הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 32143-02-20

ניתן ביום 01 אוקטובר 2020

חנה רפאילוב
המערערת
-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב
לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר, השופט אילן סופר
נציג ציבור (עובדים) אמיר ירון, נציג ציבור (מעסיקים) מרדכי כהן

ב"כ המערערת – עו"ד זיו איצקוביץ, עו"ד גלית בן שחר
ב"כ המשיב – עו"ד חגי פרנקל

פסק-דין

לפנינו ערעור של פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה (השופטת קרן כהן ונציגת הציבור גב' דליה שפירא; ב"ל 43865-02-19), בגדרו נדחתה תביעת המערערת לתשלום גמלת שאירים נוכח היותה ידועה בציבור של מר יוספוב ז"ל בשנים האחרונות לחייו.
בית הדין האזורי בפסק דין מקיף ומנומק קבע כי המערערת לא הוכיחה כי היא והמנוח – אשר הם בני דודים – קיימו יחסי משפחה כבני זוג והתגוררו יחד מתוך כוונה ליצור חיי שיתוף תוך ניהול משק בית משותף בחמש השנים האחרונות לחייו. וכך נאמר:

"ממכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפנינו שוכנענו כי לאחר טקס האירוסים היו המנוח והתובעת בגדר 'ידועים בציבור'. עם זאת, לכל הפחות משנת 2010, הם כבר לא היו בני זוג והמנוח התגורר בדירת התובעת אך ורק בשל קרבת המשפחה שלהם. כאמור, אנו סבורים שלכל הפחות משנת 2011 המנוח לא התגורר בדירת התובעת וזאת עד לתחילת שנת 2013. כמו כן, כאשר התובע חזר להתגורר בדירת התובעת הוא לא לן יחד איתה אלא על ספה בסלון. המנוח קיבל גמלת הבטחת הכנסה כ'יחיד' על סמך הצהרותיו שהוא מתגורר אצל התובעת שהיא בת דודתו, זאת בשונה מהצהרותיו לחברות הביטוח בשנים הראשונות לזוגיות שהיא חברתו לחיים. כמו כן, לא הוכחה כוונה של המנוח והתובעת ליצירת מחויבות כלכלית בעתיד ולא הוכח שיתוף משמעותי במהלך החיים המשותפים. מהראיות אף עולה שהתובעת לא חשה מחויבות לשפר את מצבו הכלכלי של המנוח לאחר מותה ושהיא אף לא נרשמה על המצבה כ'בת זוגו'. בנסיבות אלה, לא עלה בידי התובעת להוכיח שהיא והמנוח קיימו יחסי משפחה כבני זוג, התגוררו יחד מתוך כוונה ליצור חיי שיתוף של איש ואישה וניהלו משק בית משותף, בחמש השנים האחרונות לחייו".

המערערת טוענת בערעור כי שגה בית הדין במסקנה אליה הגיע על סמך חומר הראיות הקיים. בנוסף, היא מלינה על כך שהמשיב (להלן – המוסד) טען כי היא והמנוח מעולם לא היו ידועים בציבור, ובשים לב לטענה זו הציגה את ראיותיה מבלי להתמקד בתקופה מסוימת. בפסק הדין נדחתה טענת המוסד בחלקה (ביחס לתקופה שעד שנת 2010), ונזקפה לחובת המערערת העובדה שלא הניחה תשתית ראייתית ביחס לתקופה המאוחרת (משנת 2010 ואילך).
במסגרת הערעור הגישה המערערת בקשה להגשת ראיות נוספות: הצגת תמונות משנת 2014 מאירוע בריתה של נכדתה וכן הגשת תצהירו של מר אורן נגוסה, אשר עבד עם המנוח בעיריית חדרה; תצהירה של הגב' לידיה גיליאדוב, חברה קרובה של המנוח; תצהירו של מר רפאלוב יאנק, בנה של המערערת. בדיון המקדמי שנערך ביום 13.5.20 הסכים המוסד להגשת התמונות, אך סרב שהתצהירים יוגשו כיוון שהדבר מחייב החזרת ההליך לבית הדין האזורי.
בדיון שנערך ביום 10.9.20 הצענו לצדדים כי עניינה של המערערת יוחזר לבית הדין האזורי כך שיתאפשר לה להגיש את הראיות הנוספות שביקשה, דהיינו התמונות והתצהירים הנוספים. המוסד התנגד לצירופן של הראיות הנוספות. המוסד הדגיש כי אין לקבל את טענת המערערת לפיה לא ידעה שעליה להגיש ראיות ביחס לתקופה עובר לפטירת המנוח , שכן המיקוד בתקופה זו נובע ממהות הגמלה ותכליתה. התמונות שצורפו אינן מלמדות על קרבה מיוחדת, אלא השתתפות במסיבה משפחתית. המוסד מדגיש כי המנוח והמערערת היו בני דודים ולכן נדרשת אבן בוחן חדה יותר על מנת לקבוע כי מערכת היחסים היתה של ידועים בציבור ולא מערכת יחסים משפחתיים של בני דודים. בית הדין האזורי נימק את הכרעתו באופן מקיף ויסודי ואין עילה להתערב בקביעותיו.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים החלטנו לקבל את הערעור בחלקו במובן זה שעניינה של המערערת יוחזר לבית הדין האזורי כך שיתאפשר לה להגיש את הראיות הנוספות שביקשה, דהיינו התמונות והתצהירים הנוספים. נוכח החלטתנו זו איננו נדרשים להביע עמדה ביחס לשאר טענות הערעור המופנות כנגד קביעתו של בית הדין האזורי לפיה המערערת והמנוח לא היו ידועים בציבור בחמש השנים האחרונות.
נקדים ונציין כי צודק המוסד כי המיקוד בתקופה הסמוכה לפטירת המנוח נובעת הן מלשון החוק והן ממהות הגמלה ותכליתה, ולכן לא ניתן להצניע תקופה זו מבחינת המאמץ הראייתי. כך, על פי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה 1995 אלמנה הזכאית לקצבת שאירים היא "מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו". בהקשר זה יפים דבריה של השופטת גליקסמן בעבל (ארצי) 21302-02-20 פוקילמן – המוסד לביטוח לאומי (2.4.19). וכך נאמר:

"בכל הנוגע לזכאות המערערת לגמלת שאירים על פי הוראת סעיף 238(2) לחוק, מקובלת עליי קביעתו של בית הדין האזורי כי הוראה זו חלה רק על בני זוג הנשואים זה לזה במועד הפטירה, וכי עת מדובר בידועים בציבור, על האלמנה להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים – יחסים של "ידועים בציבור" בעת פטירתו של בן הזוג ומגורים משותפים בשעת הפטירה. כך נפסק לאחרונה בעניין מזל סלח [עב"ל (ארצי) 47676-01-14 מזל סלח - המוסד לביטוח לאומי (4.4.2017)]:

"משמע - על מנת לעמוד בתנאי הזכאות לגמלת שאירים עקב פטירתו של בן הזוג צריך שיתקיימו באישה שאינה נשואה שני תנאים מצטברים השלובים זה בזה: האחד - יחסים של 'ידועים בציבור' בעת פטירתו של בן הזוג; והשני - מגורים משותפים בשעת הפטירה. במאמר מוסגר נציין כי לגבי 'אלמן' נדרשת בנוסף גם עמידה במבחני הכנסה או הימצאותו של ילד בחזקתו".

אשר להיבט התכליתי, נציין כי המגורים המשותפים מקימים חזקה לקיומו של משק בית משותף, שהוא הערך המוגן בקצבת השאירים, ולכן אלה צריכים להתקיים עובר לפטירה. זאת, לאו דווקא כפשוטם אלא לכל הפחות במובנם המושגי (ראו: [ע"ע (ארצי) 513/06 קריסלדה קסידסיד – מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ (3.5.2007)]. ברוח דומה (אם כי בהקשר שונה של תקנון קרן פנסיה) נאמר בע"ע (ארצי) 26836-10-18 קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות - נדרה שאול ‏ (12.5.19), ביחס לפרשנות הדורשת התקיימות דרישת המגורים בסמוך לפטירה כי "זו עולה בקנה אחד עם התכלית הסוציאלית העומדת בבסיס ההוראה ושמטרתה לשמר ככל הניתן את מצבו הכלכלי של בן הזוג כפי שהיה בסמוך לפטירה ולא בתקופה מוקדמת יותר".

מכאן, ובמצב דברים רגיל, מחדל ראייתי של תובע/ת מהבאת ראיות ביחס לתקופה הסמוכה לפטירה, כשלעצמו, אינו מצדיק היעתרות לבקשה לצירוף ראיות. זאת, אף אם חזית המחלוקת בבית הדין האזורי נפרשה על כלל שנות ההיכרות, שכן המיקוד בשנים הסמוכות לפטירה נובע ממהות הגמלה ותכליתה.
עם זאת, נסיבות הענין שבפנינו מיוחדות, וייחודן נובע מכך שלמערערת ולמנוח היתה מערכת יחסים משפחתית כבני דודים, ובית הדין האזורי קבע כי עד שנת 2010 היתה ביניהם במקביל גם מערכת יחסים של ידועים בציבור. השאלה אם בשש השנים האחרונות נמוגה המערכת הזוגית ונותרו אך קשרי המשפחה או שמא שתי מערכות היחסים נמשכו זו לצד זו – היא שאלה מורכבת. בית הדין האזורי הכריע על סמך המארג הראייתי שבפניו, וביחס להכרעה זו איננו מביעים עמדה לכאן או לכאן. בשל ייחודן של הנסיבות והשאלה המורכבת המתעוררת סברנו כי יש לאפשר למערערת להביא עדים ביחס לתקופה הסמוכה לפטירת המנוח.
סוף דבר – הערעור מתקבל בחלקו במובן זה שעניינה של המערערת יוחזר לבית הדין האזורי כך שיתאפשר לה להגיש את הראיות הנוספות שביקשה, דהיינו התמונות והתצהירים הנוספים וכן לקיים דיון בו יחקרו נותני התצהירים. יודגש כי אין בכך משום הבעת עמדה לגוף העניין. הוצאות הליך זה יובאו בחשבון בידי בית הדין האזורי בפסק דינו המשלים.
ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"א (01 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

חני אופק-גנדלר, שופטת

אילן סופר,
שופט

מר אמיר ירון,
נציג ציבור (עובדים)

מר מרדכי כהן,
נציג ציבור (מעסיקים)