הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 60721-12-20

ניתן ביום 11 מאי 2021

המוסד לביטוח לאומי

המערער

-

יהודית חשפאי
המשיבה

בפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופט מיכאל שפיצר
נציג ציבור (עובדים), מר ירון לוינזון, נציג ציבור (מעסיקים), מר אברהם הוכמן

בשם המערער – עו"ד יפה רוטשילד
בשם המשיבה – עו"ד אסף מירזאי

פסק דין

השופט מיכאל שפיצר

במסגרת תביעת תלויים של נפגעי עבודה, שהוגשה על ידי המשיבה, גב' יהודית חשפאי, אלמנתו של המנוח יעקב חשפאי ז"ל (להלן – המנוח) קבע בית הדין האזורי תל אביב (השופטת מיכל נעים דיבנר ונציגי הציבור מר אברהם בן קרת ומר מרדכי מנוביץ; ב"ל 54387-07-18), כי יש לראות בתרגיל חירום שהתקיים ביום 20.4.2016 בשדה התעופה בהרצליה שהמנוח השתתף בו במסגרת עבודתו ככבאי כאירוע חריג.
לפיכך, נקבע שיש למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין התרגיל לאירוע הלב בו לקה המנוח. מנגד, דחה בית הדין האזורי את טענת המשיבה לקיומו של מאמץ פיזי מיוחד שקדם לאירוע הלב.
על החלטה זו הגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן – המערער) בקשת רשות ערעור. בהסכמת הצדדים, ראינו במשיבה כמי שהגישה בקשת רשות ערעור על דחיית הטענה לקיומו של מאמץ פיזי מיוחד. כמו כן, בהסכמת הצדדים בדיון ניתנה רשות ערעור.

רקע עובדתי כעולה מהחלטת בית הדין האזורי

המנוח, יליד 1950, עבד ככבאי במחלקת כיבוי אש של רשות שדות התעופה בשדה התעופה בהרצליה, החל מיום 5.6.1980 ועד לפטירתו.

ביום 20.4.2016 נטל המנוח חלק בתרגיל חירום משולב שהתקיים בשדה התעופה בהרצליה, תרגיל שנועד לדמות התרסקות ושריפה במטוס נוסעים.

בימים 21.4.2016 ו-22.4.2016 עבד המנוח כ-6 שעות בכל יום. ביום 22.4.2016, חגג המנוח את ליל הסדר בביתו עם בני משפחתו וחש ברע.

למחרת היום, 23.4.2016, נסעה משפחתו של המנוח לפיקניק משפחתי ולאחר שחזרו הביתה חש המנוח ברע. למחרת, 24.4.2016, המשיך המנוח לחוש ברע, ולבקשתו הוזמן אמבולנס שפינה אותו לבית החולים, שם הלך למרבה הצער לעולמו בשעות הלילה של אותו יום.

החלטתו של בית הדין האזורי

בית הדין קמא קבע כאמור כי יש לראות בתרגיל החירום אירוע חריג, המצדיק מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי, וזאת מהטעמים הבאים:

מדובר בתרגיל המתבצע אחת לשנתיים והוא חריג באופיו ביחס לתרגילים החודשיים שנערכו בשדה התעופה בהרצליה, בשל העובדה שהוא מבוצע ב"אש חיה" היינו מבעירים כלי רכב, מכבים אותם ומחלצים בובות ממטוס, תוך עבודה עם כלים פניאומטיים, וכן שמדובר בתרגיל אינטנסיבי.

נוכח מחלוקת בין שניים מהעדים, בשאלה האם עטה המנוח במהלך התרגיל ציוד מגן מלא לרבות מערכת נשימה, העדיף בית הדין את עדותו של העד מימרן שמדובר בתרגיל המדמה פעולת אמת, כך שגם אם הכבאים לא נכנסו בפועל לאש הרי ש"הגיונם של דברים מורה כי היו לבושים בביגוד מגן הנדרש במלואו", וכי כבר במהלך התרגיל המנוח התקשה לרוץ.

באשר לשאלת המאמץ החריג קבע בית הדין שהגם ש"מבחינת העבודה הפיסית ייתכן שהתרגיל נשוא התביעה אינו שונה מהותית מתרגילים שגרתיים אחרים, ודאי לנוכח כך שאין חולק שהמנוח לא נדרש לפעילות הפיזית החריגה של חיתוך רכב או כניסה לאש חיה, במהלך התרגיל" הרי שמדובר בתרגיל המתקיים רק אחת לשנתיים, אליו מתכוננים מראש, והוא מתבצע בנוכחות בכירים. מכאן, "שדי בכך כדי לקבוע שמדובר באירוע חריג, גם אם החריגות נובעת מהאווירה סביבו ולאו דווקא מהמאמץ הפיזי שנדרש בו מהמנוח". (ההדגשה שלי - מ.ש.)

טענות המערער

לטענת המוסד לביטוח לאומי יש לקבוע שלא הוכח קיומו של אירוע חריג המצדיק מינוי מומחה רפואי לבדיקת הקשר הסיבתי מנימוקים אלה:

לא הונחה תשתית עובדתית לקיומו של אירוע חריג, שכן, עדותה של המשיבה בבית הדין קמא, לא נתמכה בידי העדים. אלה העידו שהמנוח לא נחשף לאש חיה ולא עסק בחיתוך רכב, אלא ביצע פעולות המבוצעות בשגרה ומכאן שמסקנתו של בית הדין קמא כי התקיים אירוע חריג מנוגדת לחומר הראיות שהיה בפניו.

דחיית טענת המשיבה לפיה מדובר היה במאמץ פיסי מיוחד של המנוח במהלך התרגיל אינה מתיישבת עם המסקנה שמדובר באירוע חריג המחייב מינוי מומחה רפואי.

בית הדין קמא לא התייחס לוותק של המנוח ולניסיונו בעבודה (36 שנים), כמו גם לראיות שאין בהן לתמוך במסקנה כי המנוח היה שרוי בלחץ או התרגשות, לרבות עדותה של המשיבה עצמה, ובית הדין אף לא נימק מדוע נוכחותם של גורמים בכירים, הופכת את התרגיל לאירוע חריג. כך גם לא היתה התייחסות לכך שבמהלך התרגיל לא דווח דבר, המנוח השתתף בו עד תומו והמשיך לעבוד במשמרות גם יומיים אחריו.

באנמנזה ובחומר הרפואי, לא רק שאין אזכור לתרגיל האמור, אלא המנוח מסר אנמנזה ולפיה תחושת העייפות החלה כבר שבועיים לפני חג הפסח. בית הדין אף לא התייחס למצבו של המנוח בליל הסדר ולמטלות הבית הרבות בהן נשא עובר לחג, כפי שהדבר משתקף מעדותן של המשיבה ובתה שייחסו את העייפות ממנה סבל המנוח להכנות המרובות לחג.

גם עדותו של העד אומרדקר שהשתתף עם המנוח בתרגיל והעיד שהמנוח התלונן על עייפות כשבועיים לפני התרגיל, ושבתרגיל עצמו קיבל המנוח "הנחות" בכך שלא נדרש לכבות את השריפה ולא שם מנ"פ (מערכת נשימה פתוחה – מ.ש.) מעידה על כך שלא נדרש מהמנוח מאמץ פיזי חריג בעת ביצוע התרגיל.

טענות המשיבה

לעמדת המשיבה יש לדחות את הבקשה. המשיבה מצדדת בקביעת בית הדין באשר לקיומו של אירוע חריג ומוסיפה את הדברים הבאים:

הטענה שהמנוח לא התרגש לקראת התרגיל היא חסרת בסיס, שכן בבוקרו של היום אמר המנוח לרעייתו כי הוא מתרגש לקראת התרגיל, שכן "מדובר בתרגיל חריג ביותר שהדעת נותנת שיגרום התרגשות ודחק בקרב המשתתפים בו, שכן מדובר בתרגיל חירום משולב אשר דימה התרסקות ושריפה במטוס נוסעים ובו חמישה לכודים...".

התרגיל נערך תחת "עינם הצופה, הפקוחה והבוחנת" של בכירים ונציגים של רשות שדות התעופה.

הדו"ח המסכם של התרגיל אינו אלא דו"ח סתמי וכללי שכלל רק את עיקרי הדברים שריכזה מזכירתו של מנהל שדה התעופה. הוא אינו משקף נכונה את מהלך התרגיל ואינו מאזכר אירועים חריגים כמו העובדה שהמנוח ביקש להפסיק לרוץ שעה שנשא אלונקה ועליה בובה.

העובדה שהמנוח לא פנה לקבל טיפול רפואי לאחר התרגיל אינה רלבנטית שכן המנוח לא היה מודע לכך שלקה בליבו, אלא סבר שמדובר בהתקררות.

באשר לאנמנזה, הרי שלמחרת התרגיל התלונן המנוח בפני חברו דוד אומרדקר על כאבים בחזהו, ובכך יש להעיד בעליל על סמיכות הזמנים שבין התרגיל לאירוע הלב בו לקה המנוח.

גם אילו סבר המנוח שאכן מדובר באוטם בליבו, הרי שגם אז "לא היה מקום לצפות ממנו שיפרט בפני רופאיו את כל השתלשלות הדברים" שכן המנוח הגיע לבית החולים במצב קשה ביותר ואף נפטר במהלך הניסיון להציל את חייו.

מוסיפה המשיבה כי העובדה שהמנוח חש עייפות שבועיים לפני התרגיל היא שאלה המצויה במתחם הרפואי שאליו צריך המומחה הרפואי להתייחס בבואו לבחון את שאלת הקשר הסיבתי.

המטלות והסידורים בהם נשא המנוח לקראת חג הפסח, בשבועיים שקדמו לתרגיל, אינם רלבנטיים ואין בהם כדי לסתור את קיומו של אירוע חריג, שכן המנוח לא סבל מתסמינים כלשהם לפני התרגיל.

תשובת המערער

בתשובתו, שב המוסד לביטוח לאומי על טענותיו ומוסיף את הדברים הבאים:

טענת המשיבה כי עובר לתרגיל מיום 20.4.2016 עבד המנוח ב"עבודה משרדית" אינה נכונה ומנוגדת לראיות שהיו בתיק.

בניגוד לטענת המשיבה כי בשדה התעופה בהרצליה אין אירועי חירום, עדותו של מר אומרדקר סותרת טענה זו.

המנוח התאמן כשאר חבריו, ועל פי עדות איתמר פנחס הצעירים שבהם נושאים בנטל הדברים הקשים יותר ובמהלך התרגיל השתתף בסחיבת אלונקה עליה בובה במשקל 20-3 ק"ג.

המנוח הגיע לעבודה גם למחרת התרגיל והיה בכוננות לאירועים במהלך המשמרת, ומכאן שחש בטוב והיה כשיר להגיב לכל אירוע.

עצם הטענה הכללית שהמנוח התרגש בבוקר התרגיל אין בה כדי לחלוף מעל הרף של אירוע חריג, הגם שלא הוכח שהמנוח התרגש עקב התרגיל או הנוכחים בו, שכן מדובר בכבאי ותיק בעל ותק של 36 שנים.

העובדה שבתרגיל נכחו מנהלים בכירים שצפו בתרגיל אין בה כלשון המערער "כדי להקים יש מאין אירוע חריג באופן סובייקטיבי עבור המנוח..." ולא הוצג בפני בית הדין קמא מה היה חריג עבור המנוח, מה גם שהמשיבה עצמה העידה שהיה מנוסה ולא נכנס ללחץ.

באשר למאמץ פיסי מיוחד, הרי שיש לאמץ את קביעתו של בית הדין האזורי ולפיה הראיות האובייקטיביות אינן מלמדות על מאמץ מיוחד כלשהו.

העדר אזכור של האירוע בזמן אמת בו קיבל המנוח טיפול רפואי, כמו גם חלוף הזמן עד להגשת התביעה מלמד על העדרו של אירוע חריג. כן מציין המערער בתשובתו שהתיעוד הרפואי סותר את גרסת המשיבה שכן המנוח סבל מעייפות כבר שבועיים קודם לכן.

דיון והכרעה

כאמור, בדיון שהתקיים בפני המותב הסכימו הצדדים כי תינתן רשות ערעור, וכן שתידון טענת המשיבה כי במהלך התרגיל נדרש המנוח למאמץ פיסי מיוחד.

לאחר עיון בכלל החומר שבתיק, וטענות הצדדים בפנינו, אנו סבורים שיש לקבל את ערעור המוסד ולדחות את ערעור המשיבה.

בעב"ל (ארצי) 502/09 משה סידה - המוסד לביטוח לאומי (2010), סוכמו הכללים לקביעה בדבר קיומו של אירוע חריג, כדלקמן:

"'על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על התובע להוכיח קרות אירוע חריג בחיי עבודתו בסמוך לפני קרות האוטם. משמעות הדבר:
ראשית - שעל התובע להוכיח קרות מאורע אובייקטיבי בעבודתו. כלומר, מאורע הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום כך שניתן יהיה לקבוע שביום זה וזה בשעה כזאת וכזאת אירע כדבר הזה והזה.
שנית - על התובע להוכיח קרות אירוע חריג לגביו. אירוע חריג כאמור יכול למצוא ביטויו אצלו; או בדחק נפשי בלתי רגיל או במאמץ גופני יוצא דופן...
שלישית - על התובע להוכיח, כי אותו מאורע חיצוני אובייקטיבי בעבודתו גרם לו לדחק הנפשי הבלתי רגיל.
רביעית - משמעות חובת הוכחת האמור הינה, שעל התובע להוכיח ובסבירות העולה על 50% את גירסתו לדחק נפשי בלתי רגיל הנגרם לו בעטיו של מאורע בעבודתו.'"

בעניין כרם (בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי - בית הדין הארצי לעבודה ואח' (25.3. 1999)), הסביר בית המשפט העליון מפי כב' השופטת שטרסברג – כהן מדוע נדרש "אירוע חריג" על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כפגיעה בעבודה:

"דרישת ה"אירוע החריג" ממלאת תפקיד כפול. ראשית, תפקיד ראייתי: כיוון שהפגיעה נוצרת על רקע קונסטיטוציונלי והקשר הסיבתי בינה לבין העבודה אינו ברור, ה"אירוע החריג" מקל על הוכחת הקשר הסיבתי. שנית, תפקיד מהותי: באמצעות ה"אירוע החריג" מתמלאת דרישת ה"תאונה" שבחוק, שהינה תנאי לזכאות בתגמולים."

לאור האמור, עלינו לבחון אם הוכח כי ביום התרגיל חווה המנוח מאמץ פיסי מיוחד או אירוע חריג שגרם לו לדחק נפשי בלתי רגיל.

מאמץ פיסי מיוחד:
באשר לשאלת המאמץ המיוחד, לאחר שניתח את הראיות שהיו בפניו, קבע בית הדין האזורי כי במהלך התרגיל לא נדרש המנוח למאמץ מיוחד. מדובר בקביעה עובדתית ולא מצאנו שיש מקום להתערב בקביעתו זו.

נוסיף, כי בית הדין ביסס קביעתו זו על העובדה שהמנוח נדרש לתרגול שבועי וחודשי לצורך שמירה על כשירות פיזית ומוכנות לטיפול באירועים במהלך כל השנה. בית הדין הדגיש כי "מבחינת העבודה הפיזית ייתכן שהתרגיל נשוא התביעה אינו שונה מהותית מתרגילים שגרתיים אחרים, ודאי לנוכח העובדה שאין חולק שהמנוח לא נדרש לפעילות הפיזית החריגה של חיתוך רכב או כניסה לאש חיה במהלך התרגיל". כזכור, חלקו של המנוח בתרגיל היה השתתפות בנשיאת אלונקה עם בובה במשקל כולל של כ-30 ק"ג למרחק קצר.
יצוין, שהמנוח הגיע ליום התרגיל לאחר שעסק רבות בביתו בהכנות לחג הפסח, ולאחר שסבל מחולשה במשך שבועיים קודם לכן כפי שנרשם מפי המשפחה באנמנזה. העובדה שהתקשה במהלך הריצה עם האלונקה, כפי הנראה בשל המצב שבו הגיע ליום התרגיל, אין בה כדי להביא למסקנה שמדובר במאמץ מיוחד. מכאן, שלא ניתן לקבל את טענת המשיבה לקיומו של מאמץ מיוחד.

אירוע חריג:
כאמור, בית הדין האזורי קבע כי יש לראות בתרגיל אירוע חריג שכן לדבריו:

"מבחינת העבודה הפיזית ייתכן שהתרגיל נשוא התביעה אינו שונה מהותית מתרגילים שגרתיים אחרים, ודאי לנוכח כך שאין חולק שהמנוח לא נדרש לפעילות הפיזית החריגה של חיתוך רכב או כניסה לאש חיה, במהלך התרגיל. יחד עם זאת, העובדה שמדובר בתרגיל שמתרחש פעם בשנתיים, תרגיל שמתכוננים לקראתו, שמדמה אש חיה וחיתוך רכב ושמגיעים לצפות בו גורמים שונים, לרבות בכירים (לדוגמא מנהל שדה דב) (ראו: עמ' 19, ש' 4; עמ' 24, ש' 10; עמ' 25, ש' 17), היא שגורמת לתרגיל להיות חריג (ראו גם: עמ' 19, ש' 8-15). אנו סבורים כי די בכך בכדי לקבוע שמדובר בתרגיל חריג, גם אם החריגות נובעת מהאוירה סביבו ולאו דווקא מהמאמץ הפיזי שנדרש בו מהמנוח."

דעתנו שונה, ולטעמנו אין בעובדות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי להביא למסקנה כי התרגיל היה בגדר אירוע חריג. זאת, מהנימוקים שיפורטו להלן.

התרגיל כשלעצמו הוא אכן בגדר "אירוע" הניתן לתיחום בזמן ומקום, אולם אין בעצם קיומו כדי להביא להכרה בו כ"אירוע חריג". שכן, בהתאם לפסיקה "משאין בית הדין, לצערו, בוחן כליות ולב ואין הוא יודע המתרחש בנפש האדם, אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעצמה חריגה טעונות ראיות אובייקטיביות ..." [עב"ל (ארצי) 458/99 מאיר פלבסקי – המוסד לביטוח לאומי (11.3.2002)]. בענייננו, בית הדין האזורי לבד מקביעתו שנוכחות מנהל שדה דב בתרגיל מכשירה את האירוע כ"אירוע חריג", לא הצביע על ראיות אובייקטיבי ות שהתרגיל גרם למנוח להתרגשות או לדחק נפשי בלתי רגילים שכן, כאמור, רק בהתמלא גם תנאי זה - יוכר האירוע כחריג.

העדויות בפני בית הדין קמא התמקדו בשאלת המאמץ המיוחד ולא בהקשר של דחק נפשי או התרגשות חריגים, ולטעמנו, לא הובאו ראיות אובייקטיביות כלשהן שהתרגיל גרם למנוח לדחק נפשי או התרגשות בלתי רגילים.
כעולה מעדותו של אומרדקר, "בדרך כלל" נוכחים בתרגיל זה, סמנכ"ל מסופים של רש"ת, קציני בטיחות, אנשי כיבוי אש נתב"ג הממונים מקצועית על כבאי שדה התעופה בהרצליה. לטעמנו, לא ניתן לראות בעצם הימצאם במקום כגורם להתרגשות או למתח יוצאי דופן שיש בהם להפוך את האירוע לחריג. אין מדובר בגורמי חוץ או אישים בכירים הבאים לצפות בתרגיל, אלא במנהלים העושים זאת כחלק מתפקידם, ועל פי עדות א ומדקר נכחו באופן רגיל בתרגיל המדובר. גם המשיבה בהודעתה לחוקר (ת/2) מציינת כי המנוח "לא היה נכנס ללחץ, הוא לא התרגש, כי הוא ראה הרבה דברים הרבה יותר קשים בצבא..".

זאת ועוד. המנוח היה כבאי ותיק ומנוסה שעבר תרגילים רבים, רוב מניינם במסגרת עבודתו השגרתית, ואחת לשנתיים תרגיל מורחב, שכפי שעולה מחומר הראיות, אינו שונה במהותו מהתרגילים השגרתיים שתכליתם לשמור על כושרם של הכבאים. אין מדובר איפוא באירוע שהיה בו להביא להתרגשות או מתח חריגים. לקראת התרגיל נערך תרגיל הכנה מקדים שאף בו יש כדי להיערך לתרגיל ה"חי" ולוודא שהכל מוכנים לקראתו, ולא מדובר בתרגיל "פתע" שנועד לדמות מצב אמת ללא התראה ובתנאי לחץ, ללא הכנה והערכות מוקדמים, לשם בדיקת היכולת לתת מענה מיידי לסיטואציה המתורגלת.

העובדה שהמנוח ייחס את תחושותיו להתקררות, אף היא מצביעה על כך שלא חווה מתח או דחק נפשי חריגים קודם לתרגיל.
לכך נוסיף את דבריה של המשיבה בהודעתה לחוקר:
"שאלה: בערב לפני התרגיל, הוא גם התרגש? אמר לך משהו על זה?
תשובה: לא. בבקר הוא אמר לי שהוא קצת מתרגש..." (ש' 72-73 להודעה).

כללו של דבר: לאור האמור, אנו קובעים כי לא הוכח כי התרגיל היה בגדר אירוע חריג.

סוף דבר – ערעור המוסד מתקבל, וערעור המשיבה נדחה. החלטתו של בית הדין האזורי מבוטלת. כפועל יוצא מכך, נדחית תביעת המשיבה לגמלת תלויים.
אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט אייר תשפ"א (11 מאי 2021), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

מיכאל שפיצר,
שופט

מר ירון לוינזון,
נציג ציבור (עובדים)

מר אברהם הוכמן,
נציג ציבור (מעסיקים)