בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 7566-11-19

ניתן ביום 02 נובמבר 2020
צבי יוסף
המערער
-

יונה אושפיז מנועי חשמל בע"מ
המשיבה
לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב מוטולה, השופט אילן סופר
נציגת ציבור (עובדים) גב' יעל רון, נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי טבצ'ניק
<#1#>

ב"כ המערער עו"ד אסף אוסלקה
ב"כ המשיבה עו"ד אלי נחום

פסק דין

השופט אילן סופר

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופט דורון יפת ונציגי הציבור מר איסר באומל ו גב' אידה שפירא; סע"ש 18810-04-18), אשר דחה את תביעת המערער להכיר בתשלומים "מענק אי היעדרות" ו"החזר ביטוח לאומי" אותם קיבל המערער במהלך עבודתו אצל המשיבה, כחלק מהשכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים, הפקדות לתגמולים ולקרן השתלמות וחישוב דמי חופשה.

הרקע לערעור
המערער (להלן – העובד) החל לעבוד כמנהל אחזקה ולימים התקדם לתפקיד מהנדס מכונות ראשי , במשרה מלאה אצל המשיבה (להלן – החברה) החל מיום 1.1.1986 ועד יום 9.3.2017. החברה עוסקת בייצור ותיקון מנועי חשמל ועיסוקה בתחום התעשייה. החברה חברה בהתאחדות התעשיינים, וככזו חלים עליה הסכמים קיבוציים שונים, ובכללם הסכם הפנסיה המקיפה בתעשייה מיום 4.6.1979 (7021/79). בנוסף, נחתמו הסכמי עבודה מפעליים וסיכומי דברים בין ההנהלה לבין ועד העובדים, בין השאר בשנים 1979, 1981 ו 1983, שמעמדם כשל הסדר קיבוצי. כך בהסכם מ 1979 נקבע כי החל מחודש מאי 1979 ישולם לעובדים "מענק בעד אי היעדרות ואי איחורים" בתנאים שפורטו שם. עוד נקבע שם בין היתר כי "פרמיה עד 30% תחשב לצרכי ניכויים והפרשות לקרן פנסיה". בסיכום דברים שנחתם ביום 30.3.1981 נקבע, כי "המפעל יחזיר לעובדים מדי חודש בחודשו 40% מסך ניכוי לביטוח לאומי". בסיכום דברים שנחתם ביום 15.5.1983 נקבע, כי "ההנהלה תחזיר לעובדי הייצור של המפעל 50% מניכוי למבטחים". כשהתברר כי סיכום זה אינו אפשרי הוסכם ביום 27.7.1983 (להלן- הסדר יולי 1983) כי החברה "תחזיר לעובדים 100% ביטוח לאומי ותבטל את החזרת 50% למבטחים".

בית הדין האזורי התייחס בפסק דינו להסדר הקיבוצי מ 1979 מכוחו שולם מענק אי ההיעדרות (להלן גם – המענק) אשר היה מותנה במספר תנאים לצורך קבלתו (כפי שיפורט בהמשך). המערער אישר בחקירתו הנגדית, כי המענק לא שולם באופן אוטומטי וכן אישר כי בחודש ינואר 2017 לא קיבל מענק אי היעדרות מכיוון שהחסיר ימי עבודה. אמנם נציג החברה לא ידע לומר האם בעת חופשה שולם מענק אי היעדרות, אך העובד הודה בחקירתו הנגדית כי לא פנה לחברה בשום טענה או טרוניה בקשר לביצוע הפקדות לקרן ההשתלמות או לפנסיה מהמענק. זאת הגם שהעובד היה ביחסים חבריים עם מנהל כוח האדם בחברה ולא הייתה לו כל מניעה לדרוש בזמן אמת את הכללת המענק בשכר הקובע לצורך ביצוע ההפקדות השוטפות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות. על כן התביעה ברכיב זה נדחתה.

באשר להחזר ביטוח לאומי (להלן גם – ההחזר)קבע בית הדין האזורי כי אין מדובר בתוספת רגילה אלא בהחזר על תשלום אשר מחויב העובד להוציא בד בבד עם קבלת שכרו החודשי, הקרוב יותר במשמעותו ובמהותו להחזר הוצאות שאינן נכללות בשכר הקובע לצורכי פיצויי פיטורים. בית הדין בחן את הרקע להסדר יולי 1983 מכוחו בא לעולם החזר הביטוח הלאומי על רקע סיכומי הדברים הקודמים בין הנהלת החברה לוועד העובדים, שפורטו לעיל. אמנם סיכום הדברים מיום 15.5.1983 עניינו לכאורה בעובדי ייצור, וככזה אינו חל על העובד. ברם הסדר יולי 1983 אשר החליף את ההסדרים הקודמים בעניין "החזר ביטוח לאומי", חל על העובד, שכן הצדדים נקטו לשון רחבה "לעובדים". בית הדין קבע כי "הסדר זה בא לעולם נוכח העדר אפשרות באמצעות המחשב להחזיר 50% מבטחים כולל 30% מפרמיה לעובדים לפי המוסכם. לפיכך, הוחלט בהסכמה, כי הנהלת אושפיז תחזיר לעובדים 100% ביטוח לאומי ותבטל את ההחזר של 50% למבטחים. ודוק, בסעיף 1 להסדר 1979 נקבע כי "פרמיה עד 30% תחשב לצרכי ניכויים והפרשות לקרן פנסיה"...הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים ביקשו ל"החזיר" וליתר דיוק לסייע לעובדים, כך שהחזר על ביטוח לאומי יהיה גבוה יותר מזה שנקבע בשנת 1981 ויגיע לשיעור של 100%, זאת חלף החזר לקרן הפנסיה מבטחים בשיעור 50%. בד בבד הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים לא ביקשו להפקיד בעד החזר זה לקופות ולקרנות. חזקה על הצדדים שאם היו מבקשים לעשות כן, היו עושים זאת במפורש כפי שמצאו לנכון לקבוע בסעיף 1 להסדר 1979".

בית הדין הוסיף כי העובד לא הוכיח כל מקור נורמטיבי לחיוב החברה לבצע הפקדות לקופות ולקרנות מהרכיב "החזר ביטוח לאומי", ובכלל זאת הסכם או צו ההרחבה לפנסיה מקיפה במשק. בית הדין סבר כי מעמדה וסיווגה של ההטבה - החזר תשלום חובה של ביטוח לאומי, נגזרים מתשלום הביטוח הלאומי עצמו. ההטבה נגזרת מההסדרים שהצמיחו אותה. בהקשר התעשייתי, הטבה זו דומה לגילומים שונים למיניהם או החזרי הוצאות של הפקדות לקרנות ולקופות.

עוד קבע בית הדין האזורי כי העובד קיבל את תלושי השכר מדי חודש בחודשו, וההפקדות בוצעו כסדרן ממשכורתו. העובד לא פנה בדרישה לחברה כי ההפקדות תהיינה גם על רכיב "החזר ביטוח לאומי". זאת גם בשנת 2012 כאשר חלק מהעובדים ביקשו להמיר את התשלומים בעניין ומי שעשה כן חתם על הסכם אישי המסדיר את התנאים לכך. הגשת תביעה כשלושים שנה לאחר תחילת העסקתו של העובד במתכונת האמורה, "לאחר שבמשך כל השנים לא הופקד ממשכורתו לגמל ופיצויים מרכיב זה, כאשר הוא מבקש לנער חוצנו מסיכומי הדברים, ומתעלם מהעובדה כי בשנת 2012 היה שינוי בעניין זה לגבי חלק מהעובדים, אך הוא ביכר שלא לעשות דבר (וליתר דיוק להוסיף לקבל החזר של 100% לביטוח לאומי) ולתבוע בדיעבד, הרי שמדובר בהתנהלות חסרת תום לב מצדו. הלכה למעשה, התובע ביקש לאחוז את החבל משני קצותיו – גם להמשיך ולקבל את ההחזר פרי ההסדרים הקיבוציים, ובד בבד להגיש את התביעה שבפנינו להכרה רטרואקטיבית ברכיבים אלה כנכללים בשכרו הקובע, על מלוא המשמעות הנגזרת מכך, ובכלל זה משמעויות כלכליות כבדות משקל". משכך התביעה בכל הנוגע להפרש פיצויי פיטורים, כמו גם הפרשי הפקדות לקרן ההשתלמות ולתגמולים נדחתה.

בעקבות קביעת בית הדין כי המענק ו"החזר ביטוח לאומי" אינם מהווים חלק משכרו הקובע של העובד, נדחתה התביעה לחשב את דמי החופשה של העובד באופן שונה ובהתאמה לרכיבים אלה. אף אם הייתה מתקבלת טענת העובד כי יש לחשב את ערך יום חופשה באופן שונה, הרי שבעת סיום יחסי העבודה, זכאי היה לפדיון חופשה שנתית בעד שלוש השנים שקדמו לשנה שבה נסתיימה עבודתו, בצירוף הימים שנצברו במהלך השנה השוטפת ולא כפי שתבע שבע שנים אחורנית.

בית הדין חייב את העובד בהוצאות החברה בשל דחיית תביעתו בסך של 7,000 ש"ח.

טענות הצדדים בערעור
העובד טוען כי שני הרכיבים - המענק והחזר ביטוח לאומי - הם במהותם שכר עבודה ויש לכלול אותם במסגרת השכר הקובע להפקדות לפנסיה וקרן השתלמות, כמו גם לצורך חישוב זכאותו לפיצויי פיטורים ודמי חופשה. לגבי המענק טוען העובד כי שולם גם כשנעדר בשל מחלה או חופשה וללא קשר לימי היעדרות. מנהל החברה מר אושפיז לא ידע להסביר בעדותו כיצד מחושבת הזכאות למענק. אף התנאים המופיעים בהסכם בו נקבעה הזכות למענק הפכו לאות מתה ובהם לבישת מדים. העובד מפנה להתנהגות הצדדים לאורך השנים ממנה ניתן ללמוד כי המענק שולם שלא בהתאם להסכם וללא כל תנאי.

באשר להחזר ביטוח לאומי טוען העובד כי הפניית החברה להסכמים מ 1979 ומ 1983 מהווה הרחבת חזית, לאחר שאלו הופיעו לראשונה בתצהירי החברה. לחלופין טוען העובד כי לא ניתן היה להסיק על כוונת הצדדים שביסוד ההסכמים ללא שמיעת עדות מטעמם של הצדדים להסכמים. הסכם יולי 1983 אינו עוסק בהחזר ביטוח לאומי כי אם בשיפוי על העדר הפקדות פנסיוניות להן זכאים עובדים טרם תקופת ההסכם; ההסכם נחתם טרם תחילת עבודתו של העובד, והוא מתייחס לעובדי ייצור וכלל רשימת עובדים. עם העובד לא נחתם הסכם העסקה בו פירוט התוספות להן הוא זכאי. המדובר בתוספת שאינה מותנית בתנאי ואינה מהווה החזר הוצאות.

החברה טוענת כי פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס על קביעות עובדתיות בהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. העובד חותר תחת הסכמים מפעליים היסטוריים שעה שבמשך 30 שנות עבודתו לא טען דבר בעניין תנאי העסקתו. ההסכמים לא היו ברשות החברה והתגלו במקרה כאשר החברה פינתה מבנים בחצריה, או אז פעלה להמצאתם במסגרת ההליך המשפטי. קביעות פסק הדין משקפות את עמדת החברה והיא סומכת עליו את ידיה.

הכרעה
תחילה נביא את התשתית המשפטית וההסכמית שעומדת ביסוד הטענה של רכיב האמור להיות חלק מהשכר הקובע להפקדות לקרן פנסיה, פיצויי פיטורים וחופשה שנתית. משם נפנה לניתוח נפרד של שני הרכיבים, המענק והחזר ביטוח לאומי. זאת בהיבט של התשתית ההסכמית שנהגה בחברה, אופן יישומה בפועל במהלך השנים ובכלל זה התנהגות שני הצדדים – החברה והעובד. לאחר מכן נבחן את משמעותה הכספית, ככל שתהיה ביחס להכללת הרכיבים בכל אחת מתביעות העובד.

הנחת המוצא עליה לא חולקים הצדדים היא כי ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשייה מיום 4.6.1979 ( מספר 7021/79) שנחתם בין הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל לבין התאחדות התעשיינים ולבין מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ ( להלן – הסכם הפנסיה) חל עליהם. בהמשך, בהסכם קיבוצי כללי מ 13.1.1983 הוסכם על הכללת רכיבי שכר נוספים לצורך הפקדות לפנסיה. להלן נוסח סעיף 10 להסכם המתוקן שכותרתו " השכר לצורך תשלומי העובד והמעביד לקרן הפנסיה – פירושו" שבו נקבע כדלקמן:
השכר המשולב לרבות תוספת מחלקתית ו/או מקצועית המהווה חלק מהשכר הרגיל המשתלם לעובד, שממנו הופרשו התשלומים כנקבע בסע' 12 א' ב' להסכם זה.
(1)בנוסף לרכיבי השכר הקבועים הנ"ל יובא בחשבון הממוצע החודשי של שכר העידוד ( פרמיות מדודות) שממנו הופרשו התשלומים כנקבע בסע' 12 ג' להסכם זה ובלבד שפרמיה יומית כנ"ל העולה על 30% של השכר לא תובא בחשבון.
(2) הממוצע החודשי של שכר עידוד בעד תפוקה שאיננו מבוסס על נורמות ייצור שנקבעו לפי שיטת הנדסת ייצור (פרמיה לא מדודה) ובלבד שהתשלום היומי הנ"ל העולה על 25% מהשכר הרגיל לא יובא בחשבון.
(3) הממוצע החודשי של השכר לפי כמות התוצרת (שכר קבלני) ובלבד שהתשלום היומי הנ"ל העולה על 25% מהשכר היומי הרגיל לא יובא בחשבון.
(4) תוספת עבור עבודה במשמרות בהתאם לתוספת המשמרת עפ"י ההסכם הקיבוצי הכללי החל על המפעל.
(5) תוספת מיוחדת המשולמת לעובד בגין עבודה בתנאים מיוחדים או סביבה מיוחדת, אם היא נהוגה ומשולמת בפועל במפעל.
(6) הפרשת התשלומים מהתוספות כאמור בסעיפים 10ב'(2)
ו-10ב'(3) לעיל לא (כך במקור – א.ס.) תיעשנה לפי האמור להלן:
א. בשנה הראשונה מחתימת הסכם זה – 5% מעסיק + 5% עובד.
ב. בשנה השניה מחתימת הסכם זה ואילך 11% מעסיק +5% עובד.
(7) סעיפים 10ב'(2), (3), (4), (5) ו-(6) בהסכם העיקרי בתוקף מיום 1.1.83.'
במפעלים שהיתה קיימת הפרשה לפנסיה מרכיבי שכר הנוספים על האמור לעיל, לפני תאריך חתימת הסכם זה, יכללו בהגדרת השכר, לצורך תשלומים רכיבים אלה בנוסף לאמור לעיל. מבטחים תמסור לצד א' פרטים שבידה על הפרשות מרכיבי שכר נוספים כאמור, על פי דרישתו.
(1) התקרה שנקבעה בין הצדדים לצורך התשלומים כאמור בסעיף זה היא 125% מהמקסימום הקבוע לתשלום דמי הביטוח על פי חוק הביטוח הלאומי כפי שהוא מזמן לזמן ( להלן – " התקרה").
(2) אם תשונה הגדרת השכר הממוצע במשק, בין בחוק הביטוח הלאומי, בין בהרכב הסטטיסטי של הסדרה, וכן אם תשתנה שיטת קביעת המקסימום הקבוע לצורך תשלום דמי הביטוח הלאומי, לא יחייב השינוי את הצדדים אלא במידה שהסכימו עליו, בכתב."

ההסכם קבע איפוא את הבסיס להפקדות לפנסיה שהוא השכר המשולב וכל תוספת מקצועית או מחלקתית, חלק מפרמיה מדודה, תוספת משמרות ותוספות עבור עבודה בתנאים מיוחדים או סביבה מיוחדת. עוד נקבע, כי גם רכיבי שכר אחרים שהופקד בגינם לפנסיה טרם חתימת ההסכם יכללו בהגדרת השכר. עוד קבע ההסכם את תקרת השכר בהתבסס על התקרה שהייתה קבועה בחוק הביטוח הלאומי במועד ההסכם וככל שיחולו בה שינויים היא תחייב את הצדדים להסכם רק אם יעשו זאת בכתב.

סעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג 1963 קובע כי לגבי עובד במשכורת, שיעור הפיצויים הוא " שכר חודש אחד לכל שנת עבודה". סעיף 13 לחוק זה קובע כי רכיבי השכר שיובאו בחשבון בחישוב פיצויי פיטורים, יקבעו בתקנות. הרכיבים נקבעו בתקנות פיצויי פיטורים ( חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 (להלן – התקנות).
תקנה 1 קובעת:
" (א) הרכיבים שיובאו בחשבון שכר העבודה לענין תקנות אלה הם:
(1) שכר יסוד;
(2) תוספת ותק;
(3) תוספת יוקר המחיה;
(4) תוספת משפחה.
(ב) נכללת בשכר עבודה תוספת מחלקתית או תוספת מקצועית, יראו תוספות אלה כחלק משכר היסוד".

תקנה 4 קובעת:
השכר שישמש בסיס לחישוב פיצויי פיטורים יחושב על פי ההוראות שבהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד, ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים באותו ענף, ובלבד שבעד התקופה שלאחר ט"ז בטבת תשכ"ד (1 בינואר 1964) יהיה החישוב האמור לפי שכרו של העובד ערב פיטוריו ( להלן - שכר אחרון), ובעד יתרת התקופה - לפי 80 אחוז לפחות מהשכר האחרון".

התקנות והסכם הפנסיה כשני מקורות נורמטיביים שונים קובעים כל אחד בנפרד מסגרת ברורה אלו רכיבים ייכללו בשכר הקובע לפיצויי פיטורים ולהפקדות לפנסיה ( התקנות ביחס לפיצויי פיטורים מכוח החוק, והסכם הפנסיה ביחס להפקדות הפנסיוניות המבוצעות מכוחו), אך אין בהם כדי למנוע מעובד להוכיח כי רכיב בשכרו הינו שכר לכל דבר ועניין לעניין הזכות הנתבעת ( הפקדות לפנסיה או פיצויי פיטורים), וכינויו כתוספת או החזר הוצאות הוא מסווה לשכר בפועל. עת מדובר בזכות לפיצויי פיטורים מכוח החוק, כל תשלום ייבחן על-פי המבחנים שפיתחה הפסיקה לעניין " שכר", "תוספת" ו"החזר הוצאות". שכר הוא " התמורה הניתנת לעובד כנגד התחייבותו לעבוד" (דב"ע ( ארצי) לד/ 7-3 מדינת ישראל – ביטמן פד"ע ה 421, בעמ' 426 (1974) (להלן – ענין ביטמן)). לעומת זאת " תוספת" הינה " תשלום מותנה בתנאי או בגורם מיוחד, ותלוי בכך שמי שבו מדובר, מתקיים בו אותו תנאי או גורם" (ענין ביטמן בעמ' 427;בג"ץ 862/89 מנצ'ל נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד(2)37 בעמ' 43-40; ע"ע ( ארצי) 300312/97 נחמני – עיריית באר-שבע, פד"ע לו 251 בעמ' 264-263, 268-267). כינויו של תשלום פלוני כ"שכר" – וככזה אמור להיות חלק מהשכר הקובע לעניין הזכות מכוח החוק– או כ"תוספת" – שאינה חלק מהשכר הקובע – לא הוא שיקבע. "על מהותה של תוספת לשכר עבודה ועל כך אם רכיב מסוים של שכר הוא בכלל בגדר תוספת לא ילמדו מהכינוי, אלא ממהותו של אותו רכיב השכר"(דב"ע לה/3-70 ערד תעשיות כימיות בע"מ – שטנצלר, פד"ע ד 271 בעמ' 277). על כן, לעניין זכויות מכוח החוק מהותו של רכיב השכר תיקבע על-פי כלל נסיבות העניין ונטל הראיה הוא על העובד הטוען כי יש לכלול את הרכיב המכונה " תוספת" או " החזר הוצאות" במסגרת השכר הקובע על פי המוגדר באותו חוק.

עת מדובר בזכויות מכוח הסכם, הבחינה אם רכיב שכר מסוים הוא בגדר " שכר" לצורך הזכות המעוגנת באותו הסכם היא בחינה משולבת, שכן בנוסף למהותו של רכיב השכר יש לבחון את הגדרת ה"שכר" לצורך אותו הסכם. כך, אפשר תיאורטית שרכיב שכונה " תוספת" הוא במהותו שכר לעניין זכויות מכוח החוק, אולם למרות האמור הוא לא ייחשב כ"שכר" לצורך הזכות המעוגנת בהסכם ( הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי או הסכם אישי), ככל שכך נובע מההסדר הקונקרטי ובכפוף לבחינה מהותית של רכיב השכר ( כך שגם בהקשר זה לא יינתן משקל לכינויו).
נוכח האמור, בחינת השאלה אם רכיב מסוים הוא בגדר " שכר" תעשה גם בהתאם למקור הזכות המגיעה לעובד – האם מדובר בזכות מכוח חוק או זכות חוזית, המגיעה לעובד מכוח הסכם ( הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי או הסכם אישי). בעניין זה נקבע בפרשת סידורוב כי –
"במידה והזכאות נקבעה בחוק, קובע החוק אם רכיב שכר מסוים יובא בחשבון אם לאו ( לדוגמא: הגדרת ' משכורת קובעת' בסעיף 8 לחוק שירות המדינה ( גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל – 1970; סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963). ואולם, אם הזכות לא נקבעה בחוק או שהחוק לא נותן תשובה לגבי דרך חישוב אותה זכות, יש לפרש את הזכות לפי כללי הפרשנות המתייחסים למקורה של הזכות: חוזה אישי, הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי." (דב"ע (ארצי) שנ/2-42 ז'אק פרחי – חברת החשמל בע "מ (4.3.1990);דב"ע(ארצי) מג/3-85 רשות הנמלים בישראל – גוניק פד"ע יט 21(1987);בג"ץ 567/87 גוניק ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד מב(4) 693 (1989)" ע"ע ( ארצי) 66754-09-14 סידורוב ואח' - מדינת ישראל (16.8.2018) ).

בראי עקרונות אלה נבחן כעת את המענק והחזר ביטוח לאומי. נקודת המוצא היא כי המדובר בשני רכיבים שלפי כינויים מיקומם הגאוגרפי אינו בתוך השדה הכופה של הוראות חוק פיצויי פיטורים והגדרת " השכר המשולב" שבהסכם הפנסיה. כלומר, על פניו המדובר ברכיבים שאינם באים בגדר השכר הקובע לפיצויי פיטורים בהתאם לתקנות ולא במסגרת " השכר המשולב" בהתאם להסכם הפנסיה. מכאן עלינו לפנות לשלב הבא ולבחון אם מבחינה מהותית מדובר בשכר. זאת בהתאם לתוכן הרכיבים, ההסכמים המפעליים והתנהגות הצדדים.

מענק אי היעדרות
כאמור הוראות חוק פיצויי פיטורים והתקנות כמו גם הסכם הפנסיה הם המקור לתשלום פיצויי פיטורים והפקדות לפנסיה. אולם, באלו אין מענה לשאלה אם המענק בא בגדר השכר הקובע לפיצויי פיטורים או השכר המשולב לצורך הסכם הפנסיה. משכך שאלת הכללת מענק אי ההיעדרות במסגרת השכר הקובע לפיצויי פיטורים ולהפקדות לפנסיה מחייבת את בחינת מהות המענק. לצורך כך נפנה למקור הנורמטיבי לתשלום מענק אי ההיעדרות המצוי בסעיף 3 לסיכום הדברים שנחתם בחודש אפריל 1979 בין הנהלת המפעל לבין וועד העובדים הקובע כדלקמן:

"מענק בעד אי היעדרות ואי איחורים יהיה החל מחודש מאי 79 בגובה של שכר יום עבודה. למענק זה יהיו זכאים עובדים אשר במשך החודש לא החסירו ימי עבודה מכל סיבה שהיא, למעט חופשה בתשלום באישור מוקדם של הממונים, וגם לא איחרו לעבודה. קבלת מענק זה מותנה גם בשמירה על משמעת בעבודה. היינו: הדפסת כרטיס שעון בבקר ובסיום עבודה, בבגדי עבודה, עזיבת תחנת העבודה להפסקת בקר וצהרים רק לאחר צלצול המודיע על הפסקת עבודה, וחזרה לעבודה עם צלצול המודיע על גמר הפסקה, החלפת בגדים בתחנת העבודה גם היא תפגע בקבלת המענק. על מנת להקל על העובדים להגיע לקבל מענק זה, עובד שיאחר לעבודה לא יותר מ-4 פעמים בחודש או יעדר מהעבודה יום אחד בחודש יוכל להשלים את שעות ההעדרות ו/או איחורים בשעות נוספות בתשלום של שעות רגילות. כל זה במידה שבמפעל יהיה נהוג לעבוד שעות נוספות."

הסעיף מציין אם כן מספר תנאים לקבלת המענק: אי החסרת ימי עבודה; הגעה בזמן לעבודה; שמירה על משמעת, ובכלל זה הדפסת כרטיס נוכחות בתחילת יום העבודה ובסופו, יציאה להפסקות וחזרה מהן רק עם שמיעת צלצול והחלפת בגדים שלא בתחנת העבודה. כל אלו מלמדים כי לא מדובר בתשלום עבור העבודה הרגילה אלא התשלום מותנה בתנאים מסוימים שבהתקיימם יהא העובד זכאי למענק.
ככלל כאשר מדובר בקביעות עובדתיות לגבי מהות רכיב שכר, בית דין זה אינו נוהג להתערב בהן. כך במקרה של קביעה עובדתית לפיה מענק אי היעדרות אינו חלק מהשכר ( ע"ע ( ארצי) 4675-05-14 חברת תוויות איכות בע"מ – לירון אהרון בן יאיר (16.8.2015) (סעיפים 35-38 לפסק הדין)). באותו אופן בדב"ע ( ארצי) נג/18 - 3, מלכה אמיר - אלובין חיפה בע"מ, עבודה ארצי, פד"ע כ"ה 159(1993)) נקבע כי רכיב פרס העידוד ששולם עבור אי היעדרות מעבודה אינו דומה לתשלום רגיל ששולם לעובד עבור הופעה לעבודה ולכן אינו חלק מהשכר הקובע לפיצויי פיטורים. אמנם בעניין מאיר מיקא (דיון (ארצי) לט/3-56 רשות הנמלים בישראל – מאיר מיקא פד"ע יא 44, 49 (1979) ) נקבע כי תוספת נוכחות היא חלק מהשכר הרגיל ואינה מותנית בתנאי, אך שם התוספת שולמה בזמן חופשה ומילואים בשונה מהעובדות כאן, ותשלומה לא הותנה בתנאים מפורטים כפי שהיה במקרה שלפנינו. כמו כן, לא היה מדובר שם בקביעה עובדתית של בית הדין האזורי שנסמכה על עדויות וראיות.

עדויות הצדדים בהליך כפי שבית הדין האזורי הביאן בפסק דינו מחזקות את המסקנה כי מדובר בנסיבות המקרה בתוספת מותנית בתנאי. העובד אישר בחקירתו הנגדית, כי במהלך תקופת עבודתו בחברה היה "יחסית בעל שיעור התייצבות גבוה...רוב הפעמים קיבלתי את המענק. היו מקרים שבהם לא קיבלתי את המענק, כמו בזמן חופשה, מחלה" (עמוד 9 שורות 7-13). העובד גם אישר כי בחודש ינואר 2017 לא קיבל מענק אי היעדרות כיוון שהחסיר ימי עבודה, "וגם אם הייתי שם לב לזה, לא בטוח שהייתי פונה" (עמוד 9 שורות 14-17). מנהל החברה מר אילון אושפיז העיד כי "מי שמחשב את השכר, מסתכל בדוח הנוכחות של העובד ובודק אם הוא עומד בתנאים שהוא לא נעדר ולא איחר" (עמוד 14 שורות 4-6).
אמנם מר אושפיז לא ידע להשיב על השאלה מדוע העובד לא קיבל מענק אי היעדרות בחודש נובמבר 2011 כאשר לא נעדר. הוא הפנה להסדר 1979, וגם לא ידע לומר האם בעת חופשה ניתן מענק אי היעדרות (ע' 14 ש' 20-29). יחד עם זאת, העובד אישר כי קיימות דוגמאות רבות לכך שבעת חופשה לא קיבל את המענק ( עמוד 9 שורות 18-21), ודבריו מתיישבים עם דברי מר אושפיז בעדותו לפיהם בעניין ההיעדרויות "התנאים האלה היו ידועים כל השנים, והעובדים והתובע לא ערערו על היישום של זה כל השנים" (עמוד 14 שורות 14-16). לכך יש להוסיף כי בנסיבות בהן לא צוין מפורשות בהסדר הקיבוצי כי מענק אי ההיעדרות יובא בחשבון לצורך הפקדות לקרן פנסיה ומאידך אוזכר במפורש שעד 30% מהפרמיה יובאו בחשבון, ניתן ללמוד את כוונת הצדדים ( ההנהלה וועד העובדים) לגבי מהותו של המענק כתוספת מותנית אותנטית.

משכך לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי לפיה לשון סעיף 3 לסיכום הדברים מ 1979 הקובעת מפורשות תנאים לתשלום מענק אי היעדרות מתלכדת עם האופן בו נהגו הצדדים במשך השנים המלמד כי המענק לא שולם אוטומטית. המדובר בקביעה עובדתית לגבי מהותו של רכיב שכר זה הנסמכת על העדויות שנשמעו בפני בית הדין. על כן אין לראות במענק חלק מהשכר הקובע לצורך הפקדות לפנסיה ולצורך פיצויי פיטורים. דברים אלו נכונים שבעתיים אף ביחס להפקדות לקרן השתלמות. משלא הוכח כי המקור לזכות להפקדות לקרן השתלמות הינו הסדר קיבוצי אזי לכל היותר מדובר בחוזה אישי, ומשלא הובאה ראיה לסתור מטעם העובד את התנהגות הצדדים במשך שנים ארוכות, הרי שמהתנהגות הצדדים ניתן ללמוד כי על פי המוסכם ביניהם המענק אינו בגדר " שכר" לצורך ההפקדות לקרן השתלמות.

החזר ביטוח לאומי
על מנת להתחקות אחר המקור הנורמטיבי של החזר ביטוח לאומי יש לחזור לסיכום הדברים מאפריל 1979 בו נקבע ברוח ההסכם הקיבוצי כי "פרמיה עד 30% תחשב לצרכי ניכויים והפרשות לקרן פנסיה".
בסעיף 2 לסיכום דברים שנחתם ביום 30.3.1981 בין הנהלת החברה לבין ועד העובדים נקבעו הוראות ביחס לתוספות שכר לעובדי ייצור, וביחס לכלל העובדים נקבע, כי "המפעל יחזיר לעובדים מדי חודש בחודשו 40% מסך ניכוי לביטוח לאומי."
בסעיף 3 לסיכום דברים שנחתם ביום 15.5.1983 בין הנהלת החברה לבין ועד העובדים נקבע, כי "ההנהלה תחזיר לעובדי הייצור של המפעל 50% מניכוי למבטחים".
בישיבה שהתקיימה ביום 27.7.1983 בנוכחות ועד העובדים והנהלת החברה הוסכם בין הצדדים, תחת הכותרת "החזר 50% מבטחים", כי "היות ואין באפשרות המחשב להחזיר 50% מבטחים כולל 30% מפרמיה לעובדים לפי המוסכם, הוחלט כי הנהלת אושפיז תחזיר לעובדים 100% ביטוח לאומי ותבטל את החזרת 50% למבטחים".
על אף שלא קיימת אחידות בניסוח סיכומי הדברים, באשר לתחולתם - האם על כלל העובדים, או האם על עובדי הייצור בלבד - הרי שלא הוכח כי החברה נהגה לפי ההסדרים הנ"ל בכל הקשור להחזר ביטוח לאומי רק ביחס לעובדי הייצור. כלומר, הסדר יולי 1983 חל לכאורה על כל עובדי החברה, ולכל הפחות גם על העובד (עליו יושם ההסדר ממועד תחילת עבודתו).

על פניו אין מדובר בתוספת המותנית בתנאי אלא בהטבה שיש לעמוד על שורשיה, שכן קריאת הסעיפים כפשוטם במנותק מההקשר הקיבוצי והאישי עלולה להחטיא את בחינת מהות ההחזר כהווייתו.
ראשית, בסיכום הדברים בכתב יד מ 30.3.1981 בין ועד העובדים בחברה לבין הנהלתה שבו מופיע לראשונה בסעיף 2 ההחזר של דמי ביטוח לאומי בשיעור 40% יש גם העלאות שכר לעובדי הייצור בשיעור 36% ו28%, השלמת שכר למי שנפגע בתאונת עבודה ביום השני והשלישי בשיעור 80% במקום 50% ועוד. מכאן שהצדדים למערכת היחסים הקיבוצית ידעו להבחין בין העלאת שכר ככזו לבין הטבות חיצוניות לשכר.
שנית, הכוונה המקורית של החברה הייתה להחזיר לעובדים 40% מניכויי הביטוח הלאומי
ו 50% מהניכוי למבטחים. אין חולק כי לא מדובר בחובה מכוח דין אלא בהחזר של תשלומי חובה החלים על העובד, וזאת כחלק ממכלול תנאי העבודה המוסכמים בין ההנהלה וועד העובדים הכוללים מתן הטבות מסוגים שונים לעובדים. משהטבה זו לא התאפשרה בצורתה המקורית, היא לבשה - כך בהתאם להסכמה קיבוצית מלפני עשרות שנים - כסות של החזר 100% של הניכוי לביטוח לאומי, כאשר מדובר בהטבה חיצונית לשכר ( דוגמת, למשל, מימון ארוחות או החזר של אגרת רישיון מקצועי) שהיה ברור לצדדים למערכת היחסים הקיבוצית שאינה שכר מוסווה אלא הטבה אותנטית, במסגרתה לקח על עצמו המעסיק להשתתף בחלק העובד בדמי הביטוח הלאומי.
שלישית, לצדדים אף היה ברור כי אין לבצע הפקדות פנסיוניות מרכיב זה, וראיה לכך היא כי צוין במפורש בהסדרים הקיבוציים ש-30% מהפרמיה תובא בחשבון לצורך הפקדות אלה, ולא צוין דבר לגבי ביצוע הפקדות לפנסיה מ"החזר הביטוח הלאומי".
רביעית, גם דרך יישום ההסדר הקיבוצי לאורך השנים מדברת בעד עצמה, שכן לא הייתה מחלוקת בין הצדדים שבפועל לא בוצעו הפקדות פנסיוניות מרכיב זה ולא התייחסו אליו כאל חלק מהשכר. נכון הוא שהחזר דמי הביטוח בא בסופו של דבר להגדיל את הכנסת העובד, אך הוא היה ונותר כפי שמצוין בסיכום הדברים החזר ניכוי ובמילים אחרות הטבה שאינה חלק מהשכר הקובע.
חמישית, כפי שנראה להלן המדובר בתוצרי משא ומתן שבו ניתנו לעובדי המפעל הטבות שלבשו ופשטו צורה בהתאם להסכמת הצדדים: בישיבת הוועד ונציגי החברה מיום 15.5.1983 בה נקבע כי החברה תחזיר לעובדי הייצור של המפעל 50% מהניכוי למבטחים, סוכם עוד כי בתאונת עבודה שאי כושר נמשך בה למעלה משבעה ימים תשלם החברה 100% דמי תאונה ( כך נרשם במסמך) החל מהיום הראשון לתאונה, תשלום תוספות וקידומי שכר. כחודשיים לאחר מכן, ביום 27.7.1983 מתכנסים שוב נציגי הוועד והחברה ומסכימים כי בשל כך שלא ניתן להחזיר 50% מהניכוי למבטחים כולל 30% מהפרמיה ( הכוונה כנראה לניכוי למבטחים מ30% מהפרמיה) תתבטל החזרת 50% מההפקדה למבטחים והעובדים יקבלו 100% מהניכוי של דמי הביטוח הלאומי. כפי שניתן לראות מתלושי השכר של העובד משמעות הדברים הייתה שבצד התשלומים הופיע " החזר הביטוח הלאומי" אך הוא לא נלקח בחשבון בסך כל התשלומים ובכלל זה זקיפות השכר בין היתר עבור רכב צמוד. בצד ניכויי החובה הופיעו ניכויים למס הכנסה, ביטוח לאומי וביטוח בריאות והסכום שהופיע תחת ניכוי לביטוח לאומי היה תמונת המראה של הסכום שהופיע בתשלומים תחת הכותרת " החזר ביטוח לאומי". מכאן שהאמור בתלוש השכר נתן ביטוי להסדרה הקיבוצית שנהגה במקום העבודה וממנה נהנו כל העובדים ובכלל זה העובד כאן. העובדים קבלו הטבה אך מנגד זו לא נכללה בשכר המשולב על פי ההסכמה הקיבוצית. להטבה זו יש עלות שנלקחה בחשבון על ידי הצדדים למערכת היחסים הקיבוצית כחלק ממכלול ההסדרים ביניהם, ויתכן שאילו היו יוצאים מנקודת מוצא כי היא נכללת בשכר הקובע, אפשר שלא הייתה ניתנת כלל או הייתה ניתנת בשיעור קטן יותר ( ע"ע ( ארצי) 156/09 קמיל ישראל ואח' – בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (21.12.2011)).

אשר להיבט האישי, העובד התקבל לעבודה ב1986 ועל פי המסמכים בתיק כולל תלושי השכר הוא החל לעבוד במציאות בה שכרו הורכב מתשלומים שונים, וכן שולם לו " החזר ביטוח לאומי". ביום 4.9.2001 במסמך המתעד שינויים בשכר לכלל העובדים – תוספת של 2%, אך לגבי העובד נקבע כי השכר יעמוד על 10,500 ש"ח ואחזקת רכב
2,000 ש"ח החל מ 1.4.2001. כשהעובד מתמנה לתפקיד המהנדס הראשי של החברה מאמיר שכרו בכ 70% ל 17,300 ש"ח. כמו כן הוא מקבל רכב צמוד, ימי מחלה החל מהיום הראשון, פיצויי פיטורים גם במקרה של התפטרות לאחר שנתיים ועוד, תוך ציון ששאר התנאים נותרים בעינם. במצב שבו שכר העובד כמעט מכפיל את עצמו, קיים קושי אמיתי לראות כיצד העובד מקבל את התוספת של החזר ביטוח לאומי ללא הפקדה לפנסיה ולא מבקש לתקן זאת בכל נקודות הזמן בהן תנאי שכרו הוטבו וגם לאחריהן. העובד מעולם לא ביקש כי ההפקדות לפנסיה יהיו גם מהחזר ביטוח לאומי וכך גם ביחס למענק אי ההיעדרות. בנסיבות העניין ( לרבות בכירותו של העובד), וגם אם אין לכך משקל מכריע, הדבר עשוי ללמד כי העובד סבר גם הוא כי אין מדובר ברכיבים המהווים חלק משכרו.

לכך יש להוסיף כי היו עובדים בחברה דוגמת העובד אורמן פימה שעמדו על הכללת החזר ביטוח לאומי ומענק אי ההיעדרות בשכר המשולב. לצורך כך נחתם עם עובד זה הסכם אישי ביום 9.2.2011 בו הוסכם ש 50% מערך התוספות ייכלל בשכר המשולב והעובד יוותר על מחציתן השנייה. העובד לא טען כי לא ידע על כך וחשוב מכך שנמנעה ממנו האפשרות להגיע להסדר דומה. מר אורמן הגיש תצהיר מטעם העובד וגם לו יש תביעה כנגד החברה, אך במנותק מכך, העובד בחר מטעמיו שלו שלא ללכת להסדר כמו מר אורמן. במאמר מוסגר החברה טענה כי היו טעמים טובים לעובד שלא ללכת להסדר דוגמת של זה של מר אורמן, כי לפי הסימולציה שצורפה לסיכומי החברה בבית הדין האזורי עולה לכאורה כי העובד היה מפסיד כתוצאה מהסדר דומה ונאלץ להשיב לחברה כספים. דברים אלה נכתבים מעבר לצורך, שכן כאמור שוכנענו שמבחינה מהותית אין מדובר ברכיבים שהם חלק מהשכר.

מכל האמור לעיל עולה כי החזר ביטוח לאומי בנסיבות העניין המיוחדות, הוא הטבה היסטורית שמקורה בהחלפת תשלום חלק העובד לפנסיה בהחזר ביטוח לאומי, ולמען הדיוק החזר ניכוי (" שקל מול שקל") אשר הורתו בהסדרה קיבוצית אותנטית. זאת כאשר ההסדרה הקיבוצית יצאה מנקודת מוצא כי אין מדובר ברכיב שהוא חלק מה"שכר" אלא בהטבה חיצונית לשכר. על כן, בנסיבות העניין שוכנענו גם אנו, וכאשר נוסיף לכך מעבר לצורך כי העובד היה אף הוא מודע לכך ונהג בהתאם לאורך 30 שנות עבודתו ( גם כאשר הייתה אפשרות להכליל חלק מההחזר בשכר בתנאים מסוימים), נדחית התביעה גם ביחס לרכיב זה ביחס לפיצויי פיטורים, פנסיה וקרן השתלמות.

חישוב דמי חופשה
כפי ששנינו קודם המקור לחישוב השכר הקובע לפנסיה הוא הסכם הפנסיה ואילו המקור לחישוב השכר הקובע לפיצויי פיטורים הוא בחוק פיצויי פיטורים. התוצאה אליה הגענו לגבי מענק אי היעדרות והחזר ביטוח לאומי בכל הקשור לפנסיה ופיצויי פיטורים אינה מחייבת לצורך חישוב דמי החופשה הקובע הסדר שונה. חוק חופשה שנתית תשי"א 1951 קובע בסעיף 10 כי-
(א) המעסיק חייב לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל.

(ב) השכר הרגיל לענין סעיף זה הוא –
(1) לגבי עובד שגמול עבודתו, כולו או חלקו, משתלם על בסיס של חודש או תקופה ארוכה מזו – שכר העבודה שהעובד היה מקבל בעד אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד;...

(ג) שכר עבודה לענין סעיף (ב) הוא כל תמורה, בכסף או בשווה כסף, המשתלמת לעובד על ידי המעסיק בעד שעות העבודה הרגילות, זולת אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי שאושר לענין זה על ידי שר העבודה. סכום המשתלם לעובד לכיסוי הוצאות מיוחדות שאינן קיימות בעת החופשה, אין רואים אותו כחלק משכר העבודה.

ההגדרה הרחבה של שכר עבודה המופיעה בסעיף 10( ג) חובקת כל תמורה המשתלמת לעובד עבור שעות העבודה הרגילות. שעות רגילות במובחן משעות נוספות. בהתאם לכך נקבע כי תוספת משמרות לעובד שעובד דרך קבע לפי לוח משמרות הינה חלק מ"השכר הרגיל" (דב"ע ( ארצי)ל/1-1 בתי הזיקוק חיפה בע"מ – אליעזר הלל פד"ע ב 155 (1971)). פרמיות ועמלות נקבעו כחלק מהשכר הרגיל ( ע"ע ( ארצי) 300327/98 אטקה בע"מ – רטר פד"ע לט 49(2004)). כך נקבע כי תוספת דמי כוננות אינה חלק מ"השכר הרגיל" כי היא שולמה עבור זמינות לעבודה מעבר לשעות העבודה הרגילות ( עס"ק(ארצי) 26965-12-12 מדינת ישראל – ההסתדרות הכללית החדשה (25.2.2015)).

לפיכך בכל הקשור לחישוב דמי החופשה יש לקחת בחשבון את מענק אי ההיעדרות בהיותו משולם עבור שעות העבודה הרגילות. גם החברה סברה כך עת ציינה בהסכם מ1979 כי הוא ישולם גם במקרה של חופשה באישור המעסיק. בשים לב להגדרת שכר רגיל, שתכליתה לא לגרוע מרמת חייו של עובד היוצא לחופשה, יש לכלול בחישוב החופשה, את הרכיבים שהיו משולמים לו אם היה עובד בשעות הרגילות. כך יש להתייחס לדמי החופשה באותו אופן שלא יגרע משכר העובד, ובהתאם יש לקחת בחשבון גם את מענק אי ההיעדרות לצורך תשלום דמי חופשה. אשר להחזר ביטוח לאומי - כאמור לעיל אין מדובר בתשלום בגין עבודה בפועל אלא בהטבה חיצונית לשכר שמשמעה החזר של כל דמי הביטוח הלאומי ששולמו על ידי העובד ( באמצעות ניכוי משכרו) באותו חודש. מההסדר הקיבוצי לא נובע שהטבה זו משנה את אופייה בחודשים בהם העובד שהה בחופשה, ומכאן שיש לשלמה באופן מלא ללא תלות בימי ההיעדרות של העובד באותו חודש ( כאשר ככל שימי ההיעדרות הביאו לשוני בשכר בגינו משולמים דמי ביטוח לאומי, ממילא יקטן כפועל יוצא מכך גם ההחזר, אך ללא פגיעה בעצם הזכות להחזר מלא).
מעיון בתלושי השכר שצורפו על ידי הצדדים לכתבי טענותיהם עולה כי בפועל החברה שילמה לעובד את מענק אי ההיעדרות ואת " החזר ביטוח לאומי" בנוסף לתשלום ימי החופשה. ונסביר: שתי השורות הראשונות בכל תלוש כללו תמיד את מענק אי ההיעדרות ואת החזר ביטוח לאומי. בשורות הבאות הופיע תשלום עבור 186 שעות ולאחריו אם נעדר העובד הופיע ניכוי עבור שעות אלו ובמקביל תשלום ימי חופשה שקיזז את ההפחתה בגין ההיעדרות ברוב המקרים. תעריף יום העבודה בשלוש השורות היה זהה: לשעות נוכחות, היעדרות והחופשה. מעל כל אלו כאמור שולמו המענק וההחזר על המשרה המלאה. מכאן שהעובד קיבל בפועל את המגיע לו בתשלום דמי החופשה באופן שכלל את שני הרכיבים. משהעובד העמיד תביעתו רק ביחס לתשלום בעד ימי חופשה ( וכמוסבר לעיל רכיבים אלה שולמו לעובד בפועל עת יצא לחופשה) ולא לתשלום בעד פדיון חופשה, וכאשר הסתבר כי קיבל בפועל את הרכיבים בעת יציאתו לחופשה, התביעה ברכיב זה נדחית.

טענות נוספות
לא מצאנו מקום לקבל את טענות העובד ביחס לצירוף ההסדרים הקיבוציים לתצהיר החברה שהיווה לטענתו הרחבת חזית. בית הדין דחה טענה זו במסגרת פסק דינו ולא מצאנו מקום להתערב בכך שעה שעצם קיומם של המסמכים כמו גם תוכנם לא היה שנוי במחלוקת. כן לא ראינו מקום לקבל טענת העובד לפיה החזר ביטוח לאומי נועד לעובדי הייצור בלבד, ועל כן ההחזר המופיע בשכרו לא נובע מהסדר קיבוצי באשר הוא אינו עובד ייצור. מקום בו בהסדר מ 1983 לא צוין כלל כי ההחזר חל רק על עובדי ייצור אלא נכתב שהוא מתייחס לעובדים, והעובד נהנה ממנו, הרי שהמקור הוא אותו סיכום דברים שבין הוועד לחברה.

סוף דבר
לו תישמע דעתי הערעור יידחה והמערער יישא בהוצאות החברה בגין הערעור בסך של 7,500 ש"ח.

השופטת לאה גליקסמן
אני מצטרפת לתוצאה שלפיה יש לדחות את תביעתו של המערער להצהיר כי הרכיבים מענק אי היעדרות והחזר ביטוח לאומי ( להלן – הרכיבים) הם בגדר " שכר" לעניין זכאותו להפקדות לקרן פנסיה, הפקדות לקרן השתלמות והפרשי פיצויי פיטורים. זאת, נוכח נסיבותיו של המקרה הנדון: הרכיבים השנויים במחלוקת הם תוצרי משא ומתן קיבוצי וחלק ממארג הזכויות והחובות של עובדי החברה על פי ההסדרים הקיבוציים שהסדירו את מכלול תנאי עבודתם של עובדי החברה; התנהלות הצדדים לאורך תקופת העבודה בת שלושים שנה המשקפת הסכמה להחלת ההסדרים הקיבוציים על המערער.

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט אילן סופר וכן להערתה של השופטת לאה גליקסמן.

נציגת ציבור (עובדים) גב' יעל רון
אני מצטרפת לפסק דינו של השופט אילן סופר וכן להערתה של השופטת לאה גליקסמן.

נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי טבצ'ניק
אני מצטרף לפסק דינו של השופט אילן סופר וכן להערתה של השופטת לאה גליקסמן.

סיכום
על דעת כל חברי המותב הערעור נדחה והמערער יישא בהוצאות החברה בגין הערעור בסך של 7,500 ש"ח.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשפ"א (02 נובמבר 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת

אילן סופר,
שופט

גברת יעל רון,
נציגת ציבור (עובדים)

מר צבי טבצ'ניק,
נציג ציבור (מעסיקים)