הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 29129-06-18

ניתן ביום 06 מאי 2019

אברהם בנימין
המערער
-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט רועי פוליאק
נציגת ציבור (עובדים) גב' שרה זילברשטיין היפש, נציג ציבור (מעסיקים) מר גדעון צימרמן

בשם המערער – עו"ד שגית זוהר
בשם המשיב – עו"ד יפה רוטשילד

פסק דין

סגן הנשיאה אילן איטח
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (סגן הנשיא כאמל אבו-קאעוד ונציגי הציבור מר קיבורק נלבנדיאן ומר יהונתן בוטבול; ב"ל 5107-06-16), שבו נדחתה תביעת המערער להכיר במחלת הסוכרת שבה לקה כפגיעה בעבודה לפי עילת המיקרוטראומה.
המסגרת העובדתית
הצדדים הסכימו על המסגרת העובדתית הבאה, כפי שהובאה בפסק הדין מושא הערעור:
"2. התובע, יליד 1950, עבד בחברת החשמל משנת 1981 ועד למועד פרישתו בשנת 2015.
3. ב-25 השנים האחרונות עבד התובע במחוז ירושלים כמפקח בחדר פיקוח על קווי חלוקה, במשמרות. קודם לכן היה משגיח על קווי חלוקה כ- 9 שנים.
4. חלוקת המשמרות הייתה של כ- 3 משמרות בשבוע:
20% משמרת לילה – שבעה לילות בחמישה שבועות;
20% משמרות ערב – שבעה ימים בחמישה שבועות;
20% משמרות בוקר – שבעה ימים בחמישה שבועות;
20% משמרות 'מ' [משמרות כמחליף – א.א.] ;
20% ימי חופש או ימי מנוחה וחופש שבועי;
5. במהלך עבודתו סופקו 2 ארוחות ביום, האחת ארוחה 'ארוזה' בוקר/ערב/לילה והשנייה ארוחת צהרים חמה במשמרות בוקר."

לאמור נוסיף כי המערער אובחן כסובל ממחלת הסוכרת עוד בשנת 2003 ולפי טענתו מאז המחלה הלכה והחריפה ואף הובילה לסיבוכים.
פסק הדין מושא הערעור
בית הדין האזורי קבע כי המערער "לא הניח תשתית עובדתית מספקת להכרה במחלת הסכרת ממנה הוא סובל כפגיעה בעבודה על דרך תורת המיקרוטראומה". להלן נפרט את נימוקי בית הדין האזורי.
תחילה עמד בית הדין האזורי על כך שבתביעתו שם המערער את הדגש על השינויים בשעות העבודה, בשל עבודתו במשמרות שונות, כגורם למחלותיו. לטענתו, השינויים בשעות העבודה הובילו לשיבוש השעון הביולוגי, לשינויים בהרגלי האכילה והשינה, והפרת האיזון של מערכת הפעילות האנדוקרינית בגופו (מערכת ההפרשה הפנימית). לטענתו, השינויים במשמרות גרמו בין היתר ללחץ נפשי ופיזי אשר ביחד עם השינויים בפעילות המטבולית הביאו להתפרצות מחלת הסוכרת. נציין כי המערער תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית של ד"ר זהר מור – מומחה בבריאות הציבור.
בית הדין קבע כי מהעדויות עלו העובדות הבאות:
עבודת המערער "בוצעה בחדר פיקוח מול מערכת ממוחשבת שניטרה מרחוק את רשת ההולכה והחלוקה של קווי מתח גבוה. התובע נדרש לטפל בתקלות בזמן אמת, בין אם בעצמו מרחוק באמצעות המערכת הממוחשבת ובין אם באמצעות קריאה לצוותים שיצאו לשטח".
"לרוב התובע נדרש לטפל בתקלה אחת או שתיים ביום, ולפעמים לא נדרש לטפל בתקלות כלל במשמרת. עיקר העבודה הינה בתקופות של צריכת שיא ובמזג אוויר סוער, אך בשים לב כי מזג האוויר בישראל די יציב, שגרת העבודה איננה מלחיצה", לדעתו של מר חנן בר אשר – עד מטעם המערער, שבית הדין קבע כי עדותו מהימנה ומקובלת עליו.
בחדר הפיקוח היתה מיטה מתקפלת ובמשמרות הלילה נהג המערער לישון עליה.
כאשר היה עובד מחליף במשמרת התאפשר למערער לאכול בחדר האוכל של מקום העבודה, ואם לא היה עובד מחליף חברת החשמל סיפקה ארוחות במגשים אישיים.
התאפשר לעובדים ובכלל זה למערער "להביא ציוד ספורט, להתאמן ולשמוע מוזיקה בזמן המשמרות".
כעולה מעדותו של מר בר אשר, המערער שעבד 34 שנים היה המפקח הכי ותיק ומנוסה ומעולם לא התלונן על תנאי העסקתו. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי "התובע לא טען וממילא לא הציג לבית הדין תלונה כלשהי שהוגשה על ידו על תנאי העבודה ולא הביא ראיה חיצונית כלשהי על המתח והלחץ הנפשי שהיה נתון בו לטענתו במסגרת העבודה. לחו"ד שהוגשה על ידו אין ערך ראייתי, היא נסמכת על טענות התובע בלבד..".
בית הדין האזורי קבע כי לא הוכח על ידי המערער כי עבודתו בוצעה תוך כדי מתח נפשי, ובכל מקרה לא הוכחו "מועדם, מספרם ועוצמתם של האירועים והמתחים. מכאן, אין הוכחה לפגיעות זעירות חוזרות ונשנות, וחסרה התשתית העובדתית הדרושה ליישום תורת המיקרוטראומה".
מסכם בית הדין האזורי וקובע:
"חוק הביטוח הלאומי אינו מכסה כל פגיעה גופנית או נפשית הנגרמת לעובד בכל דרך שהיא, אלא יש להקפיד ולשמור על המסגרות שהציב המחוקק לשם תשלום התגמולים. קבלת התביעה של התובע במקרה דנן תפרוץ ותרחיב את ההגדרה הפסיקתית המצומצמת של תורת המיקרוטראומה, באופן שלא עולה בקנה אחד עם תכלית החוק."

טענות המערער
לטענת המערער בית הדין האזורי התמקד בשאלת המתח הנפשי ואילו הוא ממקד את טענתו לקשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין מחלת הסוכרת על עצם העבודה במשמרות שבהן עבד כל תקופת עבודתו. במסגרת הטיעון לפנינו נכונה היתה ב"כ המערער אף להשמיט את עניין המתח הנפשי מהתשתית העובדתית.
לגופו של עניין נטען, תוך הפניה לחוות הדעת של ד"ר מור, כי עבודת המשמרות במתכונת שבה עבד המערער - 1/3 מהן משמרות ערב ו- 1/3 משמרות לילה - משבשת את הפעילות האנדוקרינית של הגוף המבוססת על התאמה לשעות האור והחושך באופן מחזורי, פוגמת באיכות השינה, משבשת את הרגלי האכילה וגורמת למתח נפשי. כל אלה, כך לפי חוות דעתו של ד"ר מור, מניעים תהליכים הגורמים להתפרצות מחלת הסוכרת.
המערער הוסיף וטען שלא ביסס את תביעתו על ארוע חריג או על אירועים חריגים, אלא על עילת המיקרוטראומה. לטענתו, בדומה לאופן שבו הוכרו נסיעת נהגים על כבישים משובשים ועבודה בחשיפה לאור השמש כפגיעות בעבודה על פי עילת המיקרוטראומה, יש לראות עבודת משמרות כגורמת לאירועים "טראומטיים זעירים למערכת האנדוקרינולוגית (מערכת מוגדרת בגופו של התובע), אשר הינם חוזרים ונשנים". כן מפנה המערער למספר מקרים שנדונו בפסיקה ובהם נקבע כי עבודת המשמרות ביססה תשתית למיקרוטראומה:
פרשת גרמן - באותו עניין נדונה טענה להכרה במחלת הסכיזופרניה כפגיעה בעבודה לפי עילת המיקרוטראומה בשל עבודת לילה כשומר במשך 3 שנים. בפסק הדין הראשון שניתן על ידי בית הדין האזורי נדחתה התביעה. במסגרת הדיון בערעור שהגיש מר גרמן הסכימו הצדדים, על פי הצעת בית הדין, כי עניינו של מר גרמן יוחזר לבית הדין האזורי "על מנת שישמע ראיות בדבר היקף עבודתו של המערער במשמרות לילה. בהקשר זה, יתייחס המוסד לביטוח לאומי לשאלה האם ניתן לראות בכל משמרת ומשמרת לילה בה לא ישן המערער (אם אכן כך היה), כתשתית עובדתית לכאורית לפגיעות חוזרות ונשנות שיש להכיר בהן כפגיעה בעבודה כמשמעות מונח זה בחקיקה ובפסיקה, המצדיקות מינוי מומחה רפואי". לאחר שעניינו של מר גרמן חזר לבית הדין האזורי, הסכים המוסד למינוי מומחה. על יסוד חוות הדעת של האחרון, קבע בית הדין האזורי, בפסק הדין השני, כי קיים קשר סיבתי בין עבודת הלילה של מר גרמן לבין מחלתו. נציין כי על פסק הדין השני לא הוגש ערעור.
פרשת מקס - שם נדון עניינו של עובד חברת החשמל אשר הועסק במשמרות מתחלפות כמו המערער, חלקן בחדר הפיקוח והבקרה – בדיוק כמו המערער. לטענת העובד בעניין מקס, עבודת המשמרות קיימה תשתית עובדתית לעילת המיקרוטראומה. בית הדין האזורי קיבל טענה זו וקבע בהחלטתו מיום 22.12.16 כך:
"13. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה אם ניתן לראות בכל משמרת ומשמרת ובעיקר בשינוי שעות המשמרות, כתשתית עובדתית לכאורית של פגיעות חוזרות ונשנות המצדיקות מינוי מומחה רפואי. לעמדתי, התשובה לכך היא חיובית.
14. להבדיל מטענה לקיומו של מתח מתמשך שבו לא ניתן לכאורה לאבחן פגיעות זעירות ו/או תנועות חוזרות ונשנות, בענייננו, בעבודת משמרות לילה ובמיוחד בעבודת משמרות מתחלפות מידי יומיים-שלושה, מדובר בפגיעה פיזיולוגית ממשית של שיבוש השעון הביולוגי ופגיעה במנגנונים הטבעיים של עירות ושינה של הגוף. אמנם אין מדובר בתנועה מונוטונית כדוגמת פעולת עובד על פס ייצור אך הלכה היא כי האירועים המקימים את עילת המיקרוטראומה אינם חייבים להיות זהים ודי בכך כי יהיו בעלי השפעה זהה וממוקדת. כל שינוי שיש בו משום שיבוש השעון הביולוגי, יש לראותו כפגיעה זעירה בעלת השפעה זהה וממוקדת. פגיעה זו החוזרת ונשנית בתכיפות הנמשכת על פרק זמן ארוך עשויה לגרום לנזק המצטבר. לפיכך, יש הצדקה לבחון את השפעותיהן המצטברות של אותן פגיעות לאורך השנים.
15. הנתבע טען כי אין לראות בהסכמה שנתן בפרשת שגבייב [גרמן – א.א.] (עב"ל 61668-10-10 שגבייב - המוסד, 22.5.12) לראות בכל משמרת ומשמרת משום פגיעה זעירה חוזרת ונשנית, כתקדים מחייב. יש יסוד לטענה זו. אולם, עיון בפרוטוקול הדיון שם מעלה כי הסכמת הנתבע ניתנה להצעת בית הדין הארצי ומכאן, שניתן לראות בה ניצנים לעמדת בית הדין הארצי בסוגיה זו הגם שטרם נקבעה הלכה פסוקה בעניין זה (ראו גם עמדת בית הדין הארצי בעב"ל 1432/04 רוזה וינשטיין - המוסד, 17.11.05).
16. הנתבע הפנה לפסק הדין בתיק ב"ל 20490-10-15 (להלן: 'פרשת אלעד'; 7.12.16) שניתן לאחרונה, ומבקש לאמץ את האמור בו. אלא שלא מצאתי שהנדון דומה לראיה. באותו העניין, להבדיל מהמקרה שבפנינו, נטען לפגיעה נפשית כאשר התובע שם טען שהעבודה במשמרות ובפרט במשמרת הלילה כרוכה במתח נפשי בשל האחריות המוטלת עליו לתקינות היחידות שעליהן הוא מופקד ובשל העבודה תחת איום הקסאמים (סעיף 10 לפסק הדין). בענייננו, אין התובע טוען למתח נפשי כתוצאה מהאחריות בעבודת המשמרות אלא להפרעה נפשית הנגרמת כתוצאה מההפרעות בשינה והשיבוש בשעון הביולוגי הנובעים מעבודת המשמרות.
17. אכן, כעולה ממאמרו של הנשיא (בדימוס) אדלר כפי שצוטט על ידו בפרשת עדה זהבית (עב"ל 1434/04 עדה זהבית - המוסד, 14.3.06), אין לראות במתח מתמשך כתשתית מיקרוטראומטית לפגיעה נפשית שכן 'מחלת נפש מתפתחת לאורך זמן ומקורותיה נעוצים בגורמים שונים שרובם אם לא כולם אינם קשורים לעבודה [...] אכן יש מקרים שבהם מתח בעבודה תורם להתפתחות מחלת נפש והפסיכיאטריה בודקת כיצד לטפל במתח בעבודה אולם אין ביכולתה להפריד בין השפעת העבודה על התפתחות המחלה לבין השפעתם של הגורמים האחרים. בחיי היום יום של עובדים רבים מאוד יש אירועים של מתח והתרגזות ואולם הדבר נכון גם לגבי החיים של העובד מחוץ לעבודה [...] אין אפשרות להבחין בין המתח שמחוץ לעבודה לבין מתחים מתמשכים בעבודה. על כן לא הוכרה המיקרוטראומה הפסיכיאטרית כתאונת עבודה [...]'. כאמור במאמר זה, מתח מתמשך אינו ניתן להבחנה כפגיעות נפרדות, כדימוי המקובל של טפטוף מים על סלע, והוא דומה יותר למתיחת חוט עד לקצה היכולת ועל כן לא ניתן להכיר בו כבסיס לעילת המיקרוטראומה. אין זה המקרה שבפנינו.
לטענת התובע, הדחק הנפשי שממנו הוא סובל הוא תוצאה של הפרעות השינה שהקשר בינן לבין עבודתו במשמרות מתחלפות הוא ברור. לעמדתו, אין לראות בדחק הנפשי כגורם להפרעות השינה, כפי שסבר הנתבע. אכן בענייננו, להבדיל מפרשת אלעד, אין מדובר בטענה לפגיעה נפשית על רקע מתח נפשי מתמשך אלא לדחק נפשי שמקורו בהפרעות השינה ושיבוש השעון הביולוגי. על יסוד טענה זו, בחינת הדחק הנפשי יכול ותיעשה רק לאחר שיתברר אם קיים קשר סיבתי בין הפרעות השינה לבין עבודת התובע במשמרות. כך גם בכל הנוגע לטענות התובע ביחס לפגיעות כתוצאה מסיבוכי מחלת הסכרת וליתר לחץ דם.
יש לחזור ולהדגיש שאין מדובר בטענה להתפרצות מחלות אלה (יתר לחץ דם, סוכרת ודחק נפשי) על רקע מתח מתמשך בעבודה. בעניין זה, כאמור, קובעת ההלכה הפסוקה כי אין לראות בכך כתשתית עובדתית לטענת המיקרוטראומה (ראו פרשת עובדיה כרם, בעמ' 538; דב"ע נו/260-0 משה מלכה - המוסד, פד"ע לב 625 (1997); דב"ע נא/0-191 המוסד - יוסף נחתום, פד"ע כד 89 (1992); עב"ל 228/03 חיה הר צבי - המוסד, 23.12.04). בענייננו, מדובר במחלות אשר יכול והתפרצו כתוצאה משיבוש השעון הביולוגי כאשר השיבוש מקורו בפגיעות זעירות חוזרות ונשנות בעצם עבודת המשמרות והפרעות השינה ככל שיוכח שנובעות ממנה.
18. יש לדחות גם את טענתו הגורפת של הנתבע שלפיה כל פגיעה שעניינה מחלת הסוכרת או יתר לחץ דם אינה יכולה להיות מוכרת כפגיעה בעבודה בעילת המיקרוטראומה. לא המחלה או הליקוי הם שקובעים האם תוכר פגיעה כלשהי כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה, כנטען על ידי הנתבע, אלא האפשרות להבחין ולהגדיר את הפגיעות החוזרות והנשנות במהלך העבודה אשר יכול וגרמו לפגיעה. לו יצוייר כי אדם היה נחשף במסגרת עבודתו באופן אינטנסיבי לחומר הגורם לפגיעה במערכת החיסונית או לגורם מובהק אחר וכאשר אותה חשיפה הניתנת להבחנה מוגדרת עשויה לגרום למחלת הסוכרת או ליתר לחץ דם (ובשים לב לגורמי סיכון נוספים), אין העובדה שמדובר במחלות של יתר לחץ דם או סוכרת כשלעצמן, כדי למנוע מלהכיר באותה פגיעה כפגיעה בעבודה על פי עילת המיקרוטראומה.
בנסיבות אלה, יש להתייחס גם לפגיעות של יתר לחץ דם וסיבוכי מחלת הסוכרת רק לאחר שייקבע, ככל שייקבע, קיומו של קשר סיבתי בין עבודת המשמרות להפרעות השינה ושיבוש השעון הביולוגי.
19. על יסוד כל האמור, מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח קיומן של פגיעות חוזרות ונשנות בתדירות ובתכיפות העשויות לגרום להפרעות השינה ודום הנשימה והמצדיקות מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין הפגיעות לבין הנזק הנטען בעניין זה. שאלת מינוי מומחה לבחינת יתר הפגיעות שלהן טוען התובע (יתר לחץ דם, סיבוכי מחלת הסוכרת ודחק נפשי) תבחן לאחר קבלת חוות דעת המומחה בעניין הפרעות השינה ודום הנשימה ובכפוף לה."

לשלמות התמונה נציין כי על יסוד חוות דעתו של המומחה שמינה בית הדין האזורי בעניין מקס, הוכרו הפרעות השינה, דום הנשימה בשינה וכן סיבוכי המשנה (סוכרת ויתר לחץ דם) כפגיעה בעבודה. על פסק הדין הוגש ערעור (עב"ל 36546-09-18), אלא שביום 27.12.18 הוא נמחק, לבקשת המוסד.
מבחינה דיונית טען המערער לפנינו כי נמנע ממנו מלהעיד עד משמעותי – מר משה זיגלבאום, שהודיע מבעוד מועד כי לא יוכל להתייצב לדיון ההוכחות והודעה על כך נמסרה לבית הדין כשלושה חודשים מראש. בית הדין האזורי קבע כי ייקבע מועד הוכחות חדש "ככל שיהיה צורך בכך", ולכן לא פעלה ב"כ המערער להוצאת צו הבאה. חרף האמור, כך לפי הנטען, במהלך דיון ההוכחות החליט בית הדין האזורי להוציא את תצהירו של העד מהתיק, חרף התנגדות ב"כ המערער, שלא נרשמה לפרוטוקול, וזאת מן הטעם שהעד עבד במחוז אחר ותצהירו דומה לתצהירו של עד אחר (מר טננבוים).
טענות המוסד
לטענת המוסד, דין הערעור להידחות. אשר לטענה הדיונית נטען כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות דיוניות וממילא בנסיבות העניין החלטת בית הדין האזורי סבירה והמערער לא הצביע על עילה מוצדקת להתערבות בה.
לגופו של עניין טען המוסד כי לא ניתן לראות בעבודת משמרות כמקיימת את עילת המיקרוטראומה. שכן, עילה זו מבוססת על קיומן של "תאונות זעירות", ואילו עבודת המשמרות לכשעצמה אינה "תאונה". ודאי כך כאשר אין איסור בחוק על עבודת משמרות. לטענת המוסד, קבלת עמדת המערער תביא לפריצת המסגרת של עילת המיקרוטראומה ולהשלכות תקציביות.
אשר לטענות המערער למתח נפשי – הגם שבמסגרת הערעור הובהר כי טענות אלה אינן עומדות במוקד הערעור נציין לשלומות התמונה כי המוסד טען שבשורה של פסקי דין נדחתה הטענה ל"מתח מתמשך" כבסיס לעילת המיקרוטראומה, לרבות בכל הנוגע למחלת הסוכרת.
המוסד ציין כי הוא ביקש למחוק את הערעור שהגיש בפרשת מקס מן הטעם שהוא טרם בחן באופן כולל את עמדתו בכל הנוגע לעבודת משמרות כתשתית לעילת המיקרוטראומה, ולכן ולאור מקרים קודמים שעלו בפסיקה הוא העדיף לטעון בעניין זה רק לאחר שתתגבש עמדתו הסופית, וכך עשה במסגרת הליך זה.
הכרעה
לאחר בחינת כלל חומר התיק וטענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן נפרט את טעמינו.
ההיבט הדיוני
טרם שנפנה לבחינת הטענות לגופו של עניין נציין כי לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו הדיונית של בית הדין האזורי להכריע בהליך גם מבלי להידרש לעדותו של העד מר זיגלבאום. בהחלטתו של בית הדין האזורי מיום 3.9.17 צוין כי אם יהיה צורך בכך, תיקבע ישיבת הוכחות נוספת לשמיעת העד.
בתום ישיבת ההוכחות החליט בית הדין האזורי כך:
"התובע הגיש תצהיר נוסף של מר משה זיגלבוים [צ"ל: זיגלבאום – א.א.].
ביום 17.8.17 הגישה באת כח התובע בקשה לקביעת מועד נוסף לשמיעתו של העד שכן במועד הדיון הוא ישהה בחופשה מתוכננת מראש. ב 3.9.17 קבע בית הדין כי הדיון ישמע כמתוכנן וככל שיהיה צורך בכך יקבע מועד נוסף לשמיעת העד. בדיון היום שמענו את התובע והעד מטעמו מר טננבוים ועדים נוספים שהוזמנו על ידו מחב' החשמל, בית הדין שמע ארוכות על תנאי עבודתו של התובע שמענו כאמור עדים הן ממחוז ירושלים והן ממחוז תל אביב. מר זיגלבאום הינו עד נוסף מתל אביב ותצהירו דומה מאוד לתצהירו של העד מר טננבוים שכבר נשמע.
בנסיבות אלו ובשים לב כי התיק נקבע לשמיעת מלוא ראיות הצדדים, ובהתחשב בכך כי בית הדין שמע ראיות מספיקות לעניין תנאי עבודתו של התובע, ועל מנת שלא להאריך את ההתדיינות בהליך, ולמען אינטרס ההתייעלות של מערכת המשפט, אין מקום לקביעת ישיבה נוספת לשמיעתו של מר זיגלבאום.
לפיכך, תצהירו יוצא מהתיק והצדדים יגישו סיכומים ויינתן פסק דין בהתאם."

סעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן – הפקודה) קובע כך:
"(א) מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לענין; והוא, כשאין הוראה אחרת בפקודה זו.
(ב) בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לסרב להוציא הזמנה אם אין בה צורך או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת."

תקנה 53 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991, קובעת כך:
"(א) בית הדין או הרשם רשאי להזמין אדם להעיד בפניו, להיחקר כעד או להגיש מסמך.
(ב) ההזמנה לעד תהיה לפי טופס 9.
(ג) הוראות תקנות 178 עד 189 לתקנות סדר הדין האזרחי [שעניינן הזמנת עדים – א.א.] יחולו, בשינויים המחויבים, על הזמנת עדים לפי תקנה זו."

וזו לשון תקנה 178(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, הנזכרת בתקנה 53(ג) הנ"ל:
"נקבע תאריך לדיון בתובענה, רשאי בית המשפט, לבקשת בעל דין, להזמין עד, אם למתן עדות ואם להצגת מסמכים... " (הדגשה הוספה – א.א.)

נוכח שילובן של הוראות אלה נקבע כי בית הדין, אשר מופקד על ניהול הדיון, רשאי להגביל את מספר העדים, ואפילו מדובר בעדים שעדותם רלוונטית לדיון, אם נמצא שעדותם לא תקדם את חקר האמת, כגון במקרה שבו הובאו עדויות מספיקות להוכחת סוגיה עובדתית מסוימת או בנסיבות שבהן אין לעדות נפקות משפטית. החלטה של הערכאה הדיונית בעניין זה היא החלטה דיונית שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בה, למעט במקרים חריגים. לא רק שלא מצאנו כי מקרה זה בא בגדרם של אותם מקרים חריגים שבהם מוצדק להתערב, אלא שהחלטת בית הדין האזורי נעשתה בהתאם לדין ומקובלת עלינו, שכן בנסיבות העניין ובהתחשב במכלול הראיות שהובאו בפני בית הדין, לא היתה כל הצדקה להארכת ההליך לשם שמיעת עדותו של עד זה, שבתצהיר עדותו הראשית לא היה כדי לקדם את ההכרעה בהליך.
ההיבט המהותי
פגיעה בעבודה - כללי
חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק), כולל שתי קטגוריות של נפגעי עבודה, הזכאים בתגמולים לפי החוק: אלה הנפגעים ב"תאונת עבודה" ואלה הסובלים "ממחלת מקצוע".
"מחלת מקצוע" דורשת שני יסודות: האחד, קיומה של מחלה, קרי מצב בריאות לקוי פרי "תהליך תחלואתי הוא תהליך שגרם להרעה הולכת ונמשכת במצב הבריאות, כאשר אין אפשרות מעשית לאתר באופן סביר אירוע או אירועים בעבודה ולהוכיח פועלם של אירועים מבודדים רצופים אלה על מצב בריאותו של האדם"; השני, שהמחלה נקבעה כמחלת מקצוע בתקנות שהותקנו לפי סעיף 85 לחוק, הכוללות רשימה סגורה של מחלות מקצוע, שאליה מתווספות על פי דין מעת לעת מחלות נוספות. לא היה חולק כי מחלת הסוכרת לא נמצאת ברשימת מחלות המקצוע.
"תאונת עבודה" מוגדרת בסעיף 79 לחוק, כך:
"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

בהעדר הגדרה בחוק למונח "תאונה", על בית הדין מוטלת המלאכה לפרשו ולמלאו בתוכן, לאור תכליתו של החוק ובמסגרת כללי הפרשנות המקובלים. עוד בראשית דרכו עמד בית הדין לעבודה על פרשנותו של המונח "תאונה" בחוק, שבצד פירושו הדינמי, אוחז מונח זה את היסוד של ארוע פתאומי שניתן לאתרו בזמן ובמקום. במסגרת אותו פירוש דינמי של המונח "תאונה" נפסק כי בגדרה יכול לבוא גם מקרה של אירוע חריג או מיוחד שניתן לאתרו בזמן ובמקום.
עילת המיקרוטראומה
להלכה, עילת המיקרוטראומה "נטועה" במונח "תאונת עבודה", אך למעשה "נפשה" במונח "מחלת מקצוע". ההכרה בעילת המיקרוטראומה בפסיקה באה למלא חלל ריק שהותיר המחוקק, שלא כלל ברשימת "מחלות המקצוע" מחלות שונות שהתפתחו לאורך זמן עקב תנאי העבודה, ובכך הותיר את רשימת המחלות "סגורה". מדובר ב"פיקציה משפטית", פרי פרשנות תכליתית של החוק שמטרתה לפצות את המבוטחים בשל פגיעה שהיא תוצאה של העבודה, שמחד גיסא – אינה מחלת מקצוע, ומאידך גיסא – אינה "תאונת עבודה" במובנה הרגיל. בעניין נוח הובהר כי:
"... אין בכוחה של תורה זו להביא לכך, שכל מחלה שנגרמה בשל העבודה אך אינה מנויה ברשימת 'מחלות המקצוע', תוכל לזכות את העובד בהכרה כנפגע 'תאונת עבודה'. כוחה של תורה זו מוגבל על-ידי המונח 'תאונה', ומכאן, באה הדרישה שכל פגיעה זעירה, תעמוד, כשלעצמה, במבחן מאפייניה של 'תאונה' (פתאומיות ומסוימות). זאת ועוד, נפגע המנסה להשליך את יהבו על תורה זו נתקל במשוכות רבות בדרכו, מפני שתורה זו, שהיא כאמור פיקציה משפטית, עומדת על יסודות עיוניים נוקשים."
בעניין צבי נקבע כי:
"יש להיזהר מפני הרחבה של עילת המיקרוטראומה. אין זו עילה שנועדה לתת מענה לכלל הפגיעות מהעבודה, ובכללן פגיעות שהן תוצאה של עבודה פיסית קשה. לעניין זה אין לי אלא לחזור על הערתו של חברי השופט (בדימוס) רבינוביץ בעניין אסתר נוח לפיה 'ככל שיש מקום להכיר כפגיעה בעבודה בפגיעות שנגרמות כתוצאה מן העבודה, ואינן עונות על התנאים כנדרש במסגרת תורת המיקרוטראומה, זה עניין למחוקק להסדירו' (....)."
בפסיקה נקבע שעל מנת לבסס את עילת המיקרוטראומה יש להוכיח שלושה יסודות: הראשון, תשתית עובדתית "מתאימה"; השני, קביעה שלפיה במסגרת אותה תשתית עובדתית עשויות היו להיגרם פגיעות זעירות המצטברות יחדיו לכדי ליקוי גופני; השלישי, קיומו של קשר סיבתי בין אותה תשתית עובדתית לבין הליקוי הגופני מושא התביעה. עוד נקבע שרק משהוכחה התשתית העובדתית "המתאימה" יועבר עניינו של המבוטח למומחה-יועץ-רפואי לבחינת מנגנון הפגיעה (היסוד השני) והקשר הסיבתי (היסוד השלישי).
ביסודה של התשתית העובדתית המתאימה עומד הצורך להוכיח "אירועים תאונתיים קטנים ומצטברים". וכך נקבע בבג"ץ כרם:
"... בית-הדין לעבודה הביע לא אחת עמדתו, כי כוחה של התורה מוגבל על-ידי המונח 'תאונה' באשר היא נולדה וחיה בתחומי התפרסותו של מונח זה ו'...אין לרוקן מתכנו את הדיבור "תאונה" אשר לו הזדקק המחוקק, אלא למלאותו תוכן, כמתיישב עם שינוי זמנים וגישות לנושא' (...). מכאן באה הדרישה, שכל פגיעה זעירה תעמוד – כשלעצמה – במבחן מאפייניה של 'תאונה' (פתאומיות ומסוימות)." (הדגשה הוספה – א.א.)

כאשר עסקינן בקביעת התשתית העובדתית "המתאימה" יש ליתן את הדעת על סוג הליקוי שבו עסקינן. הפגיעות יכולות להיות, למשל, תוצאה של גורם חיצוני לגוף כגון: חבלות חוזרות ונִשנות, רעידות, שאיפת חלקיקי חומר או חשיפה אליהם, חשיפה לשמש, חום, קור, קרינה, רעש (עד למועד כניסתו לתוקף של סעיף 84א לחוק בשנת 2005); או אף כתוצאה של תנועות חוזרות ונִשנות של המבוטח.
לגבי הפגיעות והתנועות החוזרות ונִשנות נקבע כי הן צריכות להיות זהות או דומות במהותן ולפעול על מקום מוגדר. תדירותן לא חייבת להיות קבועה וסדירה, דהיינו ברציפות וללא הפסקה, וניתן לבודדן. כך למשל, ניתן לבודד תנועות כאלו ואחרות ממכלול התנועות המבוצעות במהלך יום העבודה. אך עדיין נדרש כי התנועות ייעשו בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק .
הודגש כי אין בכוחה של עבודה פיזית וקשה, כשלעצמה, כדי להפוך למיקרוטראומה, שכן "השימוש במונח מיקרוטראומה אינו יכול להפוך, כבמטה קסם, 'מאמצים קשים', לסדרת פגיעות זעירות מוגדרות החוזרות ונשנות אין ספור פעמים".
עוד נקבע כי פגיעה שמקורה בתנוחה אינה מבססת תשתית מתאימה למיקרוטראומה וכי אין להרחיב לגדרי עילה זו גם את התנוחה.
זה המקום להדגיש כי מחלת הסוכרת הוכרה עד כה על ידי הפסיקה כפגיעה בעבודה באותם מקרים שבהם עלה בידי המבוטח להוכיח קיומו של ארוע תאונתי – קרי, ארוע מיוחד מוגדר בזמן ובמקום, שמבחינה רפואית הביא להתפרצותה של מחלת הסוכרת או להחמרתה. תביעות להכרה בסוכרת לפי עילת המיקרוטראומה נדחו, מקום שבו נטען כי הסןכרת היא תוצאה נלווית למתח מתמשך. דחייתן של תביעות כאמור היתה נעוצה בכך שמתח מתמשך אינו עונה על יסודות עילת המיקרוטרואמה. במקרה שלפנינו אין טענה כי הסוכרת היא תוצאה של מתח מתמשך, אלא שהיא תוצאה של עבודת המשמרות.
מן הכלל אל הפרט
יישום ההלכות שנקבעו בעניין המיקרוטראומה על המקרה של המערער מביא למסקנה כי אין מנוס מדחיית הערעור.
במקרים קודמים שנדונו בבית דין זה בנוגע לעבודת משמרות, לכשעצמה, ביסוד עילת המיקרוטראומה עמדה הסכמת המוסד לקיומה של תשתית מתאימה טרם העברת העניין לבחינת הקשר הסיבתי. כך היה בעניין גרמן שכבר פורט לעיל וכך היה בעניין ויינשטיין. בעניין ויינשטיין נדון מקרה של מבוטחת שהועסקה כממיינת ברשות הדואר במשמרות לילה ולאחר מספר שנות עבודה החלה לסבול מהפרעות שינה ובהמשך התדרדר מצבה הבריאותי והיא לקתה בנפשה. בית הדין האזורי, מפי השופטת גליקסמן, קבע כי עבודה ממושכת בלילה אינה מבססת תשתית עובדתית מתאימה לעילת המיקרוטראומה. במסגרת הערעור הסכים המוסד להצעת בית הדין כי עניינה של המבוטחת יוחזר לבית הדין האזורי לצורך עריכת בדיקות במעבדת שינה. יודגש כי באותם מקרים נבחנה השפעת עבודה בלילה בלבד על גרימת הפרעות שינה ולא עבודת משמרות מתחלפות כמו במקרה של המערער. לכן ומבלי להידרש לסוגיה האמורה, לא ניתן להקיש מהמקרים האמורים לעניינו.
לשלמות התמונה נציין כי בעניין אלעד נדחתה טענה להכרה בפגיעה נפשית כפגיעה בעבודה לפי עילת המיקרוטראומה, בין היתר, על רקע של עבודת משמרות (שם דובר על משמרות מתחלפות ולא רק משמרות לילה). הדחייה שם נעשתה בעיקרו של דבר מן הטעם שטענת המערער שם נטענה "באופן כוללני, מבלי שהמערער ניסה לבודד אירוע או אירועים ספציפיים או טען כי אירועים אלה מהווים אירועים 'מיוחדים' בהתאם להגדרות הפסיקה שצוטטה לעיל, אלא טענת המערער היא כי מאירועים אלה ניתן להסיק קיומו של מתח מתמשך". דהיינו, גם שם, כמו במקרים הקודמים שנדונו בפסיקה (למעט בפרשת מקס), הפנייה לעילת המיקרוטראומה לא היתה בשל עצם העבודה במשמרות. בית הדין אשר הופנה לעניין גרמן ו ויינשטיין קבע, אמנם בהקשר של לקות נפשית, כי אין במקרים האמורים משום שינוי של ההלכות הפסוקות בנוגע לעילת המיקרוטראומה. לטעמינו, קביעה זו יפה גם לענייננו.
פרשת מקס, הגם שדנה במי שעבד במשמרות מתחלפות, לא נבחנה על ידי בית דין זה והנפסק שם אינו מחייב.
לאחר הבהרות אלה יש לפנות ולבחון האם עבודת משמרות לכשעצמה יכולה לבסס תשתית מתאימה למיקרוטראומה. לטעמינו התשובה לכך שלילית. וביסודה שני טעמים מרכזיים.
הראשון, מהותה של עילת המיקרוטראומה. כאמור, עילת המיקרוטראומה באה למלא חלל ריק שהותיר המחוקק, כאשר לא כלל ברשימת "מחלות המקצוע" מחלות שונות שהתפתחו לאורך זמן עקב תנאי העבודה. הגם ש"נפשה" של העילה במחלות המקצוע, הרי שהיא "נטועה", כאמור לעיל, במונח "תאונת עבודה". כפועל יוצא, לא כל פגיעה גופנית שיסודה בעבודה תוכל לחסות תחת עילת המיקרוטראומה. כך נפסק לעניין מתח מתמשך בעבודה וכך נפסק לעניין נזק גופני בשל עבודה ב"תנוחה".
השני, הזהירות המתבקשת מהרחבתה של עילת המיקרוטראומה. בהיות עילת המיקרוטראומה יציר הפסיקה, יש להיזהר מלהפכה למנגנון המשלים את כל הפער שבין "תאונת העבודה" ל"מחלת המקצוע". לא אחת נפסק כי פריצת גדרי עילת המיקרוטראומה תיתכן רק בהתערבותו של המחוקק "שייתן שימת ליבו גם להיבט הביטוחי לרבות תשלום דמי הביטוח שהם מקור המימון לפגיעות בעבודה ולגמלאות המשתלמות לגביהן".
מהשילוב של הטעמים הנ"ל עולה כי לא ניתן לראות בעבודת משמרות מתחלפות של המערער כמקימה תשתית למיקרוטראומה. יסוד "התאונה" חסר. עצם ביצוע העבודה בשעות עבודתו הרגילות של המערער אינו עונה על יסוד המונח "תאונה" על רכיבי המסוימות והפתאומיות שבו, בדיוק כפי שמתח מתמשך או תנוחה אינם עונים על יסוד ה"תאונה". המערער ביקש ללמוד לעניינו מהפסיקה שעסקה בחשיפה לרטט (אצל נהגים) ולשמש. אלא שמקרים אלה אינם דומים למקרה של המערער. תחילה נפנה לעניין הרטט אצל נהגים – רטט אצל נהגים הוא עילת מיקרוטראומה "קלאסית" משעסקינן בחבלות חוזרות ונִשנות ממקור חיצוני ועל כן עונות על יסוד ה"תאונה". גם ההלכות הנוגעות לחשיפה לשמש, רעש (עד לחקיקת סעיף 84א לחוק), קרינה או חומרים שונים, אינן דומות לעניינו. באותם מקרים המונח "תאונה" פורש בצורה תכליתית כך שכל פגיעתו של מקור חיצוני לגוף - קרן האור, גל הקול, גל הקרינה והחומר - מקימה אין ספור תאונות חוזרות ונִשנות. במקרה של עבודת משמרות לא ניתן להצביע על גורם – בין אם חיצוני ובין אם בגוף המבוטח - "הפוגע" בגוף. מכאן, שגם בהינתן כי עבודת משמרות מתחלפות גורמת לנזק פיזיולוגי לפי המנגנון הקבוע בחוות דעתו של ד"ר מור, לא ניתן לראות בעצם העבודה במשמרות מתחלפות כמקימה את יסוד ה"תאונה". יש להיזהר ממצב שבו עצם הנזק הגופני, גם אם הוא נזק זעיר (מיקרו) המצטבר לכדי נזק ממשי (מקרו), יוביל לתוצאה משפטית שלפיה תנאי העבודה שגרמו לפי הנטען לנזקים הזעירים שהצטברו, ייחשבו לכשעצמם כמקיימים את יסוד ה"תאונה". במקרה שכזה יתהפכו היוצרות ותחת לאתר "תאונות" שגרמו לנזק נהפוך את הנזק הגופני לתאונה ונמצא מניחים את אשר צריך להוכיח. כפועל יוצא, כל מחלת מקצוע, גם אם אינה מנויה ברשימת מחלות המקצוע מכוחו של החוק, תיחשב כבאה בגדרה של עילת המיקרוטראומה. כך למשל, מתח מתמשך אשר יוצר פגיעות זעירות במנגנונים הביולוגיים עשוי להיות מוכר כתשתית עובדתית מתאימה לעילה זו. הוא הדין לגבי "תנוחה". ברי שלא לתוצאה זו כוונה עילת המיקרוטראומה. וכמאמרו של בית דין זה בעניין ושדי: "שאין לרוקן מתוכנו את הדיבור 'תאונה' אשר לו הזדקק המחוקק, אלא למלאותו תוכן, כמתיישב עם שינוי זמנים וגישות לנושא". ובבג"ץ כרם:
"בהלכות שיצאו מלפני בית-הדין לעבודה נמתח קו מפריד בין מיקרוטראומה, שבאה בגדרה של 'תאונה' לבין 'תהליך תחלואתי', שאינו מזכה בתגמולים אלא במסגרת 'מחלה' ככל שהיא מופיעה ברשימת 'מחלות המקצוע'. תהליך תחלואתי הוא תהליך שגרם להרעה הולכת ונמשכת במצב הבריאות, כאשר אין אפשרות מעשית לאתר באופן סביר אירוע או אירועים בעבודה ולהוכיח פועלם של אירועים מבודדים רצופים אלה על מצב בריאותו של האדם. לעומת זאת, פגיעות זעירות ניתנות לאיתור ולהבחנה אף שאין צורך לציין את המקום והזמן של כל פגיעה ופגיעה זעירה בנפרד ואין הכרח שהפגיעות הזעירות תהיינה זהות או שתתרחשנה בתדירות קבועה וסדירה. אין נדרשת הוכחה שכל תאונה זעירה בפני עצמה גרמה לנזק קטן (...)." (הדגשות הוספו – א.א.)

לסיכום, העובדה כי עבודה גורמת לנזק לבריאותו של העובד אין בה די, חרף ההבנה לעמדתו של עובד שנפגע מהעבודה, נוכח הוראות החוק כנוסחו היום. גם לפירוש גמיש ודינמי יש גבולות ומגבלות. מלאכת גישור הפער שבין תאונת העבודה לאותן מחלות מקצוע שמורה למחוקק תוך בחינת משמעויות הרוחב של הרחבה זו, לרבות מבחינה תקציבית. עם זאת, דומה כי בחלוף שנים כה רבות מאז גיבושה של רשימת המחלות ולאור התפתחות הידע בנושא, ראוי לבחון את שאלת היקפו של הכיסוי הביטוחי של החוק לפגיעות בעבודה, ואנו שולחים בזאת קריאה למוסד שיפעל "להתנעת" תהליך לבחינת סוגיית עדכונה של רשימת המחלות.
סוף דבר – הערעור נדחה. בנסיבות הענ יין אין צו להוצאות.

ניתן היום, א' אייר תשע"ט (06 מאי 2019) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה,
שופטת

רועי פוליאק,
שופט

גברת שרה זילברשטיין-היפש,
נציגת ציבור (עובדים)

מר גדעון צימרמן,
נציג ציבור (מעסיקים)