הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 25651-11-15

ניתן ביום 29 אוקטובר 2017

אביבה חיים
המערערת
-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

בשם המערערת – עו"ד ששון חורש
בשם המשיב – עו"ד דנה תמר-פרבר

פסק דין

השופט רועי פוליאק

ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה ( הנשיא אלכס קוגן ונציגי הציבור גב' דליה רוזנטראוב ומר זאב שטיין; ב"ל 27859-08-14), לפיו נדחתה תביעת המערערת לקצבת שארים מהמשיב, מהטעם לפיו אין לראות במערערת "אלמנה" של מר אברהם חיים ז"ל ( להלן – המנוח) חרף העובדה שבעת פטירת המנוח היו המערערת והמנוח נשואים כדין.

רקע

הנפשות הפועלות וההליך בבית הדין האזורי

המערערת, ילידת שנת 1959, נישאה למנוח בחודש אוקטובר 1983 ונולדו להם ארבעה ילדים. בסמוך ללידת הבת הרביעית של בני הזוג, בשנת 1991, נעלם המנוח, ששקע בחובות כבדים, מהבית, שנמכר על ידו, ומשהמנוח לא אותר הוכרה המערערת על ידי בית הדין הרבני האזורי בחיפה ( הרב ח' הרצברג, אב"ד; החלטה מיום 28.7.2004) כ"עגונה".
רק בשלהי חודש אוקטובר 2009 חודש הקשר בין המנוח לבין בני משפחתו עת אושפז המנוח בבית אבות בן יהודה ( להלן – בית האבות), בו סיימה המערערת את עבודתה כסגנית אם הבית מספר ימים לאחר האשפוז. בהמשך, הועבר המנוח למשך כשנה לבית אבות בו אושפזו מי שסווגו כבעלי הפרעות התנהגות, ובחודש ינואר 2013 חזר המנוח, במצב של תשישות נפש, לבית האבות. ביום 4.8.2014 נפטר המנוח. בדיעבד הסתבר, כי טרם אשפוזו של המנוח בבית האבות, היה המנוח דר רחוב (" הומלס").

תביעת המערערת לקבלת קצבת שארים נדחתה על ידי המשיב, בנימוק לפיו המערערת חיה בנפרד מהמנוח בלפחות שלוש מתוך חמש שנות חייו האחרונות ובכללן בשנים עשר החודשים שלפני פטירתו. כמו כן ציין המשיב, כי בתקופה האמורה המנוח לא שילם בפועל מזונות למערערת ולא היה חייב במזונותיה על פי פסק דין.

בבית הדין האזורי טענה המערערת כי יש להכיר בה כ"אלמנה" של המנוח, הזכאית לקצבת שארים, הן לנוכח חיובו של המנוח בפסק דין חלוט למזונות והן לנוכח העובדה שבני הזוג מעולם לא נפרדו מרצון, אלא נסיבות אוביקטיביות הן שגרמו לפרידה, וכי, מכל מקום, מעם אשפוזו של המנוח בבית האבות חודש הקשר בינו לבין המערערת וילדיהם ושוב אין לראות בהם פרודים. בפני בית הדין האזורי נשמעו עדויות המערערת וחתנם של בני הזוג וכן עדות גב' נסרין בכר, עובדת סוציאלית בבית האבות, אשר העידה מטעמו של המשיב. לאחר בחינת העדויות ומכלול הראיות בתיק, קבע בית הדין האזורי כי שוכנע כי בני הזוג היו פרודים מעת היעלמו של המנוח בשנת 1991 וכי דין התביעה להידחות.

הערעור

בערעורה חזרה המערערת על טענותיה, תוך שהיא נסמכת על פסק הדין בעניין אביבה ליאון ( דב"ע נב/0-69 אביבה ליאון – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 458 (1992), להלן – עניין אביבה ליאון), לפיו בנסיבות אוביקטיביות של פירוד, כגון בעת אשפוז, עשויה שמירת הקשר עם המאושפז לשלול את קביעת הנפרדות ולהיחשב כחיים משותפים. לגישת המערערת, בית הדין טעה בקביעותיו העובדתיות אשר שללו את קיומו של הקשר שבין בני הזוג מעת אשפוז המנוח בבית האבות והוסיף וטעה במסקנות המשפטיות שהוסקו מהעובדות. כמו כן נטען, כי בית הדין התעלם מקיומו של פסק מזונות בעטיו יש לראות במערערת " אלמנה" של המנוח אפילו היו בני הזוג פרודים.

בדיון המקדמי בערעור, בפני חברתנו השופטת רונית רוזנפלד, ובדיון בערעור שהתקיים בפנינו, נתבקשו הצדדים להתייחס לטענה לפיה היתה המערערת זכאית למזונות מהמנוח על פי פסק דין של בית משפט מוסמך. בעקבות הדיון אף השלימו הצדדים טיעוניהם בכתב בסוגיה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק) קובע את זכאות ה"אלמנה" לקצבת שארים מהמשיב. המונח " אלמנה" מוגדר בסעיף 238 לחוק, כך:

"238. בפרק זה -
"אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא-
(1) מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 ומעלה – פחות מחצי שנה ולא ילדה לו ילד;
(2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244".

אין חולק כי המערערת היתה " אשתו של המבוטח [ המנוח] בשעת פטירתו" וכי תקופת הנישואין עולה על שנה. עם זאת, המשיב גורס כי חל במערערת החריג (" להוציא") המופיע בסעיף 238(2) לחוק, כך שחרף היותה של המערערת " אשתו" של המנוח בשעת מותו, היא אינה בגדר " אלמנה" הזכאית לקצבת שארים.

עיון בלשון החוק מלמד, כי על מנת שאשתו של מבוטח בשעת פטירתו לא תוכר כאלמנתו, צריכים להתקיים התנאים המצטברים המפורטים בסעיף 238(2) לחוק ( או, לחלופין, התנאי הנקוב בסעיף 238(1)). התנאי הראשון הוא היותם של בני הזוג פרודים במהלך התקופה המתוארת בסעיף. התנאי השני, אשר יבחן בהרחבה בפסק דיננו להלן, הוא כי האשה לא היתה זכאית למזונות מהמבוטח על פי פסק דין או הסכם בכתב, או כי המבוטח לא נשא בפועל במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו ( לתנאים המצטברים, ראו: עניין אביבה ליאון, בע' 463 ואילך. יצוין, כי בעניין אביבה ליאון חילק בית הדין, בעקבות פסיקה קודמת, את התנאי הראשון לשני יסודות: יסוד הפרידה ויסוד התקופה). להשלמת היריעה נמשיך ונפנה לסיפת הסעיף, שאינה נדרשת בענייננו, לפיה אף אם התקיימו התנאים המצטברים דלעיל, האשה תוכר כ"אלמנה" אם בעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה למבוטח תוספת תלויים. למנוח לא שולמה תוספת תלויים בגין המערערת. בנסיבות אלה, עלינו לבחון האם התקיימו במערערת התנאים המצטברים שפורטו לעיל.

התנאי הראשון – פרידה

בית הדין האזורי פסק, כי המערערת והמנוח היו פרודים החל משנת 1991 ועד לפטירת המנוח. קביעתו של בית הדין האזורי, אשר נומקה בהרחבה, היא קביעה עובדתית המעוגנת היטב בחומר הראיות ובהתרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות שנשמעו בפניו ואיננו מוצאים לנכון להתערב בה. נציין, כי אפילו אם גרסתה העובדתית של המערערת, לפיה בתקופת שהות המנוח בבית האבות התחיל " סוג של קשר" שהוא " לא קשר אישי אבל ביקורים", היתה מתקבלת על ידי בית הדין, לא היה בכך כדי לשלול את יסוד הפרידה. הקביעה דלעיל נכונה מכח קל וחומר, מקום בו גרסתה העובדתית של המערערת נדחתה.

התנאי השני – מזונות

התנאי וטענות הצדדים

בנוסף לטענה, שנדחתה, לפיה בני הזוג כלל לא היו פרודים מעם אשפוזו של המנוח בבית האבות, טענה המערערת כי המנוח חויב במזונותיה בפסק דין של בית משפט מוסמך. הגם שבית הדין האזורי פרט בפסק הדין את טענת החיוב במזונות כטענה הראשונה מטעמה של המערערת ( ראו: סעיף 14 לפסק הדין המתאר את " עיקר טענות התובעת"), נמנע בית הדין מלהתייחס לטענה בפסק דינו המפורט. משהטענה נסמכת על מסמך בכתב ומשניתנה לצדדים האפשרות להשלים טענות בגינה בהליך הערעור, בעל פה ובכתב, נדון להלן בטענה.

התנאי השני בסעיף 238(2) לחוק הוא, כמוסבר לעיל, כי אם האשה " היתה זכאית למזונות ממנו [ מהמבוטח] על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב" או שהמבוטח " נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו", תחשב האשה כ"אלמנה" אף אם היתה פרודה מהמבוטח.

נקדים ונציין, כי התנאי השני מורכב משני מבחנים נפרדים. האחד, מבחן הזכאות למזונות על פי פסק דין או הסכם. השני, מבחן הנשיאה במזונות בפועל. בעניין אביבה ליאון, אף על פי שנפסק כי האשה היתה פרודה ולא היתה לה זכאות למזונות על פי פסק דין או הסכם מבעלה, מאחר שהבעל שילם לרעייתו בנפרד סכום צנוע של 100 דולר לחודש ולעיתים נשא, חרף אי חיובו בדין או בהסכם, גם בהוצאות נוספות, נקבע כי הבעל נשא למעשה במזונותיה ויש להכיר בה כ"אלמנה" לצורך הזכאות לקצבת שארים.

טענת המערערת לפיה היא זכאית למזונות מכח דין, נסמכת על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק מעמד אישי 980/91 ג ביום 3.2.1992 ( השופט י' יעקובי-שווילי), לפיו חייב בית המשפט את המנוח " לשלם לתובעים, באמצעות התובעת 1 [המערערת], מזונות בסך 2,500 ₪ לחודש החל מ – 1.9.91" ( להלן – פסק הדין למזונות). בפתח פסק הדין למזונות מצוין, כי " התובעים הם אשה וארבעה ילדים", כך שלפי לשונו של הפסק נפסקו המזונות למערערת ולילדי בני הזוג ביחד ולחוד. המערערת אף הפנתה להחלטה קודמת באותו תיק, בגדרה חויב המנוח לשלם מזונות זמניים לארבעת הילדים בלבד בסכום של 1,200 ₪ לחודש ( להלן – ההחלטה למזונות זמניים). המערערת מוסיפה וטוענת, כי בית המשפט המחוזי הגדיל את סכום המזונות בפסק הדין למזונות, במקביל לקביעה בפסק הדין למזונות לפיה גם המערערת זכאית למזונות, מ – 1,200 ₪ ל – 2,500 ₪ וממילא קבע כי הילדים והמערערת זכאים ביחד ולחוד למזונות שישולמו על ידי המנוח.

המערערת מוסיפה ומפנה לפסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו ( ב"ל 3392/06 רפאלי – המוסד לביטוח לאומי (12.6.2008); מותב בראשות השופטת ל' גליקסמן. להלן – עניין רפאלי), לפיו כאשר " מדובר בתביעה לביטחון סוציאלי, והספק צריך לפעול לטובת התובעת. משהוכח בפנינו כי ניתן פסק דין המחייב את המנוח לשלם מזונות לתובעת ולא הוכח כי פסק דין זה שונה או בוטל במועד מאוחר יותר", זכאית אשת המבוטח שנפטר באותו מקרה לקצבת שארים, למרות שהמבוטח לא קיים, כבענייננו, אחר פסק המזונות ולא נשא בפועל במזונותיה. הנה כי כן, המערערת זכאית למזונות, לשיטתה, על פי פסק דין של בית משפט מוסמך.

המשיב טען בהודעה מטעמו לאחר מועד הדיון המקדמי בערעור, כי " בחינת פסקי הדין למזונות שניתנו לתובעת בשנים 1991 ו – 1992 מעלה כי המזונות נפסקו עבור הילדים בלבד". בדיון בפנינו ובהשלמת הטיעון בכתב, נסמך המשיב על העובדה כי נכנס לנעלי המבוטח, מכח חוק המזונות ( הבטחת תשלום), תשל"ב-1972 (להלן – חוק המזונות), ושילם מזונות, באמצעות המערערת, עד לשנת 2009 עת הגיעה הבת הצעירה לגיל 18 וחובת התשלום לפי חוק המזונות והתקנות מכוחו, לילדיו של המנוח, מוצתה. עם זאת, הסתבר כי באותה עת היה מקום להפסקת התשלום גם לאור מבחן ההכנסות של המערערת, אשר לאחר שנותרה בעגינותה למדה חינוך מיוחד, השלימה לימודי תואר ראשון ושני והשתלבה במעגל העבודה. כמו כן טוען המשיב, כי העובדה לפיה פסק הדין למזונות מתייחס ל"תובעים" חסרת משמעות, מאחר " שלמיטב ידיעת המשיב, בדרך כלל נהוג במזונות לתביעות ילדים, שאמם של הילדים הקטינים שתובעים מזונות רשומה כתובעת, מאחר שהקטינים אינם כשירים לעמוד לדין". המשיב אינו מבהיר מה מקור " מיטב הידיעה" ואינו תומך את קביעתו באסמכתאות כלשהן.

בטיעוני ההשלמה של המשיב, מוסיף המשיב וגורס כי לפי פסק הדין בדב"ע ( ארצי) לג/0-61 בני רביעה אמינה – המוסד לביטוח לאומי ( פב"ל יד 1; להלן – עניין אמינה) רק אם המבוטח נשא בפועל במזונות בשנה שקדמה לפטירתו, קמה לאשתו, שחיה בנפרד ממנו בתקופה הרלוונטית, הזכות לקצבת שארים. מאחר שבני הזוג היו פרודים והמנוח מעולם לא שילם מזונות, אין המערערת זכאית, לטענת המשיב, לקצבת שארים.

יישום

פסק הדין למזונות מדבר, על פני הדברים, בעד עצמו. להבדיל מההחלטה למזונות זמניים לפיה " אני מחייב את הנתבע לשלם לארבעת הילדים, באמצעות התובעת 1, מזונות זמניים", נכתב בפסק הדין למזונות, כי " אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים, באמצעות התובעת 1, מזונות ..." [ ההדגשות בשני הציטוטים הוספו]. בטענה בעלמא לפיה " למיטב ידיעת המשיב" כך נהוג לפסוק מזונות לקטינים לא די. קל וחומר שלעמדת המשיב אין בסיס בנסיבות בהן קיימת הבחנה ברורה בין לשון ההחלטה למזונות זמניים לבין לשונו של פסק הדין למזונות, שניתנו על ידי אותו שופט.

בהקשר זה נוסיף ונציין, כי כל עוד קשר הנישואין קיים, פסיקת מזונות לאשה שננטשה על ידי בעלה, שלא מחמת מעשים בעטיים ניתן לחייבה להתגרש, עולה בקנה אחד עם הוראות המשפט העברי ( ב"צ שרשבסקי – מ' קורינלדי דיני משפחה כרך א 310 (2015)), שהוא הדין האישי החל על הצדדים, ולפיו נקבעה זכות המערערת למזונות מכח הוראות סעיף 2( א) לחוק לתיקון דיני משפחה ( מזונות), התשי"ט-1959 (ראו והשוו: בע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני. פסקאות 31, 37 (5.11.2015); עניין אביבה ליאון, פסקה 14).

אף טענת המשיב, לפיה רק אם המבוטח נשא בפועל במזונות בשנה שקדמה לפטירתו, קמה לאשתו, שחיה בנפרד ממנו בתקופה הרלוונטית, הזכות לקצבת שארים, דינה להידחות משאין היא עולה בקנה אחד עם לשון החוק (" לא היתה זכאית למזונות ... או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה") ואף עם תכליתו, כפי שיושמה בעניין אביבה ליאון, בו, כמצוין לעיל, די היה בקיומה של אחת משתי החלופות (" נשא למעשה במזונותיה"), כדי לשלול את תחולת החריג שבסעיף 238(2) לחוק. יצוין, כי בעניין רפאלי שהוזכר לעיל, הוכרה אשת המבוטח כ"אלמנה" מכח פסק דין המזכה אותה במזונות, חרף העובדה שהמבוטח לא קיים אחר פסק הדין ולא נשא בפועל במזונותיה.

פרשנות המשיב מייתרת לחלוטין את התיבה " לא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך", שהרי לגישת המשיב המבחן היחיד הוא תשלום מזונות בפועל, בין אם המזונות שולמו מכח פסק דין או הסכם בכתב ובין אם שולמו מסיבה אחרת כבעניין אביבה ליאון. נוסיף ונציין, כי אף בעניין אמינה, עליו הסתמך המשיב, נפסק כי " משהוכיח המוסד כי האלמנה חיה בנפרד מהמבוטח במשך שנים רבות, היה עליה להוכיח כי היא היתה זכאית למזונות או קיבלה אותם בפועל" [ההדגשה הוספה]. באותו מקרה, לא היתה מחלוקת כי לאלמנת המבוטח, שחיה בנפרד ממנו, לא הוקנתה זכות על פי פסק דין או הסכם לקבלת מזונות והדיון נסב סביב השאלה האם הוכיחה אלמנת המבוטח כי המבוטח נשא בפועל במזונותיה.

הנה כי כן, מבחן הזכאות למזונות מכח פסק דין או הסכם ומבחן תשלום המזונות בפועל, המתייחס למצב בו לא קיימת חובת תשלום מכח פסק דין או הסכם אך המבוטח משלם בפועל, הם מבחנים חלופיים, אשר די כי אחד מהם יתקיים על מנת שגם אם המבוטח ואשתו היו פרודים בתקופה הרלוונטית המפורטת בסעיף 238(2) לחוק, תחשב האשה כ"אלמנה" הזכאית לקצבת שארים מהמשיב. בענייננו, פסק הדין למזונות חייב את המנוח לשלם מזונות למערערת, כך שחרף העובדה שבני הזוג היו פרודים שנים רבות, וחרף העובדה שפסק הדין למזונות לא יושם בפועל, יש לראות במערערת כ"אלמנה" של המנוח ועל המשיב לשלם למערערת קצבת שארים. קביעה זו עולה בקנה אחד לא רק עם לשון החוק וההלכה הפסוקה אלא גם עם תכליתה של קצבת השאירים, "להחליף מקור מחיה שנפסק עם פטירת בן הזוג" (עניין אביבה ליאון, וכן ראו והשוו לעב"ל ( ארצי) 47676-01-14 מזל סלח – המוסד לביטוח לאומי (4.4.17)). זאת, כאשר המחוקק מסתפק בקיומו של פסק דין למזונות כ"מקור מחיה" פוטנציאלי נוכח הזכאות החוקית לו, ואינו דורש את בדיקת יישומו בפועל.

בשולי הדברים מצאנו לנכון להעיר, כי המשיב לא ניסה לטעון כי פסק הדין למזונות שונה, בוטל או פקע במהלך השנים. ממילא נובע כי במועד פטירת המנוח עמדה עדיין לזכות המערערת הזכות למזונות מכוח פסק דין של בית משפט מוסמך והזכות העקרונית לקבלת המזונות מהמשיב, בכפוף לתנאי הדין לרבות מבחן ההכנסה, אם המזונות אינם משולמים על ידי המבוטח.

סוף דבר – הערעור מתקבל, כך שהמערערת זכאית לקבלת קצבת שארים מהמשיב. משהמערערת יוצגה מטעמה של הלשכה לסיוע משפטי, אין צו לשכר טרחת עורך דין אך המשיב ישתתף בחלק מהוצאות המערערת בשתי הערכאות בסכום של 1,000 ₪, אשר ישולם לידי המערערת אישית בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, ט' חשוון תשע"ח (29 אוקטובר 2017) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

אילן איטח,
שופט, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה,
שופטת

רועי פוליאק,
שופט

מר ראובן רבינוביץ,
נציג ציבור (עובדים)

מר עמית שטרייט,
נציג ציבור (מעסיקים)