הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 16077-06-16

ניתן ביום 23 אוגוסט 2017

ניר בן מיור
המערער
-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

לפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופטת רונית רוזנפלד
נציגת ציבור (עובדים) גברת מיכל בירון בן גרא, נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון

בשם המערער – עו"ד אורי דבורה
בשם המשיב – עו"ד ענבל לש

פסק דין

השופטת רונית רוזנפלד
פתח דבר
1. תביעתו של המערער להכרה באירוע הלבבי בו לקה כתאונה בעבודה, נדחתה על ידי בית הדין האזורי. על פי קביעת בית הדין, לא עלה בידי המערער להוכיח כי אירע לו בעבודה אירוע חריג שבעקבותיו לקה באירוע הלבבי (השופטת אירית הרמל; ב"ל 22546-06-11). על קביעה זו סב הערעור שלפנינו.

התשתית העובדתית הרלוונטית
2. לפי העולה מתיק בית הדין האזורי, המערער, יליד 1969, החל לעבוד ביום 26.4.09 בחברת 'גרפיקאד' בע"מ (להלן: המעסיקה או החברה ). החברה עוסקת ביבוא של טיונרים ודיו למדפסות, ובשיווקם ללקוחות ברחבי הארץ. תחילה עבד המערער כמחסנאי, ובחודש יולי 2009 החל לעבוד כנהג החברה. בצהרי יום 28.7.09, עת היה במכוניתו באזור ירושלים, בדרכו לחלוקת סחורה, הוא לקה בדיסקציה של האאורטה (קרע בעורק הראשי של הלב, להלן: האירוע הלבבי). לפי דו"ח סיכום מחלה מבית החולים שערי צדק, המערער "נמצא ע"י מד"א ברכבו מחוסר הכרה". המערער אושפז בבית החולים שערי צדק, שם שהה עד ליום 11.8.09. מאותו מועד ועד ליום 19.8.09 אושפז המערער בבית החולים אסותא לצורך החלמה.
האירוע החריג והגרסה הנטענת
3. כללית נציין, כי לפי גרסת המערער אירע לו אירוע חריג של התרגזות בעבודה במהלך יום 27.7.09, יום קודם לאירוע בו לקה בליבו. לדבריו, נוכח מצבו הרפואי הקשה בעת קרות האירוע הלבבי, אין הוא זוכר את עצם קרות האירוע. טענתו בדבר קרות האירוע החריג ופרטיו נסמכת על דברים מפי רעייתו, המתארת את מצבו כשהגיע הביתה, בסיומו של יום העבודה ב27.7.09, ודברים ששמעה מפיו לטענתה באותו מועד. כמו כן טוען המערער לאירוע חריג של התרגזות שארע לו בעבודה במועד לא ידוע כשבועיים לפני כן, והכל כפי שיפורט להלן.
נוסיף ונציין כי המערער הגיש תביעה בנזיקין כנגד החברה מעסיקתו בהתייחס לאירועים מושא הליך זה. ההליך המשפטי הסתיים בפשרה כספית, לגביה ניתנה התחייבות הצדדים לשמירה על סודיות.

4. המערער טוען בתצהירו כי עבודתו בחברה מול מנהלה מר דורון שפירא (להלן: שפירא), הייתה רוויית מתח במשך כל תקופת העבודה, שארכה בסך הכל 3 חודשים. לדבריו, מן ההתחלה חש כי שפירא מתנכל לו. עם זאת, בתקופה בה היה נהג (החל מחודש יולי) ירדה המתיחות בינו לבין שפירא, מאחר שבאותה עת הוא הרבה בנסיעות. לדבריו, זכור לו מקרה באמצע חודש יולי 2009 בו התבקש לחלק סחורה ללקוחות החברה באום אל פאחם. במהלך חלוקת הסחורה התקשר אליו שפירא, צעק עליו והורה לו לשוב מיד למשרד החברה. כשהגיע, שפירא צרח עליו והטיח בו דברים קשים אודות אופן התנהלותו כעובד החברה. לדבריו, הוא קפא במקום למשמע הדברים, ולא היה מסוגל לתפקד באותו יום. לדבריו, שיתף את אשתו ואת משפחתו בקושי שיש לו בעבודה (ראו הפירוט בתצהיר המערער. להלן: האירוע הנטען הראשון).
המערער מציין בתצהיר כי זכורה לו עוד תקרית אחת או שתים. לגבי תקרית אחת הוא זוכר כי בשעת צהריים כשבדיוק התכוון לאכול, שפירא אמר לו כי הוא צריך לצאת לחלק סחורה, והמערער השיב כי הוא "אוכל את הסנדוויץ" ואחר כך יצא. "ואז דורון הסתכל עליי בזעם יצא מהחדר בו הייתי וטרק את הדלת בעצמה רבה".
המערער מציין בתצהירו כי אינו זוכר דבר וחצי דבר ביחס למה שאירע יום או יומיים לפני 28.7.09, הוא המועד בו אירע אצלו הקרע באבי העורקים, אולם לדבריו "אשתי זוכרת כי יום או יומיים לפני כן חזרתי מאד מצוברח מן העבודה". המערער מציין כי בתקופת עבודתו הרגיש לחץ אדיר בשל החיכוכים עם שפירא, כמעסיקו.
5. הגב' אורלי בן מיור שהייתה רעייתו של המערער בעת האירועים מושא ההליך, ומאז התגרשו (להלן גם: אורלי), מסרה ביום 10.9.09 תצהיר לפני ב"כ המערער אודות פרטי האירועים הנטענים. גב' בן מיור תיארה בתצהירה את המתח והעצבנות של המערער במשך כל תקופת העבודה. אשר ליום 27.7.09 פירטה כך בתצהיר:
"14. הפעם שבה ניר חזר הכי עצבני הביתה הייתה בום 27.7.09, יום לפני שהתרחש התקף הלב. ניר הגיע הביתה עצבני ביותר והיה ממש חיוור ומיד אכל ...כי אמר כי דורון צרח עליו על טעויות שהוא כביכול עשה עם סחורה. ניר נראה ממש חסר אונים באותו ערב.
15. .....באותו הערב, 27.7.09 ניר נראה מיואש מתמיד, עצבני מאד כמעט ולא דיבר. שאלתי אותו מה קרה והוא כי היה לו ויכוח עם דורון בקשר למשלוח שהייתה בו טעות ודורון צרח עליו בצורה איומה וניר אמר לי שהוא התווכח עם דורון בקשר למשלוח וכי הוא לא מסוגל יותר. באותו ערב ניר נראה עצבני מתמיד ואמר לי שממש נמאס שאלתי אותו אם הוא מתכוון לשוחח עם הבוס ניר לא הגיב ופשוט בהה לעברי ". (ההדגשות שלי ר.ר.).

6. לא למותר לציין כי בהודעה שמסר המערער לחוקר המוסד לביטוח לאומי ביום 26.10.09, נשאל המערער לגבי הרגשתו ביום קרות האירוע הלבבי ולפניו. המערער השיב כי אינו זוכר מה הייתה הרגשתו באותו בוקר או יום לפני כן "אך לפי עדות אשתי אמרה לי כי יום לפני המקרה חזרתי הביתה מהעבודה מאד עצבני ונסער. לא זכור לי שסיפרתי לה על מה, אמרה לי כי לא יודעת על מה הייתי נסער"(ההדגשה שלי ר.ר.).

פסק הדין של בית הדין האזורי
7. בהתייחסו לטענת המערער בדבר אירוע חריג שאירע לו בעבודה באמצע חודש יולי בקשר ללקוחות באום אל פאחם ציין בית הדין האזורי כי פרק זמן של שבוע ימים בין אירוע חריג לבין אוטם שריר הלב, מנתק את הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה לבין האוטם. על כן לפי קביעת בית הדין האזורי "אין מקום לבחון האם מדובר באירוע חריג".
אשר לקרות אירוע חריג למערער ביום 27.7.09 - בית הדין סקר באריכות את התייחסויות המערער ואורלי בהזדמנויות שונות לאירוע הנטען ב-27.7.09, ומצא חוסר התאמות בין הגרסאות כפי שפורטו על ידם בהזדמנויות שונות, להם לא ניתן הסבר מניח את הדעת. כך, בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי, בתביעה לבית הדין, בתצהירים, בחקירת המערער על ידי חוקר המוסד לביטוח לאומי ובחקירות בבית הדין. מתוך אי ההתאמות הפנה בית הדין, בין השאר, לתצהיר המפורט שמסרה אורלי שכלל פרטים מסוימים שלדבריה שמעה מפי המערער אודות נושא העימות שלו עם מעסיקו ביום 27.7.09, בגינו היה נסער כל כך. כך, בעוד שבטופס התביעה למוסד לא מוזכר כל אירוע ספציפי; בתביעה לבית הדין מציין המערער כי לשאלתה של רעייתו אודות קורותיו ביום 27.7.09 השיב כי מעסיקו שוב תקף אותו והתפרץ עליו "ויותר מכך לא הוסיף מילה והרגיש לחץ ומתח רב" (סעיף 29 לכתב התביעה); לפי דברי המערער לחוקר המוסד ב- 26.10.09 (לאחר מתן תצהיר אורלי) רעייתו מסרה לו כי הוא לא פירט לפניה בשעתו מדוע הוא כה נסער.
בית הדין הוסיף כי "גרסת גב' בן מיור כשלעצמה אין די בה על מנת שיוכח קיומו של אירוע עובדתי חריג הממוקד במקום וזמן שכן היא לא נכחה באירוע, וכל ששמעה הוא שמר שפירא צרח על התובע בשל טעויות שעשה עם הסחורה ( ס' 14 לתצהיר). אין בעדות זו כדי לסייע לתובע ולהרים את נטל ההוכחה המוטל עליו. .." . בית הדין הוסיף עוד כי מר שפירא, מעסיקו של המערער העיד כי אינו זוכר את קרות האירוע.

8. בית הדין ציין עוד כי בתיעוד הרפואי אין אזכור של אירוע חריג שארע למערער בעבודתו, וכי ובכל התיעוד הרפואי שנערך למערער במועדים הסמוכים לאירוע, ועד לשחרורו מבית החולים אסותא, לא צוין כי המערער איבד את זכרונו בתקופה הסמוכה לאירוע. טענת המערער על איבוד הזיכרון באה לידי ביטוי במסמך רפואי לראשונה ביום 2.2.12, בחוות דעתו של המומחה מטעמו ד"ר קוריצקי, כשנתיים וחצי לאחר קרות האירוע הנטען. חוות דעת זו נסמכה על המסמכים הרפואיים בלבד, וניתנה מבלי שהמערער נבדק. האמור בחוות הדעת אינו מתיישב עם תשובותיו של המערער לחוקר המוסד לפיהן המערער תיאר את תהליך עבודתו ביום קרות האירוע הלבבי, כולל הגעתו למחסן החברה ותיאור של מסלול נסיעתו. על כן קבע בית הדין כי אין בחוות דעת זו כדי לשנות לעניין קיומו או אי קיומו של אירוע חריג.

9. לאור כלל האמור קבע בית הדין כי מכלל הראיות ניתן ללמוד על עמדתו העקבית של המערער, לפיה הוא עבר בעבודתו תקופה קשה שלוותה בדחק נפשי, ואף בהתנכלות כלפיו מצד מר שפירא. ניתן להגדיר תקופה זו כמתח מתמשך, שאין לראותה כ'אירוע חריג'. כמו כן, המערער לא הניח כל ראיה אובייקטיבית בדבר קיומם של שיא או עליית מדרגה במהלך אותה תקופה, שיש בה כדי לבסס קיומו של אירוע חריג מנקודת ראותו הסובייקטיבית.
על כן קבע בית הדין כי המערער לא הוכיח כי אירע לו אירוע חריג בעבודתו ביום 27.7.09. משכך, דחה בית הדין האזורי את התביעה.

הערעור
10. במסגרת דיון "קדם ערעור" הודיעו הצדדים על הסכמתם, כי הטיעונים כפי שנרשמו בכתב הערעור, וכן הטיעונים שנשמעו על פה ונרשמו לפרוטוקול, ישמשו כסיכומים בכתב לפני המותב שייתן את פסק הדין. אשר על כן ניתן בזאת פסק הדין בהתאם למוסכם על הצדדים.

עיקר טענות הצדדים
11. המערער טוען, כי הוכח לפני בית הדין האזורי שאירע לו אירוע חריג ביום 27.7.09. אורלי לא מילאה את טופס התביעה למוסד, ועל כן לא פורטו בטופס הפרטים הידועים לה אודות קרות האירוע. בעדותה הסבירה אורלי כי המערער היה במצב רפואי קשה, כי היא חסה על בריאותו ועל כן סיפרה על האירוע בעבודה רק לבא כוחו. לאור שיקול זה, שהוא מתאים ונכון מבחינה רפואית, לא היה מקום לקבוע כי עדותה של אורלי ועדותו של המערער אינן מתיישבות זו עם זו. מכל מקום, למערער אין כל גרסה לגבי קרות האירוע, מאחר שכל מה שהוא יודע נובע ממה שאמרה לו אורלי. על כן, לא יכולה להיות סתירה בין גרסאותיהם.
המערער מוסיף, כי אכן אורלי לא נכחה באירוע הנטען, אולם על פי תיאורה את התנהגותו ניתן בהחלט לומר כי האירוע הנטען הוא אירוע חריג וקשה בהשוואה ליתר תקופת עבודתו בחברה. גם אם תקופת עבודתו של המערער אופיינה בלחץ נפשי רב, אין הדבר גורע מאבחון שני האירועים הנטענים כאירועים חריגים.
המערער טוען עוד כי לא היה מקום ליתן משקל לעדותו של שפירא, שעוינותו כלפיו הוכחה בכך שלא הסכים למלא טופס בל/250. בעדותו של שפירא אין התייחסות כלל לאירוע החריג, והוא לא הסכים לענות על אף שאלה שהופנתה אליו במהלך עדותו בבית הדין. על כן, אין בעדותו לתרום מאומה בשאלת התרחשותו או אי התרחשותו של אירוע חריג.
אשר לתיעוד ברישומים הרפואיים מציין המערער כי הוא הגיע לבית החולים כשהכרתו מעורפלת והוא נזקק לניתוח חירום מציל חיים. בנסיבות אלה, וודאי שאין לצפות ממנו לספר לצוות הרפואי על קרות האירוע. לאחר שהתעורר, ועל פי חוות הדעת שהציג מאת ד"ר קוריצקי, איבד המערער את זכרונו "לטווח הקצר באופן מלא או חלקי". על כן, ברי מדוע האירוע לא מאוזכר במסמכים הרפואיים.
נוכח כלל האמור טוען המערער כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי אירע לו אירוע חריג בעבודתו ביום 27.7.09.

12. המוסד לביטוח לאומי טוען כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. המוסד טוען כי אין לאירוע הנטען השני עיגון כלשהו בראיות אובייקטיביות, וכי מטעם המערער נשמעו גרסאות שונות בנוגע לקרות האירוע. עדותה של אורלי, עליה נסמך המערער, מהווה עדות שמיעה, אותה אין לקבל, וצדק בית הדין האזורי שלא ראה לנכון לקבלה. אף לו היה מקום לקבל את הגרסאות מטעם המערער, הכוללות את עדותה של אורלי, אין בהן פרטים אודות האירוע הנטען ביום 27.7.09: על שום מה היה המערער כה נסער; באיזו שעה התרחש האירוע במהלך אותו יום; האם האירוע התרחש פנים אל פנים מול שפירא או טלפונית; בהינתן שמערכת היחסים בין שפירא והמערער התנהלה תוך ויכוחים ומריבות, ובשים לב לכך שהן המערער והן מר שפירא אינם זוכרים דבר אודות נסיבות האירוע, אין סיבה להניח שהייתה עליית מדרגה במתח שבו התאפיינה מערכת יחסי העבודה בין הצדדים.
המוסד מציין עוד כי במסמכים הרפואיים מזמן אמת אין ביטוי לטענתו של המערער אודות איבוד זיכרון, ואין לקבל את חוות דעתו של ד"ר קוריצקי, שניתנה שנים לאחר האירוע לבקשת בא כוחו של המערער, ומבלי שהמערער נבדק. המוסד מוסיף כי המערער ניהל הליך אזרחי נגד המעסיק, שהסתיים בפשרה לה ניתן תוקף של פסק דין. העובדות והראיות שביסוד אותו הליך לא הוצגו למוסד, על אף שבמהלך אותן שנים תביעתו שהוגשה לבית הדין האזורי עוכבה.
לאור כלל האמור מבקש המוסד כי הערעור ידחה.

דיון והכרעה

13. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, באשר לא עלה בידי המערער להוכיח קרות אירוע חריג בעבודתו.

14. נקדים ונאמר כי אכן, אין במסמכים הרפואיים ממועד שלאחר הניתוח שעבר המערער, התייחסות לאירוע חריג שארע לו בעבודה. אנו סבורים כי בנסיבות העניין אין לתת לכך משקל לחובת המערער. זאת במיוחד בשים לב לחומרת מצבו עם הגיעו לבית החולים, לאחר שנמצא ברכבו כשהוא חסר הכרה.
נוסף על כך מוצאים אנו מקום להעיר, כי משהוברר כי בין המערער לבין מעסיקו שפירא התנהלו הליכים משפטיים בקשר לאירועים מושא דיון זה, דומה שאין לייחס משקל לכך שמר שפירא לא זכר אירוע שאירע למערער יום או יומיים לפני שלקה בליבו.
והערה אחרונה: צדק בית הדין האזורי שקבע כי בנסיבות המקרה אין להידרש לחריגותו של האירוע הנטען הראשון, שאירע למערער כשבועיים לפני האירוע הלבבי בו לקה.

15. פסיקת בית הדין האזורי שדחה את תביעת המערער משלא הוכיח קרות לו אירוע חריג בעבודה ביום 27.7.09 כטענתו, נסמכת בעיקרו של דבר על אי התאמות וסתירות בגרסת המערער, שנסמכה בעיקרה על דברים שמסרה אורלי בתצהירה. ואמנם, המערער ואורלי לא נתנו הסברים משכנעים אודות אי ההתאמות עליהן הצביע בית הדין האזורי בין דברים שנמסרו בטופס התביעה למוסד, בתצהיר אורלי, בתביעה לבית הדין, בחקירת המערער על ידי חוקר המוסד לביטוח לאומי ועוד. כך בחקירה נגדית, כשנשאלו אודות אי ההתאמות שהתעוררו, הרבו שניהם להשיב לשאלות שנשאלו כי אינם זוכרים. כך למשל העיד המערער:
ש. אני מציג בפניך את טופס התביעה שהגשת למל"ל. אתה חתום עליו ?
ת. כן. כתב היד של אשתי.
ש. אתה אומר שאשתך כתבה את הטופס .
ת. כן.
ש. אם אשתך כתבה את הטופס והיא זוכרת את השיחה ביניכם שבאת וסיפרת לה מה קרה, למה זה לא רשום בטופס ?
ת. אין לי מושג , אני לא מילאתי אותו.
ש. אתה דיברת עם אשתך בזמן מילוי הטופס?
ת. אני לא זוכר.
ש. היא מילאה הכל על דעת עצמה ?
ת. לא זוכר.
ש. ........
ש. מי טיפל, אתה או אישתך .
ת. היא בהתחלה.
ש. ............
ש. אתה הגשת את הטופס בעצמך או שאשתך הגישה ?
ת. לא זוכר." (פר' הדיון מיום 24.3.15 עמ' 5 ש' 4-24 ,ההדגשות שלי ר.ר.)

ובהמשך, כשנשאל המערער אודות דברים שמסר לחוקר המוסד:

ש. .. באוק' 2009 אתה סיפרת לחוקר שאשתך יודעת שהיית נסער ובכלל לא יודעת למה. כלומר מה שסיפרת לחוקר באוק' ומה שאשתך מספרת בתצהיר שלך לא מסתדר אחד עם השני. איך אתה מסביר את ההבדל הזה ?
ת. באותו רגע שהייתי אצל החוקר לא זכרתי את כל הדברים.
ש. יכול להיות שבאוק' עדיין לא דיברת עם אשתך, והיא לא הזכירה את האירוע הספציפי אלא רק אמרה שהיית עצבני.
ת. אני לא זוכר.
ש. בספט' 2009 כחודש וחצי לאחר הארוע, עורך דין דבורה אישר את התצהיר של אשתך. בתצהיר יש תיאור יותר מפורט. האם יכול להיות שאשתך סיפרה את הדברים לעורך דין דבורה ולא לך ?
ת. יכול להיות.
ש. אתה יכול להגיד לנו מתי לראשונה שמעת מאשתך על המקרה הספציפי שהתווכחתם ?
ת. לא זוכר" (עמ' 6 ש' 22- עמ' 7 ש'2, ההדגשות שלי ר.ר).

ובחקירה נגדית של אורלי:
"ש. אני מציג בפנייך טופס תביעה למל"ל . סיפר לנו התובע שאת מילאת בכתב ידך. זה כתב ידך ?
ת. מתי זה היה ?
ש. לפני 6 שנים. זה כתב ידך ?
ת. זה לא הכתב שלי.
ש. יש לך מושג מי מילא זאת ?
ת. לא.
ש. זה מולא בדיוק 3 שבועות אחרי האשפוז שלו בגין ארוע לבבי .
ת. הזכרון שלי מאד לטווח קצר.
ש. זה היה 3 שבועות לאחר האשפוז, אומר התובע שבאותו זמן לא היה בתפקוד
ת. יתכן שמדובר בכתב היד של אביו מר צבי בן מיור.
ש. נניח שזה היה צבי בן מיור , את נכחת כשהתובע חתם על הטופס ?
ת. מי חתם עליו ?
ש. התובע חתם, אישר חתימתו.
ת. זה לא הכתב שלי.
ש. האם נכחת כשהטופס מולא, וכשהתובע חתם ?
ת. אני לא זוכרת הרבה דברים . לא זוכרת ספציפית" ( עמ' 7.ש.30- עמ' 8 ש' 12, ההדגשות שלי ר.ר. .)

ובהמשך:
"ש. התובע נחקר על ידי חוקר של המל"ל חודש וחצי לאחר שהגשת את התצהיר, שם הוא אמר שהוא לא זוכר כלום אבל אשתי אומרת שיום לפני חזרתי מאד עצבני ונסער. לא זכור לי שסיפרתי לה על מה והיא אמרה כי היא לא יודעת על מה הייתי נסער.
ת. אני ידעתי למה הוא היה נסער.
ש. ולא סיפרת לתובע על כך ?
ת. הוא לא זכר.
ש. השאלה אם סיפרת לו.
ת. לא דיברתי איתו על זה. זה לא היה הזמן לדבר איתו על זה.
על הארוע שהיה יום לפני דיברתי עם עורך הדין ולא עם התובע עצמו.
ש. אבל כן היתה לכם שיחה בנושא. "לפי עדות אשתי.... " . כלומר היתה לכם שיחה כזו או לא היתה ?
ת. אולי היו קטעי דברים אך לא את כל הסיפור" (עמ'8 ש 27 – עמ' 9 ש' 4, ההדגשות שלי ר.ר.)

הנה כי כן, המערער ואורלי התקשו לזכור פרטים רבים בהתייחס לתקופה שלגביה לא נטען ל"אובדן זיכרון" של מי מהם. בעדויותיהם לא הצליחו השניים להסיר את הספקות שעוררה אמינות גרסתם, כפי שבאה לידי ביטוי במסמכים שונים. כך, לא הוברר כיצד זה בטופס התביעה למוסד כלל לא הוזכר האירוע כפי שמתארת אורלי בתצהירה, לא ברור כיצד זה לא עדכנה אורלי את המערער אודות הפרטים שמסרה לעורך דינו, ובאו לידי ביטוי בתצהירה, וכיצד האמור בכתב התביעה אודות המידע שמסר המערער לאורלי, לא תואם את הפרטים שבתצהירה.

16. לכך יש להוסיף, כי גרסתו של המערער אודות איבוד זיכרון לטווח קצר בהתייחס לימים שלפני האירוע הלבבי בו לקה, בין אם באופן חלקי או מלא, אינה מוצאת כל ביטוי באנמנזה הרפואית. גרסה זו נתמכת אך בחוות דעת מאוחרת מטעמו, שניתנה זמן רב לאחר שנפתח ההליך בבית הדין האזורי. ומבלי שהמערער נבדק על ידי המומחה.

17. נמצאנו למדים כי קביעות בית הדין האזורי מבוססות היטב בתשתית העובדתית שנפרשה לפניו, ובהתרשמותו מן העדויות. בית הדין קבע כי מן הראיות עלה כי עבודתו של המערער הייתה מלווה במתח מתמשך, ולא הוכחה עליית מדרגה אצל המערער ביום 27.7.09 כנטען על ידו. בהיעדר ראיה אובייקטיבית אודות אירוע חריג בעבודתו של המערער ביום 27.7.09, ובהיעדר גרסה קוהרנטית וסדורה למערער ועדיו, לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי לפיה לא עלה בידי המערער להוכיח קרות לו אירוע חריג בעבודה כטענתו. משכך, בדין נדחתה תביעתו.

18. סוף דבר
הערעור נדחה.
נוכח תוצאת הדברים יישא המערער בהוצאות המוסד לביטוח לאומי בסך 3,500 ש"ח. הסכום ישולם למוסד בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, א' אלול תשע"ז (23 אוגוסט 2017) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

יגאל פליטמן,
נשיא, אב"ד

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא

רונית רוזנפלד,
שופטת

גברת מיכל בירון בן גרא,
נציגת ציבור (עובדים)

מר אמנון גדעון,
נציג ציבור (מעסיקים)