הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 42310-04-15

ניתן ביום 06 ספטמבר 2016

המוסד לביטוח לאומי
המערער

-

אחמד עלי נאיף מוקטרן

המשיבה

לפני: סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט משה טוינה
נציג ציבור (עובדים) מר ראובן רבינוביץ, נציגת ציבור (מעסיקים) הגב' אושיק פלר-גיל

בשם המערער – עו"ד יפה רוטשילד ועו"ד כפיר אמון
בשם המשיב – עו"ד עימד חמאיסי

פסק דין

סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת אורית יעקבס; ב"ל 26881-05-11), אשר קיבל את תביעת המשיב להכיר בזכאותו לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש ינואר 2011.

הרקע העובדתי
המשיב הינו תושב כפר כנא, שבבעלותו מקרקעין בשטח 2,000 מ"ר עליהם בנוי בית המגורים שלו. ביום 28.3.11 הודיע המוסד למשיב כי תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה נדחתה, בשל הכנסות העולות על גובה הגמלה, ובכלל זה הכנסה רעיונית בסך של 7,000 ₪ לחודש מ"קרקע עודפת" בשטח 1,300 מ"ר, ששוויה הוערך על ידי שמאי מקרקעין בסך של 1,050,000 ₪.
המשיב הגיש תביעה לבית הדין האזורי, אליה צירף חוות דעת של שמאי מטעמו, לפיה שטח הקרקע העודפת הינו 944 מ"ר בלבד ושוויה 281,500 ₪. בהתאם להסכמת הצדדים מינה בית הדין האזורי את מר דן ברלינר, שמאי מקרקעין, כמומחה מטעמו (להלן- המומחה), אשר קבע בחוות דעתו כי שטח הקרקע העודפת הינו 1,150 מ"ר, ושוויה הינו 690,000 ₪ (להלן- חוות הדעת).
לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, החליט בית הדין האזורי, מיוזמתו, להפנות למומחה שאלת הבהרה נוספת. בתשובתו הגיע המומחה למסקנה כי ניתן לנצל את אחוזי הבנייה של הקרקע, הן על ידי בנייה עצמית והן על ידי מכירה לגורם זר (להלן - חוות הדעת המשלימה). המשיב ביקש לחקור את המומחה בשנית בהתייחס להשלמת חוות דעתו, אך בקשתו נדחתה.
בפסק דינו מיום 30.12.12, אימץ בית הדין האזורי את חוות דעתו של המומחה ועל בסיסה דחה את תביעת המשיב בקבעו כי החלטת המערער (להלן – המוסד) לשלול את זכאותו של המשיב לקבלת גמלת הבטחת הכנסה ניתנה בהתאם להוראות הדין (להלן - פסק הדין הראשון).
ערעור המשיב על פסק הדין הראשון התקבל על ידי בית דין זה בחלקו (עב"ל 33638-01-13). בפסק הדין מיום 10.4.14, נקבע כי השאלה העיקרית המצויה במחלוקת בין הצדדים, האם קיימת יכולת מעשית להפיק הכנסה מהקרקע העודפת טרם לובנה די הצורך מבחינת עובדתית, ולפיכך עניינו של המשיב יוחזר לבית הדין האזורי "לצורך המשך הבירור העובדתי בשאלת האפשרות המעשית להפיק הכנסה מהקרקע העודפת. בית הדין יזמין לצורך כך את המומחה לצורך חקירה נגדית על השלמת חוות דעתו". בהתאם, הוזמן המומחה לחקירה נגדית על השלמת חוות דעתו.
בפסק הדין השני, מושא הערעור שלפנינו, התקבלה תביעתו של המשיב. לאחר עיון בחוות הדעת של המומחה ובחוות דעתו המשלימה, ולאחר עיון בתשובות שנתן המומחה במסגרת חקירתו הנגדית הנוספת, קבע בית הדין האזורי כי המוסד לא עמד בנטל להוכיח שעומדת למשיב יכולת קונקרטית, שאינה ספקולטיבית או תיאורטית, להפיק הכנסה משטח הקרקע העודפת, בפועל ובאופן מידי, מבלי שיידרש להשקיע בכך הון עצמי. בית הדין האזורי ציין, כי התיק הוחזר על ידי בית דין זה, בין היתר, מאחר שהנטל להוכיח ממשות אפשרות המימוש של השטח העודף מוטל על המוסד, ומאחר שחוות דעתו של המומחה אינה נותנת תשובה מספקת לשאלת ממשות אפשרות המימוש. על כן, אין בעובדה שבטרם נתן המומחה את חוות דעתו הראשונה הוא ביקר בנכס, כדי לבסס את עמדת המוסד שקיימת אפשרות ממשית למכור את השטח העודף לזר. לכך מצטרפת העובדה, שהמומחה הודה במסגרת חקירתו הנגדית, כי לאחר שניתן פסק הדין בערעור, הוא לא עשה השלמות בחוות דעתו, לא ביקר בשטח וגם לא עשה בדיקות ספציפיות לגבי המגרש הספציפי. כמו כן, תשובתו כי הוא "חושב שאפשר למכור את השטח", אינה יכולה להיחשב כהוכחה לכך שאכן ניתן למכור לזר את השטח העודף. עוד ציין בית הדין האזורי, את אישור המומחה לכך שמדובר בבית באזור כפרי בכפר ערבי שמוקף במגרשים ובבתים שהם בבעלות ובהחזקת בני משפחה של המשיב, כאשר קיימת דרך גישה תיאורטית אך לאדם זר אין זכות להשתמש בה. כן ציין את העובדה שהמומחה או המוסד לא הציגו פרטי עסקאות של מכירות נכסים או שטחים עודפים, באזור של המשיב, עם נתונים סביבתיים דומים לשלו, על בסיסם היה ניתן אולי לקבוע כי גם למשיב קיימת אפשרות ממשית למכור את השטח העודף לזר. לאור התוצאה, חייב בית הדין האזורי את המוסד לשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, ושכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ₪.

מכאן הערעור שלפנינו.

עיקר טענות הצדדים בערעור
המוסד טען בערעור, כי עניינו של המשיב הוחזר לבית הדין האזורי אך לצורך חקירתו של המומחה לעניין האפשרות המעשית להפיק הכנסה מהקרקע, ולכן אין רלוונטיות לביקור נוסף בשטח, וככל שסבר בית הדין האזורי כי יש צורך בכך, היה עליו להורות למומחה לבצע זאת. ובפרט, שעדותו של המומחה התבססה על הרישומים שערך המומחה בביקורו הראשון בשטח. עוד נטען, כי בית הדין האזורי התעלם מקביעות המומחה לפיהן ניתן להפיק הכנסה מהנכס, ואין מניעה למכור אותו לזר או למי מאנשי הכפר. כן התעלם מהקביעה כי לנכס יש גישה מהכביש הראשי ועל כן אין מדובר בנכס כלוא, ולא היה מקום לסטות מקביעות המומחה בעניין זה. המוסד הוסיף וטען, כי שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי המוסד והשמאי מטעמו לא הביאו פרטי עסקאות שנעשו באזור מגורי המשיב. לו סבר בית הדין כי המומחה איננו נותן מענה לשאלה העומדת לדיון, היה מקום להפנות אליו שאלת הבהרה. לטענת המוסד, הן בחות דעתו של המומחה והן בחקירתו הנגדית חזר המומחה על קביעתו כי ניתן להפיק הכנסה מהקרקע העודפת, כאשר לטענת המוסד די במכירה לבן כפר או לבן משפחה לצורך כך. לבסוף נטען כי שגה בית הדין האזורי בפסיקת הוצאות כנגד המוסד.
בסיכומים מטעמו שב המוסד וטען, כי בנסיבות העניין, אם סבר בית הדין כי לא קיבל מענה מספק מהמומחה שמינה, היה צריך לפנות למומחה בשנית או למנות מומחה אחר, אך לא היה מקום לדחות את התביעה בשל אי הרמת הנטל על ידי המוסד. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר בית הדין האזורי בענייננו שינה את התרשמותו מהמומחה מקצה לקצה. עוד נטען, כי אף אחד מהשמאים כולל השמאי מטעמו של המשיב לא חיווה דעתו כי אין כל סיכוי למכירת הנכס. עוד נטען, כי שגה בית הדין האזורי בזיהוי הנכס; במסקנתו לעניין המנטאליות של תושבי הכפרים הערבים ביחס למכירת קרקעות - כי הדבר מביא לשווי אפסי של הקרקע; ובקביעתו שלא ניתן להפיק הכנסה מהקרקע, אשר סותרת את השמאות מטעם המשיב.
המשיב תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי וטען כי המוסד מערער על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, אותן קבע על בסיס התרשמותו מעדותו של המומחה, ואין ערכאת הערעור מתערבת בכך. לטענת המשיב, כפי שכבר טען בפתח ישיבת ההוכחות בבית הדין האזורי, כלל לא היה צורך בחקירת המומחה, מאחר שחוות דעתו של המומחה היא הראיה היחידה לעניין שאלת ממשות אפשרות המימוש, ובהינתן זאת, הרי שהמוסד לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לעניין זה. בנוסף לכך, גם לאור חקירתו הנגדית של המומחה יש לקבל את התביעה, מפני שהמומחה לא עדכן את חוות דעתו לאחר פסק הדין של בית דין זה, ולפיכך עומדת בעינה הקביעה של בית דין זה כי חוות דעתו הראשונה של המומחה, אינה מספקת לבירור שאלת ממשות האפשרות למימוש. מעבר לכך, לא ניתן ללמוד מתשובות המומחה בחקירתו הנגדית, כי קיימת אפשרות אמיתית למימוש מיידי של הקרקע העודפת. עוד נטען, כי המומחה אינו יכול להתייחס ליכולת המכירה רק על סמך בדיקת תכנית מדידה, ובפרט כאשר אפשרות המימוש תלויה בתנאים שאינם בשליטת המשיב, בנסיבות העניין, וכאשר ישנה הערה בדבר הפקעה והערה בדבר אתר עתיקות. לבסוף נטען, כי לאור מטרותיו הסוציאליות של חוק הבטחת הכנסה יש לפרש בצמצום את מושג ההכנסה הרעיונית ולפרש בהרחבה את החריג שעניינו נכס המשמש למגורי הזכאי.

דיון והכרעה
לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית, לפסק דינו של בית הדין האזורי, ולכלל החומר שבתיק, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן נפרט טעמינו לכך.
במסגרת פסק הדין שניתן על ידי חברתי השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, בערעור על פסק הדין הראשון (להלן – פסק הדין בערעור), סקר בית דין זה את הרקע הנורמטיבי לשאלה העומדת לפתחנו, ונחזור בקצרה על עיקרי הדברים:

חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א – 1980 (להלן - החוק או חוק הבטחת הכנסה ) נועד "להבטיח כרשת מגן אחרונה אמצעי מחייה מינימאליים למי שאין לו הכנסה" (עב"ל 31641-04-10 מוחמד קוזלי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.3.12; להלן - עניין קוזלי ), וזאת כחלק מהזכות החוקתית למינימום של קיום אנושי בכבוד (בג"צ 10662/04 חסן נ. המוסד לביטוח לאומי, מיום 28.2.12; להלן -בג"צ חסן). תשלומה של גמלת הבטחת ההכנסה מותנה לפי החוק במספר תנאים וביניהם מבחן הכנסות, שתכליתו להעניק את הגמלה רק למי שאכן אין לו הכנסה מספקת לצורך מילוי צרכיו הבסיסיים, ואף אין באפשרותו להפיק הכנסה כאמור.

'הכנסה' מוגדרת, בסעיף 9(א) לחוק, כ"הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה... ולרבות סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס... ואף אם אין מופקת ממנו הכנסה", היינו לרבות הכנסה רעיונית. 'נכס' מוגדר כ"כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות... ולמעט זכות החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח..." (סעיף 9(ג)).

מהוראות החוק נובע לפיכך כי מקרקעין המשמשים למגורי המבוטח, "ולא לשם השתכרות או ריווח", לא יילקחו בחשבון בעת בחינת הכנסותיו של המבוטח, ולא תיוחס מהם הכנסה רעיונית. עם זאת, אין משמעות הדבר כי אין לקחת בחשבון שטחי מקרקעין בכל גודל ובכל מצב, רק בשל שהינם שוכנים גיאוגרפית בסמיכות לבית מגוריו של המבוטח.

מתוך ראיית תכליתו של החוק מתירה ההלכה הפסוקה לקחת בחשבון "חצר", בשטח מידתי אשר נועד לאפשר הנאה סבירה מהמגורים בנכס, כחלק מבית המגורים לצרכי חוק הבטחת הכנסה, כאשר השטח החורג מכך נחשב כ"קרקע עודפת", בהתאם למאפייניו הספציפיים של כל מקרה (דוגמת אופי המבנה, אופי החצר, אופי היישוב, שטחי החצרות המקובלים בו והשימושים האפשריים בשטח – וראו את פסק דינו של השופט חיים ארמון ב-בל' (נצ') 1445/10 ח'אלד דלאשה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 24.8.10). את גודלה של ה"חצר" הסבירה יש לבחון בהתחשב בתכלית החוק כפי שפורטה לעיל, ותוך לקיחה בחשבון כי המחוקק הוציא במפורש מהגדרת "נכס" כל "מקרקעין המשמשים למגורי הזכאי", ללא הגבלת גודל או שווי כלכלי.

דרך חישובה של ההכנסה הרעיונית קבוע בתקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב – 1982 (להלן - התקנות), לפיה שווי הנכס ייקבע "בהתאם לשומה או לקביעה האחרונה שנעשתה לפי חוק מס רכוש... או בהתאם להערכה של שמאי מוסמך". בתקופה הרלוונטית קבעה התקנה כי "כהכנסה חודשית מנכס יראו סכום השווה ל – 8% משוויו מחולק ב – 12 אם אף אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החודשית המופקת ממנו בפועל – לפי הסכום הגבוה יותר" (בתקנות חל שינוי בקשר לכך החל מיום 24.9.12 – ק"ת תשע"ג 7165).

עצם קיומו של שווי כלכלי לקרקע העודפת אינו מספיק לצורך ייחוס הכנסה רעיונית ממנה לצורך חוק הבטחת הכנסה. בהקשר זה נקבע כי את תקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה "יש לפרש כאילו הוספו בה המילים: ובלבד שיש ביכולתו של בעל הנכס להפיק את ההכנסה" (דב"ע מג/4-162 חביב דהן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט"ו 351 (1984);להלן - עניין דהן; עב"ל 381/99 נהלה חזאן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 57 (2000); להלן - עניין חזאן ; כן ראו בבג"צ חסן את הדיון על "דרישת הכורח"), כאשר נטל ההוכחה בדבר קיום היכולת האמורה מוטל על המוסד (עניין דהן; עניין חזאן ). לאור זאת, השאלה הרלוונטית הינה האם אכן קיימת למבוטח יכולת קונקרטית - שאינה ספקולטיבית או תיאורטית - להפיק הכנסה מהקרקע העודפת בפועל ובאופן מיידי, בלא שיידרש להשקיע לצורך כך הון עצמי, וכאשר לא קיימת מניעה להפקת ההכנסה מטעמים שאינם תלויים בו (עניין קוזלי).
לאור כל זאת, וכפי שפורט לעיל, עניינו של המשיב הוחזר לבית הדין האזורי לצורך המשך הבירור העובדתי בשאלת האפשרות המעשית להפיק הכנסה מהקרקע העודפת. בנימוקי פסק הדין בערעור עמד בית דין זה על כך שהמומחה מטעם בית הדין כלל לא התייחס בחוות דעתו או בחקירתו לשאלה האם ניתן להפיק בפועל הכנסה מהקרקע העודפת, וככל שכן - כיצד. כמו כן עמד בית דין זה על כך שנטל ההוכחה בדבר אפשרות הפקת ההכנסה בפועל מוטל על המוסד, ועל כן לא ניתן היה להסתפק בהשלמת חוות הדעת, כפי שניתנה, לצורך הגעה למסקנה בדבר אפשרות מימושה של הקרקע העודפת.
לא בכדי, בפסק הדין בערעור, הדגיש בית דין זה כי בהתאם לפסיקה נטל ההוכחה מוטל על המוסד. הרי לשם כך הוחזר, בין היתר, העניין לפתחו של בית הדין האזורי, כאשר נקודת המוצא על פיה נדרש בית הדין האזורי לסוגיה, היא זו. משכך אין בידנו לקבל את הנטען על ידי המוסד בערעור שלפנינו, כי שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי לא עלה בידי המוסד להרים את הנטל.
המוסד הוא שנושא בעול להרים את נטל ההוכחה האם ניתן להפיק בפועל הכנסה מהקרקע העודפת, ואין בטיעוני הערעור טעם המצדיק לשנות מכלל זה, ובכלל זאת לאפשר למוסד בחינה נוספת של הדברים על ידי שאלות הבהרה למומחה או מינוי של מומחה נוסף. לו חפץ המוסד בכך, היה עליו לפנות בבקשה מתאימה במסגרת הדיון בבית הדין האזורי, ומשלא נעשה כן, ונקבע על ידי בית הדין האזורי שלא עלה בידי המוסד להרים את הנטל, לא מצאנו טעם המצדיק להתערב בכך.
לא זו אף זו, גם לגופם של דברים, אין מקום כי בית דין זה, היושב כערכאת ערעור, יתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, היא הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מהעדויות והראיות שהובאו בפניה.
בית הדין האזורי התרשם מדבריו של המומחה שאמר במסגרת החקירה הנגדית כי "מדובר בשטח קרקע גדול ואני חושב שאפשר למכור אותו" (עמ' 17 שורה 22 לפרוטוקול הדיון מיום 30.9.14), כי דברים אלו אינם יכולים להחשב כהוכחה לכך שאכן ניתן למכור לזר את השטח העודף, ובשים לב לכך שלמעשה הסתמך המומחה בדבריו אלו רק על הבדיקות שערך במסגרת חוות דעתו הראשונה, וללא שנעשתה על ידו מלאכת בדיקה נוספת לאחר שניתן פסק דינו של בית דין זה. אכן, במסגרת פסק הדין שניתן כאן, לא נדרש המומחה לבצע בדיקה מחודשת, אולם מסקנתו של בית הדין האזורי כי אין בכך כדי להרים את נטל ההוכחה, מקובלת עלינו.
נציין עוד, כי עיון בחוות דעתו המשלימה של המומחה מלמד כי חוות הדעת איננה מנומקת, היא כללית ולקונית למדי, כאשר גם בעובדה זו יש כדי לחזק את התרשמותו של בית הדין האזורי, כי אכן לא עלה בידי המוסד להרים את נטל ההוכחה ככל שנסמך על האמור בחוות דעת זו.
בפסק הדין בעניין קוזלי, בסעיף 21, קובע בית הדין כי: "...במקרה הזה, סימני השאלה לגבי יכולת המימוש מובילים אותי למסקנה, שאין לראות בקרקע העודפת בנסיבות הקיימות כקרקע שניתן להפיק ממנה הכנסה שתשלול ממנו את גמלת הבטחת ההכנסה." אף בענייננו אנו, משלא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי ניתן להפיק בפועל הכנסה מהקרקע העודפת, הרי שהספק בעניין זה פועל לטובת המבוטח, בשים לב לכך שנטל ההוכחה בעניין זה הוא על המוסד.
עוד יש לציין, כי בהתאם לפסיקה יש לתת משקל לכך שאפשרות המימוש תלויה בתנאים נוספים שאינם תלויים במבוטח עצמו, כאשר חוסר הוודאות בקיומם של תנאים אלה פועל לטובת המבוטח. במקרה הנוכחי, מתעוררות שאלות הן לגבי עצם האפשרות למכור את הנכס לזר, בשים לב לאופיים של כפרים אלו, הן באשר לאפשרות הגישה למגרש במקרה של מכירה, והן בשל ההערות שישנן ביחס למגרש לעניין הפקעה ולעניין עתיקות. משקלן המצטבר של שאלות אלו, מחזק את קביעתו של בית הדין האזורי כי נטל ההוכחה לא הורם על ידי המוסד.
סיכומם של דברינו הוא, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, שוכנענו כי לא עלה בידי המוסד להוכיח כי יש בידי המשיב היכולת למכור את הקרקע העודפת כולה או חלקה או לממש את זכויות הבנייה על הקרקע העודפת, ומכיוון שיכולות אלו מוטל ות בספק, לא ניתן לראות בזכויות אלו כזכויות מהן ניתן להפיק הכנסה בפועל, או כזכויות המניבות הכנסה רעיונית לעניין גמלת הבטחת הכנסה. אשר על כן, בנסיבות אלה דין הערעור להידחות.
סוף דבר - אשר על כן, לאור האמור לעיל, ערעור המוסד נדחה בזאת. המוסד ישלם את הוצאות הערעור בסך של 5,000 ₪ שאם לא ישולמו תוך 30 יום מהיום יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, ג' אלול תשע"ו (06 ספטמבר 2016), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה,
שופטת

משה טוינה,
שופט

מר ראובן רבינוביץ,
נציג ציבור (עובדים)

גברת אושיק פלר-גיל,
נציגת ציבור (מעסיקים)