הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 47676-01-14

מזל סלח
המערערת

-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת נטע רות
נציג ציבור ( עובדים) מר אלעזר וייץ, נציג ציבור ( מעסיקים) מר שלמה נוימן

ב"כ המערערת - עו"ד איתן כהן
ב"כ המשיב - עו"ד חיה שחר

פסק דין

השופטת נטע רות
האם זכאית המערערת לתשלום גמלת שארים מן המשיב כ"ידועה בציבור" של פלוני; מהם השיקולים המשמשים להכרעה בשאלת מעמדה זה והאם יש לכלול בהם גם מבחנים של "תלות כלכלית", נוכח הקושי שהם מעוררים בדרך להגשמתו של ערך השוויון בין המינים – אלה הן השאלות המרכזיות העומדות להכרעתנו. זאת, במסגרת ערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב
(תיק ב"ל 23535-09-11; סגנית הנשיאה הדס יהלום ונציגי הציבור מר דב גרינברג ומר מאיר און).

רקע כללי והתשתית העובדתית כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי
1. המערערת ילידת 1963, גרושה ואם לילד בגיר נשוי, הכירה את המנוח מר ניסים עמרני ז"ל (להלן – המנוח) במהלך שנת 2004. מערכת היחסים שבין השניים נמשכה החל ממועד זה ועד למועד שבו הלך המנוח לעולמו ביום 15.5.11.

2. במועד היכרותם היה המנוח גרוש ואב לילדים בגירים.

3. למערערת ולמנוח לא היה רכוש משותף או חשבון בנק משותף.

4. בין המנוח למערערת לא נערך הסכם ממון, והמנוח אף לא ציווה למערערת רכוש כלשהו במסגרת הצוואה שערך.

5. במהלך כל התקופה שבה היו המנוח והמערערת בקשר, החזיק כל אחד מהם בדירת מגורים ונשא בנפרד בהוצאות אחזקתה: המנוח התגורר בדירתו בתל אביב ואילו המערערת התגוררה יחד עם אמה בבית הוריה ברמת גן.

6. לאחר פטירתו של המנוח התגוררה בדירתו שבתל אביב אחת מבנותיו יחד עם נכדתו.

7. במהלך התקופה הרלוונטית, שהשתרעה על פני כשבע שנים, נהגו המערערת והמנוח לשהות האחד בחברת השנייה, לצאת יחדיו לבילויים משותפים ולאירועים משפחתיים ולקיים מערכת יחסים אינטימית. בני המשפחה והחברים אף הכירו את המערערת והמנוח כזוג.

8. המנוח והמערערת לא התגוררו יחדיו באופן קבוע: המערערת בילתה חלק מימות השבוע בדירת המנוח ומעת לעת גם לנה בה. לעיתים, בעת ביקוריה בבית המנוח התלוותה אל המערערת גם אמה. בחלק אחר מימות השבוע התגוררה המערערת בדירה ברמת גן.

פסק הדין של בית הדין האזורי
9. בית הדין האזורי קבע, בדעת רוב, כי אין לראות במערערת "ידועה בציבור" של המנוח, בהתאם להגדרה שבסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק או חוק הביטוח הלאומי) ובהתאם להגדרה של המונח "אלמנה" שבסעיף 1 הימנו. אי לכך, דחה את תביעתה לתשלום גמלת שאירים מן המשיב. זאת, מאחר והמערערת לא הראתה כי היא ניהלה עם המנוח משק בית משותף, תוך שיתוף באמצעים ובמאמצים לשם קיום המגורים המשותפים, ונוכח קביעתו כי במסגרת מערכת היחסים שבין המערערת למנוח שמר כל אחד על עצמאותו הכלכלית.

10. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי לא מן הנמנע שבאותם מקרים, שבהם לנה המערערת אצל המנוח היא סייעה לו בעבודות הבית, אולם אין בכך ללמד על "מאמץ משותף לצורך ניהול משק בית משותף" וכן קבע, כי "בני הזוג אמנם בילו פרקי זמן לא מבוטלים אחד בחברת השנייה, אך זאת ללא יצירת תלות כלכלית ושיתוף כלכלי ביניהם".

11. עם זאת נפסק כי באי תלותה הכלכלית של המערערת במנוח אין די כדי לשלול את מעמדה כ"ידועה בציבור" שלו; אלא שבשים לב למכלול הנסיבות, לרבות העדר רכוש משותף ואי הכללת המערערת כיורשת בצוואת המנוח, נראה כי המנוח לא ראה עצמו מחויב לה, מבחינה כלכלית, ובשל כך גם לא מצא לנכון להבטיח כי יועברו לה נכסים השייכים לו לאחר מותו.

12. בשולי פסק הדין ציין בית הדין האזורי כי טענת המערערת לגבי הכוונה למסד את הקשר בינה לבין המנוח בעתיד לא הוכחה, וכי גרסת המערערת ועדיה בנוגע לסיבה לאי מיסוד הקשר לא הייתה אחידה: בעוד שהמערערת טענה כי כוונה זו לא הוצאה אל הפועל עקב מותו בטרם עת של המנוח - הרי שגיסתה העידה כי הדבר נמנע בשל רצונה של המערערת להתגורר בקרבת אמה ולטפל בה, ואילו עדה נוספת העידה כי המערערת לא הייתה מעוניינת להינשא למנוח לאחר ש"סבלה [מנישואיה] בפעם הראשונה".

13. לסיכום הדברים קבע בית הדין האזורי כך:
"לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מערכת היחסים בינה לבין המנוח כללה ניהול משק בית משותף. בין המערערת למנוח נרקמה מערכת יחסים חברית ואינטימית שכללה בילויים משותפים. בתוך כך, המנוח מימן עלויות של חופשות משותפות שלו ושל המערערת לחו"ל וקנה לה מתנות. ואולם לא נוצר בין הצדדים שיתוף כלכלי במאמצים ואמצעים לצורך ניהול משק בית משותף. סיכום חומר הראיות, כפי שהובא בפנינו, מעלה כי המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי יש לראות בה אלמנת המנוח, כמשמעות מונח זה לצורך זכאות לקבלת קצבת שארים."

14. פסק הדין הנ"ל ניתן כאמור בדעת רוב כאשר דעת המיעוט, של נציג הציבור מר דב גרינברג הייתה - כי יש לקבל את תביעת המערערת. זאת בשים לב לכך שמדובר בזוגיות מאוחרת, ומשכך "אין מניעה שבני הזוג ינהלו שני משקי בית נפרדים, כאשר כל אחד מארח ומתארח אצל בן הזוג השני". לשיטתו, במקרה שכזה " יש לראות את שני הבתים כיחידה וירטואלית אחת לצורך התנאי של מגורים משותפים".

טענות המערערת
15. המערערת השיגה על פסק דינו של בית הדין האזורי, הן משום שלשיטתה הוא נתפס לכלל טעות במסקנות העובדתיות שהסיק מן הראיות שהובאו בפניו, והן משום הטעות שנפלה לשיטתה ביישום ההלכות המשפטיות הרלוונטיות:
אשר להיבט העובדתי - טענה המערערת כי בית הדין האזורי נתפס לכלל טעות עת שקבע כי היא והמנוח שמרו על עצמאות כלכלית; כי לא ניתן המשקל הראוי לגרסתה, באשר לסיבה שבעטיה היא לא התגוררה עם המנוח באופן קבוע, נוכח הצורך לטפל באמה החולה, וכן לעדות גיסתה שלפיה, היא והמנוח התכוונו להינשא אולם דחו את המועד להוצאת כוונתם אל הפועל בשל מצבה הרפואי של אמה. עוד נטען כי לא הייתה הצדקה לקביעה בדבר העדר זיקה כלכלית בין המנוח למערערת, מאחר והוכח כי המנוח תמך בה, שילם חשבונות ארנונה וחשמל ואף ערך קניות. זאת כעולה מעדותה של גיסת המערערת; כי בית הדין האזורי לא נתן את המשקל הראוי לעדותה של גרושת המנוח שלפיה, המערערת והמנוח הוכרו בקרב המשפחה כזוג לכל דבר; כי בניגוד לקביעתו של בית הדין האזורי הוכח כי המנוח כן ראה עצמו מחויב כלכלית למערערת, והעובדה שהוא לא הוריש לה מנכסיו איננה סותרת מסקנה זו. זאת בשים לב לעדות המערערת שלפיה, המנוח הבטיח לתמוך בה ואף לסייע לה לרכוש דירה בעתיד.

אשר להיבט המשפטי - טענה המערערת כי בית הדין האזורי לא נתן את המשקל הראוי להגמשה שחלה בפסיקה באשר למבחנים שלאורם יש להכריע בשאלת העמידה בתנאי המגורים המשותפים הנדרש בחוק. זאת כפועל יוצא מן השינוי באורחות החיים והעובדה שמדובר במערכת יחסים זוגית בגיל מבוגר יחסית, ובשים לב לנסיבות ולאילוצים חיצוניים, לרבות אלה הקשורים במצב בריאות; כי לא היה מקום להיזקק למבחן "התלות הכלכלית" שעליו הסתמך בית הדין האזורי, היות ועל פי הפסיקה העדכנית, הכרה במעמדה של אישה כ"ידועה בציבור" של פלוני והזכאות הנגזרת מכך לקצבת שארים - אינן מותנות בהוכחתה של "תלות" שכזו; כי בית הדין האזורי לא נתן את המשקל הראוי, למשך הקשר הזוגי ששרר בין המערערת לבין המנוח, שהשתרע על פני למעלה מ-7 שנים, וכי הוא לא יישם את ההלכה המקובלת בדיני הביטחון הסוציאלי שלפיה, בכל מקרה שבו מתעורר ספק עליו לפעול לזכות המבוטח.

טענות המשיב:
16. המשיב טען מנגד כי יש לדחות את הערעור וזאת, מהנימוקים כדלקמן:
לא הוכח כי המנוח אכן הציע למערערת להינשא לו בעתיד, כי המערערת לא התגוררה עם המנוח באופן קבוע בשל אילוצים הקשורים במחלת אמה וכי המנוח והמערערת קיימו משק בית משותף. שכן, המנוח לא תמך כלכלית ובאופן שוטף במערערת, השניים לא ניהלו חשבון בנק משותף ולא הוכח שיתוף כלכלי אחר ביניהם במהלך כל השנים; במימון בילויים משותפים על ידי המנוח אין כדי לסתור את המסקנה שלפיה, המערערת לא הייתה תלויה במנוח כלכלית; בעת פטירתו של המנוח לא נגרם למערערת אובדן הכנסה. זאת שעה שתכלית החוק הינה לספק הגנה בעת מחסור כלכלי שעלול להיגרם כתוצאה ממות ה"מפרנס"; כן נטען כי בהיעדר מגורים משותפים על בסיס של קבע ותלות כלכלית - יש צורך להוכיח רצון לקשירת חיים משותפים ומחויבות הדדית. תנאי שאף הוא לא התקיים במקרה זה. זאת, בין היתר, בשים לב לכך שהמנוח לא הוריש מרכושו למערערת.
בנוסף נטען כי יש לזקוף לחובת המערערת את העובדה שהיא לא עברה להתגורר עם המנוח באופן קבוע גם במהלך השנתיים האחרונות לחייו ובתקופה שבה היה המנוח חולה, כמו גם את העובדה שהיא לא שהתה לצדו סמוך לפני שנפטר.

הכרעה:
17. נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים ועיינו במכלול החומר המצוי בתיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מן הנימוקים שיפורטו בהמשך. במסגרת נימוקים אלה נעמוד, בין היתר, על מקורם של מבחני "התלות הכלכלית" אשר נשקלו בעבר לצורך הגדרת מעמדה של ה "ידועה בציבור". זאת כפועל יוצא מההנחות ההיסטוריות שעמדו לנגד עיני המחוקק, עת שהשווה את מעמדה של "הידועה בציבור" לזו של האישה הנשואה שהתאלמנה ומנגד – עת שאבחן בין ה"אלמן" ל"אלמנה" בהקשרים שונים לרבות זה שלפנינו. בהמשך נעמוד על הקושי הטמון במבחני "התלות הכלכלית", נוכח העימות שבינם לבין עקרון השוויון בין המינים. לבסוף, נעמוד על החשיבות ועל הצורך להבהיר את תכלית ההסדר הנורמטיבי ואת תנאי הזכאות כך שהם יעלו בקנה אחד עם עקרון השוויון ויהלמו את שינויי העיתים. זאת באופן הממיר את מבחני "התלות הכלכלית" במבחנים של שיתוף ממשי או רעיוני, כעולה וכמתבקש הן מפסיקתו של בית המשפט העליון והן מפסיקתו של בית דין זה. זה המקום לציין כי בדברינו אלה אין משום חידוש הלכה אלא הוספת נדבך נוסף על אלה הקיימים בפסיקה שמטרתו להתוות ולחדד את מערכת המושגים שלאורם תיבחן שאלת מעמדה של ה-"ידועה בציבור". כך שמערכת מושגית זו תעלה בקנה אחד עם עקרונות השוויון בין המינים ותקדם את השיח שעשוי להשריש עקרונות אלה.

ההיבט העובדתי של הערעור
18. תחילה נבקש להסיר ממסגרת הדיון את ההשגות שהעלתה המערערת ביחס לקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ובכלל זאת אף הקביעות בדבר העדר שיתוף כלכלי בינה לבין המנוח או הקביעות שלפיהן לא עלה בידי המערערת להוכיח כוונה של מי מן הצדדים להינשא בעתיד. שכן, לא מצאנו מקום לחרוג במקרה זה מן הכלל הנקוט שלפיו, ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות. נסיבות שלא התקיימו במקרה הנוכחי (ר' ע"ע (ארצי) 211/10 ארקדי נדצקי נ' שמירה ובטחון הצפון בע"מ (11.5.12 (; ע"ע (ארצי) 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי (2.8.07); עב"ל (ארצי) 624/08 מאיר שגיא נ' המוסד לביטוח לאומי (8.12.09)).

19. מעבר לדרוש יאמר - כי עיון בחומר הראיות שעמד בפני בית הדין האזורי מלמד כי קביעותיו העובדתיות מעוגנות היטב בחומר הראיות: מחומר זה עולה כי המערערת לא תמכה את טענותיה בנוגע לשיתוף כלכלי שהיה לדבריה בינה לבין המנוח או לתמיכה שתמך בה לטענתה בראיות אובייקטיביות מזמן אמת, למעט מספר מצומצם של קבלות שהופקו עבור המנוח המתייחסות, ככל הנראה, לשתי נסיעות קצרות משותפות לחו"ל ליעדים קרובים; המערערת לא הביאה ראיות המעידות על כך שהמנוח נשא בתשלומים שוטפים הנוגעים לאחזקת הדירה שבה התגוררה עם אמה או כי הוא נשא בהוצאות מחייתה, מעבר להוצאות האירוח שלה בדירתו, דירה שאת אחזקתה מימן מכיסו בלבד. לא למותר לציין כי גם במסגרת תצהירה נמנעה המערערת מלפרט "ברחל ביתך הקטנה" למה כיוונה עת שכתבה כי "המנוח היה משלם את כל הוצאות המחייה ביגוד, טיולים בארץ ובחו"ל והחזקת הבית" (סעיף 7 לתצהיר המערערת). זאת תוך שהיא נמנעת מלהתייחס באופן ברור להוצאות האחזקה של הדירה שבחזקתה, בנפרד ובמובחן מאלה של דירת המנוח. מפרוטוקול חקירתה הנגדית של המערערת בבית הדין האזורי ניתן ללמוד כי הסיוע הכלכלי שאליו כוונה התמצה בעיקרו בכך שהמנוח רכש בעבורה, מעת לעת מתנות, לרבות השמלה שאותה לבשה בחתונת בנו. זאת להבדיל מסיוע כספי על בסיס קבוע (ר' עמ' 5 לפרוטוקול מיום 14.4.13 ש' 3-6). לא למותר לציין כי גיסתה של המערערת, אשר על פי טענת המערערת העידה על השיתוף הכלכלי שהיה בינה לבין המנוח ועל העזרה הכלכלית שהושיט לה - לא התייחסה להיבט זה במסגרת התצהיר שערכה כפי שעמד בפני בית הדין האזורי ואילו בחקירתה הנגדית (של הגיסה) נמסר לראשונה, באופן כללי ואף סתמי, כי המנוח " עזר לה [למערערת] בכספים". זאת בלא להבהיר במה התבטאה העזרה וכיצד וממי נודע לה על כך (ר' עמ' 10 לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי מיום 14.4.13, ש' 8-9).

20. אשר לקביעתו של בית הדין האזורי הנוגעת להיבט הסובייקטיבי של היחסים שבין המערערת למנוח שלפיה, המערערת לא הוכיחה כי הם התכוונו להינשא זה לזו ולבטא אגב כך רצון לקשור את עתידם, הרי שמדובר במסקנה עובדתית המושתתת על הכלל הראייתי המקובל - שלפיו יש להוכיח את הכוונה הסובייקטיבית בראיות אובייקטיביות. במיוחד שעה שמדובר בראיות אשר הידיעה על קיומן והשליטה בהן אמורות להיות בידי מי שטוענת כי שררו בינה לבין פלוני יחסים של "ידועים בציבור". משכך, אין למצוא דופי בכך שבית הדין הסתמך בהקשר זה על התנהגות הצדדים, לרבות דרך התנהלותם הכלכלית לאורך שנים, כמו גם על העובדה שהמנוח לא כלל את המערערת בצוואתו. זאת, חרף מצבה הכלכלי הדחוק של המערערת במועדים הרלוונטיים, כפי שדווחה עליו לבית הדין האזורי.

ההיבט המשפטי של הערעור
המסגרת הנורמטיבית
21. אשר להיבט המשפטי של הערעור, שבמסגרתו השיגה המערערת על המשמעות שנתן בית הדין האזורי להעדרה של זיקה כלכלית משמעותית בינה לבין המנוח, להסתמכותו על "שיקולים היסטוריים" בדבר "תלות כלכלית" ולאופן הדווקני לשיטתה שבו פירש את דרישת המגורים המשותפים שבחוק יאמר כך:

תנאי הזכאות לתשלום קצבת שארים עוגנו במסגרת סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי הקובע לאמור:

"גמלת שאירים
252. (א) נפטר מבוטח, ישלם המוסד מענק לפי הוראות סעיף 255 או קצבת שאירים חודשית באחד משיעורים אלה:
(1) 17.7% מהסכום הבסיסי -
(א) לאלמנה שעמה ילדים;
(ב) לאלמן שעמו ילדים, כל זמן שהילדים עמו;
(ג) לאלמנה או לאלמן שהם בני 50 שנים ומעלה;

(2) 13.3% מהסכום הבסיסי - לאלמנה או לאלמן שהם בני 40 שנים ומעלה ועדיין אינם בני 50 שנים ולא נתקיים בהם אחד התנאים שבפסקה (1)(א) ו-(ב)..."

סעיף 238 לחוק מגדיר את המושגים "אלמנה" (ו-"אלמן") לעניין הזכות לגמלת שאירים לאמור:
"אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא -
(1) מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;
(2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244;

ההגדרה של המושג "אשתו", שאליה מפנה ההגדרה של המושג "אלמנה" כאמור, מופיעה בסעיף 1 לחוק לאמור: "לרבות הידועה בציבור והיא גרה עמו".

22. משמע - על מנת לעמוד בתנאי הזכאות לגמלת שאירים עקב פטירתו של בן הזוג צריך שיתקיימו באישה שאינה נשואה שני תנאים מצטברים השלובים זה בזה: האחד - יחסים של "ידועים בציבור" בעת פטירתו של בן הזוג; והשני - מגורים משותפים בשעת הפטירה. במאמר מוסגר נציין כי לגבי "אלמן" נדרשת בנוסף גם עמידה במבחני הכנסה או הימצאותו של ילד בחזקתו.

תכליתה הכפולה של השוואת זכויות האישה הנשואה לאלה של ה"ידועה בציבור" בהקשר של גמלת השאירים, הנחת המוצא ההיסטורית ושיקולי ה"תלות הכלכלית"
23. בפסיקה נקבע כי תכליתה של ההוראה המקנה ל"אלמנה" זכאות לקצבת שאירים, בין שמדובר באישה שהייתה נשואה לפלוני ובין שמדובר במי שהייתה "ידועה בציבור" שלו, הינה בעיקרה למנוע חסר כלכלי או פגיעה כלכלית. זאת, בדומה לתכלית העומדת מאחורי תשלום קצבאות מחליפות הכנסה המשולמות על ידי המשיב במסגרת ענפים אחרים של חוק הביטוח הלאומי ובלשונו של בית המשפט העליון לאמור:
"חוק הביטוח הלאומי, בענפי ביטוח שאירים וביטוח נפגעי עבודה, תכליתו להגן מפני מחסור כלכלי שעלול לבוא עקב הפסקת הכנסות כתוצאה מפגיעה בעבודה, זקנה או מות המפרנס." וכן, כי " אין הוא בא להעניק זכויות לאדם באשר הוא קרוב משפחה של אחר, אלא למנוע, מחוג מוגדר של אנשים, סבל של מחסור בהפסק הכנסתם או הכנסת מפרנסם"
(ר' בג"ץ 5492/07 סמדר בוארון נ' בית הדין הארצי לעבודה, (19.8.10); ההדגשות מכאן ולהלן אינן במקור (להלן - בג"צ בוארון)).

24. דברים ברוח דומה נפסקו גם על ידי בית דין זה, אשר קבע כי קצבאות שאירים המשולמות על-פי חוק הביטוח הלאומי תכליתן לפצות על חסר כלכלי וכי הן נועדו בעיקרן לשמר את רמת החיים, פחות או יותר כפי שהייתה לפני פטירת בן הזוג (ר' עב"ל (ארצי) 1169/01 אביטל - המוסד לביטוח לאומי (10.5.2004) (להלן - עניין אביטל); עב"ל (ארצי) 731/07 קירשנר - המוסד לביטוח לאומי (6.9.2009) (להלן - עניין קירשנר); דב"ע (ארצי) ל/0-19 המוסד לביטוח לאומי - מנו , פד"ע ב (1) 72, 77 (1970) (להלן - עניין מנו); דב"ע (ארצי) נב/0-69 ליאון - המוסד לביטוח לאומי , פד"ע כד(1) 458, 464 (1992); וכן ר' - לגבי קצבת שאירים מקרן פנסיה דב"ע (ארצי) נג/6-7 בטר - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, פד"ע כז(1) 135, 140 (1994); דב"ע (ארצי) נז/6-2 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ - כוכבי (29.7.1997)).

25. עם זאת, באופן משלים ואף מסייג לכך נפסק, ביחס להיקף החובה של המשיב לדאוג לחסר זה - כחובה המשליכה גם על תוכן השיקולים שלאורם תפורש ההגדרה של תנאי הזכאות - כי " ההסדרים שבחוק הביטוח הלאומי אינם עוסקים ביחסים האישיים או הכלכליים שבין אדם לרעהו אלא ביחסים שבין הפרט לבין הציבור הדואג לביטחונו הסוציאלי" (ר' עניין מנו). ביטוי לעמדה זו ניתן למצוא בעובדה שהגמלה המשולמת לשאירים הינה בסכום אחיד (על פי מבחני גיל והרכב משפחתי) ואין היא נגזרת מהכנסתו של בן הזוג המנוח, כך שעל פני הדברים אין היא באה למעשה לשמר את "רמת החיים" שהייתה טרם הפטירה אלא ליתן "רשת ביטחון" מינימלית תוך מתן מענה מסוים, על חשבון הקופה הציבורית, לחסר כלכלי הנובע מאובדן הזוגיות והשיתוף.

26. בהתאם לכך אף נקבע כי בחינת מעמדה של מי שטוענת כי היא הייתה "ידועה בציבור" של פלוני תיבחן על פי אמות מידה ייחודיות התואמות מחד את תכלית החוק דלעיל ומאידך את העובדה שהחובה להגשימה מוטלת על כתפי הציבור. זאת כפי שנכתב בהקשר זה בעניין קירשנר לאמור:
"המבחנים לצורך הגדרת ידועה בציבור על פי חוק הביטוח הלאומי הינם מבחנים ייחודיים, המותאמים לתכלית החקיקה... הבא לפרש את הדיבור 'ידועה בציבור כאשתו', חייב לתת את דעתו לתוצאות של הפירוש שיתן, בבחינת ההשלכות מעבר לתחום הנדון, וחייב הוא לתת את דעתו גם לשאלה באיזו מידה יתרום פירושו לקידום מטרת המחוקק, ולפתרון הבעיה החברתית אותה באה לפתור ההוראה בחוק הביטוח הלאומי שבה מדובר."

27. במסגרת התווית תנאי הזכאות לגמלת שאירים והגדרת היקף החובה של הציבור לדאוג לצמצום הפגיעה הכלכלית שנגרמה עקב פקיעת הקשר הזוגי במקרה מוות - לא ראה המחוקק מקום לדרוש מן האישה הנשואה להציג ראיות המלמדות על מצבה הכלכלי לפני או אחרי הפטירה או על מהות הקשר הזוגי שהיה בינה לבין בן זוגה עד לפטירתו, לרבות ראיות המלמדות על טיב הזיקה הכלכלית שהתקיימה ביניהם. זאת שעה שבמקרה של "הידועה בציבור" הזיקה הכלכלית ואופייה וכן תנאי המגורים המשותפים מהווים חלק מהגדרת המעמד. משכך על הטוענת לו להוכיח קיומם של תנאים אלה.

28. בפסיקה, מוקדמת יחסית, נקבע כי ההסתמכות של המחוקק על הזיקה המשפחתית, במקרה של האישה הנשואה, ללא צורך לבחון את מהותה ואת ההסדרים הכלכליים העומדים מאחוריה, הושתתה בעיקרה על הנחות מכלילות ביחס למציאות החברתית הקיימת שלפיהן, קשר של נישואין מקפל בחובו גם זיקה כלכלית חזקה, כך שהפסקתו עקב פטירת בן הזוג מניבה בהכרח גם מחסור כלכלי לאלמנה בשל אובדן "המפרנס" שבו הייתה תלויה (ר' עניין מנו). בהנחה מכלילה זו טמון קושי, על רקע ערך השוויון בין המינים. על ההשלכות הנגזרות מערך זה, בכל הנוגע לעולם המושגים שבו ראוי לעשות שימוש לצורך הגדרתה של תכלית החקיקה ושל טיב הזיקה הכלכלית שתידרש מן "הידועה בציבור". נעמוד בהמשך הדברים.

29. עם זאת, טרם שנעשה כן, נציין כי עיון בפסיקה ובספרות מלמד - כי מאחורי ההשוואה שערך המחוקק בין ה"אלמנה" שהייתה נשואה לבין ה"ידועה בציבור" שאיבדה את בן זוגה, לצורך קביעת הזכאות לגמלת שאירים, עומדת תכלית כפולה שעניינה - שאיפה ליתן מענה הולם לקשיים החברתיים והכלכליים של נשים בסיטואציות חיים שונות במציאות הקיימת. זאת לצד הכוונה לקדם ערכים ליברליים של שוויון מהותי בהקשר אחר, חיצוני לעיקרון השוויון בין המינים. (זה שבין האישה הנשואה שהתאלמנה לבין זו שהייתה "ידועה בציבור" של פלוני וחוותה אובדן דומה). מדובר אפוא בשאיפה להקצאה שוויונית והוגנת של זכויות על חשבון הקופה הציבורית, ביחס למי שאין ביניהן שונות רלוונטית, על פי הניסוח המקובל של תכלית החקיקה בנוסחה ההיסטורי. כפועל יוצא מתכלית זו, המרכיב הדומיננטי, אף כי לא הבלעדי, המלמד על העדר שונות כאמור, נעוץ בהנחה הנוגעת למידת הדמיון באופייה של הזיקה הכלכלית שהתקיימה בין הידועה בציבור לבן זוגה ושל המחויבות ההדדית והמאמץ המשותף והמתמשך שתרמו ליצירתה. מכאן גם לאופיו הדומה של הנזק הכלכלי הנגרם לשתיהן (לאישה הנשואה ול-"ידועה בציבור") בעקבות אותו אובדן.

30. עוד יוער כי ההצדקה להשוואה זו קיבלה אולי משנה תוקף במקרים מסוימים, שבהם ההימנעות ממיסוד יחסי הזוגיות נבע ממגבלות או אילוצים הנגזרים מדיני הנישואין והגרושים בישראל. זאת באופן שבו "מוסד" ה"ידועים בציבור" בישראל לא נתן בהכרח ביטוי להשקפות ליברליות הקשורות לעיקרון הבחירה החופשית אלא להתמודדות עם האילוצים שהכתיבו אותם דינים (ר' דניאל פרידמן "הידועה בציבור בדין הישראלי" עיוני משפט כרך ג' 459).

31. על תכליתה הכפולה של השוואת הזכויות של האישה הנשואה שהתאלמנה לזו של ה-"ידועה בציבור" שאיבדה את בן זוגה, אשר נועדה מחד להתמודד עם קשייהן של נשים מסוימות במציאות חברתית שטרם הושג בה שוויון מלא בין המינים ומאידך - לקדם ערכים של שוויון בהקצאה של זכויות חברתיות, עמד גם בית המשפט העליון בהקשר דומה. זאת במסגרת הדיון שערך בנוגע לצורך להחיל את הזכויות המוקנות על פי פקודת הנזיקין לאישה הנשואה שהתאלמנה גם על "הידועה בציבור" וכך אמר:

"ידועה בציבור קשרה את גורלה עם בן-זוגה. הם חיו חיי שיתוף. הם ניהלו משק בית משותף. לעתים אף נולדו להם ילדים. הם חיו חיי משפחה. מעשה הנזיקין קטע את המציאות הזו. הוא פגע בתלותה של הידועה בציבור. למה ייגרע חלקה לעניין זכותה כתלויה מזכותה של אישה נשואה? זכותה של אישה תלויה לפיצויים בגין מות בעלה על-פי הפקודה, באה לה לא באשר נישאה לו כדת וכדין אלא באשר שכלה את מפרנסה...
זאת ועוד: בצד התכלית הספציפית המונחת ביסוד זכות התלויים מונחת תכלית כללית. זוהי תכלית אובייקטיבית. היא משקפת את ערכי היסוד של השיטה... היא ביטוי לתפיסה, כי דבר חקיקה אינו מעשה חד-פעמי של מחוקק חולף, אלא חוליה של יצירה חקיקתית של מחוקק קבוע. היא מהווה 'מטרייה נורמטיבית' הפרוסה מעל דברי החקיקה כולם...היא מתבטאת בחזקות ( presumptions) באשר לתכליתו של דבר החקיקה... היא כוללת בחובה, בין השאר, את אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה... היא משתרעת על ערכים חברתיים, כגון תום-לב, הגינות, יושר, סבירות ומניעת ניגוד עניינים. במרכזם של ערכי היסוד עומדות זכויות האדם. מבין אלה רלוונטית לענייננו הזכות לשוויון." (ר' ע"א 2000/97‏ לינדורן נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ‏, פ''ד נה(1) 12 (19.12.99) (להלן - עניין לינדורן)).

דברים אשר כוחם יפה לכאן, בשינויים המחויבים ובהתחשב במטריה השונה.

הנחת "התלות הכלכלית" כצידוק "היסטורי" להשוואה בין ה-"ידועה בציבור" לאישה הנשואה והעימות שבין צידוק זה לבין ערך השוויון בין המינים.

32. דא עקא שהצדקת ההסדר החוקי, הנוגע לקביעת הזכאות לגמלת שאירים
ל-"ידועה בציבור", בהתבסס על עקרונות של שוויון (בין האישה הנשואה
ל-"ידועה בציבור") - ומכאן גם בהתבסס על הנחת המוצא ההיסטורית המקופלת בהסדר המכליל החל על האישה הנשואה, בדבר "תלותה הכלכלית" בבן זוגה כ-" מפרנס" - טומנת בחובה קושי. בעיקר שעה שאנו עומדים מול הצורך לנסח את השיקולים שבאמצעותם תיבחן שאלת מעמדה של האישה
כ-"ידועה בציבור" של פלוני לצורך תשלום גמלת שאירים. זאת נוכח העימות הנוצר בין הנחת המוצא בדבר "תלות כלכלית" לבין "עקרון העל" של שוויון בין המינים ונוכח ההכרח לבחון, באופן מעמיק, את טיבה ומהותה של הזיקה הכלכלית שבין האישה העותרת לתשלום גמלת שאירים כ-"ידועה בציבור" לבן זוגה. בחינה שאיננה נדרשת כאמור במקרה של האישה הנשואה, לאור הנחות המוצא הנוגעות אליה שעליהן עמדנו לעיל.

33. נציין כי ביטוי לאותה "הנחת מוצא" היסטורית מכלילה ומוקשית, שעמדה בשעתו לנגד עיני המחוקק, ניתן למצוא גם בשוני הקיים בהסדר החוקי העוסק בקביעת תנאי הזכאות לגמלת שאירים בין גברים לנשים, כך שהיקף הזכאות של "אלמן" לגמלת שאירים הינו מצומצם מזה של ה"אלמנה". זאת כפועל יוצא מההגדרה הצרה יותר של המונח "אלמן", בהשוואה למונח "אלמנה" ובשים לב לכך שהגדרת המושג "אלמן" מצריכה עמידה במבחני הכנסה או בכך שיש בחזקתו ילד - תנאים שאינם נכללים במסגרת ההגדרה של המונח "אלמנה". שוני נוסף קשור בהתנאת הזכאות לגמלת השאירים המרבית ל-"אלמן" מתחת לגיל 50 בכך "שהילדים עמו". תנאי שאינו נדרש מן האלמנה בטווח גילאים זה. מדובר בשוני הנובע אף הוא מהנחות מוצא מכלילות ביחס למציאות החברתית שבה קיימת עדיין זיקה בין עוצמתה והיקפה של הפגיעה הכלכלית בשל אובדן בן הזוג לבין השתייכות מגדרית (ר' בקשר לכך גם את השוני בין אלמן ואלמנה במסגרת סעיף 130 לחוק העוסק בגמלת תלויים בענף נפגעי עבודה, במסגרתו נקבע כי "אשתו" של מבוטח בשעת מותו נחשבת באופן אוטומטי כ"תלויה" שלו, בעוד שמי שהיה בן זוגה של מבוטחת בעת פטירתה ייחשב כ"תלוי" רק בהתקיים במבחני הכנסה או ככל שיש עמו ילד).

34. באומרנו זאת, איננו מתעלמים מכך שמדובר בשוני שנועד ליתן מענה לקשייהן של נשים מסוימות בתוך מציאות בעייתית, שטרם הושג בה שוויון מלא בין המינים. זאת, חרף שינויי העיתים והמציאות המשתנה (לעניין הבסיס האמפירי של ההנחות כאמור באשר למציאות הקיימת ר' מירי אנדבלד ודניאל גוטליב "מעמדן הכלכלי חברתי של נשים בישראל 1997-2011" המוסד לביטוח לאומי מנהל המחקר והתכנון אוקטובר 2013 www.btl.gov.il. מחקר שבו מצביעים הכותבים על קיומם של פערים בהכנסות לפי מגדר וכן על התפלגות מידת העוני במשפחות חד הוריות לפי מינה של ראשת המשפחה. להיקף האוניברסאלי של התופעה ולמושג הנגזר מכך בדבר "הפמיניזציה של העוני" ר':
Pearce Diana, The Changing Faces of the Feminization of Poverty, speech prepared for the Seminar on the Feminization of Poverty, (Valparaiso, Chile, 2011).

עם זאת, קיומו של שוני נורמטיבי מעין זה, הגם שהוא בא להגיב למציאות בעייתית, עלול להעצים את ההתייחסות הסטראוטיפית והמנמיכה כלפי נשים ובכך לתרום להנצחתה של אותה מציאות. משכך הוא מחייב התמודדות הולמת, במישור הפרשני והיישומי, מול האתגר שמציב ההסדר החוקי הרלוונטי לענייננו. זאת בהסתמך, בין היתר, על דרך הניתוח וההמשגה של קשיים דומים בספרות ופסיקה:

כך למשל, עמד בית המשפט העליון על קושי דומה בבג"ץ 2911/05 משה אלחנתי נ' שר האוצר - מר בנימין נתניהו‏, פ''ד סב(4) 406 (2008) (להלן - עניין אלחנתי), במסגרתו נדונו מספר עתירות שעסקו במדיניותן של קרנות הפנסיה הוותיקות אשר הקנתה לאלמן זכויות פחותות בהשוואה לזכויות שהוקנו לאלמנה באותן נסיבות. בין יתר טענותיהן, טענו הקרנות כי האבחנה בין אלמנים לאלמנות הינה מוצדקת לאור השונות ביניהם שמקורה במציאות חיים שבה נשים משתכרות פחות מגברים, מועסקות תקופות קצרות יותר ונסמכות על הגבר כמפרנס עיקרי. זאת, באופן המצדיק מתן זכויות פנסיוניות עודפות לאלמנות, בהשוואה לאלמנים במקרה של פטירת בת הזוג. בית המשפט העליון ראה לנכון להתערב בהסדר זה מחמת היותו מפלה וכך כתב:

"גם אם כטענת הקרנות הוותיקות היחס השונה והזכויות השונות לאלמנים אינם אלא בבואה של מציאות הדברים כהווייתה והם נובעים מכך ששכרן של הנשים-העמיתות נופל בדרך כלל מזה של הגברים-העמיתים, נראה כי קביעת שיעור הפנסיה לאלמנים בהתבסס על אותה מציאות יש בה משום השלמה עימה. השלמה כזו אך מעצימה את הפער הבלתי ראוי והבלתי מוצדק הקיים בין שכרן של נשים לשכרם של גברים והיא עלולה לתרום להנצחתו בעוד שראוי לפעול לעקירתו מן השורש".

35. ביקורת דומה, בהקשר הנוגע ישירות לענייננו, ניתן למצוא גם בספרות מלומדים: כדוגמה לכך נזכיר את דבריו של פרופ' שחר ליפשיץ במאמרו "נישואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור" עיוני משפט כ"ה (3)(מרץ 2002) (741-849 להלן - ליפשיץ). שם מציין הכותב כי הצדקת התמיכה בקירוב מעמדן של "ידועות בציבור" למעמדן של נשים נשואות, הינה פועל יוצא של מציאות סוציולוגית שבה הנשים הינן עדיין הצד המשקיע יותר בעבודות הבית וגידול הילדים והיא נועדה לצמצם את החשיפה של נשים שאינן נשואות לפגיעה קשה מזו של אלה הנשואות. עם זאת, ממשיך ליפישיץ וכותב כי על רקע מציאות זו הושתתה אותה הצדקה על שימוש בדימויים סטראוטיפים כלפי נשים, תוך הדגשת תלותן בבן זוגן.

בהקשר זה מכוון ליפשיץ גם לאותם מקרים שבהם אמות המידה שלפיהן נבחנה שאלת המעמד של אישה כ-"ידועה בציבור" של פלוני התבססו, בין היתר, על מבחנים של "תלות כלכלית" או של "אובדן מקור הפרנסה". מושגים שאולי עמדו בשעתו לנגד עיני המחוקק אך אין הם מתחייבים מלשון החוק וספק אם הם עולים בקנה אחד עם החובה להתאים את ניסוח תכליתו לערכים חברתיים כלליים המושרשים בהוויה החברתית של היום ובכלל אלה: ערך העל של שוויון בין המינים כ-"עיקרון מסד" (ר' לעניין מעמדו של עיקרון השוויון בין המינים "כעיקרון על": בג״ץ 98/69 ברגמן ני שר האוצר, פ״ד כג (1) 693,698 (3.7.69); דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3) 573 (25.8.96); בג״ץ 953/87 פורז נ׳ ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מב (2) 309, 333 (23.5.88); ע״ע (ארצי) 1353/02 מרגלית אפלבוים - ניצה הולצמן (22.9.03). לביקורת דומה על הסדרים שונים נוספים שבחוק הביטוח הלאומי היוצרים אבחנה על בסיס מין ובכלל אלה, הסדרים הנוגעים לזכות לקצבת זקנה ולזכויותיה של "עקרת הבית", נוכח פגיעתם בעיקרון השוויון בין המינים ר' ורד שפילמן ורונית רוזנשטיין ״״דין אלמן כדין אלמנה״ - האומנם!״ הארת דין ב (1) (התשס״ה) (להלן - שפילמן) וכן, פרנסיס רדאי ״על השוויון״ מעמד האשה בחברה ובמשפט 19, 42-44 (פרנסיס רדאי, גבריאלה שלו ומיכל ליבן-קובי עורכות, תשנ״ה 1995)).

36. יוער כי חרף דברים אלה וחרף עמדתו בעניין אלחנתי, בית המשפט העליון לא ראה מקום להתערב בהוראותיו של חוק הביטוח הלאומי עת שנדרש להכריע בשאלת חוקתיותו של השוני בהסדרים החלים על ה"אלמן" בהשוואה לאלה החלים על ה"אלמנה" מטעמים של אפליה על רקע מין (ר' בבג"ץ 4810/96 בר יהודה נ' המוסד לביטוח לאומי (25.8.96); בג"ץ 9163/02‏ ‏יעקב וינטראוב נ' שר העבודה והרווחה (9.8.06)). הן מאחר ומדובר בדין "שמור" מפני תקיפה חוקתית (בהתאם להוראת סעיף 10 ל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) והן מחמת הצורך לנקוט במדיניות של ריסון בהתערבות בחקיקה סוציאלית הנשענת על שיקולים תקציביים (ראו והשוו לדוגמאות מפסיקתו של בית המשפט העליון בארה"ב הנזכרות על ידי שפילמן שבה נקבע בהקשרים דומים כי מדובר בשוני נורמטיבי הנגוע באפליה מחמת מין:
Weinberger v. Wisenfeld, 420 U. S. 642, 95 S. Ct 1230 2 3;
Califano v. Goldfarb, 430 U. S. 199, 97 S. Ct 1021 (1977).

37. עם זאת, יודגש כי למרות שבית המשפט העליון לא התערב בהסדרים הקבועים בחוק הביטוח הלאומי בשל האבחנה שהם עורכים על בסיס מין, הרי שהוא כן ראה לנכון למתוח עליהם ביקורת. כך למשל, קרא המשנה לנשיא (כתוארו אז) ריבלין לשינוי ההסדר הקיים בחוק הביטוח הלאומי בנוגע לזכויותיה של "עקרת הבית" בכותבו כך:

"יש להבין את החוק [הביטוח הלאומי] על רקע המציאות שהייתה קיימת עת חוקק לראשונה, בשנת 1953. החקיקה בתחום הביטוח הלאומי לא נועדה ליצור שינוי או לעודד שוויון [בין המינים], אלא רק שיקפה את המציאות כפי שהייתה קיימת אז - מציאות שבה התקיימה חלוקת התפקידים 'המסורתית', לפיה הגבר דואג לפרנסת המשפחה, בעוד האישה מבצעת את עבודות הבית. הנשים נתפסו כמבוטחות התלויות בבעליהן, וההנחה הייתה שרובן המכריע לא יצא לעבודה מחוץ לבית... חוק הביטוח הלאומי ייעד לאישה מקום של אם ורעייה, בהתבסס על ההנחה שמרבית הנשים אכן ימלאו תפקידים אלו...

אפילו איננו מצויים במצב של שוויון מלא בין גברים לבין נשים בשוק העבודה, הרי שאין ספק כי החברה אינה אותה חברה של שנות החמישים, ונראה כי החקיקה בתחום דיני הביטוח הלאומי נשארה, במידה רבה, מאחור. החקיקה ממשיכה לשקף ואף לשמר את התפיסות שהיו נהוגות בתקופה בה חוקקה. (ר' בג"ץ 1046/09 סוניה מני נ' המוסד לביטוח לאומי (2.4.10)).

השופט רובינשטיין שדן אף הוא באותו עניין הוסיף על דברים אלה וכך כתב:

"חברי המשנה לנשיאה, כבתי הדין (ראו סקירתו ההיסטורית של בית הדין האזורי) מציין אל נכון, כי 'יש להבין את החוק על רקע המציאות שהיתה קיימת עת חוקק לראשונה, בשנת 1953 ... מציאות שבה התקיימה חלוקת התפקידים 'המסורתית', לפיה הגבר דואג לפרנסת המשפחה, בעוד האשה מבצעת את עבודות הבית'. אכן קשה להסביר דברים אלה במשקפי הזמן והמקום דהאידנא, מקום שהוראות החוק מדברות אלינו מעידן אחר, ממצבים חברתיים שנשתנו עד מאוד בחלק ניכר מן האוכלוסיה, עד כי במקומות רבים אבד על הדגם הישן הכלח".

לסיכום הדברים יאמר - כי עקבותיה של הנחת "התלות הכלכלית" של האישה אשר שימשה ככל הנראה "כצידוק היסטורי" להשוואה שערך המחוקק בין
ה-"ידועה בציבור" לאישה הנשואה עדיין משתקפים, למרבה הצער, מתוך שורה של הסדרים שבחוק הביטוח הלאומי. זאת על אף שהיא זוכה לביקורת נוקבת ומתמשכת הן בפסיקה והן בספרות בשל תרומתה לקיבועה של מציאות שטרם הושג בה שוויון מלא בין המינים. מצב דברים זה מצריך התווית כללי פרשנות ושיח שיאפשרו, ככל הניתן, טשטוש של עקבות אלה והמרה של הנחת "התלות הכלכלית" בהנחות חלופיות המתיישבות עם "עקרון העל" של השוויון בין המינים. כללים שאליהם נידרש מיד להלן.

הכללים להגדרתה של ה-"ידועה בציבור" נוכח "עקרון העל" של שוויון בין המינים - פירוש ויישום ההסדר החוקי הקיים ברוח עיקרון זה

38. על רקע הדברים דלעיל, נראה כי הדרך ליישב את הקושי שבין "הפירוש שהמחוקק [של שנות החמישים] ציפה לו" אשר כלל בחובו הנחות באשר ל-"תלותה הכלכלית" של האישה בבן זוגה ולאובדן "המפרנס" במקרה של פטירתו לצורך הגדרתה כ-"ידועה בציבור" של פלוני לבין "ערך העל" של שווין בין המינים, עוברת דרך המשגה שונה ומוקפדת של תכלית החקיקה ומכאן גם של המונח "ידועה בציבור". המשגה המסתייגת ברורות מן השימוש במונחים של "תלות כלכלית" ו-"אובדן המפרנס" וממירה אותם במונחים של "שיתוף" ובשאיפה לצמצם "פגיעה" העלולה לנבוע מקטיעתו של שיתוף זה.

39. נדגיש, כי לטעמנו אין לראות בשינויי ההמשגה או בשינוי הדגשים כאמור, חריגה מלשון החוק או "ממטרתו הכללית" המקורית אלא התאמתו לשינויי העיתים ולערכי היסוד נכון לעת הזו. בהקשר זה מצאנו אף להפנות לדברים שכתב בהקשר זה הנשיא אגרנט (כתוארו אז) במאמרו על "תרומתה של הרשות השופטת למפעל החקיקה" עיוני משפט י' 235, 239 (התשמ"ד) לאמור:

"הניסיון מלמד שלמילים חיים דינמיים משלהן, לאמור: עם השתנות תנאי החיים במרוצת הזמן והשוני שחל בינתיים בהשקפות החברה למיניהן הן 'פושטות' מעליהן בהדרגה את משמעותן המקורית ו'לובשות' אצטלה בעלת משמעות חדשה או שנדבקים אליהם מובנים נוספים. גם עניין זה עשוי - הגם ש אינו מוכרח - להשפיע בכוון מתן פירוש לחוק אשר מביא לתוצאה שהיא אומנם בגדר מטרתו הכללית ויחד עם זאת איננה הפירוש שהמחוקק ציפה לו" (ר' גם אהרן ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה 131-134 (תשנ"ג)).

40. יחד עם זאת, יודגש כי השינוי בהמשגה ובדגשים איננו עניין שולי או "קוסמטי" כלל ועיקר. זאת כפי העולה, בין היתר, מדבריו של בית המשפט העליון בעניין אלחנתי המתייחסים לתיאור המנגנון שבו נוצרת ומתקבעת האפליה, העובר דרך מושגי השיח שבו אנו בוחרים לעיתים להצדיק את השוני בהסדרים נורמטיביים החלים על קבוצות שונות שאין בניהן שונות רלוונטית. על פי דברים אלה, עצם קיומו של שיח המקפל בתוכו הצדקה להענקת זכויות שונות לנשים ולגברים, בהתבסס על מציאות קיימת שאינה שוויוניות במלואה, עלול לבטא "השלמה" עם מציאות זו ובכך לקבע ואף להעצים את אי השוויון.

מדובר אפוא בדברים הכוללים בחובם הנחה עובדתית באשר למנגנון יצירת האפליה ולעוצמת ההשפעה שיש לייחס לשיח או לאופן שבו אנו מנסחים את ההצדקה להחלת הסדרים נורמטיביים שונים על קבוצות שונות שאין ביניהן שונות רלוונטית על התגבשותו של יחס מנמיך ובלתי מעצים כלפי מי מהן. שיח העובר תהליך של הפנמה ומשליך, בהמשך הדרך, גם על דרך ההתנהגות הן של חברי הקבוצה המופלית עצמה והן של אלה שמחוץ לה ובכך הוא תורם לקיבועה של מציאות מפלה.
(לדברים ברוח דומה שנכתבו גם על ידי בית דין זה, בקשר לתרומת השיח להבנייתה של מציאות מפלה ר' ע״ע 1407/01 פידלמן נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע״מ (17.10.04) בסעיף 10 לפסק דינו של הנשיא (כתוארו אז) אדלר) (להלן - עניין פידלמן).

41. בית המשפט העליון חזר על דבריו אלה, בנוגע להשפעת השיח על הבניית המציאות המפלה, גם בהקשר אחר אך דומה, במסגרת ע"א 8821/09 פבל פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (16.11.2011) (להלן - עניין פרוז'אנסקי). שם נדונה השאלה האם יש לראות בהגבלות מחמירות יותר (בנושא גיל המינימום) שהוחלו על גברים בכניסה למועדוני בילוי (בהשוואה לאלה שהוחלו על הנשים) משום אפליה של האישה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התשס"א-2000. זאת תוך שהוא משיב על שאלה זו בחיוב, בהסתמך גם כן ובין היתר, על שיקולים שמקורם בהשפעת השיח הנגוע במושגים של תלות כלכלית על הבניית התפיסה המנמיכה כלפי נשים ועל הבנייתה של מציאות מפלה. במסגרת אותם דברים הפנה בית המשפט העליון גם לדבריה המוכרים של Simone de Beauvoir‏ לאמור:
"אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה. שום גורל ביולוגי, נפשי או כלכלי אינו חורץ את דמותה של הנקבה האנושית בחברה; המכלול התרבותי הוא שמעצב את תוצר הביניים הזה, הנמצא בין הגבר והסריס ומוגדר כנשי" (סימון דה בובואר, המין השני, בבל 2007, כרך שני, 13).

42. בנוסף הסתמך בית המשפט בעניין פרוז'אנסקי על דברים שהביא מתוך ספרו של Leo Kanowitz "מחלוצי המחקר בתחום של נשים במשפט" אשר כוחם יפה אף לכאן לאמור:

“As long as organized legal systems, at once the most respected and most feared of social institutions, continue to differentiate sharply, in treatment or in words, between men and women on the basis of irrelevant and artificially created distinctions, the likelihood of men and women coming to regard one another primarily as fellow human beings and only secondarily as representatives of another sex will continue to be remote". ( Leo Kanowitz, Women and the Law: The Unfinished Revolution 4 (1969)).

(לסקירה היסטורית הבוחנת את הבסיס האמפירי של ההנחה בדבר השפעת השיח על הבניית מציאות מפלה, לרבות בהיבט המגדרי ר':
Robert M. Krauss and Chi-Yue Chiu, Language and Social Behavior, in 2 Handbook of Social Psychology 41-88 (Gilbert, S. Fiske & G. Lindsey, Eds. 4th ed., 1998).
כמו כן, ר' והשוו לעמדה אחרת שלפיה, השיח אינו מעצב נורמות של אי שוויון אלא רק מסייע בחשיפתן: Lakoff R., Language and Woman's Place 2 Language in Society 45 , 80 (1973)).

43. נדמה כי המסקנה המתבקשת על רקע הדברים לעיל, על רקע דבריו של בית המשפט העליון בעניין אלחנתי ובעניין פרוז'אנסקי וכן, על רקע דבריו של בית דין זה בעניין פידלמן הינה - כי יש להקפיד על ניסוח תכליתו של החוק, בכל הנוגע לקביעת הזכאות לגמלת שאירים ל-"ידועה בציבור" ולניסוח של תוכן השיקולים שיובאו בחשבון לצורך הגדרת מעמדה כאמור, באופן הנותן ביטוי לערך השוויון בין המינים. במסגרת כך יש להסתייג ולהימנע מן השימוש במושגים הטומנים בחובם עמדות סטראוטיפיות ומכלילות ביחס ל"תלותן" של נשים. מושגים העלולים לנגוס בערך השוויון בין המינים ולהביא אגב כך להנצחת מציאות קיימת באמצעות קיבוען של תפיסות שתרמו להתהוותה.
ניסוח מעין זה מצריך ויתור על הדרישה להוכחתה של "תלות כלכלית" של האישה בבן זוגה, שהינה היפוכה של העצמאות הכלכלית, כמו גם ויתור על הדרישה להראות כי אובדן בן הזוג מהווה בהכרח גם אובדן ה"מפרנס" או מוביל לחיי מחסור. זאת, כחלק מן התנאים הנדרשים להכרה במעמדה של אישה כ-"ידועה בציבור" של אלמוני.
תנאים אלה יש להמיר בדרישות אחרות המלמדות על "פגיעה כלכלית", או "חסר כלכלי" שנגרם לאישה עקב מות בן זוגה, בין ממשית ועכשווית ובין רעיונית או עתידית. פגיעה שהינה פועל יוצא של יחסי שיתוף משמעותי ומחויבות הדדית ברמה גבוהה ששררו בינה לבין בן זוגה, כך שמעצם אובדן השיתוף וקשירת הגורל ההדדית - ללא רלוונטיות ל"תלות" - נגרמת באופן טבעי גם פגיעה כלכלית. פגיעה זו באה לידי ביטוי הן בצורך המידי להסתמך על מקור פרנסה אחד בלבד, על הסיכונים והקשיים הטמונים בכך, הן בעלויות החיים הגבוהות יותר של אדם בודד להבדיל מזוג שחולק בעלויות משק הבית ומטלות החיים השונות, והן בצורך לשאת לבד במחיר הכלכלי הנלווה להתמודדות עתידית עם האירועים הקשים שצופנים בחובם לעיתים החיים. בעיקר בגיל המבוגר.

ביחס לבני זוג שנישאו - יוצא החוק מנקודת מוצא של שיתוף ומחויבות הדדית וכתוצאה מכך בדבר פגיעה כלכלית מהסוג שפורט לעיל לאישה שהתאלמנה, כאשר גם אם מדובר בהנחה מכלילה - היא נכונה במספר מספיק של מקרים על מנת להצדיק קביעה רוחבית שחוסכת את הצורך בבדיקה עובדתית של כל מקרה, ומונעת את ההכבדה הביורוקרטית הכרוכה בכך מבחינת המוסד ומבחינת האלמנות מבקשות הגמלה. מאידך "ידועה בציבור" תוכר ככזו לצורך קבלת גמלת שאירים רק כאשר ניתן להסיק מתוך נתונים אובייקטיביים על יחסי שיתוף משמעותיים, הכוללים גם היבט כלכלי ומחויבות הדדית בינה לבין בן זוגה המלמדים על פגיעה בדומה לזו שתוארה לעיל: כך למשל, שעה שניתן להראות שיתוף משמעותי במשאבים ובהכנסות או נשיאה משותפת בנטל ההוצאות לסוגיהן; שעה שניתן להניח ברמה נאותה של סבירות, כי המחויבות ההדדית של בני הזוג זה כלפי זו הייתה ברמה כזו, שלו אחד מבני הזוג היה נזקק לסיוע בכסף או בשווה כסף - הרי שבן הזוג האחר היה עומד לצידו "בעוני ובחולי"; שעה שעולה כי מי שטוענת למעמד של "ידועה בציבור" של פלוני תרמה תרומה משמעותית למערכת היחסים שבין בני הזוג, בכסף או במאמץ שממנו נהנה בן הזוג שנפטר. לעיתים, חלף הפניית משאביה לאפיקים שיכולים היו להשיא לה תמורה כלכלית ועוד.

לא למותר לציין כי בדרישות כאמור, המדגישות את יסוד השיתוף ואת החסר הממשי או הרעיוני הנוצר בשל גדיעתו עקב מקרה מוות יש לבסס את ההצדקה למילוי חסר זה על ידי הציבור על יסוד עיקרון של ערבות הדדית (ר' סעיפים 24 ו- 25 לעיל וכן, עניין מנו ועניין קירשנר).

44. לסיום פרק זה מצאנו לשוב ולהדגיש כי דברינו לעיל, באשר לחשיבות של עצם ההבניה של עולם מושגי שוויוני לצורך קביעת הכללים להגדרתה של "הידועה בציבור" נסמכים על המגמה המאפיינת את הפסיקה העדכנית של בתי הדין לעבודה ואינם אלא נדבך נוסף של מגמה זו שהחלה לפני למעלה מעשור: כך למשל, כתבה חברתי השופטת רוזנפלד בע"ע (ארצי) 1016/00 טלינסקי נ' קרן הגמלאות המרכזית ואח' (21.6.01) כי -
"גם בהעדר מחסור כלכלי [להבדיל מפגיעה כלכלית], כגון כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תיחשב ל"אלמנה" אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית". ברוח זו נכתב גם בעב"ל (ארצי) 59/03 גבריאלה סבן נ' המוסד לביטוח לאומי (29.2.0) כי " חיים משותפים אין משמעותה בהכרח הטלת חובת הפרנסה של בן זוג אחד על משנהו, בוודאי לא בהכרח הגבר את האישה." וכך גם בעב/ 8010/01 זליקוביץ נ' מגן קרן פנסיה לקואופרציה ביצרנות, תחבורה ושירותים, אגודה שיתופית (25.12.02) כתבה חברתי, השופטת גליקסמן, כי
"כיום, אין מקום שבית הדין יצא מהנחה כי בכל משק בית משותף עיקר עול הפרנסה מוטל על הגבר, והוא נושא בעול הכלכלה והמחיה של בת זוגו. המקרים בהם שני בני הזוג נושאים במשותף בעול הפרנסה, בחלקים משתנים, כאשר לעתים חלקה של האישה הוא אפילו גבוה יותר מחלקו של הגבר, הולכים ומתרבים."
נראה כי מן הראוי להמשיך ולדבוק במגמה זו.

תנאי המגורים המשותפים
45. בקביעות הנוגעות לטיב השיתוף המשמעותי בין בני הזוג יש להשליך גם על האופן שבו יבחן התנאי ההכרחי הנוסף הנדרש בחוק לצורך גיבוש הזכאות לגמלת שאירים של ה-"ידועה בציבור". בהקשר זה מכוונים אנו לתנאי המגורים המשותפים בעת פטירת בן הזוג. בנושא זה אכן חלה הגמשה בעמדת הפסיקה, אשר קבעה כי לתנאי האמור " יכול ויינתנו...ביטויים שונים בגילאים שונים, במצבי בריאות שונים, ואף בתנאים כלכליים שונים" (ר' דב"ע (ארצי) מד/62-0 המוסד לביטוח לאומי נ' זהבה משעלי (10.9.84); (ר' גם:
דב"ע (ארצי) נו/255-0 מימי עטר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 385 (1999)); ע"ע (ארצי) 144/03‏ ‏ אסתר לב נ' הממונה על תשלום הגמלאות (15.3.04); עב"ל (ארצי) 59/03 גבריאלה סבן - המוסד לביטוח לאומי, (29.1.04); ע"ע (ארצי) 4247-12-15 מזל מימון נ' קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (27.2.17) יחד עם זאת, התשובה לשאלה האם מוצדק לראות בנסיבות מסוימות שבהן בני הזוג לא התגוררו יחדיו באופן מלא או חלקי "מגורים משותפים" עשויה להיות מושפעת מן הקביעות הנוגעות לעצם קיומו של שיתוף זוגי במובנו המהותי. לשון אחרת, ההכרעה בסוגיות הנוגעות לטיב ולעוצמת השיתוף הממשי או הרעיוני עשויה להשליך על ההכרעה בשאלה האם ראוי להכיר בקיומם של מגורים משותפים באותן נסיבות.

46. לסיכום הדברים יאמר - כי הדיוק והזהירות בניסוח מכלול השיקולים אשר ישמשו לצורך קביעת מעמדה של אישה כ"ידועה בציבור" של פלוני, לרבות תנאי המגורים המשותפים, נועדו בעיקרם ליישב את הקושי העלול להתעורר מן המפגש שמייצר החוק בין " התפקיד המגיב של המשפט", המבקש לסייע - אף כי באופן מכליל ומאתגר את עיקרון השוויון בין המינים – לנשים שעשויות להיפגע עקב מציאות חברתית שטרם הושג בה שוויון מלא בין המינים לבין התפקיד המכוון של המשפט. זה המבקש לשנות מצב חברתי קיים על ידי הכוונת התנהגות בעתיד, לרבות שירושם של מושגי שיח העשויים לקבע את אי השוויון (לעניין האבחנה המושגית בין התפקיד המגיב לתפקיד המכוון של המשפט ר':
P.S. Atiyah, From Principle to Pragmatism: Change in the Function of the Judicial Process and the Law 65 Iowa L. Rev. 1249 (1980) ).

מן הכלל אל הפרט
47. אשר למקרה שלפנינו ייאמר - כי מהקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי עולה ברורות כי בין המערערת למנוח אמנם התקיימה מערכת יחסים זוגית לאורך תקופה לא מבוטלת אך זו לא הגיעה – חרף התקופה הארוכה יחסית שבה נמשך הקשר ביניהם - לכדי מערכת של שיתוף משמעותי, או מחויבות כלכלית הדדית, המצדיקה הכרה במערערת כ"ידועה בציבור" לצורך קבלת גמלת שאירים מהמשיב. נהפוך הוא, בית הדין האזורי הסיק כי בין השניים הייתה לאורך השנים הפרדה כלכלית ברורה וקביעתו כי המתנות שהעניק מעת לעת המנוח למערערת או מימון הבילוי המשותף אינם מלמדים על שיתוף משמעותי, עולה בקנה אחד עם מסקנה זו ומתיישבת עם תכלית החקיקה ועם הפסיקה (ר' עב"ל (עבודה ארצי) 19-0/נז לאה יששכר נ' המוסד לביטוח לאומי, לב (1999) 362 (1997)). יתירה מכך, העובדה שאותה הקפדה על הפרדה כלכלית נשמרה לאורך תקופה ממושכת מהווה סממן אובייקטיבי להעדר כוונה ממשית ליצור מחויבות כלכלית בעתיד ולהעדר שיתוף משמעותי במאמץ בעבר. תמיכה נוספת למסקנה זו ניתן לדלות אף מן העובדה שהמנוח לא כלל את המערערת בצוואתו ולא חש מחויבות לשפר את מצבה הכלכלי גם לאחר מותו. זאת למרות המצב הכלכלי הדחוק של המערערת, כפי שהיה לדבריה לאורך כל התקופה שבה הייתה בקשר עם המנוח. כל אלה, מלמדים כאמור כי לא היה בין המנוח והמערערת שיתוף ממשי או רעיוני ברמה הנדרשת לצורך הכרה בה כ"ידועה בציבור" הזכאית לגמלת שאירים.

48. זאת ועוד, על רקע קביעות אלה ושלא במנותק מהן היה מקום אף לבחון את המשמעות שיש ליתן לשהייה המשותפת של המערערת עם המנוח בדירתו, מספר פעמים בשבוע. משמע - במקרה דנן, שעה שעולה ממכלול הראיות כי לא הוכחה כוונה ליצירת מחויבות כלכלית בעתיד, כי לא הוכח שיתוף משמעותי במאמץ בעבר, אלא הפרדה כלכלית ברורה וממושכת - הרי שגם לא הייתה הצדקה לראות בשהייה של המערערת בדירת המנוח, גם אם היא נמשכה פרקי זמן משמעותיים - מגורים משותפים. זאת אף בשים לב למשמעות הכלכלית הנגזרת לרוב מעצם קיומם של מגורים משותפים ומן החסר הכלכלי הנגרם בנסיבות שבהן בשל פטירת אחד מבני הזוג נדרש בן הזוג האחר לשאת לבדו בעלויות מחיה גבוהות יותר באופן משמעותי מאלה שהיו לו טרם הפטירה.

49. לאור כל האמור, הערעור נדחה. עם זאת, מאחר ומדובר בערעור בתחום הביטחון הסוציאלי שעורר שאלות משפטיות חשובות וראויות לליבון הרי שאין צו להוצאות.

ניתן היום, ח' ניסן תשע"ז (04 אפריל 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת

נטע רות, שופטת

מר אלעזר וייץ,
נציג ציבור (עובדים)

מר שלמה נוימן,
נציג ציבור (מעסיקים)