הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ר 49524-05-19

ניתנה ביום 24 ספטמבר 2019

אהוד גבאי
המבקש
-
1.חברת דואר ישראל בע"מ
2.עמוס בן חיים
המשיבים

בשם המבקש – המבקש בעצמו
בשם המבקש – עו"ד רן גפטר חרמש; עו"ד צליל אבי-עוז ארמה

החלטה

השופטת לאה גליקסמן
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת רשמת בית הדין הארצי, השופטת אפרת קוקה, מיום 13.4.2019 [אשר כותרתה "פסק דין"], בתיק ע"ע 20081-10-18 (להלן – תיק הערעור), שלפיה נוכח העובדה כי המבקש נמנע מלהפקיד בקופת בית הדין את הערובה בסך 10,000 ₪ על פי החלטת הרשמת מיום 20.3.2019, הרי שהערעור שהגיש על פסק הדין שניתן כנגדו במסגרת סע"ש (ת"א) 22761-05-15 (השופטת שרון אלקיים ונציגי הציבור מר יוסף לוין ומר יגאל סעדיה) יידחה, וזאת על פי הוראת תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן –תקסד"א).
המסגרת העובדתית וטענות הצדדים:
ביום 7.10.2018 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי תל-אביב, שבו נדחתה תביעת המבקש לביטול פיטוריו, במסגרת הליכי ייעול והבראה אצל המשיבה 1, חברת דואר ישראל בע"מ (להלן – הדואר). בנוסף, נדחתה תביעתו לאכיפת יחסי עבודה בינו ובין הדואר ולקבלת פיצויים בגין עגמת נפש ולשון הרע, מצדו של המשיב 2, מר עמוס בן חיים, אשר היה מנהלו הישיר של המבקש.
פסק הדין ניתן בהיעדר הצדדים ועל פי התיעוד במערכת "נט המשפט", הומצא למבקש בדוא"ל ביום המחרת, 8.8.2018. נוכח פגרת הקיץ באותה העת, כמו גם פגרת הסוכות שלאחריה, הרי שהמועד להגשת ערעור על פסק הדין חל ביום 14.10.2018. ביום 9.10.2018 הגיש המבקש בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי (להלן – בקשת הארכה הראשונה), בנימוק שבאת כוחו קיבלה על עצמה את ייצוג המבקש אך ביום 20.9.2018 ומדובר בתיק "עב כרס" כלשונה, המצריך פרק זמן לשם לימודו. המשיבים התנגדו למתן ארכה. לחלופין, המשיבים ביקשו כי בית הדין יורה למבקש להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם כתנאי לבירור הערעור (להלן – הבקשה להפקדת ערובה). זאת, היות ונמנע מלשלם הוצאות שהוטלו עליו במסגרת ההליכים שנוהלו בפני בית הדין האזורי, בסך כולל של 14,000 ₪ (קרן בלבד), מה שגרם למשיבים אף לפתוח נגדו הליכים בלשכת ההוצאה לפועל.
ביום 25.11.2018 הגיש המבקש את הודעת הערעור מטעמו מבלי שנדרש לכך, במסגרתה שטח את מלוא טיעוניו, בדבר הטעויות לכאורה אשר נפלו בפסק דינו של בית הדין האזורי. אחר זאת, הגיש המבקש את תשובתו לתגובת המשיבים לבקשת הארכה הראשונה ולבקשה להפקדת ערובה. בקצרה ייאמר, כי המבקש הדגיש את חשיבותה של זכות הגישה לערכאות אשר הוכרה כזכות יסוד, וכי לדידו סיכויי הערעור גבוהים. המבקש הטעים כי ניסה לפנות אל המשיבים על מנת להסדיר את תשלום ההוצאות שנפסקו נגדו בבית הדין האזורי, וכי ניסיונות אלו לא צלחו; כי במסגרת הליכי ההוצל"פ שנפתחו נגדו טרם התקבלה כל אזהרה; וכי ממילא המשיבים מחזיקים כספים רבים המגיעים לו על פי דין.
בהחלטתה מיום 13.12.2018 הורתה רשמת בית הדין לקבל את בקשת הארכה הראשונה, כך שהמועד להגשת הערעור יהא מועד הגשתו בפועל לתיק בית הדין, קרי ביום 25.11.2018. זאת, נוכח העובדה כי הגשת בקשה זו נעשתה בתוך סד הזמנים להגשת הערעור לכתחילה, "באופן ששלל את ציפייתם של המשיבים לסופיות ההליכים". בנסיבות אלה, יש להעדיף את זכות הגישה לערכאות של המבקש, "הגם שעל פני הדברים סיכויי הערעור אינם גבוהים". ביום 20.3.2019 נתנה הרשמת החלטה נוספת, במסגרתה הורתה למבקש להפקיד בקופת בית הדין ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪, וזאת עד יום 10.4.2019 (להלן – החלטת הערובה). הרשמת הדגישה כי היה והערובה כאמור לא תופקד "ידחה הערעור בהתאם לתקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי".
ביום 27.3.2019 הגיש המבקש ערעור על החלטת הרשמת בבקשה להפקדת ערובה, וזאת במסגרת תיק הערעור. בהחלטה מאותו יום הובהר למבקש כי ערעור על החלטת הרשמת "יש להגיש בהליך חדש ונפרד (ע"ר) תוך תשלום האגרה כדין. זאת, במסגרת המועדים הקבועים בדין להגשת הערעור", וכן הובהר כי הערעור על החלטת הרשמת לא ידון במסגרת תיק הערעור. המבקש לא הגיש ערעור על החלטת הרשמת בבקשה להפקדת ערובה במסגרת הליך נפרד.
כאמור, בהתאם להחלטת הערובה על המבקש היה להפקיד ערובה עד יום 10.4.2019, אולם המבקש לא הפקיד את הערובה במועד. בהחלטה מיום 13.4.2019, שכותרתה "פסק דין", הורתה הרשמת על דחיית הערעור על פי תקנה 431 לתקסד"א, ובהתאם לאמור בהחלטתה מיום 20.3.2019. גם על פסק דין זה ביקש המבקש להשיג. ביום 2.5.2019 הגיש לתיק הערעור בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינה של הרשמת, עד יום 10.6.2019, וזאת בשל העובדה כי ביום 14.4.2019 עבר תאונת דרכים וכי מאז אותו מועד הוא עובר טיפולים ובדיקות שונות (להלן – בקשת הארכה השנייה). גם עתה, במסגרת החלטתה מיום 5.5.2019, הבהירה הרשמת כי "בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 13.4.2019 יש להגיש במסגרת הליך חדש ונפרד".
ביום 19.5.2019 הגיש המבקש במסגרת הליך זה (ע"ר 49524-05-19), את בקשת הארכה השנייה פעם נוספת. המשיבים התנגדו לבקשה זו וציינו כי מהתיעוד המופיע במערכת "נט המשפט" עולה כי פסק הדין של הרשמת הומצא למבקש כבר ביום 14.4.2019; כיוון שהערעור העיקרי (על פסק הדין של בית הדין האזורי) לא הוכרע לגופו, הרי שפסק דינה של הרשמת מיום 13.4.2019, אשר דחה את הערעור נוכח אי הפקדת הערובה, מהווה "החלטה אחרת". זאת, על יסוד הלכת בית דין זה בבש"א (ארצי) 309/09 רעיה בורוכוב - מבטחים מוסד ביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (24.7.2009); לפיכך, בהתאם לתקנה 79 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – התקנות או תקנות בית הדין ), המועד להגשת ערעור על פסק דינה של הרשמת מיום 13.4.2019 הינו בתוך שבעה ימים, קרי עד יום 21.4.2019; היות ובקשת הארכה השנייה הוגשה אך ביום 19.5.2019, כמעט חודש לאחר המועד, הרי שיש לדחותה ולו מטעם זה לבדו.
ביום 24.6.2019 הגיש המבקש, מבלי שנדרש לכך, "בקשה לביטול פסק הדין/ערעור על פסק הדין מיום 13.4.2019 וביטול החלטת הרשמת על הפקדת ערובה מיום 20.3.2019". במסגרת בקשה זו, העלה המבקש טענות לעניין חיובו בהפקדת ערובה, נוכח פגיעתה בזכות הגישה לערכאות. המבקש הוסיף וטען כי הגיש את הערעור על החלטת הרשמת לחייבו בהפקדת ערובה במועד בשליחת פקס למזכירות בית הדין, והמזכירות שגתה בכך שלא פתחה הליך נפרד, למרות פנייתו של המבקש שביקש גם לשלם את אגרת פתיחת התיק באשראי. בנוסף העלה טענות כי בחודש אפריל 2019 הובטח לו כי כנגד חתימה על כתב ויתור ישולמו לו חודשי הסתגלות ופיצויי פיטורים ביום 1.5.2019, אולם הדואר הפר התחייבות זו. נוכח סיכויי הערעור הטובים והתנהלות הדואר יש לבטל את פסק הדין ולהורות על קיום דיון דחוף בערעור שהגיש.
סיכומם של דברים הוא שבשלב זה עלינו להכריע בבקשת הארכה השנייה – בקשת המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינה של הרשמת מיום 13.4.2019, שהומצא למבקש ביום 14.4.2019.
דיון והכרעה:

המועד להגשת ערעור על פסק דינה של הרשמת:
כאמור לעיל, החלטת הרשמת מושא בקשת הארכה השנייה ניתנה ביום 13.4.2019, כותרתה "פסק דין", והיא נמסרה למבקש ביום המחרת, 14.4.2019. אין בידי לקבל את טענת הדואר כי מדובר ב"החלטה אחרת", נוכח העובדה שהערעור לא נדון לגופו. לטעמי, פסק דין של רשם בית הדין הארצי הדוחה ערעור בשל אי הפקדת ערובה הוא בגדר "פסק דין" ולא בגדר "החלטה אחרת" [ראו: חמי בן נון, טל חבקין, הערעור האזרחי (מהדורה 3 2012) ע' 287]. זאת, להבדיל מהחלטה על מחיקת ערעור מחמת איחור בהגשתו, בשל העובדה שלא הוגש במועד [ע"ר (ארצי) 2197-10-15 מיטראל בע"מ – לשכת המסחר תל אביב (28.3.2016) והאסמכתאות שם].
סעיף 27(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 (להלן – חוק בית הדין לעבודה) קובע כי: "סמכויותיו ותפקידיו של הרשם וערעור על החלטותיו יהיו בהתאם לסעיפים 86, 87, 88, 89, 90(1) עד 90(11), 91, 95, 96, 98, 99, 100, 101, 102, 103, 105א ו-105ג לחוק בתי המשפט, בתיאומים ובשינויים המחויבים לפי העניין" [ההדגשות הוספו – ל.ג].
סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 (להלן – חוק בתי המשפט) קובע, לעניין ערעור, כדלקמן:
"פסק דין של רשם של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי דינו, לענין ערעור, כפסק דין של בית המשפט שבו הוא משמש רשם."
בנוסף, סעיף 96(ה) לחוק בתי המשפט קובע:
"פסק דין של רשם של בית המשפט העליון ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון, שידון בו בשופט אחד."
יישום הוראה זו בבית הדין לעבודה, בתיאומים ובשינויים המחויבים לפי העניין, מביא למסקנה כי פסק דינו של רשם בית הדין הארצי ניתן לערעור לפני מותב בית הדין הארצי. זאת, כשם שבערעור על החלטה אחרת של רשם בית הדין הארצי דן מותב בית הדין ולא שופט אחד.
מהו המועד להגשת ערעור על פסק דין של רשם בית הדין הארצי? על פי תקנה 400 לתקסד"א המועד להגשת "ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט, לרבות החלטה לגבי בקשה לבטל החלטה על פי צד אחד או בהעדר כתבי טענות של הצד השני, יהיה עשרים ימים מהיום שבו ניתנה ההחלטה, והוראות פרק זה, למעט סימן ד', יחולו על הערעור האמור בשינויים המחוייבים". בסעיף 1 לתקסד"א מוגדרת "החלטה" – כ "פסק דין וכל החלטה אחרת של בית משפט". מכאן, שבין אם מדובר בערעור על החלטה אחרת של רשם ובין אם מדובר בערעור על פסק דין של רשם – המועד להגשת הערעור הוא עשרים יום. לעומת זאת, בתקנות בית הדין לא מצויה הוראה הקובעת את סד הזמנים להגשת ערעור על פסק דינו של רשם בית הדין הארצי, להבדיל ממועד להגיש ערעור על החלטה אחרת המוסדר בתקנה 79 לתקנות, והדבר מהווה לקונה בתקנות [ראו: עניין מיטראל, סעיף 30 לפסק הדין]. אני סבורה, כי בהיקש מתקנה 400 לתקסד"א, נוכח העובדה שהמועד להגשת ערעור על החלטה של רשם בית המשפט העליון והמועד להגשת ערעור על פסק דין של רשם בית המשפט העליון הוא זהה – עשרים יום – יש להחיל כלל זהה גם בבית הדין לעבודה. על כן, יש לקבוע כי המועד להגשת ערעור על פסק דין של רשם בית הדין הארצי הוא שבעה ימים ממועד המצאת פסק הדין של הרשם.
עם זאת, נוכח העובדה שעד למתן החלטה זו חלה אי בהירות בנוגע למועד להגשת ערעור על פסק דינו של רשם בית הדין הארצי, יש להביא זאת כשיקול לקולא בהכרעה בבקשתו של המערער להאריך את המועד להגשת ערעור.

דין בקשת הארכה השנייה להידחות:
בענייננו, פסק דינה של הרשמת הוא מיום 13.4.2019, והוא הומצא למבקש ביום 14.4.2019. על פי האמור לעיל, ובהתחשב בפגרת הפסח, המועד להגשת ערעור על פסק דינה של הרשמת היה יום 29.4.2019. כאמור, ביום 2.5.2019, הגיש המבקש לתיק הערעור את בקשת הארכה השנייה. לטענת המבקש, הצורך בארכה נבע ממצבו הבריאותי, עת עבר תאונת דרכים ביום 14.4.2019 שבגינה נזקק לטיפולים שונים.
לאחר בחינת כלל חומר התיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת הארכה השנייה להידחות.
ראשית, על המבקש היה להגיש את בקשת הארכה השנייה בהליך נפרד ולא לתיק הערעור. בהקשר זה יש לציין כי הובהר למבקש בעת שביקש להשיג על החלטת הערובה כי ערעור על החלטת הרשמת יש להגיש בהליך נפרד, במועד שנקבע בתקנות ותוך תשלום אגרה. זאת ועוד. גם לאחר שהובהר למבקש (שנית) בהחלטה מיום 5.5.2019 כי יש להגיש את הערעור בהליך נפרד, רק ביום 19.5.2019 הוא הגיש את בקשת הארכה השנייה בהליך זה.
שנית, בהתאם לפסיקה "הגם שבנסיבות מסוימות מחלה יכולה להוות טעם מיוחד להארכת מועד, קיימת חובה להוכיח לא רק את קיום המחלה, אלא גם שקיומה של המחלה מנע מבעל הדין מלתפקד ולטפל בעניינו" [(עא"ח (ארצי) 25/07 יהודה גולד - חברת דואר ישראל (26.6.2007); עא"ח (ארצי) 1006/02 רמי פור - צביקה מה-יפית, (19.6.2002); דב"ע (ארצי) נג/95-9 אליעזר גת - הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כה 552; ע"ר (ארצי) 10/10 רן נחום - רשת עמל 1 ( 27.12.2010) ; עא"ח (ארצי) 30/09 ד"ר אילן שדה - המרכז האקדמי רופין, עמותה (2.6.2009)].
בענייננו, עצם העובדה כי המבקש הגיש את בקשת הארכה השנייה לתיק הערעור ביום 2.5.2019, כלומר בתוך התקופה שצוינה על גבי האישור הרפואי, מעידה כי לא נבצר ממנו לחלוטין לטפל בענייניו עקב התאונה. בכל מקרה, אי הגשת בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על פסק דינה של הרשמת בתוך המועד להגשת ערעור לא נבע ממחלתו של המבקש, אלא מכך שהגיש את הבקשה להארכת מועד לתיק הערעור ולא בהליך נפרד כנדרש.
שלישית, גם אם נתעלם מהפגם שנפל בהגשת בקשת הארכה השנייה בכך שהוגשה לתיק הערעור ולא בהליך נפרד כמתחייב מהתקנות, וגם אם בהתחשב בכך שלא מצויה בתקנות הוראה מפורשת על המועד להגשת ערעור על פסק דין של רשם בית הדין הארצי והייתה אי ודאות בעניין זה, נראה את בקשת הארכה השנייה כבקשה שהוגשה במועד - אין מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינה של הרשמת. בהתאם לפסיקה, שיקול מרכזי בהכרעה אם להאריך את המועד להגשת הליך ערעור הוא סיכויי הערעור [עא"ח ( ארצי) 14/07 בריסק לירן – המוסד לביטוח לאומי (29.4.2007); עא"ח ( ארצי) 44/06 משה קרסנטי – תדיראן קבוצת הקשר בע"מ (30.10.2006); בש"א ( ארצי) 604/05 טובה אירלנדר נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה (21.8.2005); עא"ח ( ארצי) 38/08 עזרא מכאמל – המוסד לביטוח לאומי (22.1.2009)]. בענייננו, משלא הוגש ערעור על החלטת הערובה, והיא החלטה חלוטה, הרי שאין סיכוי לערעור על פסק הדין מושא הליך זה שיישם את החלטת הערובה, ודחה את הערעור בשל אי הפקדת ערובה.
השוו: ע"ר (ארצי) 5256-09-13 שלמה גור – אושרה מרק (12.8.2015).
אדגיש, כי אין לקבל את טענת המבקש כי יש לזקוף לחובת המזכירות את מחדל אי הגשת ערעור על החלטת הערובה, נוכח העובדה שהמבקש שלח פקס למזכירות בית הדין, והיה על המזכירות לפתוח תיק ערעור. תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, החלה בבית הדין מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991, קובעת במפורש כי לא ניתן להמציא בפקסימליה את כתב בי דין הראשון בהליך. מכאן, כי לא ניתן להגיש ערעור באמצעות הפקסימיליה. גם בפסיקת בית הדין הארצי הובהר כי לא ניתן להגיש ערעור באמצעות הפקסימליה. מעבר לכך, הגשת ערעור על החלטת הרשמת טעונה תשלום אגרה, והמבקש לא שילם את האגרה.
עא"ח 1011/02(ארצי) ג'בארין ולייד שריידי נ' עותאמה נארימאן רימאן (5.9.2003).
בש"א (ארצי) 820/05 אילנה זרעיני - מועצה מקומית טורעאן (04.12.2005).
זאת ועוד. גם לאחר שהובהר למבקש בהחלטת הרשמת מיום 27.3.2019 כי עליו להגיש את הערעור על החלטת הערובה בהליך נפרד וכי הערעור על החלטת הערובה לא יידון במסגרת תיק הערעור, לא הגיש המבקש ערעור על החלטת הערובה, והעלה טענות בעניין זה רק במסגרת בקשת הארכה השנייה.
נוכח התנהלות זו של המערער, אין מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הערובה, אשר המועד להגשתו חלף זה מכבר.
כללו של דבר: נוכח העובדה שהחלטת הערובה שפסק דינה של הרשמת מושא הליך זה מבוסס עליה היא החלטה חלוטה, אין סיכוי לערעור על פסק הדין, ועל כן אין מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינה של הרשמת מושא הליך זה.

דחיית ערעור נוכח הימנעות מלהפקיד ערובה:
למעלה מהנדרש, אתייחס גם לטענות המבקש בעניין החלטת הערובה.
כפי שהובהר בהחלטת הערובה, התקנות החלות בבית הדין לעבודה אינן כוללות הוראות מקבילות להוראות תקנות 427-433 לתקסד"א. יחד עם זאת, בית דין זה קבע, לא אחת, כי ניתן לאמץ את ההסדרים הקבועים בתקנות דלעיל וזאת מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 [דב"ע (ארצי) נד/189–9 דניאל סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כ"ט 391 (1996)].
ביחס לחיוב מערער בהפקדת ערובה בשלב הערעור, קבע בית דין זה את הכללים המנחים כדלקמן:
ככלל, אין לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב, אלא במקרים חריגים, זאת נוכח העובדה כי הוראה סטטוטורית מפורשת בדבר האפשרות להורות כן אינה בנמצא, כאמור.
באותם מקרים חריגים, בהם יורה בית הדין למערער על הפקדת ערובה, על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המערער לערכאות, ובין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו. במסגרת מלאכת האיזון יש להתחשב בעובדה שמדובר בהליך ערעורי, המובא בפני ערכאה שנייה, כך שלמערער כבר היה יומו בבית הדין (בפני הערכאה הראשונה) וטענותיו, אשר הועלו שם, נדחו.
אחד מהנימוקים המרכזיים שהוכרו כצידוק לחיובו של מערער בהפקדת ערובה נעוץ בהימנעותו מלשאת בהוצאות שהוטלו עליו בהליכים קודמים.
מלאכת האיזון בין זכות הגישה לערכאות של המערער ובין זכותו הקניינית של המשיב לגבות את הוצאותיו, מקרינה אף על קביעת סוג וסכום הערובה. ככלל יש לנהוג במתינות בקביעת סכום הערובה, וזאת בהתחשב בגובה ההוצאות אותן מטיל בית דין זה באופן כללי. על כל פנים, סכום הערובה אינו אמור להיות קורלטיבי בהכרח עם גובה החוב על פי פסק הדין מושא הערעור, שכן בית דין זה אינו מתיימר לעסוק באכיפתם של פסקי דין. בנוסף, ככל שיוברר כי בעל הדין אינו יכול להפקיד ערובה במזומן יש לשקול אפשרות המרת הערובה במתן ערבות צד ג'.
לעניין זה ראו: ע"ע (ארצי) 251/03 דוד אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ (22.6.2004); בש"א (ארצי) 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' נ' נעמה כץ (12.9.2004); בש"א (ארצי) 1237/04 חברת השמירה בע"מ – ביטון אלברט (15.6.2004); בש"א (ארצי) 218-09 נקיס – מאפיה מזרחית ייצור ושיווק 1991 בע"מ (13.8.2009); ע"ר (ארצי) 2052-05-11 ישראל עזרא – מספרת ישראל – הילה בן שמחון (28.6.2011).
בענייננו, המבקש נמנע מלשלם למשיבים את ההוצאות שנפסקו לטובתם. כל שהמבקש טען הוא כי זכות הגישה שלו לערכאות גוברת והינה זכות יסוד חוקתית, וכי אין לפגוע בה בשל החיוב להפקיד ערובה אך "מחמת עוניו של אדם", כלשונו. אלא שכאמור, בית הדין עורך איזון בין זכות הגישה לערכאות ובין זכותם של המשיבים לגבות את הוצאותיהם. ולא מצאתי כי נפל פגם באיזון שנערך בהחלטת הערובה במקרה הנדון, בהתחשב גם בסיכויי הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי.
גם טענותיו הנוספות של המבקש, לפיהן טרם נשלחה אליו אזהרה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שנאלצו המשיבים לנקוט נגדו, וכי ניסה ליצור קשר עם המשיבים לצורך הסדרת חובו, לאו טענות של ממש הן. שכן, הגם שטרם נשלחה אזהרה, הצורך בנקיטת הליכי הוצאה לפועל כנגד המבקש, מהווה לכשעצמו אינדיקציה למחדלו של המבקש מלשלם את ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבים ומהווה טעם לחיוב בהפקדת ערובה. בהתאם לפסיקה, "עצם הצורך של המשיב בערעור לנקוט הליכי הוצאה לפועל, הכרוכים בטרחה ובעלויות, מעיד על כך שצפוי למשיב בערעור קושי לגבות את סכום ההוצאות שייפסק לזכותו בערעור, ועל כן עשוי להצדיק חיוב המערער בהפקדת ערובה." [ע"ר (ארצי ) 9197-04-17 טארק זעזוע - משה מוריס שטרית (05.11.2017[(. כמו כן, לא מוטלת על המשיבים חובה להסכים לפריסת תשלום ההוצאות למספר תשלומים.
בשולי הדברים אעיר כי האירועים הנטענים על ידי המבקש בחודשים אפריל – מאי 2019 בדבר הסכמות שהושגו בינו לבין הדואר והפרתן אינם רלוונטיים להחלטה זו.
סיכומם של דברים הוא, כי דין בקשת הארכה השנייה של המבקש להידחות, וכפועל יוצא מכך נותר על כנו פסק דינה של הרשמת מיום 13.4.2019, והערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית הדין האזורי נדחה.
המבקש ישלם למשיבים הוצאות בקשה זו בסך של 1,500 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, כ"ד אלול תשע"ט (24 ספטמבר 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .