הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 18589-11-18

ניתן ביום 28 יולי 2019

פריד תאיה
המערער

-

המוסד לביטוח לאומי

המשיבה

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב – מוטולה, השופט מיכאל שפיצר
נציגתציבור ( עובדים) גב' יעל רון, נציג ציבור ( מעסיקים) מר מרדכי כהן

המערער בעצמו
בשם המשיב- עו"ד נעמה נוה

פסק דין

סגן הנשיאה אילן איטח
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב ( השופטת כתוארה אז עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר גבריאל נבו ומר יצחק קוגמן; ב"ל 30257-08-16) שבו נדחתה תביעת המערער כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי ( להלן - המוסד) מיום 13.9.17 לדחות את תביעתו לתגמול נכה נצרך.

רקע
המערער, יליד 1979, נפגע בשנת 2004 בפיגוע. פציעתו כללה קטיעת רגל מעל הברך, פגיעה בעמוד שדרה ורסיסים בכל הגוף. המערער הוכר כ"נפגע איבה" לפי סעיף 1 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל – 1970. ועדה רפואית קבעה למערער נכות רפואית בשיעור 80% החל מיום 1.4.06.
ביום 8.9.15 הגיש המערער תביעה להחמרת מצב לפי סעיף 37 לחוק הנכים ( תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959 ( להלן – חוק הנכים). ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 17.12.15 קבעה למערער נכות בשיעור 82% ( בתוכם 65% לפי סעיף 47(6)(4) בגין קטיעת הגף ו-10% נכות לפי סעיף 29(6)(2) בגין כאבי הפנטום). ערר המוסד לוועדה רפואית נדחה. בעקבות ערעור המוסד לבית הדין האזורי ( ב"ל 20028-04-16) הוחזר עניינו של המערער לוועדה אשר התכנסה ביום 24.1.19 וקבעה כי לא חלה החמרה במצבו וקבעה למערער נכות בשיעור 80% ( הוועדה ביטלה את אחוזי הנכות שקבעה בגין כאבי הפנטום מהטעם שלפי סעיף 10( ג) לתקנות הנכים ( מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969, לא ניתן להעניק נכות נוספת בגין הפגיעה באיבר הקטוע).
המערער הגיש בקשה לתגמול נכה נצרך. ועדת רשות סניפית התכנסה ביום 26.10.15 והמליצה לקבל את התביעה לתגמול נצרך לתקופה שבין 4.8.15 ועד 3.8.18. בהמלצתה נכתב:
"בן 36 ואב ל 3 בנות קטינות, מתגורר בקלנסווה. נפגע בפיגוע איבה ב 1/11/04 בשוק הכרמל, רגלו נקטעה מעל הברך ונקבעו לו 80% נכות צמיתה. לפריד פרוטזה מעל לברך איתה מתהלך.
עד לפני מס' חודשים חכר שדה תותים ומטע תאנים, עבד באותו שדה מאז 2010 ועד הקיץ האחרון. בשל קשיים פיסיים ותפקודיים סיים את חוזה החכירה ומאז אינו עובד כלל. טרם הפגיעה עבד בתחומים פיזיים שדרשו עמידה, הליכה, סחיבה, פריקה והרמת משאות. פריד הינו חסר השכלה, חסר מקצוע כך שנראה שלא ניתן לשלבו בעבודה אחרת בשוק העבודה.
בשיחה עם עובדת השיקום, בעבר נעשה ניסיון שיקומי, לאחר איבחון נמצא כי אינו מתאים ללימודים. על פי האיבחון מבנה אישיותו אינו מאפשר לו לעבוד כשכיר ולכן לא סייענו במציאת עבודה בעבר".

ועדת רשות עליונה אשר התכנסה ביום 7.1.16 המליצה לדחות את התביעה. בהמלצתה נכתב:
"מדובר בגבר בן 34 אב ל-3 בנות קטנות. נפגע בשנת 2004 בעת שהפעיל דוכן בשוק הכרמל, רגלו נקטעה מעל הברך.
עד לפני מספר חודשים היה בעל הכנסה כעצמאי בתחום החקלאות, על אף הפגיעה.
תביעה קודמת לתגמול חפ"ר נדחתה בועדת רשות עליונה על רקע גובה הכנסותיו ובהמשך הפסיק לעבוד.
מאחר ועבד משך שנים לאחר הפגיעה חרף המגבלה, בעבודה פיזית, לא ברור מדוע ועדה סניפית מתרשמת שאינו בר שיקום. ועדה עליונה לא מתרשמת שמוצו אפשרויות שילובו בעבודה..".

ביום 15.2.16 דחה פקיד תביעות את בקשתו מהטעם ש"לא מוצו ניסיונות השתלבותך בעבודה ולכן לא ניתן לראותך כמי שאינו מסוגל להשתכר למחייתו" (להלן - ההחלטה הראשונה).
המערער הגיש תביעה כנגד החלטה זו. במסגרת הדיון הגיעו הצדדים להסכמה כי ועדת רשות עליונה ( נכה נצרך) (להלן – וועדת הרשות או הוועדה) תתכנס לדון מחדש בבקשת המערער. על אף הסכמה זו הוחלט שלא לסגור את ההליך בבית הדין האזורי בשל טענת המערער לפיה בית הדין יכול לקבוע את הזכאות לגמלה בעצמו.
ביום 23.8.17 התכנסה וועדת הרשות והמליצה לדחות את התביעה. בהמלצתה נכתב כדלקמן:
"ועדת רשות עליונה התכנסה בשנית עמ"נ לדון בבקשתו לתגמול נצרך, כפי שהתבקשנו ע"י הלשכה המשפטית.
לענין ההחמרה בנכותו – עפ"י המסמכים הקיימים, ההחמרה הינה כתוצאה מתופעת כאבי פנטום וכאבי גב. החמרה זו אין בה כדי להגדירו כמי שאיבד את כושרו לעבודה מפרנסת כלשהי.
בעבר הופנה לאבחון מקצועי במכון קרן, הגיע לפגישה הראשונה עם הפסיכולוג אך לא המשיך.
כמו כן, הוצע לו לבדוק אפשרויות להשלמת השכלה בבית ברל, לא היה שיתוף פעולה מצידו.
עפ"י דיווח של עו"ש במהלך השנים עוד בטרם הפסיק לעבוד ועד לאחרונה, מוצע לו שוב ושוב להתחיל בשיקום מקצועי ללא היענות מצידו.
מדובר באדם שיזם, הפעיל וניהל עסק לאורך שנים רבות. על אף השכלתו הנמוכה יכול לנצל כישוריו לתהליך שיקום ושילוב בעבודה."

על יסוד המלצה זו, דחה פקיד תביעות בהחלטה מיום 13.9.17 את תביעת המערער מהטעם ש"לא ניתן לראותך כמי שאינו בר שיקום" (להלן - ההחלטה השנייה).
לאחר קבלת ההחלטה השנייה, הגיש המערער כתב תביעה מתוקן לבית הדין האזורי. בכתב התביעה טען המערער כי המלצת הוועדה הינה תמוהה ולא ברורה. קביעת הוועדה כי אין בהחמרה במצבו הרפואי כדי להגדירו כמי שאיבד את כושרו לעבודה אינה מנומקת, וזאת במיוחד בשים לב לטיב הפציעה של המערער. עוד נטען כי הוועדה לא התייחסה למסמך הרפואי מאת ד"ר צייטלר ולפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים מיום 9.3.16 בהם נכתב אודות ההחמרה במצבו של המערער בשל כאבי הפנטום מהם הוא סובל. המערער טען כי המלצות הוועדה לעניין שיקום אינן רלבנטיות לאור ההחמרה במצבו רפואי של המערער.
המוסד בכתב ההגנה טען כי המערער לא איבד את כושר השתכרותו בשל נכותו המוכרת; המערער לא השלים אבחון תעסוקתי ולכן לא ניתן היה לקבוע מסקנות הנוגעות לכושר העבודה שלו ולדרך שיקומו כנדרש; בהתאם למסמכים הרפואיים לא חל שינוי במצבו הרפואי ואף אם חלה החמרה במצבו אין בהחמרה זו כדי להגדיר את המערער כמי שאיבד את כושרו לעבודה מפרנסת כלשהי. לאור האמור נטען כי המלצת ועדת הרשות הינה סבירה, שקולה, מנומקת ומבוססת. המוסד הוסיף וטען כי הסמכות לדחות או לאשר בקשה לתגמול נכה נצרך נתונה לפקיד התביעות אשר פעל כדין.
לאחר הגשת סיכומי המערער, בהם חזר בעיקרו של דבר על טענותיו בכתב התביעה המתוקן, הודיע המוסד לבית הדין כי לאחר התייעצות במוסד הוחלט להשיב את עניינו של המערער לדיון בפני וועדת הרשות לבחינה מחודשת של בקשת המערער.
המערער הודיע כי אינו מסכים להצעת המוסד וביקש כי בית הדין יכריע בתביעתו לתגמול " נכה נזקק" (הכוונה כנראה הייתה לנכה נצרך – א.א.). המערער טען כי עניינו כבר הוחזר לוועדה אשר דחתה את תביעתו שוב באופן שרירותי וסתמי, תוך חזרה על נימוקיה הקודמים ואף מבלי להתייחס למצבו הרפואי הרלבנטי ולטענותיו של המערער ממועד הגשת תביעתו לנכה נצרך.
בהעדר הסכמה של המערער, הגיש המוסד את סיכומיו בהם טען, בתמצית, כדלקמן: לאור הסכמתו להחזרת ענינו של המערער לוועדה, קיבל המערער למעשה את מלוא הסעד; החלטת וועדת הרשות העליונה סבירה ומנומקת, המערער לא איבד את כושר השתכרותו בשל נכותו המוכרת, המערער לא השלים אבחון תעסוקתי ולכן לא ניתן לקבוע מסקנות או המלצות הנוגעות לכושר העבודה שלו ולדרך שיקומו; מהמסמכים הרפואיים עולה כי לא חל שינוי במצבו הרפואי ואף אם חלה החמרה במצבו הרפואי הרי שאין בהחמרה זו כדי להגדיר את המערער כמי שאיבד את כושרו לעבודה מפרנסה כלשהי. יתר טענות המוסד נגעו לוועדת הרשות ולהגדרת נכה נזקק ועל כן לא נפרטם.

פסק דינו של בית הדין האזורי
בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער וקבע כי וועדת הרשות לא התעלמה מההחמרה במצבו הרפואי של המערער, אלא שהוועדה קבעה כי ישנה החמרה אך לדעתה אין בהחמרה זו כדי להגדיר את המערער כמי שאיבד את כושרו לעבודה מפרנסת כלשהי. עיקר החלטת הוועדה נוגע לחוסר שיתוף הפעולה של המערער בהליכי השיקום. הוועדה ציינה כי המערער הופנה לאבחון מקצועי, הגיע לפגישה ראשונה ולא המשיך, וכי הוצע לו לבדוק אפשרות של לימודים אך הוא לא שיתף פעולה. כן הוסיפה הוועדה כי הוצע לו שוב ושוב להתחיל בהליך שיקום אך ללא היענות מצדו של המערער. הוועדה שקלה את הנתונים האישיים של המערער ואת עברו התעסוקתי. עוד קבע בית הדין האזורי כי העובדות שצוינו על ידי הוועדה לא נסתרו על ידי המערער. לאור המפורט לעיל סברה הוועדה כי למרות ההחמרה במצבו הרפואי של המערער אין לראות במערער כמי שאין סיכוי נראה לעין שאפשר יהיה לשקמו אי פעם ולכן המליצה באופן מנומק לדחות את הבקשה.
בית הדין קבע כי פקידת התביעות אימצה את המלצות ועדת הרשות העליונה, ובכך פעלה אף היא כדין. לא התגלה חוסר סבירות או טעות משפטית בהחלטה אשר מצדיקים את התערבות בית הדין.
בית הדין התייחס לסיכומי המוסד וקבע כי לא ברורה התייחסות המוסד להסכמתו להחזיר את עניינו של המערער לוועדה שכן המערער הסכים לכך ובעקבות כך התכנסה הועדה בשנית ביום 23.8.17 וכן כי האמירות המתייחסות לוועדת הרשות ולנכה נצרך אינן ברורות.

הטענות בערעור
בערעור שלפנינו טוען המערער כי בית הדין האזורי טעה כאשר ייחס את הסכמת המוסד להחזרת עניינו של המערער לוועדה בפעם השנייה, שכן הסכמת המוסד ( לאחר סיכומי המערער בבית הדין האזורי) נגעה להחזרה בפעם השלישית לוועדה; הוועדה בהחלטתה מצביעה על כך שהמערער עבד למרות מצבו הרפואי במשך שנים. המערער מדגיש כי אכן עבד במשך שנים על מנת לפרנס את משפחתו וכדי לא להיות לנטל על החברה ורק כאשר מצבו הרפואי החמיר, הפסיק לעבוד ורק אז פנה בתביעה לנכה נצרך; החלטת הוועדה כללית וסתמית ואינה מתייחסת כלל למצבו העכשווי של המערער, קביעת הוועדה כי ההחמרה הינה תוצאה של כאבי פנטום וכאבי גב אינה מהווה הסבר להחלטתה כי אין לראות במערער כמי שאיבד את כושרו לעבודה; הסכמת המוסד להחזרה לוועדת הרשות מעידה כי אף לשיטתו נפלו פגמים בהחלטה; קביעות הוועדה הנוגעות לשיקום מוכחשות ואינן רלבנטיות לאור ההחמרה במצבו הרפואי; טענות הוועדה לחוסר שיתוף פעולה מצד המערער לעניין השיקום המקצועי חסרות כל בסיס ולראיה הוועדה הסניפית עצמה ציינה כי המערער אינו בר שיקום; הוועדה העליונה אשר חלקה על קביעה זו לא נתנה כל נימוק לכך. בעניין זה העיר ב"כ המערער כי ניסיונותיו לקבל העתק של פרוטוקול הוועדה הסניפית מהמשיב לא צלחו.
בדיון קדם הערעור שהתקיים בבית הדין הזכיר המוסד כי בעקבות הליך שהתנהל בבית הדין ( ב"ל 20028-04-16) קבעה ועדה רפואית כי לא היה מקום להעלות את נכותו הרפואית של המערער והחזירה את נכותו ל-80%. עוד הדגיש המוסד כי ההחלטות התבססו על המלצות גורמי המקצוע ( הוועדה).
במסגרת הדיון הציע בית הדין לצדדים את ההצעה הבאה:
"לאחר עיון בדוח מנהלת מחלקת השיקום שעמד ביסוד המלצת וועדת רשות עליונה מיום 23.8.17 ולאור התיקון בשיעור הנכות הרפואית, מוצע למערער שלא לעמוד על הערעור. כמו כן מוצע למערער להיפגש עם פקידת השיקום על מנת לבחון את האפשרות לעבור תהליך של שיקום מקצועי ובכלל זה לפנות לאבחון כפי שהמוסד הציע לו. וככל שהתהליך ילמד כי אין בידו להשתכר כדי מחייתו, לשוב ולהגיש תביעה חדשה שתיבחן לפני הנסיבות במועד הגשתה."
ב"כ המערער שייצג את המערער עד לדיון לפנינו הודיע כי העביר את ההצעה למערער, אך הלה ניתק עמו קשר. לאור האמור הורה בית הדין בהחלטה מיום 28.3.19 כי פסק הדין יינתן על יסוד סיכומים בכתב.
בסיכומיו שבכתב חזר המערער על האמור בכתב הערעור.
המוסד בסיכומיו סומך את ידיו על קביעות בית הדין האזורי ומוסיף כי בדין נקבע שהמערער אינו ממצה ניסיונות שיקום רבים וסיוע המוצעים לו וכי המערער לא מיצה את הניסיונות להשתלב בעבודה, ולכן לא ניתן לראותו כמי שאינו מסוגל להשתכר למחייתו. בית הדין אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת פקיד השיקום ואין מקום שיחרוג ממנהגו במקרה זה. עוד נטען כי מסיכומי המערער מתחזקת המסקנה כי המערער מתאפיין בחוסר רצינות במיצוי הליכים שכן גם בהליך הערעור דנן ניתק כל קשר עם ב"כ מהסיוע המשפטי.
בסיכומי התשובה מדגיש המערער כי הוועדה ועובדת השיקום התייחסו למצבו של המערער טרום ההחמרה, וכן כי החלטת הוועדה הרפואית להוריד את נכותו ל-80% נבעה מטעם משפטי ( מכיוון שלא ניתן בגין אותו איבר שנפגע להתאים נכות נוספת) אולם אין בכך כדי לאיין את הקביעה החד משמעית של הוועדה הרפואיות מיום 9.3.16 בדבר החמרה במצבו הרפואי של המערער. עוד טוען המערער כי לא ברור מדוע פקידת השיקום מתייחסת לרגל ימין ולא לרגל שמאל שהיא זו אשר נכרתה.
לאחר עיון בסיכומים נקבע הדיון בערעור לפני מותב. בשלב זה ולבקשתו שוחרר ב"כ המערער מייצוג המערער נוכח ניתוק הקשר עימו.

הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל החומר שבתיק מצאנו כי דין הערעור להידחות. טעמינו לכך יפורטו להלן:
בחוק הנכים נקבע כי נצרך הינו "אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו ואין לו הכנסה מספקת למחייתו" וכי נכה נצרך הוא " אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו בגלל מום גופני או שכלי ואין סיכוי נראה לעין שאפשר יהיה לשקמו אי-פעם".
בענין מילגרוד נדרש בית הדין להיקף הביקורת השיפוטית על החלטת פקיד התביעות בענין בקשה לתגמול נצרך וקבע כך:
"..החלטתו של פקיד התביעות נתונה לביקורתו השיפוטית של בית הדין האזורי לעבודה, כדרך שנוהג בית הדין לבחון החלטותיו של פקיד התביעות המתקבלות מתוקף סמכותו על פי סעיף 298 לחוק הביטוח הלאומי. בד בבד, ובכל הנוגע לבחינת ההחלטה בנוגע לזכאות הנכה לתגמול נצרך, יהא היקף ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטות פקיד התביעות בדומה להיקף הביקורת השיפוטית שמקיימת ועדת ערעור לפי חוק הנכים על החלטתו של קצין התגמולים. בנדון זה נקבע בסעיף 33( ג) לחוק הנכים: "ועדת הערעור רשאית לאשר את החלטת קצין התגמולים או לשנותה" .
הנה כי כן, במסגרת הביקורת השיפוטית רשאי בית הדין האזורי לעבודה לבחון את החלטתו של פקיד התביעות לגופה, לאשר אותה, או לשנותה, או להורות על החזרתה לבחינה מחדש, בצירוף הנחיות. בחינה זו תיעשה בשים לב לנסיבות המקרה הנדון, וככל שיימָצֵא פגם בהחלטתו הסופית של פקיד התביעות, או בהתנהלותם של הגורמים בהם נועץ, לרבות הוועדות המייעצות או בעלי תפקידים אחרים הרלבנטיים בהליך בחינת הזכאות, כגון פקיד השיקום, וכל כיוצ"ב." (ההדגשה במקור - א.א.)
לא מצאנו כי המערער הצביע על פגם בהחלטת פקידת התביעות, או בהתנהלות של הגורמים בהם נועצה המצדיק שינוי של החלטתה.
בניגוד לטענת המערער, הוועדה הכירה בכך שמצבו הוחמר אך סברה כי למרות ההחמרה, מבחינה רפואית אין להגיד כי איבד יכולת להתפרנס.
בפני הוועדה עמד דוח של מחלקת שיקום מיום 11.7.17 בו פורטו מאמצי השיקום, ונכתבו בין היתר הדברים הבאים:
"........
בשנת 2015 הגיע וטען שאינו יכול להמשיך בעבודתו מאחר ורגלו הבריאה מציקה לו בכאבים קשים, אז פנה אלינו לראשונה שסוגר את העסק ומעביר אותו למישהו אחר כשדיבר על כך שעושה זאת באופן זמני עד שיתאושש ורגלו תחלים ואז יוכל לחזור לעבודתו בגידול התותים.
הנ"ל אדם נמרץ ביותר, פעיל במרכז הליכוד ונוסע לכנסים בכל רחבי הארץ, מקורב לאנשים בכירים בליכוד.
באותה תקופה גם הצענו לו תהליך של שיקום כשפריד מבין שגם על מנת להתקדם במפלגה יש לו צורך בהשכלה פורמלית.
פריד הבטיח לבדוק אפשרויות בבית ברל, כמו כן נאמר לו שנאמר שאם יזדקק להשלמת השכלה יעזר בנו גם בתכנית כזו.
פריד נשלח לאבחון מכון קרן לא עבר אבחון.
יש לציין שיש לפריד רתיעה מלמידה, הינו בחור חרוץ ביותר למרות נכותו משך כל השנים עד 2015 עבד ופרנס את בני משפחתו, משך השנים התמקצע מאוד בתחום החקלאי ובנה עסק לתפארת.
כל התקופה האחרונה טען שנמצא בתקופה החלמה ושחוסר עבודתו הינו לתקופה זמנית. יש לציין שמספר פעמים אמרתי לו שככל שעובר הזמן יהיה לו קשה יותר לחזור לעולם העבודה
לדעתי בתקופה בה יש אישורים רפואיים לגבי מוגבלותו עקב כאבים קשים ברגל הימנית יש לאשר לו תט"ר."
המערער לא סתר את קביעות גורמי המקצוע בנוגע לאי שיתוף הפעולה עם ניסיונות השיקום, ולא הציג או טען לתשתית עובדתית אחרת ביחס לשיקומו. בנסיבות אלה כאשר לא נסתרה הטענה כי המערער אינו משתף פעולה עם הפעולות לבחינת שיקומו - וכבר מטעם זה לא ניתן לקבוע כי " אין סיכוי נראה לעין שאפשר יהיה לשקמו אי פעם" - לא נפל פגם בהחלטת פקידת התביעות.
לא נעלמה מעינינו הסכמת המוסד בבית הדין האזורי להשיב את עניינו של המערער לוועדה. הסכמה זו נדחתה על ידי המערער והוא ביכר הכרעה לדין. איננו מקבלים את טענת המערער כי עצם ההסכמה של המוסד מלמדת על פגם בהחלטה. יתר על כן, על פני הדברים אין טעם בהחזרת ענינו של המערער לוועדה פעם נוספת כל עוד אינו משתף פעולה עם ניסיונות השיקום, במיוחד כל עוד אין שינוי באחוזי הנכות הרפואית. גם בדיון לפנינו לא עתר המערער להשבת עניינו פעם נוספת לוועדה.
במהלך הדיון לפנינו שמענו את המערער, והתרשמנו מכך שעל אף פציעתו הקשה - הצליח משך שנים רבות לשקם את עצמו ולהתפרנס בכבוד. ניתן אף להבין את תחושותיו הקשות של המערער מהתמשכות ההליכים סביב בקשתו לתגמול נכה נצרך, כאשר מנקודת ראותו הוא סובל מכאבים קשים שאינם מאפשרים לו להמשיך ולעבוד ואף לא להיענות להצעות השיקום שאינן נראות לו רלוונטיות. עם זאת הסברנו למערער שכל עוד לא מוצו באופן סביר ניסיונות השיקום - שיש כמובן לקוות שיצלחו ויאפשרו לו לחזור למעגל העבודה לשנים רבות נוספות - גורמי המקצוע אינם יכולים לקבוע כי " אין סיכוי נראה לעין שאפשר יהיה לשקמו אי פעם". לאור דברים אלה הסכים המערער לחזור ולשתף פעולה עם פקידת השיקום, ורשמנו לפנינו את הודעתו לפיה "אפנה לפקידת השיקום ואני אנסה לשתף פעולה עם הנחיותיה כדי לבדוק את אפשרויות השיקום. כמו כן אני אשקול פניה לוועדה הרפואית בתביעה להחמרת מצב". בהתאם ובהמשך לכך, יהא רשאי המערער לשוב ולהגיש בקשה לתגמול נכה נצרך בהתאם לדין, ואנו סמוכים ובטוחים כי גורמי השיקום במוסד ידריכו אותו בקשר לכך וימשיכו לסייע לו במיצוי זכויותיו.
סוף דבר – לאור המקובץ הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ט (28 יולי 2019) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה,
שופטת

מיכאל שפיצר,
שופט

גברת יעל רון,
נציגת ציבור (עובדים)

מר מרדכי כהן,
נציג ציבור (מעסיקים)