הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 51409-03-16

ניתן ביום 05 מרץ 2019

  1. אבי איזנברג
  2. אסף איזנברג
  3. יניב איזנברג

המערערים
-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט רועי פוליאק
נציג ציבור ( עובדים) מר שלמה כפיר, נציג ציבור ( מעסיקים) מר דורון קמפלר

בשם המערערים: עו"ד סאמי אבו-ורדה
בשם המשיב: עו"ד יוסף פולסקי

פסק דין
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה תל אביב ( השופטת חנה טרכטינגוט; ב"ל 23436-01-15), בו נדחתה תביעת המערערים לקבלת קצבאות נכות שהגיעו לאביהם המנוח וקצבת תלויים שהגיעה לאמם המנוחה. הסוגיה העיקרית המועלית בערעור היא פרשנותם של הסעיפים 303( ג) ו - 308 לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 ( להלן: חוק הביטוח הלאומי או החוק).

תשתית עובדתית ופסק דינו של בית הדין האזורי
בשנת 2004 הגיש אביהם של המערערים, מר משה איזנברג ז"ל ( להלן: המנוח), יליד שנת 1947, תביעה למוסד לביטוח לאומי ( להלן: המוסד). בתביעתו ביקש להכיר במחלת סרטן העור בה לקה כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי. התביעה נדחתה על ידי המוסד ביום 1.8.04, ועל כך הגיש המנוח תביעה לבית הדין האזורי ( ב"ל 6601/04, ב"ל 2872/06).

ביום 7.3.06, תוך כדי בירורה של התביעה, נפטר המנוח ממחלתו. לאור זאת, תוקנה התביעה ושונתה לתביעה לקצבת תלויים, אשר הוגשה על ידי אלמנתו - גב' שרה איזנברג ז"ל ( להלן: המנוחה).

בירור התיק התעכב מטעמים שונים, ומונו במהלכו ארבעה מומחים רפואיים ( שרק שניים מהם נתנו חוות דעת מלאה). בפסק דין מיום 9.8.10 נדחתה התביעה ( סגנית הנשיאה הדס יהלום), בהתחשב בכך שהגידול התגלה באזור שאינו חשוף לשמש ומשכך לא הוכח קשר סיבתי בין חשיפת המנוח לשמש במהלך עבודתו לבין המחלה.

במסגרת ערעור לבית דין זה הוסכם להחזיר את התיק לבית הדין האזורי לצורך השלמת הבירור העובדתי ( עב"ל 6435-10-10; פסק דין מיום 29.3.12). בהתאם נשמעו עדויות נוספות; הועברו עובדות נוספות למומחה ( לרבות בהתייחס לעבודת המנוח ללא חולצה ותוך נשיאת משאות על גבו); ולבסוף ניתן - ביום 16.12.13 - פסק דין המקבל את התביעה וקובע קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המנוח לבין המחלה בה לקה, ואשר גרמה למותו. המוסד חויב בהוצאות ההליך, בסך של 3,000 ₪.

מספר חודשים טרם מתן פסק הדין, ביום 6.2.13, נפטרה המנוחה. במסגרת פסק הדין מיום 16.12.13 ציין בית הדין כי מצא לנכון ליתן פסק דין לגוף התביעה על אף פטירת המנוחה, שכן "שעה שקיימת זכות ולו קלושה, כי מי מיורשי המנוח יהיה זכאי לזכויות כספיות מכח פסק הדין, יש להשלים את כתיבת פסק הדין".

המוסד לא שילם דבר בעקבות פסק הדין, לאור פרשנותו לסעיפים 303( ג) ו - 308 לחוק ובהתחשב בכך שלמנוחים לא נותרו תלויים או שארים כמשמעותם בחוק. משכך, הוגשה בחודש ינואר 2015 תביעת המערערים, לקבלת קצבת הנכות שהגיעה לאביהם מיום מחלתו ועד ליום פטירתו, וכן קצבת התלויים שהגיעה לאמם מיום פטירת המנוח ועד לפטירתה.

בית הדין האזורי קבע כי בהתאם לסעיף 303( ג) לחוק, זכות לגמלת כסף מכוח החוק אינה עוברת בירושה. חריג לכך מצוי בסעיף 308 לחוק, הקובע כי " הזכאי לגמלה בכסף שנפטר בלי שגבה את מלוא הגמלה המגיעה לו, ישולם חוב הגמלה לשאריו כמשמעותם בפרק י"א...". בהתאם, על מנת שתשולם קצבה לבן משפחה של מבוטח שנפטר, נדרשים להתקיים שני תנאים מצטברים - האחד, לפיו מדובר בזכות לגמלה קיימת בעת פטירתו של המבוטח, והתנאי השני, לפיו התובע את התשלום הוא שאיר כהגדרתו בחוק ( עב"ל ( ארצי) 46/98 דינה אילן ז"ל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לה 524 (2000)).

בית הדין הוסיף כי האבחנה בין " זכות לגמלה", אשר אינה ניתנת להעברה, לבין " חוב גמלה" אשר ישולם לשאיריו של המנוח, אמורה להיחתך " על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי ויסודותיו" (דב"ע ( ארצי) נב/0-65 עזבון המנוח מרקו וינטראוב ז"ל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ד 171 (1992); להלן: עניין וינטראוב), כאשר בנסיבות בהן שאלת הזכות לגמלה תלויה ועומדת בבית הדין - לא ניתן לומר כי הזכות התגבשה כבר לידי חוב ( עב"ל ( ארצי) 473/03 עזבון המנוח יוחאי גדיש ז"ל - המוסד לביטוח לאומי (9.5.05); להלן: עניין גדיש; עב"ל ( ארצי) 2348-12-13 יעקב חביב - המוסד לביטוח לאומי (29.6.15) ; נציין כבר כעת כי לטעמנו לא ניתן ללמוד מפסקי הדין הנ"ל על הלכה כזו).

בית הדין הוסיף כי הוא ער לפסיקה לפיה חל סעיף 308 לחוק בנסיבות בהן מבוטח נפטר לאחר שוועדה רפואית לעררים קבעה את נכותו בשיעור 0%, אך בית הדין קבע כי נפלה טעות משפטית בהחלטתה כך שיש אפשרות שתיקבע לו נכות גבוהה יותר ( עב"ל ( ארצי) 54/08 חי אהרונוב - המוסד לביטוח לאומי (29.1.09); להלן: עניין אהרונוב). לשיטתו, אין להקיש ממקרה זה לענייננו, שכן באותו עניין במועד הפטירה כבר ניתנה החלטה שיפוטית לפיה נפלה טעות בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים. במקרה שלפנינו, לעומת זאת, במועד הפטירה טרם התקבלה כל החלטה שיפוטית.

בית הדין הוסיף והפנה לבג"צ 1861/06 העמותה לקידום ענייני מוקרני הגזזת נ' בית הדין הארצי לעבודה (6.8.09; להלן: בג"צ עמותת מוקרני הגזזת), בו חזר בית המשפט העליון על האופן שבו פורש סעיף 308 לחוק בפסיקת בתי הדין לעבודה, לפיה רק זכות שהתגבשה - ולא זכות ערטילאית - מאפשרת את תשלום החוב לשאירים. הפתח היחיד שהותיר בית המשפט העליון הוא למצב חריג ומיוחד, בו עקב התנהלות מעכבת מאוד של המדינה התמשכו ההליכים יתר על המידה, הרבה מעבר לסביר.

במקרה שלפנינו, מחלתו של המנוח הוכרה בדיעבד כפגיעה בעבודה ולכן אם עניינו היה מובא בפני ועדה רפואית ניתן להניח כי היו נקבעים לו אחוזי נכות שהיו מזכים אותו בגמלה. עם זאת ספק אם אלמנתו, הגם שהייתה שארה שלו, זכאית הייתה לקבלת קצבת הנכות - שלא קיבל בחייו - לאחר פטירתו, "שכן בעת שנפטר המנוח לא היה מדובר בחוב אשר התגבש". בנוסף לכך נקבע בפסק הדין מיום 16.12.13 כי המנוחה הייתה זכאית לקצבת תלויים, ולכן מחויב היה המוסד לשלמה לה " לו הייתה המנוחה בין החיים בעת מתן פסק הדין". כיוון שנפטרה טרם מתן פסק הדין וטרם שהתגבשה זכותה לגמלת תלויים - והמערערים, ילדיהם של בני הזוג, בגירים ולכן אינם בגדר " שאירים" - לא התקיימו בהם שני התנאים הנדרשים מכוח סעיף 308 לחוק.

בית הדין הוסיף כי הוא ער לעובדה כי התיק התנהל בבית הדין קרוב לעשר שנים, ועם זאת " אין לומר כי מדובר במצב חריג ומיוחד תוך התנהלות מעכבת של המוסד לביטוח לאומי, שכן הימשכות ההליך נבעה מהטעם שהמנוח נפטר במהלך הדיון והתביעה שונתה לתביעת תלויים, בשנת 2010 ניתן פסק דין הדוחה את התביעה ובשנת 2012 הוחזר התיק על ידי בית הדין הארצי להשלמת ראיות". משכך, אין בנסיבות העניין כדי לשנות מהכלל אשר נקבע בסעיף 308 לחוק. בית הדין הוסיף כי המערערים לא טענו לזכאות מכוח סעיף 309 לחוק ולא הוכיחו זכאות מכוח סעיף זה. התביעה נדחתה לפיכך, ללא צו להוצאות.

טענות הצדדים בערעור
המערערים טוענים כי נגרם להם ולהוריהם עוול חסר תקדים, בשל אופן טיפולו של המוסד בתביעה ואי ההכרה במחלת אביהם כפגיעה בעבודה מיד לאחר שהוגשה תביעתו לכך בשנת 2004. כתוצאה מכך איש לא קיבל ולו תשלום אחד על חשבון הקצבאות שהגיעו להוריהם, רק בשל טעותו של המוסד באי הכרה בזכאות מלכתחילה, "וכל ההשקעה הרבה שנדרשה בתיק וההוצאות הכספיות, לרבות הוצאות בגין חוות דעת רפואיות והוצאות שכ"ט - הלכו לשווא".

המערערים מדגישים כי המנוח לא השתהה בהגשת תביעתו למוסד והגישה כשנתיים טרם פטירתו, כך שהיה די והותר זמן לטפל בה במועד. גם הימשכות ההליכים המשפטיים לא הייתה תלויה במי מהמנוחים, והתוצאה של דחיית תביעתם - על אף שנקבעה הזכאות העקרונית בפסק דין - מנוגדת לחוש הצדק ולתכלית החקיקה מתחום הביטחון הסוציאלי. אף עלולות להיגרם כתוצאה מכך " השלכות רוחביות... על קצב ההתנהלות והטיפול בתביעות של ציבור המבוטחים", שכן המסר הוא שעיכוב בבירור תביעות יוביל לחיסכון תקציבי למוסד.

המערערים סבורים כי זכותו של המנוח לקבל גמלה אמנם הוכרה לאחר פטירתו אך תחולתה רטרואקטיבית, כך שגם בחייו היה לו " חוב גמלה" כמשמעותו לפי פרשנות תכליתית של סעיף 308 לחוק. לחלופין, אין להחיל את הסעיפים 303 ו - 308 במקרים בהם קיימת התדיינות תלויה ועומדת או כאשר המוסד מעכב את תשלום הגמלה, ובסופו של יום מתברר שקיימת זכאות. המערערים מפנים לפסיקתו של בית הדין האזורי בתיק ב"ל ( אזורי ת"א) 3879-08-12 יונה תבור - המוסד לביטוח לאומי (9.8.15; להלן: עניין תבור), אך נציין כבר כעת כי פסיקה זו מתייחסת לאי ידיעה מצד המבוטח על קיום מחלתו בשל טעות באבחנה וכתוצאה מכך לא הוחל סעיף 296 לחוק. הרלוונטיות לענייננו היא בכך שעל אף שדובר בתביעה של אלמנה לקצבת נכות שלא שולמה לבעלה המנוח - המוסד לא העלה כלל טענה להעדר מעמד לאור סעיפים 303 ו - 308 לחוק.

עוד טוענים המערערים לזכות קניינית של המנוחים שאמורה לעבור אליהם מכוח חוק הירושה, באופן המוציא מתחולה את הסעיפים 303 ו - 308 לחוק; להפליה " בין מבוטח שאושרה תביעתו יום אחד לפני מותו לבין מבוטח אשר אושרה תביעתו יום אחד אחרי"; ולהיקש מעניין אהרונוב, שכן " ניתן לראות בפסק הדין המכיר בליקוי... כפסק דין אשר מחזיר את התיק לפקיד התביעות של המשיב על מנת לתקן טעות שנפלה ע"י המשיב".

במהלך הדיון הוסיף ב"כ המערערים כי יש לנכות את " כל תקופת ניהול ההליך מתקופת ההתיישנות", תוך היקש מהנהוג במוסד לגבי החלת סעיף 296( ב) לחוק. לחלופין, יש לזכות את המערערים לכל הפחות בקצבת הנכות שלא שולמה למנוח בין השנים 2004 ל - 2006, שכן למנוח הייתה שארה - אלמנתו - שזכאית הייתה לקבל את קצבת הנכות עבורו לפי סעיף 308 לחוק, ולכן קצבה זו הפכה - ולו רעיונית - לחלק מנכסי המנוחה ויחד עמם הועברה ליורשיה שהם המערערים. לחלופי חילופין, ביקשו המערערים כי המוסד יחויב בהוצאות שיבטאו את ההוצאות שנגרמו להם לצורך ניהול ההליך, וזאת גם אם הערעור יידחה.

המוסד תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, ומדגיש כי עקרון יסוד הוא כי הגמלה נועדה לקיום צרכיו השוטפים של הזכאי לגמלה ולא לכל ייעוד או צורך אחר, לגיטימי ככל שיהא. כלל זה שזור בדין הסוציאלי כולו וכן בחוק, ובהתאם מודגש בסעיף 303 לחוק כי הזכות לגמלת כסף אינה עוברת בירושה ( ואף אינה ניתנת להעברה, שעבוד או עיקול). המחוקק הצר במתכוון את אפשרותו של הזכאי לגמלה להעביר את גמלתו לאחר, "וזאת מתוך ההנחה, כי הגמלה מיועדת לכלכלת הזכאי ולא של יורשיו, וכי הגמלה אינה בבחינת רכושו החופשי של אדם לשלוט בו אלא היא מיועדת למלא צורך מסוים". כלל אחר עלול היה להוביל לתוצאות אבסורדיות, וכדוגמא - ככל שמבוטח הוריש את כל רכושו למטרה פילנטרופית כלשהי.

המוסד מוסיף כי במקביל לכלל היסוד לפיו הגמלה אינה מועברת בירושה, קבע המחוקק הוראות משלימות בסעיפים 308 ו - 309 לחוק. סעיף 309 עוסק במקרה ספציפי ומאפשר תשלום חלקי ומוגבל בלבד, בעוד שסעיף 308 מאפשר תשלום של " חוב גמלה" לשאיריו של המבוטח כמשמעותם בחוק. הסעיף כולל בחובו אם כך שני תנאים - ראשית, עצם קיומו של " חוב גמלה" להבדיל מגמלה שקיימת מחלוקת על זכאותה; ושנית, קיומם של שאירים כמשמעותם בחוק. בהתאם, נקבע בפסיקה - גם במקרים בהם הפרשי קצבה לא שולמו לידי מבוטחים בחייהם מטעמים טכניים או בשל טעות - כי ליורשים אין כל מעמד בקשר אליהם כי אם לשאירים בלבד ( דב"ע ( ארצי) נו/0-246 יורשי המנוחה בדיעה יוסף ז"ל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 289 (1996), בו נקבע כי מענק שכבר אושר על ידי המוסד אך טרם שולם בפועל למנוחה - לא יועבר ליורשיה (שאינם שאירים), לאור הוראת סעיף 303(ג) לחוק; להלן: עניין בדיעה; דב"ע ( ארצי) לז/0-2 שרה גרוסמן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ח' 353 (1977); להלן: עניין גרוסמן).

המוסד סבור שבהעדר " שאירים" במקרה שלפנינו אין צורך לדון בשאלה התיאורטית מה ייחשב כ"חוב גמלה". ממילא, בטרם הוכרה מחלת המנוח כקשורה לעבודתו לא ניתן לומר שהזכות לגמלה התגבשה, ובהתאם לפסיקה הזכות מתגבשת רק עם קבלת החלטה קונקרטית ( על ידי פקיד התביעות או בית הדין) בדבר קיומה ( עניין וינטראוב). לא די לפיכך בעצם הגשת תביעה לבית הדין כדי להצהיר על קיומה של " זכות", כל עוד לא הוכרה הזכאות לגופה טרם פטירת המבוטח ( עב"ל ( ארצי) 243/98 שמעון בן דוד ז"ל - המוסד לביטוח לאומי (10.4.00); להלן: עניין בן דוד).

המוסד מדגיש - לאור פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין עמותת מוקרני הגזזת - כי העיכוב בבירור התיק לא נבע ממעשה או מחדל שקשורים בו, "ודאי לא במכוון או באופן רשלני", ואף בית הדין האזורי סבר כך. המוסד מציין בקשר לכך כי שאלת הקשר הסיבתי בין מחלת המנוח ( שעבד כרתך תוך חשיפה לשמש) לעבודתו לא הייתה ברורה מאליה ( בהתחשב בכך שהגידול מוקם באזור בגוף שבדרך כלל אינו חשוף לשמש, וכך גם ציין המנוח בפני חוקר המוסד, וכאמור לעיל רק לאחר השלמה ראייתית תוקנה עובדה זו). עוד מציין המוסד תחושת אי נוחות מכך שעובדת פטירתה של המנוחה לא גולתה במועד, ומזכיר כי נפסקו כבר הוצאות לחובתו במסגרת התיק שנוהל בשם המנוחה.

דיון והכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור. טעמינו לכך יפורטו להלן.

התשתית הנורמטיבית - הוראותיו הרלוונטיות של החוק
סעיף 303 לחוק קובע את כלל היסוד, לפיו " זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגמלה לפי פסק דין..." (סעיף-קטן ( א)).

כלל זה מבטא את נקודת המוצא, שבאה לידי ביטוי גם בחוקים נוספים מתחום הביטחון הסוציאלי ( דוגמת הסעיפים 14, 15 ו - 20 לחוק הנכים ( תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט - 1959; להלן: חוק הנכים), לפיה " גמלת כסף על פי חוק הביטוח הלאומי נועדה לסיפוק צורכי מחייתו השוטפים של המבוטח או של הזכאי לגמלה" ומשכך אינה ניתנת להעברה מכל סוג ( דב"ע ( ארצי) נו/0-173 המוסד לביטוח לאומי - עזבון המנוחה לאה נאור ז"ל, פד"ע ל' 129 (1996); להלן: עניין נאור).

לאור כלל היסוד האמור נקבע כי הגמלה תשולם לידי הזכאי בלבד, ואין לשלמה באמצעות עורך דינו ( בג"צ 291/86 בן יעקב נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד מא(1) 449 (1987); להלן: בג"צ בן יעקב), והודגש כי " הגמלאות הניתנות מכוח חוק הביטוח הלאומי אינן ' הכנסה' במשמעות הרגילה של הדיבור ואין הן נתונות למלוא השליטה שבה שולט אדם ברכושו - הן באות למלא יעד מסוים, והוראות מפורשות שבחוק באות להבטיח שהגמלאות תשמשנה אותו יעד" (דב"ע ( ארצי) לג/0-153 זליג טייכברג - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו' 53 (1974)). מקום בו המחוקק מצא לנכון לחרוג מכלל יסוד זה - עשה כן במפורש, וכדוגמא בסעיף 148 לחוק המאפשר ניכוי מקצבה של נכה עבודה לטובת דמי חברות בארגון של נכי עבודה, ובסעיף 225( ב) לחוק בו נקבע שגמלת הסיעוד תשולם למי שנותן את שירותי הסיעוד.

בצד הוראתו הכללית של סעיף 303( א) לחוק קבע המחוקק הסדר מפורש למצב דברים בו מבוטח נפטר טרם ששולמה מלוא הגמלה המגיעה לו. בדברי ההסבר בקשר לכך הובהר כי " הכלל הוא שגמלה מיועדת לסיפוק הצרכים האישיים השוטפים של הזכאי והתלויים בו... עלול להיווצר מצב שזכויותיהם של השאירים והתלויים יתנגשו בזכויות היורשים האחרים. מכאן ההצעה להבטיח את זכויותיהם של השאירים והתלויים" ( דברי ההסבר להצעת חוק הביטוח הלאומי ( תיקון מס' 10), התשל"ב - 1972, ה"ח תשל"ב עמ' 331).

בהתאם, התווסף ( עוד בנוסחו הקודם של החוק) סעיף 303( ג) הקובע כי " זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה", ובסמוך לאחריו חוקקו שלוש הוראות נוספות -
סעיף 191( א) לחוק, הקובע כי " על אף הוראות סעיף 303( ג), אם נפטר עובד לפני ששולמה הגמלה המגיעה לו לפי פרק זה [ענף זכויות עובדים בפשיטת רגל ופירוק - ס.ד.מ], תשולם הגמלה בהתאם להוראות בסעיף 7 לחוק הגנת השכר, ולשאירים כמשמעותם בסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, הכל לפי העניין";
סעיף 308 לחוק, הקובע כי " הזכאי לגמלה בכסף שנפטר בלי שגבה מלוא הגמלה המגיעה לו, ישולם חוב הגמלה לשאיריו כמשמעותם בפרק י"א, על אף האמור בסעיף 303( ג)";
סעיף 309 לחוק, הקובע כי " זכאי לקצבה לפי פרקים ה', ט' או י"א, שנפטר בלי שגבה את מלוא הקצבה המגיעה לו ובלי שהשאיר אחריו שאירים או תלויים, ישולם למי שיוכיח להנחת דעתו של המוסד, שסיפק לזכאי בשנה האחרונה לפני הפטירה מצרכים או שירותים שהיו חיוניים לו ולא שולם בעדם, סכום שלא יעלה על סכום הקצבה בעד ששה החדשים האחרונים לפני הפטירה".

לכך ניתן להוסיף להשלמת התמונה את סעיף 310 לחוק, הקובע זכאות למענק לקרובי משפחתו של נכה שנפטר, בתנאים שנקבעו בסעיף ( כאשר הזכאות מוקנית ככלל לבן/בת זוג, ובהעדר בן/בת זוג - לילד כהגדרתו בסעיף 238 לחוק); ואת סעיף 131 לחוק, הקובע זכאות לקצבת תלויים מקום בו מבוטח נפטר כתוצאה מפגיעה בעבודה, המשולמת לתלויים בו כהגדרתם בסעיף 130 לחוק. עם זאת סעיפים אלה יוצרים זכאות עצמאית לקרובי המשפחה/ התלויים, וזאת להבדיל מגמלאות שאמורות היו להיות משולמות למבוטח עצמו שהלך לעולמו.

ההסדר החוקי כולל אם כך הבהרה מפורשת שזכות לגמלת כסף מכוח חוק הביטוח הלאומי אינה עוברת בירושה, ואינה חלק מעיזבונו של מבוטח שהלך לעולמו, וכי ככל שקיים " חוב גמלה" שטרם שולם למבוטח ( ללא הבחנה בלשון הסעיף מדוע טרם שולם, ונתייחס להיבט זה בהמשך הדברים) - יש לשלמו לשאירים כמשמעותם בפרק י"א לחוק ( הכוללים, בעיקרו של דבר, את בן/בת זוגו של המבוטח וילדיו עד גיל 18 או עד תום שירותם הסדיר בצה"ל, וכל זאת בתנאים המפורטים בפרק י"א לחוק).

המחוקק בחר אם כך במודע להקנות עדיפות לשאירים על פני יורשיו של המבוטח ( על אף שאינם כוללים - למשל - את ילדיו הבגירים של המבוטח), ולקבוע הסדר קונקרטי ומצומצם יחסית ביחס לאפשרות של תשלום גמלה בדיעבד בגין אדם שנפטר ( בעוד שבחוקים אחרים ההוראות מרחיבות יותר, וכדוגמא סעיף 39 א' לחוק הנכים הקובע כי " נפטר נכה ובשעת מותו הגיעו לו תשלומים מכוח החוק, ישולמו הסכומים על אף האמור בדיני הירושה, לידי מי שהנכה הורה בכתב לקצין התגמולים; לא הורה - ישולמו לבן זוגו, ובאין בן זוג - ליורשיו"; להצדקות לשוני האמור, בין היתר בשל כך שמי שנפגע במהלך שירותו הצבאי מנוע מלתבוע בכל מסלול אחר, ראו בבג"צ עמותת מוקרני הגזזת, בסעיף 21 לפסק הדין).

המחוקק אף כלל הוראה מפורשת המתייחסת למצב דברים בו מבוטח נפטר טרם ששולמה מלוא הקצבה המגיעה לו (מכוח הפרקים של נכות בעבודה, נכות כללית וכן זקנה ושאירים) כאשר לא הותיר אחריו שאירים או תלויים; גם במקרה כזה לא קבע שהגמלאות תשולמנה ליורשים, אלא למי שיוכיח שסיפק למבוטח בשנה האחרונה לחייו מצרכים או שירותים חיוניים, וגם אז תוגבל הזכאות לסכום הקצבה בגין ששה חודשים בלבד (סעיף 309 לחוק).

הוראות החוק מלמדות אם כך שככלל, זכותו של מבוטח לקבלת גמלאות מכוח חוק הביטוח הלאומי פוקעת עם פטירתו. נקודת המוצא האמורה נובעת מההנחה כי " הגמלה נועדה לספק את צורכי מחייתו של האיש ולא את צורכיהם של יורשיו" ( בג"צ בן יעקב). כיוון שתכליתו של החוק היא תכלית סוציאלית מובהקת ( ולא נזיקית או קניינית), והגמלאות המשולמות מכוחו הן גמלאות אישיות וייעודיות למבוטח המסוים הממלא אחר תנאי החוק - הגמלאות נועדו ( ככלל, שכן מובן שלכל גמלה יש תכלית משלה) להבטיח את קיומו של המבוטח בהווה, וזאת להבדיל מפיצוי רטרואקטיבי שלו, קל וחומר פיצוי רטרואקטיבי של יורשיו.

דברים דומים נקבעו לגבי סעיף 23 לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז - 1957 ( להלן: חוק נכי רדיפות הנאצים), הקובע אף הוא כי " הזכות לתגמולים לפי חוק זה אינה עוברת בירושה" (בנוסח דומה מאוד לנוסחו של סעיף 303( ג) לחוק). נקבע כי צביונו הסוציאלי של חוק זה מלמד שלא נועד להבטיח תגמולים ליורשים לאחר פטירת הנכה עליו נועד החוק להגן, ובהתאם זכויות " מופשטות" לפיצוי מכוח החוק תפקענה במועד הפטירה ( רע"א 7136/12 זנזורי נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה (24.2.14); להלן: עניין זנזורי; בקשה לדיון נוסף נדחתה: דנ"א 2591/14 אפרתי נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה (6.4.15)). עם זאת ובמקביל לכך נקבע כי " זכות לפיצויים אשר הוכרה ונתגבשה, באופן שהפכה למעשה לחוב קונקרטי" - לא תיפול ברשתו של סעיף 23 לאותו חוק ( שם), ובעניין זה עוד נרחיב להלן ( לפירוט התפתחות הפסיקה בקשר לפרשנותו של סעיף 23 הנ"ל ראו ברע"א ( מחוזי ת"א) 7767-08-11 הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים נ' עזבון המנוחה אסתר זנזורי ז"ל (2.8.12)).

פרשנות סעיף 308 לחוק - מתי הופכת זכות ערטילאית תיאורטית ל"חוב גמלה"
השאלה הפרשנית הראשונה העולה מהוראות חוק הביטוח הלאומי היא באיזה שלב מתגבשת זכותו של מבוטח לקבלת גמלה שנתבעה מהמוסד, באופן המאפשר לראותה כ"חוב גמלה" שחל עליו סעיף 308 לחוק. האפשרויות בקשר לכך מגוונות, נוכח השלבים הרבים שעשויים לעמוד בדרכו של מבוטח המבקש כי תוכר זכאותו לקצבה מכוח החוק - האם די בזכות תיאורטית של המבוטח שטרם הגיש עליה תביעה למוסד ( אך ניתן לקבוע שהתקיימו התנאים המזכים אותו לפי דין בקבלת הקצבה), או שמא נדרש שהמבוטח בעצמו יגיש תביעה למוסד למימוש זכותו? האם די בעצם הגשת התביעה על ידי המבוטח עצמו למוסד, או שמא נדרש שפקיד התביעות כבר יכיר בזכאות טרם פטירתו של המבוטח? ככל שמדובר בזכאות שמחייבת גם קביעת אחוזי נכות על ידי ועדה רפואית - האם יש הכרח שגם שלב זה יושלם טרם שהמבוטח הלך לעולמו ( כאשר קיימים מספר שלבים גם בהליכים בפני הוועדות הרפואיות, לרבות ערעורים לבית הדין על החלטותיהם)? וככל שפקיד התביעות החליט לדחות את התביעה - האם יש הכרח שהמבוטח עצמו יפנה לבית הדין בקשר לכך על מנת שנשתכנע כי קיים " חוב קצבה", או ששאיריו רשאים לעשות כן לאחר פטירתו? והאם נדרש שיינתן פסק דין המכיר בזכאות טרם הפטירה, או שמא די בעצם הגשת התביעה לבית הדין על ידי המבוטח טרם פטירתו, ומה יהא הדין במצב של הגשת ערעור לבית הדין הארצי?

בחינה של המקרים שנדונו בהלכה הפסוקה מעלה כי במצב בו כלל לא הוגשה תביעה למוסד על ידי מבוטח שהלך לעולמו, אלא שאיריו ביקשו להגיש את התביעה בשמו לאחר מותו - נקבע כי לא התגבשה זכות, וממילא לא נוצר " חוב גמלה" (דב"ע ( ארצי) נו/0-306 שלמה קטש - המוסד לביטוח לאומי (22.7.97); עניין גדיש). משמעות הדברים היא כי זכותו של המבוטח פקעה, ולא ניתן עוד לדרוש אותה. דברים דומים נקבעו לגבי מצב בו ניתנה החלטה של פקיד התביעות הדוחה את התביעה, ולא הוגשה על ידי המבוטח תביעה לבית הדין טרם פטירתו ( עב"ל ( ארצי) 1160/04 אסתר ענבי - המוסד לביטוח לאומי (10.4.05); להלן: עניין ענבי; אם כי בעניין נאור אפשרו חריגה מכך בהתחשב בנסיבות המיוחדות שנדונו שם).

למסקנות דומות הגיע בית המשפט העליון בבג"צ עמותת מוקרני הגזזת, בהתייחס לסעיף 19 בחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד - 1994 ( להלן: חוק הגזזת) אשר אימץ את סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי. השופט ( כתוארו אז) חנן מלצר שוכנע, בהתבסס על תכליתו של חוק הגזזת, כי " רק זכות שהתגבשה, ולא זכות ערטילאית, מאפשרת תשלום החוב שנוצר לשאירים", וזאת למעט בנסיבות חריגות בהן חל עיכוב בלתי סביר בטיפול בתביעה. עוד קבע כי " זכות שהתגבשה" לצורך חוק הגזזת היא רק זכות שכבר הוכרה ככזו הן לגופה ( לאחר ועדת מומחים) והן תוך קביעת אחוזי נכות מתאימים בגין מחלה כהגדרתה באותו חוק, תוך השארת פתח אפשרי רק לנפגע שהגיש ערר ולאחר מכן הלך לעולמו ( סעיף 23 לפסק הדין).

עם זאת ראוי לציין כי בפרקטיקה, לעיתים מאפשר המוסד הגשת תביעות על ידי שאירים של מבוטח שהלך לעולמו, גם כאשר התביעה מוגשת לראשונה לאחר הפטירה. דוגמא לכך היא עניין תבור שהוזכר לעיל, אליו הפנו המערערים. כדוגמא נוספת ניתן להפנות לעב"ל ( ארצי) 57366-09-11 אסתר שקד - המוסד לביטוח לאומי (25.2.15); להלן: עניין שקד), שעסק בתביעה לקצבת נכות מעבודה בגין תקופת חייו של המבוטח, אשר הוגשה לראשונה על ידי אלמנתו לאחר פטירתו, ורק לאחר שהוכרה תביעתה האישית לקצבת תלויים. למרות שהתביעה הוגשה לראשונה על ידי שארה לאחר הפטירה, המוסד לא העלה כלל - בכל שלבי ההליך, לרבות בשלב הערעור בבית דין זה - כל טענה מכוח הסעיפים 303 או 308 לחוק, אלא רק טענה לשיהוי בהתבסס על סעיף 296 לחוק ( טענה שאינה קשורה כלל לפטירת המבוטח, אלא לעצם השיהוי בהגשת התביעה). ועדה רפואית שהתכנסה כשלוש שנים לאחר פטירת המבוטח אף קבעה באותו עניין את דרגת נכותו הרפואית בתקופת מחלתו, על אף הקושי שעשוי היה להתלוות לכך מעצם העדר האפשרות לבדקו. המוסד אף שילם לאלמנת המבוטח באותו מקרה קצבת נכות מעבודה בגין התקופה שטרם פטירתו, באותו מקרה בגין חודש אחד בלבד נוכח הוראת סעיף 296 לחוק, אך בלא שראה כל קושי בעצם הגשת התביעה על ידי שארה של המבוטח לאחר פטירתו. זו דוגמא טובה להעדר העקביות, שיודגם גם להלן, ביישומם של הסעיפים 303 ו - 308 לחוק.

סיטואציה מעט שונה היא מצב בו הוגשה תביעה למוסד על ידי המבוטח בעצמו, שהלך לעולמו טרם שפקיד התביעות הספיק לתת החלטה בעניינו. בעניין וינטראוב נקבע כי " לפני שפקיד התביעות החליט על אישור ההיוון, לא נתגבשה הזכות ולא ניתן לומר עליה כי הייתה גמלה שהגיעה לו..." ומכאן ניתן להבין שכל עוד לא ניתנת החלטה המאשרת את הזכאות על ידי פקיד התביעות - אין " חוב גמלה". עם זאת, במקרה אחר הכיר המוסד בזכאותו של מבוטח רק לאחר פטירתו, ולמרות זאת נקבע כי " הגמלה שהיה זכאי לה המנוח שולמה למערערת כשאירה של המנוח מכוח סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי..." (דב"ע ( ארצי) 0-17/98 זהבה גלפרין - המוסד לביטוח לאומי (28.4.98)). עוד ראוי לציין כי בבג"צ עמותת מוקרני הגזזת אחת מטענות העותרים נגעה לכך שהמוסד נוהג ( אם כי לפנים משורת הדין) לאשר תביעות של מבוטחים לקצבת נכות כללית גם לאחר שמבוטחים אלה הלכו לעולמם, וכפי שצוין שם - " ממכתבה של מנהלת תחום מיכון ותשלומים (נכות) במוסד לביטוח לאומי... עולה כי הביטוח הלאומי מוכן להוסיף ולטפל בתביעות נכות כללית שהוגשו על ידי זכאים ונפטרו במהלך הבירור ואף מוכן לקבל תביעות שהוגשו על ידי יורשי הנכה אחרי הפטירה (על אף הוראות סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי). עם זאת, על פי מדיניות המוסד, בנסיבות שבהן הנכה איננו עוד בחיים ולא ניתן להגיע להחלטה על סמך המסמכים הרפואיים והאחרים שהגיש - התביעה נדחית ומופסק הטיפול בה". מכאן שאין התנהלות אחידה בסיטואציה האמורה, ובמקרים מסוימים המוסד לא רק ממשיך לטפל בתביעות של מבוטחים שנפטרו, אלא בודק לגופן גם תביעות שהוגשו על ידי יורשי ( אף לא שארי) מבוטח לאחר פטירתו.

שלב אפשרי נוסף ( שכלל לא נדון בבג"צ עמותת מוקרני הגזזת) הוא מצב בו המבוטח הגיש בעצמו תביעה לבית הדין, ונפטר במהלך בירורה ( בדומה לתשתית העובדתית בהליך שלפנינו). לגבי סיטואציה זו הושארה התוצאה בהלכה הפסוקה ב"צריך עיון". בלשונו של השופט עמירם רבינוביץ':

"אכן, בהעדר תביעה של המנוח עצמו לבית הדין, בה השיג בחייו על דחיית תביעתו לגמלה, לא יכולה הייתה להתגבש זכות לגמלה לפני מותו, וממילא לא יכול היה להתגבש חוב שלא נגבה. יהיה זה מרחיק לכת למדי להתיר ניהול דיון בתביעה לגמלה הנושאת אופי אישי ואינה עוברת בירושה על ידי שאירי המנוח, בה בשעה שהמנוח עצמו לא הגישה לבית הדין.

אני סובר, שיש להשאיר בצריך עיון את השאלה, האם היה מקום לדחות על הסף את התביעה, לו הייתה מוגשת לבית הדין על ידי המנוח בעצמו בחייו. במקרה כזה הייתה עשויה להתעורר השאלה, מה היה קורה, לו היה פוסק בית הדין בתום הדיון המשפטי, כי המנוח היה זכאי לגמלה בחייו..." (עניין ענבי).

ואכן, בהליכים שנדונו לאחר מכן - בהם המבוטח הגיש את התביעה לבית הדין האזורי ונפטר במהלך בירורה - נדונו התביעה והערעור לגופם תוך שבית דין זה קובע כדבר מובן מאליו כי " לשאירי המנוח כמשמעותם בפרק י"א, קמה הזכות על פי סעיף 308 לחוק - לקבל את הגמלה לה היה זכאי המנוח, ככל שאוטם שריר הלב היה מוכר כתאונה בעבודה" (עב"ל ( ארצי) 238/05 ד"ר יעקב מרקוביץ' ז"ל - המוסד לביטוח לאומי (21.11.06); כן ראו את עב"ל ( ארצי) 30163-04-15 אנג'לה ברנר - המוסד לביטוח לאומי (14.3.17); ופסק דין נוסף שניתן טרם עניין ענבי, ונקבעה בו זכאות לשאירים לקבלת " הגמלה שהייתה מגיעה למנוח בימי חייו שלא שולמה לידיו" בסיטואציה בה הגיש את התביעה לבית הדין ונפטר תוך כדי בירורה: עב"ל ( ארצי) 1326/01 עזבון המנוח ראשד אבו עסב - המוסד לביטוח לאומי (14.8.03)). כן ראו פסקי דין אזוריים בהם הסתפקו בהגשת התביעה על ידי המבוטח עצמו לבית הדין טרם פטירתו לצורך הכרה בקצבה כ"חוב גמלה": פסק דינה של השופטת יעל אנגלברג-שהם בב"ל ( אזורי ב"ש) 3320/04 ז'ני ליבוביץ - המוסד לביטוח לאומי (14.5.07); החלטת השופטת חנה טרכטינגוט בב"ל ( אזורי ת"א) 2354/08 רפאל ביטון - המוסד לביטוח לאומי (14.6.12); וכן החלטה שניתנה על ידי בבית הדין האזורי בתיק ב"ל ( אזורי ת"א) 38232-06-10 מחמוד עותמאן בסיס ז"ל - המוסד לביטוח לאומי (1.2.13)).

מצב דברים נוסף שנדון בפסיקה הוא המצב בו הוגשה על ידי מבוטח תביעה לבית הדין האזורי להכיר בזכותו לגמלה, תביעתו נדחתה, ולאחר הגשת הערעור לבית דין זה הלך המבוטח לעולמו. גם בסיטואציה זו מצאנו הכרעות סותרות. במקרה אחד נקבע כי אין מדובר ב"חוב גמלה" ומשכך כלל אין טעם לדון בערעור ( עניין בן דוד, אך תוך הפניית אלמנתו של המבוטח להגשת תביעת תלויים עצמאית). עם זאת במקרים אחרים נדון הערעור לגופו והובהר כי " לאור האמור על פי סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי, יש לראות בבת הזוג ובבתה הקטינה כמערערות, באשר מדובר בהתדיינות לגבי חוב של גמלה שאין לקבוע מראש שלא קמה זכאות שכזו" ( עב"ל ( ארצי) 1101/02 זיאד ג'בארין - המוסד לביטוח לאומי (25.9.03); להלן: עניין ג'בארין; לקביעות דומות ראו בעב"ל ( ארצי) 308/96 שמחה בן יוסף - המוסד לביטוח לאומי (4.3.04); עב"ל ( ארצי) 22474-08-12 דליה יוסף - המוסד לביטוח לאומי (24.11.15)).

באופן דומה נקבע כי יש להמשיך ולדון בערר ועדה רפואית גם לאחר שהמבוטח נפטר, שכן " אם תמצא הועדה הרפואית לעררים שאכן המנוח היה זכאי לתוספת גימלה... הרי שזכותו זו היתה קיימת בעת שהועדה דנה בעניינו ואך מתוך טעות לא קבעה הועדה כי הוא זכאי לתוספת. אשר על כן מדובר בחלק גמלה שהמנוח היה זכאי לה, והוא נפטר מבלי שגבה את מלוא הגמלה המגיעה לו. מדובר בזכות לגמלה שהיתה קיימת בעת פטירת המבוטח ומתוך שיקול מוטעה לא נפסקה למנוח" (עב"ל ( ארצי) 1475/02 דליה חיים - המוסד לביטוח לאומי (9.2.04); להלן: עניין חיים). באותו אופן גם בעניין אהרונוב, נקבע כי "אם תשנה הוועדה את דרגת הנכות שנקבעה למנוח, הרי שזכותו זו הייתה קיימת בעת שהועדה דנה בעניינו, ולכן מתקיימים התנאים שבסעיף 308 לחוק, היינו מדובר בגמלה שהמנוח היה זכאי לה, והוא נפטר מבלי שגבה את מלוא הגמלה המגיעה לו".

סגנית הנשיא ורדה אלשיך מבית המשפט המחוזי דנה אף היא בשאלה מה נדרש לצורך היווצרותו של " חוב גמלה" לעניין סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי, והציעה כי קו הגבול ייגזר לפי מועד הגשת התובענה ( ובאותו עניין - מועד הגשת תביעת החוב על ידי המנוח למנהל המיוחד). בלשונה:

"בלא לקבוע מסמרות בעניין, דומה כי "קו ההפרדה" הראוי בין "חוב" לבין "זכות", הינו קו אשר יתן דגש הולם להתנהגות נאותה של הצדדים, ובעיקר התנהלות יעילה והעדר שיהוי, תוך מתן אפשרות לבירור הולם והוגן של התובענות.
מכאן עולה לכאורה, כי המועד הקובע הנכון הינו דווקא מועד הגשת התובענה; עד מועד זה, מצויים הדברים באחריות ובשליטת התובע ואורח התנהלותו. מכאן ואילך, הרי שעיקר הכוח עובר לגורמים אחרים, אשר לתובע אין שליטה עליהם: העומס אצל בעלי התפקיד ובתי המשפט השונים, אורח ההתנהלות וקצב ההתנהלות בביטוח הלאומי עצמו, וכיוצא באלו.

בעניין זה, אוסיף ואעיר כי דין השם את הדגש על השאלה הטכנית אימתי הועברו הכספים, חוטא לעיקר ופוגע באורח קשה בחוש הצדק. זאת, שהרי המסר המועבר מכך הינו, כי לפחות לכאורה, ככל שיתארכו הדיונים ויהפכו מסורבלים ואיטיים יותר, כן יטב מצבו של הביטוח הלאומי, ויגדלו הסיכויים כי בסופו של יום ימצא "פטור טכני" בדמות סעיף 303 לחוק, וימצא פטור מתשלום בו היה מחוייב לו התנהלו הדיונים המשפטיים בקצב מהיר ובאורח יעיל יותר. מצב זה הינו מקומם, ופסול אף משיקולים של מראית פני הצדק: זאת, שהרי למצער לכאורה, עשוי הדבר לעודד הגשת התנגדויות סרק ונסיונות דיוניים לסרבל ולהאט על ההליך באמצעים דיוניים כאלו ואחרים. זאת ועוד; אלו אשר נפגעים מדין זה עשויים לבוא דווקא מהקבוצות החלשות יותר - החל מקשישים וכלה באנשים שמצבם הרפואי בכי רע.

לא זאת אלא אף זאת; התוצאה אליה אני מגיעה, מתיישבת היטב עם הדין אף בניתוח משפטי אובייקטיבי של המושגים בהם עסקינן. כאשר זכאי לכאורה לגמלה מגיש תביעה, הרי שהוא טוען, באורח חד-משמעי, כי המוסד לביטוח לאומי חב לו כספים; התנגדות וטענה הפוכה מצד הביטוח הלאומי יכולה לכל היותר להפוך את החוב ל"חוב שנוי במחלוקת", אך לא לאיין את הטענה לחוב. על הדגש, אם כן, להיות מושם, באורח מהותי וצודק, על הנקודה בה הופכת הדרישה מן המוסד לביטוח לאומי מ"זכות ערטילאית" ולא מחייבת - קרי, זכאות פוטנציאלית שאין תביעה מפורשת בצידה - לתביעה. מכאן ואילך, עולה טענה מפורשת ל"חוב", שעל הערכאות לדון בה ולקבוע את נכונותה. דומה, כי פרשנות זו ממצה באורח הולם, ואף מתיישב עם לשון סעיף 303 את ההבדל בין זכות לחוב, וזאת באשר לשון הסעיף שוללת באורח חד-משמעי את הפרשנות המטילה יהבה על תשלום בפועל.

פרשנות זו, אם כן, מאזנת באורח הולם בין השאיפה לצדק לבין אינטרסים ציבוריים ומשפטיים של הכוונת התנהגות; היא מתיישבת היטב עם לשון הדין ותכליתו גם יחד, והיא הראויה להתקבל"

(בש"א (מחוזי ת"א) 21477/06 עו"ד עוז גדות נ. יורשי המנוח רונן ערד ז"ל (29.4.07); ההדגשות במקור).

נוכח המסקנה אליה הגענו לגבי תוצאתו של ערעור זה מהטעמים שיפורטו להלן, אין לנו צורך לקבוע מסמרות בשאלה מהו השלב המדויק בו הופכת זכות לגמלה ל"חוב גמלה" כמשמעותו בסעיף 308 לחוק. עם זאת, ומעבר לדרוש, אציין כי לדעתי האישית הצעה זו לקו גבול ברור, אחיד ועקבי תואמת את תכלית החוק, ועומדת בקנה אחד עם הפסיקות שתוארו לעיל בעניין ג'בארין, חיים, אהרונוב ו ענבי, כמו גם פסקי דין נוספים שנהגו בדרך זו באופן מובן מאליו והפרקטיקה שנהגה בפועל על ידי המוסד כמתואר בבג"צ עמותת מוקרני הגזזת .

לטעמי כאשר המנוח הגיש בעצמו הליך להכרה בזכותו בעודו בחייו (בין תביעה למוסד, בין תביעה לבית הדין האזורי, בין ערעור ועדה רפואית ובין ערעור לבית דין זה), והליך זה החל להתברר טרם פטירתו והסתיים בסופו של דבר (גם אם לאחר הליכי תביעה וערעור) בהכרה בזכאות, אין לקבוע שאין לפנינו " חוב גמלה" רק מהטעם כי ההליך טרם הספיק להסתיים במועד פטירתו של התובע. דחיית תביעה בנסיבות אלו אינה סבירה לטעמי נוכח התבססותה על טעם פרוצדוראלי-אקראי ( משך הזמן בו התבררה התביעה, שאינו תלוי בדרך כלל בתובע עצמו), ובעיקר תפגע בתכליתו הסוציאלית של החוק, להעניק את הגמלה למי שזכאי לה לא רק לצורך סיפוק צרכי מחייתו, אלא גם לסיפוק צרכי מחייתם של שאיריו התלויים בו. כאשר מבוטח לא קיבל את גמלת הקיום לה היה זכאי בתקופת מחלתו או נכותו ( והדבר נכון גם ביחס לגמלאות מסוגים אחרים) - הדבר בוודאי השליך על מצבה הכלכלי של היחידה המשפחתית כולה, ומשכך אין הצדקה כי זכותו תפקע עם פטירתו על אף שמבחינתו עשה את כל הדרוש על מנת לקבל את הגמלה המגיעה לו כבר בחייו. תוצאה כזו תקטין את הפגיעה במבוטח ( שעלול לחשוש שזכותו תאבד ככל שלא יצליח לשרוד עד תום ההליך, ובכך נגרמת הן פגיעה בכבודו; הן עוגמת נפש; והן פגיעה בתכנון הכלכלי שלו ושל שאיריו) ותמנע היווצרותו של תמריץ שלילי מפני מיצוי זכויות.

יפים לעניין זה דבריו של השופט לנדוי בנוגע לפרשנות סעיף 23 לחוק נכי רדיפות הנאצים שהוזכר לעיל ( וזהה כאמור לנוסחו של סעיף 303( ג) לחוק), ולפיהם " חזקה על המחוקק שהוא ביקש לנהוג לפי מידת ההגינות. אין זה מתקבל על הדעת שתשלומים, שזמן פרעונם כבר הגיע לפני מות הנכה ילכו לטמיון ( במובנו המקורי של מונח זה), רק מפני שהפקיד הממונה על ביצוע התשלומים טרם הספיק לעשות את המוטל עליו... יש להניח שהחוק קבע לנכה תגמולים, מפני שהוא זקוק להם. ואם הם לא הגיעו אליו בחייו בגלל איטיות פעולתו של המנגנון המינהלי, היה מישהו צריך לדאוג בינתיים למחסורו, אם היה זה הנכה עצמו, בדרך קבלת אשראי ביניים, או בני משפחתו הקרובים. אם כך ואם כך, יהיה זה בלתי הוגן לשלול מן היורשים את הזכות לגבות את החוב..." (ע"א 437/64 מדינת ישראל נ' דרוקמן, פ"ד יט(2) 477 (1965)). דברים אלו אמנם אינם חלים על הסוגיה שבפנינו ( ואציין בין היתר את השלב המתקדם אליו הגיע בירור תביעתה של המנוחה באותו מקרה; את העובדה כי פסק הדין מתייחס ליורשים ולא שאירים; ואת ההתפתחות שחלה בפרשנות אותו חוק עם השנים), אך הגיונם יפה ומתאים לטעמי, בשינויים המחויבים, גם לענייננו.

קו הגבול המוצע אינו עומד לטעמי בסתירה לתכליתו הסוציאלית של החוק כפי שהודגשה בהלכה הפסוקה ( נהפוך הוא), וימנע את הפסיקות הסותרות שפורטו לעיל וחוסר העקביות העולה מהן. דברים דומים במידה מסוימת נקבעו בעניין זנזורי ( שדן כאמור לעיל בסעיף 23 לחוק נכי רדיפות הנאצים), לפיהם אמנם נדרש ככלל שתוכר זכאותו של ניצול בחייו ( וייתכן שגם נדרש שייקבע בחייו שיעור נכותו), אך הוכר חריג לכך במצב בו במועד פטירתו היה קיים בעניינו הליך תלוי ועומד שטרם הוכרע ( חריג נוסף הוכר במצב של טעות מצד הרשות בדחיית התביעה המקורית, חריג אותו אינני סבורה שיש לאמץ וממילא יש מחלוקת על משמעותו המדויקת).

לא נשמט מעיני כי בעניין נאור הודגש שאין להקיש אוטומטית מהפסיקה העוסקת בסעיף 23 הנ"ל שכן בחוק נכי רדיפות הנאצים אין הסדר מקביל לסעיפים 308-309 לחוק הביטוח הלאומי מהם נלמדת " מטרה סוציאלית פוזיטיבית" אחרת, אך המטרה הפוזיטיבית האחרת היא העדפת השאירים להבדיל מהיורשים, ומטרה זו נשמרת במלואה במסגרת קו הגבול המוצע ( שכן להבדיל מעניין זנזורי בו התאפשר ליורשים להמשיך בהליך בנסיבות מסוימות, בענייננו רק לשאירים יתאפשר הדבר, מכוח הוראתו של סעיף 308 לחוק). להשלמת התמונה אעיר כי תכליתו של חוק נכי רדיפות הנאצים אינה זהה לתכליתו של חוק הביטוח הלאומי; הוראות החוק ( מלבד סעיף 23 וסעיף 303( ג) בהתאמה) אינן זהות; וגם הדעות בפסיקה שהובילו להיווצרות החריג שתואר לעיל אינן אחידות, אך כאשר ממילא איננו קובעים מסמרות אין צורך להרחיב בכך.

אף לא נשמט מעיני כי בבג"צ עמותת מוקרני הגזזת הגיע בית המשפט העליון למסקנה אחרת כמפורט לעיל, אך זאת בהתייחס לחוק הגזזת המאפשר "פיצוי שהוא למעשה במהות בגדר 'לפנים משורת הדין'" (שם), ותוך לקיחה בחשבון ששאירים זכאים מכוח אותו חוק למענק עצמאי ( סעיף 10 לאותו חוק, וסעיף 8( ב) המאפשר לכאורה לשאריו של נפגע להגיש תביעה להכרה בו ככזה לאחר פטירתו). בענייננו, לעומת זאת, אנו עוסקים בזכותם היחידה של השאירים ( מלבד הזכות המוגבלת הנקובה בסעיף 310 לחוק), ובנוסף לכך תכליתו של החוק רחבה הרבה יותר.

אשר לקושי הפרקטי שעשוי להיטען, ולפיו ממילא לא די בעצם ההכרה במנוח כנפגע בעבודה שכן היה עליו להגיש תביעה נוספת לקביעת דרגת נכות בעבודה, ולא ניתן לקבוע לו אחוזי נכות בלא אפשרות לבדקו - לגבי קושי דומה ( בהתייחס לחוק הנכים) כבר קבע בית המשפט העליון כי אין בו כדי לשנות את התוצאה הראויה ( ע"א 2426/90 קצין התגמולים נ' יורשי המנוח ארז לוי ז"ל, פ"ד מז(5) 783 (1993); להלן: עניין לוי). בהתאם נקבע באותו עניין כי על אף שהזכות הקבועה בחוק הנכים היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, יש לאפשר ליורשיו של מי שטרם הוכר כנכה שכן היה מצוי בהליך הכרה ככזה בעת פטירתו - להמשיך בהליך ההכרה עבורו. היה והמנוח יוכר כנכה בסיום ההליך - יממשו יורשיו הבאים ב"נעליו" את זכותו לקבלת תגמולים שהגיעו לו בחייו, שכן " הנכות קיימת מיום האירוע... ההכרה בזכאותו של הנכה היא פעולה דקלרטיבית, לאחר שהזכאות לתגמולים כבר התגבשה, אף אם טרם הוכרה" (שם). לכך נוסיף כי כפי שעולה מעניין שקד לעיל, הקושי בקביעת דרגת נכות למבוטח שהלך לעולמו מתייתר הלכה למעשה במקרים רבים באמצעות מסמכים רפואיים.

משמעותה של גישתי בנסיבות המקרה שלפנינו, בו המנוח - וכן המנוחה - הגישו את תביעותיהם לבית הדין ( לקצבת נכות מעבודה וקצבת תלויים בהתאמה) בחייהם, ותביעותיהם התקבלו בסופו של יום כך שנקבעה זכאותם הרטרואקטיבית לקצבאות שנתבעו על ידם - היא כי יש לראות בקצבאות אלה, שלא שולמו בשל מחלוקת משפטית, כ"חוב גמלה", שיש לשלמו לשאירים מכוח סעיף 308 לחוק. עם זאת אין בכך כדי לסייע למערערים, שכן אינם שאירים כהגדרתם בפרק י"א לחוק. האם בכך נסתם הגולל על תביעתם? בהיבט זה של טיעוניהם נדון להלן.

סעיפים 308-309 לחוק כהסדר שלילי ממנו נובע העדר זכאות ליורשים
המערערים שמים דגש בטיעוניהם על תחושת אי הנוחות הממשית העולה מהשתלשלות העניינים בתיק, בהתחשב בכך שהמנוח הגיש את התביעה לצורך הכרה במחלתו כפגיעה בעבודה עוד בחייו, ואלמנתו הגישה את התביעה לקבלת קצבת תלויים עוד בחייה, ויש קושי ממשי ב"שורה תחתונה" לפיה על אף ששתי תביעותיהם התקבלו במלואן לאחר מסכת ארוכה של התדיינות - לא תהא לכך נפקות מעשית כלשהי.

האם סביר הדבר שמבוטח מגיש בחייו תביעה לערכאה שיפוטית לצורך קבלת זכות המגיעה לו לפי דין, כאשר מראש מובהר שגם אם יזכה בתביעתו - ישולמו הכספים הנובעים מכך אך ורק אם ייוותר בחיים עד תום ההליך המשפטי ( או לשאיריו ככל שקיימים כאלה)? האם סביר להצמיד " שעון חול" שכזה אשר " יתקתק" מעל ראשיהם של מבוטחים המגישים תביעות, ומשמעותו שזכותם תפקע ותאבד ממשמעותה כליל ( אלא אם יש להם שאירים) ככל שההליך המשפטי לא יסתיים במהירות הנדרשת, על אף שמבחינתם יעשו הכל לצורך סיומו המהיר, ועל אף שאנו עוסקים בתביעות שבחלקן הגדול נובעות ממצבי חולי ונכות?

דרך אפשרית תיאורטית לפתור את הקושי היא לקבוע שסעיפים 308 ו - 309 לחוק כלל לא נועדו לחול על סיטואציה בה מוגשת תביעה משפטית, אלא למצבי שגרה בהם מבוטח נפטר טרם שגבה את הגמלה השוטפת המגיעה לו בגין התקופה האחרונה לחייו ( בשל כך שלא הגיש תביעה למוסד, או בשל כך שתביעתו לא אושרה, או בשל כך שטרם שולמה). לפי אפשרות זו, כאשר מוגשת תביעה משפטית על ידי מבוטח, וההליך המשפטי בעניינו תלוי ועומד במועד הפטירה - לא יחולו סעיפים 308-309 לחוק ( ככל שייקבע שלא נועדו לסיטואציה כזו), ואף לא יחול סעיף 303( ג) שכן אין כאן ניסיון לפתוח מחדש זכות שכבר פקעה ( בדומה לקביעה בעניין זנזורי בהתייחס לסעיף המקביל בחוק נכי רדיפות הנאצים). כתוצאה מכך, היה ותוכר הזכות בתום ההליך המשפטי - ובהתחשב בכך שההכרה היא דקלרטיבית בלבד בהתייחס לזכות שגובשה לפני מועד הפטירה - ייחשב הדבר כאילו המבוטח עצמו קיבל לידיו את כספי הגמלה במועד בו הגיש את תביעתו למוסד, באופן המאפשר לו להעבירם ליורשיו.

היינו, לפי אפשרות פרשנית זו, כאשר המבוטח עצמו הוא שהגיש את התביעה לבית הדין בחייו - קיימת " הקפאה" של מצב הדברים באופן שככל שייקבע בפסק הדין בסיום ההליך שהוא זכאי לזכות אותה תבע - ייחשב הדבר כאילו הוא עצמו הצליח לגבות את מלוא הגמלה המגיעה לו, מעצם כך שהגיש את התביעה לבית הדין בחייו בקשר לכך. יורשיו שיקבלו בסופו של דבר את הזכות עבורו לא הגישו תביעה בשם עצמם או באופן עצמאי, אלא הם חליפיו שבאים בנעליו וזכאים לתשלום החוב הפסוק מכוח פסק הדין, תוך " החזרת הגלגל אחורנית" וראיית הגמלה ככזו ששולמה למבוטח מגיש התביעה עוד בחייו ( והשוו לעניין לוי שפורט לעיל).

על אף שפרשנות זו שובת לב במידה מסוימת, שוכנענו כי אין לקבלה. אין הצדקה להחריג את תחולתם של הסעיפים 308 ו - 309 בסיטואציה בה הוגשה על ידי מבוטח תביעה משפטית, שכן ההסדר הקבוע בחוק הוא הסדר פוזיטיבי מלא, מגובש וסגור, בו נקבעה מערכת הזכויות של המבוטחים ( כמו גם שאיריהם, יורשיהם והתלויים בהם) במלואה, "תוך ציון מפורש של הזכאים הבלעדיים לגמלה על פי החוק" (עניין בדיעה). המחוקק התייחס באופן ברור לאפשרות בה מבוטח ילך לעולמו טרם שיגבה את מלוא הגמלאות המגיעות לו, ונתן לה מענה כפי שבחר לתת, תוך העדפת השאירים על פני היורשים ותוך הבהרה כי גם בהעדר שאירים - לא ישולם חוב הגמלה ליורשים אלא רק למי ששילם בפועל על הוצאותיו של המנוח ( בהתאם להסדר המנוי בסעיף 309 לחוק). מדובר אם כך בהסדר שלילי ביחס לזכויותיהם של היורשים, וזאת גם אם היינו מפרשים בהרחבה את סעיף 303( ג) עצמו.

בהתאם נקבע זה מכבר כי " ההסדר שבחוק הוא הסדר פוזיטיבי... חד משמעי ומשקף את מטרת המחוקק, ולא ניתן כלל ליתן להוראותיו פירוש שונה מזה שניתן לו" (דב"ע ( ארצי) מה/0-86 לאה ציפקיס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 165 (1986)), ובמקום נוסף הובהר כי "במקרה בו אין שאירים, הלך המחוקק על פי התכלית החקיקתית, לפיה אין הגמלה עוברת בירושה. יוצא מן הכלל הוא המקרה בו יזכה בקצבה מוגבלת, מי שסיפק מצרכים או שירותים חיוניים לנפטר בנסיבות המצוינות בסעיף 309 לחוק. ההלכה הקיימת בעניין זה תואמת בהחלט את ערכיה הסוציאליים של מדינת ישראל, אין בה פגיעה בזכות הקניין, ואין מקום לשנותה..." (עב"ל (ארצי) 442/99 עזבון המנוחה אנטה פרחי ז"ל - המוסד לביטוח לאומי (26.6.02)).

עוד יצוין כי במקרה נוסף, דומה בנסיבותיו לזה שבפנינו, קבענו כי בהעדר שאירים אין צורך לבחון את השאלה אם נוצר " חוב גמלה" לפי סעיף 308 לחוק, שכן גם אם מדובר ב"חוב גמלה" - לא ניתן לשלמו ליורשים אלא רק למי שהוא " שאיר" כהגדרתו בפרק י"א לחוק, ולכן הדרך היחידה העומדת בפני בנה של המנוחה באותו עניין היא לפנות למוסד בבקשה מכוח סעיף 309 לחוק ( עב"ל ( ארצי) 11881-05-14 יפה בן ציון ז"ל - המוסד לביטוח לאומי (14.4.16)). במסגרת עתירה לבג"צ על פסק הדין האמור קבע בית המשפט העליון כי " לא מצאנו - על פי אמות המידה המקובלות בבית משפט זה - להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה", אך " בנסיבותיו המיוחדות של התיק, ובהמלצת בית המשפט, רשמנו לפנינו הצהרת המשיב כי ישלם לעותר חוב גמלה בסכום השווה ל - 6 חודשים ( כ - 1,400 ש"ח לחודש)..." (היינו, בדומה להסדר הקבוע בסעיף 309 לחוק; בג"צ 8816/16 למברסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (14.12.17)).

הפרשנות התיאורטית שהוצעה אף עלולה להתנגש עם הצהרתו הברורה של המחוקק להעדיף שאירים על פני יורשים, בסיטואציה בה הוגשה תביעה משפטית וקיימים גם שאירים וגם יורשים ואין זהות ביניהם. היא אף מתנגשת עם כלל היסוד עמו פתחנו את פסק דיננו, לפיו הזכות לגמלאות אינה " רכושו" של המבוטח עמו הוא יכול לעשות כרצונו אלא נועדה לשם סיפוק תכליתה של הגמלה ולצורך כך בלבד, ומכאן שיש לשלמה אך ורק למבוטח הזכאי לה ולא לאף אדם אחר במקומו. אף אין זה נכון כי הגמלה " יורדת לטמיון", שכן " את הפתרון נתן המחוקק עצמו, בהועידו את הכסף למי שלדעת המחוקק ראוי לכך במסגרת המדיניות שאותה משרת הביטחון הסוציאלי" (עניין גרוסמן). מכאן שגם אם אין שאירים שעשויים להיות זכאים ל"חוב הגמלה" מכוח סעיף 308 לחוק, וגם אם אין מי שזכאי לקבלת הזכות החלקית המוקנית בסעיף 309 לחוק - אין מדובר בזכות שהייתה קיימת ואבדה ( ולכן גם לא אמורה להיגרם עוגמת נפש כתוצאה מפקיעתה), אלא בזכות שמטעמים שונים ( שבדרך כלל אינם תלויים באיש) לא יכולה הייתה להתממש בחיי המבוטח, ועם פטירתו פקעה שכן אין עוד הצדקה לספק ליורשיו ( להבדיל משאיריו) את צרכי מחייתו השוטפים של המבוטח שהלך לעולמו.

משכך, לאחר פטירתו של המבוטח - וככל שלא נותרו שאירים שתכלית הגמלה מצדיקה לשלם להם את החוב שנותר - ייועד סכום הגמלה לשאר המבוטחים, בהתאם להוראות החוק.

ב"צריך עיון" תושאר השאלה האם יש להחיל בתביעות מכוח חוק הביטוח הלאומי את הפתח שהותיר בית המשפט העליון בבג"צ עמותת מוקרני הגזזת בהתייחס לחוק הגזזת, לפיו "אם תועלה בעתיד טענה כי תוך כדי הימשכות ההליכים שנגררו הרבה מעבר לסביר... נפטר תובע כזה בטרם התקבלה החלטה כלשהי בתביעתו, אזי יהיה מקום לחייב את המדינה להמשיך ולבחון את התביעה בהתאם למסמכים הרפואיים הקיימים ולסיים הטיפול בה. קביעה זו איננה תולדה של מדיניות "לפנים משורת הדין", אלא נובעת היא לגישתי, מכך שכאשר המדינה פועלת בתחום זה בסרבול ובאיטיות יתר, מכוונת או רשלנית, תוך מודעות למאטריה ולנפשות הפועלות - הדבר מקים לה מעין-מניעות מפני "סגירת" התיק " (ההדגשות במקור). פתח זה לא יהא רלוונטי ככל שתתקבל גישתי לפרשנות המונח " חוב גמלה" כמפורט לעיל וככל שנותרו למבוטח שנפטר שאירים, אך תיתכן לו רלוונטיות ככל שלא נותרו שאירים ויורשיו הם שטוענים לכך. אין צורך לבחון זאת בעניין שלפנינו שכן גם אם נניח כי פתח זה רלוונטי לתביעות מכוח חוק הביטוח הלאומי, ההליך שלפנינו אינו מצדיק את החלתו שכן התמשכות ההליכים המשפטיים לא הייתה באשמת המוסד ( כפי שקבע גם בית הדין האזורי).

סיכום
תוצאת הדברים היא כי גם אם היינו יוצאים מנקודת הנחה כי קצבת הנכות מעבודה וקצבת התלויים מהוות " חוב גמלה" - אין מחלוקת שהמערערים אינם שאריהם של המנוחים, ומשכך אין להם מעמד מכוח סעיף 308 לחוק. להסרת ספק נבהיר כי לא שוכנענו שניתן להפריד לצורך כך בין קצבת הנכות בגין המנוח, שהגיעה למנוחה כשארה, לבין קצבת התלויים של המנוחה ( לה לא נותרו שארים), שכן בעת אישור קצבת הנכות של המנוח לא הייתה כבר המנוחה בין החיים ( כך שממילא לא יכולה הייתה לקבל את הקצבה לידיה בהתאם לרציונל שפורט לעיל). מעבר לצורך נוסיף כי המערערים לא ניסו לטעון לתחולתו של סעיף 309 לחוק.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, וככל שתישמע דעתי, הערעור יידחה ללא צו להוצאות.

סגן הנשיאה אילן איטח
אני מסכים כי דין הערעור להדחות לאור הוראת סעיפים 308 ו- 309 לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, וזאת כבר מהטעם שהמערערים אינם " שאירים" כהגדרתם בחוק. משכך אין כל צורך להדרש לסוגיית פירוש המונח " חוב גמלה" הקבוע בסעיף 308 לחוק ונותיר את השאלה לעת מצוא.

השופט רועי פוליאק
אני מסכים לדחיית הערעור מטעמיו של חברי סגן הנשיאה אילן איטח.

נציג ציבור (עובדים) מר שלמה כפיר
אני מסכים לדחיית הערעור מהסיבות שפורטו על ידי סגן הנשיאה אילן איטח.

נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר
אני מסכים לדחיית הערעור מטעמיו של סגן הנשיאה, השופט אילן איטח.

סוף דבר
על דעת כל חברי המותב, הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח באדר א' (5 במרץ 2019) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה,
שופטת

רועי פוליאק,
שופט

מר שלמה כפיר,
נציג ציבור (עובדים)

מר דורון קמפלר,
נציג ציבור (מעסיקים)