הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 22238-03-17

עליה אשוואל
המערערת
-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב
לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת חני אופק גנדלר
נציג ציבור ( עובדים) מר שלמה כפיר, נציג ציבור ( מעסיקים) מר אמנון גדעון

בשם המערערת: עו"ד ינון תמרי
בשם המשיב: עו"ד ילנה צ'וקלר
פסק דין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב ( השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור גב' שוש הורוביץ ומר אריה רבינוביץ'; ב"ל 58958-03-14), בו נדחתה תביעת המערערת לקבלת קצבת שאירים בגין המנוח מר יחיאל בוני ז"ל ( להלן: המנוח), לאחר שנקבע כי לא הוכח מעמדה כ"ידועה בציבור".

התשתית העובדתית ופסק דינו של בית הדין האזורי
המנוח נפטר ביום 27.7.12. ביום 28.12.12 הגישה המערערת, גב' עליה אשוואל, תביעה למוסד לביטוח לאומי ( להלן: המוסד), לקבלת קצבת שאירים, נוכח היותה " ידועה בציבור" שלו. תביעתה נדחתה על ידי המוסד, ומשכך הוגשה תביעתה לבית הדין האזורי.

בבית הדין האזורי העידה המערערת עצמה וכן העידו מטעמה מר אברהם חלה, משכיר הדירה בה התגוררה עם המנוח; גב' נחמה שוקר, עובדת סוציאלית בעיריית ראש העין; ומר יחיא גשמה שהיה נשוי לאחותו של המנוח. מטעם המוסד העידו מר שמשון בוני, בנו של המנוח, וכן גב' ציפורה קרוואני שהשכירה אף היא דירה למנוח.

מהראיות עולה כי המערערת היא ילידת שנת 1956 והמנוח היה יליד שנת 1939. בשנת 2003 או בסמוך לכך, כאשר שניהם היו גרושים, הכיר ביניהם מר גשמה ( שהיה כאמור גיסו של המנוח). בסמוך לאחר היכרותם עברה המערערת לטענתה להתגורר עם המנוח בדירתו ברח' יצחק הלוי בראש העין ( להלן: הדירה הראשונה), ולאחר מספר שנים עברה להתגורר עמו בדירה אחרת ברח' הבנים בראש העין, אותה שכר המנוח ממר אברהם חלה ( להלן: הדירה השנייה). לאחר שלוש שנים ובמהלך שנת 2011 או בסמוך לכך עבר המנוח לדירה שלישית ברח' יהודה הלוי בראש העין, אותה שכר מגב' קרוואני, וגם בה התגוררה עמו המערערת ( להלן: הדירה השלישית). בחלק מהתקופה התגוררה עם המנוח והמערערת גם נכדתה של המערערת, החל מהיותה בת חמש לערך, ולנה במיטתה של המערערת.

המערערת העידה כי כחודשיים לאחר היכרותם עברה להתגורר עם המנוח בדירתו בראש העין, ובמקביל בנותיה נשארו לגור בדירתה והיא שילמה את הוצאותיה בעוד המנוח שילם את דמי השכירות ועלויות האחזקה של דירתו וכן עבור מזון ( אותו רכש בעצמו כי " היה הולך לבד עם האוטו"). בהמשך מכרה את דירתה והם עברו יחד לדירות נוספות, כמפורט לעיל. לדבריה, בדירה הראשונה היו שלושה חדרים ושתי מיטות - מיטה זוגית בה ישנו שניהם ומיטה נוספת בסלון. בדירה השנייה הייתה מיטה וחצי בה ישנו שניהם ובנוסף הייתה מיטה נוספת בסלון לאורחים. בדירה השלישית הייתה מיטה בחדר השינה ומיטה נוספת בסלון, כאשר המנוח לן לעיתים בסלון שכן " הנשימה שלו קשה" ובשאר הזמן " ישנו יחד". במקביל העידה כי נכדתה החלה להתגורר עמם מספר חודשים לאחר שהחלו לגור יחד, וכאשר לנה עמם ( והדבר היה לסירוגין ו"לא תמיד") - המנוח " ישן בסלון".

ראוי לציין כי הגם שהצדדים נדרשו להיבט זה של סדרי הלינה המדויקים בתוך הבית המשותף, לא בכל מקרה יש צורך בכך מטעמי צנעת הפרט ( וראו בקשר לכך את הערת חברתי השופטת חני אופק גנדלר בע"ע ( ארצי) 4247-12-15 מזל מימון - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (27.2.17), להלן: עניין מימון, לפיה " מסקנתנו... אינה מושתתת על התייחסות לקיומם או אי קיומם של יחסי אישות, כשמימד זה מטעמי צנעת פרט אינו טעון פירוט"). עם זאת מקובל עלינו כי במקרה זה ייתכן והייתה לכך חשיבות מסוימת, לאור טענת המוסד כי המערערת לא הייתה בת זוג אלא עוזרת, מטפלת או שותפה לדירה.

המערערת אישרה כי לה ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף, אך לדבריה תרמה למשק הבית הן בכך שהייתה עם המנוח ש"לא רצה להיות לבד" ובנוסף רכשה מזון " שהיה צריך" וכן שילמה עבור ההובלה במעבר לדירה השלישית ורכשה עבור המנוח סיגריות. המערערת הדגישה כי ככלל המנוח בלבד שילם עבור הוצאות הבית המשותף, אם כי בגדים רכשה לעצמה מכספה.

המערערת אישרה כי התפרנסה אותה עת מעבודתה כמטפלת בקשישים, אך הכחישה כי טיפלה במנוח וטענה כי תפקד והיא הייתה " חברה שלו". עוד ציינה כי אינה ביחסים טובים עם בנו של המנוח, לטענתה כיוון שהבן " בא לאביו עם בחורות" והיא התרעמה על כך. אין חולק כי המערערת לא השתתפה באירועים משפחתיים של משפחתו של המנוח ( לדבריה כיוון שלא רצתה לפגוש בגרושתו), וכך גם להיפך.

המנוח נפטר כאמור ביום 27.7.12. המערערת נכחה בהלווייתו אך ה"שבעה" התקיימה בבית אחיו של המנוח, והיא הגיעה לשם רק פעם אחת. משפחתו של המנוח שילמה עבור המצבה, ולמערערת לא ידוע אם המנוח הותיר אחריו צוואה. לדבריה אפילו את בגדיה לא יכולה הייתה לקחת מהדירה המשותפת, והיא קיבלה אותם רק לאחר כחודש ובעקבות עירוב המשטרה.

מר חלה העיד כי המנוח שכר ממנו את הדירה ברח' הבנים, ובהסכם השכירות ( שלא נשמר) נרשם במפורש כי גם המערערת רשאית לגור בה ( כאשר הוגדרה לבקשת המנוח כ"מסייעת"). עוד העיד כי דלת דירתם של המנוח והמערערת הייתה תמיד פתוחה נוכח קשיי הנשימה מהם סבל המנוח, והוא עצמו מתגורר באותו בניין; לכן הוא יודע שהם " חיו כל הזמן יחד, היא היתה עוזרת לו" וכי היא " היתה קשורה אליו כמו אשתו". בעדותו בפני החוקר ציין כי המנוח והמערערת " היו כמו בעל ואישה". בחקירתו הנגדית אישר, עם זאת, כי " בלב אני לא יודע, גם בכסף אני לא יודע".

גב' שוקר העידה כי במסגרת תפקידה כעובדת סוציאלית היא מטפלת בבתה של המערערת ונכדתה, ובמסגרת זו הכירה את המערערת וגם את המנוח. גב' שוקר ציינה כי נכדתה של המערערת התגוררה עמה ועם המנוח משך שנה וחצי בדירה השנייה, כאשר היא עצמה ביקרה בדירה זו לפחות 3-4 פעמים בתקופה הרלוונטית והתרשמה כי המנוח " דאג לכלכלתן" ואף " היה מעורב בטיפול בילדה". לאחר המעבר לדירה השלישית התגוררה הנכדה עם המערערת והמנוח גם בה לתקופה קצרה, ולאחר מכן " יצאה למסגרת חוץ ביתית".

גב' שוקר ציינה כי " לא חקרתי על מערכת היחסים ביניהם אבל התרשמתי, ההתרשמות שלי הייתה כזאת שהם ניהלו משק בית משותף, שהוא קנה דברים הביתה והוא מפרנס את הבית... אני לא אחתום על משק בית משותף, אך ההתרשמות שלי היתה שהוא דאג לכלכלה שלהם וזה כתבתי וזה אני יודעת ממה שהוא אמר לי". עם זאת, למיטב ידיעתה הם לא " ישנו יחד", שכן נכדתה של המערערת לנה במיטתה באופן קבוע.

מר גשמה העיד כי הכיר בין המערערת למנוח ( שהיה גיסו), וכי ביקר מספר פעמים בדירתו של המנוח ( בתדירות של פעם-פעמיים בשנה) וראה שם את המערערת. לכן הסיק כי הם גרים יחד וכי " חיו יחד כל הזמן באותה דירה".

מר שמשון בוני, בנו של המנוח, זומן להעיד מטעם המוסד ומסר כי אביו והמערערת הכירו במכולת השכונתית וכי " גילה המוכרת" אמרה לו " שאין לאבא שלי כלום איתה הוא רק מרחם עליה, שאין לה איפה לגור אז הוא לקח אותה אליו". לדבריו, "הוא גר לבד והיא ישנה בסלון", וגם המנוח אמר לו באחת ההזדמנויות ש"אין לי איתה שום דבר היא בסה"כ מסכנה אני מרחם עליה".

כאשר ביקר בדירה השלישית ראה שאביו לן בסלון, בעוד שהמערערת התגוררה בחדר פנימי עם שירותים צמודים. עוד העיד כי המערערת והמנוח התגוררו יחד רק מספר חודשים בדירה השלישית ולא טרם לכן, שכן בשנים שקדמו לכך "היתה לו מישהי בשם שושנה שהוא היה איתה הרבה שנים", לאחר מכן הכיר " מישהי מגבעתיים" ואז הכיר את המערערת. מר בוני ציין בנוסף כי בתה של המערערת תקפה את המנוח, אשר הגיש על כך תלונה במשטרה.

גב' קרוואני מסרה בעדותה כי המנוח שכר ממנה דירה בתחילת שנת 2012 לערך ( אך במקביל העידה כי נפטר במהלך שנת השכירות השנייה ומכאן שהשכירות החלה ככל הנראה בתחילת 2011); כי בהתאם להסכם השכירות לא אמורים היו להתגורר עמו אנשים נוספים; ובהתאם גם המערערת לא התגוררה בדירה זו. עם זאת אישרה כי ראתה את המערערת בדירה בשנת השכירות השנייה ( מדי פעם, להערכתה כפעם-פעמיים בשבוע ולא באופן קבוע), וזו הציגה עצמה כ"עוזרת של בוני ולא בלילה אלא ביום" (וגם המנוח אמר " שהיא עוזרת שלו וזהו"). כן אישרה כי ראתה בהזדמנות אחת גם את בתה של המערערת, "לא בתוך הבית, בחוץ", וכעסה על כך שכן " היא באה לעבוד בבקשה אבל לא מעבר לכך. מה הבת שלה צריכה לעשות פה?". גב' קרוואני הוסיפה בהודעתה לחוקר כי מכתבים על שם בתה של המערערת ממשיכים להגיע לדירה השכורה גם במועד מתן הודעתה ( פברואר 2013).

מטעם המוסד הוגש טופס תביעה לקצבת זקנה שהגיש המנוח בחודש יוני 2004, בו ציין כי הוא גרוש ואין לו בת זוג. גם בתביעה להשלמת הכנסה, שהגיש בחודש אוגוסט 2004, חזר על הצהרות אלה. בית הדין האזורי פירט בפסק דינו הודעה נוספת שנגבתה על ידי חוקרי המוסד, אך בהתחשב בכך שנותן ההודעה ( מר יוחאי חיימי) לא התייצב להעיד בפני בית הדין ובהתאם נמשכה הודעתו מהתיק ( עמ' 4 לפרוטוקול) - לא ניתן היה להתבסס על הודעתו.

בית הדין האזורי, לאחר שקילת הראיות, הגיע למסקנה כי " לא הוכח שיתוף ולא הוכחה זוגיות" ואף לא הוכחה " מערכת יחסים קרובה והדוקה כבעל ואישה". לא בכדי, אישרה המערערת בחקירתה כי את הכנסותיה מעבודתה שמרה לעצמה, ואף הופתעה מדוע סבר ב"כ המוסד כי עליה לשתף בהן את המנוח. המערערת לא השתתפה בתשלום שכר הדירה; לא נרשמה כשוכרת נוספת בהסכמי השכירות; לא הוכיחה כי רכשה דבר מה לבית המשותף ( וגם לגבי מזון ותרופות לא העידה כי עשתה כן מכספה); ואף לא טענה כי בישלה בבית המנוח. בהתאם אף הצהיר המנוח עצמו כלפי המוסד, בתביעותיו לקצבת זקנה ולהשלמת הכנסה, כי אין לו בת זוג, והדברים שאמר לבנו ביחס למערערת ( לפיהם " ריחם עליה") מדברים גם הם בעד עצמם.

לאור זאת גם אם המערערת והמנוח חיו תחת קורת גג אחת בדירות אותן שכר המנוח בערוב ימיו ( יחד עם נכדתה של המערערת כך שאין בכך בהכרח כדי להוכיח יחסי זוגיות), וגם אם המנוח דאג לכלכלת נכדתה של המערערת - לא הוכחו שיתוף ( לרבות כלכלי) וקשירת גורל ובהתאם אף כונתה המערערת בהסכם השכירות מול מר חלה כ"מסייעת" של המנוח, ולא כבת זוגו. חיזוקים נוספים לכך מצא בית הדין בעובדה כי המנוח לא הוריש למערערת דבר, אף לא את רכבו, מבלי שהמערערת תקפה את חלוקת הירושה; וגם בעובדה כי המערערת כלל לא ישבה " שבעה" על המנוח, גם לא בנפרד. בית הדין סיכם כי כבר לפי עדויות המערערת והעדים מטעמה עולה כי לא הייתה מערכת יחסים של " ידועים בציבור" בין המערערת לבין המנוח, כאשר העדויות שהובאו מטעם המוסד אך מוסיפות לכך. התביעה נדחתה לפיכך, ללא צו להוצאות.

טענות הצדדים בערעור
המערערת סבורה כי כלל הראיות שהובאו בפני בית הדין מלמדות כי " התגוררה עם המנוח, ניהלה איתו משק בית משותף, ישנה עימו, הלינה את נכדתה עימם, וזאת למשך מספר שנים לא מבוטל" וכאשר " עברו מספר דירות ביחד". בהתחשב בגילם של בני הזוג, אין לשים דגש על השאלה " אם הם ישנו ביחד או לא באותה מיטה" וגם לא על קיומו של חשבון בנק משותף, אם כי הצהרת המערערת לפיה " קיימו יחסי אישות" לא נסתרה. אף לא ניתן היה לייחס חשיבות לכך שהמערערת לא ירשה דבר, שכן המנוח לא כתב צוואה; הותיר אחריו חובות ( כפי שאישר בנו); והמערערת לא הייתה מעוניינת ברכבו של המנוח וממילא לא היה לה טעם להיאבק על כך.

המערערת סבורה כי לא ניתן היה ליתן משקל לעדות בנו של המנוח, אשר היה מסוכסך עמה לאורך השנים ובעדותו היו סתירות רבות. עוד סבורה היא כי צריך היה לתת משקל מירבי לעדותה האובייקטיבית של העובדת הסוציאלית; לעדותו של מר גשמה, אשר מעדותו עלה כי הכיר בין המערערת למנוח לצורך רומנטי; וכן לעדותו של מר חלה, ממנה עלה בבירור כי המערערת והמנוח חיו יחד כבני זוג וניהלו משק בית משותף. בנסיבות בהן המערערת והמנוח עברו יחד שלוש דירות, וחיו יחד תקופה בת כתשע שנים - יש הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, אשר טעה גם במסקנותיו המשפטיות.

המוסד תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, וסבור כי לא הובאה הצדקה להתערבות בקביעות עובדתיות מובהקות. המוסד מדגיש כי נטל ההוכחה להוכחת המעמד מוטל היה על המערערת והיא לא עמדה בו, שכן " בשום מסמך לא נכתב כי המנוח והמערערת היו בני זוג"; המערערת כלל לא הייתה צד להסכמי השכירות ובאחד מהם אף כונתה " מסייעת"; המערערת " לא התעניינה בחייו של המנוח, לא בילו יחד באירועים משפחתיים ולא חלקו את אותה המיטה"; לא בכדי לא הוצגה ולו תמונה אחת משותפת ( יצוין בקשר לכך כי במעמד הדיון בערעור ביקש ב"כ המערערת לראשונה להציג תמונות משותפות); והראיות אינן מצביעות על המבחן הסובייקטיבי של רצון לקשירת חיים יחדיו כמו גם על המבחן האובייקטיבי של קיום משק בית משותף.
המוסד מדגיש כי המערערת עובדת כמטפלת בקשישים וכי " המגורים שלה בביתו של המנוח היו מתוך צורך של נוחות וכדאיות כספית", כאשר בתמורה למימון הדירה והוצאותיה - " היא סעדה אותו". כלל העדים העידו לכל היותר על מגורים תחת אותה קורת גג למשך חודשים ספורים, ולכן לא היה בעדויותיהם כדי להוכיח קשר משמעותי יותר.

דיון והכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל וכי יש להכיר במערערת כ"ידועה בציבור" של המנוח לצורך זכאותה לקצבת שאירים מהמוסד. טעמינו לכך יפורטו להלן.

הזכאות לקצבת שאירים נקובה בסעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 ( להלן: החוק), הקובע זכאות זו, בין היתר ובתנאים הנקובים בסעיף, ל"אלמנה" של מבוטח. "אלמנה" מוגדרת בסעיף 238 לחוק, במילים הבאות:
"אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא -
(1) מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;
(2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244".

אשר למושג "אשתו", שאליו מפנה כאמור הגדרת " אלמנה", הגדרתו מצוינת בסעיף 1 לחוק במילים הבאות: "לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו".

על הטוענת להיותה ידועה בציבור של מבוטח שנפטר להוכיח אם כך קיומם של שני תנאים מצטברים - " יחסים של " ידועים בציבור" בעת פטירתו של בן הזוג ומגורים משותפים בשעת הפטירה", כאשר דרישת המגורים לא מתפרשת כפשוטה אלא במובנה המושגי ( עב"ל ( ארצי) 21302-03-16 אידה שרה פוקילמן - המוסד לביטוח לאומי (2.4.19); להלן: עניין פוקילמן).

אשר להוכחת מערכת יחסים של " ידועים בציבור" נקבע כי זו " מושתתת על שלושה יסודות, אשר ביניהם מתקיימת זיקת גומלין, והם: קיום חיי משפחה כבני זוג, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף" (שם). אשר לתנאי הראשון של קיום חיי משפחה כבני זוג הובהר, כי תנאי זה בוחן אם מתקיימת מחויבות רגשית-ערכית וקשירת גורל, ועם זאת "על בית הדין להיזהר מלבחון את קיומו על יסוד השקפה אידאלית מסוימת של זוגיות אותה על הידועים בציבור לממש. הן עת מדובר בבני זוג הנשואים זה לזה והן עת מדובר בבני זוג שהם ידועים בציבור, יש מגוון רחב של מערכות יחסים, ובהשאלה מאמירתו של טולסטוי בספרו אנה קרנינה " כל זוג בדרכו שלו". במיוחד יש להיזהר, מיצירת " סטנדרט" אחד לבני זוג נשואים ו"סטנדרט" שונה לידועים בציבור בהיבטים שונים" (שם, בחוות דעתה של חברתי השופטת לאה גליקסמן). ניתן לפיכך להכיר בקיומו של ספקטרום רחב למערכות היחסים האנושיות ובמסגרת זו גם בקיומן של מערכות יחסים זוגיות בעלות מאפיינים שונים מהמקובל, כל עוד בית הדין משתכנע שמתקיים גם התנאי הראשון.

אשר לשני התנאים הנוספים הודגש כי " עובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף, ואולם העדרה אינו שולל האפשרות לקיום משק בית משותף במסגרת חיי משפחה, כשכל מקרה בהתאם לנסיבותיו. יחד עם זאת, בחזקה הראייתית הנובעת ממגורים משותפים נובעת הקלה ראייתית מסוימת לבני זוג המתגוררים יחדיו" (עניין מימון). לאמור יש להוסיף כי בעת יישום המבחנים יש לקחת בחשבון את תכליתה של קצבת השאירים המשולמת על ידי המוסד, שהיא הענקת " 'רשת ביטחון' מינימלית תוך מתן מענה מסוים, על חשבון הקופה הציבורית, לחסר כלכלי הנובע מאובדן הזוגיות והשיתוף" (עב"ל ( ארצי) 47676-01-14 מזל סלח - המוסד לביטוח לאומי (4.4.17)).

במקרה שלפנינו, בית הדין האזורי לא קבע קביעה עובדתית מפורשת בנוגע למשך החיים המשותפים, ולכן יש לבחון את תוכן העדויות בקשר לכך. מר חלה העיד ולא נסתר כי כבר במועד חתימת הסכם השכירות של הדירה השנייה ביקש המנוח לציין בהסכם השכירות את שמה של המערערת ( אם כי כ"מסייעת" שלו ולא כשוכרת נוספת או כבת זוג), וכן העיד באופן חד משמעי על מגורים משותפים של המערערת והמנוח לכל אורך תקופת השכירות בדירה שהושכרה על ידו, וכי ידע זאת לא רק כמשכיר הדירה אלא גם כשכן באותו בניין. מר חלה אף ראה במערערת כבת זוגו של המנוח, ולא כמטפלת בו או כעובדת משק בית כביכול.

תמיכה משמעותית לעדותו של מר חלה מצאנו בעדותה של העובדת הסוציאלית גב' שוקר, שאין מחלוקת בדבר האובייקטיביות שלה, וגם היא העידה בבירור על מגורים משותפים של המנוח והמערערת, שנחזו מבחינתה כבני זוג, הן בדירה השנייה והן בדירה השלישית. עדויות אלה מחלישות מאוד את גרסת בנו של המנוח, לפיה המערערת והמנוח התגוררו כביכול יחד רק מספר חודשים בדירה השלישית ( וגרסתו סותרת גם את עדותה של העדה הנוספת מטעם המוסד גב' קרוואני, לפיה בני הזוג לא התגוררו יחד בדירה השלישית שהושכרה על ידה, הגם שראתה פיזית בדירה גם את המערערת וגם את בתה ומכתבי בתה של המערערת ממשיכים להגיע לדירה גם זמן רב לאחר פטירת המנוח).

חומר הראיות מלמד אם כך כי המערערת והמנוח התגוררו יחד תחת קורת גג אחת לכל הפחות מהמועד בו עבר המנוח לדירה השנייה ( בה התגורר שלוש שנים), וכן במהלך מגוריו בדירה השלישית ( כשנה וחצי), היינו לכל הפחות ארבע שנים וחצי. בהתחשב בכך שמר גשמה העיד כי הכיר בין המערערת למנוח מספר שנים קודם לכן, והמערערת העידה ולא נסתרה כי עברו לגור יחד כבר בדירה הראשונה בסמוך לאחר היכרותם ( ועדותה זו לא נסתרה) - עולה שהמערערת והמנוח גרו יחד, במספר דירות, כתשע שנים או קרוב לכך.

כעולה מהפסיקה שצוטטה לעיל, מגורים משותפים מקימים חזקה של משק בית משותף, ובמקרה שלפנינו אנו סבורים כי המוסד לא סתר את החזקה האמורה. מהראיות עלה כי המנוח הוא שמימן את דמי השכירות של שלוש הדירות בהן התגוררו בני הזוג; את עלויות האחזקה של הדירות המשותפות; וכן את כלכלתן של המערערת ונכדתה ( ועל כך העידה במפורש גם גב' שוקר, ששמעה את הדברים מפיו), כאשר המערערת תרמה למאמץ המשותף מעת לעת ולפי יכולותיה.

אין מחלוקת כי בין המערערת למנוח לא היה שיתוף כלכלי מלא, כך שתרומתה הכלכלית של המערערת הייתה שולית יחסית ואת משכורותיה שמרה לעצמה, אך בנסיבות דומות - בהן בת הזוג לא השתתפה כלל בהוצאות המגורים המשותפים והעבירה את כל השתכרותה לחו"ל - עמד דווקא המוסד על כך שמדובר במערכת יחסים של " ידועים בציבור", ועמדתו התקבלה באופן ששלל זכאות לקצבת הבטחת הכנסה ( עב"ל ( ארצי) 4734-10-16 המוסד לביטוח לאומי - עזריה דאר (26.4.18); המוסד אמנם ניסה לטעון שאין להקיש מעניין זה שכן עסק בקצבת הבטחת הכנסה, אך כבר נקבע כי לעניין הקביעה אם בני זוג הם ידועים בציבור המבחנים לפי חוק הבטחת הכנסה וחוק הביטוח הלאומי הם זהים: עב"ל ( ארצי) 28455-04-11 המוסד לביטוח לאומי - ויקטוריה גודן (7.1.13)). באותו אופן גם במקרה שלפנינו, לא שוכנענו כי נסתרה חזקת משק הבית המשותף הנלמדת מהמגורים המשותפים, וזאת גם אם השיתוף הכלכלי לא היה מלא והדדי בכל היבטיו.

אשר להיבט המחויבות הרגשית וקשירת הגורל - גם לגביו קיימות ראיות אובייקטיביות, ודוגמא טובה לכך היא מגוריה של נכדתה של המערערת יחד עם המערערת והמנוח בשתיים מדירותיהם, תוך שהמנוח - לפי עדותה האובייקטיבית של העובדת הסוציאלית - לא רק אפשר את מגורי הנכדה אלא אף היה מעורב בטיפול בה ( כאשר גב' שוקר ציינה בעדותה דוגמאות לכך). לכך יש להוסיף כי לפי העדויות המנוח לא היה אדם בריא משך שנים רבות, וגם לעמדת המוסד - המערערת " סעדה אותו" (סעיף 26 לסיכומיו). המוסד אמנם ניסה לטעון כי מערכת היחסים הייתה " עסקית" כך שהמערערת סעדה את המנוח בתמורה למימון מגוריה וכלכלתה ( שם), אך לא הובאה כל ראיה לכך וה"תזה" נסתרה דווקא בעדות בנו של המנוח, שהובא מטעם המוסד, והעיד כי לפני המערערת היו לאביו מערכות יחסים רומנטיות עם שתי נשים אחרות ( עמ' 36). הקשר הדברים מלמד שהבן ראה גם במערכת היחסים מול המערערת כמערכת יחסים רומנטית, ואף כינה את אביו בהקשר זה " דון ז'ואן" (שם).

לפיכך גם אם מערכת היחסים לא הייתה של זוגיות אידיאלית או של שיתוף מלא בכל היבטי החיים, וגם אם בני הזוג לא נהגו לבלות יחד בחו"ל או באירועים או להצטלם יחד ( שכן עלה שחיו חיים פשוטים, ויש רלוונטיות בהקשר זה גם למעמד הסוציו-אקונומי) - שוכנענו כי הכף נוטה יותר לקביעה לפיה הוכחה מערכת יחסים של " ידועים בציבור", כמו גם מגורים משותפים, באופן המצדיק התערבות בקביעתו העובדתית-משפטית של בית הדין האזורי. בהקשר זה ניתן על ידינו משקל מועט בלבד למסמכים עליהם חתם המנוח ובהם לא הצהיר על המערערת כבת זוגו - זאת כבר מהטעם ששני המסמכים נחתמו בשנת 2004 היינו סמוך מאוד לאחר היכרותם של בני הזוג וכשמונה שנים טרם פטירתו של המנוח, כך שאין בהם כדי ללמד על מערכת היחסים בתקופה שקדמה לפטירתו.

סוף דבר - הערעור מתקבל. המערערת מוכרת כ"אלמנתו" של המנוח לצורך זכאותה לקצבת שאירים מהמוסד. כיוון שהמערערת יוצגה מטעם לשכת הסיוע המשפטי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ט (22 יולי 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת

חני אופק גנדלר,
שופטת

מר שלמה כפיר,
נציג ציבור (עובדים)

מר אמנון גדעון,
נציג ציבור (מעסיקים)