הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 50811-12-15

ניתן ביום 20 ינואר 2019

גידי אביטבול
המערער
-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופט רועי פוליאק
נציג ציבור (עובדים) מר רן קידר, נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון

בשם המערער – עו"ד טל כהן, עו"ד מיכאל קיכל
בשם המשיב – עו"ד ענבל לש

פסק דין

השופטת לאה גליקסמן:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי באר שבע (סגן הנשיאה (כתוארו אז) אילן סופר; ב"ל 2220-04-12), שבו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע מיום 9.10.2011 כפגיעה בעבודה.

הרקע לערעור ופסק דינו של בית הדין האזורי:
המערער עבד בתפקיד ניהולי בחברת הסעות מאיה טורס, אשר סיפקה שירותי הסעות לגורמים שונים.
ביום 9.10.2011 אירע פיצוץ ברכבו של המערער (להלן גם – האירוע). נסיבות הפיצוץ כעולה מחומר הראיות הן כמפורט להלן: המערער נסע ברכבו, ויחד עמו נסע גם בנו הצעיר, אותו הסיע לקניון. לאחר שבנו של המערער ירד מהרכב, אירע הפיצוץ ברכבו של המערער. כתוצאה מהפיצוץ נחבל המערער במקומות שונים בגופו ונותרה לו נכות לצמיתות.
בפסק דינו הראשון של בית הדין האזורי נדחתה תביעתו של המערער מהטעם שהמערער לא היה בדרכו אל העבודה וממנה, ועל כן אין צורך לדון במבחן "סיכוני הדרך".
ערעור שהגיש המערער על פסק הדין הראשון (עב"ל 12619-12-13) התקבל, ועניינו של המערער הוחזר לבית הדין האזורי, למותב אחר, על מנת לברר תחילה את השאלה אם המערער היה בדרכו לעבודה בעת אירוע הפיצוץ אם לאו, וככל שכן – האם הפיצוץ שאירע ברכבו של המערער היה בגדר "סיכון דרך" בהתאם לפסיקה.
בפסק הדין מושא הערעור קבע בית הדין האזורי, לאחר שמיעת עדותו של המערער ומר שמואל טורה, הממונה עליו בחברה, כי למערער הייתה מתוכננת פגישה עם מר טורה ביום האירוע, וכי הפיצוץ ברכבו של המערער התרחש עת המערער היה בדרכו לאותה פגישה, דהיינו בדרכו לעבודה
בהמשך לכך, בחן בית הדין האזורי אם האירוע הוא בגדר פגיעה בעבודה על פי הוראת סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי או החוק), הקובעת כי יראו תאונה כתאונה בעבודה אף אם –
"אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו".
בית הדין האזורי ציין כי על מנת שאירוע יוכר כפגיעה בעבודה עליו להיות קשור בקשר סיבתי עם "סיכוני הדרך" ועם "זמן הדרך".
בהסתמך על פסיקתו של בית דין זה בעניין יואב סיני [עב"ל (ארצי) 137-10 יואב סיני – המוסד לביטוח לאומי (5.1.2011); להלן – עניין סיני] קבע בית הדין האזורי כי אין להכיר בפגיעה בעבודה באותם מקרים שבהם מבוטח נפגע מאירוע חבלה אשר כוון אליו ספציפית, גם כאשר מדובר בטעות בזיהוי; על פי אישור משטרת ישראל ברכבו של המערער אירע פיצוץ מטען חבלה. אין מדובר במטען אשר היה על הדרך וגם לא בתקלה מכאנית. מטען חבלה אשר התפוצץ ברכבו של המערער, גם אם לא כוון אל המערער, אינו חלק מ"סיכוני הדרך"; על כן, העובדה שהמערער היה בדרכו לעבודה היא מקרית, והאירוע היה יכול להתרחש גם במקום אחר ובשעה אחרת. בהקשר זה הפנה בית הדין האזורי גם לפסק הדין בעניין סילאווי [עב"ל (ארצי) 48063-09-13 ג'לאל סילאווי – המוסד לביטוח לאומי (30.4.2014)].
נוכח האמור, קבע בית הדין האזורי כי על אף שהמערער היה בדרכו לעבודה, אין מקום להכיר באירוע כתאונה בעבודה, משום שהפגיעה אינה בשל סיכוני הדרך.

המסגרת הנורמטיבית
כאמור, בהתאם לסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי יראו תאונה כתאונה בעבודה אף אם –
"אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו".
(ההדגשה הוספה – ל.ג.)

אירוע פלילי – האם בגדר "פגיעה בעבודה" או "סיכוני הדרך"?
בכל הנוגע להכרה ברצח או בתקיפה כפגיעה בעבודה נקבע בפסיקה כי –
"ההכרעה אם רצח, או תקיפה, יוכרו כתאונה בעבודה תוכרע לפי המבחן: האם בוצע המעשה על רקע אישי גרידא או שמא תוך זיקה לעבודה ...
וכך נפסק:
כאשר תקיפת מבוטח נעשית 'תוך כדי עבודתו' או 'תוך כדי עיסוקו' אולם הרקע לתקיפה הוא אישי, ללא קשר או זיקה לעבודתו של הקרבן או ללא תרומה של הנגיעה לפגיעה, לא תיחשב הפגיעה עקב התקיפה כ'תאונת עבודה' [...].
כך, לא הוכרה רציחתו של מורה שנורה על ידי בעל קנאי [...] או של פעיל בקהילה היהודית בזמן השואה, שנרצח בשל אירועים שאירעו בזמן השואה..
העובדה שהתקיפה אירעה 'תוך כדי עבודה' אין בה די, כשם שהפגיעה בדרך לעבודה או ממנה אין בה די. כשם שעל מנת שפגיעה בדרך לעבודה וממנה תפול בגדר תאונת עבודה יש צורך שהאירוע ייגרם עקב 'סיכוני הדרך', כך תאונה תוך כדי עבודה, על מנת שתאונה בעבודה תיחשב, צריך שתאירע 'עקב העבודה' ובמקרה של תקיפה כמו במקרה שלפנינו – שהתקיפה תהא בזיקה ברורה לעבודה".
דב"ע (ארצי) נד/232 – 0 המוסד לביטוח לאומי – ד"ר שורא רדא, פד"ע כז 525, 528 (1994).
וראו גם:
בג"צ 1262/94 זילברשטיין נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מח(4) 837 (1994);
עב"ל (ארצי) 35207-06-10 המוסד לביטוח לאומי – אניס עבד אלחלים (13.3.2011);
עב"ל (ארצי) 64694-09-14 מופיד אגבאריה – המוסד לביטוח לאומי (22.10.2015);
עב"ל (ארצי) 20642-02-15 מוטי פרי – המוסד לביטוח לאומי (18.5.2017).
בעניין בניטה [דב"ע (ארצי) שם/ 0 – 63 המוסד לביטוח לאומי – בניטה, פד"ע יב' 281 (1981)] הוכר מקרה שבו נורה למוות אדם בדרכו לעבודה כפגיעה בעבודה, מן הטעם שנגיעתו היחידה של המנוח לאירוע שבו נורה הייתה שהוא נקלע באורח אקראי למקום האירוע בדרכו לעבודה. וכך נאמר:
"מבחינתו של המבוטח - הקרבן, אין זה משנה אם הכדור שפגע בו היה כדור תועה או כדור שנורה בשל איבוד עשתונות, מתוך שיקול קר או מכל סיבה רגעית אחרת. המנוח לא נהרג מפני שביקשו את נפשו בתור מי שהינו, אלא מפני שעבר באותו מקום באותה שעה. הצורך לעשות את דרכו לעבודה - באותו מסלול, באותה עת - זימן אותו באקראי לאתר בו התרגשה פורענות, שאלמלא כך הוא לא היה נקלע לתוכה, על כן מה שארע, ארע עקב נסיעתו לעבודה".
בעניין יואב סיני [עב"ל (ארצי) 137-10 יואב סיני – המוסד לביטוח לאומי (5.1.2011)] נדון עניינו של מבוטח שנורה (עת ישב ברכבו ועמד לנסוע לעבודתו במסלול הרגיל) על ידי מתנקש בשל טעות בזיהוי, עת הכדורים כוונו לאדם אחר ששמו כשם המבוטח (יואב סיני). על יסוד קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, טענתו של המבוטח כי הטעות בזיהוי אירעה עקב נתונים הקשורים לעבודתו של המבוטח נדחתה, ונקבע כי הסיבה המרכזית לטעות בזיהוי הייתה כתובתו של המבוטח ורכב הוולוו שחנה ליד ביתו – נתונים שאינם קשורים לעבודתו של המבוטח.
בית הדין הארצי (בדעת רוב) דחה את טענתו של המבוטח כי פגיעתו כתוצאה מאירוע הירי מהווה חלק מסיכוני הדרך. נפסק, כי במקרה זה כדוריו של המתנקש כוונו למבוטח "בתור מי שהינו" ולא מפני שעבר באותו מקום באקראי באותה שעה; הטעות בזיהוי אינו גורעת מהעיקר, כלומר שהכוונה הייתה ונשארה לפגוע באדם מסוים, ואין מדובר בפגיעה אקראית כתוצאה מסיכוני הדרך. כמו כן, הטעות בזיהוי לא נגרמה כתוצאה מסממנים שאפיינו את עבודתו של המבוטח.
בעניין יואב סיני, בית הדין הארצי ציטט בהסכמה מפסק דינו של בית הדין האזורי כי -
"אכן, קיימת תופעה של אירועי ירי במסגרת חיסול חשבונות בין עבריינים, ולא פעם נפגעים באירועים אלה עוברי אורח תמימים שאיתרע מזלם להימצא בסביבת אירוע הירי. לכן, למרבה הצער, במציאות השוררת היום, פגיעה בשל כך שהמבוטח נמצא באופן מקרי בסביבה בה התרחש אירוע ירי בדרכו לעבודה או ממנה, יש לראות כחלק מ'סיכוני הדרך האורבים לכל עובר אורח'. הוא הדין כאשר המבוטח נמצא בסביבה בה התרחש אירוע ירי עקב עבודתו".
אולם, במקרה הנדון, לא היה כל קשר בין אירוע הירי לבין עבודתו של המבוטח, ועל כן אין לראות באירוע הירי כפגיעה בעבודה.
לדעת המיעוט (דעתו של נציג הציבור מר ינון) היה מקום להכיר באירוע הירי כפגיעה בעבודה, ולגישתו "יש להרחיב את מבחן 'עובר האורח האקראי' גם למקרה הנדון, נוכח העובדה שטעות בזיהוי "הוא מקרה נדיר וגבולי. המבחן צריך להיות מבחן התוצאה האובייקטיבי והמציאות ולא מבחן כוונתו של היורה – הפושע".
עתירה לבג"צ על פסק דינו של בית הדין הארצי בעניין יואב סיני (בג"צ 2724/11) נמחקה, לאחר שהמבוטח והמוסד לביטוח לאומי הגיעו להסכמה כי מועד הגשת התביעה לפגיעה בעבודה ייחשב כמועד בו הוגשה תביעתו של המבוטח לנכות כללית.
בעניין סילאווי [עב"ל (ארצי) 48063-09-13 ג'לאל סילאווי – המוסד לביטוח לאומי (30.7.2014)] נדון עניינו של מבוטח שנפגע עת היה בדרכו לעבודה מפיצוץ שאירע ברכבו, עקב טעות בזיהוי. באותו מקרה, "הטעות בזיהוי" אירעה עקב הדמיון בין רכבו של המבוטח שנפגע לבין רכבו של היעד לפגיעה. התביעה להכרה בפיצוץ ברכב כפגיעה בעבודה נדחתה, מהטעם ש"העובדה שהפגיעה במערער אירעה בעת שהיה בדרכו לעבודה היא מקרית, והאירוע היה יכול להתרחש במקום אחר, ובשעה אחרת, על פי החלטתם של המפגעים".
עתירה לבג"צ שהוגשה על פסק הדין בעניין סילאווי [בג"צ 8210/14 ג'לאל סילאווי נ' בית הדין הארצי לעבודה (26.7.2016); להלן - בג"צ סילאווי] נתקבלה, ובית המשפט העליון קבע שיש להכיר בפיצוץ ברכבו של המבוטח כפגיעה בעבודה. נפסק, כי על פי תכליתו של חוק הביטוח הלאומי והמבחנים הקובעים בפסיקה, "הסיכון של פגיעה על רקע פלילי עקב 'טעות בזיהוי' עונה על המאפיינים של 'סיכון דרך', ומשום כך יש להכיר באירוע ... כ'תאונת עבודה'", וזאת ממספר טעמים. ראשית, מבחינת המבוטח, הפיצוץ ברכבו היה אירוע פתאומי ובלתי צפוי, בהתאם למאפיינים הנדרשים כדי להכיר ב"סיכון דרך", ולא הייתה לו יכולת לשלוט בסיכון זה, להקטינו או להימנע ממנו, וזאת בניגוד למקרה בו אדם הותקף "בתור מי שהינו", כגון במקרה שבו אדם מותקף בשל סכסוך אישי שהיה לו. שנית, גם דרישת ה"כלליות" מתקיימת, שכן הסיכון הכרוך בטעות בזיהוי הוא סיכון כללי, ועלול להתממש כלפי כל עובד בדרכו לעבודה. שלישית, המבחן הסובייקטיבי של כוונת הפוגע אינו המבחן המתאים לסוגייה הנדונה, שכן אין זה סביר שלא להכיר באדם כנפגע בעבודה בשל הכוונה הסובייקטיבית של הפוגע לפגוע באחר ולא במבוטח שנפגע, כוונה שלא יצאה אל הפועל. על רקע האמור, נפסק כאמור כי "יש להכיר בפגיעה על 'רקע פלילי' עקב 'טעות בזיהוי ' כ'סיכון דרך' ובאירוע כולו כ'תאונת עבודה'".
כללו של דבר: בהתאם לפסיקה, "לתאונה בדרך לעבודה או ממנה תיחשב רק זאת הקשורה בקשר סיבתי עם סיכוני הדרך, ולא על רקע אישי". [דב"ע (ארצי) נד/147 – 0 המוסד לביטוח לאומי – אפרים כהן (29.9.1994); להלן – עניין כהן]. בהתאם להלכה שנפסקה בבג"צ סילאווי, פגיעה במבוטח באירוע פלילי עקב "טעות בזיהוי" היא גם כן בגדר "סיכוני הדרך" ולא פגיעה על רקע אישי.

הוכחת הקשר הסיבתי בין סיכוני הדרך לבין הפגיעה בעבודה:
כפי שנפסק בעניין כהן "את 'הקשר הסיבתי' בין סיכוני הדרך לבין הפגיעה על הנפגע להוכיח, מאחר ו'חזקת הסיבתיות' שבסעיף 39 לחוק [סעיף 83 רישא לחוק בנוסחו כיום] אינה חלה על תאונות בדרך לעבודה וממנה". זאת, בשונה ממצב שבו האירוע התאונתי התרחש תוך כדי העבודה, שאז קמה חזקת הסיבתיות לטובת המבוטח, נוכח הוראת סעיף 83 רישא לחוק, לפיה "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך ..", עת המבוטח זכאי להינות מהחזקה העובדתית גם במצבי עמימות, בהם אין ידיעה חד משמעית בדבר הקשר הסיבתי [עב"ל (ארצי) 33420-11-14 פלוני – המוסד לביטוח לאומי (27.3.2018); להלן – עניין פלוני].
בעניין עבדאללה עודה [דב"ע (ארצי) נא/108 – 0 עבדאללה עודה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג' 479 (1991)] נדון עניינו של עורך דין שעסק בענייני מקרקעין, אשר בדרכו ממשרדו לביתו, הגיח אדם שהחזיק בידו פחית, אשר לאחר מכן התברר שהייתה בתוכה חומצה, ושפך את החומצה על פניו של עורך הדין, ומיד לאחר מכן ברח התוקף ונעלם. עורך הדין ייחס את הפגיעה לנקמה עקב טיפולו בעסקת מקרקעין באזור יהודה ושומרון, שבין המעוניינים לרוכשם הייתה חברה ישראלית, על רקע איום שהושמע כלפיו מאת פרקליט אחד הצדדים לעסקה.
בית הדין קבע שאין לראות את הפגיעה במבוטח כפגיעה כתוצאה מ"סיכוני הדרך". נפסק כי -
"אחד המבחנים לקיום 'סיכוני דרך' הוא מבחן ה- 'for but' הקובע כי אלמלא הצורך או הכורח הנובע מעבודתו של המבוטח, הוא לא היה מצוי בזמן מסוים במקום המסוים אשר בו נפגע. לפי מבחן זה הוכר מותו של מבוטח שנקלע, בדרכו מהעבודה לביתו, לזירת פשע שבו לא היה מעורב, כתאונת עבודה, באשר בנסיבות אלה התאונה הייתה חלק מסיכוני הדרך (דב"ע שם/63 – 0 בע' 281].
לא כן הדבר כאשר מותו של אדם בדרכו לעבודה או בדרכו ממנה היה על רקע של סיבות הטמונות במבוטח עצמו ולא על רקע סיכוני הדרך. לעניין זה נקבע בעב"ל 54/61 בע' 62 כי 'מאחר שאין חולק שהמנוח נהרג מטעמים שלא היה להם כל קשר לעבודתו או להליכתו דווקא ממקום עבודתו למעונו, אלא שרוצחיו רצו לפגוע בו ולא רק מפני שהוא היה בדרכו הביתה ממקום עבודתו, לא היתה בתאונה שפגעה בו משום תאונת עבודה במובן החוק' ...".
אשר להוכחת הקשר הסיבתי בין תקיפתו של המבוטח לבין עיסוקו נפסק כי –
"... ניתן להגיע על דרך השלילה לכלל מסקנה בעלת סבירות גבוהה המהווה הוכחה מספקת כי אכן הותקף המערער על רקע עיסוקו כעורך דין.
המניעים לתקיפת המערער עלולים להיות על רקע אישי ומשפחתי ובלא כל זיקה לעבודתו; על רקע עיסוקו; תקיפה על ידי חולה נפש או מסיבה אחרת שאין לה מאומה עם זהות המערער.
אם תישלל האפשרות כי המערער הותקף על רקע אישי ומשפחתי, ממילא תיוותר האפשרות הסבירה בהרבה ממנה, כי התקיפה היתה בגדר תאונת עבודה. זאת, בין אם הותקף המערער על רקע עיסוקו, שאז תהא התקיפה 'תאונת עבודה' כמשמעה בסעיף 35 לחוק, ובין אם הותקף מסיבה שאינה קשורה עם זהותו, אלא ארעה לו משום שנקלע באקראי לזירת התקיפה, שאז תהא התקיפה 'תאונת עבודה' כמשמעה בסעיף 36(1) לחוק. אפשרות התקיפה על רקע אישי ומשפחתי, סבירותה נמוכה ביותר שהרי לומדים מתיק המשטרה ... כי לא הועלה כל חשד שהמערער הותקף על רקע אישי ומשפחתי וגורמי המשטרה לא ראו סיבה לחקור בכיוון האמור.
מנגד, גבוהה הסבירות שהמערער הותקף על רקע עבודתו, והיא מתחזקת לנוכח העובדה שהועלתה בפני בית הדין קמא ובחקירת המשטרה, כי ימים אחדים לפני התקיפה הושמע איום נגד המערער על רקע עסקת מקרקעין שביצע במהלך עבודתו. לפי שהכף נוטה בעליל לעבר סבירות ההנחה כי המערער הותקף על רקע עבודתו ועל פי מכלול העובדות והנסיבות העולות מגרסתו העקבית והיחידה של המערער, הגענו למסקנה כי הוכח די הצורך, לעניין התביעה על פי חוק הביטוח הלאומי, שהפגיעה במערער הייתה 'עקב' עיסוקו כעורך דין, ומכאן שהוא נפגע 'תוך כדי' עיסוקו כעורך דין".
אשר למידת ההוכחה, נפסק בעניין פלוני כי –
"על אף שהנטל מוטל על המוסד, נקבע בפסיקה כי 'אין צורך במידת שכנוע העולה מכל ספק' בדבר סיבת התקיפה, ולעיתים די 'בהגיונם של דברים וסבירותם, כדי להביא למסקנה כי הוכח שהתקיפה הייתה על רקע אישי, כך שחזקת הסיבתיות ... לא תעמוד למבוטח' ....
משמעות הדברים הינה כי ככל שבית הדין משתכנע, על סמך מאזן הסתברויות, כי סביר יותר שהתקיפה אירעה על רקע אישי וללא זיקה לעבודה – אין להכיר בה כתאונת עבודה ...".
ובענייננו – עת מדובר בפגיעה בעבודה בדרך לעבודה, כך שהנטל מוטל על המבוטח, עליו הנטל לשכנע כי על סמך מאזן הסתברויות, כי סביר יותר שהאירוע בו נפגע הוא אירוע שלא על רקע אישי, והוא נפגע בשל העובדה שהיה במקום האירוע באופן אקראי או בהתאם לבג"צ סילאווי – בשל טעות בזיהוי.

טענות הצדדים בערעור
בהודעת הערעור טען המערער שבית הדין האזורי טעה בקביעתו כי עת המערער נסע ברכבו לפגישת עבודה עם הממונה עליו מר שמואל טורה המערער היה בדרכו לעבודה, שכן הפרשנות הראויה והנכונה היא שבעת הנסיעה המערער היה כבר במהלך יום העבודה, שהחל בשיחת הטלפון בין המערער לבין מר טורה, שבה קבעו כי ייפגשו בהמשך היום במשרדו של מר טורה.
בסיכומי הטענות, ביסס המערער את טענותיו על בג"צ סילאווי, אשר ביטל את ההלכה שנפסקה בעניין יואב סיני, וטען כי נוכח ההלכה החדשה שנפסקה בבג"צ סילאווי יש להכיר באירוע כפגיעה בעבודה, כמפורט להלן.
המערער טען כי משנקבע שהמערער היה בדרכו לעבודה, והמוסד לא עמד בנטל להוכיח כי הטמנתו של מטען החבלה ברכבו של המערער כוונה דווקא אליו, עניינו הוא בגדר "טעות בזיהוי", ועל כן על פי ההלכה שנפסקה בבג"צ סילאווי יש להכיר בפיצוץ ברכבו כפגיעה בעבודה.
המערער הוסיף וטען כי בדיון ההוכחות זנח המוסד לביטוח לאומי את הטענה כי הפיצוץ אירע על רקע אישי; גם לאחר המצאתו של תיק המשטרה לא נמצא בו כל ממצא שעשוי לשפוך אור על הרקע להתרחשותו של הפיצוץ; בהתאם לפסיקה בעניין עבדאללה עודה, על המוסד מוטל הנטל להוכיח שהפגיעה הייתה מכוונת דווקא כלפי המבוטח ולא אחר. לפיכך, בנסיבות שבהן לא הובאה כל ראייה כי הפגיעה נעשתה על רקע אישי, ולכן אין לשלול כי מדובר בטעות בזיהוי, יש להכיר באירוע כפגיעה בעבודה; לעניין זה הסתמך המערער גם על פסקי דין אזוריים כמפורט להלן:
א. פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב בעניין בוהארון [ב"ל (ת"א) 4160/06 בוהארון – המוסד לביטוח לאומי (1.9.2008)], שבו נדון עניינו של מבוטח שנורה בעת שנהג ממקום עבודתו לביתו. למרות שלמבוטח היה עבר פלילי, בית הדין האזורי פסק כי הגם ש "אין לשלול מכל וכל את האפשרות שהירי בוצע על רקע מעורבותו של התובע בעסקאות סמים ופלילים", התביעה התקבלה, נוכח העובדה שהמוסד לא הביא "ולו ראשית ראיה לכך כי אכן הפגיעה הייתה על רקע אישי ולפיכך אין לשלול טעות בזיהוי".
ב. פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע בעניין ארביב [ב"ל (ב"ש) 2730/06 ארביב – המוסד לביטוח לאומי (1.9.2008)], שבו נורה מדריך בחדר כושר במגרש החניה בדרכו לרכבו. בית הדין האזורי קבע כי בהעדר קביעה פוזיטיבית כלשהי כי הירי כוון אל המבוטח באופן אישי ולא בשל הימצאו במקום בדרכו מהעבודה לביתו, נותר ספק, שכן ייתכן למשל שהיורה טעה בזיהוי, ומשקיים ספק יש להפעילו לטובת המבוטח ולהכיר באירוע כפגיעה בעבודה.
במקרה הנדון, כך לטענת המערער, הן חקירת המוסד לביטוח לאומי והן חקירת המשטרה לא העלתה כל אינדיקציה לכך כי הפיצוץ כוון כנגד המערער באופן אישי, וגם בית הדין האזורי אישר כי יש פתח רחב להסיק כי מטען החבלה שהתפוצץ ברכבו של המערער לא כוון נגדו אישית, אלא לכל היותר מדובר ב"טעות בזיהוי". לפיכך, משלא הובאה כל ראיה כי הטמנת מטען החבלה ברכבו של המערער כוונה דווקא אליו וכי הפיצוץ כוון כנגד המערער באופן אישי, והמוסד אף לא ערער על הקביעה כי ייתכן ומטען החבלה לא כוון למערער ומדובר ב"טעות בזיהוי", הרי שעל פי הפסיקה בבג"צ סילאווי יש להכיר באירוע כפגיעה בעבודה.
המוסד טען כי אין בשינוי ההלכה בבג"צ סילאווי כדי להביא לקבלת הערעור, כיוון ששינוי הלכה פועל פרוספקטיבית ממועד שינוי ההלכה ולא רטרואקטיבית; עניינו של המערער שונה מהעניין שנדון בבג"צ סילאווי. כך, בעניין סילאווי לא הייתה מחלוקת כי המטען לא הוצמד לרכבו של המבוטח בשל סכסוך אישי שלו, ואף הייתה הערכה מי היה הקורבן המיועד. זאת, בשונה מנסיבות המקרה הנדון שבהן לטענת המוסד המטען הוצמד לרכבו של המערער על רקע אישי, וגם כאשר עלתה (לבסוף) טענת המערער לטעות בזיהוי לא הוצבע על כל קורבן מיועד.
המוסד הוסיף וטען כי בית הדין האזורי לא דן כלל בשאלה העובדתית האם המטען כוון למערער עצמו או הושם ברכבו של המערער בשל "טעות בזיהוי"; אמירתו של בית הדין "מטען חבלה שהתפוצץ ברכבו של התובע, גם אם לא כוון לתובע, אינו חלק מסיכוני הדרך" אינה הכרעה פוזיטיבית כי המטען לא כוון למערער; השאלה אם הייתה טעות בזיהוי היא שאלה עובדתית ולא שאלה משפטית. נכון למועד מתן פסק הדין לא היה צורך בהכרעה עובדתית בשאלה זו, נוכח פסקי הדין בעניין יואב סיני ובעניין סילאווי, ועל כן ברור כי העדר הכרעה עובדתית אינו בגדר טעות משפטית; החסר בתשתית העובדתית מהווה נימוק נוסף לאי החלת הפסיקה בבג"צ סילאווי רטרואקטיבית.
לגופה של טענת "הטעות בזיהוי" טען המוסד כי הטענה בדבר "טעות בזיהוי" הועלתה בשלב מאוחר לאור בג"צ סילאווי ולא נטענה בתביעה לתשלום דמי פגיעה או בכתב התביעה, ואין לאפשר להעלותה בשלב הערעור כתוצאה משינוי ההלכה; כפי שנפסק בבג"צ סילאווי (סעיף 13) הגדרת "סיכוני דרך" אינה כוללת פגיעה שכוונה למבוטח במכוון, באופן אישי, בתור מי שהינו, גם במקרים בהם לא נמצא התוקף והתיק המשטרתי נסגר בשל העדר ראיות, והיא מוגבלת למקרה שבו יש אינדיקציה שהמבוטח נפגע בשל טעות בזיהוי; כמו כן הובהר בבג"צ סילאווי כי מדובר במקרים נדירים, ואילו המקרים שבהם האירוע הפלילי לא מפוענח אינם מקרים נדירים, וברי כי בג"צ סילאווי לא התכוון כי כל מקרה שבו חסרה ההכרעה הפלילית יוכר כפגיעה בעבודה; הנטל להראות כי תאונה התרחשה בשל "סיכוני הדרך" הוא על הטוען לכך, שכן החזקה הקבועה בדין חלה רק על פגיעה שאירעה תוך כדי עבודה; על כן, אין מקום להקיש לענייננו מפסקי דין שבהם נדונה פגיעה שהתרחשה תוך כדי העבודה; המערער, עליו נטל ההוכחה, לא הצביע על אינדיקציה כלשהי לכך שהיה מדובר בטעות בזיהוי; כך, הפעלת מבחן "האלמלא" מביאה לדחיית התביעה, שכן אין זה נכון שאלמלא היה המערער בדרכו לפגישה לא היה נפגע, נוכח העובדה שהמטען הוצמד לרכב האישי והופעל על ידי העבריינים במועד מסוים בו צפו על הרכב, לאחר שווידאו כי ילדו של המערער ירד ממנו. אותו מטען היה מופעל גם אם המערער לא היה בדרכו לעבודה.
לבסוף טען המוסד כי הכרה בנפגעי פעולות פליליות כנפגעי עבודה במקרים שבהם נפגעו עת במקרה היו בדרכם לעבודה תרחיק את פתרון הבעייה הכוללת של נפגעי עבירה, ותביא לאפליה לא מוצדקת של נפגעי עבירה שונים, אך מהטעם שחלקם היו בדרכם לעבודה וחלקם לא, אף כאשר העבירה בה נפגעו זהה, ובעיקר במקרים כגון אלו, בהם לא מתקיים מבחן האלמלא, דהיינו העבירה הפלילית הייתה פוגעת בנפגע גם אלמלא היה בדרכו לעבודה.

הכרעה:
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.
אשר לתשתית העובדתית: גרסתו העקבית והחד משמעית של המערער (הן בהודעה לחוקר המוסד והן בתצהירו) הייתה כי הוא היה בדרכו מביתו לעבודה, בנסיעה לפגישה עם מר טורה, וטענתו של המערער הייתה כי הפיצוץ ברכב הוא בגדר סיכוני הדרך. הטענה כי המערער היה במהלך יום העבודה לא הועלתה בבית הדין האזורי, ואין לאפשר למערער לערוך שינוי חזית מהותי ולטעון כי בעת הפיצוץ היה במהלך יום העבודה. מנגד, אין מקום לדון גם בטענות המוסד שבהן ניסה להטיל ספק בגרסתו של המערער כי היה בדרכו לעבודה. קביעתו של בית דין האזורי כי המערער היה בדרכו לעבודה היא קביעה עובדתית, המבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות שלפניו, ואין מקום להתערב בה. לפיכך, בחינת השאלה אם יש להכיר באירוע כפגיעה בעבודה תיעשה על בסיס התשתית העובדתית כי המערער היה בנסיעה בדרך לעבודה.
אשר לתחולתה של הלכת בג"צ סילאווי: נוכח התוצאה אליה הגענו, שלפיה יש לדחות את הערעור גם אם תוחל על המקרה ההלכה שנפסקה בבג"צ סילאווי, אין לנו צורך להידרש לשאלה אם להלכה שנפסקה בבג"צ סילאווי תחולה רטרואקטיבית ופרוספקטיבית או רק תחולה פרוספקטיבית, בשל העובדה שהיא שינתה את ההלכה הפסוקה בעניין הכרה באירוע פלילי מחמת "טעות בזיהוי" כפגיעה בעבודה.
נטל ההוכחה: כאמור, המערער נפגע עת היה בדרכו לעבודה, ולא במהלך העבודה. נוכח האמור, לא חלה החזקה שלפיה האירוע הוא בגדר פגיעה בעבודה, אלא על המערער מוטל הנטל להוכיח כי הפיצוץ ברכבו לא התרחש על רקע אישי אלא הוא בגדר "סיכוני הדרך". אשר למידת ההוכחה – כאמור, יש להחיל את האמור בעניין פלוני, כלומר, עלינו לבחון אם על סמך מאזן הסתברויות, סביר יותר שהאירוע בו נפגע המערער היה אירוע שלא על רקע אישי, אלא המערער נפגע בשל העובדה שהיה במקום האירוע בדרכו לעבודה באופן אקראי או בהתאם לבג"צ סילאווי – בשל טעות בזיהוי.
המערער לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו: לאחר בחינת חומר הראיות שהיה לפני בית הדין האזורי, אנו סבורים כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו, ועל סמך מאזן ההסתברויות סביר יותר שהפיצוץ היה על רקע אישי ולא בגדר "סיכוני הדרך", לרבות טעות בזיהוי.
א. כעולה מדו"ח הפעולה של המשטרה המערער נהג ברכבו עת בנו הצעיר נסע עמו; בסמוך לקניון עצר את הרכב ובנו ירד מהרכב, ולאחר שהתחיל בנסיעה אירע הפיצוץ ברכב. נוכח נסיבות אלה, שבהן המטען הוצמד לרכבו של המערער, סביר יותר כי המערער לא נפגע באירוע בשל כך שבאופן אקראי נקלע למקום שבו התרחש הפיצוץ, שכן מדובר באירוע שתוכנן מראש על ידי המפגעים, אשר הצמידו את המטען לרכבו של המערער, וכפי הנראה אף צפו בנסיעתו של המערער, כך שהמטען הופעל לאחר שבנו של המערער ירד מהרכב.
ב. אין בידינו לקבל גם את טענתו של המערער, כי על המוסד מוטל הנטל להוכיח כי הפגיעה הייתה על רקע אישי ולא עקב "סיכוני הדרך". משמעות טענתו של המערער היא למעשה היפוך נטל הראייה והטלת הנטל על המוסד להוכיח, גם עת מדובר בפגיעה שהתרחשה בדרך לעבודה, כי המבוטח נפגע באירוע פלילי שכוון אליו אישית. אולם, כמובהר לעיל, על פי החוק החזקה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין העבודה חלה רק עת מדובר בתאונה שהתרחשה תוך כדי העבודה, ואינה חלה עת מדובר בתאונה שהתרחשה בדרך לעבודה, דהינו תוך כדי נסיעתו או הליכתו לעבודה של המבוטח, שאז נטל הראייה מוטל על המבוטח.
ג. למעשה, גם המערער מודע לכך כי בנסיבות המקרה שבהן הוצמד מטען לרכבו הטענה כי נפגע בפיצוץ כיוון שהיה באופן אקראי במקום בו התרחש הפיצוץ ברכבו אינה סבירה. על כן, טענתו היא שהמטען לא כוון אליו, אלא מדובר ב"טעות בזיהוי", אשר על פי בג"צ סילאווי היא בגדר "סיכוני דרך". עם זאת, בשונה מהנסיבות בעניין יואב סיני שבהן הוברר כי חלה "טעות בזיהוי" עקב שמו של המבוטח שהיה זהה לשם היעד להתנקשות, ומהנסיבות בעניין סילאווי, שבהן הוברר כי חלה "טעות בזיהוי" עקב הדמיון בין רכבו של המבוטח לבין רכבו של היעד לפיצוץ, בענייננו המערער לא הצביע על אינדיקציה ל"טעות בזיהוי", וטענתו היא כי אינו יודע מי ניסה לפגוע בו ומאיזה סיבה, וגם מתיק החקירה במשטרה לא עלה דבר. אין בידינו לקבל את טענתו של המערער כי יש לקבוע שגם בעניינו מדובר "טעות בזיהוי", ועל כן בהתאם להלכת בג"צ סילוואי יש להכיר באירוע הפיצוץ כפגיעה בעבודה. לדעתנו, אין די בכך שהמערער ו/או המשטרה אינם יכולים להצביע על זהות האחראים לפיצוץ ברכבו של המערער כדי לקבל את הטענה שמדובר ב"טעות בזיהוי", ונדרש כי מחומר הראיות תעלה אינדיקציה או לכל הפחות ראשית ראייה לכך שמדובר ב"טעות בזיהוי" והמטען לא כוון למערער. משמעות טענתו של המערער היא כי בכל מקרה שבו על פי נסיבות המקרה המסקנה המסתברת היא כי המבוטח שהיה בדרכו לעבודה לא נפגע באופן אקראי עקב שהותו במקום כלשהו אלא כתוצאה מפגיעה מתוכננת במבוטח עצמו, אך לא ניתן להצביע על מבצעי האירוע הפלילי שהתרחש בדרכו של המבוטח לעבודה, ייקבע כי חלה "טעות בזיהוי" וכי האירוע הפלילי הוא מסיכוני הדרך. אנו סבורים, כי תוצאה זו אינה עולה מבג"צ סילאווי, אשר התייחס לנסיבות המקרה הקונקרטיות שלפניו, שבהן הייתה אינדיקציה לכך שחלה טעות בזיהוי, עקב הדמיון בין רכבו של המבוטח לבין רכבו של האדם אליו כוון הפיצוץ.
בהקשר זה, יש לדחות את טענתו של המערער כי בית הדין האזורי קבע כי המטען לא כוון אליו. קריאת פסק דינו של בית הדין האזורי כמכלול מעלה כי בית הדין האזורי לא קבע ממצא כלשהו בנושא, נוכח העובדה שעל פי הפסיקה נכון למועד מתן פסק דינו השאלה אם מטען החבלה כוון למערער או חלה "טעות בזיהוי" הייתה חסרת משמעות, שכן על פי ההלכה הפסוקה נכון למועד מתן פסק הדין של בית הדין האזורי (עניין יואב סיני ועניין סילאווי בבית הדין הארצי) גם במקרה של "טעות בזיהוי" אין להכיר באירוע הפלילי כפגיעה בעבודה.
ד. על פי הודעת המערער לחוקר המוסד, בנו היה מעורב בפלילים, ובתקופה שבה נחקר על ידי החוקר היה במאסר. כמו כן, בנו הועסק על ידו בעסקו העצמאי של המערער, אך לא השתמש ברכב חברת מאיה טורס שבו אירע הפיצוץ. על פי דו"ח סיכום חקירה, "השמועה בקרית גת מדברת על כך שניסיון החיסול על רקע חובות של בנו". אין לנו צורך להכריע בדבר המשמעות הראייתית של עובדות אלה. שכן, גם בהתעלם מעובדות אלה, נוכח נסיבות המקרה – הצמדת מטען לרכבו של המערער, והעדר כל אינדיקציה או ראשית ראייה לכך שמדובר ב"טעות בזיהוי" - המסקנה המסתברת יותר על סמך מאזן ההסתברויות היא כי המערער היה היעד של מבצעי הפיצוץ, והמערער לא נפגע בפיצוץ בדרכו לעבודה כיוון שהיה באופן אקראי במקום שבו התרחש הפיצוץ או בשל "טעות בזיהוי".
בהתייחס לפסקי הדין עליהם הסתמך המערער:
א. עניין עבדאללה עודה – בית הדין הארצי קבע במפורש כי אירוע התקיפה אינו בגדר "סיכוני הדרך", אלא שלאחר בחינת המקרה על סמך מאזן ההסתברויות הגיעה למסקנה כי יש קשר בין התקיפה לבין עיסוקו של המבוטח.
ב. עניין בוהארון ועניין ארביב – מדובר בפסקי דין של בתי הדין האזוריים והם אינם בגדר הלכה מחייבת. כמובהר לעיל, במקרה שבו התאונה התרחשה בדרכו של המבוטח לעבודה (או בדרכו של המבוטח מעבודתו לביתו), על המבוטח מוטל נטל ההוכחה כי האירוע הפלילי לא היה על רקע אישי.

סוף דבר – על יסוד כל האמור לעיל – הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ד שבט תשע"ט (20 ינואר 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

רועי פוליאק,
שופט

מר רן קידר,
נציג ציבור (עובדים)

מר אמנון גדעון,
נציג ציבור (מעסיקים)