הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 24888-10-18

ניתן ביום 10 יולי 2019
ציון אהרון

המערער
-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב

לפני: הנשיאה ורדה וירט ליבנה, סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן,
נציגת ציבור (עובדים) גב' חיה שחר, נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר

בשם המערער – עו"ד אלי מלול
בשם המשיב – עו"ד שרית דמרי – דבוש

פסק דין

השופטת לאה גליקסמן
ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי נצרת (השופט מוסטפא קאסם ונציג ציבור מר מרדכי חזיזה; ב"ל 44703-12-16), שבו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בפגיעה נפשית כפגיעה בעבודה.
בהתאם למוסכם על הצדדים, הטענות שנרשמו בפרוטוקול במסגרת דיון קדם ערעור הן כסיכומים בכתב, ופסק הדין ניתן על יסוד הטענות שנרשמו בפרוטוקול וכלל החומר שבתיק.

הרקע לערעור ופסק דינו של בית הדין האזורי:
המערער, יליד שנת 1967, עבד בתקופה הרלוונטית לתביעה כרכז מודיעין ברשות המיסים אגף המכס והמע"מ (סניף נצרת).
המערער טען כי ביום 23.11.2015 התרחש אירוע שגרם למצבו הנפשי – התכתבות בינו לבין הממונה עליו (להלן – המנהלת), עת בהודעת הדוא"ל האחרונה שנשלחה אליו המנהלת איימה עליו כי אם הוראותיה לא יבוצעו היא תשקול נקיטת צעדים משמעתיים נגדו (להלן – הודעת הדוא"ל או האירוע ). המערער טען כי בעקבות האירוע הוא החל להרגיש מתח ולחץ נפשי גבוה, סחרחורות, חולשה כללית ודופק מואץ, ועקב כך הודיע למנהלת כי אינו חש בטוב, התפנה לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים, ושהה בחופשת מחלה במשך שבוע ימים. בכתב התביעה פירט המערער אירועים נוספים שהתרחשו לאחר האירוע מיום 23.11.2015, עת לטענתו היו אירועים נוספים שבהם המנהלת התעמרה בו ופגעה בבמעמדו.
המערער והמנהלת העידו לפני בית הדין האזורי, וכן הוגשו ההודעות שגבה חוקר המשיב (להלן – המוסד) מהמערער ומהמנהלת, מכתביה של המנהלת מיום 25.2.2015 ומיום 30.11.2015 ותכתובות דואר אלקטרוני בין המערער לבין המנהלת.
בית הדין האזורי קבע כי נוכח העבודה שהתביעה לדמי פגיעה הוגשה בגין האירוע מיום 23.11.2015 אין להידרש במסגרת פסק הדין להשתלשלות האירועים המאוחרת למועד זה.
בית הדין האזורי סקר את תכתובת הדוא"ל שבין המערער לבין המנהלת, שקדמה לאירוע, כמפורט להלן:
ביום 22.11.15 (יום לפני האירוע הנטען), שיגרה המנהלת למערער הודעה בה כתבה כך:
"שלום רב,
אבקש להוציא הכללה ל...(העוסק).... הנ"ל דרוש לחקירה ולא מגיע".
בתגובה להודעה זו, השיב המערער יום למחרת (ה- 23.11.15), בשעה 9:06 כדלקמן:
"שלום רב,
....(העוסק) אותר בשנת 2011 לצרכי חקירה ואותר בשנית בשנת 2014 לצרכי השלמת חקירה.
על פי הוראתך יש להכלילו מאחר ודרוש לחקירה.
בשיחת ועידה שנערכה היום עם העוסק ועם רמי בן שושן, הוזמן והסכים להגיע לחקירה ביום ד' הקרוב וזאת בטרם נקיטת הליך הבאה בכפייה.
לידיעתך".
בתשובה לתגובת המערער, כתבה המנהלת כשמונה דקות לאחר קבלת הודעת הדוא"ל ששלח המערער כך:
"שלום רב,
נא להכלילו כפי שהוריתי".

כחמש דקות לאחר מכן, שיגרה המנהלת הודעת דוא"ל נוספת שבה כתבה כך:
"ציון
בהמשך למייל הקודם, היה והנ"ל יגיע לחקירה כפי שסוכם עמו (משיחה שלי עם אווה הבנתי שסיכום כזה נעשה עמו מספר פעמים בעבר ובכל זאת לא הגיע לחקירה), תבטל את ההכללה."

עשרים דקות לאחר מכן, הגיב התובע להודעת המנהלת וכתב:
"אני לא יכול לדעת מי ומתי דיברו עם הנחקר בעבר.
שהתבקשתי לאתרו בעבור, כך היה.
קיבלתי את בקשתך החדשה היום ולמזלנו הטוב הוא אותר במיידי.
בשיחת ועידה, הוזמן לחקירה ע"י ..... ליום ד' הקרוב.
בשיחה הובהר לנחקר כי אם לא יגיע נפעל להבאתו בכפייה.
אני חייב להתייחס להזמנת חקירה זו כהזמנה חדשה.
מבחינתי, מן הראוי לתת לעוסק הזדמנות להגיע לחקירה ביום שנקבע (יום ד' הקרוב).
במידה ולא יופיע לחקירה נתחיל לפעול להבאתו בכפייה".
עשרים וחמש דקות לאחר מכן, שלחה המנהלת את הודעת הדוא"ל, אשר לטענתו של המערער גרמה לו לפגיעה הנפשית, ובה נאמר כך:
"שלום רב,
קראתי את השגותיך, בשימת לב לשיקולים שנלקחו בחשבון על ידך.
על אף זאת, הנני מורה על הבאתו בכפיה (הכללה/דרוש חקירה), הימנעותך לבצע הוראתי, הינה בבחינת הפרת הוראת ממונה.
במידה והוראתי לא תבוצע על ידך, אשקול נקיטת צעדים משמעתיים נגדך".
(ההדגשה הוספה – ל.ג.)
בעקבות הודעה זו, המערער השיב למנהלת בתוך כרבע שעה כמפורט להלן:
"אינני מבין מדוע השגותיי ו/או הבעת דעתי ואו הסקירה הנוכחית, מתפרשת על ידך כרצון להפרת הוראותייך. אין ולא הייתה בכוונתי להפר כל הוראה שלך או של כל ממונה אחר. כן בכוונתי להעיר את הערותיי ולסקור כל מקרה שמועבר לטיפולי לגופו של עניין, בדיוק כמו במקרה זה, והכל בסופו של עניין על מנת לתת לך כממונה את הכלים לקבלת החלטות. לגבי מקרה זה, יבוצע על פי הוראתך".
כאמור, המערער טען כי בעקבות תכתובת זו החל להרגיש מתח ולחץ נפשי גבוה, סחרחורות, חולשה כללית ודופק מואץ. עקב כך, הודיע למנהלת שהוא אינו חש בטוב, ופנה מיידית לקבל טיפול רפואי בקופת חולים, שם ניתן לו אישור מחלה למשך שבוע ימים.
בית הדין האזורי דחה את טענת המערער כי האירוע היווה "קפיצת מדרגה" במערכת היחסים בינו לבין המנהלת, נוכח העובדה שהמנהלת כתבה לו בהודעת הדוא"ל שבמידה והוראתה לא תבוצע היא תשקול נקיטת אמצעי משמעת נגדו, וכי האירוע הוא "אירוע מיוחד" בעבודה. זאת, מנימוקים אלה:
הודעת הדוא"ל באה בעקבות התכתבות שהייתה בין המערער למנהלת, כך שאין מקום להוציא את תוכן ההודעה מהקשרם של הדברים. מדובר בהודעה שנכתבה על ידי המנהלת, בשים לב להשגותיו של המערער.
המערער הגיב להודעת הדוא"ל בצורה ברורה ונחרצת שאינה מעידה על מי ש"נשבר" או "נפגע עד עמקי נשמתו" כפי שתיאר.
טענת המערער שכביכול נכנס למתח נפשי ונעדר מעבודתו במשך שבוע בעקבות כך שהמנהלת כתבה כי תשקול נקיטת צעדים משמעתיים נגדו הינה מוגזמת. אין המדובר בפתיחת הליכים משמעתיים או פיטורים, אלא אך ורק בהודעה בה הבהירה המנהלת כי "תשקול" נקיטת הליכים משמעתיים ככל שהוראתה לא תבוצע.
טענת המערער שכביכול נגרם לו לחץ ומתח נפשי לא נתמכה בראייה כלשהי בזמן אמת. בהקשר זה ציין בית הדין האזורי כי על אף שהמערער טען כי הודיע למנהלת על מצבו באותו יום, בחר שלא לזמן עד כלשהו מטעמו.
המערער עזב את העבודה ביום האירוע וקיבל חופשת מחלה, כאשר לא ברור על מה התלונן בפני הרופא מטעמו, ולא תמך את גרסתו בדבר המצב הנפשי במסמכים רפואיים רלוונטיים. בהקשר זה ציין בית הדין האזורי כי על אף שהמערער ציין בהודעתו לחוקר כי עבר התמוטטות נפשית, וכי האירוע השפיע עליו פיזית ולכן במשך שבוע הוא נעדר מעבודתו, הוא לא הגיש במסגרת ההליך מסמכים המעידים על כך שעבר התמוטטות נפשית.
טענותיו של המערער בדבר "קפיצת מדרגה", הן מוגזמות ואינן מובנות לא מבחינה אובייקטיבית ולא מבחינה סובייקטיבית. בשים לב למערכת היחסים ששררה בין המערער לבין המנהלת ובשים לב לתכתובת ביניהם, אין המדובר בשבירת כלים או בעליית מדרגה, כפי שניסה המערער לתאר זאת. בהקשר זה, קבע בית הדין האזורי שיש להעדיף את דברי המערער בהודעתו לחוקר, שלפיהם שררה מערכת יחסים עכורה בינו לבין המנהלת מזה תקופה ארוכה, עת לטענתו המנהלת התעמרה בו, על פני עדותו בבית הדין שלפיה ההתדרדרות במערכת היחסים החלה בהודעת הדוא"ל. בית הדין הוסיף וקבע כי בעדותו בבית הדין שינה המערער את גרסתו, כדי להתמודד עם הפסיקה שלפיה מתח מתמשך אינה בגדר אירוע מיוחד, וטענותיו לגבי הודעת הדוא"ל נועדו ליצור את "קפיצת המדרגה" הנדרשת על פי הפסיקה לצורך הכרה באירוע כפגיעה בעבודה. בית הדין ציין כי גם לפני האירוע קיבל המערער הודעות דוא"ל מהמנהלת בנוגע לתפקודו. כך למשל, בחודש פברואר 2015 נשלח למערער מכתב בנוגע להיעדרויותיו, בו הוזכרו סעיפים מהתקשי"ר בעניין חובותיו כעובד ואף נכתב בו כי הוא יוכנס לתיקו האישי, ומכתב זה הינו לא פחות חמור מהודעת הדוא"ל. תשובתו של המערער בחקירה נגדית בנוגע למכתב זה מיתממת ואינה עולה בקנה אחד עם טענתו שכביכול נפגע אישית מהודעת הדוא"ל.
גם מהודעתה של המנהלת לפני החוקר עלו תהיות באשר לטענות המערער, שאינן עולות בקנה אחד עם התנהגותו בפועל. כך, על פי הודעת המנהלת לחוקר, המערער ביקש לעבור למע"מ טבריה עקב הודעתה כי תהיה הממונה עליו, ופנה בעניין זה לגובה הראשי, מבלי לשלוח לה העתק מפנייתו; המערער היה מתנצח עם המנהלת. לדעתה של המנהלת, המערער תלה על לוח המודעות כתבה מעיתון כלכליסט בעניין פיצוי בגין התעמרות מעבודה, והתביעה להכרה בפגיעה מעבודה היא במטרה לתבוע פיצוי בסך של 120,000 ₪ בגין התעמרות.
מכלל האמור עולה כי בין המערער לבין המנהלת התנהלת מערכת יחסים מתוחה ועכורה במשך זמן ממושך הן טרם משלוח הודעת הדוא"ל ביום 23.11.2015 והן לאחריה.
לסיכום קבע בית הדין האזורי כי לאור כל המפורט לעיל, בשים לב לכך שמערכת היחסים בין המערער לבין המנהלת הייתה מתוחה במשך זמן ממושך ובשים לב לשינוי בגרסתו של המערער בכל הקשור לאירוע והשפעתו עליו ולתיאור המוגזם שהציג – יש לדחות את תביעתו.

טענות הצדדים בערעור:
המערער טען כי הודעת הדוא"ל הינה בגדר "אירוע מיוחד", שגרם לו לפגיעה נפשית, שיש להכיר בה כפגיעה בעבודה. לטענת המערער, בניגוד לקביעתו של בית הדין האזורי לא חל שינוי בגרסתו; בניגוד לקביעתו של בית הדין האזורי כי המערער לא תמך את גרסתו בראייה בזמן אמת, הציג המערער תיעוד רפואי מיום האירוע שבו נרשם במפורש כי "היום בעבודה קיבל הודעה מאד מאיימת ולאחר מכן הרגיש לא טוב, צרבות, חולשה, זיעה ודפיקות לב ...".
המערער הוסיף וטען כי במקרה הנדון התקיימו התנאים שנקבעו בפסיקה להכרה בהודעת הדוא"ל כאירוע מיוחד, כמפורט להלן: בהיבט האובייקטיבי – ניסיון החיים מלמד כי ממונה אינו מאיים באופן שגרתי לנקוט בהליך משמעתי כנגד עובד, והאיום בהודעת הדוא"ל יש בו ללמד על היקף ההשפעה הנפשית האפשרית של האיום על המבוטח הסביר ככזה החורג משגרת העבודה במקום העבודה; בהיבט הסובייקטיבי – לא הייתה מחלוקת על כך שבעקבות האירוע כן ננקט הליך משמעתי כנגד המערער, וחבל שבית הדין האזורי בחר בפסק הדין שלא לדון באירועים שהתרחשו לאחר הודעת הדוא"ל. מכל מקום, על הפן הסובייקטיבי ניתן ללמוד מהתיעוד הרפואי, ודי בסמיכות הזמנים בין קבלת הודעת הדוא"ל לבין פניית המערער לטיפול רפואי כדי להצדיק מינוי מומחה רפואי. בית הדין האזורי לא נתן את המשקל הראוי לתיעוד הרפואי; על ההשפעה הסובייקטיבית של הודעת הדוא"ל ניתן ללמוד גם מעדותו של המערער בבית הדין; הודעת הדוא"ל היוותה "שיא" או "עליית מדרגה" במתח המתמשך שנבע ממערכת היחסים בין המערער לבין המנהלת. על כך ניתן ללמוד גם מעדותה של המנהלת בבית הדין, אשר העידה כי בהודעת הדוא"ל ציינה שהבהירה למערער שההתנצחות של המערער עמה "מהווה הפרעת הוראת ממונה ואשקול נקיטת צעדים משמעתיים נגדו ..."; גם אם יש ספק בנוגע לחריגות האירוע, היה על בית הדין למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין מצבו הנפשי של המערער.
המוסד טען כי הערעור סב על קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, אשר לאחר שמיעת עדותו של המערער והתרשמותו ממנה לא קיבל את גרסתו שלפיה היה מדובר ב"אירוע מיוחד"; מדובר בקביעה עובדתית בנוגע להשפעת האירוע על המערער ולכן אין מקום למנות מומחה רפואי, למרות שהמערער פנה באותו יום לטיפול רפואי והזכיר בתלונותיו את הודעת הדוא"ל; לחלופין, מדובר במתח מתמשך, עת שררה מערכת יחסים עכורה בין המערער לבין המנהלת מזה תקופה ארוכה, והודעת הדוא"ל היא המשך להודעות דוא"ל דומות שנשלחו בעבר וגם להודעות דוא"ל שנשלחו לאחר האירוע. בהקשר זה הפנתה ב"כ המוסד לסתירה בין עדותו של המערער בהודעה לחוקר לבין עדותו בבית הדין בכל הנוגע למערכת היחסים עם המנהלת.
במענה לטענות המוסד טען המערער כי בהתאם לפסיקה נדרש מ"אירוע מיוחד" מרכיב אובייקטיבי ומרכיב סובייקטיבי. אשר למרכיב האובייקטיבי – הרי שאיום בנקיטת הליך משמעתי על רכז מודיעין במע"מ, שהוא אחד התפקידים הרגישים מקיים את המרכיב האובייקטיבי. אשר למרכיב הסובייקטיבי – על כך ניתן ללמוד מהתיעוד הרפואי באותו יום; אין לקבל את הפרשנות המחמירה של בית דין האזורי שעולה ממנה כי המערער ניסה "לייצר" תביעה עתידית, שכן אין זה סביר כי תכנן שתישלח אליו הודעת דוא"ל ובעקבותיה יפנה לטיפול רפואי.

הכרעה:
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.
בהתאם לפסיקה –
"....על מנת שתוכר פגיעה נפשית כ"תאונת עבודה" כמשמעה בחוק על המבוטח להוכיח תחילה כי התרחש אירוע אובייקטיבי מיוחד בעבודתו "הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום"; כי מדובר באירוע מיוחד לגביו של דחק נפשי בלתי רגיל, אשר נגרם לו בשל אותו אירוע וכי הקשר הסיבתי שבין האירוע לבין הדחק הנפשי האמור מוערך "בסבירות העולה על 50%" (ר' עב"ל (ארצי) 201/10 לוי – המוסד לביטוח לאומי (7.3.11);עב"ל (ארצי) 50/09 סידה - המוסד לביטוח לאומי (21.10.10)).
עוד הובהר לעניין מהותו של ה -"אירוע האובייקטיבי המוגדר בזמן ובמקום" כי די בהוכחת " 'אירוע מיוחד' היוצא מגדר שגרת העבודה הרגילה וכי אין נדרשת הוכחתו של 'אירוע חריג'"
(ר' עב"ל (ארצי) 407/07 אביבה בן דוד – המוסד לביטוח לאומי (30.12.08); עב"ל (ארצי) 1434/04 עדה זהבית - המוסד לביטוח לאומי (14.3.06); עב"ל (ארצי) 36321-04-11 מרגלית בנט - המוסד לביטוח לאומי (31.1.12); עב"ל (ארצי) 31298-09-10 משה בר ששת - המוסד לביטוח לאומי (24.12.12) להלן- עניין בר ששת).
אשר לאופן ההערכה הראשוני של סווג האירוע כ- " אירוע מיוחד", וזאת, טרם מינויו של מומחה רפואי, נקבע כי:
"מן ההכרח שאותו אירוע יהא מוגדר במקום ובזמן, ועל פני הדברים יהא ניתן להעריך כי הוא הטביע חותם על התובע וגרם לו לדחק נפשי שאינו רגיל אצלו.
אותו דחק נפשי בלתי רגיל צריך להיקבע קודם כל סובייקטיבית לגבי התובע עצמו, דהיינו, יש לבחון כיצד השפיע עליו האירוע בעבודה ולא כיצד ראוי היה שאותו אירוע בעבודה ישפיע עליו."
(ר' - עב"ל (ארצי) 497/99 ישעיהו יוסף - המוסד לביטוח לאומי (10.12.02); ר' גם-עב"ל ( ארצי) 1003/02 לוזיאנה בנשטרית – המוסד לביטוח לאומי (29.3.06); עב"ל (ארצי) 31298-09-10 עניין בר ששת (ההדגשות הוספו נ.ר)).
עוד נפסק, ביחס לאופן ההערכה הראשוני של "חריגות האירוע", כי די להביא "'ראשית ראיה' לכך שאירע בעבודה אירוע שניתן לראותו ככזה הכרוך במאמץ מיוחד, נפשי או גופני" (עב"ל (ארצי) 145/03) סבאח עראדה – המוסד לביטוח לאומי (2.3.05) להלן- עניין עראדה) (ההדגשה הוספה נ.ר).
מורם מן האמור, כי סווג האירוע כ- "אירוע מיוחד " בשלב הראשוני, מצריך קיומם של שני תנאים מצטברים כמותיים באופיים: האחד - בעל אופי אובייקטיבי, המחייב קיומה של חריגה (ולו במידה מסויימת) משגרת העבודה הרגילה במקום העבודה ואילו השני - בעל אופי סובייקטיבי, המחייב קיומה של השפעה נפשית אפשרית של האירוע על המבוטח הספציפי (אף היא לפחות במידה מסויימת).
בהתאם לכך, ההערכה הנוגעת לסיווג האירוע כ-"אירוע מיוחד", כפי שהיא נעשית בשלב הראשוני של בירור התביעה, טרם למינוי מומחה רפואי, מבטאת למעשה שקלול לכאורי "על פני הדברים" של שני גורמים: ההיקף המוערך של התנאי האובייקטיבי, הנוגע למידת הריחוק של האירוע משגרת העבודה הרגילה (וזאת, בהתבסס על "ניסיון החיים", ככל שיש בו ללמד על השפעה נפשית אפשרית של האירוע המדובר על "מבוטח סביר" בנסיבות דומות) וההיקף המוערך של התנאי הסובייקטיבי (ככל שניתן ללמוד עליו מן הראיות הנוגעות לאופן התגובה הסובייקטיבי של המבוטח לאותו אירוע ולעוצמתה של אותה תגובה).
עם זאת, נוכח ההכרה במגבלותיה של יכולת ההערכה הראשונית הנוגעת למידת החריגות או הייחוד של האירוע, בהיבט האובייקטיבי והסובייקטיבי כאחד, ונוכח ההכרה בכך שיכול ובמקרים מסויימים יתעורר קושי להעריך, ללא סיוע של מומחה רפואי, האם האירוע המדובר עלול לגרום, על פני הדברים, לדחק נפשי בכלל (התנאי האובייקטיבי) ו/או האם הוא עשוי היה לגרום לדחק נפשי אצל המבוטח הספציפי (התנאי הסובייקטיבי) או כיצד יש לשקלל בין השניים - הרי שיש ללכת בנתיב שהותווה זה מכבר במקום בו מקנן ספק או קושי באשר לסווג האירוע. נתיב המוביל למינוי מומחה רפואי, חלף הדחיה של התביעה על סיפה, בנסיבות של ספק בדבר "חריגות" או "ייחוד" האירוע".
(כל ההדגשות במקור – ל.ג.)
עב"ל (ארצי) 50727-09-14 פלוני – המוסד לביטוח לאומי (23.11.2015).

ומן הכלל אל הפרט:
לדעתנו, יישום ההלכה שנפסקה בעניין פלוני מחייב מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין מצבו הנפשי הנטען של המערער.
אשר להיבט האובייקטיבי: מקובלת עלינו טענת המערער כי התראה של ממונה כי ישקול לנקוט צעדים משמעתיים כנגד עובד נוכח העובדה שהעובד אינו ממלא הוראה שניתנה על ידו אינו בגדר "אירוע שגרתי" בחיי העבודה. גם קריאת הודעת הדוא"ל על רקע התכתובת שקדמה לה בין המערער לבין המנהלת אינו משנה מסקנה זו, שכן בהודעת המערער שקדמה להודעת הדוא"ל פירט המערער את שיקוליו ודעתו בהמשך לתכתובת קודמת, והמנהלת לא הסתפקה בכך שהבהירה כי היא עומדת על ביצוע הוראתה הקודמת גם לאחר בחינת השגותיו, אלא אף הבהירה כי היא תראה באי ביצוע ההוראה הפרת משמעת ותשקול נקיטת אמצעי משמעת כנגד המערער.
אשר להיבט הסובייקטיבי: בית הדין האזורי קבע כי טענת המערער שכביכול נגרם לו לחץ ומתח נפשי לא נתמכה בראייה כלשהי בזמן אמת; המערער עזב ביום קבלת הודעת הדוא"ל את העבודה וקיבל חופשת מחלה, כאשר לא ברור על מה התלונן בפני הרופא מטעמו; חבל שהמערער לא תמך את גרסתו בדבר המצב הנפשי במסמכים רפואיים רלוונטיים. קביעות אלה מעוררות קושי, ונוכח חומר הראיות דעתנו שונה. כך, על פי התיעוד הרפואי (נספח ג' להודעת הערעור) ביום האירוע, 23.11.2015, פנה המערער לטיפול רפואי, וזו הייתה תלונתו: "היום בעבודה קיבל הודעה מאד מאיימת ולאחר מכן הרגיש לא טוב, צרבות, חולשה, זיעה ודפיקות לב. נמשך כחצי דקה ולאחר מכן מעט חולשה".
זאת ועוד. בהתייחס להיבט הסובייקטיבי בית הדין האזורי קבע כי "טענת המערער שכביכול נכנס למתח נפשי ונעדר מעבודתו במשך שבוע בעקבות כך שהמנהלת ציינה כי תשקול נקיטת צעדים משמעתיים כנגדו, הינה מוגזמת. אין המדובר בפתיחתם של הליכים משמעתיים או פיטורים, אלא אך ורק בהודעה בה הבהירה המנהלת כי תשקול נקיטת הליכים משמעתיים, ככל שהוראתה לא תבוצע". בית הדין הגיע למסקנה זו גם על סמך העובדה כי המערער הגיב להודעת הדוא"ל של המנהלת "בצורה ברורה ונחרצת שאינה מעידה על מי ש'נשבר' או 'נפגע עד עמקי נשמתו' כפי שתיארגם בעניין זה דעתנו שונה.
השאלה שאותה יש לבחון היא מה הייתה תגובתו הסובייקטיבית של המערער להודעת הדוא"ל, ולא מה הייתה תגובתו הסבירה או הראויה. משלא נטען, לא כל שכן לא הוכח, כי פנייתו של המערער לטיפול רפואי ביום 23.11.2015 ותלונותיו כפי שתועדו בפנייה לטיפול רפואי מאותו מועד אינן אותנטיות אלא נועדו למטרה אחרת (כגון - הגשת תביעה למוסד על פגיעה בעבודה או הגשת תביעה כנגד המנהלת על התעמרות), לא נסתרה גרסתו של המערער כי חש מאוים מהודעת הדוא"ל וכי היא גרמה לו לצרבות, חולשה, זיעה, דפיקות לב וחולשה. אמנם, המערער לא טען ביום 23.11.2015 כי הודעת הדוא"ל גרמה לו למתח נפשי, אלא תיאר תופעות פיזיולוגיות שונות, אולם לדעתנו אין לצפות כי המבוטח "יאבחן" את מצבו בזמן אמת, ודי בפנייתו לטיפול רפואי ובתלונותיו המשקפות את תגובתו הסובייקטיבית כדי להכיר באירוע כ"אירוע מיוחד". בנסיבות המקרה, אנו סבורים כי בית הדין אינו יכול לקבוע גם האם המערער חש מאוים ונפגע מהודעת הדוא"ל על יסוד המענה ששלח המערער להודעת המנהלת.
מובהר, כי אין באמור לעיל כדי להביע עמדה בדבר השפעת הודעת הדוא"ל על מצבו הנפשי של המערער. שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע המיוחד בעבודה לבין מצבו הנפשי של המערער היא שאלה רפואית, שתיבחן על ידי המומחה הרפואי.
בהתייחס לטענתו החלופית של המוסד, כי מדובר במתח מתמשך, הרי שבעניין בר ששת נפסק כי "בעצם קיומם של לחץ ומתח מתמשך אצל מבוטח במהלך תקופה מסוימת, אין כדי לשלול בחינת קיומו של אירוע מיוחד כאמור במהלך התקופה. ממילא בחינת קיומו של קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של המבוטח ובין אותו אירוע מיוחד, תיערך בשים לב לכלל התשתית העובדתית כפי שתובא לפני המומחה היועץ הרפואי". ובעניין תשתש [עב"ל (ארצי) 26029-09-11 המוסד לביטוח לאומי – יהושע תשתש (9.10.2012)] נפסק לעניין התרחשות "אירוע חריג" בהקשר של אוטם שריר הלב כי "אירוע חריג יכול להתרחש גם על רקע של מתח מתמשך. למעשה מתח מתמשך אינו שולל את האפשרות כי במהלכו של המתח המתמשך יתרחש אירוע מיוחד, ולעיתים המתח המתמשך אף מוביל בסופו של יום למצב מיוחד המגביר את השפעת האירוע ומעלה אותו כדי אירוע חריג". אכן, כעולה מעדותם של המערער ושל המנהלת בבית הדין האזורי, כמו גם מהודעתו של המערער לחוקר המוסד, מערכת היחסים בין המערער לבין המנהלת הייתה טעונה, על רקע דרישות שונות של המנהלת מהמערער, שבהן נדרש לשנות את אופן התנהלותו בעבודה בעבר, והיו ביניהם חילוקי דעות על רקע מקצועי. אולם, אנו מקבלים את טענתו של המערער כי יש שוני עת מדובר בהודעות דוא"ל בענייני עבודה, גם אם עולה מהם כי היו חילוקי דעות בינו לבין המנהלת או, כגרסת המנהלת, "התנצחויות", לבין הודעת הדוא"ל שבה הועמד על כך שלגישת המנהלת התנהלותו היא הפרת הוראת ממונה והיא תשקול העמדתו לדין משמעתי בקשר לכך. אכן, המערער ניסה בעדותו לגמד את מערכת היחסים העכורה ואירועים שקדמו להודעת הדוא"ל, אולם לטעמנו אין בכך כדי לשנות את המסקנה כי הודעת הדוא"ל מיום 23.11.2015 הייתה בגדר אירוע מיוחד. מכל מקום, בוודאי יש ספק אם יש לראות בהודעת הדוא"ל אירוע מיוחד, ודי בכך כדי לא לדחות אל הסף את התביעה אלא למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי.
סוף דבר – הערעור מתקבל ואנו קובעים כי יש לראות באירוע מיום 23.11.2015 אירוע מיוחד. אשר על כן, עניינו של המערער מוחזר לבית הדין האזורי, על מנת שימנה מומחה רפואי, לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע מיום 23.11.2015 לבין מצבו הנפשי של המערער.
המוסד ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום, ז' תמוז תשע"ט (10 יולי 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

ורדה וירט-ליבנה,
נשיאה, אב"ד

אילן איטח,
סגן נשיאה

לאה גליקסמן, שופטת

גברת חיה שחר,
נציגת ציבור (עובדים)

מר דורון קמפלר,
נציג ציבור (מעסיקים)