לחוזה השכירות של הדירה בה התגורר, והעובדה כי המשיבה לא זכרה את שמו של בעל הדירה מעידה כי לא התגוררה שם דרך קבע.

העובדה כי המשיבה והמנוח פנו ליועץ זוגי מעידה דווקא על הספקות שהיו לבני הזוג באשר לרצונם לקשור את גורלם יחדיו וממילא כאמור לעיל, הפנייה ליועץ הזוגי נעשתה ביום 23.6.16, דהיינו פחות משנה ממועד פטירתו של המנוח. בני הזוג התארסו בחודש ספטמבר 2016, אף זאת פחות משנה ממועד פטירתו של המנוח.

שגתה דעת הרוב, שעה שלא נתנה משקל כלשהו לעדותו המפורטת והאמינה של אחיו של המנוח הנוגעת למערכת היחסים בין המשיבה למנוח, לרבות תקופה מסוימת של פרידה, ושלא כללה מגורים משותפים עמו.

הצדק עם דעת המיעוט שקבעה כי המשיבה לא הוכיחה שניהלה עם המנוח משק בית משותף. לא ניתן לראות בתקופה הרלבנטית שקדמה לנישואים שיתוף משמעותי במשאבים ובהכנסות או נשיאה משותפת בנטל ההוצאות בין המשיבה למנוח, שכן כל הוצאות הבית, לרבות שכר הדירה והקניות לבית שולמו על ידי המנוח.

טענות המשיבה

המשיבה סבורה שהוכיחה שיש לראות בה "ידועה בציבור" של המנוח בתקופה הרלבנטית ואף זמן רב לפני נישואיהם. עדות המשיבה נמצאה כנה והיא תיארה חיים משותפים עם המנוח, עם כוונה משמעותית לבוא בברית הנישואים מתוך רגש של מחויבות הדדית לפתור בעיות העומדות בדרך למטרה זו, ולראיה הפנייה ליועץ נישואים. המשיבה ניהלה חיי שיתוף עם המנוח שכללו ניהול משק בית משותף לפחות שנה עובר לפטירתו. אלה נקבעו בדעת הרוב, ולאור התרשמותה מהעדויות שתמכו בגרסתה, לרבות עדויותיהם של עדים שהובאו מטעם המוסד.

אין לתת משקל לעדותו של חיוני, אחיו של המנוח וזאת על רקע היחס העוין של משפחת המנוח כלפיה, אשר הותיר אותה לבדה מול הרשויות. עדותו של חיוני הייתה מגמתית, וכך גם התרשמו נציגי הציבור.

אין מקום להתערבות בהכרעתם של נציגי הציבור, שהם למעשה ה"ציבור" בהתגלמותו, בכל הנוגע למעמדה של המשיבה כ"ידועה בציבור".

אין מקום להתערבות בערעור הסב סביב קביעות עובדתיות, המושתתות על מהימנות העדים והראיות, כפי שהתרשמה מהם באופן ישיר הערכאה הדיונית. עדות המשיבה נמצאה קוהרנטית ולא נסתרה ואף נקבע בחוות דעתם של נציגי הציבור כי לא היה מקום לטענת המוסד בסיכומיו לחוסר במהימנותה.

על אף שלא נוהל חשבון בנק משותף, עולה מחומר הראיות שהמנוח תמך כלכלית במשיבה והעביר לה סכומים בגובה של כ-1,000-2,000 ₪ מדי חודש, לפי תדפיס עובר ושב שהגישה המשיבה מטעמה.

עמדת דעת המיעוט שמרנית ומתעלמת מהפרשנות התכליתית והליברלית של הוראות החוק שנועדו להעניק רשת ביטחון סוציאלית למשיבה שהתאלמנה, ומהריכוך הקיים בפסיקה לעניין הדרישה לסימטריה במימון הוצאות משק הבית. על כן, בצדק ציינה דעת הרוב כי חבריה "סבורים שנימוקי התנגדות הנתבע לתביעה הם טכניים בעיקרם ומבוססים על תפיסה צרה של מטרת החוק".

באשר לטענות המוסד, השיבה המשיבה כך:
לעניין הדרישה לדיוק המועד ל"גיבוש המחויבות הרגשית" – עדות המשיבה הולמת את לוח הזמנים. המשיבה העידה שמערכת היחסים שלה עם המנוח היה "אמורפי" ו"אינטנסיבי", ושהמנוח פרנס אותה במשך שנתיים עמו חיה כבת זוגו.
לעניין היועץ הזוגי – משבחר המערער שלא להעיד את היועץ הזוגי, החלטתו פועלת לחובתו. על כן, אין מקום לטענות המוסד כנגד עדות זו, שהיא למעשה מעין חוות דעת מקצועית על קשר זוגי.
לעניין עדות חיוני – הצדק עם דעת הרוב כי אין משקל לעדותו, משהייתה מונעת מאינטרס, שכן כל רצונו היה להתנגח במשיבה על רקע הסכסוך המשפחתי במסגרת תביעה נזיקית נגד חברת התעופה.
לעניין המגורים המשותפים – המשיבה העידה כי התגוררה עם המנוח ולא נשאה בעלויות שכר הדירה, זאת בהיעדר יכולת כלכלית. לכך הוסיפה המשיבה כי שינוי הכתובת נעשה לאחר הנישואים מסיבה טכנית ושולית.
לעניין מימון המשק והוצאות הבית – המשיבה העידה על הפער הכלכלי בינה לבין המנוח, הנובע, בין היתר, מכך שהייתה סטודנטית והמנוח היה מבוגר ממנה, עבד והרוויח סכומים משמעותיים. בין בני הזוג הייתה הבנה לגבי חלוקת הנטל, כך שהמשיבה ערכה קניות לבית ובישלה, והייתה אחראית לאירוח חברי הזוג. עדות המשיבה שיקפה תפיסת עולם וסגנון ההולם את הרקע הדתי ממנו הגיעה, וכך גם התרשמו נציגי הציבור.
ההליכים בערעור

המוסד הגיש בקשה לעיכוב ביצוע, ובהחלטה מיום 13.3.2020 מפי חברתי השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, נקבע כי בהתאם להסכמת המשיבה, יעוכב ביצועו של פסק הדין עד למועד הדיון בפני המותב.

ביום 20.4.2020 הגיש המוסד בקשה להוספת ראיה, תביעותיה של המשיבה לדמי אבטלה מיום 19.7.15, לגמלת הבטחת הכנסה מיום 3.7.16 ולדמי פגיעה מיום 6.12.16 (חודש עובר לנישואים), בהן הצהירה המשיבה על מצבה המשפחתי כ"גרושה" ועל מקום מגוריהם של הוריה כמקום מגוריה שלה. בתביעתה לגמלת הבטחת הכנסה, הצהירה המשיבה שהיא לא חיה עם חבר לחיים או עם בן זוג, ושאין לה בן זוג אחר או נוסף.

לטענת המוסד, יש מקום להיעתר לבקשתו להוסיף ראיות חיוניות אלה, הואיל ומדובר בתביעות אותנטיות שהוגשו בזמן אמת, אשר יש בהן כדי ללמד בצורה הברורה ביותר על מעמדה המשפחתי של המשיבה, כפי שראתה לנכון באותה תקופה וכפי שסברה היא בעצמה. לכך הוסיף המוסד שאמנם בקשה זו הוגשה בשלב הסיכומים, אולם לאור העובדה שתביעות אלו לא התגלו במועד, אין בכך כדי להעיד על חוסר שקידה ראויה מצדו.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה בתגובתה כי:
דין הבקשה להידחות על הסף משלא צורף לה תצהיר לתמיכה בעובדות הכלולות בה כנדרש על פי דין, לרבות מתן הסבר לעיתוי הגשתה בשלב הסיכומים ובפני ערכאת ערעור.
אין להתיר הגשת ראיות אלה כשניתן היה להגישן לפני הערכאה הדיונית, לו היה פועל המוסד בשקידה סבירה, וממילא גם אם תתאפשר הגשתן, אין בכך כדי לשנות את תוצאת פסק דינו של בית הדין קמא.
המשיבה לא הייתה מודעת לכך שהייתה צריכה לציין את היותה "ידועה בציבור" בשאלון ארוך ורווי פרטים. המשיבה העידה כי אינה בקיאה בסטטוס זה, שכן באותה תקופה הייתה בסטטוס גרושה, על פי רישומי משרד הפנים, וכך הגדירה עצמה.

בדיון בערעור בפני המותב, לרבות בבקשת המוסד להוספת ראיה, הצדדים שבו למעשה על טענותיהם והוסיפו לטעון כפי שיפורט להלן.

ב"כ המשיבה טענה כי חשוב להבין את הרקע ממנו הגיעה המשיבה – דתי, גרושה, ויחסיה עם המנוח, אשר ממילא אופיינו כא-סימטריים בשל הפערים ביניהם, הינם בבחינת זוגיות שנייה עבורה – צעד שלא הייתה נוקטת בו, אלמלא הייתה בטוחה שהיא מעוניינת לחיות עמו לאחר שהתגרשה.

ב"כ המשיבה הוסיפה כי משפחת המנוח "התחשבנה" עמה. המשיבה מימנה את הוצאות הקבורה והלוויה של המנוח, ומשפחתו אמרה לה שתבדוק את זכאותה לכך מול המוסד. המשיבה לא הביאה עדים ממשפחתו של המנוח, כי נתגלע סכסוך ביניהם עקב תביעה נזיקית נגד חברת התעופה. על רקע זה וימים בודדים טרם הדיון בהליך קמא, בחר המוסד להעיד את אחיו של המנוח, חיוני.

ב"כ המשיבה עמדה על כך שתביעת המשיבה עניינה במענק שאירים ולא בקצבה, וככל שערעור המוסד יתקבל, תפקידם של נציגי הציבור יתרוקן מתוכן.

ב"כ המוסד טען כי נציגי הציבור התרשמו שהמשיבה והמנוח היו "זוג אוהבים", אך זו לא ההגדרה של "ידועים בציבור". באשר להערותיה של ב"כ המשיבה על הסכסוך בין המשיבה לבין משפחתו של המנוח לאחר פטירתו השיב ב"כ המערער כי אינן רלבנטיות. ב"כ המוסד לא ידע לומר על מידת הסכסוך המשפחתי, אך עמד על כך שלהבדיל מיתר העדויות, עדותו של חיוני הייתה אותנטית ולפי ראות עיניו, שכן חיוני לא התכחש לכך שהמשיבה והמנוח היו זוג אוהבים, למרות שלא הייתה אהודה עליו.
במענה לכך, השיבה ב"כ המשיבה שעדותו של חיוני מגמתית, ומנוגדת ליתר העדים שנשמעו, הואיל וגרסתו לפיה המשיבה לא גרה עם המנוח אפילו יום אחד לפני הנישואים קיצונית ובלתי סבירה.

באשר לבקשה להוספת ראיה, שב ב"כ המוסד על טענותיו והוסיף שהמשיבה בתביעתה לגמלת הבטחת הכנסה מהמוסד היא זו שצריכה להוכיח את מעמדה, ולכך הוסיף את העובדה שמדובר בכספים המשולמים על ידי הציבור. ב"כ המוסד סבר שנימוקי פסק דינו של השופט גולדברג תומכים בטענתו זו. מנגד, טענה ב"כ המשיבה כי יש לדחות את הבקשה מעצם אופן הגשתה יחד עם הראיה עצמה, צעד פסול שנקט בו המוסד על מנת להשפיע באמצעותה.

דיון והכרעה

בראשית הדברים, נסיר מדרכנו את בקשת המוסד לצירוף ראיות חדשות שהוגשה בשלב הסיכומים. לבד מהאיחור המשמעותי במועד הגשת הבקשה, הרי שהראיות היו בידי המוסד כארגון, ולכן לא הופרכה ההנחה כי בשקידה סבירה ניתן היה להשיגן. בנוסף, הראיות צורפו לבקשה שלא במעטפה סגורה, כנדרש על פי ההלכה הפסוקה. משילוב הטעמים דין הבקשה לצירוף הראיות להידחות.

לגופו של עניין. נקדים ונאמר כי מדובר בהתרחשות טרגית שבה במהלך טיסה לירח דבש, של זוג היוצא לחיים חדשים, לקה בעלה המנוח של המשיבה בדום לב, ונפטר. יחד עם זאת, אנו סבורים שאין מנוס מקבלת הערעור.

העקרונות המנחים בשאלת התערבותו של בית דין זה בקביעות עובדתיות של בית הדין קמא נדונו לא אחת. בע"ע 1160-05-11 אלעד כהן – בוריס יעקובוב (6.6.2013) שב בית דין זה, מפי חברתי השופטת לאה גליקסמן וסיכם את ההלכה כדלקמן:

"אכן, הכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדויות והראיות שהיו בפניה, אלא במקרים חריגים [ע"ע 299/03 חנן גרין - מילאון בע"מ, מיום 25.12.2005, בפסקה 4ח' וההפניות שם; ע"ע 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי, מיום 2.8.2007, בפסקה 4, דברי השופטת ארד (כתוארה אז) וההפניות שם]. יחד עם זאת, "כלל אי ההתערבות אינו הרמטי, וברבות השנים נקבעו לו מספר חריגים, שבהתקיימם, כך נקבע, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור" [ע"פ 8146/09 אלי אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011); להלן – עניין אבשלום]. בעניין אבשלום סקר בית המשפט העליון את החריגים לכלל, וקבע כי ערכאת הערעור תתערב בממצאי הערכאה הדיונית, בין היתר, "כאשר הערכאה הדיונית התעלמה לחלוטין מראיות או לא שמה לב לפרטים מהותיים בחומר הראיות"; "כאשר הערכאה הדיונית התעלמה מסתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה או מסתירות בין העדות עליה נסמכה לבין עדויות אחרות";
ו- "כאשר נפלה טעות מהותית או טעות 'בולטת לעין' בהערכת המהימנות". עוד נפסק כי "...במקרים מתאימים רשאי בית המשפט של ערעור להתערב בממצאים, אם מתברר שהערכאה הדיונית התעלמה מראיות שבאו בפניה, או שלא נתנה להן את המשקל הראוי, וכן אם ניתן לקבוע שראיה ששימשה ביסוס לקביעת ממצאים אינה ראויה לאימון מנימוקים מבוררים העולים מחומר הראיות" [ע"א 36/99 יפה נ' עזבון המנוחה חיה גלזר ז"ל, פ"ד נה (3) 272, ע' 277].
וראו גם: ע"פ 37/07 משה פרג נ' מדינת ישראל (10.3.2008)."

במקרה שלפנינו, מדובר במצב שונה שכן בענייננו נחלקו חברי המותב במסקנה שיש להסיק מן הראיות, ובהיבט זה היתרון של הערכאה הדיונית מוגבל, וערכאת הערעור יכולה לבחון את המסקנה שיש להסיק מהתשתית העובדתית, וגם שעסקינן בבחינת המסקנה, נדרשת בחינה במשנה זהירות איזו מהמסקנות עדיפה.

בית המשפט העליון התייחס לאבחנה בין מוסד הנישואין לבין מוסד הידועים בציבור. בעע"ם 4614/05‏‏ מדינת ישראל נ' אבנר אורן (16.3.06) נפסק:

"אכן, 'קיים הבדל מהותי בין מוסד הנישואין כדת וכדין הנערך בתור 'אקט ציבור של המדינה'... לבין מוסד ה'ידועים בציבור', המבוסס בעיקרו על הסכם בין הצדדים בלבד' (פרשת אפרת הנ"ל, בע' 771). "ידועים בציבור, כיחסים דמויי-נישואין, שונים מיחסי נישואין, ראשית לכל, ביסוד הסטטי של הסטטוס. יסוד זה קובע, בדרך כלל, אמת-מידה אובייקטיבית הנסמכת על אקט פורמלי, ומשום כך יש בו חד-משמעיות לגבי מועדי היצירה והסיום" (א' רוזן-צבי, "דיני משפחה", ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג (א' רוזן-צבי עורך, תשנ"ד) 267, 278).

"לעומת זאת, קשר של ידועים בציבור נתפס כמצב עובדתי המוכר לצרכים אלה ואחרים, ואינו מוכר בפסיקה כיחס היוצר סטטוס... בהתאמה, קשר של ידועים בציבור אינו ניתן לזיהוי על פי אקט פורמאלי מכונן, אלא על סמך מבחנים עמומים וגמישים יותר, המחייבים בחינה של מהות הקשר בין בני הזוג.
[...]
הנה כי כן, בעוד קשר של נישואין ניתן לזיהוי בקלות על פי אקט פורמאלי מכונן, זיהויו של קשר של ידועים בציבור מחייב בחינה עובדתית של טיב ונסיבות הקשר, על מנת לקבוע האם מתקיימים תנאי הסף – הגמישים כשלעצמם – בדבר חיים משותפים כבעל ואשה וניהול משק בית משותף".
(ההדגשה שלי – מ.ש.) וכן ראו ע"ע (ארצי) 46205-08-18 סידורובה – מז'ריצר ( 14.07.19).

נציג להלן את דעת הרוב כפי שהובאה בחוות דעתם של חבריה, הסבורים שיש לקבל את תביעת המשיבה למענק שאירים, הואיל והוכח כי המשיבה הייתה "אשתו" של המנוח, וכי ניהלה עמו חיי שיתוף שכללו ניהול משק בית משותף, לפחות שנה לפני פטירת המנוח. להלן נימוקיה:
עדות המשיבה כנה ותיארה חיים משותפים עם כוונה משמעותית לבוא בברית נישואים מתוך רגש של מחויבות הדדית. ראיה לכך היא פניית בני הזוג ליועץ נישואים בחודש יוני לשנת 2016, על מנת לפתור בעיות העומדות בדרך למימוש מטרה זו.
תצהירו של השוער, מר קוואסמה, שהינו נטול אינטרס, התומך בגרסת המשיבה לפיה צדדי ג' ראו אותה ואת המנוח כבני זוג נשואים.
מר אילן אילוז, אמן צורף, שאף הוא נטול אינטרס, העיד על היכרותו המוקדמת של בני הזוג שאותם ראה כזוג אוהבים.
גב' מיכל אלדר העידה שהכירה את בני הזוג כזוג לכל דבר, אשר מנהל חיים משותפים, ואשר עתידים להינשא ואכן נישאו.
אין לתת משקל לעדותו של האח חיוני, הואיל והתקבל הרושם לכך שהמשיבה נותרה לבד במערכה מול הרשויות בשל יחס עוין מצד משפחת המנוח.
נימוקי התנגדות המוסד לתביעה הם טכניים בעיקרם ומבוססים על תפיסה צרה של מטרת החוק. בנוסף, אין לקבל את טענת המוסד בסיכומיו לעניין חוסר מהימנותה של המשיבה.

נבחן את הדברים אחד לאחד:

גרסת המשיבה

מגרסת המשיבה עולות מספר אי בהירויות. ראשית, בטופס התביעה למערער, ציינה המשיבה כי הייתה בת זוגו של המנוח מיום 1.4.2015, שעה שאין חולק שבמועד זה בני הזוג טרם הכירו זה את זו. על מועד זה היא שבה מאוחר יותר, גם בשאלון המפורט לידועים בציבור, וגם במכתב בכתב ידה שצורף אליו ובו כתבה "מצהירה בזאת, כי ניסן חיוני ז"ל (בעלי המנוח) ואני חיינו חיים משותפים מהתאריכים (1-4-15) עד ליום פטירתו 2-7-15". במהלך עדותה התקשתה המשיבה להסביר את פער הזמנים שבין מועד ההיכרות (1.5.2015) למועד אותו כתבה כתחילת היכרותם. גם לשאלות בית הדין (עמ' 8 לפרוטוקול) לא עלה בידי המערערת לתת מענה לסתירה שבין שני המועדים ולניסיונה "לגלגל" על פקידת המוסד אחריות לעניין שלדבריה פקידת המוסד אמרה לה ש"אין משמעות לכך". לכך אוסיף כי שעה שהופנתה לשאלון הידועים בציבור בו ציינה את התאריך 05 ותו לא, ענתה "לא ידעתי להצביע על תאריך מדויק". לכך משנה תוקף שעה שהמשיבה מעידה כי "בלילה הראשון ישנתי אצלו. בשבוע הראשון ישנתי אצלו 5 לילות". מדובר בתאריך משמעותי בחייו של אדם המכיר את בן זוגו. אוסיף, כי אין זה סביר שבני זוג הופכים לידועים בציבור, מרגע הכרותם.

גם באשר למגורים בדירה במוסררה התקשתה המשיבה לספק פרטים כלשהם, שמי שגר באותה דירה אך טבעי שיידע. המשיבה לא ידעה מיהו בעל הדירה ומה היה גובה שכר הדירה.

לכך נוסיף כי שעה שנשאלה אם היא והמנוח היו ישנים בבית הוריה השיבה: "גרתי עם ניסן, אם לא הייתי אצל ניסן הייתי אצל הורי, לא ישנו שם". גם אמירה זו יש בה כדי לפגום בגרסתה למגורים משותפים.
גם העובדה שחרף טענתה למגורים משותפים עם המנוח כמעט מהרגע הראשון, לחופשות בחו"ל נסעו המשיבה והמנוח בנפרד, יש בה להכביד על גרסתה. תשובתה מדוע נהגו כך כי מדובר ב"סיבות אישיות" (עמ' 11 לפרוטוקול) אינה מניחה את הדעת.

כביסוס לטענתה לשיתוף כלכלי, טענה המשיבה בסעיף 8 לתצהירה כי "על אף שלא נוהל חשבון בנק משותף, המנוח היה תומך בי כלכלית ומידי חודש מעביר לי בין 1000-2000 ₪, ומדי פעם גם אני העברתי כספים לחשבונו. מטבע הדברים, קיים קושי להוכיח הדבר היות ומרבית התמיכה ניתנה לי במזומן". בתמיכה לטענתה זו, צירפה המשיבה לתצהירה (נספח ט') 5 דפי חשבון. הראשון מיום 10.12.2015, והאחרון מסתיים ב-11.5.2017. לאורך כל התקופה האמורה, סימנה המבקשת 3 תנועות בחשבון, כתומכות בגרסתה. הראשונה מיום 7.1.2016, העברה מחשבונה לחשבון המנוח בסכום של 3,150 ₪. סכום זה הוסבר כהחזר למנוח "כי הוא רכש משהו עבורי ולא רציתי שזה יבוא על חשבונו". סכום נוסף היה החזר עבור ביטוח רכבה של המשיבה ששולם על ידי המנוח, וסכום של 5,000 ₪, שהועברו על ידיו לחשבונה ביום 2.1.2017, במסגרת ההכנות לחתונה.
לאור העובדה שתנועת הכספים הראשונה בין חשבון המנוח לחשבון המשיבה התרחשה רק ביום 10.12.15, שמדובר במספר מועט ביותר של העברות, ושחלקן מהווה החזרים, שלטעמנו שוללים את טענת השיתוף, הרי שניצני השיתוף הכלכלי מתחילים רק ערב החתונה, שעה שהמנוח העביר לחשבון המשיבה סכום לצורך ההכנות לאירוע.
בשולי השאלון לידועה בציבור, מציינת המשיבה כי היא "יכולה לתת מס' טלפון של דייר או שומר בבניין שהיה מתגורר". בדיעבד, לא נמסר שם של דייר שיכול לצדד בגרסתה, והוגש תצהירו של מר מוחמד קוואסמה העובד כשומר בבניין בו התגורר המנוח. נסקור להלן את עדותו.

גרסת קוואסמה

בתצהירו מפרט העד את מסגרת עבודתו – ששה ימים בשבוע, בעיקר במשמרת בוקר בין השעות 07:00 ל-15:00. לדבריו "אני לא זוכר תאריכים מדויקים אבל במהלך השנים 2015-2016 כשניסן ז"ל היה גר בבניין, הייתי רואה אותו ואת גב' יעל ביטון על בסיס קבוע ויומיומי. השניים נראו לי כזוג נשוי לכל דבר ועניין. אני זוכר שהאוטו שלה כמעט תמיד היה בחניון של הבניין. הם היו יוצאים בבוקר מהבית יחד, באים עם הקניות, ובאותם זמנים, למעשה הייתי בטוח שהם נשואים".
בעדותו בפני בית הדין האזורי, הבהיר העד כי בימי שישי עבד בין השעות 15:00 -23:00.
בעוד שכאמור כתב מר קוואסמה כי היה רואה את בני הזוג "על בסיס קבוע ויומיומי" הרי שבחקירתו הנגדית התקשה לעמוד מאחורי דברים אלו.
שעה שהתבקש להשיב כיצד יתכן שראה את רכבה של המשיבה רוב הזמן בחניון, שעה שמדובר באישה עובדת וסטודנטית, השיב "הייתי רואה אותה בעיקר בשישי ובשבתות. לפעמים היא באה לפני 15:00".
העד הוסיף ונשאל: "באמצע השבוע כל יום ראיתי אותה יוצאת מהבניין ובאה לישון שם. אתה יודע להגיד במאה אחוז. תשובה: "לא. אבל יכול לשאול את השומרים" (עמ' 16 לפרוטוקול).
עינינו הרואות, העד למעשה חזר בו מגרסתו בתצהיר, והסתמכות דעת הרוב על גרסתו, בטעות יסודה.
מאידך, הגרסה העולה מחקירתו הנגדית של מר קוואסמה, עולה בקנה אחד עם דבריהם של מר אילן אילוז וגב' מיכל אלדר.

עדויות אילן אילוז ומיכל אלדר

לכאורה די בתיאורה של גב' אלדר באשר לאופן בו מולא השאלון, כדי להעיב על גרסתה ועל גרסת אילוז ולהצביע על תיאום גירסאות אלא שבעיני לא כך הם פני הדברים ומדובר ברצון כן לסייע למשיבה. להלן דברי אלדר בעמ' 32 לפרוטוקול:

"ש. תארי לי את הסיטואציה שחתמת על החלק הזה.
ת. ישבנו יחד אצל אילן בחנות. ניסחנו ביחד, כתבנו ואני חתמתי.
ש. כתבת את שני הדברים יחד? הסיטואציה הייתה שאת, התובעת ואילן ישבתם וניסחתם את זה יחד?
ת. לא מבינה את השאלה.
ש. תארי לי את הסיטואציה שמילאתם.
ת. ישבנו אצל אילן בחנות, אני, יעל ואילן.
ש. איך ניסחתם את הדברים? יחד?
ת. כן.
ש. מי היה אחראי על הניסוח של הדברים?
ת. דיברנו וכתבנו ביחד.
ש. למה דווקא התובעת בחרה בך ובאילן?
ת. אני חברה מאוד קרובה של אילן. היא בילתה אצלו המון שעות כי זה היה קרוב לדירה עם ניסן שהייתה סוג של גרה אצלו.
ש. מה זה סוג של גרה אצלו?
ת. מסיימים יום עבודה ונפגשים כמעט כל יום. הריהוט של יעל לא עבר מהבית שלה לבית של ניסן כי ההנחה היא שבהמשך שהם יתחתנו הם יעברו לבית משותף אבל בפועל היא בילתה שם כל היום.
ש. איפה היא גרה?
ת. בתעודת זהות היא הייתה רשומה בבית של ההורים אבל בפועל גרים יחד. זוגיות רגילה ונורמלית לכל דבר, מסיימים יום עבודה ובאים לבית.
ש. כתבת שניסן כידוע לי היה גר במוסררה ויעל שהתה אצלו הרבה. מה זה הרבה?
ת. כל יום.
ש. למה לא כתבת כך?
ת. אם הייתי כותבת כל יום, היית שואלת למה לא הרבה.
ש. למה לא כתבת שהיא גרה שם?
ת. שאני מכירה עכשיו בן זוג אני לא מעבירה עכשיו את הכתובת שלי אליו".
מאידך, בתשובה לשאלה נוספת השיבה העדה "אני יודעת בוודאות שהיא ישנה שם, אנחנו חברות. היו ימים שהיא ישנה אצל ההורים אני לא יכולה להישבע".
לכך אוסיף שהטופס עצמו מולא בכתב ידה של המשיבה, והעדים רק חתמו במקום המיועד לכך.

גם פעילות משותפת זו לא הניבה את המילים "מגורים משותפים" או נוסח דומה כלשהו, שזכרן לא בא בשאלון. וידר כותב כי "ניסן היה גר במרכז העיר ויעל הייתה מבלה אצלו המון", ואלדר כותבת "ידוע לי כי ניסן התגורר במוסררה ויעל שהתה אצלו הרבה בתקופה זו". כפי שיפורט להלן, יש להעדיף את גירסתה של אלדר בשאלון על פני עדותה.

ראוי להדגיש, כי דווקא רישום זה בשאלון, אינו מצביע על קנוניה או תיאום גירסאות, אלא שיקוף בתום לב ובשיח רעים של המציאות לאשורה כפי שהמבקשת וחבריה ראו והעלו על הכתב, ויש לשבח את רצונם לעמוד לימינה של המבקשת בתקופה הקשה שחוותה.

בעדותו של מר אילוז לא היה כדי לתרום מידע רלבנטי כלשהו להבהרת התמונה העובדתית, והמידע שהיה בפיו, מקורו בעובדה שבני הזוג נהגו לבקר בחנותו ותו לא (עמ' 31 לפרוטוקול).

נציין שגם תצהירו של מר אריאל וידר, יועץ זוגי, ולפיו "השניים מסרו כי הם חיים ביחד בזוגיות טובה ויציבה ומעוניינים להינשא, כדת משה וישראל..." אין בה כדי לבסס ולו במקצת קיומם של מגורים משותפים.

לטעמנו, יש להעדיף את הגרסה הראשונית של אלדר ושל אילוז בשאלון, המשקפת נאמנה את המציאות ואת מערכת היחסים של זוג שמצא את אהבתו וזו הולכת ונבנית לקראת נישואין ומדרך הטבע הם משתדלים לבלות ככל הניתן זה במחיצת רעותו, אולם מכאן ועד לקיומם של חיים משותפים, רב המרחק.

עדות האח בועז חיוני

אין חולק שבין משפחת המנוח לבין המבקשת התגלע סכסוך, הן בהקשר הכספי, והן בשאלת טקס החליצה אותו מחויבת המבקשת לעבור על מנת שתוכל להינשא פעם נוספת. על כן, יש לבחון את עדותו של אחי המנוח, שהעיד מטעם המוסד, בזהירות יתירה תוך מתן משקל להתרשמות דעת הרוב עד כי "לא ניתן לתת משקל לעדותו" הגם שאמירה זו לא לוותה בהנמקה כלשהי לבד מציון העוינות ששררה בינו לבין המשיבה.
מחקירתו הנגדית של האח עולה ששעה שנעשתה אליו הפנייה מטעם המוסד לבוא ולהעיד, לא היה ברור לו מדוע יש צורך בעדותו, שכן להבנתו די היה בעובדת נישואיה של המשיבה לאחיו המנוח כדי שתהיה זכאית לקצבת שאירים, ורק לאחר שהוסבר לו כי קיימת דרישה למגורים משותפים במשך שנה, הגיע להעיד שלא כך היה. העד הוסיף כי בתקופה הרלבנטית לן רבות בבית אחיו ואף הסביר זאת בכך שהוריו בנו בית באותה עת. כך גם דבריו כי לעיתים אמר לו המנוח שלא לבוא שכן המשיבה תהיה אצלו. גרסתו בשאלת המגורים המשותפים, מתיישבת עם התמונה שעלתה מגרסתם של עדי המשיבה בשאלון, כמוסבר לעיל. וסיכומם של דברים הוא כי לא התקיימה הדרישה שבסעיף 1 לחוק, למגורים משותפים של שנה עובר לפטירה, הנדרש בהתאם לנתוניה של המשיבה (גיל, וללא ילד).

סיכום

הניתוח המשפטי של דעת המיעוט בשאלת קיומם של התנאים הנדרשים להכרה באלמנה מקובלת עלינו. דעת המיעוט סברה כי מחומר הראיות שהיה בפני בית הדין מתבקשת המסקנה שלא היו מגורים משותפים וניהול משק בית משותף, ושיש לדחות את התביעה.

מהמקובץ עולה כי התרשמותה של דעת המיעוט, שהייתה מנומקת ומפורטת יחד עם ראייתנו את הדברים, מביאה לתוצאה שיש לקבל את הערעור, לבטל את חוות דעת הרוב ולהותיר על כנה את חוות דעת המיעוט.

לסיום אביא מדבריו של שופט בית המשפט העליון (בדימוס) רובינשטיין:

""אכן, יתכנו מקרים שבהם מוצבת בהחלת זכאויות, פדות הגורמת עגמת נפש למי שנפל בצדו הלא-זוכה של מתרס הזכאות, אשר הכרח להציבו במקום כלשהו. זהו אותו איזון, בין התכלית הסוציאלית לאילוצים התקציביים..." (בג"צ 1334/11 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה (5.7.2012) (וכן ראו: עב"ל 45581-03-11 המוסד לביטוח לאומי – יעל דנציג (31.5.2016).

ניתן להבין לליבה של המבקשת, שלא די באסון שחוותה, אלא שגם תקופת אכשרה קצרה חצצה בינה לבין זכאותה למענק שאירים, אך זו כאמור קביעת המחוקק.

הגם שהערעור התקבל, בנסיבות העניין, וגם בשל התנהלות המערער בשאלת צירוף הראיות הנוספות, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' אב תש"פ (23 יולי 2020), בהעדר הצדדים וי ישלח אליהם.

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

חני אופק-גנדלר, שופטת

מיכאל שפיצר,
שופט

מר ירון לוינזון,
נציג ציבור (עובדים)

מר גדעון צימרמן,
נציג ציבור (מעסיקים)