הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 5047-03-18

ניתן ביום 24 מרץ 2019

המוסד לביטוח לאומי המערער
-
זוהיר עותמאן המשיב

לפני: הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, השופט רועי פוליאק, השופטת חני אופק גנדלר

נציג ציבור (עובדים) מר אמיר ירון, נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי טבצ'ניק

בשם המערער
-
עו"ד חגי פרנקל

בשם המשיב
-
עו"ד עאוני נאדף

פסק דין
הנשיאה ורדה וירט ליבנה
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה ( השופטת יפית מזרחי-לוי ונציג הציבור מר צבי ליבנה; ב"ל 6373-12-16) בו התקבלה, בעיקרו של דבר, תביעתו של המשיב לקבלת קצבת נכות כללית על פי חוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב] התשנ"ה-1995. (להלן - החוק).

הרקע העובדתי ופסק דינו של בית הדין האזורי
ביום 10.03.14, הגיש המשיב למערער ( להלן - המוסד) תביעה לקצבת נכות כללית ( להלן - התביעה הראשונה). תביעה זו נדחתה על ידי המוסד במכתבו מיום 14.05.14, בטענה כי המשיב אינו עונה על הגדרת " נכה" בחוק, בהתאם לנוסחו בתקופה הרלוונטית ( להלן- מכתב הדחייה הראשון).
ביום 13.06.16, הגיש המשיב למוסד תביעה נוספת לקצבת נכות כללית ( להלן - התביעה השנייה) אשר נדחתה אף היא על ידי המוסד ביום 31.08.16 ( להלן - מכתב הדחייה שני), בטענה כי המשיב אינו עונה על הגדרת " נכה" בחוק ביחס לתקופה זו.
כנגד החלטות אלו של המוסד הגיש המשיב, ביום 4.12.16, תביעה לבית הדין האזורי בנצרת.
לאחר שהתיק הועבר לבית הדין האזורי בחיפה בשל העדר סמכות מקומית לבית הדין בנצרת, הגיש המוסד, ביום 29.5.17, בקשה למחיקת התביעה. בבקשתו טען המוסד כי יש לדחות את התביעה בשל העדר עילה. עוד ציין המוסד בבקשתו כי הוא שומר לעצמו את האפשרות לטעון להתיישנות.
ביום 6.6.17 הגיש המוסד בקשה נוספת בה עתר לסילוק התביעה על הסף. לבקשה זו צירף המוסד תעודת עובד ציבור אשר פירטה את הכנסותיו של המשיב עליהן הסתמך המוסד בדחיותיו. במסגרת הבקשה טען המוסד להתיישנות התביעה הראשונה.
המשיב ואשתו הגישו תצהירים, וביום 27.9.17 התקיים דיון הוכחות בתיק, במסגרתו ביקש המוסד לראות בתעודת עובד הציבור שהוגשה ככתב הגנה מטעמו וויתר על חקירת המצהירים. המשיב מצדו, לא ביקש לחקור את נותן תעודת עובד הציבור, והדיון עסק בטענות המוסד להתיישנות ובנוגע לחישובים שהוצגו.
לטענת המוסד, חלה התיישנות על תביעתו הראשונה של המשיב, שכן ממועד דחייתה על ידי המוסד ועד להגשת התביעה לבית הדין חלפו למעלה משנתיים, כאשר לעניין זה ישנה תקופת התיישנות בחלוף שניים עשר חודשים. לגופם של דברים טען המוסד, כי תביעות המשיב נדחו כדין. לטענתו, המשיב לא זכאי לקצבה ביחס לשתי התקופות, מאחר שלא היה ניתן להצביע על 90 ימים רצופים בהם הכנסות המשיב לא עלו על 60% מהשכר הממוצע במשק, כדרישת הסף בסעיף 195(3) לחוק.
המשיב טען מנגד, כי טענת התיישנות לא נטענה על ידי המוסד בהזדמנות הראשונה ועל כן הוא מנוע מלהעלותה. המשיב הוסיף, כי הסיבה בגינה הוא לא מיהר להגיש את תביעתו השנייה למוסד הייתה נוכח הטעייתו של המוסד בהתכתבות שנערכה בין הצדדים לאחר הדחייה הראשונה, אשר הובילה אותו להגיש ערר למוסד עצמו ולא לפנות בתביעה לבית הדין. מאחר שלא זכה לקבלת תגובה לערעור זה זמן רב, פנה שוב למוסד אשר הפנה אותו להגשת תביעה חוזרת, ובנסיבות אלו אין לראות בתביעה ככזו שהתיישנה.
לגופם של דברים טען המשיב, כי בחישוב הנדרש לפי סעיף 195(3) לחוק, אין לכלול את רכיב דמי ההבראה אשר שולם לו בשני תשלומים בחודשים 6/2016 ו- 7/2016 בשל חג הרמדאן, ולא כפי שנהוג לשלם בדרך כלל אצל מעסיקו. לטענתו, אילו היה נפרס התשלום כנהוג אצל מעסיקו, בשלושה תשלומים, לא הייתה מתבצעת פריסה של התשלום, וממילא הוא היה זכאי לקצבה בהתאם לחוק ביחס לתביעתו השנייה.
יצוין, כי המוסד הכחיש שקיבל מהמשיב ערר לאחר ההתכתבות שנערכה בין הצדדים, כפי שטען המשיב במהלך הדיון.

פסק דינו של בית הדין האזורי
בית הדין האזורי סבר כי דין תביעתו של המשיב להתקבל. אשר לטענת ההתיישנות שהעלה המוסד קבע בית הדין האזורי כי אמנם אין די בהתכתבות שניהל המשיב עם המוסד כשלעצמה על מנת להאריך את תקופת ההתיישנות. אולם, בשל מכלול התנהגויותיו של המוסד כלפי המשיב, מנוע המוסד במקרה הנוכחי להעלות טענת התיישנות. בקשר לכך ציין בית הדין את העובדות הבאות:
המוסד טעה במכתב הדחיה הראשון בכך שלא הפנה את המשיב לאפשרות להגיש תביעה כנגד החלטתו הדוחה את התביעה בשל הכנסות, אלא הפנה את המשיב לזכותו לערור על ההחלטה בדבר גובה הנכות לוועדה לעררים בתוך 60 יום.
המוסד לא הבהיר את זכותו של המשיב להגיש תביעה לבית הדין כנגד החלטתו אף לא במכתב מתקן שהוציא ביום 13.6.14.
כשחידש המשיב את פנייתו למוסד ביום 7.5.16, המוסד לא ענה למשיב במכתב מסודר, ולא הפנה את המשיב לכך שתביעתו הראשונה נדחתה, אלא בשרבוט בכתב יד בשולי המכתב הורה על הגשת "תביעה חוזרת" - מושג שאינו נהיר להדיוט.
המוסד כלל לא הגיש כתב הגנה בתיק, ובוודאי לא במועדו, ולא טען באופן ברור את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, אלא בצורה מותנית בבקשתו לדחייה על הסף, כאשר מכתב התביעה ברור כי המשיב מלין כנגד שני מכתבי הדחיה.
משדחה את טענת ההתיישנות פנה בית הדין האזורי לבחינת זכאותו של המשיב לקצבה. בית הדין האזורי ציין כי אין מחלוקת שבחודשים 1/2015 ועד 3/2015 ישנה זכאות למשיב, שכן בחודשים הללו לא עלה שכרו של המשיב על 60% מהשכר הממוצע במשק, וכך גם עולה מדברי ב"כ המוסד, שהסיבה להתנגדות המוסד לזכאות בחודשים אלה היא רק בשל טענת התיישנות. משכך ומשנדחתה טענת ההתיישנות הרי שנוצר למשיב רצף של 90 יום, ולפיכך יש לבחון את סוגיית פריסת דמי ההבראה אשר שולמו למשיב בחודשים 6/2016 ו- 7/2016.
אשר לפריסת דמי ההבראה ציין בית הדין האזורי כי דמי הבראה הם למעשה " תשלום נוסף" ששולם לעובד במסגרת עבודתו, לגביו נקבע בתקנה 5(1) לתקנות ביטוח הלאומי ( תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), תשנ"ה-1995, שכאשר גובה התשלום הנוסף עולה על 25% משכר המינימום, יש לחלקו לשנים עשר, והסכום המתקבל מחלוקה זו יש לצרפו לשכר החודש שבו שולם ולשכר כל אחד מאחד עשר החודשים אשר קדמו לו.
במקרה דנן, דמי ההבראה שולמו למשיב בחודשים 6/2016 ו- 7/2016 ובסך כולל של 4210 ₪ ( אשר שולמו למשיב בשני תשלומים שווים). מאחר שכל תשלום היה בסך של 2105 ₪ בכל אחד מהחודשים, וסכום זה עולה על 25% מהשכר המינימום הרלוונטי לתקופה זו, לכאורה יש לפרוס את התשלום בהתאם לדרישות התקנה. אלא שבית הדין האזורי נתן משקל מכריע לעובדה שתשלום דמי ההבראה שולם בשני תשלומים ולא בשלושה כנהוג אצל מעסיקו של המשיב וזאת בשל חג הרמדאן ובאופן חד פעמי, ופעולה זו בלבד הובילה לכך שבהתאם לתקנה 5(1) חושב שכרו של המשיב באופן אשר שלל ממנו את זכאותו בתביעתו השנייה. בית הדין האזורי הטעים, כי אילו היה המעסיק משלם את ההטבה בשלושה תשלומים, כמנהגו, החישוב היה שונה וכזה שאינו שולל מהמשיב את זכאותו. על כן, היה על המוסד להתחשב בנסיבות אלה, קרי באופן ביצוע התשלום הנוסף על ידי המעסיק כפי שנהג המעסיק לשלם בדרך כלל, ובהתאם לכך לבחון את הכנסתו של המשיב. נוכח זאת, קבע בית הדין האזורי כי על המוסד לשלם למשיב קצבת נכות כללית " לתקופה הרלוונטית", תוך ייחוס דמי ההבראה לשלושה חודשים.

מכאן הערעור שלפנינו.

עיקר טענות הצדדים בערעור
ב"כ המוסד טען כי שגה בית הדין האזורי עת קבע כי המוסד היה מנוע מלהעלות את טענת ההתיישנות לגבי התקופה הנוגעת לתביעה הראשונה, וכי העובדה שלא נכתב מפורשות למשיב במכתב הדחייה הראשון כי בידו להשיג על ההחלטה בפני בית הדין אין בה טעם להארכת המועד להגשתה. המוסד הוסיף, כי ממכתב פנייתו של המשיב באמצעות בא כוחו לאחר הדחייה הראשונה, עולה בבירור כי המשיב היה מודע לאפשרות תביעתו בפני בית הדין, כך שאי הפניית המוסד לאפשרות התביעה לא הייתה זו שגרמה למשיב לעכב את תביעתו. המוסד שב והכחיש כי קיבל מאת המשיב ערר כלשהו בעניין זה, וטען כי בכל מקרה אין בכך כדי לסייע למשיב לגבור על טענת ההתיישנות.
לגופם של דברים טען המוסד כי שגה בית הדין האזורי בקביעותיו כדלהלן:
אי התייחסות לתקופה הרלוונטית – בית הדין קבע כי המשיב זכאי לקצבה בתקופה הרלוונטית אך לא קבע מהי אותה תקופה, כך שלא ניתן ליישם זאת.
אי בדיקת קיומם של כל תנאי הזכאות - בית הדין הסתפק בבחינת גובה השכר של המשיב, אך לא בחן את יתר תנאי הזכאות לצורך קבלת קצבה, ובכלל זאת האם המשיב איבד מכושרו להשתכר ובאיזו מידה.
אשר לפריסת דמי ההבראה - נטען כי קביעתו של בית הדין האזורי מנוגדת לתקנה 5(1) הקובעת באופן ברור כי יש לפרוס תשלום נוסף אם שיעורו 25% או יותר משכר מינימום, לשנים עשר חודשים. לטענת המוסד, אין לו שיקול דעת בכל הנוגע לאופן פריסת התשלום הנוסף, ועל כן שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי היה על המוסד לפרוס את התשלום באופן אשר יזכה את המשיב בקצבה. עוד טען המוסד כי כלל לא הוכח נוהג של מעסיק המשיב לפיו דמי ההבראה משולמים על ידו בשלושה תשלומים ולכן, ההתבססות על נוהג זה בקביעת בית הדין שגויה.
בדיקת זכאות של 90 ימים – בעניין זה נטען כי התקופה הרלוונטית לבחינת 90 הימים בהתאם לדרישות סעיף 195 לחוק, היא 15 חודשים אשר קדמו למועד הגשת התביעה, כלומר, על מנת להוכיח זכאות לקצבה נכות כללית יש להצביע על תקופה של 90 ימים ברצף מתוך 15 החודשים אשר קדמו להגשת התביעה, בהם ההכנסה לא עלתה על 60% מהשכר הממוצע. על כן, בענייננו, התקופות אותן יש לבחון על מנת לקבוע האם המשיב זכאי לקצבה הן החודשים 12/2012 עד 3/2014 ביחס לתביעתו הראשונה ( אשר הוגשה ביום 10.3.14), והחודשים 3/2015 עד 6/2016 ביחס לתביעתו השנייה ( אשר הוגשה ביום 13.6.16). נוכח זאת, החודשים 1/2015 ו-2/2015 כלל אינם רלוונטיים למי מתביעות המשיב. המוסד הוסיף כי בהתאם לתעודת עובד הציבור שלא נסתרה, בחודשים 12/2012 עד 3/2014 הרלוונטיים לתביעה הראשונה, לא צבר המשיב תקופה של 90 ימים בהם הכנסתו לא עלתה על 60% מהשכר הממוצע, וכך גם בחודשים 3/2015 עד 6/2016 הרלוונטיים לתביעה השנייה, לא צבר המשיב תקופה של 90 ימים בהם הכנסתו לא עלתה על 60% מהשכר הממוצע.
המשיב מנגד, חזר על עמדתו כי טענת ההתיישנות לא נטענה על ידי המוסד במפורש בהזדמנות הראשונה, ועל כן צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי המוסד מושתק מלהעלות טענה זו. עוד טען המשיב כי לא הגיש תביעה לבית הדין לאחר הדחייה הראשונה אלא שלח ערר למוסד, ומאחר שטרם דנו בו לא מצא מקום לפנות לבית הדין בעניין זה. המשיב הוסיף, כי יש להתייחס לשתי התביעות כתביעה אחת, כך שהתביעה הראשונה הינה חלק מרצף התביעה השנייה או לפחות משלימה לה, כך שקביעתו של בית הדין האזורי בדבר זכאותו לקצבה, מתייחסת לכלל התקופות הרלוונטיות, החל ממועד הגשת התביעה הראשונה. עוד טען המשיב כי מתעודת עובד הציבור ניתן להצביע על מספר חודשים בהם הכנסתו לא עלתה על 60% מהשכר הממוצע וזאת בחודשים: 1-3/14, 1-5/15, 1-5/16. אשר על כן, היה זכאי בהתאם לנתונים אלו להיחשב כנכה החל משנת 2014 ואילך, כאשר אין בעליית הכנסתו בחודש אחד או יותר כדי להשפיע על ההגדרה והקביעה העקרונית שהוא נכה. לטענתו, עלייה כזו יש בה לכל היותר כדי להפחית מהקצבה אך לא לפגוע בעצם זכאותו. אשר לטענה כי בית הדין האזורי קבע את זכאותו לקצבה ללא בחינת שאר התנאים הנדרשים, טען המשיב, כי תנאים אלה הם אינם נשוא הדיון כאן; כי אלו תנאים שהיו צריכים להיבדק על ידי המוסד בשעתו ולא על ידי בית הדין ולכן לא ניתן להעלותם כעת; וכי מדובר בהרחבת חזית אסורה. אשר לאופן פריסת דמי ההבראה, טען המשיב, כי המוסד לא התנגד להצגת מכתב ממעסיקו המסביר את נוהג פריסת דמי ההבראה לעובדיו ואף לא ביקש לחקור את המעסיק ומשכך, מושתק הוא מלטעון טענות בעניין זה בערעור. אשר לתקופה הרלוונטית לבדיקת הזכאות, טען המשיב, כי בחודשים שבין תביעתו הראשונה לתביעתו השנייה, אשר לגביהם טען המוסד כי זו תקופה שאינה רלוונטית לאף אחת מהתביעות, הרי שבתקופה זו המתין המשיב לקבלת תשובות והבהרות מהמוסד באשר לתביעתו הראשונה. על כן, לא ניתן לקבוע שתקופה זו " אינה רלוונטית". קביעה שכזו תגרום לעיוות דין, שכן, אין זה ראוי כי העדר תשובה מהמוסד תיחשב לזניחת התביעה מצדו. נוכח האמור, יש לראות בתביעתו כתביעה אחת, ועל קביעת בית הדין האזורי להישאר על כנה.

דיון והכרעה
לאחר שעיינו בטענות הצדדים, בפסק דינו של בית הדין האזורי ובכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעור המוסד להתקבל כמפורט להלן.
אשר לשאלת ההתיישנות סבורים אנו כי יש לקבל את טענות המוסד בעניין זה. תקנה 1( ב) לתקנות הביטוח הלאומי ( מועדים להגשת תובענות) התש"ל-1969, בהתאם לניסוחה בתקופה הרלוונטית קבעה כי: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלו, הכל לפי המאוחר יותר".
במקרה הנוכחי הודעת המוסד בדבר דחיית התביעה הראשונה ניתנה למשיב כבר ביום 14.5.14, והתביעה בגין כך הוגשה לבית הדין האזורי רק ביום 4.12.16, בחלוף למעלה משנתיים, כך שברי שהתביעה הוגשה לבית הדין האזורי בחלוף המועד שנקבע לכך בדין.
לטעמנו, גם מבלי להיכנס לשאלה אם מקרה זה הוא ממן המקרים בהם נתונה הסמכות לבית הדין להאריך מועדים להגשת תובענות שנקבעו בחוק או בתקנות, הרי שבנסיבות העניין איננו צריכים להידרש לכך, מאחר שלגופו של עניין נשללה כדין זכאותו של המשיב בהתייחס לתביעתו הראשונה.
סעיף 195 לחוק, בהתאם לניסוחו בתקופה הרלוונטית, קובע את התנאים הנדרשים להכרה במבוטח כנכה, ובזו הלשון:
"נכה - מבוטח, למעט עקרת בית, שכתוצאה מליקוי מתקיימים בו כל אלה:
(1) בוטל;
(2) אין לו כושר להשתכר מעבודה או ממשלח יד, או שכושרו להשתכר כאמור צומצם עקב הליקוי, בין בבת אחת ובין בהדרגה, ב-50% או יותר (לאי-כושר או להפחתת הכושר כאמור ייקרא בחוק זה – אי-כושר להשתכר); לעניין פרק זה יראו כנכה גם מי שהיה עובד קטין בתכוף לפני שנגרם לו אי-הכושר להשתכר;
(3) אין לו הכנסה בפועל מעבודה או ממשלח יד או שהכנסתו כאמור אינה עולה על המפורט להלן, לפי העניין:
(א) לגבי מי שזכאי במשך תקופה ממושכת או בעל ליקוי חמור- 60% מהשכר הממוצע;
(ב) לגבי מי שאינו זכאי במשך תקופה ממושכת ואינו בעל ליקוי חמור- 45% מהשכר הממוצע;
השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, רשאי לקבוע כללים ומבחנים לעניין הגדרת נכה כאמור;"

ולעניין התאריך הקובע נקבע כך:
"התאריך הקובע" - התאריך שבו, עקב הליקוי, נגרם למבוטח אי-כושר להשתכר לתקופה של 90 ימים רצופים לפחות, ובלבד שלא ייקבע תאריך קובע הקודם לתקופה של 15 החודשים שבתכוף לפני יום הגשת התביעה למוסד, ולא יובא בחשבון אי-כושר להשתכר אלא בתקופה של 15 החודשים האמורים."

לנוכח הוראות אלו, כאשר נדרש המוסד לבחון את זכאותו של תובע לקצבה נכות כללית בהתאם לפרק זה בחוק, הוא צריך לבחון זכאות זו בהתאם " לתאריך הקובע", דהיינו, לבחון האם בהכנסותיו של התובע ב - 15 חודשים אשר קדמו לתביעתו, ניתן להצביע על 90 ימים רצופים בהם הכנסתו לא עלתה על 60% מהשכר הממוצע במשק.
במקרה דנן, תביעתו הראשונה של המשיב הוגשה ביום 10.03.14. בהתאם להגדרת " התאריך הקובע" אשר צוינה לעיל, החודשים הרלוונטיים לבחינת הזכאות הם החודשים 12/2012 עד 3/2014, קרי 15 החודשים אשר קדמו למועד הגשת התביעה הראשונה. בחודשים אלו, כפי שעולה מתעודת עובד הציבור, לא ניתן להצביע על רצף של 90 יום בהם הכנסת המשיב לא עלתה על 60% מהשכר הממוצע במשק.
קביעת בית הדין האזורי, כי בשנת 2015 ניתן להצביע על רצף של שלושה חודשים בהם הכנסתו של המשיב לא עלתה על 60% מהשכר הממוצע במשק, אינה רלוונטית לתביעה הראשונה, אשר הוגשה ביום 10.03.14. על כן, אף אלמלא טענת ההתיישנות, המשיב אינו זכאי להיכלל בהגדרת נכה מכוח תביעתו הראשונה.
אשר לתביעתו השנייה שלו המשיב, הרי שזו הוגשה ביום 13.06.16. בחינת הזכאות בהתאם " לתאריך הקובע" צריכה איפוא להיעשות ביחס לחודשים 3/2015 עד 6/2016, קרי, 15 החודשים אשר קדמו להגשת התביעה השנייה. בחינה של תקופה זו בהתאם לתעודת עובד הציבור מלמדת כי אכן בחודשים 1-3/2016 הכנסותיו של המשיב, לכאורה, לא עלו על 60% מהשכר הממוצע. אולם, כאן נדרשים אנו לסוגיית פריסת דמי ההבראה ששולמו למשיב בחודשים 6-7/2016.
בין הצדדים לא התעוררה מחלוקת כי המשיב קיבל ממעסיקו תשלום דמי הבראה, בשני תשלומים, בחודשים 6/2016 ו-7/2016, אשר הינם בבחינת " תשלום נוסף" כהגדרת תקנה 5(1) לתקנות ביטוח הלאומי ( תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), התשנ"ה -1995. התקנה קובעת כך:
"על תשלום נוסף יחולו, לענין תשלום דמי ביטוח, הוראות אלה:
(1) אם שיעורו 25% או יותר משכר המינימום כהגדרתו בחוק שכר מינימום ( להלן – שכר המינימום) יחולק לשנים עשר, והסכום המתקבל מהחלוקה האמורה יצורף לשכר החודש שבו שולם ולשכר כל אחד מאחד עשר החודשים שקדמו לו; תשלום נוסף כאמור, ששולם לעובד שעבד אצל מעבידו פחות מאחד עשר החודשים שקדמו לחודש שבו שולם, יחולק במספר החודשים שבהם עבד העובד אצל אותו מעביד ( להלן – חודשי העבודה הקודמים), והסכום המתקבל מהחלוקה האמורה יצורף לשכר החודשי הרגיל בעד כל אחד מחודשי העבודה הקודמים;
(2) אם שיעורו נמוך מ-25% משכר המינימום, יצורף לשכר החודשי הרגיל בחודש שבו שולם."

בהתאם להוראות תקנה זו, מאחר שבמקרה הנוכחי כל אחד מתשלומי דמי הבראה היה בסך של 2105 ₪, דהיינו סכום העולה על 25% משכר המינימום נכון לתקופת התשלום, הרי שיש לפרוס כל תשלום לשנים עשר החודשים אשר קדמו לו. פריסה זו של כל תשלום השפיעה על כך שבחודשים 1-3/2016 עלו ההכנסות המשיב למעלה מ60% משכר הממוצע במשק, כך שנשללה זכאותו של המשיב לקצבה בתביעתו השנייה על ידי המוסד.
אף אם היינו סבורים, כפי שקבע בית הדין האזורי, כי בנסיבות המקרה יש לראות בדמי ההבראה ששולמו בשני תשלומים ככאלה ששולמו בשלושה תשלומים, כפי שנהוג אצל מעסיק, ואיננו סבורים כך, הרי שלא היה בנתון זה כדי לזכות את המשיב לקצבה " בתקופה הרלוונטית".
קביעתו של בית הדין האזורי היא כי אם תשלום דמי ההבראה היה מבוצע בשלושה תשלומים היה זכאי המשיב לקצבה. אולם לטעמנו, יישום הוראות התקנה בעניינו של המשיב אינו מביא לתוצאה כזו, שהרי סכום דמי ההבראה ששולם למשיב הוא בסך של 4210 ₪. גם אם נחלק את הסכום הנ"ל לשלושה תשלומים שווים, הסכום המתקבל לכל תשלום הוא כ- 1403₪. מאחר שבתקופה הרלוונטית שכר המינימום עמד על 4650 ₪ ( בחודש יוני 2016) ו-4825 ₪ ( בחודש יולי 2016), הרי שבכל מקרה סכום של 1403 ₪ הוא מעל 25% משכר המינימום, כך שחלות הוראות תקנה 5 לעניין הפריסה הנדרשת.
הנה כי כן, והגם שסבורים אנו כי בהתאם להוראות תקנה 5 אין מקום לקבוע כי תשלום נוסף ששולם בשני תשלומים יש לראותו ככזה ששולם בשלושה תשלומים, ובפרט שבענייננו ספק אם אכן הוכח " נוהג" סדור של תשלומים על ידי המעסיק בעניין זה, הרי שגם אם נלך לטובתו של המשיב בעניין זה, אין בכך להביא לתוצאה בה הוא חפץ.
משכך הם פני הדברים, הרי שגם ביחס לתביעתו השנייה של המשיב, בדין קבע המוסד כי המשיב אינו עונה על הגדרת " נכה" בחוק ועל כן אינו זכאי לקצבה.
העולה מכלל האמור כי שתי תביעותיו של המשיב נדחו כדין על ידי המוסד, ומשכך יש לקבל את הערעור.
סוף דבר – לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל ופסק דינו של בית הדין האזורי מבוטל בזאת. אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ז אדר ב' תשע"ט (24 מרץ 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

ורדה וירט-ליבנה,
נשיאה, אב"ד

רועי פוליאק,
שופט

חני אופק גנדלר,
שופטת

מר אמיר ירון,
נציג ציבור (עובדים)

מר צבי טבצ'ניק,
נציג ציבור (מעסיקים)