הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 66784-09-16

ניתנה ביום 16 אפריל 2017

מדינת ישראל- משטרת ישראל המבקשת

מרדכי שי קריאף המשיב

בשם המבקשת: עו"ד דנה מנחה
בשם המשיב: עו"ד ח'אולה עאסי

ה ח ל ט ה

השופטת לאה גליקסמן
לפניי בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת אביטל רימון-קפלן ונציגי הציבור מר משה קריבצקי וגב' נירה גרין; סע"ש 13688-12-12) בפסק הדין מושא הבקשה נדחתה עתירתו של המשיב להורות כי הוא היה זכאי לפרוש לגמלאות בעקבות פיטוריו. עם זאת, בית הדין קיבל את עתירתו החלופית והורה למדינה להעמיד את המשיב לפני ועדה רפואית משטרתית. לאור התוצאה חויבה המדינה לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

הרקע לבקשה
המשיב שימש כשוטר מן המניין החל מיום 25.1.96 ועד למועד פיטוריו ביום 11.10.12, שנכנסו לתוקף ביום 11.11.12. המשיב פוטר על פי החלטת מפכ"ל המשטרה, שנתקבלה כבר בחודש אפריל 2012, ובאישור השר לביטחון פנים בעילה של "אי התאמה", בעקבות חקירתו במח"ש בגין ביצוע עבירות חמורות. חקירת המשיב הובילה להגשת כתב אישום כנגדו בבית המשפט המחוזי ולהרשעתו (במסגרת עסקת טיעון) בעבירות של סחיטה באיומים, מעשה מגונה, הפרשת אמונים ונטילת שוחד.
להשלמת התמונה יש לציין עובדות אלה:
קודם לפיטוריו הוצא המשיב לחופשה כפויה ביום 6.3.2012 על פי החלטת מפכ"ל המשטרה, כפועל יוצא מהגשת כתב האישום.
במהלך שהייתו של המשיב בחופשה כפויה טען כי לנוכח המשבר בו הוא נתון חלה אצלו תגובה נפשית קשה, ובהתאם לכך הוחלפה החופשה הכפויה בחופשת מחלה החל מיום 7.5.2012.
המשיב הגיש בקשה בצירוף חוות דעת פסיכיאטרית להעמידו לפני ועדה רפואית משטרתית (להלן – ור"מ) לצורך בחינת זכאותו לפרישה לגמלאות מטעמי בריאות, ובקשה זו נדחתה. ערעור של המשיב על ההחלטה שלא להעמידו לפני ור"מ ולא לאפשר פרישתו מטעמי בריאות נדחה על ידי המפכ"ל ביום 28.11.12, אשר אימץ לעניין זה את המלצת ראש אגף משאבי אנוש מיום 23.10.12.
במקביל, הגיש המשיב בעניין זה קבילה לקצינת בירור קבילות, וקבילתו נדחתה.
בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי עתר המשיב לקבלת קצבת פרישה ומענק פרישה מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן- חוק הגמלאות). בהמשך הגיש המשיב כתב תביעה מתוקן, במסגרתו כימת את תביעתו. בדיון שהתקיים ביום 6.11.13 עלה לראשונה נושא העמדתו לור"מ. המשיב עתר לתקן את תביעתו בשנית ולהוסיף עילה נוספת של "זכאות המבקש לקבל קצבה ומענק פרישה בשל מצב בריאותו לקוי", לפי סעיף 15(3) לחוק הגמלאות, ובית הדין האזורי נעתר לבקשתו (החלטה מיום 11.2.14).
בפסק הדין מושא הבקשה, כאמור דחה בית הדין את עתירתו של המשיב לקבלת קצבת פרישה ומענק פרישה מכוח חוק הגמלאות.
עם זאת, קיבל בית הדין את הסעד החלופי והורה למדינה להעמיד את המשיב לפני ור"מ, על מנת שתבחן את מצבו הרפואי, בהתאם למסמכים הרפואיים שצורפו לבקשתו מיום 22.5.12 ועל פי מצבו הבריאותי נכון לאותו מועד. בתוך כך, דחה בית הדין את טענות המדינה לחוסר סמכות עניינית, ולגופו של עניין, כמפורט להלן:
בכל הנוגע לסמכות העניינית טענה המדינה כי בקשתו של המשיב להעמידו לפני ור"מ היא למעשה ניסיון לשנות את עילת הפיטורים של המשיב, ובכך מהווה תקיפה עקיפה של החלטת המפכ"ל לפטר את המשיב. נוכח האמור, תביעה זו אינה בסמכות בית הדין על פי סעיף 93(א) לפקודת המשטרה, הקובע כי תובענה בעניין שחרור שוטר מתפקידו, לרבות פיטוריו, אינה בסמכות בית הדין לעבודה.
בית הדין האזורי קבע כי אכן, אילו עילת התביעה של המשיב הייתה תקיפת שיקול דעתו של המפכ"ל בהחלטתו שלא להתיר את פיטורי המשיב מחמת מצב בריאות לקוי ניתן היה לקבוע על פניו כי התביעה אינה בסמכותו של בית הדין. אולם, במקרה הנדון, עילת התביעה היא כי נמנע ממנו שלא כדין ובחוסר סמכות לעמוד בפני ור"מ, עתירתו היא אך לאפשר לו לעמוד לפני ור"מ, מבלי שהתבקש לעניין זה סעד נוסף. הגם שברור כי העתירה נועדה על מנת להוביל בהמשך וכפוף לתוכן החלטתה של הוועדה למהלך של פרישה מטעמי בריאות, לצורך הדיון בשאלה האם בדין נשללה מהמשיב האפשרות לעמוד לפני ור"מ אין צורך לדון בתקפות ההחלטה על פיטוריו/שחרורו של המשיב מהשירות. המשיב גם לא ביקש לשנות את החלטת המפכ"ל מיום 12.9.2012 לפטרו בשל אי התאמה. נוכח האמור, שאלת עצם זכאותו של המשיב לעמוד לפני ור"מ היא בפני עצמה אינה נכללת בגדר העניינים שבסעיף 93(א) לפקודת המשטרה, ולא הוצאה מתחום סמכותו של בית הדין לעבודה.
לגופו של עניין טענה המדינה כי היא רשאית משיקולי מדיניות למצות את ההליך המשמעתי טרם מיצוי המסלול של פרישה מטעמים רפואיים, וזאת כדי שלא לעודד שוטרים החשודים בביצוע עבירות פליליות ומשמעתיות לפרוש מן המשטרה מטעמים רפואיים, ובכך לסכל את ההליך המשמעתי נגדם.
בית הדין האזורי קבע כי לא הוצגה כל ראייה בכתב לקיומה של מדיניות כנטען, והיא אינה עולה בקנה אחד אם פקודות המטה הארצי (להלן –מטא"ר), שלפיהן לא ניתן לשלול אפריורי את עצם העמדתו של השוטר לפני ור"מ, וכן נקבע בהן כי אין מניעה להפנות שוטר שהושעה לור"מ. נוכח האמור, לא הוכחה מדיניות למנוע מלכתחילה את עצם האפשרות של המשיב לעמוד בפני ור"מ; השיקולים שהוצגו על ידי המדינה לעצם ההחלטה אם לאפשר לשוטר שכבר נפתחו כנגדו הליכי משמעת לפרוש מטעמי בריאות הם שיקולים ראויים. אולם, במכלול השיקולים שהציגה המדינה נפקד מקומו של השיקול בדבר מצב בריאותו של השוטר לאשורו. על כן, וגם על פי פקודות מטא"ר, יש לאפשר לשוטר לפנות לור"מ לפני שיובא עניינו לפני המפכ"ל לשם קבלת החלטה באשר לעילה על פיה יסתיים שירותו, ואין לקרפ"ר או לראש אגף משאבי אנוש סמכות לשלול אפריורי מן השוטר את האפשרות לפנות לור"מ; כמו כן, אין לשלול משוטר אפריורי את זכאותו לפנות לור"מ, וזאת על מנת שיונחו לפני המפכ"ל כל הנתונים הרלוונטיים לשם קבלת ההחלטה אם לפטר את השוטר בשל אי התאמה מטעמי משמעות או לשחררו בשל אי התאמה מטעמי בריאות. מעבר לכך קבע בית הדין האזורי כי הטיפול בבקשתו של המשיב להעמידו לפני ור"מ לקה בפגמים רבים.
בית הדין האזורי הוסיף כי אמנם מעשה הפיטורים של המשיב כבר התגבש, והמשיב הורשע בעבירות חמורות, אך למרות האמור יש לאפשר למשיב לעמוד לפני ור"מ, וזאת כדי להבטיח שנהליה של הרשות השלטונית נאכפים, ונוכח העובדה שנשללה מהמשיב זכותו שלא כדין וללא סמכות, ואין להעלים עין מכך. כמו כן, יש למצות את הבירור הרפואי. לאחר מיצוי הבירור הרפואי, יוכל המשיב לשקול אם לנקוט בהליכים משפטיים לעניין פיטוריו וזאת לפני הערכאות המוסמכות לדון בפיטוריו/שחרורו מן השירות.

הבקשה לעיכוב ביצוע וטענות הצדדים:
במסגרת הבקשה טוענת המדינה כי יש הצדקה להיעתר לבקשה הן בהיבט מאזן הנוחות והן בהיבט סיכויי הערעור. לטענת המדינה, ככל שתדחה הבקשה ויקוים דיון בפני הוועדה בעניינו של המשיב, עוד בטרם הכרעה בערעור, יהיה מן הנמנע או קשה להחזיר את המצב לקדמותו, ותסוכל מראש תוצאת הערעור, וככל שיתקבל הערעור יהפוך הערעור לאקדמי גרידא. זאת בהתחשב בכך שבקשתו של המשיב להעמידו בפני ועדה רפואית התבקשה על ידו רק לאחר שנפתחו נגדו הליכי הפיטוריו ולאחר שהתקבלה החלטת מפכ"ל המשטרה לפטרו בשל חוסר התאמה לשירות ולנוכח הפגיעה הקשה באמון הציבור במשטרה. מנגד, כך נטען, למשיב לא ייגרם כל נזק, שכן ככל שיידחה הערעור, המדינה תפעל להעמידו לפני הוועדה. בנסיבות אלה, כך לטענת המדינה, בעוד שעיכוב ביצוע פסק הדין עלול לגרום למשיב פגיעה מזערית בלבד, הרי שהנזק שיירם לה ולאינטרס הציבורי שעל שמירתו היא אמונה, גדול לאין שיעור.
המדינה מוסיפה וטוענת כי סיכויה לזכות בערעור טובים. בהקשר לכך נטען, בין היתר, כי טעה בית הדין קמא בכך שהתעלם מהוראות סעיף 93א(א) לפקודת המשטרה, שכן מדובר בתובענה הבאה להתנגד לסמכותו של המפכ"ל להורות על פיטוריו של שוטר מן החיל, ואינה בסמכותו של בית הדין לעבודה; שגה בית הדין עת קבע כי מקרה דנן שונה מההלכה שנקבע בעניין חלמיש, שלפיה הוראת סעיף 93א(א) גוברת על הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט, ועל כן נעדר היה בית הדין סמכות להכריע בשאלת ההעמדה בפני ור"מ; גם אם כל שמבוקש בתביעה הוא להעמיד את המשיב בפני ור"מ, הרי שתכלית עתירה זו היא לקדם בעתיד את האפשרות לפרוש לגמלאות מטעמי בריאות; לא ניתן לנתק בין ההחלטה שלא לאפשר למשיב לעמוד לפני ור"מ לבין ההחלטה על פיטוריו מן השירות בעילה של אי התאמה; המשיב נמצא מחוץ לשירות במשטרה מזה מספר שנים, ואין משמעות להעמידו לפני ור"מ זולת קביעת עילת הפיטורים מן השירות; במתן הוראה להעמידו את המשיב בפני ור"מ חרג בית הדין ממושכלות יסוד בתחום המשפט המנהלי, ושם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המנהלית המוסמכת; מתן אפשרות לפרישה מטעמים רפואיים לאחר שננקטו הליכי משמעת פוגעת קשה בהשפעתם המרתיעה של הליכי משמעת כנגד השוטר, וביכולתה של המשטרה לקיים שמירה על טוהר המידות ומיצוי הדין עם אנשיה שחרגו מכללי ההתנהגות הנאותה והמחייבת.
המשיב מתנגד לבקשה בהתבסס על הכלל שלפיו הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין. לגופם של דברים טוען המשיב כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בקשר לכך נטען כי טענות המדינה בדבר הנזק שייגרם לה בשל דחיית הבקשה הן לקוניות, לא מובנות, ואף לא נתמכו בתצהיר; במקרים דומים כאשר דובר בהעמדה לפני ועדות של המוסד לביטוח לאומי לא עוכבו פסקי דין, ומכל מקום מדובר בזכות יסוד המוענקת לשוטר להעמידו לפני ור"מ, ללא קשר לעבירות שהואשם בהם; ככל שיתקבל הערעור לכל היותר תבוטל החלטת הוועדה הרפואית והנזק שייגרם למדינה הינו עלויות כינוסה הזניחות או תשלום גמלה למספר חודשים, שהפסיקה קובעת לגביו שאינו מהווה סיבה לעיכוב ביצוע. מנגד עיכוב העמדתו בפני ור"מ יגרום למשיב נזקים נפשיים וכלכליים, שכן חלה הידרדרות נוספת במצבו הרפואי ואין באפשרותו להשתלב חזרה בשוק העבודה, ומאז פיטוריו נמצא ללא תעסוקה. בנסיבות אלה, ככל שיידחה מועד העמדתו לפני הוועדה, כך יקשה על הוועדה לבחון את מצבו של המשיב נכון לחודש מאי 2012.
המשיב מוסיף וטוען כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי, ומבוסס על קביעות עובדתיות והתרשמות מן העדויות שבאו בפניו, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. כן נטען כי טענת המדינה בדבר חוסר סמכות עניינית של בית הדין לדון בעתירתו לא נכונה, ויש לדחותה על הסף כיוון שהועלתה לראשונה בערכאת הערעור; ההחלטות הקשורות להעברת עניינו של המשיב לור"מ לא ניתנו על ידי המפכ"ל, ולכן העניין נופל בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה; בית הדין האזורי לא קבע כי הוא מוסמך לדון בהחלטת הפיטורים, אלא רק בהליכים הנוגעים לעצם העמדת המשיב לפני ור"מ; נקבע באופן מנומק כי המפכ"ל כלל לא היה מודע לבקשתו של המשיב לפרוש מטעמי בריאות עת החליט על פיטוריו; בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי הדברים התנהלו בצורה חסרת תום לב, לקויה ביותר בניגוד לכל דין; בית הדין האזורי בחן את נסיבותיו המקרה ושוכנע כי מהלך קבלת ההחלטות היה לקוי בפגמים מהותיים ורבים, וכי לא קוימו בעניינו של המשיב כללי הצדק הטבעי.
בתשובה לתגובת המשיב חוזרת המדינה על האמור בבקשתה ומדגישה כי אין להקיש מהפסיקה בעניין עיכוב ביצוע של העמדה לפני ועדות המוסד לביטוח לאומי, שכן אין המדובר במצב בו עתיד המשיב לקבל גמלה כלשהי בהסתמך על החלטת הוועדה; תנאי לזכאות לקצבה הוא שינוי עילת הפיטורים של המשיב, עניין שאינו מצוי בסמכותו של בית הדין; נוכח האמור, העמדת המשיב לפני ור"מ משמעותה "רתימת העגלה לפני הסוסים" ואין כל טעם לקיים דיון רפואי ביחס לעתירה שלא הוגשה ומבלי שתהיה כל קביעה של הערכאה המוסמכת בדבר הצורך בכינוס ועדה כאמור; אין קשר בין החמרה נטענת במצבו הנפשי של משיב לשאלה מושא הערעור, וטענות המשיב בעניין מצבו הנפשי מעולם לא נטענו על ידו בתקופת השירות; בכל מקרה, אין בהילות בכינוס הוועדה, נוכח העובדה שהמשיב העלה תביעה זו רק בבקשה שנייה לתיקון כתב תביעה שהוגשה בשנת 2013, וגם נוכח החלטת קצין התגמולים במשרד הביטחון שלפיה לא הוכח קשר בין מצבו הנפשי של המשיב לבין שירותו במשטרה.
המשיב הגיב גם לתשובת המדינה וטען כי מתשובתה עולה כי הנזק הנטען הוא עלויות כינוס הוועדה, שהן עלויות זניחות; ככל שאין בהחלטת הוועדה כדי לשנות מהחלטת הפיטורים, נשמט השטיח מתחת לטענה כי כינוס הוועדה יגרום נזק בלתי הפיך.

הכרעה
נקודת המוצא היא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. הצדקה לעיכוב ביצוע מותנית, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - סיכויי הערעור להתקבל טובים [ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ. ג'או ויז'ן אינק (10.3.14)]. מטבע הדברים, בשלב זה של הדיון עמדתו של בית הדין בנוגע לסיכויי הערעור משקפת את התרשמותו על פני הדברים, ואין בה כדי לקבוע מסמרות בנוגע לסיכויי הערעור [ע"א 6146/00 עיריית תל אביב יפו – בצלאל אהובה (19.11.2000); השני - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (מאזן הנוחות). בין שני התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך [ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ. קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ (10.3.14)].
לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
בכל הנוגע לסיכויי הערעור – מבלי לקבוע מסמרות, אני סבורה כי מסקנתו של בית הדין האזורי כי תביעתו של המשיב להעמידו לפני ור"מ מצויה בסמכותו העניינית של בית הדין, וכי ניתן להפריד בין ההחלטה שלא להעמיד את המשיב לפני ור"מ לבין ההחלטה על פיטוריו של המשיב (שאינה בסמכותו העניינית של בית הדין) לעבודה אינה נקיה מספקות. כך, אם כמשתמע מפסיקתו של בית הדין האזורי, המפכ"ל קיבל החלטה על הפיטורים בעילה של אי התאמה בטרם היו לפניו הנתונים המלאים לרבות נתונים בדבר מצבו הרפואי של המשיב, על פני הדברים משמעות הדבר היא כי נפל פגם בהחלטת המפכ"ל בדבר הפיטורים, שנתקבלה על יסוד תשתית עובדתית חסרה, וכאמור אין חולק כי לבית הדין לעבודה אין סמכות להעביר ביקורת שיפוטית על החלטת המפכ"ל בדבר הפיטורים.
בכל הנוגע למאזן הנוחות – כעולה מטיעוני שני הצדדים, להחלטת הור"מ אין משמעות אופרטיבית, והיא יכולה לכל היותר להוות פתח לתביעה אחרת – שינוי עילת הפיטורים. כמו כן, ממילא קביעת מצבו הרפואי של המשיב נכון לשנת 2012 תיעשה על יסוד מסמכים רפואיים, ולעניין זה אין הבדל אם המשיב היה מועמד לפני ור"מ בשנת 2016, מיד לאחר מתן פסק הדין, או כיום, או לאחר מתן פסק הדין בערעור. בנסיבות אלה, גם אם לא ייגרם למדינה נזק בלתי הפיך כתוצאה מהעמדתו של המשיב לפני ור"מ, הרי משלא תצמח מכך כל תועלת למשיב ולא ייגרם לו נזק נוסף כתוצאה מהעיכוב, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המשיב.
סוף דבר – על יסוד כל האמור לעיל, בקשת המדינה לעיכוב ביצוע פסק הדין מתקבלת, וזאת עד להכרעה בערעור.

ניתנה היום, כ' ניסן תשע"ז (16 אפריל 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .