הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 33091-10-16

ניתן ביום 19 מרץ 2019

המוסד לביטוח לאומי
המערער
-
איילת נבעה
המשיבה

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט רועי פוליאק
נציג ציבור (עובדים) מר שלמה כפיר, נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר

בשם המערער – עו"ד שלומי מור
בשם המשיבה – עו"ד עוזי אהרון

פסק דין

סגן הנשיאה אילן איטח
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת הבכירה מיכל לויט; ב"ל 3312-11-14). פסק הדין דן בשאלת הזכאות לפטור מתשלום דמי ביטוח לאומי לתלמידי כיתה י' עד י"ב ב"מוסד חינוכי על יסודי".
יצוין כי בתחילה פנתה המשיבה בעתירה לבג"ץ, ולפי החלטתו נמחקה העתירה וההליך הוגש לבית הדין לעבודה.
רקע עובדתי
המשיבה ילידת 1994 חונכה ולמדה ב"קריית בנות" בירושלים, שהוא מוסד חינוך פרטי שאינו מוכר על ידי משרד החינוך.
עם הגיעה לגיל 18, בהיותה בכיתה י"ב, הצהירה בפני המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) על היותה תלמידה בחינוך העל יסודי, וזאת על מנת לזכות בפטור מתשלום דמי ביטוח לאומי.
ביסוד פניית המשיבה למוסד עומדת תקנה 11ג לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א – 1971 (להלן – התקנה ו- התקנות, לפי העניין), הקובעת כי תלמידים בחינוך העל יסודי הלומדים בכיתה י' עד י"ב זכאים לפטור מתשלום דמי ביטוח לאומי לתקופת היותם תלמידים. וכך קובעת התקנה:
"מבוטח לפי פרק י"א לחוק, שהוא תלמיד כיתה י' עד י"ב במוסד חינוכי על-יסודי, והכנסתו לא עלתה על ההכנסה המזערית האמורה בפרט 3 בלוח י"א לחוק וטרם מלאו לו 19 שנים, יהיה פטור מתשלום דמי ביטוח בעד התקופה שבה הוא לומד." (הדגשה הוספה – א.א.)

המוסד קבע בתחילה, על יסוד הצהרת המשיבה, כי היא זכאית לפטור מדמי ביטוח עד הגיעה לגיל 19 (מכתב מיום 5.11.13), אך ציין כי "במידה שלא נקבל ממשרד החינוך דיווח כי שמך נכלל במסגרת תלמידי העל יסודי, תחוייבי בתשלום דמי הביטוח בתקופה בה ניתן לך פטור על פי הצהרתך". ביסוד עמדתו של המוסד עומד חוזר שהוצא ביום 9.12.12, לאחר התקנת התקנה, ולפיו:
"......
הריני להביא לידיעתכם, כי נוספה תקנה חדשה – 11ג' לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א -1971 ולפיה תלמיד במוסד לימודים על יסודי עד כיתה יב' יהיה פטור מתשלום דמי ביטוח גם אם לא החל בשירות סדיר או לאומי.
.......
התנאים להחלת הפטור שבתקנה 11ג' להוראות לעיל הם: לימודים במוסד חינוך על-יסודי וכן שהמבוטח/ת אינם עובדים שכירים או עצמאיים בתקופה ושהכנסתם באותה עת אינה עולה על ההכנסה המזערית שבפרט 3 בלוח יא, היינו הכנסתם אינה עולה על 5% השכר הממוצע לחודש.
הערה: בימים אלה נשלמות ההכנות להכנסת הפטור למערכת הממוכנת (הודעה על כך תצא בנפרד). בכל אופן הפטור יינתן באופן אוטומטי יחד עם קליטת קבצי התלמידים העל יסודיים ממשרד החינוך.
........." (הדגשות הוספו – א.א.)

בסמוך לאחר מתן האישור האמור הודיע המוסד למשיבה כי נוצר לה חוב דמי ביטוח, מכיוון שבית הספר שבו היא לומדת אינו מחזיק ברישיון כנדרש בחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט – 1969 (להלן - חוק הפיקוח).
המשיבה הגישה לבית הדין האזורי תובענה ובמסגרתה נטען כי סירוב המוסד להכיר בתלמידים הלומדים בבתי ספר שאינם מוכרים ע"י משרד החינוך, גורם למעשה לאפליה קשה בין תלמיד הלומד במוסד מוכר, לבין תלמיד הלומד במוסד פרטי, וזאת בניגוד גמור ללשון התקנה; הנחיית המוסד מיום 9.12.12 שלפיה יזכו לפטור מתשלום דמי ביטוח לאומי תלמידים הלומדים עד כיתה י"ב ועד גיל 19 אינה מתנה את הפטור בכך שמוסד הלימוד יוכר על ידי משרד החינוך; מדיניות המוסד המתנה את קבלת הפטור עד גיל 19 לתלמיד י"ב בכך שבית הספר מחזיק ברישיון או שהוא מוסד מוכר מנוגדת לחוק. עוד נטען כי התשובה שקיבלה המשיבה הינה תולדה של שינוי במדיניות המוסד – שינוי מדיניות שלא פורסם ברבים, לא נערך לגביו שימוע ולא נבע משינוי כלשהו במצב המשפטי הקיים.
מנגד טען המוסד כי הוא פעל על פי הוראות החוק. לפי הנטען "מוסד חינוכי על יסודי" הינו מוסד אשר קיבל רישיון ממשרד החינוך על פי חוק הפיקוח או שקיבל פטור מכוח חוק הפיקוח או שהוכר כמוסד חינוכי על יסודי על ידי כל גוף ממשלתי. לטענת המוסד, בלעדי התנאי הזה כל אדם יוכל להכריז על מבנה כמוסד חינוכי על יסודי וכך, אורחיו שמעל גיל 18, יקבלו פטור מדמי ביטוח לאומי על פי הצהרה כי הם תלמידיו. אין ביכולתו או בסמכותו של המוסד לקבוע האם מדובר במוסד חינוכי על יסודי, ועל כן הוא מסתמך על ההכרה שנעשית ע"י הגופים המוסמכים לכך על פי החוק.
פסק דינו של בית הדין האזורי
הצדדים הגישו את סיכומיהם מבלי שנשמעו עדויות. בית הדין האזורי דחה את עמדת המוסד וחייבו לשלם למשיבה הוצאות משפט. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק), ובתקנות לא הוגדר המונח "מוסד חינוכי על יסודי". בהעדר הגדרה כאמור פנה בית הדין האזורי לבחון כיצד מוגדר מוסד כאמור בהוראת חוק הקרובה לנושא המשפטי שלפנינו, וזאת על מנת ללמוד על הפרשנות הראויה, רוחה ומטרתה של התקנה.
ביטוי דומה למונח האמור מצא בית הדין האזורי בתקנות שהותקנו מכוח חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א – 1980 (להלן – חוק הבטחת הכנסה), לעניין שלילת זכאותו של תלמיד להבטחת הכנסה.
סעיף 3 לחוק הבטחת הכנסה קובע מי לא יהיה זכאי לגמלת הבטחת הכנסה. בסעיף 3(4) לחוק זה נקבע כי בין אלה ימנה "תלמיד הלומד במוסד שקבע השר בתקנות ובתנאים שקבע, למעט - ....." (מי שהגיע לגיל פרישה או מי שהוא הורה עצמאי ומתקיימים לגביו התנאים הקבועים בהמשך הסעיף).
מכוח הוראה זו הותקנה תקנה 6 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב – 1982 (להלן – תקנות הבטחת הכנסה), אשר מפרטת מהם "המוסדות" לעניין סעיף 3(4) לחוק הבטחת הכנסה. בין מוסדות אלה נמנו "מוסד אחר ללימודים על תיכוניים" ו- "מוסד לימודים אחר שבו מלמדים באופן שיטתי תלמידים, למעט- (א) מוסד לימודים שאין במטרותיו להכשיר את תלמידיו לבחינות ממשלתיות או למתן השכלה המוכרת על ידי משרד ממשלתי לפי כל דין. .....".
בית הדין האזורי ציין כי לפי הפסיקה הנוגעת לתקנות האמורות – עניין הלברשטאם – "תלמיד" בהקשר האמור מאופיין בהשתייכותו למסגרת חברתית מסוימת בתחומי החינוך, הלימודים, ההכשרה, ההשתלמות המקצועית או ההשכלה, בין על פי החובה שבחוק ובין על פי רצונו של האדם. המסגרת האמורה פועלת לפי כללים או תכנית המחייבים את התלמיד בפעילות מסודרת ומתוכננת מבחינת הזמן וחומר הלימודים, מטילים עליו חובות וכללי התנהגות ומשמעת ואף מאפשרים את הוצאתו מהמסגרת. ובהמשך, כך קובע בית הדין האזורי:
"עוד עולה כי כאשר מחוקק המשנה רצה לסייג את ההגדרה של מוסד חינוכי על יסודי בהתייחס להכרה או אי הכרה במוסד על ידי משרד ממשלתי לפי כל דין, או לנקוט במונח השכלה מוכרת הדבר נעשה מפורשות בלשון התקנות" (הדגשות במקור – א.א.).

בית הדין האזורי קבע כי אין זה ראוי ואין זה מידתי לשלול את הפטור רק מחמת אי ההכרה במוסד החינוכי על יד משרד החינוך. לאור האמור קבע בית הדין האזורי כך:
"בשים לב לאמור לעיל, ואף בהתחשב במטרתה של תקנה 11 ג', שנועדה כאמור להקל מחובת תשלום דמי הביטוח, שוכנעתי כי אין זה ראוי ומידתי לדחות ' על הסף' את בקשה של התובעת ( או תלמיד אחר) לפטור מתשלום דמי ביטוח על פי תקנה זו, רק מחמת אי ההכרה במוסד החינוכי הנדון על ידי משרד החינוך.
במקרים אלו ראוי לדרוש כי המבוטח יאשש את עובדת לימודיו באישור רשמי מאת המוסד המדובר, המעיד על היותו נתון במסגרת תכנית לימודים מחייבת, הפועלת על פי כללים ותכנית לימודים, פעילות מתוכננת ומסודרת מבחינת הזמן וחומר הלימודים, בה מוטלים עליו חובות וכללי התנהגות ומשמעת, המעידים על היותו תלמיד.
ככל שמתעוררת מחלוקת עובדתית בהקשר זה והמוסד ידחה את הבקשה לגופו של עניין, יוכל הדבר להתברר בהבאת ראיות בפני בית הדין, בתביעה שתוגש לפניו.
סוף דבר
התביעה מתקבלת.
המוסד לביטוח לאומי יבדוק עניינה של התובעת לגופו, בכפוף להצגת אישור על מסגרת הלימודים בה הייתה נתונה במועד הרלבנטי, על פי הוראות פסק דין זה, אף בהעדר הכרה של משרד החינוך במוסד החינוכי כאמור."

טענות הצדדים בערעור
לטענת המוסד מהעדר הגדרה בחוק או בתקנות למונח "מוסד חינוכי על יסודי" ניתן ללמוד שהכוונה היא " המדובר בלימודים במסגרות חינוך מוכרות ומקובלות, אשר הינם המשכם של המוסדות הרשמיים והמקובלים/מוכרים לחינוך" וכי השמטת המילה " מוכר" במונח " מוסד חינוכי" מלמדנו, כך על פי המוסד, שהמחוקק ראה בהגדרה האמורה הגדרה ברורה ולא השמטה שמטרתה הרחבת המונח " מוסד חינוכי" שיכלול אף מוסדות שאינם מוכרים. ההיקש עם הגדרת " תלמיד" שבתקנה 6( א)(5) לתקנות הבטחת הכנסה יעשה בשים לב להגדרה הממעטת של הגדרת " מוסד": "מוסד לימודים שאין במטרותיו להכשיר את תלמידיו לבחינות ממשלתיות או למתן השכלה המוכרת על ידי משרד ממשלתי או לפי כל דין", מכאן מסיק המוסד כי המחוקק החריג מרשימת המוסדות השוללים קצבה את אלו שאינם מוכרים.
טענה נוספת שבפי המוסד נוגעת למשמעות התוצאה המעשית של פסק הדין בשני מישורים: האחד – אם המוסד יפעל על פי האמור, הרי יוצא שהוא מכיר במוסד חינוכי שפועל בניגוד לחוק כלומר, לא מחזיק ברישיון כנדרש מחוק הפיקוח. הדבר אף עלול לעודד הקמתם של בתי ספר פיקטיביים רק לצורך השגת הפטור מתשלום דמי הביטוח הלאומי; השני – המוסד יידרש לבדוק כל מוסד חינוכי שאינו מוכר ע"י משרד החינוך באופן פרטני. אין בידיו הכלים או היכולת המקצועית לערוך את הבדיקות הנדרשות והוא אף אינו מוסמך לעשות כן.
לטענת המוסד פסק הדין האזורי מתערב בשיקול הדעת הנתון לרשות מנהלית ומחליף את שיקול דעתה. ההוראה בדבר מתן הפטור רק לתלמידים הלומדים במוסד מוכר היא במסגרת שיקול הדעת של הרשות ואל לבית הדין להתערב בה כי היא סבירה, הגיונית ומתאימה לנסיבות.
המשיבה בתשובה מפנה לנוסח התקנה כפשוטה. לשיטתה לשון החוק כוללת את כל התלמידים הלומדים בבתי ספר במדינת ישראל ופרשנות אחרת תגרום לאפליה קשה בין תלמיד הלומד במוסד מוכר ובין תלמיד הלומד במוסד פרטי. מטרת התקנה היא לתקן מצב קיים שבו הפטור מתשלום דמי ביטוח לאומי ניתן רק לתלמיד שיתגייס לצבא או לשירות לאומי. אין בלשון התקנה דרישה שהלימודים יהיו במוסד מוכר.
המשיבה רואה בעובדה שמשרד הבריאות נותן שירותי בריאות לתלמידי בית ספרה באמצעות חברה חיצונית, אך זו מפוקחת על ידו, כהוכחה לכך שמשרד הבריאות מכיר בבית הספר. מכאן יוצא שגם בתי ספר שאינם מפוקחים על ידי משרד החינוך מוכרים ע"י רשויות המדינה בהקשר לעניינים אחרים. לכן לעניין הפטור, אין כל מניעה לאשרו גם לתלמידי בית ספר שאינו מוכר.
המסגרת הנורמטיבית
המונחים "מוסד חינוך", "תלמיד" ו-"בית ספר" מופיעים בהקשרים שונים בחוקים שונים. לכל חוק תכלית משלו. לכל חוק מטרות אותן הוא בא להגשים. לכן בבואנו לבחון את הפירוש למונח תלמיד בהקשר של " מוסד חינוכי על יסודי" עלינו לבחון מונח זה בהקשר של החוק והתקנה.
בתחילת מסענו נזכיר כי נקודת המוצא לדיוננו היא שהמשיבה, עם הגיעה לגיל 18, הפכה למבוטחת לפי פרק י"א לחוק (" תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים" - סעיף 240 לחוק), ואלמלא הוראת התקנה ( ובהעדר הוראת פטור אחרת) היה מקום לחייבה בתשלום דמי ביטוח, זאת לפי הכללים הקבועים לכך בפרק ט"ו לחוק שעניינו בתשלום דמי ביטוח.
המונח " מוסד חינוכי על יסודי" בהקשר של פטור מדמי ביטוח
פרק ט"ו לחוק קובע את הכללים לתשלום דמי ביטוח למוסד. סעיף 351 לחוק קובע מקרים שונים בהם יהא מבוטח "פטור מתשלום דמי ביטוח". בעניין תלמי נפסק כי "קשה להצביע על תכלית אחידה לסעיפיו הקטנים השונים של סעיף 351 המפרטים מגוון רחב של נסיבות, ועל פני הדברים לכל אחד מהפטורים - תכלית משל עצמו".
אחד הפטורים הקבועים בסעיף 351 לחוק נוגע למבוטחים מסוימים שאינם במעמד של "עובד" או של "עובד עצמאי" (לעל"ע – לא עובד לא עצמאי) ושהכנסתם בשנת המס אינה עולה על "ההכנסה המזערית האמורה בפרט 3 ללוח י"א" לחוק (סעיף 351(יא) לחוק).
אחד המבוטחים המסוימים כאמור הוא ה"תלמיד" בגילאים שבין 18 ל- 21 (לא כולל). לגבי מבוטח בגיל האמור שהוא תלמיד ב"מוסד חינוכי על יסודי" או ב"הכשרה מקצועית" נקבע פטור מתשלום דמי ביטוח לתקופת היותו תלמיד, ובלבד שהחל לשרת (שירות בטחון או שירות לאומי) לפני הגיעו לגיל 21. לשלמות התמונה נציין כי כעשור לאחר תיקון 52, כשלושה חודשים לאחר התקנת התקנה מושא הליך זה, הוחל הפטור האמור גם על חניך במכינה קדם-צבאית ועל מתנדב בשנת שירות.
וכך קובע סעיף 351(יא)(2א) לחוק בנוסחו היום (לאחר תיקון 194 משנת 2017 שאינו משליך על ענייננו):
"תלמיד במוסד חינוכי על יסודי או מי שמצוי בהכשרה מקצועית (בפסקה זו – תלמיד), חניך במכינה קדם-צבאית או מתנדב בשנת שירות, מיום שמלאו לו 18 שנים וכל עוד לא מלאו לו 21 שנים – בעד התקופה שבה הוא תלמיד, חניך או מתנדב, לפי העניין, ובלבד שהחל לשרת בשירות סדיר לפי חוק שירות ביטחון או בשירות לאומי או בהתנדבות קהילתית לפני שמלאו לו 21 שנים; לעניין זה –
'הכשרה מקצועית' – מסגרת לימודית מקצועית שהוכרה על ידי השר או מי שהוא הסמיכו לכך;
'מכינה קדם-צבאית' – כהגדרתה בחוק המכינות הקדם-צבאיות, התשס"ח-2008;
'מתנדב בשנת שירות' – מי שמשרת בהתנדבות בשירות למטרה ציבורית או לאומית שאישר השר לפי פסקה (4) להגדרה 'ילד' שבסעיף 238, ושירותו הסדיר לפי חוק שירות ביטחון נדחה עקב שירותו בהתנדבות כאמור;
'שירות לאומי בהתנדבות' – (נמחקה);" (הדגשות הוספו – א.א.)

בעוד שלגבי "הכשרה מקצועית" (ולמעשה גם לגבי מכינה קדם-צבאית או שירות בהתנדבות) קיימת הגדרה ודרישת הכרה למוסד ההכשרה (המכינה או ההתנדבות), הרי שלגבי "מוסד חינוכי על יסודי" אין הגדרה ואין דרישה להכרה במוסד.
בהצעת החוק של תיקון 52, שהוסיף לגדרי הפטור מדמי ביטוח את "התלמיד", לא פורשה מהותו של "מוסד חינוכי על יסודי" ולא ניתן הסבר לטעמי הפטור. יחד עם זאת, מעיון בפרוטוקול ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת מיום 8.7.2002 שדנה בהצעת החוק עולה כי מטרת התיקון היתה לגשר בין סיום הלימודים ב"בית הספר" לבין תחילת השרות. הנחת המוצא של הדיון לפני הוועדה היתה כי עסקינן בתלמיד הלומד ב"בית ספר". המונח "בית ספר" לא הוגדר אך חבר הכנסת הנדל מיוזמי הצעת החוק ציין כי הצעת החוק באה "לפתור בעיה. זאת אומרת, שהילד לא הצליח לעבור בגרות או שהוא התחיל בגיל מבוגר יותר וזה נסחב עד גיל 19,20..." ( שם, בעמ' 4). כן עולה כי ברקע הדברים דובר על כך שהיותו של מבוטח בבחינת "תלמיד" יוודע למוסד באמצעות קבלת מידע ממשרד החינוך. דהיינו, השימוש במונח "מוסד חינוכי על יסודי" (שבא להחליף, בשם הרצון "להיצמד למינוחים הקיימים" (שם, בעמ' 19), את המונח בית ספר על יסודי) נעשה בהקשר של מוסד חינוכי על יסודי הנוגע למשרד החינוך. כך למשל, במהלך הדיון נטען כי לימודים בישיבה אינם "בית ספר על יסודי" (שם, בעמ' 16).
יובהר כי הוראת סעיף 351( יא)(2א) לחוק אינה רלוונטית למשיבה, ככל הנראה משלא החלה לשרת שירות בטחון או שירות לאומי. שכן, לו החלה המשיבה לשרת כאמור היתה חלה עליה הוראת הפטור הקבועה בסעיף 11 א לתקנות שעניינה " פטור מתשלום דמי ביטוח למתגייס". תקנה זו קובעת פטור למי שמלאו לו 18 שנים והוא במעמד של לעל"ע והחל לשרת טרם שמלאו לו 21 שנים, אף אם קודם לשרות לא היה תלמיד, לגבי התקופה שמגיל 18 ( הפיכתו למבוטח) ועד לתחילת השרות. וכך קובעת התקנה:
"מבוטח לפי פרק י"א לחוק, שאינו עובד ואינו עובד עצמאי והכנסתו לא עלתה על ההכנסה המזערית האמורה בפרט 3 בלוח י"א לחוק, וטרם מלאו לו 21 שנים ביום בו החל שירות סדיר לפי חוק שירות בטחון, תשי"ט-1959 [נוסח משולב] או שירות לאומי בהתנדבות כאמור בתקנות הביטוח הלאומי (בנות בשירות לאומי בהתנדבות), תשל"ח-1978 - יהיה פטור מתשלום דמי ביטוח מיום שמלאו לו 18 שנים ועד המועד שהחל לשרת בו כאמור."

לעומת הפטור מכוח סעיף 351(יא)(2א) לחוק והפטור מכוח תקנה 11א לתקנות, הפטור מכוח התקנה מושא הליך זה אינו מותנה בכך שהמבוטח החל לשרת. התקנה, שלמען הנוחות נביאה שוב להלן, חלה על מקרים מקיפים יותר (ראשית, היא אינה מוגבלת למי שאינו עובד ואינו עצמאי - אם כי ממילא היא מוגבלת בשיעור ההכנסה; שנית, הפטור מכוחה אינו מותנה בגיוס עתידי לשירות), אם כי תחולתה במימד הזמן קצרה יותר (רק לשנה ה- 18 של התלמיד וכל עוד הוא תלמיד). וכך קובעת התקנה:
"מבוטח לפי פרק י"א לחוק, שהוא תלמיד כיתה י' עד י"ב במוסד חינוכי על-יסודי, והכנסתו לא עלתה על ההכנסה המזערית האמורה בפרט 3 בלוח י"א לחוק וטרם מלאו לו 19 שנים, יהיה פטור מתשלום דמי ביטוח בעד התקופה שבה הוא לומד." (הדגשות הוספו – א.א.)

התקנה מושא הליך זה הותקנה מכוח סמכות שניתנה לשר בסעיף 371 לחוק ( מצוי בפרק ט"ו לחוק) לקבוע כללים לתשלום דמי ביטוח למוסד. סעיף 371 לחוק שעניינו " הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח" מסמיך את השר ליתן הוראות שונות ביחס לתשלום דמי ביטוח במצבים שונים, מיוחדים או מורכבים הנוגעים למבוטחים. בין היתר, הוסמך השר לקבוע הוראות לעניין " מבוטח שהוא תלמיד במוסד להשכלה". תקנה 19 לתקנות עוסקת במבוטח כאמור ומגדירה מהו " מוסד השכלה", אך היא אינה רלוונטית לענייננו.
המונח " מוסד חינוכי על יסודי" בהקשר של זכות לגמלה
המונח "מוסד חינוכי על יסודי" מופיע בחוק גם בהקשרים של זכאות לגמלאות.
ילדו של מי שנפטר בשל פגיעה בעבודה זכאי לגמלת תלויים. ילדו של מבוטח שנפטר זכאי לקצבת שאירים. ילד מוגדר בסעיף 238 לחוק, בין היתר, כמי שלא מלאו לו 20 שנים "ובלבד שעיקר זמנם מוקדש לסיום לימודים במוסד חינוכי על יסודי...". גם כאן אין בחוק הגדרה למונח "מוסד חינוכי על יסודי".
יתום של מבוטח שנפטר מחמת פגיעה בעבודה או של מבוטח שנפטר זכאי, בין היתר, לדמי מחיה (סעיפים 144 ו- 265 לחוק, בהתאמה). השר הוסמך בסעיפים אלה לקבוע הוראות ותנאים לתשלום דמי מחיה בעד יתום "שעיקר זמנו מוקדש ללימודים על-יסודיים או להכשרה מקצועית" או שהוא לומד בתנאים מסויימים "במוסד חינוכי" (כהגדרתו בסעיף 252(ג1) לחוק, ואינו כולל מוסד חינוכי על יסודי).
המונח "מוסד חינוכי על יסודי" נדון במספר מקרים בפסיקה אם כי בהקשרים של תשלום זכויות לילד או בעד ילד.
בעניין ברגמן נדונה תביעה של מי שביקש לראות בו בבחינת ילד לצורך ביטוח שאירים. באותו עניין הסכים המוסד לראות באוניברסיטה כמוסד חינוכי על יסודי. נוכח עמדתו זו הותיר בית הדין את השאלה "בצריך עיון". באותו עניין נסקרה ההתפתחות של הגדרת "ילד" בחוק, על דרך הרחבת ההגדרה גם למי שמלאו לו 18 שנים "שמסיבה כל שהיא נתמשכו לימודיהם בבית-ספר תיכון, בבית-ספר מקצועי או במוסד חינוכי אחר שבו למדו, כך שטרם הספיקו לסיים חוק לימודיהם עד הגיעם לגיל שמונה-עשרה". ואכן, בעניין נקר שנדון כעבור כ- 25 שנה נקבע כי אוניברסיטה אינה בבחינת מוסד חינוכי על יסודי.
בעניין זוסמן נדון מקרה בו המבוטח עתר לתשלום תוספת קצבה בשל "ילד" שלמד בישיבת חברון בה מסלול לימודים המורכב משלבים: בית-ספר יסודי; ישיבה קטנה; ישיבה גדולה. נפסק כי הלימודים בישיבה הגדולה "עת מיישמים עליה את המושגים המקובלים במערכת חינוך חילוני, בשינויים המחייבים, אינה לענייננו מוסד על-יסודי, אלא מוסד על-תיכוני". בהמשך נדרש בית הדין לפירוש המונח "מוסד חינוכי על יסודי" בהקשר של הגדרת ילד וקבע כי "ברור שאת הדיבור 'מוסד חינוכי על-יסודי' יש לפרש כמכוון לחטיבה הראשונה שאחרי החינוך היסודי ולא כמכוון לכל חטיבת חינוך שהיא באה אחרי החינוך היסודי, לרבות לימודים באוניברסיטה".
בעניין גרוס נדונה תביעה לתשלום דמי מחיה ליתומים שלמדו בישיבת בעלז, בה שלבי הלימוד היו: תלמוד-תורה (חינוך יסודי) ישיבה (מגיל 14 עד 20) וכולל. כך שלא היתה חטיבה בין בית-ספר יסודי לבין הישיבה. נקבע כי הישיבה עונה על הגדרת "מוסד חינוכי על יסודי".
בעניין הזנפרץ נקבע (אמנם במסגרת דעת הרוב, אך דעת המיעוט לא כוונה לקביעה זו) כי:
"במקרה הנוכחי יש ליתן לביטוי 'מוסד חינוכי' משמעות של מוסד המקנה ידיעות אותן רוכש תלמיד בדרך כלל במסגרת הלימודים בבית ספר על-יסודי. ידיעות אלה כוללות כאמור גם את כל החומר הנלמד לשם הכנת התלמידים לבחינות הבגרות."

חוק הבטחת הכנסה ותקנות הבטחת הכנסה
סעיף 2 לחוק הבטחת הכנסה קובע את תנאי הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. סעיף 2 (א) לחוק האמור קובע שככלל, למעט במקרים מסוימים ובכפוף לתנאים הקבועים בחוק, הזכאות היא מגיל 25. סעיף 2 (ד) לחוק זה קובע זכאות לגמלה ל"ילד" שמתקיימים בו התנאים הקבועים לכך בס"ק (1) לתוספת הראשונה לחוק הבטחת הכנסה.
לפי ס"ק (1) לתוספת הראשונה, מי שמלאו לו 18 וטרם מלאו לו 20 זכאי לגמלה בהתקיים תנאים מסוימים ובכללם התנאי של "עיקר זמנו מוקדש לסיום לימודיו במוסד חינוכי על יסודי".
תקנה 1א לתקנות הבטחת הכנסה קובעת את התנאים לזכאות לגמלת הבטחת הכנסה למי שטרם מלאו לו 20. בתנאים מסוימים קמה הזכאות "אף אם אין עיקר זמנו מוקדש לסיום לימודיו במוסד חינוכי על יסודי". תקנה 2 קובעת תנאי זכאות נוספים גם לגבי יתומים שגילם 18 עד 20 ומתקיימים בהם תנאים מסוי מים וכן "בתנאי שעיקר זמנו מוקדש לסיום לימודיו במוסד חינוכי על יסודי".
מעיון בחוק הבטחת הכנסה ובתקנות הבטחת הכנסה עולה כי המונח "מוסד חינוכי על יסודי" אינו מוגדר בהם.
בסעיף 3 לחוק הבטחת הכנסה, אליו פנה בית הדין האזורי, נקבע סייג לזכאות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה. בין היתר, נקבע בסעיף 3(4) לחוק האמור כי לא יקבל את הגמלה "תלמיד הלומד במוסד שקבע השר בתקנות ובתנאים שקבע, למעט-" מי שהגיע לגיל פרישה או מי שהוא הורה עצמאי ומתקיימים לגביו התנאים הקבועים בהמשך הסעיף.
מהותו של ה"מוסד" מושא סעיף 3(4) לחוק הבטחת הכנסה – קרי, "המוסד" שלימודים בו יביאו לשלילת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, נקבע בסעיף 6 לתקנות הבטחת הכנסה. וכך קובעת התקנה:
"(א) כמוסד לענין סעיף 3(4) לחוק ייחשב –
(1) כל מוסד להשכלה גבוהה שהוכר לפי חוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958, וכן מוסד הטעון היתר לפי סעיף 21א לאותו חוק;
(2) מוסד אחר ללימודים על-תיכוניים;
(3) ישיבה ומוסד תורני;
(4) מוסד להכשרת כוהני דת;
(5) מוסד לימודים אחר שבו מלמדים באופן שיטתי תלמידים, למעט –
(א) מוסד לימודים שאין במטרותיו להכשיר את תלמידיו לבחינות ממשלתיות או למתן השכלה המוכרת על-ידי משרד ממשלתי או לפי כל דין;
(ב) מוסד לימודים שמסלול הלימודים בו אינו עולה על 12 חודשים וכן מוסד המכשיר את תלמידיו להשלמת השכלה תיכונית, אף אם אין מתקיים בהם האמור בפסקת משנה (א), ובלבד שלגבי זכאי לגימלה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק, בתנאי נוסף, שהלימודים במוסד מתקיימים בשעות הערב;
מיום 1.2.1995
תק' (מס' 2) תשנ"ה-1995
ק"ת תשנ"ה מס' 5655 מיום 22.1.1995 עמ' 597
(ג) מוסד שבו ניתנת הכשרה כמשמעותה בסעיף 2(א)(2) לחוק – אם מקבל ההכשרה היה זכאי לגימלה לולא האמור בסעיף 3(4) לחוק.
(ב) (1) תקנת משנה (א) לא תחול לגבי זכאי שהוא ילד;
(2) תקנת משנה (א)(5) לא תחול לגבי זכאי כאמור בתקנה 3(א)(3) המטפל בהורהו החולה והלומד במוסד לימודים בשעות הערב לא יותר משתים עשרה שעות בשבוע לשם השלמת השכלה תיכונית או הכשרה מקצועית."
(הדגשות הוספו – א.א.)

בגדרו של "מוסד" כאמור בתקנה 6 לתקנות הבטחת הכנסה אין התייחסות או הגדרה של "מוסד חינוכי על יסודי". אך ניתן למצוא הגדרה רחבה בתקנה 6(א)(5) המתייחסת ל"מוסד לימודים", ובהינתן כי תקנה 6 אינה חלה על ילד (מכוח תקנה 6(ב)(1) לתקנות הבטחת הכנסה), ברי כי המונח "מוסד לימודים" רחב יותר מהמונח "מוסד חינוכי על יסודי".
בעניין הלברשטאם נדרש בית דין זה לפירוש המונח "תלמיד" בהקשר של סעיף 3(4) לחוק הבטחת הכנסה, וכך נקבע לעניין פירוש המונח "תלמיד":
"היותו של אדם בגדר 'תלמיד' מאופיין בהשתייכותו למסגרת חברתית מסוימת בתחומי החינוך, הלימודים, ההכשרה, ההשתלמות המקצועית או ההשכלה, בין על־פי חובה שבחוק ובין על־ פי רצונו של האדם. המסגרת האמורה פועלת לפי כללים או תכנית המחייבים את התלמיד בפעילות מסודרת ומתוכננת מבחינת הזמן וחומר הלימודים, מטילים עליו חובות וכללי התנהגות ומשמעת, ואף מאפשרים את הוצאתו מהמסגרת. בדרך־ כלל, מחייב הדבר פעולת רישום של התלמיד ופעולת קבלה של הגוף המפעיל את המסגרת החברתית, וכן כרוך הדבר בתשלום לאותו גוף במישרין או בעקיפין, או לעתים בתשלום לתלמיד עקב היותו תלמיד באותו גוף. כמו כן, בדרך־כלל מעניקה המסגרת האמורה תעודה או אישור לתלמיד אשר סיים את תכנית פעילותו.
יודגש, כי היסודות והמבחנים הנ״ל אינם מצטברים והם אינם בגדר 'רשימה סגורה', אך יש בהם כדי להנחות בשאלה אם אדם הוא בגדר 'תלמיד'."

באותו עניין נקבע כי המערער לא היה "תלמיד" במוסד התורני הנטען משום שלא התקיים בלימודי המערער "היסוד של הסדירות בלימודיו". משכך גם לא נדרש בית הדין לשאלה האם בית הכנסת בו למד המערער הוא בבחינת "מוסד תורני".
בית הדין האזורי הקיש מהנפסק בעניין הלברשטאם לענייננו. דעתנו שונה. הנפסק שם אינו יכול לסייע לנו עת באים אנו לפרש את המונח "מוסד חינוכי על יסודי". שכן, בענייננו אין טענה שהמשיבה אינה "תלמידה". המחלוקת נוגעת לשאלה האם המוסד בו היא לומדת עונה על הגדרת "מוסד חינוכי על יסודי". בעניין הלברשטאם לא נדונה ולא נפסקה פרשנותה של הגדרה זו.
מן המקובץ - בנוגע לחוק הבטחת הכנסה ולתקנות הבטחת הכנסה - עולה כי בחוק או בתקנות האמורים אין הגדרה למונח "מוסד חינוכי על יסודי" והנפסק בעניין הלברשטאם אינו מסייע לנו במסענו.
חקיקה בתחום החינוך
כפי שעולה מהפירוט לעיל, בחוק ובתקנותיו כמו גם בחוק הבטחת הכנסה ובתקנות הבטחת הכנסה אין בנמצא הגדרה ל"מוסד חינוכי על יסודי". טרם שנפנה לפירוש מונח זה ראוי לבחון את הוראות החוק הנוגעות למוסדות חינוכיים.
תחום החינוך במדינת ישראל מוסדר במארג של דברי חקיקה, ראשית ומשנית, המסדירים מישורים שונים של הזכות לחינוך בישראל.
חוק לימוד חובה, התש"ט – 1949 (להלן – חוק לימוד חובה), הסדיר את חובת הלימוד הסדיר של כל "ילד" ("אדם שבראשית שנת הלימודים היה באחד הגילים מ-3 עד 13 ועד בכלל") ו-"נער" ("אדם שבראשית שנת הלימודים היה באחד הגילים מ-14 עד 17"). האחריות למתן חינוך חובה לפי חוק לימוד חובה הוטלה על המדינה (סעיף 7 לחוק).
חובת הלימוד הסדיר כאמור בחוק האמור היא ללמידה ב"מוסד חינוך מוכר" המוגדר בסעיף 1 לחוק ככולל: מוסד חינוך רשמי שהוא מוסד חינוך בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי (להלן – מוסד רשמי ), וכן מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי ששר החינוך הכריז עליו "באכרזה שפורסמה ברשומות, שהוא מוסד חינוך מוכר לצורך חוק זה" (להלן – מוסד מוכר שאינו רשמי).
מכוח סעיף 2א לחוק האמור תחשב, בתנאים מסוימים ובכללם לימוד תכנית חובה של לימודים עיוניים, חניכות של נער החל בגיל 15 על פי חוק החניכות, התשי"ג – 1953, "כלימוד חובה לעניין חוק זה". מוסדות חינוך שכאלה מפוקחים ככלל על ידי משרד העבודה והרווחה (כשמו היום) (להלן – מוסד חניכות).
סעיף 5(א) לחוק לימוד חובה מסמיך את שר החינוך לפטור מהחובות לפי חוק לימוד חובה תלמידים (והוריהם) הלומדים באופן סדיר במוסד חינוך שנכלל בהוראת השר (להלן – מוסד פטור).
נוסף על מוסדות החינוך הנ"ל, קיימות "מסגרות לימוד לילדים שאינן מכירות כלל בקיום המדינה והממונים עליהן אינם פונים לקבל מעמד של פטור". לטובתם של מוסדות שכאלה חוקק חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, תשס"ח-2008. מכוח חוק זה מוסמך שר החינוך ליתן רישיון להפעלת "מוסד חינוך תרבותי ייחודי" שהוא "מוסד חינוך שלומדים בו תלמידים בכיתות ט' עד י"ב, כולן או חלקן, שניתן בו חינוך שיטתי הנובע מאורח חייה של הקבוצה התרבותית הייחודית הלומדת בו בהתאם למאפייניה הייחודיים, וקיבל הכרה לפי סעיף 2;" (להלן – מוסד ייחודי).
פעולתם של מוסדות החינוך האמורים מוסדרת, בנוסף להוראות החקיקה הנ"ל – חוק לימוד חובה וחוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, באמצעות מספר דברי חקיקה, בין היתר:
חוק פיקוח הקובע בסעיף 2 בו חובת רישוי לבתי ספר "שבו לומדים או מתחנכים באופן שיטתי יותר מעשרה תלמידים ושבו ניתן חינוך גן ילדים, חינוך יסודי, חינוך על-יסודי, חינוך על-תיכוני או חינוך אמנותי, למעט - (1) בית ספר לבגירים שאינו מקנה לתלמידיו חינוך יסודי, חינוך על-יסודי או חינוך על-תיכוני ואשר אינו מתיימר להכשיר את תלמידיו לקראת בחינות ממשלתיות או לקראת השכלה המוכרת על ידי משרד ממשלתי או לפי כל דין ; (2) ....." (הדגשות הוספו – א.א.).
חוק הפיקוח גם מסדיר את הכללים לפיקוח על הבטיחות והבריאות ולתנאים שבהם יוצא צו לסגירת בית ספר. עוד קובע חוק הפיקוח כי השר מוסמך לפטור מוסד חינוכי מתחולת חוק זה לפי עקרונות שנקבעו בתקנות.
על מוסד חינוכי שחוק הפיקוח לא חל עליו חלה פקודת החינוך [נוסח חדש], תשל"ח – 1978, הקובעת גם היא חובת רישוי למוסד שמלמדים בו באופן שיטתי יותר מעשרה אנשים, ומסדירה גם היא את חובת התברואה.
עוד נזכיר את חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, הקובע תנאי רישוי נפרדים למוסדות אלו, לרבות בקשר לתברואה, ומחריג אותם מתחולת חוק הפיקוח.
חקיקה בתחום הבריאות
חקיקת החינוך מטילה על המדינה חובת פיקוח על מוסדות החינוך, בין היתר, בתחום הבריאות.
סעיף 21א' לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994, קובע כי "שירותי הבריאות לתלמידים בבתי הספר, המנויים בתוספת השלישית בסעיף 1(7), יינתנו בידי משרד הבריאות". סעיף 69א סיפא לחוק האמור קובע כי "שירותי הבריאות לתלמידים בבתי הספר, המנויים בתוספת השלישית בסעיף 1(7), יינתנו על חשבון אוצר המדינה". שירות הבריאות הקבוע בסעיף 1(7) לתוספת השלישית הוא "בדיקות שיגרה, חיסונים כאמור בפסקה (4), מעקב והדרכה בידי רופא ואחות לתלמידים בבתי ספר".
נציין כי בחוק האמור אין הגדרה למהו "בית ספר".
הכרעה
לאחר שבחנו את כלל חומר התיק ושקלנו את טענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעור המוסד להידחות, בכפוף להבהרות מסוימות.
החוק והתקנות לפיו אינם מגדירים את המונח "מוסד חינוכי על יסודי". יחד עם זאת, מקובלת עלינו טענת המוסד כי את המונח האמור לא ניתן לפרש כמנותק מהמשמעות שיש ליתן למונח זה במכלול החקיקה העוסקת בחינוך, לכך שני טעמים – לשוני ותכליתי:
אף כי התקנת התקנה לא לוותה בדברי הסבר, ברי מתוך לשונה כי כוונתה היתה למוסד חינוכי המקיים לימוד שיטתי לתלמידים ואשר חקיקת החינוך חלה עליו. הדבר נלמד הן מהשימוש במטבע הלשון חינוך "על יסודי", שמכוון ללימודים המצויים ברצף שבין החינוך היסודי, העל יסודי, על תיכוני והלאה כמפורט בסעיף 2 לחוק הפיקוח; והן מהשימוש במטבע הלשון כיתה י' עד י"ב, המשמש בחקיקת החינוך ובכלל בהקשר של מוסדות חינוך מושא חקיקת החינוך.
אף מתכלית התקנה, ודאי בהשוואה לתכליתה של הוראת סעיף 351(יא)(2) לחוק, ניתן להסיק כי התקנה מכוונת עצמה למוסד חינוך על יסודי כמשמעו בחקיקת החינוך. ונסביר:
תקנה 11א לתקנות קבעה פטור מתשלום דמי ביטוח לתושב בן 18 אם החל לשרת לפני הגיעו לגיל 21, ללא תלות בהיות המבוטח שהגיע לגיל 18 תלמיד. בשנת 2002 הוסף סעיף 351(יא)(2א) לחוק שפוטר אף הוא את מי שהחל לשרת (בחלופות השונות) לפני הגיעו לגיל 21. אלא שפטור זה כוון עצמו ל"תלמיד" "במוסד חינוכי על יסודי". כעולה מהדיון בוועדת הכנסת מטרת התיקון היתה לאפשר לתלמיד להשלים את חוק לימודיו.
אלא שהפטור מכוח הסעיף או התקנה הנ"ל לא חל על מבוטח שמלאו לו 18 ולא החל לשרת. מבוטח שכזה נדרש לשלם דמי ביטוח. בשים לב לדמיון במטבעות הלשון המשמשים בתקנה מושא הליך זה לאלה בהם נעשה שימוש בסעיף 351(יא)(2א) לחוק מתבקשת המסקנה כי התקנה נועדה גם היא לאפשר לתלמיד להשלים את חוק לימודיו.
לאור האמור את הביטוי "מוסד חינוכי על יסודי" יש לפרש כמורכב משני יסודות: האחד, מוסד חינוכי – שפירושו מוסד בו מתקיים הליך של לימוד או חינוך שיטתי; השני, כי החינוך או הלימוד בו מצויים ברצף שבין "חינוך יסודי" וחינוך על תיכוני, כמשמעם בחקיקת החינוך. בגדרו של הליך זה, מהותו של מוסד החינוך בו למדה המשיבה – קריית בנות, לא הובהרה ולכן לא נרחיב לגבי יסודות אלה. נזכיר כי הטעם לאי הבירור האמור היתה "טענת הסף" של המוסד לפיה בהעדר הכרה של משרד החינוך במוסד הלימוד בו למדה המשיבה לא יכולה היא ליהנות מהפטור מתשלום דמי ביטוח. מבלי לקבוע מסמרות נציין כי ככלל, לגבי התנאי הראשון, מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי לפיה על מבקש הפטור להוכיח את "היותו נתון במסגרת תכנית לימודים מחייבת, הפועלת על פי כללים ותכנית לימודים, פעילות מתוכננת ומסודרת מבחינת הזמן וחומר הלימודים, בה מוטלים עליו חובות וכללי התנהגות ומשמעת, המעידים על היותו תלמיד". אשר לתנאי השני, מבלי למצות נראה כי יש לבדקו בהתאם לגילאי הילדים הלומדים בו, משך הלימודים במוסד ומבחינה תוכנית – התאמתם או הקבלתם לחינוך העל יסודי (השוו : עניין זוסמן ועניין גרוס).
ועתה נפנה לטענת הסף כאמור – ניתן למצוא טעם בטענת המוסד לכך שהפטור יוחל רק על תלמיד הלומד באיזה ממוסדות חינוך על יסודי שהוכרו על ידי המדינה מבין אלה: רשמי, מוכר שאינו רשמי, פטור, חניכות וייחודי. מבחינה מעשית למוסד אין כלים או מומחיות כדי לבדוק אם מוסד הנחזה להיות מוסד חינוכי על יסודי, אכן מתקיימות בו אמות המידה להיותו כזה הן מבחינת ארגון הלמידה (קרי, היותו "מוסד חינוכי") והן מבחינת תוכנה (קרי, היותו "על יסודי"). מנגד, לא ברור כי פעולת הרישוי של מוסד החינוך – שהיא זו שעומדת ביסוד ההכרה של משרד החינוך במוסד חינוך – חייבת לפעול במישור היחסים כלפי התלמיד, במובחן ממישור היחסים שבין הרשויות לבין המוסד החינוכי. בנוסף, גם אם קיים קושי מעשי למוסד לבחון את הדברים, אין בכך משום סיבה מספקת לבחירת הפרשנות המצמצמת שהוצעה על ידו, שאינה נובעת לטעמנו מלשון החוק או תכליתו, וניתן לנסות ולפתור את הקושי האמור בדרכים אחרות (דוגמת העברת הנטל שתפורט להלן).
זאת ועוד, יתכנו מצבי ביניים בהם מוסד החינוך מצוי בהליכי הסדרה או במצב בו ניטל ממנו הרישיון בשל היבט תפעולי כזה או אחר. האם נדרוש אז ממבוטח שלא סיים את חוק לימודיו לעזוב את ספסלי אותו מוסד ולעבור ללמוד במוסד אחר או חלילה להפסיק את לימודיו כדי שיהא בידו לממן את דמי הביטוח? ומה יעשה אם מצוי התלמיד במהלך שנת הלימודים?
בנוסף, בה ינתן כי לא מן הנמנע שהמונח "מוסד חינוכי על יסודי" לצרכי הפטור ולצרכי הזכויות יפורש בצורה אחידה, התוצאה של קבלת טענת המוסד עלולה להביא להוצאתם של תלמידים שלומדים במוסד חינוכי על יסודי שאין בידו רישיון מטעם המדינה בהתאם לחקיקת החינוך שפורטה לעיל, מגדרי אותן זכויות. במבט רחב דומה כי אין זו תוצאה רצויה. המוסד יוכל להתמודד על נקלה עם גביית חסר של דמי ביטוח. לעומת זאת, ילד או יתום שתמנע מהם הגמלה, שבעיקרו של דבר היא גמלת קיום, רק משום שמוסד החינוך העל יסודי בו הם לומדים לא זכה לרישיון פורמלי עלולים להיפגע משמעותית מבחינת קיומם.
אשר לחששו של המוסד כי בלעדי תנאי הסף של הכרת משרד החינוך יוכל כל אדם להכריז על מבנה כמוסד חינוכי על יסודי וכך, אורחיו שמעל גיל 18, יקבלו פטור מדמי ביטוח לאומי על פי הצהרה כי הם תלמידיו – לא זו משמעותו של פסק דינו של בית הדין האזורי. משמעות פסק דינו היא כי מקום בו המוסד הנטען לא הוכר כמוסד חינוכי על יסודי על ידי משרד החינוך או על ידי משרד ממשלתי אחר, עובר הנטל על הטוען לכך שמוסד הלימוד עונה להגדרת מוסד חינוכי על יסודי, וזאת בהתאם לתנאים המצטברים שנקבעו על ידינו כמפורט בסעיף 41 לעיל. וכך קבע בית הדין האזורי: "ככל שמתעוררת מחלוקת עובדתית בהקשר זה והמוסד ידחה את הבקשה לגופו של עניין, יוכל הדבר להתברר בהבאת ראיות בפני בית הדין, בתביעה שתוגש לפניו". כפי שבירור שכזה נעשה בכל הנוגע לזכויות מכוח החוק ניתן לערוך בירור שכזה בכל הנוגע לפטור מדמי ביטוח.
אשר לתנאי הראשון כאמור בסעיף 41 לעיל – היותו של המוסד בו למדה המשיבה בבחינת מוסד חינוכי, נציין כי מאישור משרד הבריאות עולה כי המוסד האמור (קריית בנות) הוא "בית ספר", קרי מוסד חינוכי כמשמעו בחקיקת החינוך. המשיבה המציאה מכתב נושא תאריך 21.5.15 מאת ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות ובו נכתב כך:
"הפיקוח על מוסדות חינוך הינו באחריות משרד הבריאות.
בביה"ס קרית בנות ..... ניתנים שירותי בריאות התלמיד ע"י חברת נטלי.
משרד הבריאות מפקח על שירותי בריאות התלמיד בביה"ס במחוז, ובכללם בי"ס זה."

מהמכתב משתמע כי המוסד בו למדה המשיבה עונה, לפחות לשיטת משרד הבריאות, על הגדרת בית ספר. לפיכך, בכל הנוגע ליסוד זה הורם על ידי המשיבה הנטל הלכאורי להראות כי התקיים התנאי הראשון, וכל שנותר לה להוכיח הוא את התנאי השני.
סוף דבר
טרם נעילה – המשיבה לא ערערה על פסק דינו של בית הדין האזורי. ככל שהבירור שעליו הורה בית הדין האזורי בסעיף 12 לפסק דינו טרם נערך, ראוי לו למוסד לשקול האם נוכח חלוף הזמן אין מקום בנסיבות העניין לבחון את בקשת המשיבה לפטור שלא לחומרה כך שלא יידרש לצדדים הליך נוסף.
הערעור נדחה. המוסד ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 5,000 ₪.

ניתן היום, י"ב אדר ב' תשע"ט (19 מרץ 2019) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה,
שופטת

רועי פוליאק,
שופט

מר שלמה כפיר,
נציג ציבור (עובדים)

מר דורון קמפלר,
נציג ציבור (מעסיקים)