הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 10696-04-20

ניתן ביום 24 יולי 2020

ח'דיג'ה כעדאן
המערערת
-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב
בפני הנשיאה ורדה וירט ליבנה, סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
נציגת ציבור (עובדים) גב' יעל רון , נציגת ציבור (מעסיקים) גב' ברכה סמו

בשם המערערת: עו"ד כמיל עטאללה
בשם המשיב: עו"ד רויטל חן

פסק דין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה (השופט אסף הראל; ב"ל 18245-03-19), במסגרתו נמחקה תביעת המערערת כיוון שהתייתרה, ונקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו. הערעור מתייחס לשאלת ההוצאות בלבד.

המערערת מקבלת מזה שנים רבות קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) בגין נכות בשיעור 80%, וכן נקבעה כמקבלת קצבת הנכות הכללית של בעלה דאז החל משנת 1998. בחודש יולי 2018 נשלחה אליה הודעה בדבר חוב בסך 52,572 ₪, ללא פירוט כלשהו. לטענתה ניסתה לבדוק מספר פעמים בסניף המוסד מה מקור החוב אך ללא הצלחה, ומשכך פנתה לבא כוחה. הלה שלח בשמה שני מכתבים למוסד ובהם ביקש פרטים על החוב, אך לא זכה למענה. לאור זאת, הוגשה תביעתה לבית הדין האזורי ביום 8.3.19, ונטען במסגרתה כי היא אינה יודעת מה מקור החוב הנטען והוא לא הוסבר לה על אף פניותיה.

כתב הגנה הוגש על ידי המוסד רק ביום 24.10.19, היינו כשבעה חודשים וחצי לאחר הגשת כתב התביעה, ובמסגרתו נטען כי מקור החוב הוא קצבת הנכות של בעלה לשעבר של המערערת, שהסתבר למוסד כי עבד בניגוד להצהרותיו ומשכך שולמה בגינו גמלה ביתר. המוסד הוסיף וטען בכתב ההגנה כי הודעה על החוב נשלחה למערערת עוד בשנת 2006, וצירף החלטה מיום 15.10.06 על דחיית התביעה לקצבת נכות החל מיום 1.1.02, תוך הערה בכתב יד על קיומו של חוב בסך 52,572 ₪. המכתב מוען למערערת וכן לבעלה, אך לא ברור לכתובתו של מי מהם נשלח. המוסד הוסיף וטען כי שלח תזכורת בשנת 2010, אך לא צירף העתק ממנה. לאור זאת ביקש המוסד את סילוקה על הסף של התביעה נוכח מועד הגשתה.

במהלך הדיון המוקדם הכחישה המערערת את קבלת המכתבים; טענה כי לא ידוע לה על חוב כלשהו; וכן הכחישה את אחריותה לגמלאות בעלה לשעבר. המוסד הסכים לחזור בו מטענתו בדבר הגשת התביעה באיחור, אך לא ידע להשיב לשאלות בית הדין בהתייחס לגובה החוב כיום, בגין איזו תקופה הוא (והאם אכן בגין תקופה במהלכה קיבלה המערערת את קצבת בעלה לשעבר) ואם קוזז אם לאו מקצבאות המערערת במהלך השנים. ב"כ המערערת הפנה למסמכים מהם עולה לכאורה שהחוב קוזז במלואו ולא נותרה ממנו יתרה כלשהי. לאור סימני השאלה שנותרו, התחייב ב"כ המוסד להגיש "תעודת עובד ציבור עדכנית, אשר תכלול התייחסות לשאלה כיצד נוצר החוב המקורי, תוך פירוט התקופות המדויקות והסכומים וכן התייחסות לשאלה האם שולם חלק מהחוב לאורך השנים באמצעות קיזוז מגמלאות וכיצד חישב הנתבע את יתרת החוב...". המערערת מצדה הסכימה לפנות לוועדה לבחינת חובות, אך רק לאחר שתקבל את הפירוט האמור.

יומיים לאחר הדיון המוקדם הודיע המוסד כי הוא חוזר בו מהסכמתו לוויתור על טענת ה"התיישנות", שכן הסתבר שבשמה של המערערת נשלח מכתב ביום 15.2.10 על ידי העמותה לקידמה חברתית חיפה, במענה למכתב דרישה מחודש ינואר 2010, ובו התבקש ביטול החוב בהתחשב בכך שאין לו כל קשר למערערת שהתגרשה מבעלה בשנת 2005 ובמהלך שנת 2004 שהתה במקלט לנשים מוכות. המוסד לא צירף תשובה כלשהי מטעמו שנשלחה במענה למכתב זה. בהחלטה מיום 27.1.20 - שניתנה לאחר שמיעת עמדת המערערת בקשר לכך - נענה בית הדין לבקשת המוסד לחזור בו מהסכמתו, אך החליט להאריך את המועד להגשת תביעתה של המערערת עד למועד בו הוגשה, בין היתר בהתחשב בהיותה נמנית על אוכלוסייה מוחלשת. כן קבע כי הוצאות הבקשה תובאנה בחשבון בסיום ההליך.

בהמשך לכך, ובמקום להגיש תעודת עובד ציבור כפי שנדרש, הודיע המוסד ביום 8.3.20 כי החליט להפנות מיוזמתו את עניינה של המערערת לוועדה לבחינת חובות, וזו החליטה לבטל את מלוא החוב בהתחשב בנסיבותיה המשפחתיות, הכלכליות והרפואיות של המערערת כמו גם בנסיבות היווצרות החוב. לאור זאת, התבקשה דחיית התביעה ללא צו להוצאות.

בית הדין האזורי, בפסק דינו מושא הערעור, לאחר שמיעת עמדת המערערת, הורה תחילה על מחיקת התביעה מחמת שהתייתרה, ולעניין ההוצאות קבע כך: "לא מצאתי כי יש לחייב את הנתבע בהוצאות ההליך כאן. לא ניתן לומר בהכרח כי ייחוס החוב על ידי הנתבע לתובעת היה שגוי. עצם העובדה כי הוועדה לביטול חובות ביטלה את החוב, אין משמעה כי לא היה חוב קודם לכן. בנסיבות המקרה, בו ההליך הסתיים בשלב המקדמי, תוך שהנתבע מביא את עניינה של התובעת בצורה יזומה לוועדה לביטול חובות - יישא כל צד בהוצאותיו". על כך הערעור שלפנינו.   
 
בהסכמת הצדדים, פסק הדין ניתן על יסוד טיעוניהם בישיבת קדם הערעור וכל חומר התיק. בתמצית, המערערת טוענת כי נדרשה לשכור שירותי עו"ד על מנת להתמודד עם דרישת החוב, שלא פורטה או הוסברה בכל דרך על אף פניותיה לסניף המוסד. לגישתה, אין ולא היה חוב שניתן לייחס לה, וגם אם היה הרי שנגבה במלואו באמצעות קיזוז מגמלאותיה, כאשר המוסד בחר שלא להגיש תעודת עובד ציבור ולא להסביר את התנהלותו. עוד טענה כי ההליך נמשך זמן, התקיים דיון, היא נאלצה להתמודד עם שתי בקשות לסילוק על הסף ובית הדין אף קבע במפורש בהחלטתו מיום 27.1.20 כי ייקח בחשבון את הוצאות הבקשה בסיום ההליכים. המוסד מצדו טען כי לא יכולה להיות מחלוקת כי היה קיים חוב, וכי המערערת ידעה עליו לכל המוקדם בשנת 2010, ואף יכולה הייתה לפנות מיוזמתה לוועדה לבחינת חובות אך בחרה להשתהות ולא לטפל בכך.  

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור. אין צורך לצרכי הליך זה לפרט את המסגרת הנורמטיבית לפסיקת הוצאות בתביעות כנגד המוסד (עב"ל (ארצי) 58547-10-15 עמאד מוחמד שתאת - המוסד לביטוח לאומי (26.4.17); עב"ל (ארצי) 12841-06-14 עזמי תותרי - המוסד לביטוח לאומי (23.10.15)), ודי אם נציין כי הכלל הוא כי מבוטח הזוכה בתביעתו זכאי להוצאותיו - גם אם הן אינן מחושבות בהכרח על בסיס ריאלי, אלא על פי המקובל בתביעות מסוג זה (כפל שכר הטרחה המשולם על ידי הסיוע המשפטי בהתאם לתקנות הסיוע המשפטי, התשל"ג- 1973; לסכומים המעודכנים ראו את הודעת הסיוע המשפטי, התש"ף-2020). דרך כלל אמנם לא תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקביעת שיעור הוצאות המשפט, אך שוכנענו כי מקרה זה מצדיק התערבות נוכח אי פסיקתן של הוצאות משפט כלל מבלי שהובאה לכך לטעמנו הצדקה מספקת.

כפי שעולה מהפירוט לעיל, המוסד לא הציג תשובה כלשהי שנשלחה למערערת בהמשך למכתב העמותה שנשלח מטעמה בשנת 2010, עד משלוח מכתב דרישה לקוני בגין חוב בסך העולה על 50,000 ₪ בשנת 2018. המערערת - שאין חולק כי היא נמנית על אוכלוסייה מוחלשת שמתקשה במימוש זכויותיה בעצמה מחמת נסיבות חייה ומצבה המשפחתי, הכלכלי והרפואי - ניסתה לפנות לסניף אך לא קיבלה מענה לפניותיה, וכך גם בא כוחה ששלח מכתבים בשמה, ומשכך נאלצה להגיש תביעתה לבית הדין תוך שהדבר מחייב מטבע הדברים השקעת משאבים. המוסד אף לא סיפק הסבר ברור במסגרת ההליך לחוב, דרך היווצרותו, מדוע יש לייחסו למערערת והאם לא נגבה ממנה במהלך השנים, והעדיף לנקוט בהליך יזום לביטול החוב (וזאת לא מיד אלא רק לאחר שטענתו להתיישנות נדחתה והוא נדרש לספק הסברים מפורטים). הדבר אמנם הביא להתייתרות ההליך המשפטי, אך זאת לאחר שנה שלמה בה היה תלוי ועומד וכאשר המערערת נדרשה - על מנת להגן על זכויותיה - להתייצב לדיון באמצעות בא כוחה וכן להשיב בכתב למספר בקשות של המוסד (כמו גם להגיש מספר בקשות בשל אי הגשת כתב ההגנה לאורך זמן רב). בנסיבות המקרה, המערערת זכאית לפיכך להוצאות משפט בגין ההליך שנדרשה לנהל.

בהתחשב בכלל הנסיבות ובהליכים שנדרשו (לרבות בבית דין זה), אנו סבורים כי יש להעמיד את סכום ההוצאות למערערת בגין ההליך בבית הדין האזורי על סך של 4,000 ₪, ובגין ההליך בבית הדין הארצי על סך של 2,500 ₪, לתשלום תוך 30 יום מהיום.

סוף דבר - הערעור מתקבל כמפורט בסעיף 9 לעיל.

ניתן היום, ג' אב תש"פ (24 יולי 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

ורדה וירט-ליבנה,
נשיאה, אב"ד

אילן איטח,
סגן נשיאה

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת

גברת יעל רון,
נציגת ציבור (עובדים)

גברת ברכה סמו,
נציגת ציבור (מעסיקים)