הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 12452-04-18

ניתנה ביום 01 מאי 2019

מרדכי סיבוני
המבקש
-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

בשם המבקש – עו"ד יעקב פלדשטיין
בשם המשיב – עו"ד ליאת אופיר

החלטה

הרשמת אפרת קוקה

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 27.7.2004 ( סגנית השופט הראשי איטה קציר; ב"ל 2320/02) .
בפתח הדברים יצויין, כי הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור הוגשה לבית הדין ביום 9.4.2018, בחלוף קרוב ל – 14 שנה מ מועד מתן פסק הדין.
תמצית העובדות הצריכות לבקשה
בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה התבררה תביעתו של המבקש להכרה בתסמונת התעלה הקרפלית (דו צדדית) ובתסמונת התעלה הקוביטלית (דו צדדית) מהן הוא סובל כמחלת מקצוע או כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה. נכון למועד מתן פסק הדין בשנת 2004 , המבקש הועסק משך כ - 25 שנה במפעל בתי הזיקוק בחיפה, כמפעיל במתקן אתילן. במסגרת עבודתו, עסק המבקש בפתיחה ובסגירה של ברזים בגדלים שונים תוך הפעלת כוח וביצוע תנועות סיבוביות חוזרות ונשנות.
בית הדין האזורי מינה את ד"ר יעקב פעילן כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין, על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין הליקויים מהם סובל המבקש לבין תנאי עבודתו. ד"ר פעילן חיווה דעתו לעניין תסמונת התעלה הקרפלית כי " 'קיים קשר סיבתי רפואי בין עבודת התובע לבין תסמונת התעלה הקרפלית בשורשי כפות הידיים, ולכן מדובר בפגיעה בעבודה" (ס' 6 לפסק הדין). בהתייחס לתסמונת התעלה הקוביטלית חיווה דעתו המומחה הרפואי "כי אין בתנאי עבודתו של התובע גרימת לחץ מכני ממוקם וישיר וממושך על העצב במרפקים, הנדרש לצורך הכרה במקרה, כמחלת מקצוע על פי עקרון המיקרוטראומה", וכי " מדובר כאן במצב תחלואתי מולד, אשר אינו קשור לתנאי עבודתו של התובע" (ס' 8 לפסק הדין). על יסוד חוות דעת המומחה, קיבל בית הדין האזורי את תביעתו של המבקש בכל הנוגע לתסמונת התעלה הקרפלית ודחה את התביעה בהתייחס לתסמונת התעלה הקוביטלית.
בחלוף קרוב ל – 14 שנה , פנה המבקש לבית דין זה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין, היא הבקשה שלפני.
טיעוני הצדדים בבקשה
המבקש טען, כי הגיש לבית הדין האזורי במהלך שנת 2017 תביעה נוספת להכרה בשינויים הניווניים באצבעותיו כפגיעה בעבודה ( ב"ל 34458-11-17) . במסגרת התביעה הנוספת, מונה ד"ר רון בשוראי כמומחה -יועץ רפואי מטעם בית הדין. לטענת המבקש, ד"ר בשוראי חיווה דעתו בעניין קיומו של קשר סיבתי מלא ומובהק בין תנאי עבודתו לבין תסמונת הלכידה האולינארית ממנה הוא סובל במרפקיו . זאת, על יסוד תשתית עובדתית זהה לזו שהועברה בשעתו לד"ר פעילן, פרט לתוספת שנות עבודתו מאז הדיון בתיק ב"ל 2320/02. המבקש העריך, כי ככל שד"ר בשוראי היה ממונה למומחה מטעם בית הדין בהליך הראשון, היתה מתקבלת תביעתו בנוגע לתסמונת התעלה הקוביטלית. לטעמו, יש בכך משום הצדקה למתן הארכת מועד להגשת הערעור. המבקש הוסיף, כי בהתאם לפסיקה, גם אם היו שתי חוות דעת סותרות בעניינו, הרי שהיה על בית הדין להעדיף את זו המ טיבה עמו, ולהכיר בליקוי במרפקיו כפגיעה בעבודה. נוכח האמור טען המבקש כי סיכויי הערעור "מצויינים" וביקש להיעתר לבקשתו.
המשיב התנגד לבקשה, תוך שעמד על השנים הרבות שחלפו ממועד מתן פסק הדין ועד הגשת הבקשה להארכת מועד. לטענת המשיב, עקרון סופיות הדיון, בצירוף העובדה שהמבקש היה מיוצג בהליכים לפני בית הדין האזורי, מצדיקים במובהק את דחיית הבקשה. המשיב הוסיף, כי המבקש לא ציין בבקשה מדוע השתהה תקופה כה ארוכה בהגשת הערעור, ו לא הצביע על טעם מיוחד או על נסיבות שהיו מחוץ לשליטתו ואשר גרמו לאיחור הניכר בהגשת הבקשה להארכת מועד. לגופו של עניין טען המשיב, כי סיכויי הערעור 'קלושים' וכי אין יסוד לטענת המבקש לפיה מתן חוות דעת בהליך אחר לאחר שנים מצדיקה מתן הארכת מועד להגשת ערעור. מה גם שלטענת המשיב, ד"ר בשוראי לא קבע קשר סיבתי ברור וחד משמעי בנוגע לליקוי בעצב האולינרי.
הכרעה
לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור להידחות, כמפורט מטה:
תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה ( סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעת, כי המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי, הוא 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידי המערער. בענייננו, פסק הדין ניתן ביום 27.7.2004 והבקשה להארכת מועד להגשת הערעור הוגשה רק ביום 9.4.2018, בחלוף קרוב ל - 14 שנה לאחר מתן פסק הדין.
המבקש לא טען שפסק הדין לא הומצא לידיו סמוך למועד בו ניתן ולא התכחש למידת האיחור בהגשת הערעור. מכל מקום, לשם שלמות התמונה נציין, כי התביעה לפני בית הדין האזורי הוגשה בשנת 2002 והדיון בה הסתיים כאמור בשנת 2004. בירור במזכירות בית הדין מעלה, שתיק בית הדין האזורי בוער ולא הוסב למערכת נט המשפט. ב מצב דברים זה, לא מצויים בידי בית הדין נתונים באשר למועד המצאת פסק הדין למבקש. מכל מקום, המבקש לא טען וממילא לא הוכיח שפסק הדין לא הומצא לידיו סמוך למועד בו ניתן, ולא כפר באיחור הניכר בן השנים הרבות בהגשת הערעור . משכך, נצא מנקודת הנחה, שפסק הדין הומצא למבקש כדין סמוך לאחר שניתן.
תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, מסמיכה את בית הדין או את הרשם להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בית המשפט העליון קבע עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" כדלקמן:
"... במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה".

עוד קבעה ההלכה הפסוקה את הכלל לפיו, איחור של ימים בודדים או אף של יום אחד בהגשת הערעור טעון תרוץ והצדקה, וכי "אכן יש ולעיתים אף איחור של יום אחד לא יהווה "טעם מיוחד". כזאת היא עת אין בידי בעל הדין כל צידוק אחר נוסף לבקשה, או אם קיימת מצדו התרשלות חסרת הסבר".
הצורך להצביע על "טעם מיוחד" נובע מכלל סופיות הדיון, לגביו נפסק כדלקמן:
"סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים להתמשכותם של הליכים, כאשר בחלוף זמן סביר מסיומם, מתגבשת צפייתו של הצד שכנגד כי מסכת ההתדיינות בה נטל חלק תהפוך לנחלת העבר... לאור עקרון "סופיות הדיון" עומד לצד שכנגד הזכות לכלכל ענייניו מבלי שחרב הערעור תהא תלויה על צווארו זמן ממושך".

שיקול מרכזי בהכרעה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, עניינו בעוצמת הפגיעה בציפיות הצד שכנגד לסופיות ההליכים. בבואו להכריע האם להאריך את המועד להגשת ערעור, על בית הדין לשקול זה מול זה את משקלו של " הטעם המיוחד" ואת אינטרס הסופיות של בעל הדין האחר, כאשר:
"ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופיו של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה".
מן הכלל אל הפרט
בהתאם להלכה הפסוקה, מתקיימת מעין " מקבילית כוחות" בין עוצמת הפגיעה באינטרס סופיות הדיון של בעל הדין שכנגד, לבין הטעם המיוחד הנדרש לשם היעתרות לבקשה להארכת מועד. ככל שאינטרס סופיות הדיון של בעל הדין שכנגד הוא בעל עוצמה גבוהה יותר, כך נדרש המבקש להציג טעם מיוחד בעל אופי מובהק להצדקת האיחור. בענייננו, מדובר ב איחור חריג של קרוב ל - 14 שנה בהגשת הערעור. בנסיבות אלה, נדרש המבקש להראות קיומו של " טעם מיוחד" יוצא דופן בנסיבותיו, שיהא בו כדי להצדיק היענות לבקשה. המבקש לא הצביע על טעם מיוחד ממין זה , ומשום כך יש להעדיף את האינטרס הממשי של המשיב לסופיות ההליכים, אשר התגבש במהלך תקופה של קרוב ל - 14 שנה .
המבקש לא הצביע בטיעוניו על נסיבות שלא היו בשליטתו ואשר גרמו לאיחור הניכר בהגשת הערעור. קבלת חוות דעת של מומחה רפואי בהליך אחר - שנים לאחר סיום ההדּיינות בהליך הראשון - אינה מהווה בנסיבות העניין טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין חלוט. זאת בעיקר מן הטעם, שלא ניתן לקבוע, שמתן חוות הדעת בהליך האחר יוצרת סיכויי ערעור טובים בהליך הראשון . על פני הדברים, קבלת טענתו של המבקש, כי חוות דעת שניתנה בהליך אחר שנים לאחר סיום ההדּיינות בהליך הראשון מצדיקה 'פתיחה מחדש' של ההליך הראשון - ת הווה פגיעה בלתי מדתית ובלתי סבירה בעקרון סופיות הדיון . זאת ועוד, לא שוכנעתי, כי מדובר בנסיבות שלא היו בשליטתו של המבקש, אשר היה מיוצג בהליכים לפני בית הדין האזורי ויכול היה לפעול להגשת הערעור במועד . יוער, שקבלת טענתו של המבקש ומתן אפשרות ל 'חידוש' ההליך המשפטי בחלוף שנים על יסוד חוות דעת שניתנה בהליך אחר, תוכל להוות טעם לדיון מחודש בהליך חלוט גם על יסוד מחקרים חדשים בעולם הרפואה או לדיון בטענות של המשיב לשלילת הכרה בליקויים שהוכרו בפסק דין חלוט כפגיעה בעבודה.
טענותיו של המבקש ב התייחס להלכה הפסוקה בעניין העדפת חוות דעת המטיבה עם המבוטח במקרה של חוות דעת סותרות, גם בהן אין משום הצדקה לקבלת הבקשה. זאת מן הטעם, שהפסיקה אליה מפנה המבקש בסעיפים 9-10 לבקשה להארכת מועד עוסקת בהליכים תלויים ועומדים ולא בהליך חלוט כפי ענייננו. יוטעם, כי באותם הליכים תלויים ועומדים, עמדה הטענה בעניין קיומן של חוות דעת סותרות ביסוד ההחלטה למנות מומחה נוסף או אחר. בענייננו כאמור, מבוקש לקבוע כי חוות דעת סותרת מצדיקה דיון מחודש בהליך שהדיון בו הסתיים לפני שנים ארוכות, ואין הנדון דומה לראיה.
כללם של דברים: נוכח האיחור יוצא הדופן בהגשת הערעור, בהעדר טעם מיוחד להצדקת האיחור ומשסיכויי הערעור אינם גבוהים, יש להעדיף את האינטרס המובהק של המשיב לסופיות הדיון ולדחות את הבקשה להארכת מועד.
נוכח האיחור הניכר בהגשת הבקשה ולנוכח העובדה שמדובר בהליך מתחום הבטחון הסוציאלי, ישלם המערער למשיב בתוך 30 יום הוצאות בשיעור מתון בסך 1,000 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ו ניסן תשע"ט (01 מאי 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .