הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 7481-12-18

ניתנה ביום 25 דצמבר 2018

יוסף נחמיאס ובניו בע"מ
המבקשת
-
זהבה זאודן

יוסף נחמיאס
המשיבה

המשיב הפורמאלי

בשם המבקשת – עו"ד עואודה מרואן
בשם המשיבה– עו"ד אברהם ביטון

ה ח ל ט ה

השופט אילן סופר

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור מר יוסף קשי ומר פנחס הומינר; סע"ש 38097-12-14). בפסק הדין התקבלה תביעתה של המשיבה בחלקה, והמבקשת (להלן - גם החברה בהתאמה) חויבה לשלם לה סך של 12,315 ש"ח בגין עבודה בשעות נוספות, פיצוי בסך של 2,814 ש"ח בגין אי הפקדות לפנסיה, וסך של 20,000 ש"ח בגין אי מתן הודעה לעובדת על תנאי העסקתה. התביעה שכנגד נדחתה בעיקרה, למעט חיוב המשיבה לשלם למבקשת פיצוי בסך של 5,000 ש"ח בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע). לנוכח התוצאה חויבה המבקשת לשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך של 3,250 ש"ח.
המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, אשר סב על חיובה בפיצוי בשל אי מתן הודעה לעובד, על חיובה בשכר טרחת עו"ד, וכן על הסכום שהמשיבה חויבה בגין פרסום לשון הרע. במקביל להגשת הערעור הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור או לחלופין להפקדת כל סכום שיקבע בקופת בית הדין.

הרקע לבקשה
המשיבה עבדה כמוכרת וכמנהלת בחנות שבבעלות המבקשת החל מיום 6.8.2007 ועד לפיטוריה ביום 16.9.2014. המשיבה היתה עובדת שעתית, ושכרה האחרון לשעה עמד על 31 ש"ח. עם סיום עבודתה שולמו למשיבה פיצויי פיטורים.
בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגישה המשיבה כנגד החברה וכנגד המנכ"ל שלה, המשיב הפורמאלי, לתשלום פיצויים בשל פיטורים שלא כדין, הודעה מוקדמת, גמול שעות נוספות, הפרשי פיצויי פיטורים, דמי חגים, הפרשי פנסיה וכן פיצויים שונים ובכלל זה בשל הפרת הזכות לעבודה בישיבה, בגין לשון הרע, נזק לא ממוני ובגין הפרת חוק הגנת השכר בשל אי מתן הודעה לעובד. החברה והמנכ"ל הגישו מצידם תביעה שכנגד בגין הפסדים כספים, הוצאות מיוחדות שנגרמו להם עקב התנהלות המשיבה, כספים שגנבה מהם, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, וכן פיצוי בגין פגיעה בשמם הטוב ועוגמת נפש.
בפסק הדין מושא הבקשה, התקבלה תביעת המשיבה כנגד המבקשת בחלקה, ואילו התביעה שכנגד נדחתה בעיקרה, למעט תשלום פיצוי בגין לשון הרע לטובת המבקשת. להלן בתמצית הכרעותיו של בית הדין הנוגעות לענייננו:

א. הודעה על תנאי ההעסקה: נקבע כי טופס 101, אשר צורף לתצהירו של מר יחיאל שוקרון, מנהל החשבונות במבקשת, אינו מהווה טופס הודעה לעובד כדין. עוד נקבע כי אין בעובדה שהמשיבה הועסקה כמנהלת בחנות והייתה מודעת לזכויותיה כדי לפטור את המבקשת כמעסיקה לתת לה הודעה בתחילת ההעסקה וגם בכל שינוי סטטוס של עובדת. לפיכך, נפסק כי המשיבה זכאית לסך של 20,000 ש"ח בגין אי מתן הודעה לעובדת.

ב. פיצוי בגין חוק לשון הרע: נדחתה תביעת המשיבה לפיצוי בגין לשון הרע, לאחר שנמצא שהיא לא ביססה טענתה בדבר לשון הרע, וכי עצם פיטוריה אינם מהווים לשון הרע.
עם זאת, התביעה שכנגד לפיצוי בגין לשון הרע התקבלה. בקשר לכך נקבע כי המשיבה מסרה בעדותה שטענה בפני עובדי המבקשת ובפני משפחתה שפוטרה ממניעים גזעניים; המשיבה לא טענה שקמה לה הגנת מכוח החוק, ולא עמדה לה הגנה מכוח "אמת דיברתי", שכן טענתה לפיה פוטרה ממניעים גזעניים לא הוכחה.
בשים לב לכלל הנסיבות, חויבה המשיבה בפיצוי בסך של 5,000 ש"ח בלבד, וזאת מהטעמים הבאים: מדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק; מדובר באמירה אחת מתוך צער ומצוקה, הגם שנעשתה בפרהסיה וניכר כי המשיבה הייתה נסערת נוכח פיטוריה בבחינת עידנא דריתחא; ואף השומעים הבינו כי יש לסייג אמירתה של המשיבה נוכח המצוקה ממנה נאמרו דברים. עוד נקבע כי מעדי המבקשת עלה שהאמירה יוחסה למבקשת ולא למנכ"ל שלה, ומשכך חויבה המשיבה בפיצוי למבקשת בלבד.

ג. הוצאות: בשים לב לכך שהתביעה התקבלה בחלקה ואילו התביעה שכנגד נדחתה בעיקרה, חויבה המבקשת בשכר טרחת עו"ד, כאמור לעיל.
הבקשה וטענות הצדדים
במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי נגרמו לה עוול ואי צדק במתן פסק הדין וכי יש להיעתר לבקשתה ולעכב את ביצועו או לחלופין להורות על הפקדת כל סכום שיקבע בקופת בית הדין. כן נטען כי המבקשת מעסיקה לא פחות מ- 500 עובדים, כאשר למשיבה יש קשר ישיר עם חלק לא מבוטל מעובדיה והיא תמשיך במסע פרסום לשון הרע כנגדה, דבר שיגרום לעובדים נוספים לנהוג באותה דרך פסולה בה נהגה המשיבה. עוד צוין כי לבקשה צורף כתב התחייבות עצמית מטעם מנהל המבקשת, שבו הוא מתחייב לפצות את המשיבה במידה וייגרם לה נזק כלשהו ככל שידחה הערעור, אם בכלל.
בהודעת הערעור נטען, בין היתר, כי המבקשת חויבה בפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסכום לא מוצדק ומופרז לכל הפחות, למרות העובדה שהמשיבה הייתה מודעת היטב לזכויותיה ותנאי העסקתה לאורך כל תקופת עבודתה, קודמה במהלך עבודתה לתפקיד ניהולי ושכרה עלה בהתאם, והדבר קיבל ביטוי בתלושי שכרה. עוד נטען כי בית הדין קמא התעלם מעדותו המהימנה של מנהל החשבונות של המבקשת מר שוקרון, אשר העיד כי המשיבה קיבלה טופס תנאי העסקה עם כניסתה לעבודה, אך בשל זמן רב שעבר מאז תחילת עבודתה, המבקשת לא הצליחה למצוא העתק הטופס במשרדיה. כן נטען כי טעה בית הדין האזורי בכך שחייב את המשיבה בפיצוי נמוך בגין פרסום לשון הרע לטובת המבקשת בלבד, במיוחד לנוכח העובדה שקבע כי המשיבה פרסמה לשון הרע כנגד המבקשת ומנהליה. לטענתה, טעה בית הדין עת עשה את ההבחנה בין המבקשת לבין מנהלה, בעוד שהוכח בעדויות כי פרסומיה ושקריה של המשיבה הסבו למבקשת ומנהליה כאחד בושת פנים ופגעו בשמם הטוב אל מול כלל עובדי החברה ולקוחותיה, וגרמו להם נזקים; טעה בית הדין בקובעו כי פרסום לשון הרע נעשה על ידי המשיבה מאחר והייתה נסערת נוכח פיטוריה בבחינת עידנא דריתחא, בעוד שכעסה בא בעקבות המעילה באימון שנתנו בה מנהלי המבקשת לאחר שגילו את הגניבות שהיא ביצעה; מעשיה ופרסום לשון הרע על ידי המשיבה נעשה יותר מפעם אחד, והרושם שנוצר מכך היה שמנהלי המבקשת הם מקור ללעג, בוז ואובייקט לשנאה ורדיפה בעיני הבריות. כן נטען כי המבקשת חויבה בשכר טרחת עו"ד תוך התעלמות מהוצאותיה ושכר טרחה של בא כוחה.

המשיבה מתנגדת לבקשה בהתבסס על הכלל לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין כספי. עוד טוענת המשיבה כי הבקשה ריקה מתוכן, אינה מראה כל עילה או טענה, ומשכך יש לדחותה על הסף, תוך חיוב המבקשת בהוצאות ריאליות בסך של 20,000 ש"ח. לגופו של עניין נטען כי לא הונחה כל תשתית ראייתית בדבר מצבה הכלכלי או כושר השתכרותה של המשיבה, וגם סיכויי הערעור להתקבל קלושים.

הכרעה
נקודת המוצא הינה כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל ומותנה, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים (ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ - מוחמט סווחטורק (14.6.12)). כאשר פסק הדין הינו כספי - גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין, שכן ההנחה הינה כי אם המבקש יזכה בערעור יוכל לקבל חזרה את כספו. לפיכך, "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני (16.1.14)).
לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפניי, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו של מקרה זה יש להיעתר לבקשה בחלקה. ואסביר:
באשר לסיכויי הערעור – על פני הדברים, ערעור המבקשת סב בעיקרו על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בנוגע לשיעור הפיצוי שנפסק בשל אי מתן הודעה לעובד, וכן לקביעות בדבר פרסום לשון הרע כנגדה ומנהלה. אשר לקביעות העובדתיות על פגם שנפל בהתנהלות המבקשת בעניין אי מתן הודעה לעובד - שיעור הפיצוי שנפסק בגין אי מסירת הודעה לעובדת, ראוי שיעמוד במבחן הביקורת של ערכאת הערעור. בנוסף, ראוי שערכאת הערעור תיתן את דעתה על טענות המבקשת בדבר שיעור הפיצוי שנפסק בגין לשון הרע. לפיכך, לא ניתן לשלול בשלב זה את סיכויי הערעור.
באשר למאזן הנוחות – אכן נקודת המוצא היא כי יש לאפשר לזוכה על פי פסק הדין ליהנות מזכייתו, והנטייה היא שלא לעכב ביצוע פסק דין.
לאור האמור, באיזון שבין סיכויי הערעור לבין מאזן הנזקים, החלטתי להיעתר לבקשה באופן חלקי, כך שהמבקשת תשלם למשיבה פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובדת בסכום של 5,000 ש"ח, ויעוכב תשלום יתרת הפיצוי ( להלן - הסכום המעוכב). עיכוב הביצוע יהיה בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד בקופת בית הדין את הסכום המעוכב או ערבות בנקאית אוטונומית ובלתי מותנית בגובה הסכום המעוכב, וזאת עד ליום 13.1.19.
סוף דבר – הבקשה מתקבלת בחלקה כאמור בסעיף 9 לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ז טבת תשע"ט (25 דצמבר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .