הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 25107-04-20

המוסד לביטוח לאומי
המבקש

-
לירז כהן
המשיבה

בשם המבקש: עו"ד אתי צור אסרף
בשם המשיבה: עו"ד דנית מזור

החלטה

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי באר שבע (השופט משה טוינה ונציגי הציבור גב' בת שבע זיידמן ומר אלברט שיטרית; ב"ל 51885-03-16), במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה להכיר בפגיעה הנפשית שממנה היא סובלת כפגיעה בעבודה לפי ס עיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: החוק).

הרקע לבקשה
במהלך חודש אוגוסט 2015 הגישה המשיבה תביעה למבקש - המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) שבה ביקשה להכיר בפגיעה נפשית שנגרמה לה לטענתה בעקבות שני אירועים שאירעו במסגרת עבודתה, כפגיעה בעבודה. מדובר באירועים מיום 20.2.14 ומיום 28.5.14 (להלן: האירועים), אשר לגביהם נקבע בפסק דין כי הם מהווים התנכלות על רקע ניסיונות העובדים להתאגד (ס"ק 27709-03-14 ההסתדרות הכללית החדשה - מסיעי שדרות כהן ובניו בע"מ (6.8.14); ערעור המעסיק נדחה, ערעור ההסתדרות התקבל לעניין גובה הפיצוי שנפסק לזכותה - ראו עס"ק 34526-09-14 מסיעי שדרות כהן ובניו בע"מ - ההסתדרות הכללית החדשה (13.5.18)).

המוסד דחה את תביעת המשיבה בהחלטה מיום 8.11.15 בנימוקים הבאים: לא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא למצבה הנפשי; מאמץ/מתח המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי; מצבה הנפשי של המשיבה התפתח כתוצאה ממחלה טבעית והשפעת העבודה, אפילו הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

ביום 23.3.16 הגישה המשיבה תביעה נגד החלטת המוסד לעיל. בדיון מיום 9.11.16 הסכימו הצדדים כי האירועים ייחשבו "אירוע חריג" (למעשה המינוח הנכון הוא אירוע "מיוחד") , ובהמשך הגישו רשימת עובדות מוסכמות שהועברה למומחית מטעם בית הדין, ד"ר יעל אלעזר (להלן: המומחית). בחוות דעתה מיום 23.1.17 קבעה המומחית כי הליקוי שממנו סובלת המשיבה הוא סכיזופרניה סכיזואפקטיבית וכי האירועים הם אלה שהביאו להתלקחות המחלה, " גם בשל הפגיעה, גם בשל קשר הזמנים". על יסוד חוות הדעת ניתן ביום 25.2.18 פסק דין שקיבל את התביעה וחייב את המוסד בהוצאות בסך של 5,000 ₪ (מותב בראשות השופט טוינה ; להלן: פסק הדין הראשון).

המוסד ערער על פסק הדין הראשון (עב"ל 62434-03-18). בתום הדיון שהתקיים בפני מותב בית דין זה ביום 7.2.19 הוצע לצדדים כדלקמן:

"...שהתיק יוחזר לבית הדין האזורי להעברת שאלות הבהרה למומחית על בסיס ניסוח מחדש של השאלות שהוגשו לבית הדין האזורי, במיוחד לאור ההלכה לפיה אין המוסד רשאי להגיש חוות דעת מקום בו לא הוגשה חוות דעת מטעמו של התובע. בית הדין יפסוק לפי שיקול דעתו הוצאות משפט בשים לב לאופן שבו המוסד פעל לאחר פסק הדין האזורי ולכך שלשאלת ההבהרה מטעם המוסד צורפה חוות דעת רפואית".

(להלן גם: הערעור הראשון).

הצדדים הסכימו להצעה, ובהתאם ניתן לה תוקף של פסק דין. נקבע לפיכך שפסק הדין הראשון מבוטל, למעט בסוגיית ההוצאות, ועניינה של המשיבה הוחזר לבית הדין האזורי על מנת להעביר למומחית שאלות הבהרה. המוסד חויב לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 7,000 ₪ בגין הערעור הראשון .

לאחר שהתיק חזר לבית הדין האזורי הגיש המוסד בקשה להפניית שאלות הבהרה למומחית. בהחלטה מיום 26.9.19 קיבל בית הדין באופן חלקי את בקשת המוסד, וביום 28.10.19 השיבה המומחית לשאלות ההבהרה. ביום 11.11.19 הורה בית הדין לצדדים להגיב לחוות דעתה המשלימה של המומחית עד ליום 1.12.19. ביום 8.1.20 ביקש המוסד ארכה להגשת תגובה מטעמו ובהחלטה מיום 27.1.20 נקבע כי על התגובה להיות מוגשת עד ליום 3.2.20. משתגובה מטעם המוסד לא הוגשה, ניתנה ביום 13.2.20 החלטה כדלקמן:

חרף הארכה שניתנה בפועל לנתבע להגיש תגובה בעקבות התשובות לשאלות ההבהרה, שבהן חזרה המומחית מטעם בית הדין ואישרה קיומו של קשר סיבתי רפואי בין האירוע החריג בעבודה לבין הפגיעה הנפשית - תגובה מטעם הנתבעת [הכוונה למוסד - ס.ד.מ.] לא הוגשה.
בנסיבות הללו רשאי הנתבע להגיש סיכומים מטעמו עד ליום 23.2.2020.
התיק יובא בפני למתן פסק דין ביום 23.2.2020 על יסוד כלל החומר המצוי בתיק.

לאחר שסיכומים מטעם המוסד לא הוגשו עד ליום כתיבת פסק הדין, 17.3.20, ניתן פסק הדין בלא להמתין להם. בפסק הדין עמד בית הדין על כך שבתשובותיה חזרה המומחית ואישרה את עמדתה לפיה קיים קשר סיבתי רפואי בין התפרצות המחלה הנפשית אצל המשיבה לאירועים בעבודה המפורטים בעובדות שהועברו לעיונה . משהמוסד לא הגיש תגובה לתשובות המומחית ולא סיכומים, קבע בית הדין האזורי שהעובדות המוסכמות ביחס לאירועים וחוות הדעת של המומחית הרפואית עומדות בעינן. משכך התקבלה התביעה תוך חיוב המוסד בהוצאות בסך של 7,500 ₪.

ביום 30.3.20 הגיש המוסד לבית הדין האזורי בקשה לביטול פסק דין. בבקשה הסביר המוסד כי המחדל בהתנהלותו נבע מאי שימת לב למועדים עקב טעות כנה וביקש לאפשר לו לפרוש את עמדתו. במקביל לכך הגיש המוסד בקשה לפסילת המומחית הרפואית.

בהחלטתו מיום 17.6.20 דחה בית הדין את הבקשות. נקבע כי אין לראות בפסק הדין כפסק דין שניתן במעמד צד אחד וכי קבלת בקשה לפסילת המומחית בשלב הדיוני הנוכחי וראייתה כבקשה שיש בה כדי להצביע על "סיכויי הגנה" כבסיס לביטול פסק דין " יש בה משום עיוות דין - משאינה מצביעה על סיכויי הגנה של ממש; ועינוי דין כלפי בעל הדין שכנגד - בהיותה כרוכה בהארכת הדיון המשפטי ללא הצדקה מספקת. משכך אין לקבל טענה בדבר בקשה לפסילת מומחה רפואי כטענה המצביעה על סיכויי הגנה המצדיקים ביטול פסק דין". משנדחתה הבקשה לביטול פסק הדין ופסק הדין נותר על כנו, נקבע כי בית הדין אינו רשאי לדון בבקשה לפסילת המומחית (להלן: ההחלטה מיום 17.6.20).

ביום 22.4.20 הגיש המוסד הודעת ערעור פורמלית ולאחר שבקשותיו לביטול פסק דין ופסילת המומחית נדחו, הוגשו ביום 2.8.20 נימוקי הערעור, שכוונו נגד פסק הדין מיום 17.3.20 וההחלטה מיום 17.6.20. לטענת המוסד שגה בית הדין עת הכריע בתביעה בהעדר סיכומיו מבלי לאפשר למוסד לקבל את יומו; המוסד לא מקל ראש בשגגה שנפלה תחת ידיו שהובילה למחדלו באי הגשת סיכומיו ואולם מדובר בפסק דין שיש לו השלכות כלכליות על הקופה הציבורית בפרט משמדובר בתשלום קצבה עד לגיל זקנה; שגה בית הדין עת ביסס את פסק דינו על חוות דעת לא מעוגנת בספרות המקצועית מבלי לקבל את תגובת המוסד על תשובות המומחית לשאלות ההבהרה; שגה בית הדין עת לא התייחס בהחלטתו מיום 17.6.20 לסיכויי ההגנה מטעם המוסד ודחה קיומו של סיכוי זה רק בשל העובדה כי הבקשה מבוססת על בקשה לפסילת מומחה; שגה בית הדין עת התעלם מטענות המוסד בדבר התבצרות המומחית בעמדתה והתעלמותה מהשאלות במסגרתן התבקשה לעגן את חוות דעתה ואת המלצותיה בספרות המקצועית.

המוסד עתר לפיכך להורות על ביטול פסק הדין מיום 17.3.20 לרבות ביטול ההוצאות שהושתו עליו, ולהורות על מינוי מומחה אחר או לכל הפחות מומחה נוסף. לחלופין עתר המוסד להורות על השבת העניין לבית הדין האזורי לצורך הגשת סיכומים מטעמו ובקשה לפסילת מומחה.

הבקשה וטענות הצדדים
עם הגשת נימוקי הערעור הגיש המוסד בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שבמסגרתה חזר על טענותיו בהודעת הערעור והטעים כי ישנם סיכויים טובים לכך שהן תתקבלנה. לעניין מאזן הנוחות טען המוסד כי אם בקשתו לעיכוב ביצוע לא תתקבל, המשמעות תהיה כינוס ועדה רפואית בעניינה של המשיבה על כל המשתמע מכך ובשים לב שמדובר בכספי ציבור. זאת בעוד שאם המוסד יפסיד בערעור, המשיבה תקבל את המגיע לה מהמועד המגיע לה. המוסד הוסיף כי אם יזכה בערעור יקשה עליו לגבות כספים מהמשיבה. בקשר לכך נטען כי המשיבה הגישה תביעה לנכות מעבודה ולפי הידוע לו היא לא שבה לעבודתה.

המשיבה התנגדה לעיכוב פסק הדין. לעמדתה, מדובר בערעור שאין לו כל מקום או הצדקה משפטית, מוסרית וסוציאלית ולכן אין שום הצדקה לעכב את ביצוע פסק הדין. בתגובתה פירטה המשיבה כי בתיק זה מדובר בסדרת מחדלים חמורים לאורך כל ההליך המשפטי ולא מחדל בודד. כך למשל עוד בערעור הראשון ננזף המוסד על התנהלותו בבית הדין האזורי ולכן על אף שפסק הדין הראשון בוטל, ההוצאות שהושתו על המוסד לא בוטלו. מדובר במשיבה שאינה בריאה בנפשה וההליך המתמשך - שהחל ביולי 2015 עם הגשת התביעה למוסד ובמרץ 2016 עם הגשת התביעה לבית הדין - רק מחמיר את מצבה.

בכל הנוגע לסיכויי הערעור הדגישה המשיבה כי הם נמוכים. בקשר לכך נטען כי בית הדין האזורי סמך ידו על חוות דעת ברורה ומפורטת המושתתת על ספרות ואף המומחה מטעם המוסד אישר שקיימת אסכולה המכירה בקשר בין דחק למחלת נפש ואף הפסיקה מלמדת כי אין זהו מקרה יחיד או תקדימי; המומחית נימקה בחוות דעתה את הקשר בין מחלת המשיבה לאירועים החריגים; המוסד הרחיב את שאלות ההבהרה הרבה מעבר להסכמה שניתנה במסגרת הערעור הראשון ובכל זאת ענתה המומחית באופן מפורט וברור לשאלות המוסד; המוסד הוא שמתבצר בעמדתו. טרם סיום הדגישה המשיבה כי היא היחידה שניזוקה מהליך זה והיא סופגת עינוי דין קשה בלתי סביר ולא מוצדק. לנוכח האמור ובהתחשב בכלל נסיבות התיק עתרה המשיבה לדחות מכל וכל את בקשת המוסד.

בתשובה לתגובת המשיבה עמד המוסד על כך שהדיון המוקדם בערעור נקבע ליום 4.11.20, על כן נראה שלא ייגרם למשיבה נזק בלתי הפיך בהמתנה כה קצרה עד למועד הדיון שיתכן שיגובשו בו הסכמות. המוסד ציין כי המשיבה לא תהא זכאית ככל הנראה לדמי פגיעה בשל שיהוי בהגשת התביעה. המוסד ציין עוד כי הוא אינו מקל ראש במצבה הנפשי והגופני של המשיבה אולם באיזון הנכון בין טענות הצדדים הרי שהנזק שייגרם למוסד ולקופה הציבורית אם תידחה בקשתו לעיכוב ביצוע ו הערעור יתקבל גדול לאין ערוך מהנזק שיכול להיגרם למשיבה. דווקא היותו מוסד סוציאלי האמון על שמירה על כספי ציבור היא הנותנת שיש לקבל את בקשתו לעיכוב ביצוע.

המוסד הוסיף כי הפסיקה המוזכרת בתגובת המשיבה היא פסיקה אזורית שניתנה בניגוד לעמדת המוסד במקרים שונים, ולכן היא אינה רלוונטית. מעבר לכך חזר המוסד על טענותיו כפי שהועלו בהודעת הערעור לעניין חוות דעתה של המומחית ועתר לעכב את ביצוע פסק הדין לאור הסיכויים הגבוהים לקבלת הערעור ומאזן הנוחות בין הצדדים.

בהחלטה מיום 30.8.20 נאמר כדלקמן:

בנסיבות העניין המיוחדות, ובהתחשב בכך שממילא בשלב זה לא עומד על הפרק תשלום כלשהו למשיבה (מלבד הוצאות משפט) מוצע למוסד שלא לעמוד על בקשתו לעיכוב ביצוע, ולחזור עליה פעם נוספת (ככל שיסבור שהדבר דרוש) במעמד הדיון המוקדם או ככל שיגיע מועד לתשלום גמלה למשיבה.

המוסד הודיע כי אין ביכולתו לקבל את ההצעה דלעיל הואיל ומבחינה אופרטיבית יישום פסק הדין משמעו זימון המשיבה לוועדה רפואית וכן תשלום הוצאות משפט (ויוער כי עד לתגובה זו כלל לא התבקש עיכוב תשלום ההוצ אות). לעמדת המוסד יש לברר תחילה את הסוגיות המשפטיות השנויות במחלוקת בטרם ימומש פסק הדין ובטרם תתכנס הוועדה הרפואית. זאת ועוד: אם יתקיים דיון שבעקבותיו תיקבע זכאות למשיבה והמוסד יזכה בערעורו, תיווצר סתירה בין החלטת הוועדה הרפואית לתוצאת הערעור. המוסד שב וטען כי הנזק שייגרם לו גדול מזה שייגרם למשיבה שכן אם תיקבע לה זכאות לקצבה , היא תהיה זכאית לתשלום בשים לב למועד הגשת התביעה.

דיון והכרעה
לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסקי דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי לא הובאה הצדקה מספקת לעיכוב ביצוע בנסיבות העניין המיוחדות.

אשר למאזן הנוחות: המוסד עותר לעיכוב זימונה של המשיבה לוועדה רפואית. על פני הדברים אין מדובר בפרוצדורה בלתי הפיכה ועלויותיה אינן כאלה המצדיקות בפני עצמן את עיכוב ביצועו של פסק דין בניגוד לכלל . יתר על כן, בענייננו מדובר בזכויות מתחום הביטחון הסוציאלי שהמשיבה ממ תינה למימושן מזה זמן רב, ויש ליתן משקל למצבה ה נפשי. כמו כן לא ניתן להתעלם מהתנהלות המוסד אשר הביא במו ידיו להימשכות ההלי ך המשפטי בעניינה של המשיבה ב שרשרת מחדלים דיוניים שאינם במחלוקת , וכעת עותר לעיכוב נוסף בדמות בקשת עיכוב הביצוע.

אשר לסיכויי הערעור: נוכח מסקנתי כי בנסיבות העניין יש לדחות את הבקשה בשל מאזן הנוחות, אין צורך להידרש לשאלת סיכויי הערעור. אציין רק כי לא מצאתי כי סיכויי הערעור גבוהים באופן המצדיק בפני עצמו עיכוב ביצוע . עוד אציין בקשר לסוגיית הוצאות המשפט (שהוזכרו על ידי המוסד רק במסגרת הודעתו מיום 2.9.20) כי ממילא מדובר בחיוב כספי מובהק שבתי המשפט אינם נוהגים לעכב (ע"א 7419/13 יצחק חג'ג' נ' מגן דוד אדום בישראל (3.11.13 )).

סוף דבר - בנסיבות העניין לא מצאתי הצדקה להורות על עיכוב ביצוע, ומשכך הבקשה נדחית. המוסד ישלם למשיבה את הוצאות הבקשה בסך של 2,000 ₪.

ניתנה היום, ח' תשרי תשפ"א (26 ספטמבר 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .