הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ר 30867-04-19

ניתן ביום 17 מרץ 2020
עזבון המנוח לוקוטוש ולדימיר ז"ל
לוקוטוש נטליה
לוקוטוש ילנה
לוקוטוש דריה

המערערים
-

שמעון בן הרוש

המשיב

לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופט רועי פוליאק, השופט אילן סופר
נציגת ציבור (עובדים) גב' חיה שחר, נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר

בשם המערערים – עו"ד ודים מלמד
בשם המשיב – עו"ד שי גור

פסק דין

השופטת לאה גליקסמן:
ערעור זה סב על החלטתה של רשמת בית הדין, השופטת אפרת קוקה, בתיק ע"ע 10358-01-19, שבה נתקבלה בקשת המשיב לחייב את המערערים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור, והמערערים חויבו להפקיד ערובה בסך של
10,000 ₪.

רקע:
בבית הדין האזורי באר שבע בשבתו באילת התבררה תביעתם של המערערים כנגד המשיב, מעסיקו של מר לוקוטוש ולדימיר ז"ל (להלן – המנוח), במסגרתה תבעו המערערים לחייב את המשיב בתשלום פיצויי פיטורים, שכר עבודה, דמי הבראה, דמי פדיון חופשה ופיצוי בגין אבדן זכויות פנסיה, בסכום כולל של 224,285 ₪.
התביעה הוגשה על ידי עיזבון המנוח, וכן על ידי גב' נטליה לוקוטוש, אזרחית ותושבת אוקראינה, שטענה להיותה אשת המנוח במועד פטירתו; גב' ילנה לוקוטוש וגב' דריה לוקוטוש (ילידות אוקטובר 2000 ואפריל 1987 בהתאמה), שטענו להיותן בנותיו של המנוח. נוכח העובדה שהעיזבון אינו אישיות משפטית [ראו לעניין זה ע"ע (ארצי) 16350-11-11 עזבון המנוח איגור איפראימוב ז"ל – בילק פליקס תעשיות מתכת בע"מ (25.10.2015)], כך שלמעשה רק מערערות 2 – 4 הן המערערות לפנינו, יכונו להלן כל המערערים יחד – המערערות.
המשיב הוא בעליו של עסק לעבודות בנייה, עפר ופיתוח תשתיות והיה מעסיקו של המנוח בעת פטירתו ביום 5.1.2003.
התביעה הוגשה ביום 4.1.2010, דהיינו יום אחד לפני תום תקופת ההתיישנות.
בכתב התביעה נטען כי המנוח הועסק ברציפות אצל המשיב מחודש דצמבר 2001 עד לפטירתו ביום 5.1.2003; עם פטירת המנוח המערערות זכאיות לפיצויי פיטורים בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963, שכר עבודה בגין העסקת המנוח בחודש דצמבר 2002, פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה; בנוסף, טענו המערערות כי היה על המשיב לרכוש עבור המנוח ביטוח פנסיוני, ומשנמנע מלעשות כן הן זכאיות לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מאי רכישת זכויות פנסיה, בשיעור קצבת השאירים שהייתה קרן הפנסיה משלמת למערערות.
בית הדין האזורי (השופט משה טוינה ונציגות הציבור גב' סמדר פלד וגב' מיכל הרלינג; תע"א 1015/10 ואח') דחה את התביעה כמעט במלואה, למעט פדיון חופשה בסך של 1,810 ₪, נכון ליום 1.11.2002. בית הדין האזורי קבע כי משנדחתה מרבית התביעה, יישאו המערערות בשכ"ט עו"ד של המשיב בסך של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין.
המערערות הגישו ערעור על פסק הדין (ע"ע 10358-01-19).

הבקשה להפקדת ערובה והחלטת הרשמת מושא הערעור:
המשיב הגיש בקשה לחייב את המערערות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור, בהתאם לתקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – תקנות בית הדין לעבודה). המשיב הוסיף וטען כי המערערות לא שילמו את ההוצאות שבהן חויבו בפסק דינו של בית הדין האזורי ובהליכים נוספים, באופן המקים חשש שלא ישלמו את ההוצאות גם בערעור, וגם סיכויי הערעור הקלושים מצדיקים חיוב בהפקדת ערובה.
הרשמת סקרה בהחלטתה את פסיקתו של בית דין זה בעניין חיוב מערער בהפקדת ערובה, ובכלל זאת הפסיקה הקובעת כי אחד הטעמים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר.
הרשמת קבעה כי במקרה הנדון, מתקיימות נסיבות המצדיקות חיוב המערערות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור, שכן ב"כ המערערות לא הכחיש בתגובתו כי המערערות לא שילמו את ההוצאות שבהן חויבו בפסק דינו של בית הדין האזורי, וכן הוצאות נוספות בשני הליכים נוספים שהתנהלו בבית משפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי (תמ"ש39914-09-10; עמ"ש 50283-10-19). זאת, בסכומים מצטברים של עשרות אלפי שקלים. ב"כ המערערות גם לא הכחיש את טענת המשיב, שלפיה סכום ההוצאות היחיד שהמשיב הצליח לגבות מהמערערות הוא זה שהופקד בקופת בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, עלה בידי המשיב להראות שצפוי לו קושי בגביית הוצאותיו בערעור, ככל שהערעור יידחה, וזאת באופן המצדיק את חיוב המערערות בהפקדת ערובה. הרשמת הבהירה כי חיוב המערערות בהפקדת ערובה אינו נעוץ בהיותן תושבי חוץ אלא באי פירעון הוצאות שנפסקו לחובתן בעבר.
הרשמת הוסיפה וקבעה שלא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור הם טובים במידה המצדיקה שלא לחייב את המערערות בהפקדת ערובה, חרף החשש אודות הקושי הצפוי למשיב בגביית הוצאותיו בערעור.
הרשמת ציינה כי נוכח העובדה שמתקיימות נסיבות המצדיקות חיוב המערערות בהפקדת ערובה, אין צורך להידרש בהליך זה לשאלה אם תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה חלה על הליכים לפני ערכאת הערעור. לדעת הרשמת, על פני הדברים, תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה חלה על הליכים לפני הערכאה הדיונית ועליהם בלבד.

תמצית טענות הצדדים בערעור:
המערערות טענו כי חיובן בהפקדת ערובה בסכום כה גבוה יחסום בפניהן "הרמטית" את שערי בית הדין וישלול את זכות הגישה שלהן לערכאות. זאת, בהתחשב בהיותן אזרחיות ותושבות אוקראינה, מדינה שהשכר הממוצע בה עומד על 200$ לחודש, ובהתחשב בכך שאחת המערערות היא נערה צעירה שטרם יכולה לפרנס את עצמה. מעבר לכך, המערערות הן תושבות חצי האי קרים, והחל משנת 2014, בשל כיבוש האי על ידי רוסיה, הוקטנו עוד יותר אפשרויות הפרנסה במקום מגוריהן.

המערערות הוסיפו וטענו כמפורט להלן:
המשיב הציג מצג מטעה בעניין התנהלות המערערות בכל הנוגע לתשלום הוצאות בהליכי ביניים ובהליך הנוסף (בית המשפט לענייני משפחה), עת טען שהצליח לקבל רק את סכום הפיקדון שהופקד בבית משפט מחוזי, וגם אותו הקטין מסך של 15,000 ₪ לסך של 10,000 ₪. בפועל, שולמו למשיב ההוצאות שנפסקו בהליכי הביניים, וזאת בדרך של קיזוז הוצאות שנפסקו לחובת המשיב או במישרין על ידי בא כוחן של המערערות.
הערעור מעלה שאלות משפטיות בעלות היבט כללי ציבורי שמן הראוי לדון בהן; בית הדין האזורי הסתמך באופן שגוי על פסיקתו של בית דין זה בעב"ל (ארצי) 35637-03-15 ילנה לוקוטוש – המוסד לביטוח לאומי (26.4.2018), בעוד שקיים שוני מהותי בין ההליכים. בהקשר זה נטען כי לפסק דינו של בית דין האזורי השלכות קשות על שאירים של עובדים שילכו לעולמם ככל שהשאירים מסיבה כלשהי אינם רשומים במרשם האוכלוסין בישראל.
סיכויי הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי גבוהים במיוחד. גם אם יתקבל רק חלק מהערעור, הכספים שיגיעו למערערות עולים על סכום ההוצאות שבו חויבו, ככל שלא יתקבל ערעורן על שיעור ההוצאות.
החיוב בהוצאות בפסק דינו של בית הדין האזורי בסך של 15,000 ₪, שעל אי פירעונו מסתמך המשיב בבקשתו לחיוב המערערות בהפקדת ערובה, הוא כשלעצמו לא מידתי ולא מוצדק, ושיעורו הגבוה נובע מגישתו השלילית של בית הדין האזורי כלפי המערערות; אין לחסום את דרכן של המערערות לערכאת הערעור על יסוד חיוב בהוצאות ששיעורן אינו מידתי ואינו מוצדק.
המשיב טען כי החלטת הרשמת ניתנה בדין, ותמך בנימוקי ההחלטה, והוסיף וטען כמפורט להלן:
חרף העובדה שחלפו כבר שישה חודשים ממועד מתן פסק הדין, ובהעדר כל החלטה על עיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שנפסק בפסק דינו של בית הדין האזורי, המערערות לא כיבדו את פסק הדין ולא פרעו את החיוב בהוצאות. הגשת ערעור לאחר שהמערערות לא כיבדו את פסק דינו של בית הדין האזורי היא התנהלות הנגועה בחוסר תום לב ואי ניקיון כפיים.
הגשת ערעור גורמת למשיב להוצאות נוספות בשיעור ניכר, והכל לצורך הדיפה בשנית של טענות המערערות, אשר נדחו כולן (למעט פדיון חופשה) בפסק דינו של בית הדין האזורי.
בהתאם לפסיקה, אחד הטעמים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר. גם אם המערערות שילמו חלק מההוצאות שנפסקו כנגדן בהליכי הביניים, טעם זה עומד בתוקפו משום שהמערערות לא פרעו את החיוב בהוצאות שהוטל עליהן בפסק הדין. נוכח האמור, אין כל משמעות לשאלה אם המערערות שילמו הוצאות ביניים חלקיות שנפסקו כנגדן.
המערערות אינן אזרחיות מדינת ישראל, והמערערות מנצלות לרעה עובדה זו ומנהלות במשך שנים ארוכות הליכים משפטיים ארוכים ויקרים, מתוך ידיעה שגם אם יפסידו בהליכים המשפטיים לא ניתן יהיה לגבות מהן הוצאות.
סיכויי הערעור נמוכים, במיוחד נוכח העובדה שהמערערות נמנעו מלהעיד וסמכו תביעתן על מסמכים בלבד.
במענה לטענות המשיב חזרו המערערות על טענתן כי דין הערעור על החלטת הרשמת להתקבל בשל סיכויי הערעור העיקרי הגבוהים, השיעור הגבוה של סכום הערובה שנקבע בהחלטה מושא הערעור, ובהתחשב בנסיבותיהן של המערערות.

הפקדת ערובה – התשתית הנורמטיבית:
בכל הנוגע לחיוב מערער בהפקדת ערובה בשלב הערעור נקבעו בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה כללים מנחים אלה:
יש ליתן משקל לעובדה שבתקנות בית הדין לעבודה אין תקנות מקבילות לתקנות 427 – 433 לתקנות סדר הדין האזרחי. לכן, ככלל, אין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהיעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה.
בהכרעה אם לחייב מערער בהפקדת ערובה להוצאות, על בית הדין לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו. בעריכת איזון זה יש להביא בחשבון את ההבדל בין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה, בטרם היה לו יומו בבית הדין, לבין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בשלב הערעור, לאחר שטענותיו בערכאה הראשונה נדחו. במקרה השני, זכות הגישה לערכאות כבר מומשה, ולו חלקית. הבדל זה יבוא לידי ביטוי במשקל שעל בית הדין לתת לאינטרסים השונים של הצדדים – זכות הערעור, המהווה חלק מזכות הגישה לערכאות, מקום בו מוקנית זכות ערעור על פי הדין, וזכות בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו. בעת עריכת האיזון בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכות המשיב בערעור לגבות את הוצאותיו יש ליתן משקל לסיכויי הערעור, שעשויים להוות טעם שלא לחייב את המערער בהפקדת ערובה.
אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר.
בקביעת סכום הערובה וסוג הערובה יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו. בקביעת סכום הערובה יש לנהוג במתינות, בהתחשב בגובה ההוצאות אותן מטיל בית דין זה בהליכים בפניו, ולא בהתחשב בגובה ההוצאות אותן חויב המערער לשלם בפסק הדין של הערכאה הראשונה. בכל מקרה, אין מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה בגובה סכום חובו על פי פסק הדין מושא הערעור, כיוון שבית הדין אינו עוסק באכיפת פסקי דין. בקביעת סוג הערובה, יש לשקול, ככל שבעל דין אינו יכול להפקיד ערובה במזומן, מתן אפשרות להמרת הערובה, כגון – מתן ערבות צד ג'.

ראו:
בש"א (ארצי) 1237/04 חברת השמירה בע"מ – ביטון אלברט (15.6.2004);
ע"ע (ארצי) 251/03 דוד אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ (22.6.2004);
בש"א (ארצי) 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' נ' נעמה כץ (12.9.2004);
בש"א (ארצי) 218-09 נקיס – מאפיה מזרחית ייצור ושיווק 1991 בע"מ (13.8.2009);
ע"ר (ארצי) 2052-05-11 ישראל עזרא – מספרת ישראל – הילה בן שמחון (28.6.2011);
ע"ר (ארצי) 9197-04-17 טארק זעזוע – משה מוריס שטרית (5.11.2017).

העולה מהאמור הוא כי גם אם מתקיים נימוק המצדיק חיוב בהפקדת ערובה – אי פירעון הוצאות שהוטלו בעבר על המערער – אין בנימוק זה לבדו כדי לסיים את הדיון בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה. ראשית, יש לערוך איזון בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו בערעור, וזאת על יסוד מכלול הנסיבות במקרה הקונקרטי, לרבות סיכויי הערעור. שנית, ככל שהמסקנה היא שיש מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה, הרי שגם בקביעת סכום הערובה וסוג הערובה יש לערוך את האיזון הראוי בין זכויות הצדדים.

הכרעה:
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל חלקית.
נסקור תחילה את פסק דינו של בית הדין האזורי וטיעוני הצדדים, ולאחר מכן נדון באיזון הראוי במקרה הנדון.

פסק דינו של בית הדין האזורי:
כפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, בכתב התביעה המתוקן טענו המערערות כי המנוח הועסק ברציפות אצל המשיב, החל מחודש דצמבר 2001 ועד לפטירתו ביום 4.1.2003. המערערות תבעו פיצויי פיטורים, שכר עבודה, דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצוי בגין אבדן זכויות פנסיה, בסכום כולל של 224,285 ₪.
המערערות לא העידו בהליך, וכן לא זימנו עדים. מטעמן הוגש תצהיר עורך דין ממשרד בא כוחן, שאליו צורפו מסמכים. כמו כן, הגישו המערערות חוות דעת אקטוארית, אולם נמנעו מלזמן לעדות את נותן חוות הדעת, בשל העלות הגבוהה בזימון נותן חוות הדעת להעיד, ובהחלטה מיום 20.3.2017 הוצאה חוות הדעת מהתיק.
בית הדין האזורי קבע כי מהמסמכים שלפניו עולות העובדות הבאות:
המנוח עלה לארץ עם אשתו דאז, גב' לריסה מלצב בשנת 1991. המנוח התגרש מגב' מלצב בסוף שנת 1999.
בשנים האחרונות לחייו התגורר המנוח באילת.
המנוח והמערערת 2 (להלן – נטשה) נישאו לראשונה במרץ 1986, ומנישואים אלה נולדה המערערת 4 בחודש מרץ 1986 (להלן – דריה). בשנת 1989 התגרשו בני הזוג. בחודש אפריל 2000 נישאו המנוח ונטשה בשנית. באוקטובר 2000 נולדה המערערת 3 (להלן – ילנה). על נישואיו השניים של המנוח לנטשה ועל הולדת בתו ילנה בשנת 2000 אין תיעוד ברישומי משרד הפנים בישראל, שלפיהם מצבו המשפחתי של המנוח הוא "גרוש".
המנוח והמערערות לא התגוררו תחת קורת גג אחת. המנוח התגורר באילת, והמערערות התגוררו באוקראינה ומעולם לא ביקרו או התגוררו בישראל.
ביקורו האחרון של המנוח באוקראינה היה בחודש מאי 2000, וביום 10.5.2000 חזר לישראל.
המנוח העביר בתקופה יוני 2000 עד מאי 2002 כספים לנטשה, בסכומים שנעו בין 100$ ל- 200$, למעט בחודש ספטמבר 2000 שאז הועברו 400$.
ביום 15.3.2012 ניתן צו ירושה שלפיו יורשיו על פי דין של המנוח הן המערערות.
בית הדין האזורי קבע כי יש להפריד בין עילות התביעה – עילות תביעה שהיו מוקנות למנוח נכון למועד פטירתו, ועילות תביעה המוקנות למערערות כשאירות של המנוח.
הסוג הראשון הוא עילות תביעה המתייחסות לזכויות שהיו למנוח במועד פטירתו – שכר, פדיון חופשה ודמי הבראה. זכויות אלו מוקנות לעיזבון וממנו ליורשיו של המנוח. מכוח צו הירושה, שהוא מעשה בית דין חלוט, הזכויות שהוקנו למערערות מכוח צו הירושה הן – שכר עבודה, פדיון חופשה ודמי הבראה.
הסוג השני הוא עילות תביעה המוקנות לשאיריו של המנוח. כך, הזכות לפיצויי פיטורים מכוח חוק פיצויי פיטורים היא זכות שקמה לשאריו של המנוח מכוח סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 ואינה חלק מהעיזבון. בדומה, גם הזכות לקצבת שאירים מקרן הפנסיה אינה חלק מהעיזבון של המנוח, אלא זכות אישית של השאיר הזכאי לקצבת שאירים מכוח תקנון קרן הפנסיה בעקבות פטירתו של עמית הקרן.
בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערות במלואה, למעט פדיון חופשה באופן חלקי, כמפורט להלן.
התביעה לשכר חודש דצמבר 2002, פדיון חופשה ודמי הבראה:
המערערות טענו כי המנוח עבד אצל המשיב ברציפות מחודש דצמבר 2001 עד מועד פטירתו. המשיב טען כי המנוח עבד אצלו בחודשים להם הונפקו לו תלושי שכר (דצמבר 2001 עד יולי 2002 (כולל) וספטמבר – אוקטובר 2002), וכי לאחר תקופת נתק של כחודשיים התייצב לעבודה בתחילת ינואר 2003 ונפטר ביום העבודה אליו התייצב. בית הדין האזורי קבע כי הטענה העובדתית שהעלו המערערות לקיומם של יחסי עובד מעסיק בין המנוח לבין המשיב ברציפות מדצמבר 2001 עד יום פטירתו של המנוח - לא הוכחה. כך, הנתונים בתלושי השכר של המנוח, שלפיהם עבד בתקופה דצמבר 2001 עד יולי 2002 (כולל) ובחודשים ספטמבר ואוקטובר 2002 בלבד לא נסתרו, ולא הוגש תצהיר של המערערות או של עד אחר היכול לאמת את הטענה בדבר תקופת העבודה הנטענת.
נוכח הקביעה העובדתית כמפורט לעיל נדחו התביעות לשכר בעד חודש דצמבר 2002 ודמי הבראה, ונתקבלה חלקית התביעה לפדיון חופשה בסך של 1,810 ₪.
התביעה לפיצויי פיטורים: נוכח הקביעה העובדתית בדבר תקופת עבודתו של המנוח, משלא השלים שנת עבודה, נדחתה התביעה לפיצויי פיטורים.
התביעה לפיצוי בגין אי הסדרת ביטוח פנסיוני למנוח: בית הדין האזורי קבע כי לצורך הוכחת זכאותן לפיצוי על המערערות להוכיח כי הן בגדר "שאיר" על פי תקנון קרן הפנסיה שבה לטענתן היה על המשיב להסדיר את זכויות הפנסיה של המנוח, וכן קיומה של תקופת אכשרה שהיא תנאי לתשלום קצבת שאירים. בית הדין האזורי קבע כי המערערות לא הוכיחו שהן בגדר "שאיר" של המנוח, כמפורט להלן:
אשר לנטשה שעל פי הנטען היא אשתו של המנוח: צורפה תעודת נישואין מחודש מאי 2000, אולם לא הוגש תצהיר שלפיו נכון למועד הפטירה הייתה אשתו של המנוח, וגם אין מסמך של הרשויות באוקראינה שיש בו כדי ללמד כי במועד פטירתו של המנוח היו נטשה והמנוח נשואים. לשאלה זו חשיבות רבה, נוכח העובדה שאין מחלוקת כי לא התקיים קשר פיזי בין הצדדים החל ממאי 2000 (המועד האחרון שבו ביקר המנוח באוקראינה, והמערערות כלל לא ביקרו בארץ). על פי עדות המשיב, בשיחה שקיים עם נטשה בסמוך לפטירתו של המנוח היא טענה בפניו כי התגרשו. נוכח האמור, לא הוכח כי נטשה היא בגדר שאיר של המנוח על פי תקנון קרן הפנסיה.
אשר לילנה ולדריה שעל פי נטען הן בנותיו של המנוח: תעודות הלידה שמהן עולה כי הן בנותיו של המנוח הן תעודה רשמית עליה רשאי בית הדין להסתמך לצורך ביסוס קביעה עובדתית לפיה הן בגדר שאיר על פי תקנון קרן הפנסיה. אשר למשקל שיש לתת לתעודות לידה, הפנה בית הדין האזורי לפסק דינו של בית דין זה שבו נדחתה תביעתה של ילנה לקצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי [עב"ל (ארצי) 35637-03-15 י.ל. – המוסד לביטוח לאומי (26.4.2018); להלן – הליך העב"ל], ונקבע כי לצורך הוכחת הזכאות לקצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי המבוססת על קשרי אבהות בין המבוטח לבין הקטין, הכרה באבהות מותנית ברישום במרשם האוכלוסין או בהצגת פסק דין של בית משפט לענייני משפחה המצהיר על אבהות. בית הדין האזורי קבע כי נימוקיו של בית הדין הארצי שעל בסיסם סבר בית הדין הארצי כי לא די בהצגת תעודות הלידה על מנת להכיר בילנה ודריה כשאיריו של המנוח, יפים גם לאי הכרה בתעודות הלידה כבסיס להכרתן כשאירים על פי תקנון קרן הפנסיה.
זאת ועוד. המנוח עבד אצל המשיב תקופה קצרה בת תשעה חודשים, ונפטר בגיל צעיר, כאשר סיבת המוות ונסיבותיו לא הובהרה. בנסיבות אלה, המערערות לא הוכיחו כי אילו היה המנוח מבוטח בקרן הפנסיה לאורך כל תקופת יחסי העבודה, היו זכאיות לפנסיית שאירים, שכן אפשר שהייתה חלה ההוראה בתקנון הקובעת כי ככל שהפטירה היא תוצאה של מחלה או מום שלקה בהם המנוח לפני הצטרפותו לקרן, הזכאות לפנסיית שאירים קמה רק לאחר תקופת ביטוח בת 60 חודשים. כמו כן, על המערערות להוכיח את כימות הנזק באמצעות חוות דעת אקטוארית. משהאקטואר שהגיש את חוות דעתו אך לא התייצב לחקירה על תצהירו, חוות דעתו הוצאה מהתיק.
הוצאות משפט: משנדחתה מרבית התביעה חויבו המערערות בשכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪.

טענות הצדדים בעניין סיכויי הערעור:
בכל הנוגע לעיקר התביעה, פיצוי על אבדן פנסיית שאירים, טענו המערערות כי בית הדין האזורי שגה בכך שהסתמך על פסק דינו של בית דין זה בהליך העב"ל, שניתן בנסיבות ספציפיות של הכרעה שמשליכה על מעמדה של ילנה במדינת ישראל, מאחר שהיא נולדה בעת שהמנוח היה אזרח ישראלי והיה עליו לפעול לרישומה במרשם האוכלוסין. כעולה מטיעונו של היועץ המשפטי עצמו, יש להבחין בין התדיינות משפטית של צדדים פרטיים לבין ההתדיינות מול המוסד לביטוח לאומי או המדינה; גישתו של בית הדין האזורי תאפשר לכל מעסיק או מבטח שיצטרך להתדיין עם שאירים של עובד שנפטר שאינם רשומים במרשם אוכלוסין בישראל, דהיינו שאירים של כל עובד זר או שאיריו של עובד ישראלי ששאיריו הם תושבים זרים ואינם רשומים במרשם האוכלוסין, לדרוש מעבר למסמכים רשמיים זרים (שהוצגו בהליך זה) פסק דין של בית משפט לענייני משפחה בישראל, והם יידרשו לעבור בדיקות גנטיות. בכך, תיחסם דרכם של שאירים אלה לתביעת זכויותיהם הסוציאליות הבסיסיות, שאינן קשורות למעמדם בישראל. מעבר לכך, הליך העב"ל התנהל בעניינה של ילנה, והאמור בו אינו יכול לחול על דריה, אשר כלל לא הייתה צד להליך האמור, ונולדה עת המנוח לא היה אזרח ישראלי ולא יכול היה לרשום אותה במרשם האוכלוסין; בית הדין האזורי שגה בכך שהתעלם ממסמכים רשמיים ציבוריים אשר העידו על מעמדה של נטשה ובנותיו של המנוח, ומפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה שבו נקבע כי המערערות הן היורשות של המנוח; נוכח היקף האוכלוסייה של עובדים זרים בישראל או עובדים ישראליים שלהם שאירים שאינם תושבים ואזרחים בישראל, הערעור מעלה שאלה עקרונית שעל בית הדין הארצי להידרש לה. גם קביעותיו האחרות של בית הדין האזורי בהתייחס לתביעה זו – חובת המערערות להציג חוות דעת אקטוארית להוכחת הנזק הפנסיוני ואי הבהרת סיבת המוות – שגויות.
בכל הנוגע לתביעה לפיצויי פיטורים טענו המערערות כי משהוכיחו את מועד תחילת העבודה (דצמבר 2001) ואת מועד סיומה (5.1.2003), נטל ההוכחה כי חלו הפסקות ביחסי עבודה מוטל על המשיב. בהקשר זה, הפנו המערערות גם לסתירה בין גרסתו הראשונית של המשיב לבין תלושי השכר. לאור האמור, בכל מקרה, גם אם חלו הפסקות, הרי מדובר בהפסקות הקצרות משלושה חודשים רצופים, ועל כן הן אינן פוגעות ברציפות תקופת עבודתו של המנוח לצורך הזכאות לפיצויי פיטורים.
בכל הנוגע לתביעות האחרות טענו המערערות כי נוכח העובדה שנטל ההוכחה כי חלו הפסקות ביחסי עבודה מוטל על המשיב, גם סיכויי הערעור ברכיבים פדיון חופשה, דמי הבראה ושכר חודש דצמבר 2002 גבוהים.
בכל הנוגע לפסק הדין בכללותו ולחיוב בהוצאות משפט בשיעור של 15,000 ₪ טענו המערערות כי גישתו של בית הדין כלפיהן הייתה שלילית, והדבר בא לידי ביטוי בפסקי דין חלקיים שבהם נדחו ביוזמתו של בית הדין חלק מתביעותיהן עוד בטרם שמיעת הראיות, ופסקי דין אלה בוטלו על ידי ערכאת הערעור (ע"ע (ארצי)
9949-01-13; ע"ע (ארצי) 17313-03-13); למרות שהמשיב הפר את זכויותיו של המנוח מתחום משפט העבודה המגן המערערות חויבו בהוצאות בשיעור גבוה, החורג מהמקובל.
המשיב טען כי סיכויי הערעור קלושים, נוכח העובדה שלא עמדו לפני בית הדין האזורי עדויות מטעם התביעה אלא מסמכים בלבד, והמערערות כלל לא לקחו חלק בניהול ההליך; בפסק הדין ניתנה התייחסות מפורטת ומנומקת לכל אחת מעילות התביעה, לרבות העובדה שהמערערות בחרו שלא להעיד את המומחה שנתן חוות דעת אקטוארית, שעל חוות דעתו נסמכת תביעתם בדבר זכאותם לתשלום כספים בגין אי הסדרת זכויות הפנסיה.

האיזון הראוי בנסיבות המקרה:
לאחר בחינת טיעוני הצדדים וכלל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה האיזון הראוי בין זכות הגישה לערכאות של המערערות לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו בערעור מצדיק לחייב את המערערות בהפקדת ערובה, אולם בסכום נמוך מזה שקבעה הרשמת. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.
מקובלת עלינו טענתן של המערערות כי חלק מקביעותיו של בית הדין האזורי ראויות לבחינת ערכאת הערעור. כך, יש קושי בהסתמכותו של בית הדין האזורי על הנימוקים של בית דין זה בהליך העב"ל, עת בפסק הדין נקבע במפורש כי יש להבחין בין התדיינות במערכת היחסים שבין היחיד והמדינה או גוף סטטוטורי לבין התדיינות בהליכים בין יחידים וגופים פרטיים, כמפורט להלן:
"בהיבט הנורמטיבי, מקובלת עלינו עמדת היועץ המשפטי, לפיה לנוכח החשיבות הרבה של קביעת קשרי אבהות והשלכת הקביעה על תחומים רבים, לא ניתן כי הקביעה, במערכת היחסים שבין היחיד לבין המדינה או גוף סטטוטורי כדוגמת המוסד, תהיה קביעה שבגררא אשר תעמוד בסתירה לקביעה בהקשרים אחרים, בסתירה לקביעה בהקשרים אחרים, להבדיל מקביעה אפשרית בהליכים המתנהלים בין יחידים וגופים פרטיים, בגדרם אין מניעה כי יונחו לצורך עניין מסוים ומוגדר, קיומם של קשרי אבהות (כמו לדוגמא, פסק הדין באילת). בהיבט הציבורי, נכון, לפיכך, כי הצהרת האבהות תהיה הצהרה אחת, אשר תידון על פי אמות מידה אחידות ותחול על כלל הזכויות והחובות של האב וילדו כלפי מוסדות השלטון".
כפי שטוענות המערערות, לקביעה זו של בית הדין האזורי אכן עשויה להיות השלכה על זכויות שאירים של עובדים זרים או שאירים של עובדים ישראלים שאינם רשומים במרשם האוכלוסין בישראל מסיבה זו או אחרת.
יש קושי גם בקביעתו של בית הדין האזורי בכל הנוגע לרציפות תקופת עבודתו של המנוח אצל המשיב, לפחות בכל הנוגע לזכאות המערערות לפיצויי פיטורים (ככל שהמערערות אינן זכאיות לפיצוי על אבדן פנסיית שאירים), שכן ההפסקות שחלו בתקופת עבודתו של המנוח הן בנות פחות משלושה חודשים, ולכאורה לא נקטעה הרציפות על פי סעיף 2 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963.
בנוסף, שיעור ההוצאות שבו חויבו המערערות הוא אכן גבוה יחסית למקובל בפסיקתו של בית הדין לעבודה. לעניין זה יש השלכה הן על סיכויי הערעור, למרות שככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בפסיקת ההוצאות של הערכאה המבררת, והן על החיוב בהפקדת ערובה בשל אי פירעון סכום ההוצאות בשיעור הגבוה יחסית.
יחד עם זאת, אין להתעלם מהקשיים הראייתיים עליהם הצביע בית הדין האזורי, דהיינו העובדה שהמערערות לא העידו ולא הובאו על ידן עדויות או ראיות מעבר למסמכים שצורפו לתצהיר עורך דין ממשרד בא כוחן, והעובדה שהמומחה שנתן חוות דעת אקטוארית מטעמן לא התייצב להעיד, ועל כן חוות הדעת הוצאה מהתיק. לפיכך, לא ניתן לקבל את טענת המערערות כי סיכויי הערעור מצדיקים לפטור אותן מהפקדת ערובה.
שיקול נוסף שיש להביא בחשבון הוא השלכות החיוב בהפקדת ערובה על זכות הגישה לערכאות של המערערות. בענייננו, המערערות חויבו בסכום ערובה גבוה יחסית, 10,000 ₪, כך שעל פני הדברים משמעות חיובן בהפקדת ערובה היא שלילת יכולתן לערער על פסק הדין.
בהתחשב במכלול הנסיבות במקרה הנדון, נראה לנו שהאיזון הראוי בין זכות הגישה לערכאות של המערערות לבין זכותו של המשיב לגבות הוצאותיו בערעור הוא חיוב המערערות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב, אולם בסכום נמוך יותר מהסכום שקבעה הרשמת, ויש להעמיד את סכום הערובה על 4,000 ₪.
סוף דבר – הערעור מתקבל חלקית כאמור בסעיף 38 לעיל, ועל המערערות להפקיד ערובה בסך של 4,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום.
המשיב ישלם למערערות שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪. המשיב רשאי לקזז סכום זה מסכום ההוצאות שהמערערות חבות לו על פי פסק דינו של בית הדין האזורי.

ניתן היום, כ"א אדר תש"פ (17 מרץ 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

רועי פוליאק,
שופט

אילן סופר,
שופט

גברת חיה שחר,
נציגת ציבור (עובדים)

מר דורון קמפלר,
נציג ציבור (מעסיקים)