הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"פ 12778-02-13

ניתנה ביום 25 נובמבר 2018

  1. גני בר חברה לבנין בע"מ (1997) בע"מ
  2. חזי בר

המבקשים
(המערערים בע"פ 12778-02-13
המשיבים בע"פ 27832-02-13)
-
מדינת ישראל - רשות האוכולסין וההגירה
המשיבה
(המשיבה בע"פ 12778-02-13
המערערת בע"פ 27832-02-13)

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופט סיגל דוידוב-מוטולה

בשם המבקשים – עו"ד קובי ורטמן
בשם המשיבה – עו"ד ענת שמעוני

החלטה

סגן הנשיאה אילן איטח
לפנַי בקשת המבקשים "להארכת מועד לתשלום יתרת החוב / בקשה לשינוי מועד תשלום ל-30 לחודש על מנת למנוע חיוב בפיגורים (למען הזהירות)".
בפתח הדברים יצוין כי לאור פרישתם מכס השיפוט של הנשיא (בדימוס) יגאל פליטמן והשופט (בדימוס) עמירם רבינוביץ', אשר ישבו בדין במותב שנתן את פסק הדין שעל יסודו הוגשה הבקשה דנן – ניתנת החלטה זו על ידי מותב בית הדין כמובא בכותרת החלטה זו.

רקע
בהכרעת דין מיום 24.10.12 שניתנה על ידי בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופט, כתוארו אז, יצחק לובוצקי; הע"ז 1340-08) הורשעה המבקשת 1, גני בר חברה לבניין (1997) בע"מ (להלן – החברה), בעבירה לפי סעיף 2(א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991, והמבקש 2, מר חזי בר (להלן – המנהל), הורשע בעבירות לפי סעיפים 5, 2(א)(1) ו-(2) לחוק האמור.
ביום 24.12.12 נגזר דינם של המבקשים כדלקמן:
"אני גוזר על הנאשמת 1 [החברה – א.א.] קנס כולל בסך 120,000 ₪, ועל הנאשם 2 [המנהל – א.א.] קנס כולל בסך 40,000 ₪. סכומים אלו ישולמו ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.2.13 ומדי ה-1 בכל חודש עוקב.
והיה ונאשם 2 לא ישלם במועד את הקנס שהוטל עליו, אזי בגין כל תשלום ותשלום שלא ישולם, הוא ירצה 5 ימי מאסר.
בנוסף, הנני מצווה על הנאשמים ליתן עד ליום 1.3.13 התחייבות כספית על סך 75,000 ש"ח לפי סע' 72 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, להימנע מביצוע עבירה עפ"י חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א- 1991, וזאת למשך תקופה של 2 שנים מהיום".

המבקשים הגישו ערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. המשיבה (להלן – המדינה) הגישה ערעור על זיכוי המבקשים מחלק מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום וביקשה כי אם יורשעו בבית דין זה, יוחזר העניין לבית הדין האזורי לדיון בגזר הדין.
ביום 12.9.13, במסגרת דיון מאוחד בערעורי הצדדים, ניתן בבית דין זה תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים (להלן – פסק הדין) בזו הלשון:
"1. כל צד יחזור בו מערעורו פרט לעניין התשלומים שבהם חויבה החברה המערערת 'גני בר חברה לבניין (1997) בע"מ' ומר חזי בר.
2. לעניין התשלומים הגענו לכלל הסכמה כי לגבי החברה המערערת 'גני בר' הקנס שהושת עליה ישולם ב 50 תשלומים חודשיים שווים ורצופים מיום 1.11.13.
3. לגבי מר חזי בר, הושת עליו קנס בסך 40,000 כאשר מתוכם שולמו כבר 2000 ₪. היתרה לתשלום בסך 38,000 ₪ תשלום [כך במקור – א.א.] ב 56 תשלומים חודשיים שווים ורצופים מיום 1.12.13 בסך של 670 ₪ ותשלום הראשון מיום 1.11.13 יהיה בסך 480 ₪.
4. ההתחייבויות הכספיות על פי פסק הדין של בית הדין קמא להימנע מביצוע העבירה - ישארו על כנם."

הבקשה הקודמת
כעבור כמעט 4 שנים, ביום 3.8.17, הגישה החברה לבית דין זה "בקשה לבירור בתיק מס' 1340-08 בעקבות דרישה לתשלום שניתנה ביום 03/07/17". בבקשה פורט כי בפסק הדין נקבע שסכום הקנס לגבי החברה "יעמוד על 120,000 ₪ וישולם ב-50 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 01.11.13"; כי מאז מתן פסק הדין משלמת החברה את שהוטל עליה; וכי בחודש יולי 2017 התקבלה אצלה דרישה לתשלום קנס ע"ס 120,000 ₪. החברה ביקשה "לברר את מהות הדרישה לתשלום... כאשר בפועל נותרו לנו עוד 4 תשלומים ע"ס 2400 ₪ לסיום תשלום הקנס...".
בהמשך להחלטת רשמת בית הדין מיום 7.8.17 שהורתה למזכירות לטפל בעניין, הוגשה בקשה נוספת שממנה עלה כי מצב הדברים לא השתנה וכי העיכוב היחיד בתשלומים "היה בתחילת ההסדר כאשר ערערנו על החלטת השופט בנושא מס' התשלומים". צוין כי "התיק מתנהל במקביל במרכז לגביית קנסות", כי "אנו נמצאים במצב של חוסר וודאות מוחלט" והתבקשה עזרת בית הדין ב"פתרון הנושא במהרה".
בהחלטת רשמת בית הדין מיום 25.12.17 נקבע כי מאחר שפניית החברה מטופלת על ידי המרכז לגביית קנסות (להלן – המרכז), על החברה לפנות אליו להסדרת העניין.

הבקשה הנוכחית
ביום 2.8.18, בחלוף למעלה מחצי שנה מאז שניתנה החלטת הרשמת ובחלוף כחמש שנים מאז מתן פסק הדין, הגישו המבקשים את הבקשה מושא החלטה זו, כמובא בסעיף 1 לעיל. המבקשים הזכירו את שנקבע בפסק הדין ופירטו את השתלשלות העניינים ואת התשלומים ששילמו עד לחודש יוני 2017, הן בנוגע לחברה והן בנוגע למנהל. עוד הסבירו המבקשים כי לאחר שהופנו על ידי בית דין זה למרכז ואמנם פנו אליו, התברר כי עומד לחובתם חוב בשל ריבית פיגורים בסך של למעלה
מ-85,000 ₪; כי "לאור העברת הגביה למרכז... בוטלו השוברים" שהיו בידיהם והם לא יכלו לשלמם אף שפעלו לשם כך; כי נאמר להם על ידי המרכז כי נדרשת החלטה שיפוטית לביטול הקנסות – ומכאן בקשתם דנן – "ליתן למבקשים ארכה של 30 יום לתשלום יתרת החוב בסך 20,040 ₪ וכן להורות על שינוי מועד התשלום מראשון לכל חודש לשלושים לחודש בכל חודש וזאת על מנת למנוע חיוב בפיגורים (למען הזהירות)".
בהחלטה מיום 10.8.18 נדרשה תשובת המדינה לבקשה.
המדינה הודיעה כי מבירור שערכה עולה שתיקהּ של החברה מצוי בטיפול המרכז וכי היא אינה צד להליך גבייה זה. המדינה הוסיפה כי לפי סעיף 5ג לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה – 1995 (להלן – חוק המרכז), על המבקש לפנות תחילה למרכז, טרם פניה לבית הדין. לאור זאת ביקשה המדינה לצרף להליך את המרכז ולקבל את התייחסותו לבקשה.
המבקשים ביקשו לדחות את תשובת המדינה משפנו למרכז ונענו כי נדרשת החלטה שיפוטית; משסעיף 5ג לחוק המרכז אינו קובע את שהמדינה טוענת; ומשעל פי סעיף 69 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין), מוסמך בית הדין לבטל את הקנסות שהוטלו עליהם. עוד צוין כי בקשתם אינה עוסקת בגבייה כי אם "בתנאי הענישה" ואלה מצויים בסמכות בית הדין.
בהחלטה מיום 1.10.18 נדרשה התייחסות המבקשים לפסק הדין שניתן בתיק ע"פ 4919/14 אזולאי נ' מדינת ישראל (6.3.2017) (להלן – עניין אזולאי). באותו עניין נתגלעה מחלוקת בין הסנגוריה הציבורית ובין המדינה באשר לגורם המוסמך לדחות תשלום קנס או לפרוס אותו לתשלומים. הסנגוריה הציבורית סברה כי סמכות זו נתונה בראש ובראשונה למרכז, אלא שלצד סמכותו של המרכז קיימת סמכות מקבילה זהה של בית המשפט הפלילי שהטיל את הקנס. המדינה, מנגד, סברה כי הגורם המוסמך לדון בבקשות לפריסת תשלומי חוב הוא המרכז ולא בית המשפט הפלילי שגזר את הדין. בית המשפט העליון דחה את עמדת הסנגוריה וקבע כדלקמן:
"בית משפט זה פסק פעמים רבות כי הסמכות לפרוס או לדחות את תשלומי החוב נתונה למרכז לגביית קנסות, ולא לבית המשפט שגזר את דינו של החייב... אף אם ניתן, עקרונית, לקבל את הגישה כי בית המשפט הפלילי מוסמך להידרש לפריסת תשלומי החוב אחרי ש'קם מכסאו' וגזר את הדין, דומני כי אין זו התוצאה הרצויה. ...
המרכז לגביית קנסות הינו גוף מנהלי יציר החוק שעניינו וסמכותו הם באכיפת תשלומים שמקורם בהליך הפלילי. סמכות המרכז לפרוס או לדחות את תשלומי החוב נועדה לייעל את הליך הגבייה ולתת מענה לקשיים העלולים להתעורר במהלכו... בהפעלת סמכות זו, על המרכז לאזן בין הצורך כי חייבים-נאשמים בהליך הפלילי לא יתחמקו מתשלום הקנס, לבין קיומן של נסיבות אישיות של החייבים המצדיקות את פריסתו... המחוקק נתן בידי המרכז לא רק את הכלים להכריע בבקשה לפריסת החוב אלא גם את האמצעים המשלימים המסייעים בגבייתו. יפים לענייננו דברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין...:
'אכן, הסמכות הנתונה לבית המשפט בעיכוב הביצוע בעינה, אך דומני שדרך המלך הנכונה, כמדיניות שיפוטית ראויה, היא הפניית המבקש לחוק המרכז, וכך נעשה לא אחת בבית משפט זה. הטעם לדידי פשוט, שכן למרכז כלים טובים מאלה שבידי בית המשפט לחקירת יכולתו של הנאשם-החייב, והחוק הסמיכו – משמצא קשיי תשלום – לפרוס או לדחות' (פסקה יג, הדגשה הוספה – י"ע).
... מצאתי טעם בטענות המדינה כי גישת הסניגוריה לסמכות מקבילה של בית המשפט הפלילי, מעוררת חשש ממשי לכפל בקשות והוספת התדיינות בבתי המשפט הפליליים. שיקולים של יעילות, וודאות משפטית וסופיות הדיון, מושכים אפוא לכך שההכרעה בעניין פריסת תשלומים ודחייתם, צריכה להישמר לגוף המינהלי בעל הסמכות המפורשת בחוק ולא לבית המשפט הפלילי שגזר את עונשו של הנאשם-החייב.
דחינו אפוא את עמדת הסניגוריה כי לבית המשפט ולמרכז יש סמכות מקבילה, וקבענו כי הסמכות לדחות ולפרוס את תשלום הקנס מסורה למרכז לגביית קנסות. ..." (סעיפים 20-22 לפסק הדין; הדגשה בקו תחתון הוספה – א.א.).

חרף הנפסק בעניין אזולאי חזרו המבקשים על הטענות שהעלו קודם לכן והוסיפו כך: כאשר במסגרת פסק דין, לרבות פסק דין שניתן בהסכמה, קוצב בית משפט מועד לעשיית מעשה, בידו סמכות טבועה להאריך את המועד; יש להפעיל סמכות זו במקרים יוצאי דופן ולמניעת אי צדק משווע, למשל כאשר נסיבות שאינן בשליטת החייב על פי פסק הדין מונעות ממנו לקיימו בעתו; בעניין אזולאי מדובר על פריסה או דחייה של תשלום ולא על מתן ארכה לתשלום ו/או קביעת מועד אחר לתשלום מזה שנקבע בגזר הדין – המצויים בסמכות בית המשפט.
בהחלטה מיום 16.10.18 ניתנה למדינה אפשרות להגיב להשלמת הטיעון של המבקשים. עוד נקבע כי לתגובתה תצרף המדינה את עמדת המרכז. בהמשך לכך הגישה המדינה את עמדת המרכז וציינה כי זו אף עמדתה, כדלקמן: המרכז הוא הגוף הייעודי שהוסמך בחוק לדון ולהכריע בענייני פריסה ודחייה של קנסות, אגרות והוצאות לטובת אוצר המדינה, לרבות קנסות שהוטלו על ידי רשות האוכלוסין וההגירה. בעניין אזולאי נקבע כי בעניינים אלה אין לבית המשפט שגזר את הדין סמכות מקבילה וכי סמכותו במקרים המתאימים תופעל במשורה. לעניין הפחתת ריבית הפיגורים, יש לבית המשפט סמכות מקבילה, אך אם מדובר בפריסת חוב לתשלומים, למרכז סמכות ייחודית. במקרה דנן הבקשה כוללת הן פריסת תשלומים והן הפחתה של ריבית הפיגורים ולכן " מן הראוי להותיר את ההחלטה במלואה למרכז ולהורות למבקש למצות את ההליך המנהלי טרם פנייתו לבית המשפט".

הכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים ובכלל החומר הרלוונטי ולאור הנפסק בעניין אזולאי, נחה דעתנו כי יש לדחות את בקשת המבקשים, משהגורם המתאים לבירורה הוא המרכז ולא בית הדין. ואנמק.
סעיף 66 לחוק העונשין, שעניינו "מועד לתשלום הקנס", מסמיך את בית המשפט לקבוע כי קנס ישולם לשיעורין. וכך קובע הסעיף:
"(א) קנס שהוטל ישולם מיד, אך רשאי בית המשפט לצוות שהקנס ישולם תוך תקופה שקבע ובתנאים שקבע ורשאי הוא לקבוע שעל סכום הקנס שתשלומו נדחה או על חלק ממנו תשולם תוספת כאמור בסעיף 67 לגבי תקופת הדחיה.
(ב) קבע בית המשפט כי הקנס ישולם לשיעורין, יחולו הוראות סעיף 71 לגבי כל שיעור ושיעור."

סעיף 67 לחוק העונשין קובע כי "קנס שלא שולם, כולו או מקצתו, במועד הקבוע, תיווסף עליו תוספת פיגור (להלן – התוספת)" וכי שיעור התוספת "יהיה חמישים אחוזים מן הקנס או מחלקו שלא שולם, לפי הענין; בתום כל תקופה של ששה חדשים שעברו מן המועד הקבוע - חמישה אחוזים נוספים מן הקנס או מחלקו כאמור".
הקנס הוא עונש שיש לגלם בו את מטרות הענישה – גמול, שיקום והרתעה. לקנס כעונש יתרונות: "הקנס נעדר תופעות לוואי שליליות הנלוות למאסר, עלויות תפעולו נמוכות באופן יחסי לעלויות הכליאה, והוא מניב הכנסה לאוצר המדינה. יתרונו ההרתעתי של הקנס מתבטא בעיקר בהטלתו בעבירות כלכליות ובעבירות שתכליתן הפקת רווח חומרי, והוא אמצעי המבטיח כי חוטא לא יצא נשכר משללו וכי הפשע אינו משתלם" ( עניין אזולאי, בסעיף 12 לפסק הדין, והאסמכתאות הנזכרות שם).
על מנת שהקנס ישיג את מטרותיו נדרשת אכיפתו, ולשם כך העמיד המחוקק מספר " כלים". וכך נקבע בעניין אזולאי:
".... בחיי המעשה, חסרונו העיקרי של הקנס טמון בקשיים באכיפתו. מספר גורמים מביאים לאי תשלום קנסות, ביניהם: מצבו הפיננסי של החייב ומאפייניו האישיים כגון גיל, סטטוס מקצועי, סטטוס משפחתי וכדומה; חוסר הבנה של החייב את הליך האכיפה; סרבנות לשלם, בין אם מתוך עיקרון, ובין אם בשל התכחשות לעצם ביצוע העבירה; והיעדר רשות מרכזית אחת האחראית הן על פעולות האכיפה והן על פעולות האיסוף שלו (תומר עינת 'אכיפה של קנסות פליליים בישראל: מדיניות, בעייתיות והצעות לשיפור' מחקרי משפט יט 167, 170-168, 180 (2002) (להלן: עינת)).
על מנת להתמודד עם הקושי האמור, העמיד המחוקק מספר כלים לאכיפת תשלום הקנס. כך, למשל, תתווסף תוספת פיגור בשיעור של 50% מן הקנס או מחלקו שלא שולם (סעיף 67 לחוק); הוראות פקודת המיסים (גביה) יחולו על הקנס, כאילו היה מס לפי אותה פקודה (סעיף 70 לחוק); וכמובן מוסד המאסר חלף קנס, שנועד לתמרץ את הנידון-החייב לשלם את הקנס, שאם לא כן יהא עליו לשאת עונש מאסר (סעיף 71 לחוק המצוטט לעיל). במערכות משפט בעולם נהוגים אמצעים נוספים להתמודדות עם השתמטות מתשלום קנסות, ביניהם, חילוט רכוש לצורך כיסוי החוב וחיוב בביצוע עבודות בערך כלכלי המקביל לשיעור הקנס (עינת, עמ' 171-170). היו שהציעו לחייב נידונים בעבירות רכוש לבצע עבודות שירות לצורך פירעון סנקציות כלכליות ואף להטיל במקרים חריגים מאסר תעסוקתי באמצעותו ישלם החייב את חובו (שרון אהרוני־גולדנברג ויעל וילצ'יק־אביעד 'עבריינות רכוש – מודל ענישה כלכלי' עיוני משפט לב 762 (2011))." (בסעיף 13 לפסק הדין).

בעת הטלת הקנס – הן את שיעורו והן מועדי תשלומו, יש להביא בחשבון שיקולים רבים, לרבות – אך לא רק – יכולותיו הכלכליות של הנאשם. לעניין זה יפים הדברים הבאים בסיכום פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין אזולאי:
"השורה התחתונה העולה מן הדברים היא 'שופטים הזהרו בקנסותיכם, בפריסותיכם ובמח"קכם [מח"ק = מאסר חלף קנס – א.א.]'. כאשר בית המשפט גוזר דינו של נאשם לקנס בכלל, ולקנס ומאסר תחתיו בפרט, עליו לקחת בחשבון את יכולתו הכלכלית של הנאשם לעמוד בקנס ולפרוס מראש את הקנס לתשלומים סבירים שהנאשם יוכל לעמוד בנטל פרעונם (רות קנאי 'הנחיות לקביעת גזר-הדין בפסיקת בית המשפט העליון' משפטים כד 97, 135 בה"ש 209 (תשנ"ד)). זאת, על מנת לשפר סיכויי הגבייה, על מנת ליתן לנאשם הזדמנות הוגנת לעמוד בנטל פרעון הקנס, ועל מנת שלא לפגוע בסיכויי השיקום של הנאשם.
קנס בלתי מידתי עלול לפגוע בשיקומו של הנאשם, שהרי הקנס לא נועד להשית עונש נוסף, בדמות חדלות פרעון, עונש שאינו מוכר בחוק העונשין. פריסה לא הגיונית של הקנס עלולה לקלוע את הנידון לסחרור, בהינתן תוספת הפיגורים של 50% (!!!) הקבועה בסעיף 67(ב) לחוק העונשין. בקביעת תקופת המח"ק על בית המשפט לקחת בחשבון כי הנאשם אכן ירצה את תקופת המאסר אם לא יעמוד בתשלום הקנס. מנגד, פריסת הקנס לתשלומים צריכה להיעשות תוך איזון בין האינטרס הציבורי שהקנס לא יהפוך למעין הלוואת משכנתא בתנאים נוחים, לבין האינטרס שלא למוטט את הנאשם כלכלית ולהביאו למצב של צבירת תוספות פיגורים וכליאתו חלף הקנס. לכל אלה יש להוסיף שיקולים מסדר שני, כמו העומס על בתי המשפט והמרכז לגביית קנסות, המתמודדים מעשה של יום ביומו בבקשות של נאשמים לבטל פקודות מאסר ועיקולים על רכושם ולפרוס את הקנס מחדש (וראו פסק-דינו של השופט א' גורדון בת"פ (מקומיים י-ם) 10194/10 מדינת ישראל נ' ג'מיל (18.6.2013))." (בסעיף 72 לפסק הדין).

ואכן, המחוקק הכיר באפשרות כי נסיבות אישיות מוצדקות עשויות להביא את מי שהוטל עליו הקנס שלא לעמוד בתשלומו. למקרים אלה נקבעה בשתי מערכות דין – חוק העונשין וחוק המרכז, הסמכות לשנות את מועדי תשלום הקנס (שמשמעה פריסה שונה של תשלום הקנס) ואף לבטל את ריבית הפיגורים.
הוראות חוק העונשין:
סעיף 69 לחוק העונשין, שעניינו "פטור מתשלום התוספת", מסמיך את בית המשפט או הרשם לפטור או להפחית את התוספת, קרי את ריבית הפיגורים, מקום שהקנס לא שולם במועד. הסעיף קובע כך:
"(א) בית המשפט או הרשם רשאים לפטור אדם, על פי בקשתו, מתשלום התוספת, כולה או מקצתה, אם שוכנעו שהיו סיבות סבירות לאי תשלום הקנס או חלק ממנו במועד הקבוע.
(ב) הבקשה לפטור תהיה בכתב, ותהיה נתמכת בתצהיר המאמת את העובדות המפורטות בה; בית המשפט או הרשם רשאים להחליט בבקשה על יסוד התצהיר בלבד או במעמד המבקש בלבד.
(ג) החלטת בית המשפט או הרשם ניתנת לערעור כהחלטה אחרת של אותו בית משפט בענין אזרחי, אם ניתנה רשות על כך מאת נותן ההחלטה."

סעיף 87 לחוק העונשין קובע כך:
"(א) נקבע מועד לביצועו של עונש, באחת מהוראות פרק זה או בבית המשפט לפיה, רשאי בית המשפט לדחות את הביצוע למועד אחר.
(ב) נדחה ביצועו של עונש לפי סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לדחות פעם נוספת מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ג) ...
(ד) ..."

על פני הדברים, מסעיף 87(א) לחוק עולה כי לבית הדין שגזר את עונשו של מי שהורשע בדין, הטיל עליו קנס, וקצב את המועד לתשלום הקנס, נתונה הסמכות לדחות את מועד התשלום. יתר על כן, מסעיף 69 לחוק עולה כי בית המשפט (או הרשם) רשאי לפטור או להפחית את ריבית הפיגורים מקום שהקנס לא שולם במועד.
הוראות חוק המרכז:
לימים חוקק חוק המרכז ובשנת 2003, במסגרת תיקון 2 לחוק המרכז, הוספו סעיפים 5ב ו- 5ג, שנוסחם העדכני כיום הוא כדלהלן:
"5ב סמכות המנהל לפרוס או לדחות תשלום חוב

(א) מנהל המרכז רשאי, על פי בקשתו של חייב, לפרוס או לדחות את תשלומו של חוב, באחד מאלה:
(1) בהתאם לכללים לפי סעיף קטן (ב);
(2) אם שוכנע כי היו סיבות סבירות לאי-תשלום החוב, כולו או חלקו, במועדו, או כי קיימות נסיבות אישיות מיוחדות של החייב המצדיקות פריסה או דחייה של התשלום כאמור.
(ב) מנהל המרכז רשאי לקבוע בכללים הוראות לעניין פריסה או דחייה של תשלום חוב לפי הוראות סעיף זה; הכללים יפורסמו ברשומות.

5ג. סמכות לפטור מתשלום תוספת פיגורים

מנהל המרכז רשאי לפטור חייב, על פי בקשתו, מתשלום תוספת פיגורים, כולה או חלקה, שהיתוספה על פי דין לחוב כהגדרתו בסעיף 1, למעט לפי פסקה (6) להגדרה 'חוב', אם שוכנע כי היו סיבות סבירות לאי תשלום החוב, כולו או חלקו, במועדו, או כי קיימות נסיבות אישיות מיוחדות של החייב המצדיקות פטור כאמור."

על סמכותו של המרכז לפי סעיפים 5ב ו- 5ג לחוק המרכז נקבע בעניין אזולאי כך:
"ההחלטות על פריסה, דחייה או פטור מתוספת פיגורים על פי סעיפים 5ב ו-5ג לחוק המרכז, הן החלטות מינהליות באופיין. ככאלו חלות עליהן כללי המשפט המינהלי, לרבות חובת ההנמקה, הגם שבהתחשב בעומס המוטל על המרכז, ניתן להסתפק בהנמקה תמציתית (בבג"ץ 4415/13‏ בירן נ' מדינת ישראל המרכז לגביית קנסות (29.10.2013) עתר העותר כנגד המרכז למתן הנמקה להחלטתו, אך העתירה נדחתה על הסף מחמת אי מיצוי הליכים).
כיום, בעקבות תיקון לתקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ו-1996 מיום 24.9.2014 (להלן: תקנות המרכז לגביית קנסות או התקנות), רשאי חייב לפנות למקבל ההחלטה לפי סעיף 5ב או 5ג בבקשה לעיון חוזר בהחלטתו, וזאת ככל שהתגלו עובדות שלא היו ברשותו בעת קבלת ההחלטה או אם היה שינוי נסיבות העשוי לשנות את ההחלטה הקודמת (תקנה 17). כמו כן, נקבע מנגנון להשגה מינהלית, במסגרתו רשאי חייב להשיג על החלטה שהתקבלה בעניינו בפני מנהל רשות האכיפה והגבייה או בפני מי שהסמיך לכך (תקנה 18)." (בסעיף 17 לפסק הדין).

זה המקום לציין כי החלטת המרכז לפי סעיף 5ב או 5ג לחוק המרכז נתונה לביקורת שיפוטית של בג"ץ.
חוק העונשין וחוק המרכז – אנה אנו באים?
הנה כי כן, שניים הם החוקים המסמיכים את בית המשפט או את המרכז, לפי העניין, לשנות את מועד תשלום הקנס (קרי, פריסת תשלום שונה מזו שנקבעה בגזר הדין) – האחת, קיימת מאז חקיקת חוק העונשין; השנייה – נוספה במסגרת תיקון 2 לחוק המרכז. מהו היחס בין שתי הוראות אלה?
בעניין אזולאי נפסק באופן ברור כי הסמכות לדחות ולפרוס את תשלום הקנס – בנסיבות שאינן סמוכות לגזר הדין ומחייבות בירור עובדתי – נתונה למרכז. עוד נקבע בעניין אזולאי, בהקשר המסוים של סעיף 87 לחוק ובהתייחס לנפסק ברע"פ 837/12 מדינת ישראל נ' גוסקוב (20.11.2012) ובבש"פ 9098/15 ג'אסר נ' מדינת ישראל (19.1.2016), כי " יש לפרש את האפשרות לתת אורכה לתשלום הקנס במסגרת בקשה לפי סעיף 87 כמוגבלת לנסיבות כגון דא, כלומר שדחיית תשלום הקנס תהיה לתקופה קצרה ומוגבלת, ובמטרה לאפשר לחייב הזדמנות נוספת לשלם את הקנס שהוטל עליו בטרם יישלח למאסר. אין הדבר זהה לדחיית תשלום הקנס בדרך של פריסה מחדש של תשלומים..." (בסעיף 27 לפסק הדין בעניין אזולאי; הדגשה הוספה – א.א.).
לטעמנו, הטעמים שפורטו בעניין אזולאי באשר לפריסת התשלומים יפים ומתאימים גם לעניין ביטול או הפחתה של ריבית הפיגורים (התוספת) בנסיבות שלפנינו.
על האמור יש להוסיף כי הזמן הרב שחלף בין מועד מתן פסק הדין בעניינם של המבקשים ובין הגשת הבקשה דנן, וכן טיב הטענות המועלות על ידי המבקשים, המחייב בירור עובדתי מקיף – מלמדים אף הם כי הגורם שבידיו מירב הכלים המתאימים לטפל בבקשה ממין זה ובעיתוי הנוכחי הוא המרכז – אף אם נניח קיומה של סמכות מקבילה, ובכך מצטרפים הם לנפסק בעניין אזולאי.
יובהר כי בנסיבות מיוחדות, כגון אלה המפורטות בעניין גוסקוב או בעניין ג'אסר, שבהן ישתכנע בית המשפט "כי הדחייה נדרשת על מנת לאפשר לחייב לשלם את חובו ובכך למנוע את ריצוי המאסר" (עניין אזולאי, בסעיף 27 לפסק הדין) – יהא רשאי בית הדין לפעול במסגרת הסמכות הקבועה בסעיף 87 לחוק העונשין, אלא שמדובר בנסיבות מיוחדות בלבד, שהמקרה שלפנינו אינו נופל בגדרן.
כאמור, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ז כסלו תשע"ט (25 נובמבר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת