הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 3229-10-19

ניתן ביום 29 ספטמבר 2020

אברהם אמויאל
המערער
-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב
לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת חני אופק גנדלר
נציגת ציבור (עובדים) גב' חיה שחר, נציג ציבור (מעסיקים) מר גדעון צימרמן

בשם המערער: עו"ד איתן ליברמן
בשם המשיב: עו"ד חנן פוטרמן
פסק דין
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (סגנית הנשיאה רוית צדיק; ב"ל 23519-02-18), במסגרתו נדחתה מחמת התיישנות תביעת המערער להכרה בליקויים בעורו כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה.

התשתית העובדתית ופסק דינו של בית הדין האזורי
המערער, יליד שנת 1963, מסגר, רתך ונהג משאית מנוף במקצועו. ביום 21.5.15 הגיש למשיב - המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) - הודעה על פגיעה בעבודה בגין נגעים שהתגלו בעור פניו (בשנת 2014 נגע באף ובשנת 2015 נגעים ברקות). בתביעה נכתב לעניין תיאור הפגיעה: "לדבריו של העובד גילה שומה באפו ולאחר בדיקה אצל הרופא התבשר כי עליו להסירה לדבריו נגרם כתוצאה מעבודתו כרתך במסגריה וחשיפה לשמש תוך כדי עבודתו".

במכתב המוסד מיום 23.12.15 נדחתה התביעה בהחלטה כדלקמן:
"אנו מאשרים שקיבלנו את תביעתך לתשלום דמי פגיעה בגין מחלת עור solar keratosis אולם לצערנו עלינו לדחותה...
על פי המסמכים שבידינו, לא הוכח אירוע תאונתי / אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתך / עיסוקך במשלח ידך, ואשר הביאו למחלתך.
מבחינה רפואית לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מחלתך לבין תנאי עבודתך.
מחלתך התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה.
לפיכך, אין לראות במחלתך כתאונת עבודה".

(להלן: מכתב הדחיה).

התשתית עליה ביסס המוסד את דחיית התביעה כללה את תשובת המעסיק - ממן מסופי מטען וניטול בע"מ (להלן: ממן או המעסיק), ואת חוות דעתו של רופא המוסד. בתשובת המעסיק (שניתנה במענה לבירור המוסד) צוין כי המערער מועסק מיום 1.1.09 בהיקף של 100% משרה; כי המערער "חשוף לשמש בין 4 ל-6 שעות בממוצע" במהלך יום עבודה; וכי במסגרת תפקידו המערער משתמש באמצעי המיגון "מסכת ריתוך, סינר, כובע, ביגוד שרוולים ארוכים כפפות" (להלן: מכתב המעסיק).

במאמר מוסגר ראוי להוסיף כי לדברי המערער, עבד במסגרייה של ממן בנתב"ג גם טרם יום 1.1.09, באמצעות חברה אחרת - "תעבורה אחזקות בע"מ" (להלן: חברת תעבורה). לדבריו, החל לעבוד בחברה זו כנהג משאית ומסגר בחודש ספטמבר 2006; עבד תוך חשיפה לשמש (כ-30% מיום עבודתו) נוכח ביצוע תיקוני דרך שונים; ובסוף שנת 2007 הועבר מטעם חברת תעבורה למסגרייה בנתב"ג, בה המשיך לעבוד לאחר מכן באמצעות ממן (ובה עבד לדבריו בשמש כ-70% מיום העבודה). לתיק בית הדין האזורי אכן הוגש אישור של חברת "תעבורה" שמוען למוסד, בו נכתב כי המערער הועסק על ידה כמסגר ונהג משאית מנוף מיום 4.9.06 עד ליום 31.12.08, וכי במהלך התקופה הרלוונטית היה "חשוף לשמש בסביבות 30% מהזמן שעבד, ולא ברציפות. בעקרון, המסגריה מוצלת אלא שלעיתים היה צריך לבצע עבודות חוץ כמו תיקוני דרך שהצריכו חשיפה לשמש".

עוד נפנה להשלמת התמונה לחוות דעתו של רופא המוסד, שאינו רופא עור, בה צוין בין היתר כי "מבחינה רפואית תקופת חשיפה לשמש בזמן עבודה הנדונה היא מזערית לעומת זמן חשיפה לשמש במהלך חייו באופן טבעי... לכן מבחינה רפואית סבירות בין קשר סיבתי בין מחלה הנדונה לעבודה המתוארת... נמוכה מ50%".

המערער אישר כי קיבל את מכתב הדחייה בסמוך לאחר משלוחו. ביום 5.12.16 פנה לחברה פרטית העוסקת במימוש זכויות רפואיות (ההסכם עליו חתם מולה במועד זה הוגש על ידו לתיק בית הדין), וזו פנתה בשמו ככל הנראה ביום 28.5.17 למוסד, בצירוף מכתב מטעם ד"ר אבי מוסקוביץ', מומחה לרפואה תעסוקתית, בו נכתבו בין היתר הדברים הבאים:
"במסגרת עבודתו כמסגר ורתך בחברת ממן, הנ"ל חשוף לקרני שמש וקרינה אולטרה סגולה שמקורה בריתוך קשת. עבודה כרתך טומנת בחובה ריבוי חשיפות וסיכונים בריאותיים ונזקי חשיפה לקרינה הם רק חלק קטן מכלל הסיכונים הבריאותיים.
...
מה גם שהנגע הנדון אובחן בפניו וזהו אזור שאינו מכוסה בבגדי מגן וחשוף יותר לקרינה.
...
מצורף בזאת מאמר הסוקר לעומק את נושא סרטני העור התעסוקתיים, תוך התייחסות לחשיפה במסגרת ריתוך...".

ביום 6.6.17 השיב המוסד לפנייה מטעם המערער באופן הבא:
"בהמשך למכתבך מיום 28.5.17
מדובר בתביעה שהתקבלה ביום 21.5.15 ונדחתה ביום 23.12.15 (לפני כשנה וחצי).
לאחר עיון בתיק ובמסמכים שהעברת -
כפי שנרשם במכתב הדחייה עליך לערער רק בביה"ד.
בחומר שהעברת אין בכדי לשנות את ההחלטה".

(להלן: מכתב המוסד מיום 6.6.17).

יצוין כי במהלך שנת 2017 הגיש המערער למוסד תביעה להכרה ב CTS כפגיעה בעבודה. תביעה זו הוכרה, ולמערער נקבעה נכות בשיעור 9.75% החל מיום 2.1.17.

ביום 12.2.18 הוגשה תביעת המערער לבית הדין האזורי (ללא ייצוג). לכתב התביעה צירף בין היתר את מכתבו של ד"ר יואב יובן, מומחה ברפואה תעסוקתית מטעם שירותי בריאות כללית, מיום 26.2.15 שלפיו:
"לא מדובר באירוע תאונתי אלא בחשיפה ממושכת לקרינת שמש במסגרת העבודה. עובד כמסגר/רתך בחב' ממן מינואר 2009 (ובפועל מוסר ששובץ לעבודה באותו תפקיד/עמדה עוד משנת 2007 דרך חברת תעבורה). לאחר החשיפה הופיע נגע קרטוטי על האף. פנה לרופא משפחה בינואר 2014, ובהמשך נבדק ע"י מומחה פלסטיקה. הממצאים הקליניים: עבר הסרה של הנגע מהאף ב 22.5.14. אבחנה פתולוגית: SOLAR KERATOSIS".

בכתב ההגנה עתר המוסד לדחיית התביעה הן מחמת התיישנות, כיוון שהתביעה הוגשה לאחר חלוף 12 החודשים הקבועים בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 (להלן: התקנות), והן לגופו של עניין. רק לאחר הדיון המוקדם קיבל המערער ייצוג, באמצעות לשכת הסיוע המשפטי, והגיש תצהיר מפורט (עליו נחקר) בו התייחס הן למועד הגשת התביעה והן לגופה. כן הוגש מטעמו תצהירו של מר אברהם אסולין, שעבד עמו בממן (ובאת כוח המוסד ויתרה על חקירתו). בסיכומיו עתר המערער (בין היתר) להורות על הארכת המועד להגשת תביעתו בהתאם להלכת מאלו (עב"ל (ארצי) 59462-12-15 מוניקה מאלו - המוסד לביטוח לאומי (24.8.18; להלן: עניין מאלו).

בית הדין האזורי, לאחר ששמע את עדות המערער, החליט לדחות את התביעה מחמת התיישנות, מששוכנע שלא התקיים במקרה זה טעם מיוחד להארכת מועד.

ראשית עמד בית הדין על כך שאין חולק שמכתב הדחייה נשלח אל כתובת מגורי המערער והגיע לידיו תוך פרק זמן סביר. על כן היה עליו להגיש את תביעתו תוך 12 חודשים מיום קבלת מכתב הדחייה.

בית הדין מצא, לאור עדות המערער, שלא היו נסיבות אובייקטיביות כלשהן שמנעו את הגשת התובענה במועד או שהתקיימו נסיבות שבגינן נבצר ממנו להגיש את התביעה במועד או סיבה אחרת לאיחור, בבחינת סיבה ממשית אשר תהווה "טעמים מיוחדים". בהקשר זה ציין בית הדין כי המערער הגיש תביעה למוסד בעניין ה-CTS, על כן טענתו כי לא ידע או לא היה ביכולתו להגיש תביעה בעניין מחלת העור - תמוהה. בית הדין הוסיף כי טענת המערער לעניין חוסר יכולת כלכלית להגשת התביעה, לא רק שלא הוכחה אלא אף איננה רלוונטית הואיל והיה ביכולתו לפנות ללשכה לסיוע משפטי, כפי שאכן עשה בסופו של יום.

לנוכח האמור סבר בית הדין שקבלת עמדת המערער משמעה הארכת המועד בנימוק כללי וסתמי, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. קבלת הטענה אף תוביל לריקון מתוכן של המועדים הקבועים בדין להגשת תובענות. משלא נמצא שקיים טעם מיוחד להארכת המועד, נדחתה התביעה מחמת התיישנות.

טרם סיום התייחס בית הדין לסיכויי התביעה וציין כי לגרסת המערער הוא עבד בין 6 ל-7 שעות ביום תוך חשיפה לשמש, בעוד שבמכתב המעסיק נאמר שהוא נחשף לקרני השמש בין 4 ל - 6 שעות ביום בממוצע. כאשר המערער התבקש להסביר את הפער, השיב: "הם אומרים. לשאלתך - זה מה שהם כתבו. אני אומר שהייתי יותר. הייתי 6, 7 שעות מתוך 9, 10, 12 שעות" (עמ' 6 לפרוטוקול). על יסוד האמור נקבע שהמערער לא הוכיח שעבד את פרק הזמן הנטען על ידו.

בית הדין סיכם שבנסיבות מקרה זה שבו לא הוגשה התביעה במועד הקבוע בדין, ללא כל הסבר או מניעה אובייקטיבית - כשבמקביל גרסת המערער לעניין שעות חשיפתו לשמש לא עלתה בקנה אחד עם עמדת המעסיק, שאף לא זומן להבהרת שעות החשיפה - אין להעדיף את סיכויי התביעה על פני טענת ההתיישנות שהעלה המוסד. משכך, התביעה נדחתה ללא צו להוצאות. מכאן הערעור.

טענות הצדדים בערעור
המערער טוען כי שגה בית הדין האזורי עת התייחס לתביעה ככזו שהוגשה באיחור של שנתיים וחצי כאשר מדובר באיחור של שנה וחודשיים מעבר
ל - 12 החודשים להגשת התביעה. לעמדתו, בית הדין לא יישם כנדרש את הלכת מאלו ולא התחשב בהיותו חסר ייצוג, בעובדה שפנה לחברה למימוש זכויות ושמיד עם סיום הטיפול בנושא הפגימה בידיו - שלא הצריכה הגשת תובענה משפטית - הוא הגיש את התביעה בעניין מחלת העור בכוחות עצמו. עוד הוסיף המערער כי לא ידע על זכאותו לסיוע משפטי, אלא רק לאחר המלצת בית הדין האזורי בישיבת קדם המשפט.

בסיכומיו חידד המערער כי גם כשפנה לחברה למימוש זכויות בנושא הנגעים בעור לא נאמר לו שעליו להגיש תביעה משפטית. להיפך, החברה פנתה למוסד באמצעות רופא תעסוקתי. זאת ועוד: המערער היה טרוד ושקוע בתקופה זו בקביעת הנכות בגין CTS, תהליך שביצע לבדו ללא ייצוג משפטי. מכאן שהוא לא ישן על זכויותיו אלא פעל למימושן על פי מיטב אמונתו והכרתו.

בהמשך פירט המערער מדוע עומד עניינו באמות המידה להארכת מועד בהתאם להלכת מאלו: לעניין סיכויי התביעה נטען שהמעסיק לא כפר בעבודה הרבה בשמש ודי ב-6 שעות חשיפה לשמש ביום, בשים לב גם לכך שעורו של המערער בהיר וכך גם עיניו. עוד נטען כי החשיפה לשמש היא מיקרוטראומטית ביסודה והוכרה ככזו בפסיקה. בנוגע למהות העניין וחשיבותו נטען כי אין מדובר במחלה קלת ערך (נגעים טרום סרטניים) וכי דחיית תביעתו של המערער משמעה סתימת הגולל על זכויותיו בהקשר זה לשארית חייו. לעניין משך האיחור והתנהגותו חידד המערער כי פנייתו לחברה למימוש זכויות נעשתה בתוך 12 החודשים מהחלטת הדחייה, וכי מאז תשובת המוסד לפניית המערער באמצעות החברה למימוש זכויות (במכתב המוסד מיום 6.6.17) עד למועד הגשת התביעה לבית הדין האזורי חלפו 8 חודשים בלבד.

בקשר להתנהגות המערער הוסיף בא כוחו כי מתשובות המערער בדיון ניתן להתרשם כי המערער מתקשה במימוש זכויותיו הדיוניות בערכאות. בית הדין האזורי ייחס למערער ידיעה קונסטרוקטיבית על יכולתו לפנות ללשכה לסיוע משפטי אלא שבית הדין לא בחן זאת מנקודת ראותו ומבטו של המערער, שניכר עליו שלא ידע זאת בזמן אמת. בא כוח המערער הוסיף כי תמיהת בית הדין האזורי על כך שהמערער לא ידע או לא היה ביכולתו להגיש תביעה בעניין מחלת העור, כפי שעשה ביחס ל-CTS, מערבבת מין בשאינו מינו שכן המערער הגיש בכוחות עצמו טופס תביעה למוסד הן בעניין ה-CTS והן בעניין הנגעים בעורו. אלא שתביעתו בעניין ה- CTS לא הצריכה פניה לערכאות וזאת בניגוד לתביעתו בעניין הנגעים בעורו.

המוסד, מנגד, סומך ידיו על פסק דינו של בית הדין האזורי. לעמדת המוסד במקרה זה מדובר באיחור רב של למעלה משנתיים לאחר מכתב הדחייה, ולאחר כשנה וחודשיים לאחר המועד הקבוע בדין. זאת בשעה שהמערער לא נתן כל הסבר מדוע התמהמה כל שנת 2016 ואלו נסיבות אובייקטיביות מנעו ממנו לפעול קודם לכן. עוד הזכיר המוסד את העיקרון שמאחורי מועדי ההתיישנות הקצרים יחסית ולפיו ביטוח סוציאלי מעצם טיבו ומהותו מחייב שזכותו של מבוטח תמומש מהר ככל האפשר.

לטענת המוסד גרסת המערער בחקירתו הנגדית, לפיה במהלך שנת 2016 הלך "לעורך דין אחד או שניים" עד שהגיע לחברה למימוש זכויות, היא גרסה חדשה, וכך גם טענתו כי בעיה כספית מנעה ממנו להגיש את התביעה במועד. זאת למרות שבהמשך הגיש המערער את התביעה בעצמו, ללא ייצוג משפטי, ולאחר שקיבל מהמוסד סך של 30,000 ₪ בשל תביעתו שהוכרה בגין ה-CTS. משכך, טענת המערער לעניין חוסר יכולת כלכלית להגשת התביעה לא הוכחה ואף אינה רלוונטית. המוסד הוסיף כי גם בשנת 2017 לא הוגשה תביעה, הגם שהמערער פנה באמצעות החברה למימוש זכויות במהלך שנה זו. מדובר לפיכך בבחירה מודעת של המערער, גם אם מוטעית, ואין לו להלין אלא על עצמו. לנוכח האמור לא הוכח קיומם של "טעמים מיוחדים" להארכת מועד, וקבלת הערעור תאיין את הפסיקה בנושא זה.

אשר לחשיפת המערער לשמש והשפעתה טען המוסד כי המערער עבד בתקופה שבמחלוקת כ-6 שנים שבהן היה חשוף לשמש בין 4 ל-6 שעות ביום וגם זאת לא באופן רציף. בניגוד לטענת המערער, עובדה זו כשלעצמה אינה מקימה עילה להכרה בהופעת Solar keratosis כפגיעה בעבודה. בהקשר זה הפנה המוסד לפסק הדין שניתן בעב"ל (ארצי) 57478-01-16 שמעון פורמן - המוסד לביטוח לאומי (30.7.17; להלן: עניין פורמן), שבמסגרתו צוטטה עמדת המומחה מטעם בית הדין לפיה "הסיבה העיקרית להופעת solar keratosis הינה חשיפה מתמשכת לקרינה אולטרה סגולית של השמש במהלך החיים ". לעמדת המוסד המערער היה חשוף מספר מועט של שנים במסגרת עבודתו, והליקוי נובע מחשיפה לשמש במהלך חייו הפרטיים. לחלופין טען המוסד כי השפעת העבודה על הפגימה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, לרבות מצבו הקונסטיטוציונלי של המערער. לאור האמור עתר המוסד לדחות את הערעור.

בדיון לפנינו הוסיף בא כוח המערער, בהקשר של בחינת התנהגות המערער במסגרת השיקולים להארכת המועד, כי אפשר למנות את המערער במסגרת אוכלוסיות מוחלשות המתקשות במימוש זכויות דיוניות. בנוגע לסיכויי התביעה הפנה בא כוח המערער לתיק אחר שבו כתב המומחה שמונה שם לגבי "נגעים טרום סרטניים מסוג סולר קרטוזיס" כי "הקשר הסיבתי ביניהם לבין חשיפה מצטברת לשמש מוכח ואינו ניתן להפרכה". בא כוח המוסד השיב לכך, בין היתר, כי במקרה של נגעים מסוג זה מסתכלים על חשיפה משנות הילדות המוקדמות, וכן חשיפה מתמשכת במהלך החיים (תוך שהפנה לעניין פורמן). מעבר לכך, סיכויי התביעה הם שיקול אך לא חזות הכול. עוד ציין בא כוח המוסד כי לא הוגשה בקשה פורמאלית להארכת מועד, גם לא לאחר שהמערער פנה לסיוע המשפטי. לשאלת בית הדין מדוע לא נרשם במכתב מיום 6.6.17 שהמערער כבר איחר ועליו לפעול במהירות, השיב ש"במכתב הראשון כבר הובהר שעליו לפנות תוך 12 חודשים. אני חושב שמספיק במכתב הראשון שאנו מציינים 12 חודשים, לא צריך כל פעם להזהיר עוד" (עמ' 7 לפרוטוקול).

בתום הדיון לפנינו הומלץ למוסד שלא לעמוד על טענת האיחור בנסיבות המקרה. לאחר שהות, הודיע המוסד כי אין שינוי בעמדתו. המוסד הדגיש בתשובתו, בין היתר, כי גם המכתב מיום 6.6.17 לא גרם למערער לפעול, וגם לאחריו הוא התמהמה במשך 8 חודשים עד שהגיש את התביעה. מעבר לכך, דחיית התביעה נעשתה גם מהטעם שהמערער לא הניח תשתית עובדתית מתאימה לפי תורת המיקרוטראומה להכרה בליקוי כתוצאה מחשיפתו לשמש במהלך ועקב עבודתו, ובית דין זה אינו נוטה להתערב בקביעות כגון אלו. גם אם ימונה מומחה לקביעת קשר סיבתי הרי שבענייננו עסקינן בסוגיה רפואית שלא ניתן להעריך בשלב זה שסיכוייה גבוהים, אם בכלל (תוך שהמוסד מפנה פעם נוספת לעניין פורמן). טרם סיום שב המוסד והדגיש כי הגם שמדובר בתחום הביטחון הסוציאלי, המחוקק קבע בנושאים שבנדון מועדים קצרים להגשת תביעות או ערעורים.

בתשובת המערער להודעת המוסד ביקש להזכיר כי הפסיקה תומכת בתשתית למיקרוטראומה בנסיבות של חשיפה לשמש. על רקע חומר הראיות כפי שלובן בפני בית הדין האזורי קביעות בית הדין לגבי סיכויי התביעה לגופם - על אף שנאמרו על דרך של אמרת אגב - מוקשות. המערער הזכיר כי המעסיק לא כפר בעבודתו הרבה של המערער בשמש, והמוסד ויתר על חקירת העד מטעם המערער (מר אסולין). בנסיבות אלה עתר המערער לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה.

דיון והכרעה
לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בכתב ובעל פה ולכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. להלן נפרט את טעמינו לכך.

ראשית נבהיר כי כיום אין עוד מקום להשתמש במושג "התיישנות" בסיטואציה בה תביעה מוגשת לבית הדין לאחר המועד הקבוע בתקנות (עניין מאלו). עם זאת גם אם אין מדובר בהתיישנות, עדיין יש להגיש בקשה להארכת מועד ולהצדיקה בטעם מיוחד, אם מבקש המבוטח להגיש תביעה תוך חריגה מהמועד שנקבע לצורך כך בהוראות הדין (שם).

בעניין מאלו נקבעו לעניין אמות המידה להפעלת הסמכות להורות על הארכת מועד הדברים הבאים:
"ככלל, ומבלי לקבוע מסמרות, אמות המידה המרכזיות נוגעות לכאורה לסיכויי התביעה לגופם; משך האיחור (כנתון אובייקטיבי וכן בהשוואה לפרק הזמן שנקבע בדין לצורך הגשת התביעה); התנהגותו של המבוטח (לרבות מאפיינים מיוחדים שלו המלמדים על היותו חלק מאוכלוסייה מוחלשת המתקשה במימוש זכויותיה) והאם קיימות נסיבות אובייקטיביות שלא אפשרו את הגשת התביעה במועד או סיבה סבירה אחרת לאיחור; האם חלוף הזמן פוגע באינטרסים של המוסד או באינטרסים ציבוריים אחרים, וכדוגמא נוכח קושי בהתגוננות מפני התביעה; וכן מהותו של העניין וחשיבותו - הן מבחינה ציבורית והן ביחס למבוטח המסוים. במסגרת שיקול אחרון זה ראוי לקחת בחשבון את חשיבותה של הזכות מושא ההליך למבוטח ומידת הנזק שייגרם לו ככל שתימנע ממנו זכות התביעה בגינה. כך, ולמשל, אין דין תביעה שניתן להגישה למוסד פעם נוספת כדין תביעה שדחייתה משמעה סגירת הגולל באופן סופי על זכויות המבוטח לשארית חייו. ככל שמידת האיחור גדולה יותר נראה כי יידרשו טעמים טובים יותר כהצדקה לו, כאשר בכל מקרה נדרשים בהתאם להוראת התקנה "טעמים מיוחדים שיירשמו" כך שלא די בכל טעם שהוא".

אחת מאמות המידה המרכזיות נוגעת אפוא לסיכויי התביעה לגופם. גם אם סיכויי התביעה אינם חזות הכול, מדובר בשיקול משמעותי ורב חשיבות (עב"ל (ארצי) 41408-11-15 המוסד לביטוח לאומי - אליס שירזי (4.9.18)).

במקרה שלפנינו אין מחלוקת באשר לליקוי שממנו סובל המערער: Solar keratosis. ליקוי זה והקשר בינו לבין חשיפה לשמש במהלך עבודה אינם זרים לפסיקה, ובמקרים לא מעטים מינו בתי הדין האזוריים מומחים לצורך בחינת תביעות להכרה בליקוי זה כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה (ראו כדוגמא: ב"ל ( אזורי ת"א) 35704-08-15 שלום טמיר - המוסד לביטוח לאומי (9.2.19); ב"ל ( אזורי חי') 67509-06-17 לאוניד לווינסון - המוסד לביטוח לאומי (13.5.18)).

המוסד הפנה לעניין פורמן שם ציין המומחה כי " הסיבה העיקרית להופעת solar keratosis הינה חשיפה מתמשכת לקרינה אולטרה סגולית של השמש במהלך החיים ". אולם על פני הדברים חשיפה מתמשכת לשמש במהלך העבודה כלולה ב"חשיפה מתמשכת לשמש במהלך החיים", ומכאן שאין סתירה בין האמירה המצוטטת לבין נסיבות ענייננו. מעבר לכך, בפסק הדין שניתן בעניין פורמן נקבע שאין לראות בחוות דעתו של אותו מומחה המצוטטת כאן משום מענה מספק, ועל כן התיק הוחזר לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה רפואי נוסף.

במאמר מוסגר נעיר כי לאחר שהתיק בעניין פורמן הוחזר לבית הדין האזורי ולאחר שהמומחה הנוסף חיווה דעתו ובדק את המבוטח - הסכים המוסד להכיר ב- Solar keratosis כפגיעה בעבודה (ב"ל (חי') 3698-10-14 שמעון פורמן - המוסד לביטוח לאומי, פסק דין הנותן תוקף להודעת המוסד ניתן ביום 12.12.19)).

אשר לטענה כי לא הוכחה תשתית עובדתית למיקרוטראומה ועל כן סיכויי התביעה ממילא נמוכים - נבהיר כי ההבדל בין גרסת המערער, לפיה היה חשוף לשמש במסגרת העבודה 6-7 שעות ביום במשך 6 ימי עבודה בשבוע, לעומת גרסת המעסיק בדבר חשיפה על פני 4-6 שעות ביום אינו פער תהומי, ואין בו כדי לשמוט את הקרקע תחת תביעת המערער (ונדגיש כי בית הדין האזורי לא מצא את עדות המערער בלתי מהימנה). לכך נוסיף כי על פני הדברים גם פרק זמן של 4-6 שעות ביום (ככל שתאומץ גרסת המעסיק בקשר לכך) הוא פרק זמן משמעותי המלמד על תשתית מיקרוטראומטית. מעבר לכך יוער כי יש קושי בטענת המוסד בדבר סתירה בין הגרסאות והעדר הוכחת תשתית עובדתית, בזמן שהמוסד לא זימן כלל את נציג המעסיק כעד מטעמו (ומכאן שקיים לכאורה קושי בקביעת ממצא עובדתי על סמך תשובתו בכתב), ואף ויתר על חקירתו הנגדית של העד מטעם המערער.

לאור המתואר ולאור כלל הנסיבות שוכנענו כי סיכויי התביעה לגופם, לפחות בנוגע לשלב הראשון של קביעת תשתית עובדתית לצורך מינוי מומחה, אינם מבוטלים ואף גבוהים. על האמור יש להוסיף כי תחילה המערער לא היה מיוצג, ופנה לסיוע המשפטי רק לאחר הדיון המוקדם בבית הדין האזורי ועל פי המלצת בית הדין; כי המערער פנה לחברה למימוש זכויות בתוך 12 החודשים ממכתב הדחייה, אך לא הועמד על הצורך בהגשת תביעה לבית הדין. גם אם רשלנותה הלכאורית של חברה זו אינה יכולה להוות "טעם מיוחד", יש בכך כדי ללמד כי מבחינתו הסובייקטיבית של המערער לא ישן על זכויותיו; וכי גם בתשובת המוסד מיום 6.6.17 לא הועמד על הדחיפות בהגשת תביעה לבית הדין (וככל שהיה מודגש בפניו לוח הזמנים, הדבר יכול היה לצמצם את האיחור למינימום). טעמים נוספים אלה אמנם אינם מצדיקים בפני עצמם הארכת מועד, אך מצטברים לטעמים הנוספים ובעיקרם סיכויי התביעה. עוד יש לציין כשיקול מרכזי כי דחיית הערעור משמעותה סתימת הגולל על תביעת המערער (היינו על אפשרות ההכרה בו כנפגע עבודה בגין ליקויים אלה בעור והחמרה אפשרית בהם גם בהמשך חייו), וכי המוסד לא טען שחלוף הזמן (כשנה וחודשיים מתום 12 החודשים) מקשה על בירור הזכאות בנסיבות העניין. בית הדין האזורי הדגיש בפסק דינו את העובדה כי המערער טיפל במהלך שנת 2017 בתביעה אחרת (CTS), אך תביעה זו לא חייבה הגשת תביעה לבית הדין וממילא אין בה כדי ללמד כי המערער היה מודע לצורך בהגשת תביעה לבית הדין וישן על זכויותיו.

בהתחשב במכלול השיקולים המצטברים, תוך לקיחה בחשבון גם של משך האיחור, ובעיקר מטעמי סיכויי התביעה וחשיבותה למערער - שוכנענו כי על אף האיחור בהגשתה, מגיעים השיקולים וכלל נסיבות העניין לכדי "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד. בהתאם, התיק יוחזר לבית הדין האזורי לצורך המשך הדיון בתביעת המערער לגופה (כאשר לכאורה הסתיימה כבר מסכת הראיות וכן הוגשו סיכומי הצדדים לגוף התביעה, אך בית הדין האזורי רשאי לקבל כל החלטה בקשר לכך לפי שיקול דעתו). נוכח המחלוקת שהתגלעה במהלך הדיון בפנינו בשאלה אם תקופת העבודה בחברת "תעבורה" מהווה חלק מהתשתית העובדתית בתיק - מוצע כי המערער יגיש בקשה מתאימה בקשר לכך לבית הדין האזורי. בנוסף, המוסד ישקול אם יש אפשרות להסכים למינוי מומחה רפואי בהתאם לתשתית עובדתית מוסכמת, ויודיע עמדתו בקשר לכך לבית הדין האזורי.

סוף דבר - הערעור מתקבל. כיוון שהמערער יוצג באמצעות הסיוע המשפטי, וכן בהתחשב בעובדה שאיחר בהגשת תביעתו, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"א תשרי תשפ"א (29 ספטמבר 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת

חני אופק גנדלר,
שופטת

גברת חיה שחר,
נציגת ציבור (עובדים)

מר גדעון צימרמן,
נציג ציבור (מעסיקים)