הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 60587-12-19

ניתנה ביום 20 יולי 2020

מרכז ד"ר עבדאללה אלשייך הרפואי בע"מ
המערערת
-
אקראם גנים
המשיבה

בשם המערערת – עו"ד לימור גוילי
בשם המשיבה – עו"ד עומר קראעין

החלטה

הרשמת אפרת קוקה
 
לפני בקשת המערערת לסילוק הערעור שכנגד על הסף מפאת איחור בהגשתו. לחלופין עותרת המערערת לסילוק חלק מרכיבי הערעור שכנגד על הסף , מן הטעם שה ם אינם בעל י זיקה מהותית מספקת לנושאי הערעור העיקרי.
מונחת לפני גם בקשתה החלופית של המשיבה להארכת מועד להגשת הערעור שכנגד, עד מועד הגשתו בפועל.

רקע הבקשות
 
בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים התבררה תביעתה של המשיבה נגד המערערת, לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתה וסיומה, ובכלל זה, פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, פדיון דמי הבראה, פדיון חופשה, גמול עבור עבודה בשעות נוספות, הפרשות לפנסיה, החזר הוצאות נסיעה ואי מתן הודעה לעובד על תנאי עבודה. תביעת המשיבה עמדה על סך כולל של 287,424 ש"ח.
בפסק דינו מיום 23.11.2019, קיבל בית הדין האזורי את התביעה באופן חלקי וחייב את המערערת לשלם למשיבה ה פרשי שכר, פדיון דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשות לגמל ולפיצויי פיטורים ופיצוי בדין אי מתן הודעה לעובד, בסך כולל של 123,606 ש"ח. בנוסף, חויבה המערערת לשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח. התביעה לתשלום פיצויי פיטורים מלאים נדחתה, תוך שנקבע, שהמשיבה התפטרה מעבודתה בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורים . התביעה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות ולהחזר הוצאות נסיעה נדחתה (כב' השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור מר יוסי בנבנישתי ומר אבינועם גבריאל; סע"ש 14311-06-16, להלן: פסק הדין).
המערערת הגישה ערעור על פסק הדין ביום 24.12.2019 (להלן: הערעור העיקרי). המשיבה הגישה ערעור שכנגד ביום 15.1.2020 (להלן: הערעור שכנגד).
המערערת פנתה לבית הדין בבקשה למחיקת הערעור שכנגד על הסף מפאת איחור בהגשתו. לחלופין עתרה המערערת למחיקה על הסף של חלקים מהערעור שכנגד, מן הטעם שהם נעדרים את הזיקה העניינית הנדרשת לנושאי הערעור העיקרי. במסגרת תגובתה לבקש ה לסילוק הערעור שכנגד על הסף, עתרה המשיבה להארכת מועד להגשת הערעור שכנגד עד מועד הגשתו בפועל.
אלה הבקשות העומדות להכרעתו.

טיעוני הצדדים בבקשות
 
לטענת המערערת, הערעור שכנגד הוגש באיחור, מבלי ש התבקשה הארכת מועד להגשתו. המערערת סבורה , כי במסגרת הבקשה המאוחרת להארכת מועד להגשת הערעור שכנגד , המשיבה לא הצביעה על 'טעם מיוחד' להצדקת האיחור, ו משום כך אין לקבל את הערעור שכנגד לרישום . עוד טענה המערערת, כי מרבית ענייניו של הערעור שכנגד חורגים ממסגרת העניינים העומדים להכרעה בערעור העיקרי, ומשכך יש להורות על מחיקת רכיב פיצויי הפיטורים, רכיב הגמול עבור עבודה בשעות נוספות ורכיב פיצוי ההלנה מכתב הערעור שכנגד .
המשיבה ביקשה מבית הדין לדחות את הבקשה לסילוק הערעור שכנגד על הסף ולהאריך את המועד להגשת הערעור שכנגד עד מועד הגשתו בפועל. לטענתה, הערעור שכנגד הוגש 'באיחור קל של ימים ספורים' מחמת טעות במצב המשפטי של בא כוחה, שסבר שפרק הזמן להגשת ערעור שכנגד הינו שלושים ימים ממועד קבלת כתב הערעור העיקרי. המשיבה הוסיפה, כי קיומו של 'הליך תלוי ועומד באותו עניין' במסגרת ערעורה של המערערת, מהווה טעם נוסף לקבלת הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור שכנגד .
 
הכרעה

לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה, כי יש להיעתר לבקשת המשיבה להארכת מועד להגשת הערעור שכנגד, אולם זאת, תוך חיובהּ בהוצאות. בהתאם, יש לדחות את הבקשה לסילוק הערעור שכנגד על הסף.

תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן: תקנות בית הדין לעבודה) מעגנת את האפשרות להגיש ערעור שכנגד ואת המועד להגשתו, וזו לשונה:
"היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית הדין קמא טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית הדין שלערעור, בפירוט הנימוקים, תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור כאמור בתקנה 98, אולם לא יאוחר מאשר חמישה ימים לפני התחלת הדיון בערעור, והעתק ההודעה יומצא לכל אחד מהמשיבים".
 
בדומה לתקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה מקנה למשיב בערעור הארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, אף שבחר בשלב ראשון שלא לעשות כן. זאת, הואיל והעניין מובא ממילא לפ תחהּ של ערכאת הערעור. מטעם זה, " ערעור שכנגד דינו כדין ערעור רק לצורך אותו עניין שהוא נושא הערעור, ורק כלפי המערער עצמו, אך לא לצורך עניין אחר ושונה הימנו, שנידון אף הוא בדרגה הראשונה" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, בעמ' 798; כפי שצוטט בבש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' שמעון אוזן, פ"ד מה (5) 695, להלן: פסק דין אוזן).
 
באשר לשאלה מה יחשב "אותו עניין", נקבע בפסיקה, כי "שאלת התקיימותה של הזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין העניין המועלה בערעור עשויה ללבוש צורות שונות, אשר לא ניתן לחזותן מראש, ודומה, כי מוטב לא לתחום קווים נוקשים בנושא זה וכי ראוי לבחון כל מקרה לגופו" (פסק דין אוזן).

בית המשפט העליון קבע לעניין זה אמות מידה כדלקמן:

"התיבה "אותו עניין" מתפרשת, לצורך זה, על דרך ההרחבה, ועל מנת לעמוד בדרישת המבחן המקופל בה, אין צורך שהערעור שכנגד יוגבל לנושאים המועלים בהודעת הערעור... הערעור שכנגד הוא מקבילו של הערעור שכבר הוגש, והוא יכול, על כן, להיות מופנה רק נגד העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי. אין פירושו של דבר, שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי, אלא יכול שהערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור באותו עניין. התוצאה היא שבחינת העניין נעשית על פי מידת הזיקה שבין הערעור לבין הערעור שכנגד... שאלת הזיקה היא שאלה של דרגה, ואינה חייבת להתבטא בחפיפה מלאה של השאלות אליהן מופנים הערעורים" (ע"א 2124/00 עזבון חיננזון ואח' – עזבון טמיר, 30.10.2000).
 
עוד נקבע:
"בין ערעור עיקרי ובין ערעור-שכנגד חייבת להיות זיקה כלשהי, ולו מצומצמת בהיקפה. ערעור-שכנגד, מעצם טיבו וטבעו מוגש על-ידי צד, לאחר שהוגש כנגדו ערעור, וכתגובה לו. מכאן, שעליו לנבוע מאותו ערעור עיקרי שהוגש, ולעסוק באותם עניינים שהובאו לבחינה נוספת בפני ערכאת הערעור, או למצער, בעניינים הקשורים להם" (רע"א 6947/99 קו לו עבודות בניין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות קיסריה פולימרים (1992) בע"מ, 7.12.1999).
 
בית הדין הארצי לעבודה אימץ את אמות המידה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, בקבעו:

"בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נקבע, אפוא בעניין זה, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, הכלל כי ערעור שכנגד יוגש רק בעניין שהוא נשוא הערעור העיקרי. הווה אומר שרק אותם נושאים, ואותם עניינים, אשר הוכרעו בפסק הדין של בית הדין קמא ואשר נכללו בערעור העיקרי, רשאי המערער לערער עליהם במסגרת ערעור שכנגד ...בכל מקרה אחר, על משיב המבקש לטעון לשינוי פסק הדין שבערעור, להגיש מצדו ערעור, שאם לא יעשה כן – לא ידון בית הדין הדן בערעור הראשי בטענות שהעלה בערעור שכנגד.  דרוש אפוא קשר ישיר בין הנטען בערעור העיקרי לטענות שניתן להעלותן בערעור שכנגד" (דב"ע (ארצי) נה/72 - 3 מיכאל בן טובים – אביק בע"מ, 24.8.1995; ראו גם ע"ר 30827-01-17 אבנשטיין – עיריית חיפה, 17.10.2017).
 
עוד נפסק, כי מבחן 'הזיקה העניינית' מתקיים גם כאשר לאחד העניינים השלכה על עניין אחר (ראו: ע"א 3034/94 זילברמן נ' שינפלד, פ"ד מט (1) 2; ע"א 3507/03‏ ‏אורי כץ נ' יניב מידד, 20.7.2003. ע"א 11115/02 מס שבח מקרקעין חדרה נ' דור אנרגיה 1988 בע"מ, 14.4.2003. השוו: ע"ר (ארצי) 30827-01-17‏ ‏דורית אבנשטיין - עיריית חיפה, 17.10.2017). כך למשל, אם הוגש ערעור בעניין גובה הפיצויים בנזיקין, יכול הערעור שכנגד להתייחס לקביעת האשם. כאשר הערעור העיקרי עוסק במיעוט ההוצאות, יכול הערעור שכנגד לעסוק בעצם החבות, שכן עניין אחד משליך על משנהו.  מכל מקום נקבע, כי כאשר קיים ספק בנוגע לקיומה של זיקה עניינית , יש לאשר את הגשת הערעור שכנגד (ראו פסק דין אוזן).

מן הכלל אל הפרט
 
קיימת זיקה עניינית בין נושאי הערעור העיקרי לבין נושאי הערעור שכנגד
 
בערעור העיקרי, משיגה המערערת על חיובהּ בתשלום הפרשי שכר מינימום , פדיון דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית והפרשות לפנסיה. טענתה המרכזית של המערערת הינה, כי נוכח קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בכל הנוגע למתכונת ושעות העסקתה של המשיבה, לא היה מקום לקבל את תחשיביה ברכיבים אלה, שנעשו על יסוד עבודה במשרה מלאה.
בכתב הערעור שכנגד, מבקשת המשיבה להשיג על קביעותיו של בית הדין האזורי בעניינים אלה: דחיית התביעה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, גובה הסכום הפסוק ברכיב דמי הבראה ואי פסיקת פיצויי הלנה על רכיבי הפנסיה והפרשי השכר.
במאמר מוסגר יוער, כי בראשית הדרך, כללו הן הערעור העיקרי והן הערעור שכנגד גם השגה של הצדדים על קביעתו של בית הדין האזורי ב רכיב פיצויי הפיטורים. המערערת ביקשה מצידה להשיג על חיובהּ בפיצוי חלף הפרשות לפיצויי פיטורים והמשיבה מצידה ביקשה להשיג על דחיית תביעתה לתשלום פיצויי פיטורים מלאים. בדיון מוקדם ש התקיים לפני כבוד השופט פוליאק ביום 27.4.2020, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, לפיה רכיב פיצויי הפיטורים לא יעמוד לדיון הן במסגרת הערעור העיקרי והן במסגרת הערעור שכנגד, אם יתקבל לרישום.
יישום אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה על נסיבות העניין שלפנינו מבסס את המסקנה, כי מתקיימת הזיקה העניינית הנדרשת בין נושאי הערעור שכנגד (שנותרו לדיון) לבין נושאי הערעור העיקרי, כמפורט להלן:
פדיון דמי הבראה – מדובר ברכיב משותף לערעור ולערעור שכנגד.
רכיב השעות הנוספות – במסגרת הערעור שכנגד, מבקשת המשיבה להשיג על קביעותיו של בית הדין האזורי בעניין מתכונת ושעות עבודתה במערערת , לקבל את גירסתה העובדתית בעניינים אלה ולקבוע בהתאם כי היא זכאית ל גמול עבור עבודה בשעות נוספות. סוגיית מתכונת עבודתה ושעות עבודתה של המשיבה עומדת לדיון ולהכרעה גם בערעור העיקרי והיא בעלת השלכה על רכיבי הערעור שעניינם הפרשי שכר מינימום ותחשיבי החופשה והפנסיה. יוזכר בהקשר זה , כי המערערת מלינה בערעור העיקרי על קבלת תחשיביה של המשיבה ב רכיבים האמורים, שנעשו על יסוד משרה מלאה, בעוד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בעניין מתכונת עבודתה של המשיבה הן אחרות. לאמור, סוגיית מתכונת ושעות עבודתה של המשיבה נדרשת להכרעת הן בערעור העיקרי והן בערעור שכנגד והיא עומדת ממילא להכרעת בית דין שלערעור במסגרת הערעור העיקרי.
פיצוי הלנת השכר - הערעור העיקרי עוסק , בין היתר, בשאלת זכאותה של המשיבה להפרשי שכר ו להפרשות לפנסיה. ממילא, קיימת זיקה ממשית בין רכיבים אלה לבין שאלת זכאותה של המשיבה לפיצוי הלנת שכר בגין אותם רכיבים, כפי שהיא עולה בערעור שכנגד (ראו למשל: בש"א (ארצי) 669/07 ירונה מרנין נ' אס.ג'י.די הנדסה בע"מ, 28.1.2008).
מסקנת הדברים היא, כי ענייניו של הערעור שכנגד שזורים וקשורים בערעור העיקרי, גם אם לא קיימת חפיפה מלאה בין השאלות העולות בשני הערעורים.
 
הארכת המועד להגשת הערעור שכנגד
הערעור העיקרי הוגש לבי ת הדין ביום 24.12.2019. לטענת ב"כ המערערת, הערעור העיקרי הומצא למשיבה ביום 29.12.2019. המשיבה לא חלקה על המצאה זו. הערעור שכנגד הוגש באמצעות מערכת 'נט המשפט' ביום 14.1.2020 בשעה 18:02. תקנה 497ג(ו) ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת, כי כתב בי-דין שנשלח בדיוור אלקטרוני לאחר השעה 17:00, יראו אותו כאילו נשלח ביום החול שלאחריו. בהתאם, נרשמה הגשת הערעור שכנגד ביום 15.1.2020. לאור האמור יש לקבוע, שכתב הערעור שכנגד הוגש באיחור של שבעה ימים.
תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה, מסמיכה את בית הדין או הרשם להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בית המשפט העליון קבע עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" כדלקמן:

"...במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה" (ע"א (עליון) 6842/00 ידידיה נ' קסט , פ"ד נה (2) 904).

עוד נקבע בהלכה הפסוקה, כי: "אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא" (דב"ע (ארצי) נג/59 -9 אליעזר גת – הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כה 552).

וכן כי: ''יש ומשקלם המצטבר של מספר טעמים, אשר כל אחד מהם כשלעצמו אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, עולה לכדי טעם מיוחד כאשר מצרפים אותם יחד'' (עא''ח (ארצי) 1005/02 הישאם -מועצת העדה האורתודוכסית בנצרת, 19.6.2002; ראו גם: ע''ר 8613-03-17 זיתון - המוסד לביטוח לאומי, 4.12.2017).
עוד נפסק, כי "הליך תלוי ועומד לפני בית הדין מהווה טעם אשר בצירופו לטעמים אחרים יכולים אלה להוות טעם מיוחד להארכת המועד.." (עא''ח (ארצי) 1005/02 קובטי הישאם - מועצת העדה האורתודוכסית בנצרת, 19.6.2002).
על אלה נוסיף, כי סיכויי הערעור מהווים אף הם שיקול מרכזי בהחלטה בדבר הארכת מועד (ראו: בש"א 604/05 טובה אירלנדר נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, 21.8.2005; ע"ר 25156-09-16 איקיוטק דיגיטל וויז'ן בע"מ – רחל סילמו, 15.5.2017; עא"ח 19/07 חיים גלעד – צים חברת השיט הישראלית בע"מ, 28.6.2007).

מן הכלל אל הפרט
לטענת המשיבה, האיחור בהגשת הערעור שכנגד נעוץ בטעותו של בא כוחה בכל הנוגע למועד הקבוע בדין להגשת ערעור שכנגד, שכן סבר, שהמועד הוא שלושים יום מהמצאת כתב הערעור העיקרי לידיו ולא עשרה ימים כקבוע בתקנות בית הדין לעבודה.
ההלכה הפסוקה קבעה בעבר בכל הנוגע להכרה בטעות כ'טעם מיוחד' להארכת מועד, כי טעות, ובמיוחד טעות בדין של בעל דין או בא כוחו, אינה בגדר "טעם מיוחד". במהלך השנים, חל ריכוך בפסיקה זו ונקבע: 

"כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע [פורסם בנבו] שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי  טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה .. " (בש"א (עליון) 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי ואח', פ"ד סד 182;  וראו גם: בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד (4), 702).
בענייננו, לא נטען וממילא לא הוכח שטעותו של ב"כ המשיבה נגרמה בעטיה של נסיבה חיצונית, ומדובר בטעות שניתן היה למנעה מלכתחילה או לגלותה בבדיקה שגרתית בהוראות התקנות .
מכל מקום, טעות זו, שאינה מהווה לכשעצמה 'טעם מיוחד' להארכת המועד, מצטרפת בנסיבות העניין לקיומו של הליך תלוי ועומד 'באותו עניין', הוא ערעורה של המערערת על פסק הדין. כאמור, קיימת זיקה העניינית בין העניינים העומדים להכרעה בערעור העיקרי לבין נושאיו של הערעור שכנגד. זאת ועוד, עובדת קיומו של הליך תלוי ועומד 'באותו עניין' מפחיתה באופן ניכר את עוצמת הפגיעה באינטרס סופיות הדיון של המערערת, אשר תדרש ממילא לניהול ההליך. טעמים אלה, מצדיקים היעתרות לבקשה להארכת מועד להגשת הערעור שכנגד.
סוף דבר
תוצאת הדברים היא, אפוא, שהבקשה לסילוק הערעור שכנגד על הסף נדחית, והערעור שכנגד מתקבל לרישום. זאת, בכפוף לאמור לעיל בסעיף 1 0 להחלטה זו , כי רכיב פיצויי הפיטורים לא יעמוד לדיון בערעור ובערעור שכנגד.
לנוכח העובדה שלא הובאה הצדקה של ממש לאיחור בהגשת הערעור שכנגד והבקשה להארכת מועד התקבלה מטעמים אחרים, תשלם המשיבה (המערערת שכנגד) למערערת (המשיבה שכנגד) בתוך 30 יום הוצאות בקשה זו בסך 1,500 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ח תמוז תש"פ (20 יולי 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .