הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 31278-09-16

ניתן ביום 16 אפריל 2019

מכלוף אלפונס
המערער
-
המוסד לביטוח לאומי

המשיב
בפני סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט רועי פוליאק
נציג ציבור ( עובדים) מר אמיר ירון, נציג ציבור ( מעסיקים) מר דורון קמפלר

בשם המערער – עו"ד מאיר סויסה
בשם המשיב – עו"ד ויויאן קליין בנימין

פסק דין
השופט רועי פוליאק

ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב ( השופטת אירית הרמל ונציגי הציבור גב' אורית הרצוג ומר אבינועם בן יצחק; ב"ל 4035-12-14), בו דחה בית הדין את תביעת המערער להורות למוסד לביטוח לאומי לבטל את החוב שיש למערער כלפיו, לחדול מגביית החוב באמצעות ניכוי קצבאות המגיעות לו ולהשיב את הסכומים שנגבו בגין החוב.

רקע

התביעה והליכי העבר

המערער, לשעבר בעלים של עסק בתחום הצנרת, הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי ( להלן – המוסד) להכיר בו כנפגע בתאונת עבודה בשל נפילה מסולם בבסיס רעים בנגב ביום 22.5.2008. המוסד הכיר באירוע של המערער כתאונת עבודה ביום 21.7.2008, ונקבעה לו נכות זמנית ובהמשך גם נכות צמיתה, ושולמו לו דמי פגיעה וקצבת נכות מעבודה. בחודש נובמבר 2011 פנה למוסד אחיו של המערער, מר גילי מכלוף ( להלן – גילי), בעקבות סכסוך שהתגלע בין האחים, ומסר כי הפגיעה נגרמה למערער בעקבות קטטה לה היו שותפים. בעקבות כך, המוסד בחן שוב את תביעת המערער, ושלל את זכאותו לקצבת נכות מעבודה ולדמי פגיעה.

המערער הגיש לבית הדין האזורי לעבודה באר שבע תובענה וביקש להכיר בנפילה כבתאונת עבודה ( השופטת יעל אנגלברג שהם ונציגי הציבור ה"ה חיים בר ושמעון לוי; ב"ל 25446-01-12 מכלוף – המוסד לביטוח לאומי (9.5.2012)), בד בבד עם הגשת בקשה לחייב את המוסד להמשיך ולשלם למערער את קצבת הנכות מעבודה. בית הדין הורה למוסד לשלם למערער את קצבת הנכות מעבודה עד להכרעה בתביעה העיקרית. בסיום ההליך דחה בית הדין האזורי את התביעה משעלו סתירות ותהיות בגרסת המערער ומשנדחתה טענתו כי הקטטה פרצה תוך כדי איסוף קרשים לצורך עבודתו.

ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי נדחה (חוות דעתו של השופט ( כתוארו אז) אילן איטח, אליו הצטרפו השופטת ( כתוארה אז) ורדה וירט-ליבנה והשופטת לאה גליקסמן ונציגי הציבור ה"ה יצחק שילון ויצחק דויטש; עב"ל 12579-06-12 מכלוף – המוסד לביטוח לאומי (27.2.2013)), תוך התייחסות לסתירות בגרסאות המערער וקביעה לפיה אין מקום להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שקבע בית הדין האזורי. טענות המערער – כי נפל פגם בהליך משום שנציגי הציבור לא השתתפו בדיון ההוכחות הראשון, כי היה על בית הדין למנות מומחה רפואי, והטענה החילופית כי הקטטה והפגיעה שנגרמה במהלכה אירעו במסגרת העבודה – נדחו גם הן.

המערער עתר לבג"צ ( בג"צ 3641/13 מכלוף נ' בית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע (30.5.2013)) ומותב בראשות השופט ( כתוארו אז) אליקים רובינשטיין, אליו הצטרפו השופטים סלים ג'ובראן ויורם דנציגר, דחה את עתירתו. בקשת המערער לקיים דיון נוסף ( דנג"צ 4276/13 אלפונס מכלוף – בית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע (15.7.2013)) נדחתה אף היא בהחלטת הנשיא אשר גרוניס.

בחלוף הזמן, הגיש המערער לבית הדין האזורי בירושלים תביעות חדשות ( הנשיאה דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור מר חיים עזר שוחט וגב' חדוה אהוד; ב"ל 61729-10-13 וב"ל 61678-10-13 מכלוף – המוסד לביטוח לאומי (20.8.2014)). בתביעות אלו עתר המערער לדון מחדש בעניינו בשל גילוי עובדות חדשות, ובכללן כי התגלתה קנוניה בין גילי לבין המוסד, שהכיר באירוע שאירע לגילי בשנת 2007 כבתאונת עבודה. תביעות אלו נדחו על ידי בית הדין האזורי.

על פסק דין זה הגיש המערער ערעור לבית דין זה ( הנשיא יגאל פליטמן, השופטות לאה גליקסמן וסיגל דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור ה"ה שלמה כפיר ושלמה נוימן; עב"ל 21648-12-14 מכלוף – המוסד לביטוח לאומי (11.5.2017)), שאישר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו.

בחודש דצמבר 2014 הגיש המערער תביעה בבית הדין האזורי תל אביב, עליה נסוב ערעור זה. בתביעה ביקש המערער מבית הדין שיקבע כי החוב למוסד בטל ויורה למוסד לחדול מגביית החוב ולהשיב לו את הסכומים שכבר נגבו, בסך של
90,135 ₪, כנגד החוב. בהליך המקדמי קבע בית הדין האזורי ( השופטת עידית איצקוביץ) כי הפלוגתאות בתיק הן גובה החוב של המערער, שאלת התיישנות התביעה וסבירות הקיזוז מגמלאות התובע.

בפסק הדין מושא הערעור דחה בית הדין האזורי את הטענות המקדמיות של המוסד, הגם שקבע לבסוף כי התביעה התיישנה. עם זאת, לגופו של עניין נדחו טענות המערער ביחס לקיומו של החוב וביחס להודעת המוסד עליו. בית הדין האזורי הוסיף ופסק כי גובה החוב אינו שנוי במחלוקת, כי אין מניעה להמשיך ולקזז מגמלאות אותן מקבל המערער וכי לא ניתן לדון במסגרת אותו הליך בהחלטת הוועדה לביטול חובות, שכן החלטת הוועדה טרם ניתנה ולכל הפחות לא הוגשה לבית הדין. בצד זאת, המליץ בית הדין למוסד כי במסגרת דיוניה של הוועדה לביטול חובות, תילקח בחשבון טענת המערער לפיה היה זכאי נוכח מצבו הרפואי לקבלת קצבת נכות כללית החל משנת 2009, וכי לא קיבל אותה בפועל בשל קבלת קצבת הנכות מעבודה ( שבוטלה בדיעבד כמפורט לעיל). בית הדין הוסיף וקבע כי בנסיבות העניין מומשה זכות הטיעון של המערער במסגרת פנייתו לוועדה לביטול חובות.

הערעור על פסק הדין

המערער הגיש ערעור על פסק הדין. המערער טען כי בפסק הדין לא היה כל אזכור לדרישה להשבת גמלת הנכות של המערער וכי התביעה נדחתה משום שלא היו עדים לתאונה; בית הדין בבאר שבע קבע כי אם יכשל המערער בתביעתו הוא יידרש להשיב גמלה רק בגין החודשים אפריל ומאי 2012 מהכספים שקיבל, ובסופו של דבר הוא לא נדרש להשיב את הגמלה בגין חודשים אלו; למערער נקבעה נכות כללית בשיעור 100%, כך שגם אם המערער לא היה מקבל גמלה בגין תאונת העבודה, עדיין הוא היה זכאי לגמלת נכות כללית, שירותים מיוחדים ותוספת עבור 2 תלויים שהיו אז; אילו למוסד היתה הוכחה שההכרה בתאונת עבודה נעשתה במרמה כפי שטען, הוא היה מגיש כתב אישום כנגד המערער. עוד טוען המערער כי חוקר מטעם המוסד אמר לו כי הוא יודע שגילי שיקר ועשה זאת מטעמי נקם; בית הדין האזורי בבאר שבע שגה כאשר לא מינה למערער מומחה רפואי לבדיקת הקשר הסיבתי בין נכותו לבין נפילתו מהסולם; גם ההפרדה בקטטה באותו היום נחשבת לתאונת עבודה; הוא תבע בבית הדין תל אביב על מנת שיחזירו לו את הקיזוזים שקוזזו לו שלא כדין, הן מקצבת נכות כללית והן מגמלת הניידות; המוסד הגיש תצהיר ופוליסות מזויפות לשם שיבוש הליכי משפט; זכאותו לדמי פגיעה ולקצבת נכות מעבודה נשללה ביום 21.11.2011 ונשלח לו מכתב בדואר רשום על כך, אך במכתב הנ"ל לא עלתה כל דרישה להשבה רטרואקטיבית של דמי הפגיעה; פירוט הפעולות בחשבון המוסד מוכיח חד משמעית כי לא היה למערער חוב של 320,257 ₪ ואין כל אזכור לחוב זה; אסור היה למוסד לקזז למערער מגמלת הניידות, דבר שנעשה בניגוד לשורת פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה.

המוסד טען כי פסק דינו של בית הדין האזורי צריך להתאשר מטעמיו; צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי נקודת המוצא בבירור היא כי המערער קיבל גמלאות מאת המוסד בטעות או שלא כדין; המערער מושתק מלטעון, משבוטלה ההכרה בפגיעה בעבודה, כי הגמלאות שולמו לו כדין, וצדק בית הדין כי הכלל הוא כאשר מבוטח קיבל גמלאות כסף בטעות או שלא כדין – חייב להשיב סכומים אלו; בסעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן –חוק הביטוח הלאומי) נקבע כי יש להשיב סכומים ששולמו בדרך של תביעת חוב או לחילופין בדרך של ניכוי חוב מכל תשלום; חלק מטענות המערער עומדות בסתירה לקביעות ולממצאים בהליכים שהתנהלו בעניינו. לאור קביעות אלו, אין להידרש לטענות המערער, ובכלל זה טענתו כי גם אם לא נפל מהסולם ממילא היה מקום להכיר בקטטה בה היה מעורב כפגיעה בעבודה; צדק בית הדין האזורי שקבע כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות; צדק בית הדין משדחה את טענת המערער כי בהיעדר הגשת כתב אישום מנוע המוסד מלדרוש את השבת הגמלאות ששולמו למערער. עוד העיר המוסד כי לצורך הפעלת שיקול דעתו, הדבר לא מותנה בהפניית העניין ליחידת ההונאה של משטרת ישראל, וקל וחומר אין דרישה להחלטה להגשת כתב אישום; צדק בית הדין שקבע כי אין יסוד לטענת המערער שעליו להשיב רק את הגמלאות ששולמו לו בעד החודשים אפריל – מאי 2012; המשיב לא הצביע על כל פגם באופן ניכוי החוב של המערער; המוסד פעל מכוח הנחיות פנימיות שהותוו בכובד ראש על ידי מנהל הגמלאות של המשיב ובהתאם לשיקול דעתו המסור לו מכוח סעיף 315(1)(א) לחוק; המערער זכאי מהמשיב לקצבת נכות כללית ולקצבה חודשית נוספת, לקצבת שירותים מיוחדים ולגמלת ניידות. המשיב מנכה למערער מחובו 10% בלבד מקצבת הנכות, ו – 50% מגמלת הניידות; הוראות סעיף 315 לחוק מגלמות בתוכן אינטרס ציבורי מובהק של שמירה על כספי הציבור והענקת גמלאות רק על פי חוק.

הדיון לפני בית דין זה

בפני בית הדין התנהל דיון ביום 29.6.2017, בסופו החליט בית הדין כי:

"בשלב זה של הדיון, ועל מנת לאפשר את פריסת מלוא הטענות, אנחנו מורים כדלקמן:
א. המוסד יגיש את ההנחיות הפנימיות לעניין שיעורי קיזוז חובות בצירוף הסבר לקיזוז בגימלת הניידות בשיעור 50 אחוז, וזאת עד ליום 30.7.2017.
ב. המערער יגיש את תשובתו ואת השלמת הסיכומים עד ליום 5.9.2017.
ג. תוך 30 יום מקבלת טיעוני המערער, ישיב המוסד לתשובת המערער והשלמת סיכומיו כאמור בסעיף ב'."

המערער הגיש ביום 8.8.2017 "השלמת טיעונים באופן חלקי ומיידי". המערער טען כי המוסד מזלזל בהחלטת בית הדין, ולא רק שלא הגיש את ההנחיות הפנימיות כפי שנתבקש, אלא גם "הגדיל לעשות וקיזז מגמלת הניידות של המערער סכום של למעלה מ – 50% בחודש האחרון, עובדה המלמדת על התעמרות רבתי במערער וכי המשיב סימן ומסמן את המערער כיעד אשר יש להתנכל לו בכל מחיר תוך התעלמות בוטה ומחפירה ממצבו הרפואי המתדרדר ואשר התנהלות המשיב אף מעמידה אותו בסכנת חיים של ממש".

המוסד הגיש למחרת, תוך התנצלות על האיחור במועד ההגשה, את " תדריך החובות" (להלן – התדריך) לפיו פועל המוסד ובו נקבעו דרכי הטיפול בחובות, לרבות הנהלים ואמות המידה בדבר ניכוי חובות של מבוטחים. לטענת המוסד, תוך הפנייה לסעיפים הרלוונטיים בתדריך, אין מניעה לנכות חובות של מבוטח מגמלת ניידות. המוסד ציין כי סכום הניכוי החודשי עומד על כ- 1,700 ₪ בחודש, בעוד שלצורך איפוס יתרת חובו של המערער, העומד על 249,000 ₪, היה צריך לנכות ממנו לפי התדריך סכום של כ – 2,900 ₪ בחודש. עוד טען המוסד כי לפי נהליו היה רשאי להגדיל את שיעור הניכוי מקצבת הנכות של המערער ומגמלת הניידות, שהכנסותיו מאת המוסד בלבד עומדות על סך של כ – 7,000 ₪ בחודש. המוסד הוסיף וציין, כי על מנת שהחוב יפסיק לשאת הפרשי הצמדה, יש להגיש לוועדה לבחינת חובות במוסד בקשה לפריסה חריגה של תשלומים להסדרת החוב.

בתגובת המערער להודעת המוסד טען המערער כי המוסד לא הגיש את ההנחיות הפנימיות כפי שהתבקש, אלא הגיש " תדריך חובות", וכן לא ניתנו הסברים ביחס לקיזוז גמלת הניידות בשיעור של 50%. עוד טען המערער כי המוסד הפנה לסעיפים עמומים שלא תומכים בהחלטתו לקזז שיעור של 50% מגמלת ניידותו. המערער טען כי סעיף 12.3 בתדריך מורה כי אין לגעת בגמלת הניידות, שאינה בת קיזוז ואינה נלקחת בחשבון לעניין חובות. המשיב לא ציין מהם השיקולים שעמדו ביסוד החלטתו לקזז מגמלת הניידות, והקיזוז נעשה שלא על פי החוק ובאופן שרירותי ופוגעני. התדריך שהוגש, במקום ההנחיות הפנימיות, אינו מלמד על שיעור הקיזוז ועל ההצדקה שיש לקזז. המשיב לא הפנה את בית הדין למקור הסמכות לטיעוניו, וטען כי יש להבחין בין גמלת הניידות לקצבת הקיום, עקב נסיבותיה ורגישותה, וקצבת הקיום שייכת לגמלת מחיה ואינה שייכת לגמלת הניידות. עוד חלק המערער על גובה החוב הנטען, וטען כי לאחר הפחתה מהגמלאות נותר בידו סך של כ – 2,000 ₪ בחודש מקצבת הקיום.

המוסד הגיש תגובה לתשובת המערער. המוסד טען כי טענות המערער ששיעור הקיזוז מקצבת הניידות של המערער אינו עומד בקנה אחד עם ההנחיות הפנימיות של המשיב הן טעות. בניגוד לטענות המערער, לפיהן על המוסד להוכיח את זכאותו לקזז מגמלת הניידות, הרי למוסד יש סמכות ואף חובה לגבות כספים ששולמו בטעות או שלא כדין, בהתאם לסעיף 315(1) לחוק הביטןח הלאומי. נקודת המוצא של המחוקק היא כי המוסד רשאי לנכות סכומים ששולמו בטעות או שלא כדין, מכל סכום המגיע, שהרי מדובר בכספי ציבור, ואין מנוס מניכוי החובות מגמלאות להן זכאי המערער. על כן, כאשר המשיב חיבר את התדריך שהוא בבחינת חריג לכלל, חזקה עליו כי עשה זאת במשנה זהירות וכי הוא שקל שיקולים סבירים וענייניים בבחינת הגמלאות מהן יש להימנע מניכוי חובות, ואין בידי המערער להצביע על פגם המצדיק התערבות בשיקולי המשיב. שיעורי הניכוי נקבעו בסופו של דבר בהתחשב בפרמטרים ובשיקולים השונים, כגון גובה החוב תוך וידוא כי בידי המערער נשארת קצבה בגובה של 90% מגמלת הקיום, על פי הרכב המשפחה.

לאחר שביקש המערער, התיר לו בית הדין, לפנים משורת הדין, להגיב בתמצית על תגובת המערער. בתגובתו זו השיב המערער על טענות המוסד בהרחבה ובפירוט תוך חזרה על טענותיו. המערער עתר בשולי תגובתו לקבלת הערעור, המבוסס על אדני האמת והצדק.

דיון והכרעה

לאחר שבחנו את כלל חומר התיק ושקלנו את טענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. להלן נפרט בתמצית את טעמינו.

פסק דינו של בית הדין האזורי מעוגן היטב בחומר הראיות ומבוסס על הוראות החוק והפסיקה. במוקד ההליך בבית הדין האזורי עמדו טענותיו של המערער אשר תקפו פסקי דין חלוטים בעניינו ואת עצם קיום חובו למוסד וגובהו. לא ניתן להתערב בפסקי הדין החלוטים ואף לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעותיו הנוספות של בית הדין האזורי, לרבות קביעותיו המנומקות הנוגעות לעצם קיום חובו של המערער וגובהו. לפיכך, בעיקרו של דבר ראוי עיקר פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו לפי תקנה 108 ( ב) לתקנות בית הדין לעבודה ( סדרי דין), התשנ"ב – 1991. עם זאת, משאפשרנו לצדדים להוסיף ולטעון לעניין הקיזוז, על מנת לוודא שזכויות המערער לא קופחו, נתייחס להלן בתמצית לסוגית קיזוז חובו של המערער מגמלאות הנכות והניידות.

טענתו העיקרית של המערער סבה על ניכוי 50% מגמלת הניידות המשולמת לו, בטענה לפיה אין בסיס נורמטיבי לניכוי. בהקשר זה, והדברים יפים גם לטענותיו הכלליות של המערער בנוגע לניכוי מקצבת נכותו הכללית, נציין את הדברים הבאים:

בסעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי נקבע הכלל הבסיסי, המהווה את נקודת המוצא לדיון בסוגיה, לפיו המוסד רשאי לנכות סכומים ששולמו בטעות או שלא כדין מכל תשלום שיגיע מהמבוטח "בין בבת אחת ובין בשיעורים, כפי שייראה למוסד, בהתחשב עם מצבו של מקבל התשלום ובנסיבות העניין".

סמכות המוסד לנכות תשלומים ששולמו בטעות או שלא כדין מחייבת הפעלת שיקול דעת הכפוף לביקורת שיפוטית של בית הדין ( עב"ל ( ארצי) 233/98 סבג – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לה 683 (2000)). עלינו לבחון, אפוא, האם פעל המוסד בנסיבות העניין במסגרת ההנחיות הפנימיות שנקבעו עת קיזז חלק ( מזערי) מחובות המערער מקצבאות הנכות הכללית והניידות. ככל שהתשובה היא כי הקיזוז בוצע בהתאם להנחיות הפנימיות שנקבעו, תופעל הביקורת השיפוטית על ההנחיות עצמן.

בהתאם לתדריך, המרכז, לטענת המוסד, את ההנחיות הפנימיות בסוגיה, קיזוז חובות המבוטחים מגמלאותיהם מתבצע בכפוף לשורה ארוכה של שיקולים ומגבלות. בין היתר קיימות גמלאות שלא ניתן לקזז מהן חובות שנוצרו בשל תשלום גמלה אחרת, מספר התשלומים לקיזוז החוב נגזר מיתרת סכום החוב, באופן שככל שהיתרה גבוהה יותר יקוזז החוב במספר גדול יותר של תשלומים, ונערכת בדיקה פרטנית המאפשרת להגדיל את מספר התשלומים במקרה של מצוקה כלכלית ולהפחיתם במקרה של הכנסות משפחתיות גבוהות.

התדריך אינו מונה את גמלאות הנכות הכללית והניידות עם הגמלאות שלא ניתן לקזז מהן. מכאן, שאין מניעה עקרונית לקזז את חובות המערער למוסד מגמלאות אלה. עם זאת נקבע בתדריך כי הקיזוז כפוף לכך שלאחריו " למבוטח נשאר 90% מגמלת קיום לפי הרכב המשפחה, בהתחשב בהכנסות המשפחתיות ( הכנסות מעבודה, פנסיה וגובה הקצבה)". בענייננו, לאחר הניכוי שנערך נותרו למערער לפחות 90% מגמלת הקיום לפי הרכב משפחתו. משכך, שיעור הניכוי ( הקיזוז) עולה בקנה אחד עם הוראה זו של התדריך.

בקביעה זו איננו מתעלמים מהתקופה בת השנתיים ( אפריל 2013 - אפריל 2015) במהלכה בוצע ניכוי של 22% מקצבת הנכות הכללית של המערער ( ולא 10% ממנה כפי שנוכה בהמשך לכך), כאשר המוסד הסביר זאת בגובה חובו של המערער ובמכלול הכנסותיו האחרות ( בעיקרן מהמוסד עצמו). בית הדין האזורי שוכנע כי משתוקנה הגבייה והופחת גובה הניכוי, אין לתת סעד למערער בגין התקופה האמורה ( בוודאי לא הסעד הנתבע על ידו של החזר הכספים, שהרי שימשו להקטנת חובו של המערער שאין עליו עוד מחלוקת), ובנסיבות העניין הכוללות לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעתו.

מבלי להביע עמדה עקרונית לגבי הוראות התדריך ומעמדן, משהתדריך לא הוצג בבית הדין האזורי ומשכך לא נבחנו מעמדו ומכלול הוראותיו, בנסיבות המקרה המערער לא הוכיח כי דרך גביית חובו בתקופה הרלוונטית נעשתה באופן החורג מההנחיות הפנימיות או מכללי סבירות ומידתיות. על פני הדברים, החלטת המוסד בעניינו של המערער מאזנת נכונה בין האינטרס הציבורי של גביית חובות מבוטחים, לרבות ניכוי תשלומי יתר ששולמו להם, לבין עניינו של המבוטח היחיד, אשר חרף חובו נמנע המוסד מקיזוז מלוא הגמלאות המגיעות לו.

להשלמת התמונה ראוי להוסיף את החובה במתן זכות טיעון למבוטח טרם קבלת החלטה על עצם הפעלתו של סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי בגינו, כמו גם דרך הפעלתו. בהקשר זה לא מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי לפיה זכות הטיעון של המערער מוצתה בעצם פנייתו לוועדה לבחינת חובות.

ככלל, המוסד מחויב לאפשר למבוטח לטעון את טענותיו, לרבות בנוגע לאופן ניכוי החוב, טרם קבלת ההחלטה, ולא לאחריה, וליזום את הפנייה אליו ולא להמתין כי המבוטח יפנה בהשגה על עצם הקיזוז מגמלאותיו. עם זאת, משהמערער לא טען בעניין זה בפני בית הדין האזורי והמוסד אף לא השיב לכך, ובהתחשב במכלול נסיבות העניין לרבות גביית החוב רק לאחר הליכים משפטיים רבים אשר קבעו באופן חלוט את חובו של המערער, לא מצאנו לנכון ליתן סעד בקשר לכך והעניין יילקח בחשבון בעת פסיקת ההוצאות.

בשולי הדברים נציין, כי בימים אלה תלויה ועומדת תביעה נוספת שהגיש המערער בעניין חובו, לבית הדין בתל אביב ( ב"ל 33385-05-17). מודגש בזה, כי אין באמור בפסק דיננו כדי להשליך על התביעה הנוספת או על ההסכמות שהושגו במסגרתה.

הנה כי כן, לא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי.

סוף דבר – הערעור נדחה. בהתחשב בהתנהלות המוסד כמפורט בסעיף 18 ח. לעיל, אין צו להוצאות בערעור.

ניתן היום, י"א ניסן תשע"ט ( 16 אפריל 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה,
שופטת

רועי פוליאק,
שופט

מר אמיר ירון,
נציג ציבור (עובדים)

מר דורון קמפלר,
נציג ציבור (מעסיקים)