הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 68673-03-19

אייל מטענים והשגחה (1995) בע"מ
המבקשת
-
יוסף מאיר גבאי
המשיב

בשם המבקשת: עו"ד טל עינת בן אריה ועו"ד רועי הראל
בשם המשיב: עו"ד דרור אורן
ה ח ל ט ה
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי באר שבע ( השופט משה טוינה ונציגי הציבור מר דוד פטיטו וגב' ציפי בר נוי; סע"ש 4193-11-15), בו חויבה המבקשת לשלם למשיב גמול שעות נוספות בסך של 141,750 ₪, תוספת אש"ל בסך של 25,000 ₪, הפרש פיצויי פיטורים בסך של 14,632 ₪, וכן הוצאות בסך של 10,000 ₪.
הרקע לבקשה:
המשיב עבד אצל המבקשת כנהג רכב כבד, החל מיום 26.4.06 ועד יום 1.3.15, בו הגיש הודעת התפטרות מחמת מצבו הבריאותי. עם סיום עבודתו, שולמו למשיב פיצויי פיטורים בסכום של 56,459 ₪. בבית הדין האזורי התבררה תביעתו של המשיב כנגד המבקשת לתשלום גמול שעות נוספות וזכויות סוציאליות נוספות. לא הייתה מחלוקת כי על העסקתו של המשיב חל ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה.
בפסק הדין מושא הבקשה, התקבלה בחלקה תביעתו של המשיב. להלן בתמצית הכרעותיו של בית הדין האזורי הרלוונטיות לענייננו :
בהתבסס על תלושי השכר שצירפו הצדדים, נקבע כי המשיב הועסק על פי הסכם בשכר בסיסי בערכי נטו ( שעמד בתחילה על סך של 6,250 ₪ והועלה בהמשך לסך של 7,000 ₪ לחודש), בתוספת פרמיה בשיעור של 10% מהכנסות המשאית שמעל 28,000 ₪ לחודש. רכיבי השכר מהם הורכב שכר הבסיס בתלוש השכר השתנו מדי חודש והיו רכיבים פיקטיביים.
בהתאם לנפסק בעניין מזור ( ע"ע ( ארצי) 19460-04-11 ואדים מזור - פרידנזון שירותים לוגיסטיים, הובלה ופרויקטים בע"מ (3.11.16); להלן: עניין מזור), שכר העידוד ( הפרמיה) כולל בתוכו את הזכות לגמול בגין העסקה בשעות נוספות, ככל ששיעורו לא נמוך מ-30% משכר היסוד, תנאי שלא התקיים במקרה זה. לפיכך, אין לזקוף את הפרמיה ששולמה למשיב על חשבון זכותו לגמול בגין עבודה בשעות נוספות.
המשיב הועסק במתכונת עבודה שאינה קבועה, והמבקשת לא ניהלה מעקב אחר שעות עבודתו. לפיכך, משנמצא שהמשיב עבד בשעות נוספות, כפי שעלה מיומני עבודה שניהל, והמבקשת לא הוכיחה את היקף שעות עבודתו, נקבע, בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 26 ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, כי המשיב זכאי לתשלום בעד 60 שעות נוספות בחודש. זאת, על בסיס שכר נכון לחודש פברואר 2009 (6,500 ₪ נטו לחודש) ועבור תקופת העסקה בין פברואר 2009 ועד נובמבר 2014. כיוון שתבע סכום נמוך יותר, נפסק לו הסכום שנתבע.
משנקבע שרכיבי השכר ששולמו למשיב היו פיקטיביים, נפסק כי למשיב לא שולמה תוספת אש"ל. עד לחודש פברואר 2013 הזכות לתוספת אש"ל לעובד המועסק בענף ההובלה הייתה על פי השיעורים הנהוגים בשירות המדינה, ומשהמשיב לא הציג ראיות המתייחסות לשיעור המקובל בשירות המדינה בתקופה זו, נקבע כי הוא זכאי לתוספת אש"ל רק לתקופה שלאחר מכן, היינו מרץ 2013 עד נובמבר 2014, על פי ממוצע של 25 ימי עבודה בחודש ו - 50 ₪ ליום ( לפי ההסכם הקיבוצי מחודש פברואר 2013).
אשר להפרש פיצויי פיטורים נקבע כי תשלום לקרן פנסיה הבא במקום פיצויי פיטורים מתייחס רק לשכר התעריפי הקבוע בהסכם הקיבוצי אך לא להפרש בינו לבין השכר ההסכמי ששולם למשיב בפועל. לפיכך, המשיב זכאי לפיצויי פיטורים על בסיס השכר האחרון ובתוספת ממוצע הפרמיות ב- 12 החודשים שקדמו לסיום העבודה, ובהתאם נפסק לו ההפרש בין הסכום ששולם לו בפועל לבין החישוב האמור.
המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגישה את הבקשה לעיכוב ביצועו עד להכרעה בערעור. לחלופין ביקשה להפקיד בקופת בית הדין סכום של 3,074 ₪ (3,000 ₪ בגין אי תשלום תוספת אש"ל בחודשים מרץ-מאי 2013, וסכום של 74 ₪ בגין חסר שולי בסך 176 ₪ בהפקדות לביטוח פנסיוני) או את מלוא הסכום הפסוק.

הבקשה וטענות הצדדים:
במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים. לטענת המבקשת, בהתאם להסדר ההעסקה המוסכם עם המשיב, שולם לו שכר יסוד בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה החל על יחסי הצדדים , ובנוסף שולמו לו פרמיות חודשיות לפי מנגנון חלף תשלום בגין שעות נוספות, וזאת בשתי מדרגות: הראשונה עד לסך של 28,000 ₪; והשנייה בשיעור 10% נטו כמקובל בגין עבודת המשאית מעל למחזור הכנסות חודשי של 28,000 ₪.
לטענתה, במסגרת ההסדר המוסכם, שכרו של המשיב שכלל את שכר היסוד והפרמיה במדרגה הראשונה היה מובטח לו, כך שלא יפחת מסכום קבוע מוסכם בערכי נטו. פסיקת בית הדין קמא מבוססת על מסקנה כי רכיבי השכר "פיקטיביים" , וכך שוללת - בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי וההסדרים המקובלים בענף ההובלה - את תוקפו של ההסדר שהתקיים בין הצדדים לאורך כל תקופת ההעסקה. כן נטען כי מסקנת בית הדין נשענה רק על נתונים שנלמדו מתוך תלושי שכר, ובעיקר אלה מתקופת עבודה קודמת לחודש נובמבר 2008, שהתביעה בגינה ממילא התיישנה, כאשר הסדר ההעסקה המוסכם היטיב עם המשיב ושכרו היה גבוה משמעותית מהשכר אותו היה זכאי לקבל על פי ההסכם הקיבוצי ( סכום כולל של 793,779 ₪ לעומת סכום כולל של 399,194 ₪ על פי ההסכם הקיבוצי).
אשר לרכיב האש"ל נטען כי מדובר בזכות נלווית ליחסי העבודה שאינה ניתנת לפדיון לאחר סיום ההעסקה; כי המבקשת אפשרה למשיב לאכול בחדר האוכל במחיר מסובסד; ולחלופין נטען כי נפסק סכום על בסיס 25 ימי עבודה בחודש, למרות שהמשיב טען ל- 20 ימי עבודה בחודש, ויש להפחית את הסכום שנפסק בהתאם. עוד נטען כי ההפקדות לרכיב פיצויי פיטורים באו במקום מלוא פיצויי הפיטורים או לחלופין במקום 72% מפיצויי הפיטורים על פי חוק; למשיב שולם רכיב זה על בסיס 150% משכר היסוד בסיום ההעסקה (6,450 ₪) במכפלת תקופת ההעסקה (8.84 שנים), בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי, ולפנים משורת הדין, שכן לא היה חולק כי המשיב התפטר מעבודתו ולא הציג מסמך רפואי המעיד על מצב בריאותו; לחלופין לא היה מקום להכליל את רכיב הפרמיה בחישוב המשכורת הקובעת לצורך פיצויי הפיטורים, וזאת בהיותה פרמיה משתנה ומותנית בתנאי המשולמת כנגד עבודה נוספת, ולא בחלק משכר היסוד.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה, שכן הנזק שייגרם לה כתוצאה מביצוע פסק הדין עולה באופן ניכר על הנזק שעלול להיגרם למשיב אם יעוכב ביצוע כמבוקש. בקשר לכך נטען כי ידוע למבקשת שלמשיב היו קשיים כלכליים רציפים, וזאת על בסיס היחסים המתמשכים ביניהם, והמשיב נסמך על הלוואות שקיבל ממנה. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, ובהתחשב בגובה הסכום הפסוק שהינו משמעותי ביותר ( כ- 200,000 ₪ כולל הצמדה וריבית), אם יבוצע פסק הדין במלואו ולאחר מכן יתקבל ערעורה, לא ניתן יהיה להיפרע מהמשיב. כן צוין כי מדובר בביצוע פסק הדין השולל את תוקפם של הסדרי העסקה מקובלים בענף ההובלה בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי בענף, ובהכרעה המנוגדת להתנהלות הצדדים בפועל לאורך כל תקופת העסקתו של המשיב בחברה. לעומת זאת, לא יגרם למשיב כל נזק אם יעוכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, ואין חשש להיעדר יכולת פירעון מהחברה, ובפרט ככל שיופקדו סכומים בקופת בית הדין. המבקשת צירפה לבקשתה את תצהירו של מנכ"ל החברה, וכן אסמכתאות להלוואות שנטל ממנה המשיב תוך כדי תקופת עבודתו.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לגופם של דברים נטען כי פסק הדין מנומק ומפורט כראוי ואין הצדקה להתערב בו. לטענתו, המבקשת מתעלמת מקביעות עובדתיות ברורות של בית הדין האזורי, המתבססות על הראיות שהוצגו לפניו, ולפיהן בוצעה על ידה "הנדסה לאחור" של תלושי השכר, בכך שערכה ורשמה רכיבי שכר פיקטיביים משתנים, המגולמים לשכר נטו, על מנת לכסות את שכר הבסיס שסוכם. גם בהתייחס לשאר הרכיבים, לא נפלה כל טעות בפסק הדין.
המשיב מוסיף וטוען כי המבקשת לא הניחה תשתית עובדתית מספקת באשר למצבו הכלכלי נכון להיום, וגם לא הצביעה על נסיבות אחרות המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק הדין. עוד צוין כי אין להתעלם מהנזקים שנגרמו למשיב עד כה בשל אי תשלום שכרו וזכויות קוגנטיות בהתאם לדין במשך תקופה ארוכה. כן נטען כי מדובר באדם פרטי הנאבק לפרנסתו הקשה, בעוד שהמבקשת היא חברה כלכלית איתנה, והאיזון הראוי הוא לבצע את פסק הדין.
בתשובה לתגובת המשיב חוזרת המבקשת על האמור בבקשתה לפיו סיכויי הערעור גבוהים ומדגישה כי מהעדויות עלה שהצדדים נהגו לאורך כל התקופה בהתאם לסיכום כי תשלום הפרמיה ניתן חלף גמול עבודה בשעות נוספות, ובהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי. בכל הנוגע למאזן הנוחות נטען כי לבקשה צורף תצהיר, וטענותיה מעוגנות בראיות ומבוססות על ההיכרות האישית עם המשיב. כן נטען כי המשיב מודה שמצבו הכלכלי קשה ושהוא נאבק לפרנסתו, ולא צירף כל אסמכתא לסתור את הטענות בדבר מצבו הכספי לרבות תדפיסים מחשבון הבנק שלו. כן צוין כי חיוב בסכום פסק הדין בטרם הכרעה בערעור עלול לגרור השלכות רוחב עצומות למבקשת.
דיון והכרעה:
נקודת המוצא היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל ומותנה, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים (ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ - מוחמט סווחטורק, מיום 14.6.12). כאשר פסק הדין הינו כספי - גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין, שכן ההנחה הינה כי אם המבקש יזכה בערעור יוכל לקבל חזרה את כספו. לפיכך, "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני (16.1.14)). דרך כלל אין מקום לעיכוב ביצוע " רק בשל העובדה שעסקינן בחיוב כספי בשיעור ניכר", ועם זאת "ניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכומים בסדרי גודל כה גבוהים, באם יכלה את הסכומים ששולמו בידיו בתקופה שבה ערעור על פסק הדין שמכוחו בוצעו התשלומים תלוי ועומד" (שם).
לאחר בחינת טענות הצדדים וכל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה יש להיעתר לבקשה בחלקה באופן שלמשיב ישולם כעת סך של 50,000 ₪ (נכון להיום) מתוך הסכומים שנפסקו לו, והיתרה תעוכב עד למתן פסק הדין בערעור. זאת, בכפוף להפקדת מלוא הסכום המעוכב, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה לפי קביעת בית הדין האזורי, בקופת בית הדין, או לחלופין ערבות בנקאית בלתי מותנית בגובה הסכום האמור.
הטעם להחלטתי זו הוא שילוב סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. אשר למאזן הנוחות אציין כי על פני הדברים, הסכום שנפסק לטובת המשיב הינו סכום גבוה. כפי שפורט לעיל, גובה הסכום שנפסק עשוי להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו, ולכן קיים חשש של ממש כי המשיב יתקשה בעתיד בהשבת הסכום הפסוק ככל שערעורה של המבקשת יתקבל במלואו או בחלקו. חשש זה מקבל משנה תוקף בנסיבות בהן המבקשת פירטה כי המשיב היה במצב כלכלי קשה בזמן עבודתו אצלה תוך נטילת הלוואות, והמשיב לא סתר זאת. אשר לסיכויי הערעור אציין כי בית הדין האזורי הגיע לכאורה למסקנתו בעיקר על סמך עיון בתלושי השכר (להבדיל ממתן אמון בגרסה עובדתית של מי מהעדים), וכי המבקשת מעלה שאלות שראוי כי ערכאת הערעור תתייחס אליהן (וזאת מבלי לקבוע מסמרות לגבי סיכוייהן).
סוף דבר - הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 11 לעיל. המבקשת תפקיד בקופת בית הדין את הסכום המעוכב או ערבות בנקאית בלתי מותנית בגובה הסכום המעוכב, עד ליום 30.5.19, כתנאי לכניסת עיכוב הביצוע לתוקף. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י' באייר י' אייר תשע"ט (15 מאי 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .