הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 12326-06-19

ניתן ביום 06 פברואר 2020

המוסד לביטוח לאומי
המערער
-

לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים א.ג.
המשיבה
בפני סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר
נציג ציבור (עובדים) מר ירון לוינזון, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' ברכה סמו
ב"כ המערער - עו"ד כפיר אמון
ב"כ המשיבה - עו"ד אילן וינדר

פסק דין

השופטת חני אופק גנדלר
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור גב' אורלי מלי ומר יוסף רובינשטיין; ב"ל 8105-01-18), שבו נקבע כי בית הדין משולל סמכות לדון בהליך שהגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) כנגד החלטת ועדת שומה (להלן גם: הוועדה) שהתכנסה מכוח סעיף 372 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 (להלן: החוק), (כנוסחו במועדים הרלבנטיים וטרם תיקון 187 לחוק אשר ביטלו ויצר הסדר חלופי, כפי שיפורט להלן), ולמעשה כי אין בידי המוסד להשיג על החלטה כאמור.
ברקע הדברים מצויה החלטת ועדת השומה מיום 4.12.17 בערר שהגישה המשיבה לוועדה, כנגד חיובה בידי המוסד בתשלום הפרשי דמי ביטוח (להלן: ההחלטה), בגדרה התקבל הערר ובוטלו השומות שהוצאו על ידי המוסד. המוסד ביקש להשיג על החלטת הוועדה ועל כן הגיש לבית הדין האזורי הליך שכותרתו "הודעת ערעור" על החלטת הוועדה.
בהחלטת בית הדין האזורי בדיון מיום 11.11.18 התבקשו הצדדים להגיש השלמת טיעון לעניין סמכותו של בית הדין לדון בהליך שהגיש המוסד כנגד החלטת ועדת השומה.
המוסד טען כי סמכותו של בית הדין לדון בהליך שהגישה נובע ת מלשונו של סעיף 391(א) לחוק, הקובע את סמכות בית הדין לדון בעניינים מכוח החוק, לרבות בעניין דמי הביטוח; לשונו של סעיף 372 לחוק, טרם ביטול, לפיו "החלטת ועדת השומה בשאלה שבעובדה תהיה סופית", ומשמע שבשאלה משפטית- אין החלטת ה סופית והיא נתונה לביקורת שיפוטית; עמדת הפסיקה בדיון (ארצי) מב/0-174  עבו עיידה סלמאן – המוסד לביטוח לאומי (13.12.84) (להלן: ענין סלמאן), לפיה לבית הדין סמכות כערכאת ערעור על החלטות וועדת השומה; נוכח מומחיותו של בית הדין לעבודה בעניינים לפי חוק הביטוח הלאומי. כל החלטה אחרת, לשיטת המוסד, תשאיר את ועדת השומה ללא ביקורת שיפוטית.
המשיבה בתגובתה טענה, כי אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בהליך. שכן, מאחר שסעיף 372 לחוק בוטל במסגרת תיקון 187, אין למוסד זכות ערעור על ההחלטה, שניתנה לאחר ביטולו. מאחר שוועדות השומה לא קיימות עוד, החלטת פקיד גביה כפופה להשגה בפני פקיד השגות, לפי סעיף 359 לחוק. הדרך להעמיד לביקורת שיפוטית את החלטותיו של פקיד השגות, היא באמצעות תובענה לבית הדין והיא נתונה למשיג בלבד. כמו כן, אין למוסד זכות ערעור מכוח סעיף 391(א) לחוק, שכן החוק מבחין בין "תובענה" ל"ערעור". בנוסף, משהחוק מקנה באופן ספציפי זכות ערעור על החלטות שונות, משמע שבמקום שלא הוקנתה זכות זו במפורש- אין זכות שכזו.
המוסד בתגובתו לתשובת המשיבה טען, כי אין נפקות לכך שסעיף 372 בוטל, שכן היות ש וועדת השומה פעלה מכוח סעיף 372, עומדת בתוקפה סמכות ערעור על החלטתה. ביחס לסעיף 391(א) לחוק טען, כי לשון הסעיף "כל תובענה" באה לרבות ערעורים.
בית הדין האזורי בהחלטתו קבע כי לא נתונה למוסד הזכות להגיש ערעור על החלטת ועדת השומה, שכן זכות שכזו לא הוקנתה לו במפורש בחוק, ומשכך בית הדין אינו בעל סמכות לדון בהליך שהוגש כנגד החלטת וועדת השומה. לשון ההחלטה (סעיף ח', הדגשות במקור):

"סעיף 391 (א) (2) – קובע סמכות ביה"ד לעבודה, סמכות ייחודית, לתביעה של המערער כנגד "כל אדם" שנתבע לשלם ד"ב [דמי ביטוח – הערה שלנו] (גם זה, עפ"י הנוסח שלאחר 1.1.17).
דא עקא, השאלה אינה בדבר הסמכות היחודית של ביה"ד, אלא בעניין הזכות (הסמכות) המהותית של המערער להשיג החלטתה של וועדת השומה!
[...] די אם נפנה להוראת סעיף 123 הקובעת (בשאלה משפטית) "החלטת הוועדה הרפואית לעררים, ניתנת לערעור לפני בית הדין אזורי לעבודה" – זכות שלא נקבעה ביחס להחלטת וועדת שומה, ולא כ"לקונה", אלא, משלא נקבעה זכות-סמכות ("רשות") למערער, להגיש ערעור על החלטתה של וועדת השומה.
יתר על כן, אין לשכוח עוד כי סעיפי החוק נקבעו בהלימה: בסעיף 359 לחוק, שכותרתו "ערר על קביעת דמי ביטוח" נקבע "רשות לערור לפני וועדת השומה" – רק ל" חייב בתשלום " – אין חולק כי המערער אינו חייב בתשלום ד"ב וממילא, לא קמה לו הזכות לערור על החלטת פקיד גבייה ראשי (אגב, בשונה מוועדה רפואית, שם הזכות לערור – היא למבוטח ולמל"ל. ראה לשונו "הנייטראלית" של המחוקק בסעיפים 122, 123; ובהתאמה – סעיף 213 לחוק או סעיף 233 בסעוד).
[...]
ועניין נוסף לא פחות מהותי מהאמור לעיל – דווקא לאור הדין ולפיו, המל"ל פועל רק עפ"י החוק, וכי אינו יכול לפעול ,אלא עפ"י סמכות שנקבעה לו בחוק (ובהנתן כי בשונה מכל צד אחר להליך משפטי – אין בית הדין נותן פס"ד כנגדו, לוּ חדל דיונית, לדוגמא, ולא הגיש הגנתו) וכשאף אין לו הסמכות לוותר על דמי ביטוח , קנס, תוספת או ריבית אלא, לפי הסמכות המיוחדת שהוענקה לו בחוק – ברי כי אין לו הסמכות לפתוח בהליך כנגד החלטתה של וועדת השומה – משכזו לא הוענקה לו, ובמפורש, בחוק.
[...]
עוד נפנה לכך כי עסקינן למעשה בגוף שהינו המערער: כך וועדת שומה, כך פקיד ההשגה, כדוגמת החלטת "דרג ראשון" אי כושר – אף אם עסקינן בהחלטה שגויה, והמבוטח לא ערער, אין למערער הזכות-הסמכות לערער בפני וועדה לעררים (ראה סעיף 211 לחוק)...
לאחר ששקלנו כל אלה מסקנתנו היא כי לא היתה נתונה למערער הזכות-הסמכות להגשת הערעור על החלטתה של וועדת השומה, וממילא, הסמכות לדון בערעור כאמור, אינה נתונה לנו.
הערעור נמחק איפוא".

על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו.
המוסד חוזר בערעור שלפנינו על טענותיו בדבר סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בהליך על וועדת השומה. לשיטתו, אין להחריג מלשון סעיף 391(א) לחוק "ערעורים", שעה שהוא כולל בתוכו "תביעות, בקשות ושאר עניינים", כהגדרת "תובענה" בסעיף 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. משכך, ההחלטה עומדת כנגד לשונו המפורשת של החוק. כן מוסיף, שהחלטת בית הדין קמא מותירה אותו בפני "שוקת שבורה", ללא יכולת להשיג על החלטות ועדת השומה, וכי הביקורת השיפוטית היא מאבני היסוד בשיטת המשפט.
המשיבה סומכת ידיה על החלטתו של בית הדין קמא וחוזרת על טענותיה בדבר היעדר זכות ערעור. כמו כן טוענת המשיבה, שמאחר שהמוסד חסר סמכות להגיש ערעור לבית הדין קמא, בקל וחומר הוא חסר סמכות להגיש ערעור לבית דין זה. כמו גם, שמדובר בערעור ב"גלגול שלישי".
תיק זה נשמע יחד עם עב"ל (ארצי) 7073-10-19 המוסד לביטוח לאומי – ברלינר מעליות בע"מ (להלן: עניין ברלינר), בו התעוררה שאלה זהה. במהלך הדיון בערעור בפנינו הצהירו הצדדים לפרוטוקול כלדקמן (עמ' 2 שורות 5 -9):

"מוסכם על הצדדים לאור הנפסק בעניין סלמאן כי הערכאה המוסמכת לדון בהשגות על החלטות וועדת השומה היא בית הדין לעבודה. עוד מוסכם עלינו שההשגות מוגבלות לשאלה משפטית בלבד. לפיכך, המחלוקת שנותרה בשני ההליכים ... היא- האם המוסד במובחן מהחייב בדמי ביטוח יכול לתקוף את החלטות ועדת השומה. ככל שיקבע שלמוסד יש אפשרות לתקוף את ההחלטה אזי התקיפה תתברר בבית הדין לעבודה".

ביום 6.2.20 ניתן פסק דינו של בית דין זה בעניין ברלינר, בו נקבע, בהנמקה מפורטת, כי גם למוסד עומדת הזכות להעמיד לביקורת שיפוטית את החלטת ועדת השומה. זאת, עקב היות הוועדה גוף מעין שיפוטי, כשהמוסד היה בפניה במעמד של בעל דין, ואין היא בגדר זרועו הארוכה. וכך נאמר (סעיפים 28- 29):

"במקרה דנן, ביחס למצב המשפטי ששרר דאז- לא קבע המחוקק הוראה מפורשת המסייגת או מצמצמת את זכות הגישה לערכאות, ואת שתיקתו אין לפרש לאור האמור כבאה לסייג או לצמצם את זכות הגישה לערכאות של מי מבעלי הדין, קרי המבוטח או המוסד. בהקשר זה נציין כי אמנם בסעיף 372(ו) נאמר כי "החלטת ועדת שומה בשאלה שבעובדה תהיה סופית", אך כאמור לעיל ההלכה הפסוקה פירשה הוראות סופיות מסוג זה כחלות כלפי המינהל פנימה, ולא באופן המצמצם את זכות הגישה לערכאות וסמכות בית המשפט להפעיל ביקורת שיפוטית עליהן. מכל מקום, אשר לשאלות משפטיות, אין מקום לספק, ומנוסח הסעיף ניתן ללמוד על קיומה של זכות ערעור בשאלה משפטית.
העולה מן האמור הוא, כי בהעדר הוראה ברורה ומפורשת אחרת- גם למוסד עומדת הזכות להתניע הליכי ב יקורת שיפוטית על החלטת ועדת השומה עקב היותה גוף מעין שיפוטי, כשהמוסד היה בפניה במעמד של בעל דין".

עוד קבענו שם, כי בשים לב להסכמת הצדדים בפרוטוקול הדיון הרי שהסמכות נתונה לבית הדין לעבודה (סעיף 30).
מאחר שהשאלה שהתעוררה בהליך זה זהה לשאלה שהתעוררה בענין ברלינר, ואין הצדקה לאבחן בין המקרים, הרי שגם דין הערעור דנן להתקבל.
לאור כל האמור – הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מתקבל במובן זה שבית הדין האזורי לעבודה ידון בטענותיהם של המוסד (כמו גם המשיבה) כנגד החלטת וועדת השומה, וזאת מבלי שיהא בכך להביע עמדה לגוף הטענות. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"א שבט תש"פ (06 פברואר 2020) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

חני אופק גנדלר, שופטת

מר ירון לוינזון,
נציג ציבור (עובדים)

גברת ברכה סמו,
נציגת ציבור (מעסיקים)