הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 19037-04-18

ניתן ביום 1.4.2019
אייל רוזנברג
המערער
-

המוסד לביטוח לאומי
המשיבה

בפני: הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, סגן הנשיאה אילן איטח, השופט אילן סופר
נציג ציבור (עובדים) מר ירון לוינסון נציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ

בשם המערער – עו"ד מור סטולר
בשם המשיב – עו"ד הילה שור

פסק דין

השופט אילן סופר
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב ( סגנית הנשיאה רוית צדיק; ב"ל 43884-06-15) אשר דחה את תביעת המערער לתשלום דמי אבטלה. הערעור שלפנינו הוא בשאלה האם מבוטח המבקש לקבל דמי אבטלה חייב בהתייצבות בלשכת שירות התעסוקה בתקופה של כחודש ימים שבין היום בו נחתם חוזה העבודה במקום העבודה החדש ועד ליום שבו החל לעבוד בפועל.
רקע עובדתי
ביום 30.4.2013 התייצב המערער בלשכת שירות התעסוקה ( להלן – הלשכה) לאחר שפוטר מעבודתו בחברת " טאבולה". המערער החל לחפש עבודה חלופית בכוחות עצמו במקביל להתייצבויות השבועיות שנקבעו לו בלשכה. לאחר כחודש, ביום 30.5.2013, הציג המערער לידי מתאם ההשמה מטעם הלשכה חוזה חתום לתחילת עבודה החל מיום 23.6.2013 בחברת " טוגה נטוורקס". המערער טוען כי במעמד מסירת החוזה למתאם ההשמה לא נאמר לו כי עליו להמשיך ולהתייצב בלשכה. המערער הפסיק להתייצב בלשכה מיום 30.5.2013 ועד ליום שבו החל את עבודתו ב"טוגה נטוורקס" בפועל ביום 23.6.2013 ( להלן – התקופה שבמחלוקת).
לאחר שנודע למערער כי היה עליו להתייצב בלשכה על מנת שתקופה זו תחשב לו כתקופה מזכה לתשלום דמי אבטלה, הגיש ערר לוועדת הערר שליד מועצת שירות התעסוקה. בעררו טען כי סבר בטעות, שלא הייתה מוטלת עליו החובה להמשיך ולהתייצב בלשכה מרגע שמצא עבודה בכוחות עצמו. הוועדה התכנסה בעניינו ביום 24.12.2013, דחתה את הערר וקבעה כי המערער לא פנה למתאם ההשמה בניסיון לברר את המשך חובת ההתייצבות המוטלת עליו, אלא הפסיק להתייצב על דעת עצמו. עוד קבעה הוועדה כי ייתכן והייתה נמצאת למערער עבודה זמנית ועל כן, הייתה מוטלת עליו החובה להתייצב בלשכה גם בתקופה שבמחלוקת ( להלן – החלטת הוועדה).
ביום 27.4.2014 הודיע המשיב ( להלן – המוסד) כי בהתאם להחלטת הוועדה ונוכח העובדה כי דמי האבטלה משולמים בכפוף לדיווח ההתייצבות בשירות התעסוקה, אין הוא זכאי לתשלום דמי אבטלה בעבור התקופה שבמחלוקת.
ביום 21.6.2015 הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי. במהלך הדיון שנערך ביום 30.12.2015 נמחקה התביעה בנוגע להחלטת הוועדה. משכך, הסכימו הצדדים על הרקע העובדתי כפי שתואר עד כה והותירו להכרעתו של בית הדין את המענה לשאלות המשפטיות. במהלך סיכומיו בבית הדין האזורי , העלה המערער לראשונה טענה בדבר תקופת אבטלה נוספת במהלך שנת 2015, שבה התייצב בלשכת שירות התעסוקה. זאת לאחר ששוב מצא עבודה עם תאריך דחוי למועד תחילת העבודה, ובנסיבות דומות למקרה המונח לפתחנו. הפעם המערער המשיך והתייצב תוך שניהל דין ודברים עם מתאמת התעסוקה.
בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער וקבע כי לא הוגשה במועד, בתוך שנה מיום קבלת החלטת המוסד שהגיעה לידי המערער ביום 27.4.2014 ומבלי לספק כל טעם ביחס לאיחור זה. למרות זאת ובהתייחס לטענות לגופן נקבע כי המערער עשה דין לעצמו עת בחר לא להתייצב בלשכת שירות התעסוקה וכי הפרשנות שהציע בטענותיו לחוק איננה מתיישבת עם לשונו, וכי למעשה יוצרת מצב שבו בכל מקרה של הצגת חוזה עבודה אין חובה להמשיך ולהתייצב בלשכה.
על פסק דינו של בית הדין האזורי הוגש הערעור המונח לפתחנו. בטרם נכריע בעניין נציג להלן את טענות הצדדים בערעור.
טענות הצדדים
המערער טוען כי תכליתו של ביטוח האבטלה הוא להבטיח כי עובד שפוטר מעבודתו יזכה לתחליף משכורת בתקופת הביניים שבין פיטוריו לתחילת עבודתו החדשה. על כן, עובד שמצא בכוחות עצמו עבודה חלופית, למעשה הגשים את תכלית החוק בעצמו ומשכך הוא איננו נדרש להמשיך ולהתייצב בלשכת שירות התעסוקה.
בעניין זה ממשיך וטוען המערער כי בשתי התקופות שבהן תבע אבטלה הוא לא הופנה לעבודה מטעם הלשכה כלל; כי השינויים בשוק העבודה מביאים לכך שעיקר חיפוש העבודה נעשה במרחב הוירטואלי וללא צורך בהתייצבות פיזית בלשכת שירות התעסוקה; וכי לאור העובדה שהוא מועסק בתחום ההייטק, בו הליכי המיון נמשכים מספר שבועות, לא הייה ביכולתה של הלשכה להפנותו למשרה מתאימה לתקופה כה קצרה.
המערער מרחיב את טיעונו בדבר ההתפתחות הטכנולוגית בתחום חיפוש העבודה וגורס כי חובת ההתייצבות נקבעה לפני 45 שנים ואיננה מעודכנת לתקופה הנוכחית שבה הצעות העבודה נשלחות לדורש העבודה באמצעיים דיגיטליים ומבלי שנוכחותו הפיזית בלשכת שירות התעסוקה נדרשת בפועל.
בסיום סיכומיו טוען המשיב כי העמידה הדווקנית של שירות תעסוקה על חובת ההתייצבות פוגעת בזכויות שלו לחירות ולכבוד שלא לצורך וללא קיומה של תכלית ראויה. משכך, טוען המערער כי יש לראות בזכות לדמי אבטלה בהקשרה החברתי כזכות חוקתית, אשר גוברת על דברי החקיקה המחייבים את התייצבות המערער. זאת במיוחד לאור העובדה כי ההסדרים הפוגעים, לטענתו, אינם רלוונטיים לימינו אנו.
מנגד, טוען המוסד כי המערער איננו מתמודד עם קביעת בית הדין קמא ביחס להתיישנות תביעתו וכי לא ציין כל טעם שיש בו כדי להצדיק את האיחור בהגשת התביעה לראשונה.
בהתייחס לטענת המערער בדבר אי התייצבותו בלשכה, גורס המוסד כי חלק מהגדרת המונח " מובטל" על פי חוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק), הוא חובת ההתייצבות בלשכה. לדידו של המוסד תנאי זכאות זה לדמי אבטלה נובע משני טעמים עיקריים. הראשון הוא שהמובטל אכן זמין ומסוגל לעבוד בכל עבודה מתאימה שתוצע לו, והשני הוא כי המובטל איננו עוסק במהלך תקופת האבטלה בעבודה אחרת שאיננה מדווחת. זאת ועוד המוסד משיב על טענת המערער כי הזמן הקצר שעמד לרשותו בתקופה שבמחלוקת אפשר השמה בעבודה שכן, בתחום ההייטק קיימים פרויקטים זמניים וקצרי טווח.
בדיון קדם הערעור הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על סמך כל המצוי בתיק ובכלל זה סיכומים בכתב.
הכרעה
לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו, על פי הוראת תקנה 108( ב) לתקנות בית הדין לעבודה ( סדרי דין), תשנ"ב-1991.
על אף זאת נבקש לחדד כמה עניינים ביחס לסוגיה שהונחה לפתחנו.

לאחרונה קבע בית דין זה את ההלכה בנוגע להארכת מועד להגשת תביעה נגד החלטתו של המוסד. בעניין זה נקבעו אמות המידה הבאות:
"אמות המידה המרכזיות נוגעות לכאורה לסיכויי התביעה לגופם; משך האיחור (כנתון אובייקטיבי וכן בהשוואה לפרק הזמן שנקבע בדין לצורך הגשת התביעה); התנהגותו של המבוטח (לרבות מאפיינים מיוחדים שלו המלמדים על היותו חלק מאוכלוסייה מוחלשת המתקשה במימוש זכויותיה) והאם קיימות נסיבות אובייקטיביות שלא אפשרו את הגשת התביעה במועד או סיבה סבירה אחרת לאיחור; האם חלוף הזמן פוגע באינטרסים של המוסד או באינטרסים ציבוריים אחרים, וכדוגמא נוכח קושי בהתגוננות מפני התביעה; וכן מהותו של העניין וחשיבותו - הן מבחינה ציבורית והן ביחס למבוטח המסוים. במסגרת שיקול אחרון זה ראוי לקחת בחשבון את חשיבותה של הזכות מושא ההליך למבוטח ומידת הנזק שייגרם לו ככל שתימנע ממנו זכות התביעה בגינה."
עב"ל (ארצי) 59462-12-15 מאלו - המוסד לביטוח לאומי (24.08.2018)
על אף שהדברים לא נטענו כלל על ידי המערער, נראה כי מרבית השיקולים שאוזכרו להארכת מועד להגשת התביעה אינם הולמים את ענייננו. לא התקיימו נסיבות אובייקטיביות שלא אפשרו את הגשת התביעה בזמן; לא מדובר בעניין מהותי המגלה שאלה משפטית מהותית; זכויות המערער ביחס למעמדו לא נפגעו בצורה משמעותית. על כן, רק בשל נימוקים אלו ניתן לדחות את הערעור כבר בשלב זה כפי שגם עשה זאת בית הדין האזורי.
לטעמנו, גם מבלי להיכנס לשאלה אם מקרה זה הוא מבין המקרים בהם נתונה הסמכות לבית הדין להאריך מועדים להגשת תובענות שנקבעו בחוק או בתקנות, הרי שבנסיבות העניין איננו צריכים להידרש לכך, מאחר שלגופו של עניין נשללה כדין זכאותו של המערער בהתייחס לתביעתו כפי שנפרט להלן.

ביחס לחובת ההתייצבות של המערער בלשכת שירות התעסוקה יאמר כי על המבקש ליהנות מדמי אבטלה להתייצב בלשכה, ודבר זה אף עוגן בהוראות החוק. כך נכתב בסעיף 163 לחוק:
"163.(א) רואים אדם כמובטל אם הוא רשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה לפי תנאים שקבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה, והוא מוכן ומסוגל לעבודה במקצועו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו ( לשני אלה ייקרא להלן - עבודה מתאימה), ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו עבודה כאמור."
בהתייחס לקביעת מועדי ההתייצבות על ידי הלשכה נכתב בתקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי ( ביטוח אבטלה), התשל"ג-1972 כך:
"רואים אדם רשום בלשכת העבודה כמחוסר עבודה, לענין סעיף 127(א) לחוק, אם נרשם בה כדורש עבודה בהתאם לתקנון שירות התעסוקה והתייצב לרישום כמחוסר עבודה בלשכת העבודה בימים ובשעות שקבעה לשכת העבודה למתן סידורי עבודה באותו מדור שבו שובץ ושהודעה עליהם פורסמה על לוח המודעות של אותה לשכת עבודה." (הדגשות הוספו)
לכך אוסיף את הוראות תקנון שירות התעסוקה, תשל"ד – 1974, שפורסם מכוח סעיף 22 לחוק שירות התעסוקה, תשי"ט - 1959:

20. הרשום כדורש עבודה ( להלן – דורש עבודה) שאין לו הכנסה מעסק או ממשלח יד והתובע קביעת מקומו בתור לשליחה לעבודה בשל משך היותו מחוסר עבודה ( להלן – מחוסר עבודה) יתייצב בלשכת העבודה בימים ובשעות שנקבעו למתן סידורי עבודה באותו מדור. התייצב כאמור ולא נשלח לעבודה יראו לענין עריכת התור לשליחה לעבודה את הימים שבהם לא נשלח לעבודה כימי חוסר עבודה.
21. מחוסר עבודה שלא התייצב כאמור בסעיף 20, ללא סיבה סבירה, יראו לענין עריכת התור לשליחה לעבודה את הימים שבין התייצבותו האחרונה לבין התייצבותו הקודמת כימים בהם עבד.

עניין ההתייצבות של המערער בלשכת שירות התעסוקה, נבחן במסגרת הערר שהגיש לוועדת הערר ובמסגרת הדיון בבית הדין האזורי, שירות התעסוקה נמחק. יוצא איפוא כי החלטת ועדת הערר הפכה להיות חלוטה ובעל הדין הרלוונטי לדיון בשאלת ההתייצבות – שירות התעסוקה - אינו עוד צד לתיק. משכך כל טענות המערער הן בבחינת תקיפה עקיפה. מקום בו יכול היה המערער להעלותן במסגרת תקיפה ישירה שזוהי דרך המלך, אבל הוא ויתר עליהן משנמחקה התביעה כנגד שירות התעסוקה, אין מקום להידרש להן כעת ( ע"ע ( ארצי) 35779-05-17 עיריית טירה – חליל קאסם (21.6.2018); ע"א 7958/10 פלאפון תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל (1.8.2012)).
מבלי לקבוע מסמרות, וכאמור בהעדר עמדה של שירות התעסוקה, יש להתייחס גם לעובדה כי המערער למעשה מבקש לפטור אותו מהתייצבות על בסיס חוזה חתום בלבד, כאשר יום תחילת העבודה הוא תאריך דחוי בכחודש ימים. במקרה כזה המבוטח למעשה לא החל לעבוד בפועל. משכך, מבוטח שכזה עדיין מצוי בתחום אחריותו של שירות התעסוקה, אשר בהתאם לכללים עליו להמשיך ולהתייצב בלשכה על מנת שזו תוודא את זמינותו לעבודה ותוכל, במידת הצורך, להפנותו לעבודה מתאימה.
מעבר לדרוש ומבלי לקבוע מסמרות יש קושי לקבל את טענות המערער מתחום המשפט החוקתי. המערער טען כי חובת ההתייצבות בלשכה מהווה פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשל הפגיעה בחירותו ובכבודו.
ראשית, גם כאן מדובר בתקיפה עקיפה במקום שתבוא כתקיפה ישירה שמקומה היה בתביעה נגד שירות התעסוקה, שנמחקה כאמור. שנית, המדובר בדברי חקיקה שבאו לעולם טרם חקיקת חוק כבוד האדם וחירותו. פיסקת ההגבלה בחוק היסוד עוסקת בפגיעה בזכויות הקבועות בחוק היסוד וחלה על חוקים המתקבלים לאחר חקיקתו, אך אמות-המידה שנקבעו בה משמשות גם בפירוש התחיקה – אף זו שקדמה לחקיקת חוק היסוד – ובהפעלת שיקול-הדעת של רשויות שלטוניות לפגוע בזכויות היסוד כולן, אף אלה שאינן מעוגנות בחוק היסוד ( בג"ץ 6226/01 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים פ"ד נד (2) 157) . דעתנו היא ככל שהמערער נפגע הרי שדרישת ההתייצבות נעשתה על פני הדברים לתכלית ראויה – השמת מובטלים במקומות עבודה תוך זמינות המובטל שמגלה דעתו בעצם ההתייצבות כי יהיה מוכן לקבל כל עבודה שתתאים לו. בנסיבות שכאלו, לא נראה כי הדרישה להתייצב בשירות התעסוקה פוגעת במערער ובזכותו לכבוד וחירות, בצורה כה קשה. זאת גם כשמדובר בתנאי לקבלת גמלת קיום בסיסי. שלישית, קבלת הפרשנות שמציע המערער עלולה לפגוע בעיקרון השיוויון. לפי פרשנותו, על הלשכה, בבואה לקבוע את תדירות התייצבותו של מבוטח, להבחין בין מבוטחים המועסקים בענפים שונים. לדידו, עובד הייטק אשר מצא עבודה דחויה אינו צריך להמשיך ולהתייצב בלשכה שכן, לא ניתן להציבו בעבודה ארעית לנוכח התמשכותם של הליכי המיון במגזר עסקי זה. פרשנות שכזו אין אנו יכולים לקבל שכן הליכי ההשמה הם לכל המובטלים ללא הבדל של עיסוק. זאת ועוד, הליכי מיון המסתיימים בחתימה על הסכם העבודה, שלא מלווים בתחילת עבודה מיידית, אלא במועד נדחה, אינם מלמדים באופן ודאי ומוחלט כי תקופת האבטלה תמה ועל כן אין הצדקה להבחין בין ענף בו הליכי המיון נמשכים זמן רב לענף אחר בו תהליך המיון קצר.
לקראת סיום יאמר כי לא מצאנו מקום להתייחס לטענות המערער ביחס לתביעת האבטלה שלו משנת 2015 אשר אליה התייחס לראשונה רק בסיכומיו בפני בית הדין קמא. תביעה זו נוגעת לתקופת אבטלה שהחלה לאחר שהגיש את תביעתו בהליך שעליו הוא מערער לפנינו. משכך אין היא באה בגדר התביעה שהגיש המתייחסת לתקופת אבטלה בשנת 2013 בלבד. כמו כן, יש לציין כי המערער התייצב בפועל בלשכה בתקופת האבטלה בשנת 2015 ובכלל זה בתקופה שבין חתימת הסכם העבודה ותחילת העבודה בפועל וקיבל בעבורה את דמי האבטלה להם היה זכאי. כך שהסעד בגין תקופה זו הוא לכל היותר תאורטי.
סוף דבר
הערעור נדחה.
המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 4,000 ש"ח.

ניתן היום, כה' באדר ב' התשע"ט (1 אפריל 2019) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

ורדה וירט-ליבנה,
נשיאה, אב"ד

אילן איטח,
סגן נשיאה

אילן סופר,
שופט

מר ירון לוינזון,
נציג ציבור (עובדים)

מר עצמון ליפשיץ,
נציג ציבור (מעסיקים)